ניחוח אדמה אחרי הגשם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הביות בעין כרם

בעצם אחת הסיבות שלא התעקשתי על לידת בית הייתה שרציתי שאני אהיה בהשגחה צמודה אחרי הלידה
האחיות היו כולן ממש נחמדות, בערך כל פעם שהנקתי צלצלתי ואחת האחיות באה ועזרה לי לחבר אותו (בשיטה הקלאסית הזו)
היה לי ממש קשה להרים את הקטנצ'יק מהעריסה הזו למיטה שלי ולפעמים ביקשתי מהאחות עזרה גם עם זה (אבל לא תמיד... עדיין היה לי קשה לבקש)
דווקא אני שחוששת ממש מרופאים ובתי חולים שמחתי שכמה פעמים ביום באו כל מיני אחיות ורופאים ויועצת הנקה ובדקו מה איתי ומה עם הקטן.
הרגשתי מוגנת במחלקת יולדות וקצת כמו בחממה שכולם דואגים לי ושומרים עליי.
באמת היה שם ממש חם (מרץ בירושלים, אז החימום היה טוב)
האוכל היה בינוני מינוס אבל האמת שלא היה לי תאבון כל כך (לא אופייני לי בכלל)

היה נוח להיות עם התינוק בחדר, הייתה שם שידה כזו עם מגירות מלאות בציוד בסיסי לתינוק ולי
חיתולים-מגבונים-משחה וגם חולצות ומכנסיים לתינוקות ושמיכות וחלוקים מכוערים של בית חולים בשבילי ותחבושות לדימום,
נוחות דווקא אבל נראה לי שבד יותר נעים והגייני רק שאין סיכוי שהיה לי כח לכבס גם בבית...
המסקנה - להכין תחבושות בד פשוטות (בד מקופל כמה פעמים) שייזרקו לפח

ועוד מסקנה - נורא הפריע לי בבית אחר כך שלא היו לי בגדים נוחים להנקה.
אפילו לא צריך חולצות הנקה מיוחדות, בסוף אמא שלי קנתה לי כמה גופיות סבא זולות שהיה נוח לשלוף את הציצי מהצד
וכמה קרדיגנים פשוטים (היה קר)
בקיצור חשוב שיהיה נוח... וגם שלא יהיה חבל על הבגדים אם משתמשים במשחה שמנונית שמשאירה כתמים.
אז ממליצה על גופיות זולות ורצוי שחורות...
שמתי גם שמן אובלפיחה כתום ויש לי עדיין גופיות לבנות עם כתמים שנשארו. לא ממש אכפת לי מזה אבל הרגשתי כל כך מוזנחת ומסכנה והגופיות הלבנות כתומות האלו הוסיפו להרגשה הזו...

[אישה_במסע*]

רק שאין סיכוי שהיה לי כח לכבס גם בבית...
מה ההבדל בין התחבושת לבגדים אחרים שלך (חוץ מזה שתחבושת תופסת פחות מקום בכביסה)?
מה שעושים עם תחבושת ספוגה בדם: משרים אותה במים קרים. כשיש כביסה, זורקים אותה לכביסה. תולים אותה עם כל שאר הבגדים לייבוש. שמים אותה במקום שלה.
<אחרי יותר משלוש שנים עם תחבושות בד אני לא יכולה לסבול תחבושות פלסטיק. מצד שני, חלק לא קטן מהתחבושות שלי הוכנו בבית - זה פשוט מלבן בד שגזרתי מחולצה שהתכוונתי לזרוק, שקיפלתי כמה פעמים. זה גם מתייבש טוב יותר מתחבושות בד קנויות (אבל תחבושות בד קנויות הן עם תיקתקים, שזה מועיל אם אני רוצה לרוץ, או לעשות פעילות ספורטיבית אחרת)

[רק_מה*]

...ורק אני בלי בושה קיפלתי חיתול בד של יילודים לתחתוני הרשת החד פעמיים שהיו לי. ממילא הכל עובר כביסה היסטרית שם.

גם אם הייתי מביאה מהבית, לדעתי זה היה הופך בסוף לחדפ, כי חיתול בד ספוג דם מהלידה היה הדבר האחרון שהייתי לוקחת הביתה (יש הרבה כביסה גם בלעדיו)

(האמת שלא דיממתי הרבה בכל מקרה)

מה שכן, בזמנו הייתי כל כך בעננים, שהסתובבתי במחלקה עם בגדי הלידה האותנטיים, תחתוני רשת, נטולת חזיה ומטפטפת... ועל פני חיוך של ניצחון. לטובת כולם נראה לי שאלד בבית פעם הבאה

צריך פשוט עליונית גדולה עם כפתורים/ חוט שמכסה קצת את האגן - ברמה הייצוגית.

אני מתפעלת מסיכום ההריון שלך. איישם את זה אם יהיה אחד נוסף

[גוונים*]

ניחוח, איזו לידה מעולה! (לא כותבת מושלמת כי אני מבינה שבסוף היה קרע ותפירה ולקח הרבה זמן להחלים ושזה השפיע מן הסתם על הכל) בעיקר כלידה ראשונה, עם התקדמות וקצב סבבה ונשמע שהתמודדת ממש ממש טוב עם הכאבים!
באיזה שבוע ילדת?
נראה לי שהלידה שלך זו עוד דוגמה (כבר יש לי כמה וכמה) לאוריינטציה הטבעית שיש בעין כרם באופן כללי ולא רק במרכז לידה טבעית (אוליב, אם את קוראת כאן...) והיחס המכבד שם ליולדות.

אחר כך גיליתי שהמיילדת שהייתה לי היא אחת המיילדות הטבעיות הכי טובות שם.
מי? בא לך לכתוב את השם?

שמתי גם שמן אובלפיחה כתום
למה הוא אמור לעזור?

מעריצה אתכן שהתעסקתן עם תחבושות בד/רב פעמיות אחרי הלידה, עם כל הכאבים באזור וכמויות הדם והפרוצדורות שצריך לעשות כל פעם שרק רוצים פיפי, נראה לי ממש התעלות להתעסק גם בזה.

אני מתפעלת מסיכום ההריון שלך.
גם אני.
רעיון מעולה לעשות את זה.

[אוליב*]

קוראת. מה שאתן כותבות ומה שאני קוראת במקומות אחרים לגבי עין כרם עושה לי הרגשה מאוד טובה ומרגיעה. אני ממש שמחה שיש לי אפשרות ללדת שם.
השבוע גם ראיתי איזה גרף שמציג סטטיסטיקה של ביצוע חתכים בזמן הלידה והם יחסית בשיעור מאוד נמוך. בהכנה הסבירו לנו שפעם זה היה אוטומטי בלידות ראשונות ושיש בתי חולים בהם עדיין כך נהוג, אבל שהם כבר לא עושים את זה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

גוונים, המיילדת הייתה אורית ירדן רוטברד (תכתבי לי שקראת ואמחק אחר כך)
שמן אובלפיחה עוזר לפצעים בפטמות... אבל ממש מלכלך וגם צריך לשטוף אותו לפני ההנקה. בכל מקרה זה די עזר לי !

תודה על הפרגון על הסיכום הריון, קיבלתי את הרעיון דווקא מפה בבאופן,
נראה לי ש רסיסים של אור כתבה משהו על הצורך להיפרד מההריון ומשם המצאתי את הסיכום הכתוב...
ויש לי הרגשה שזה אכן עשה משהו.

בקשר לתחבושות בד, אכן אפילו הפשטות של "רק" להשרות ואחר כך "רק" לזרוק לכביסה, אחרי לידה הייתה לי פשוט בלתי אפשרית...
הרגשתי כאילו עבר עליי בולדוזר (בעיקר נפשית אבל גם פיזית) וכל דבר נראה לי כמו מטלה ענקית ענקית ענקית...
בכלל התקופה הראשונה בבית הייתה נורא קשה, אני אכתוב על זה בהמשך....

בימים הראשונים אחרי הלידה הייתי מאוד שמחה שעשיתי את זה ושהיה ממש כמו שרציתי, ושהיה טוב.
הייתי ממש גאה בגוף שלי שהצליח לקדם את הלידה וללדת טבעי ושהצלחתי להיות בבית בצירים
עכשיו דווקא קשה לי כשאני נזכרת בלידה, איכשהו נשאר משהו לא מעובד

רציתי לכתוב על עניין הביקורים אחרי הלידה
היה לי מאד ברור שאני לא ארצה מבקרים בבית החולים ואמרתי לכל החברות שלי מראש וכולן הבינו אותי (למרות שלא בהכרח הזדהו)
יחד עם זאת הייתה לי תפיסה כנראה מאד מושרשת שזה הגיוני וברור מאליו שההורים (משני הצדדים) כן יבואו.
אמא שלי באופן די הזוי ניסתה להציע שהיא תהיה בלידה עצמה ואמרה שהיא תוכל להשגיח על הצוות הרפואי כדי שיעשו את מה שצריך... (הכי לא קשור בעולם...)
וזה כל כך אבל כל כך לא התאים שלא הבנתי איך היא בכלל מציעה את זה, היא לא מרגישה שזה לא מתאים?
הרי אין שום סיכוי בעולם שהייתי יכולה להשתחרר לידה... הקשר שלנו לא יכול להכיל דבר כזה
אני לא מסוגלת לצפות בסרט עצוב או עם רגשות מורכבים כלשהם ביחד עם ההורים, אז להיות בלידה ?
אמרתי לה שאנחנו נודיע להם כבר אחרי הלידה והם יבואו. זה הרגיש לי כמו הדבר ההגיוני (כמובן לעומת זה שהיא תהיה איתי בלידה)

חוץ מזה בגלל שלא רציתי שיהיה לנו את כל הבגדים והציוד מראש בבית לפני שהתינוקי יצא ונראה שהכל בסדר, שהיה לי ברור שזה טוב ונכון שהם יבואו ביום אחרי הלידה ויביאו את הציוד שכבר היה מוכן בבית. וקבענו גם שישכירו עריסה ויקנו כסא בטיחות.

ואז אחרי הלידה...
למרות הכאבים והקשיי הנקה הייתי די ב high שזהו, הכל בסדר, התינוקי בריא ומתוק והלידה מאחוריי ועשיתי את זה בצורה הכי טובה שיש
הרגשתי שאני רוצה להיות עם התינוק ובן הזוג ולא לדבר עם אף אחד... עניתי לכמה טלפונים של ברכות ושאלות והתחרטתי כי הרגשתי שהכי לא מתאים לי לדבר
אז נתתי לבן הזוג לדאוג לכל הטלפונים, הוא ענה גם להודעות בשמי וכל התקשורת עברה דרכו וזה היה מצויין.
כל החברות והחברים אמרו שיבואו לבקר כשיתאים לנו ושלחו הודעות כל כמה ימים מה נשמע ואם מתאים שיבואו ובן הזוג ענה לכולם

ההורים שלי הגיעו בערב שאחרי הלידה (ילדתי בבוקר) ואיך שהם הגיעו... לא נעים לי להגיד את זה אבל פשוט הרגשתי נפילה ענקית במצב רוח (הטוב המועט שעוד היה לי)
הם לא אמרו משהו מעצבן והיו מאוד תומכים ומתרגשים וחמודים אבל פשוט לא הרגשתי טוב לראות אותם ולתקשר איתם (ועם אף אחד חוץ מבן הזוג...)
ואני זוכרת שהם ראו את הפרצוף שלי ואמרו לי שאני צריכה להיות שמחה ובאופוריה (טוב אז בעצם כן היה משהו מעצבן...)
הם גם היו מאוד ענייניים, מיד התחילו לדבר על מה שהם קנו והכינו והספיקו וגם לי וגם לבן הזוג עוד לא היה ראש לכל הפרטים המעשיים האלו
הרגשתי שזה כל כך מעייף אותי ושאני לא יכולה ...

יום אחר כך הגיעו גם ההורים של בן הזוג ואח שלו עם האחייניות המתוקות שאני ממש אוהבת אבל הרגשתי שזה לקח ממני המון אנרגיות לתקשר עם הסביבה
נראיתי נורא, הייתי עייפה ובהלם כשהנקתי ביקשתי מכולם לשבת מחוץ לוילון (אז עוד לא הייתי מסוגלת להניק מול אנשים) והרגשתי לא בנוח... רציתי שקט שקט שקט

ואח שלי... ואו כל כך עצבן אותי ! הוא התקשר יום אחרי הלידה וזה היה היום של הבחירות. במקור תכננתי שאם אני אהיה בבית החולים בבחירות ויהיה לי נוח להצביע אז כמובן אעשה את זה.
ואז הבנתי שהקלפי אכן נמצא איפשהו בבית חולים אבל לא במחלקה שלי ולא הייתי מסוגלת ללכת לשום מקום שמחוץ למחלקה, מקסימום לחדר אוכל.
אז כשאח שלי התקשר לברך ולשאול מה שלומי הוא התחיל להגיד לי שחשוב שאני אצביע (הוא היה פעיל בבחירות מטעם אחת המפלגות)
(מי בכלל מתעניין בפוליטיקה יום אחרי הלידה? במיוחד אני שאמנם מצביעה תמיד אבל זה בערך המקסימום שאני עושה שקשור לפוליטיקה, אני גם נמנעת באדיקות מצפייה בחדשות)
ואמרתי לו שנכון שהתכוונתי להצביע אבל שאין לי כח ללכת לשום מקום. ואז הוא אמר שהוא יכול להתקשר לבית חולים ושיביאו לי את הקלפי עד לחדר
וזה ממש הלחיץ אותי, לא היה לי כח לטררם מסביבי, אז אמרתי לו שיעזוב את זה ושלא מתאים לי, והוא התעקש ואמר שזה לא ידרוש ממני כלום, יביאו לי את זה לחדר, אז מה הבעיה? שאני אגיד לו בדיוק באיזו מחלקה וחדר אני ו...
ופשוט כל כך כעסתי, הרגשתי שזה חוסר רגישות נוראי, שהוא לא שומע מה אני אומרת - לא רוצה ! לא. אפילו זה קשה לי עכשיו, לא רוצה שיתעסקו איתי ויתקרבו אלי ורוצה שקט ועוד פעם שקט.
אז איכשהו סיימתי את השיחה (סה"כ כל השיחה ארכה לא יותר מ-2 דקות)
והלכתי לבכות (אולי זה היה טוב ובעצם היה הטריגר שצריך כי לא בכיתי בכלל במהלך הלידה וגם לא אחריה)
ו... כנראה שמים לב שאני עדיין כועסת עליו על זה? הכל מעולה בינינו אבל הקטע הזה עדיין יושב עליי.
הוא פשוט לפעמים חסר רגישות ומאד בולדוזרי ונראה לי הוא ממש לא ידע מה להגיד ואיך לתקשר איתי בסטטוס החדש הזה שלי של אישה, יולדת, אמא... אבל הוא מעצבן ובכל מקרה זכותי לכעוס.
לשמחתי היה לי קצת זמן להצטנן מהקטע הזה עד שנפגשתי איתו כשנסעתי להיות אצל ההורים... איכשהו הוא הבין שלא רצוי שיבוא לבקר עדיין ובסוף כבר אמרתי שאני אבוא לשם...
(לא מתכוונת לדבר איתו על זה... אל תגידו לי )
=======
אז ... לא יודעת... מסקנות - שאף אחד לא יבוא (אליי) לבקר אחרי הלידה עד שאני ארגיש ממש מוכנה
אבל וואו זה קשה להגיד דבר כזה.
ואני חושבת שזה שווה בכל זאת להגיד כי זה קריטי הימים הראשונים ו... שייעלבו. היולדת הכי חשובה.
שוב, זו רק אני ויש כאלו שלהיפך ירצו המון ביקורים ותשומת לב. אבל בכל מקרה חשוב לתקשר את הצורך שלך
(ולפני זה להבין בעצמך מה הצורך שלך... אני לא הספקתי להבין או שכבר היה מאוחר מדי)

[אישה_במסע*]

אני לא הספקתי להבין
איך בדיוק היית אמורה להספיק להבין? אפשר לחשוב את יולדת כל יום ויש לך ניסיון רב ולכן את יודעת מה הצרכים שלך...

תכלס, לעיתים קרובות אני יכולה להבין מה הצרכים שלי רק מעכשיו לעכשיו. אבל בגלל שרוב האירועים בחיי נוטים לחזור על עצמם, אז אני יודעת מניסיון מה אני צריכה, ולכן יכולה לתכנן מראש. אפילו דבר פשוט יחסית, כמו אוכל, מבוסס ידע קודם - אם אני אחכה כשאני אהיה רעבה כדי להתחיל להכין לאכול, כשהארוחה תהיה מוכנה אני אהיה מורעבת. או שאני אוכל ג'אנק.

אז למדת מהניסיון, ובפעם הבאה תדעי יותר טוב!


הרגשתי כאילו עבר עליי בולדוזר

[רק_מה*]

אני מעריצה את הדיוק שלך.

[אוליב*]

אני חושבת שההורים שלי די ברור שאין להם מקום בחדר לידה. התכנית שלי היא להגיד לכולם רק אחרי שהכול ייגמר.
הבנזוג חושב שההורים שלו ייעלבו מזה והוא כנראה צודק, אבל אני ממש לא רוצה את הלחץ והדאגה שלהם. הם גם גרים בירושלים ואני ממש מפחדת שיבואו לבית החולים בזמן שנהיה שם, לפני שהתינוק יוולד. עכשיו אני צריכה לסמוך על הבנזוג שבאמת לא יספר לאף אחד.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אז למדת מהניסיון, ובפעם הבאה תדעי יותר טוב!
תודה ! אני מנסה לא להקשות עם עצמי, נכון... באמת לא יכלתי לדעת ולהיות מדוייקת בסיטואציה הכל כך מורכבת והחדשה הזו

רק מה תודה על הפרגון מעניין אותי איפה ראית דיוק בסיפור ? אולי יהיה לי טוב לראות את זה מנקודת מבט אחרת

אוליב אולי זו רק אני אבל אני לא חששתי להעליב את אמא שלי כשסירבתי שתהיה בלידה כי זו לא נראית לי "זכות" מובנת מאליה רק כי היא אמא וכך גם כל קרוב משפחה או חברה... זה לא "זכות" או "נורמה" שההורים של מישהו מבני הזוג יהיו בבית החולים (לפי מה שידוע לי...)

לידה זה דבר מאוד אישי וחשוף,
כולל הצד של העירום למשל...
הם ממש רוצים להיות בחדר לידה ? בצירים ? נשמע לי ממש משונה...
נראה לי חשוב לתאם עמדות עם בן הזוג עד הלידה ואולי אם הוא חושש מהעלבות שלהם להסביר להם שאת צריכה להיות מרוכזת בלידה או להגיד כל דבר שמצד אחד מעריך את הדאגה שלהם ומצד שני מבהיר להם מתי כן לבוא (אחרי... כמה זמן אחרי את כבר תחליטי)

אה ובדיעבד כשאמא שלי שמעה את סיפור הלידה המקוצר היא אמרה שטוב שלא הייתה, שלא הייתה עומדת בזה...

[אוליב*]

אני חוששת שזה יהיה מאוד ארוך והם יבואו וימתינו בחוץ וילחיצו אותי ואת בן הזוג או ינסו להתערב אם נצטרך לקבל החלטות. חוששת שאם ידעו שאני בלידה הם יגיעו לבית החולים כדי להיות קרובים או כי ידאגו, גם אם בן זוגי יגיד להם לא להגיע. אולי ינסו לעשות זאת בלי שאדע (ורק המחשבה על זה מטריפה את דעתי).
אולי אני טועה ועושה להם עוול. הם אנשים טובים ואני אוהבת אותם ואולי אם אגדיר מולם במפורש את הרצונות שלי הם יכבדו אותם. אבל אולי לא.
לכן אני מעדיפה להגיד רק אחרי. אולי הם יעלו, אבל אני אהיה יותר רגועה וזה מה שחשוב לי.

כתבתי בדף של גוונים בעניין בחירת דוחה, אשמח אם גם את תגיבי מנסיונך. תודה!

[רק_מה*]

נשמע שדייקת בבחירת הקצב והנוכחות של האנשים בלידה, ואחריה.
אוליב, סיכוי סביר שזה לא יהיה קצר. את במצב לנהל שיחה עניינית אוהבת על זה?
(אני לא הייתי. כתבתי דף הוראות לגבי כל זה בלידה הראשונה. בשניה היה ברור לכולם שהם עם הגדולה, ואני בענייני)

[אוליב*]

אני בספק אם הם ירצו או יוכלו לפתח את זה לשיחה ארוכה. ברור לי שיש חשש או זהירות מצידם כי אני לא הבת שלהם וכי הם כבר הבינו שאני אחרת ממה שנהוג אצלם מבחינת שיתוף ומעורבות. מצד שני, הם בטוחים שהם יודעים יותר ממני ("ומהאינטרנט") מה נכון ואיך לגדל ילדים.
אני חושבת שאולי אגיד להם סמוך ללידה שהחלטנו להגיד להם ולהורים שלי רק אחרי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

רק מה תודה ! @}

אוליב, לדעתי בהחלט כדאי להגיד משהו מראש...
לא מחייב שיחה ארוכה אבל אם הם מזכירים את נושא הלידה אז להכניס משפט...
משהו כמו - אני יודעת כמה אתם דואגים ואוהבים וחשוב לכם שהכל יהיה בסדר בלידה ובזמן הלידה חשוב לי להיות מרוכזת ולהיות רק עם בן הזוג
אז אנחנו נודיע לכם אחרי ונשמח שתביאו לי את התבשיל שאני כל כך אוהבת/תעזרו לנו עם.../ וכו'
לתת להם משהו שהם כן יכולים לעזור אחרי הלידה..
וגם אם לא תדברי איתם ופשוט תודיעו אחרי וזהו (בהנחה שבן זוגך יסכים)
לא יודעת עד כמה הם ייעלבו אבל גם אם ייעלבו קצת הכל יישכח כשהם יקבלו את ההודעה המשמחת ויבואו לראות את התינוק/ת (?)
אז מקסימום יגידו אחר כך - מה, למה לא הודעתם ? זה לא בסדר, זה לא יפה, איך יכלתם ?!
אז אפשר להגיד שהייתם עסוקים מאד בלידה ולא רציתם להדאיג אותם ...

בקשר לדולה (ראיתי אצל גוונים ועונה פה)
וגם בקשר להתערבות ההורים - לאמא שלי עזר לדעת שתהיה איתנו דולה (יענו מישהי מקצועית) בלידה חוץ מהרופאים.
כי היא בעצם אמרה שהיא יכולה להיות על תקן דולה...
אם כן תקחי דולה תוכלי לדבר איתה על הנושא של ההורים ובעצם על כל דבר שמדאיג אותך סביב הלידה
זה כיף שיש מישהי כזו לדבר איתה שממש מבינה בלידות

גם לי היה קשה ממש להחליט, קראתי מלא המלצות בפורומים וראיתי מלא אתרים של דולות ואפילו הכנתי קובץ עם טלפונים של כמה דולות שנראו לי (חשבתי שמחקתי אותו אבל מצאתי עכשיו, מעניין !)
במקביל לזה שבכלל התלבטתי אם אני רוצה דולה.
גם נורא קשה לי לעשות טלפונים, אני נורא מתביישת וקשה לי להתחיל את השיחה.
אני יכולה ימים שלמים לנסות לשכנע את עצמי להרים טלפון למישהו (הכוונה לא לחברות כמובן אלא אנשים יותר רחוקים או לא מוכרים)
בכל מקרה בסוף החלטתי לשלוח לדולה שחשבתי עליה הודעה (כדי ליצור קשר איכשהו גם אם לא בצורה הכי "נכונה" והגיונית) ואז היא כתבה לי שאני אתקשר אבל זה כבר היה קל יותר
אז דיברנו והיא נשמעה ממש נחמדה ומקצועית והיא אמרה שניפגש יחד עם בן הזוג לפגישת היכרות לא מחייבת ונראה אם יש התאמה וכימיה והיא ממש הדגישה שהיא לא תיעלב או משהו כזה גם אם נחליט שלא
ובאמת בסוף הפגישה (הטובה) היא איחלה לנו המון בהצלחה גם אם לא נעשה איתה את הלידה. ובסוף כן קבענו איתה.

אה נזכרתי שדיברתי בטלפון עם עוד דולה נחמדה אבל היא גרה ברחובות ובדיעבד טוב שלא קבענו איתה עם איך שהלידה התקדמה מהר היא לא הייתה מספיקה להגיע.

לא יודעת איך בחרתי בדולה שהייתה איתי, אבל אני חושבת שהפגישה הלא מחייבת היא מאוד חשובה ואם יש לך זמן תדברי לפחות בטלפון עם יותר מדולה אחת כדי לדעת שבאמת בחרת

כמובן בגלל ההססנות שלי קבענו עם הדולה מאוחר מדי ובמקום 3 פגישות הכנה יצאו רק 2 (+ הפגישת היכרות) כי ילדתי בדיוק יום לפני הפגישה האחרונה שקבענו או משהו כזה.

[גוונים*]

_לי היה קשה ממש להחליט, קראתי מלא המלצות בפורומים וראיתי מלא אתרים של דולות ואפילו הכנתי קובץ עם טלפונים של כמה דולות שנראו לי (לצערי מחקתי אותו)
במקביל לזה שבכלל התלבטתי אם אני רוצה דולה.
גם נורא קשה לי לעשות טלפונים, אני נורא מתביישת וקשה לי להתחיל את השיחה.
אני יכולה ימים שלמים לנסות לשכנע את עצמי להרים טלפון למישהו (הכוונה לא לחברות כמובן אלא אנשים יותר רחוקים או לא מוכרים)
בכל מקרה בסוף החלטתי לשלוח לדולה שחשבתי עליה הודעה (כדי ליצור קשר איכשהו גם אם לא בצורה הכי "נכונה" והגיונית) ואז היא כתבה לי שאני אתקשר אבל זה כבר היה קל יותר_
מצחיק, זה בול אני. וכתבתי עכשיו לאוליב אצלי משהו מאוד מאוד דומה:-)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

כותבת פה קצת בענייני עשייה וחוסר אנרגיה
דיון שהתחיל בדף של אורי - (וגם קראתי קצת מהדיון בנושא בדף מחשבות ליבה קטנות)

תמיד נורא חששתי להגיע ל"קצה" של עייפות פיזית, נגיד מבחינת מעט שעות שינה או לעשות המון דברים שונים באותו יום ברצף
או שנגיד רק המחשבה על ריצת מרתון/טריאתלון ושות' עושה לי חלחלה
אני לא אוהבת לראות ביומן שלי מלא מלא פעילויות צפופות...
כאילו תמיד אני מאוד שומרת על עצמי
תמיד מקפידה להשאיר לעצמי איזה "מרווח ביטחון", כמו שאני הרבה פעמים מגיעה מוקדם למקומות כי אני לוקחת המון מרווח ביטחון לכל מקרה
ובאמת ככה ראיתי שאני יכולה לשקוע במין חוסר עשייה כזה עד שאני ממש רוצה לעשות משהו (אבל לא יותר מדי), בכלל פוחדת לקחת על עצמי יותר מדי...

ובטיפול שעשיתי עם העניין (תטא הילינג) היא שאלה אותי - מה את מפחדת שיקרה אם יהיה לך יום נורא עמוס ? ולא תנוחי?
אז עניתי - שאני אהיה נורא נורא עייפה
וככה השאלות המשיכו יותר ויותר לעומק -
אז מה אם אני אהיה עייפה נורא ? אני אהיה עצבנית וארצה לנוח. אני מאוד מגעילה ועצבנית כשאני עייפה.
ואם לא אוכל לנוח ואצטרך להמשיך לתפקד? אז אני אתפקד איכשהו... אבל אני לא אהיה ממש... אני לא אהיה עצמי. כמו מין רובוט כזה. לא יישאר אני , לא תהיה זהות... פשוט גוף עייף.
וזה בעצם שורש הפחד (אצלי) - הפחד לא להיות, פחד שהוא יותר עמוק מפחד ממוות.

אחד מכיווני המחשבה שעלו בטיפול ועוזר לי להתמודד עם זה, שכל דבר שאני עושה יוצר אנרגיה שחוזרת אליי בסופו של דבר

בעצם זה וריאציה על עשייה גוררת עשייה...

ראיתי את זה בבירור בימים האחרונים, החלטתי לא להדליק את המחשב עד הערב (שזה נושא בפני עצמו)
ולמרות שהייתי קצת חולה החלטתי לעשות פרוייקט שדחיתי מלא זמן - סדר בחדר ארגזים. החדר הזה נהיה ממש מבולגן מעבר לזה שהוא גם ככה מלא ארגזים...
אז החלטתי בזמן שהקטנצ'יק ער לעשות שם לפחות קצת שיפור ואז תוך איזה חצי שעה (תוך כדי שהקטן יוצר עוד יותר בלאגן, בסוף שמתי אותו בלול ל-10 דקות...)
הצלחתי להביא לשיפור ענק. החדר נראה הרבה יותר נעים ומרווח
ואז באותו יום עשיתי עוד משהו בחדר שינה - סידרתי את הפינה שלי (שכתבתי עליה איפשהו למעלה) ופתחתי את ארגז התכשיטים ותליתי אותם על הווים שלהם.
ואז עשיתי עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו וגם שמרתי על בית מסודר כל היום וגם שיחקתי הרבה עם הקטנצ'יק על השטיח... וגם עשיתי קצת קצת יוגה.
והיום גם המשכתי בגל העשייה...
את כל הדברים עשיתי רק כשהקטנצ'יק ער, עם הרבה הפסקות... וכשהוא ישן נחתי וקראתי ואכלתי ועשיתי מתיחות.

והבנתי משהו חשוב, הייתי בתקופה האחרונה מאוד בתוך סיפור של "אין לי זמן לכלום"
ובעצם... פתאום ראיתי את זה אחרת - כן, יש לי מלא זמן... אני בבית כל היום עם התינוק
אני יכולה לעשות הרבה יותר ממה שהגבלתי והרגלתי את עצמי לחשוב...
יכול להיות שזה מתחבר לחשיבה הזו של "אני פוחדת לעשות הרבה כדי לא להיגמר" ואז אני כאילו חושבת, אוף יש לי תינוק וזה כל כך מעייף אז אני אשמור על עצמי לא לעשות הרבה
ואתן יודעות, גם אתמול וגם היום שכן עשיתי הרבה בסוף היום לא הרגשתי בכלל יותר עייפה פיזית, ונפשית הרגשתי הרבה יותר טוב!

פתאום כל זה נשמע הכי מובן מאליו וטחון... נו מילא ניחה

והמחשב גוזל המון המון המון זמן ולא רק זמן אלא גם שואב אותי וגורם לי לשכוח מה רציתי לעשות ולוותר על הכל כדי לקרוא עוד קצת על חיים אחרים ורעיונות ו...
בכלל על כל דבר שעולה בדעתי אני ישר קוראת איך זה אצל אחרים
ואני צריכה להשאיר לעצמי מרחב לחשיבה עצמאית. כי אני מרגישה שכל הקריאה הזו של דברים מעניינים קצת מסתירה לי את עצמי ואת היצירתיות שלי

[אישה_במסע*]

פתאום כל זה נשמע הכי מובן מאליו וטחון...
ממש לא. ממש לא מזמן צילי כתבה אותו הדבר בערך בדף מחשבות הליבה, אבל הוא מבולגן להפליא, אז אני לא אנסה אפילו להפנות אותך לשם. היה דיון מעניין על מתי עשייה נותנת עוד אנרגיה, ומתי לא.
אה, ובגלל הבלאגן והאופי של הדף אז הדיון לא מוצה, אולי כדאי להחיותו פה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אישה במסע כן קראתי מעט בדף ההוא (עכשיו הוספתי את זה גם בפוסט שלמעלה)
וזה מאד דיבר אליי כי כאמור זה נושא שאני מתעסקת איתו כבר הרבה מכל מיני כיוונים
ותודה שאת אומרת שזה לא נשמע מובן מאליו

[גוונים*]

קוראת אותך. מזדהה הרבה (פשוט לא מספיקה להגיב כמו שהייתי רוצה, אז כבר מוותרת ולא כותבת כלום).

[אורי*]

קראתי אותך ניחוח
ועדיין חושבת
(ניסיתי לעשות את התרגיל המחשתי שאת עשית, לא ממש הלך לי, לא הגעתי לאיזה סוף ברור ומובן)
אנסה להגיב בהמשך

מאוד מזדהה
_תמיד נורא חששתי להגיע ל"קצה" של עייפות פיזית, נגיד מבחינת מעט שעות שינה או לעשות המון דברים שונים באותו יום ברצף
או שנגיד רק המחשבה על ריצת מרתון/טריאתלון ושות' עושה לי חלחלה
אני לא אוהבת לראות ביומן שלי מלא מלא פעילויות צפופות...
כאילו תמיד אני מאוד שומרת על עצמי
תמיד מקפידה להשאיר לעצמי איזה "מרווח ביטחון", כמו שאני הרבה פעמים מגיעה מוקדם למקומות כי אני לוקחת המון מרווח ביטחון לכל מקרה
ובאמת ככה ראיתי שאני יכולה לשקוע במין חוסר עשייה כזה עד שאני ממש רוצה לעשות משהו (אבל לא יותר מדי), בכלל פוחדת לקחת על עצמי יותר מדי..._
ה פשוט תיאור מדוייק של עצמי

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

גוונים אשמח לקרוא גם קצת אם אין לך זמן לתגובה מפורטת

אורי
ניסיתי לעשות את התרגיל המחשתי שאת עשית, לא ממש הלך לי, לא הגעתי לאיזה סוף ברור ומובן
מה שתיארתי היה חלק משיחה ארוכה עם המון שאלות הכוונה שלה וזה היה יותר ארוך ומפותל ממה שכתבתי פה... אני גם לא זוכרת בדיוק בדיוק, כך שזו רק המסקנה, קצה הקרחון כזה

אם את מרגישה כמוני בעניין הזה של האנרגיה והעשייה והפחד מעייפות ויחד עם זה היה לך אומץ לעשות 3 ילדים אז אולי יש לי תקווה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אתמול יצאנו לדואר ואז ישבנו בגן משחקים ליד והיה ממש נחמד, ואפילו מושלם !
היה מזג אוויר שמשי ונפלא והיה ריח של תחילת אביב, ציוץ של ציפורים... רוח נעימה
הגן היה ריק כשהגענו,
שכבתי על התחתית של המגלשה הרחבה ונשמתי אוויר והסתכלתי על העץ מעליי בזמן שהקטן עמד ותופף על המגלשה ושיחק עם עלים שנשרו עליה...
הרגשתי פתאום שאני באמת קצת בחופש...
קצת הזכיר לי את התחושה שאני כל כך מתגעגעת אליה של יום בילדות, תחילת החופש הגדול, קמים בבוקר בשמחה... ליום שאין בו שום בית ספר, שום מחוייבות, אפשר לעשות ולא לעשות מה שרוצים.
<אולי זו הגדולה והתרומה של בית ספר, הניגוד שלו מול החופש הגדול>
ואחר כך נדנדתי את המתוקי על נדנדה בפעם הראשונה והוא אהב את זה וצילמתי ויצאו גם תמונות מושלמות כאלו עם אפקט שמש שרופה, ממש תמונות ילדות מאושרת קלאסיות.
חבל שלא יכולה לשים פה
זה מעודד שאני עדיין יכולה להרגיש תחושה של חופש ברגעים מסויימים כי כבר חשבתי שזה אבד לגמרי... חשבתי שזו תחושה שלא תחזור עכשיו כשאני "אמא". אני עדיין אני...

האמת כששואלים אותי מה אני עושה אני עדיין אומרת שאני בחופשת לידה ורק לאחרונה נפל לי האסימון שהוא עוד מעט בן שנה (11 חודשים היום!) וזה כבר די לא "חופשת לידה" רשמית...
נראה לי שאני אעבור להגיד שאני איתו בבית...

=============

מרגישה שכדאי שאצא לעתים קרובות יותר עם הקטן החוצה, לפעמים אני מתמסמסת עם זה...
יכולים להיות יומיים ברצף שלא יוצאים בכלל (אולי רק בערב עם בן הזוג הוא יוצא במנשא)
וזה חסר לו, הוא ממש שמח כשיוצאים ומקפץ מהתרגשות וזה חשוב גם האוויר הצח והשמש (לשנינו)

ביום שהצלחתי לצאת אני לא מצליחה גם לשמור על הבית מסודר יחסית ולהיפך...
אבל היה מספיק זמן לסדר עד הערב פשוט איכשהו הקטן לא הסכים לשחק לבד בכלל
אני אוהבת לסדר לקראת חזרתו של בן הזוג,
זהמפנה את המשך הערב לפעילויות משותפות אחרות או פרוייקטים מורכבים יותר מעבר לסידור השוטף
וגם זה נותן לי משהו להתעסק בו בשעה האחרונה והמעייפת לעתים לפני שהוא חוזר וגם מין "דד ליין" נחמד ביום שהוא חסר סדר יום
אני די מחבבת סדר יום ושגרה (לא שאני עומדת בשום שגרה שאני קובעת לי...)

ושוב מרגישה שאני לא מספיקה... אני רוצה גם לצאת עם התינוק לטייל, גם לשמור על סדר, גם לבשל קצת, גם לעשות פעילות גופנית שאני ממש ממש צריכה

=========
ההורים היו אצלנו בשבת והיה לי מאד קשה ומעייף...
כשהם פה אני ממש "יבשה" ולא משוחררת ומדברת איתם בלאקוניות ובקול רובוטי ולא מסוגלת להשתחרר מהדפוס הדפוק הזה מולם.
בן הזוג אמר משהו נכון, כשאני אצלם אני טיפונת יותר נינוחה. אולי כי ברור לי יותר איך להתנהג אצלם בבית לעומת לארח אותם... להיות בתפקיד המארחת מולם.
ממש הרגשתי כל הזמן דרוכה ומכווצת ויחד עם זאת ניסיתי לארח אותם והשתדלתי שיהיה להם נעים
אבל מבחינת היחסים בינינו פשוט היה לי כל כך קשה, כמו ללכת בתוך מים עד הצוואר... וזה לגמרי ניכר עליי
אני יודעת שהם מרגישים שלא טוב לי לידם.

כתבתי לא מזמן שאני מתבאסת מאד שההורים ביקרו אותי אחרי הלידה ועכשיו משיחה עם אח שלי גיליתי שאבא שלי די בטראומה מהביקור הזה ושהוא אמר בזעזוע שהוא אף פעם לא ראה אותי ככה
אוף לעזעזל.. זה עושה לי חלחלה
אה וקרובת משפחה שלי ילדה בשעה טובה
ואבא שלי אמר לי "ראית איך היא נראתה מאושרת בתמונה שהיא שלחה מיד אחרי הלידה? זוכרת איך את היית?" אז אמרתי לו שכן אני זוכרת... ושאין מה להשוות
אז הוא אמר שנכון, פשוט זה "מעניין" איך לכל אחד יש תגובה אחרת
אבל אני יודעת שהוא ציפה שאני אהיה באופוריה והוא ציפה לראות איזו תמונה מושלמת וזוהרת של איזו מדונה זוהרת ומוארת ובמקום זה...

[אישה_במסע*]

ובמקום זה...
לי זה נשמע שהוא מאשים אותך על זה שלא היית באופוריה אחרי הלידה. זה נדמה לי, או שזה באמת ככה?

[אוליב*]

אני קוראת אותך ותוהה איך יהיה אצלי... מאוד מחכה ומאוד חוששת מחופשת הלידה. ובעצם יכולה לכתוב את זה על כל מרכיב שקשור בלידה...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לי זה נשמע שהוא מאשים אותך על זה שלא היית באופוריה אחרי הלידה. זה נדמה לי, או שזה באמת ככה?
אישה במסע , אני חושבת שזה שלו ואני מניחה שהוא בעיקר מאוכזב מזה... אני מנסה לא לקחת את זה ללב ולזכור שאני לא אחראית על מה שהוא הרגיש וחשב בסיטואציה...
אבל זה בהחלט עושה לי רע כל הסיפור

אוליב מבינה את החשש מהכל
ורק יכולה להגיד שזה עובר ומשתפר
כשביקרתי את קרובת המשפחה שילדה זה היה משמעותי בשבילי לראות שאני כבר לא במקום הזה, שאני קצת מנוסה כבר
שעברתי את ההתמודדויות ההן של ההתחלה ובעצם אפילו מפרספקטיבה של פחות משנה, זה היה כל כך קצר ומהר...
נכון שתוך כדי היה מאד קשה וכל שעה לפעמים נראתה כמו נצח אבל בדיעבד זה עבר מהר ממש
הביקור גרם לי להזכר שוב ושוב בתקופה הראשונה, נראה לי שמתרחש איזה עיבוד של החוויה הזו אצלי בראש...

בעניין אחר לגמרי,
עדיין לא הכרנו רשמית את כל השכנים, יש עוד כמה דירות בבניין שאין לי מושג מי גר בהן
ואני קצת רוצה להכיר ולא יודעת איך.
שכנה אחת מבוגרת הזמינה אותי פעם לבוא אליה בערב ואז אזרתי אומץ ולקחתי את הקטן על המותן ובאתי ודפקתי בדלת והיא לא הייתה בבית...
השכן מהקומה גם נחמד והביא לנו פירות ועוד כמה דברים קטנים וגם בא להזהיר שעומד לרדת גשם כשהכביסה הייתה בחוץ...
אני רוצה גם להיות שכנה נחמדה אבל לא יודעת איך...

חשבתי על משלוח מנות... יש הרבה דתיים וחרדים בבניין אז זה צריך להיות משהו כשר ולא משהו שאני מכינה (טוב אני גם ככה לא יכולה להתחייב לאפות עוגיות או משהו...)

ובכלל אני שמחה ממש שעברנו, הגבעה הצרפתית מרגישה לי מאד שכונתית ומשפחתית ולא אנונימית,
יוצא לי יותר לדבר עם אנשים ברחוב מאשר כשגרנו בנחלאות, איכשהו משהו שונה לטובה
(למרות שנחלאות מגניבה ויש מלא אנשים מעניינים איכשהו לא יצא לי יותר מדי לפתח שיחות, אולי בתקופה הזו של החיים אני יותר מעוניינת להשתקע ולהיות חלק...)
אפילו דיברתי בפעם הראשונה עם אמא אמיתית עם תינוקת (כלומר לא וירטואלית ולא אחת החברות שלי שיש להן תינוקות)
והיה ממש נחמד ! אבל לא החלפנו טלפונים...

[אוליב*]

אני מרגישה ממש זרה בבניין ולא נראה לי שיש כאן משפחות עם ילדים קטנים אלא כולם מבוגרים יותר וזה מבאס. בדיקה הקודמת שלנו (שהייתה באותו רחוב) היו הרבה משפחות עם ילדים קטנים.

אני זוכרת שכתבת מתישהו שבמהלך ההיריון התעניינת מאוד במנשאים. קיבלתי כבר לא מעט דברים לתינוק אבל לצערי לא מנשאים ואני תוהה אם כדאי לי לקנות מראש ואם כן איך אדע איזה סוג יהיה הכי נוח לי ולתינוק. מאוד בא לי מנשא, ממש מההתחלה, אבל אני לא בטוחה שזה באמת יתאים. מה כדאי לדעתך? לקנות עכשיו או לחכות שיוולד? ויש סוג שאת ממליצה עליו? קצת חוששת מקשירות מורכבות כי אני לא טובה בדברים כאלה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אוליב, אז אתם בעצם עברתם לאותו רחוב ?
אם כן את עדיין יכולה לבקר את השכנים הקודמים..

אני חייבת ללכת לישון אבל בקצרה בינתיים לגבי המנשאים, לי היה במקרה מנשא לופי שקיבלתי מקרובי משפחה והוא ממש הציל אותי אפילו שיחסית למנשאים שהיו לי אחר כך הוא היה הכי פחות נוח
לא הייתה לי שום אנרגיה ללכת ולקנות מנשא והייתי צריכה מנשא ממש עכשיו כשכבר הצטרכתי אותו (התחלתי בקטנה בסביבות גיל חודש)
אז או שתקני עכשיו, או שאני ממש ממליצה להזמין הבייתה יועצת מנשאים אחרי הלידה שתגיע עם כמה סוגים ותמדדי עם התינוק וישר תקני ממנה כולל הסבר מפורט איך לקשור.
והקשירות באמת לא מאוד מסובכות גם אם זה נראה ככה...

אכתוב בהמשך על מה אני ממליצה...

[מיכל_בז*]

אני גם חושבת שהלופי מצוין להתחלה אבל מהר מאוד נהיה לא נוח.

אוליב, יש בפייסבוק קבוצה של החלפות מנשאים. אני לא זוכרת איך קוראים לה, שווה לחפש.

[בשמת_א*]

קראתי עכשיו ממש בהנאה את כל סיפור הלידה שלך ומה שאת כותבת (-:

אז ... לא יודעת... מסקנות - שאף אחד לא יבוא (אליי) לבקר אחרי הלידה עד שאני ארגיש ממש מוכנה
אותי גידלו על זה.
משחר ילדותי אבא שלי היה מסביר שלא מגיעים לבקר יולדת בשלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה (וגם אחרי כן, רק אם היולדת רוצה). הוא אמר שזו תקופה מאוד קשה, ממש לא מתאים שאנשים יבואו להציק ולבלבל במוח בזמן הזה.
רק אחרי שנים גיליתי שיש אנשים מסוג אחר, שנעלבים אם לא באים לבקר אותם אחרי הלידה.
וגם גיליתי, שיש "ביקורים" ויש "ביקורים". אלה שבאים להתארח אצל יולדת ומצפים ש"יארחו" אותם, את אלה חובה להשאיר בחוץ.
אבל אלה שמתייצבים אחרי שעברו למענך בסופר, ובאים עם אוכל טעים בשבילך כדי שתנשנשי בזמן שהם שוטפים כלים-מפעילים מכונת כביסה-תולים-מקפלים-מביאים לך מים-מחזיקים לך את התינוק כדי שתוכלי להתקלח-יורדים איתו לסיבוב באוויר הצח כדי שתוכלי לנוח קצת עד שהוא רוצה לינוק שוב, אלה סוג שכדאי להזמין P-:

_הם גם היו מאוד ענייניים, מיד התחילו לדבר על מה שהם קנו והכינו והספיקו וגם לי וגם לבן הזוג עוד לא היה ראש לכל הפרטים המעשיים האלו
הרגשתי שזה כל כך מעייף אותי ושאני לא יכולה ..._
או, ממש טוב שכתבת את זה. ישר דמיינתי את עצמי העניינית והמעשית מגיעה לבקר את הבת שלי אחרי הלידה (זה תסריט מהעתיד, כן? הבת האמורה רק התגייסה) ומפילה לה את כל האנרגיות, וציינתי לעצמי פתק מנטאלי להיות אמא טובה, רגישה וקשובה יותר...

בקשר לתחבושות בד, אכן אפילו הפשטות של "רק" להשרות ואחר כך "רק" לזרוק לכביסה, אחרי לידה הייתה לי פשוט בלתי אפשרית...
מזדהה.
ממש אחרי הלידה השתמשתי בתחבושות הנייר הכי הכי פשוטות, שקניתי בסופרפארם או משהו - כאלה שנותנים גם בבית החולים. בלי בשמים וכימיקלים, משהו שמן כזה, אבל הנייר נעים מאוד ובלי כימיקלים. הרגשתי שהוא עדין לי על העור יותר מתחבושות הבד. אחרי יום או יומיים חזרתי לתחבושות הבד שלי.
אני לא טורחת להשרות במים קרים. ישר למכונה. וכיוון שגידלתי את התינוק בלי חיתולים אז ממילא היו כביסות של חיתולים ומגבות. פשוט זרקתי פנימה את התחבושות בלי בעיה.

_האמת כששואלים אותי מה אני עושה אני עדיין אומרת שאני בחופשת לידה ורק לאחרונה נפל לי האסימון שהוא עוד מעט בן שנה (11 חודשים היום!) וזה כבר די לא "חופשת לידה" רשמית...
נראה לי שאני אעבור להגיד שאני איתו בבית..._
במקומך הייתי ממשיכה להגיד שאת בחופשת לידה (-: איכשהו אנשים מגיבים פסיכולוגית באופן חיובי לצמד המלים "חופשת לידה" ורע מאוד למשפט "אני איתו בבית". למה לך להזמין הערות כמו "הוא צריך חברת ילדים", "את צריכה לשחרר", "מה עם הקריירה שלך?" וכיוצא באלה...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי מיכל בז מזמן לא ראיתי אותך כאן ושמחתי @}

בשמת א , תודה
קראתי עכשיו ממש בהנאה את כל סיפור הלידה שלך ומה שאת כותבת happy
שמחה שזה מהנה ומעניין

במקומך הייתי ממשיכה להגיד שאת בחופשת לידה happy איכשהו אנשים מגיבים פסיכולוגית באופן חיובי לצמד המלים "חופשת לידה" ורע מאוד למשפט "אני איתו בבית". למה לך להזמין הערות כמו "הוא צריך חברת ילדים", "את צריכה לשחרר", "מה עם הקריירה שלך?" וכיוצא באלה...
צודקת, תודה על הטיפ והאמת נראה לי שהרגשתי את זה אינטואיטיבית שאנשים אכן מגיבים יותר טוב לניסוח הזה... איכשהו אני אוהבת את המשפט "אני איתו בבית" כי אני מאוד מכירה אותו מבאופן
אבל אני יכולה להגיד אותו לעצמי
וכן כבר התחלתי לקבל הערות מהסוג שתיארת... אני מגיבה אליהן בצורה סתמית ומעבירה נושא.

בנושא הביקורים, איזה כיף שיש אנשים מתחשבים כמו אבא שלך
אבל מה אם הבת שלו הייתה אומרת לו לא לבוא ? או שהבת שלך תבקש ממך לא להגיע ? (אה ואיזה מרגש שהיא התגייסה... !)
אני די בטוחה מהיכרותי האינטרנטית איתך שאת כבר אמא מאוד רגישה וקשובה ותוכלי בזמן אמת לשאול אותה מה היא צריכה ממך (והיא בתקווה תרגיש בנוח לענות בכנות)

הענייניות גם הייתה לי קשה כי זו הייתה אנרגיה מאוד יינגית ואני הייתי באנרגיה מאד יינית... ובכלל יש הבדל עצום והתנגשות באנרגיות
ההורים שלי הם מאוד בולדוזריים כאלו בהתנהלות שלהם,
מצד שני הם אכן מאוד מאוד מאוד (כפול אלף) עזרו ולכן...

<אמשיך אחר כך הולכת להניק>

[בשמת_א*]

אבל מה אם הבת שלו הייתה אומרת לו לא לבוא ?
למעשה, הוא הניח שהוא אמור לא לבוא ולא להפריע. אבל אני דווקא רציתי שיבוא. בכל מקרה, תמיד בתיאום איתי. (למזלי יש לי משפחה לא-פולנית בכלל. אין היעלבויות מהסוג שקראתי פה).

שהבת שלך תבקש ממך לא להגיע ?
לא, זה הפוך: אם היא תרצה שאגיע, היא תבקש. אני סומכת עליה שהיא תבקש את מה שהיא רוצה וצריכה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בשמת וואו
לא, זה הפוך: אם היא תרצה שאגיע, היא תבקש. אני סומכת עליה שהיא תבקש את מה שהיא רוצה וצריכה.
אהבתי את ההיפוך... מעניין שבכלל בכלל לא חשבתי על זה ככה, כנראה שאצלנו זה לגמרי הפוך באמת...
ולגמרי פולני גם.

התלבטתי אם לספר אבל אני צריכה קצת תמיכה...
הקטנצ'יק צריך לעבור ניתוח עוד שלושה שבועות. זה ניתוח קטן וקצר (לא אפרט פה בדיוק מפאת אאוטינג, משהו אורתופדי-קוסמטי ביד )
ואני בלחץ ממש
בעיקר מההרדמה הכללית וגם קצת חוששת מהניתוח עצמו שהוא לא ניתוח חובה אבל החלטנו אחרי מיליון התלבטויות כן לעשות אותו...
הניתוח נקבע ממש לבוקר , 7:30... וצריך לא להניק 4 שעות לפני. וזו שעה ממש דפוקה כי השעות האלו לפנות בוקר הן אלו שהוא יונק בהן הכי הרבה
מותר מים עד 6 בבוקר והוא ממש אוהב לשתות מים אבל... לא יודעת איך נעשה את זה...

אני מסבירה לו על הניתוח ומספרת לו מה הולך להיות... אבל מרגישה שלמרות שהחלטנו שזה ממש לטובתו, שאנחנו עושים לו משהו רע
לפני כמה ימים עשינו לו בדיקת דם וכמעט התעלפתי (מסקנה, לא להיות שם בזמן הבדיקה, לחכות בחוץ ולהניק מיד)
אז איך אני אהיה בניתוח ? ואחר כך בתחבושות וזה... אמאלה

ואני רוצה להיות רגועה בשבילו כדי לשדר לו שהכל בסדר אבל לא מצליחה להרגע...

יש לנו מטפלת אייפק והומאופתית טובה שמלווה אותנו וזה מרגיע אותי... אבל חוצמזה אני בלחץ ועצובה

[בשמת_א*]

בן כמה הקטנצ'יק?
אנחנו נאלצנו לעשות לתינוק שלנו קולונוסקופיה (גם כן בהרדמה מלאה) כשהוא היה בן שנה ורבע בערך.
בדקתי בספרות הרפואית לגבי הנקה, עד כמה שעות מותר לפני הניתוח (חלב אם גם כן לא נשאר בקיבה וגם אין איתו חשש לאספירציה), ומהשעה שאסור היה להיניק - רק אבא קם אליו. בעצם הוא ישן איתנו כרגיל, אז כשהתעורר אחרי השעה האמורה, אבא הסתובב איתו על הידיים והרגיע. בדרך לבית החולים אני נהגתי, אבא ישב איתו מאחור, אני טיפלתי בכל העניינים הסידוריים כדי שלא יצטרך להיות לידי בלי לינוק ואז פגשתי אותם קרוב לחדר הניתוח ואז החזקתי אותו וחיבקתי אותו, בלי הנקה. נכנסנו איתו לחדר ואני נגעתי בו וליטפתי אותו כשסידרו אותו על המיטה ושמו מסיכת חמצן ורק אחרי שהוא נרדם, יצאנו לחכות בחוץ.


קצת חוששת מהניתוח עצמו שהוא לא ניתוח חובה

מרגישה שלמרות שהחלטנו שזה ממש לטובתו, שאנחנו עושים לו משהו רע

מה יקרה אם תחליטי שאפשר לדחות את הניתוח לגיל טיפה יותר גדול?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בשמת, תודה... הוא יהיה בן שנה בדיוק בניתוח...
אני גם חושבת שבלילה לפני אבא יקום אליו וירגיע... כרגע הוא לא מוכן להירגע עם אבא בלילה (להירדם כן אבל כשמתעורר באמצע הלילה לא... )

מה יקרה אם תחליטי שאפשר לדחות את הניתוח לגיל טיפה יותר גדול?

הניתוח בכלל היה אמור להיות הרבה יותר מוקדם (סביבות גיל חצי שנה) אבל הרגשתי שזה מוקדם מדי.
באיזשהו מקום אני חושבת שעדיף שהוא קטן ולא מבין (במודע) כי לדעתי זו תהיה לו החלטה קשה מאוד לעשות בגיל מבוגר יותר.
בנוסף אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לדחות ואז שוב להיות במתח לקראת... אם כבר אז לבטל עד שהוא יהיה מספיק גדול לומר את דעתו בעניין
בעצם כמו עם הברית מילה שלא עשינו ואם ירצה אי פעם אז יעשה...
אבל כאן השיקולים כבר אחרים וגם מבחינה רפואית יותר קל לעשות את הניתוח כשהוא קטן.
אני חושבת שממש בגדול עדיף לו כן לעשות את הניתוח אז אולי עדיף מוקדם וזהו.

אוף קשה...

[קול_פעמונים*]

ניחוח,
באתי לספר שהבן שלי עבר ניתוח בהרדמה מלאה בגיל חודש וחצי. כמו אצלכם היה אסור להניק כמה שעות קודם, וזה חשוב.
במקרה שלנו, למרות שלא ינק, הקיבה שלו היתה מלאה ובדיעבד התברר לנו בזעזוע רב שניקזו לו הקיבה לפני. אז "הצום" הזה הוא חיוני, לפחות מבחינה רפואית.
כיוון שהוא תינוק גדול (הכל יחסי, איך הזמן עבר? (-: ) אולי יהיה יותר קל להסיח את דעתו עם כל מיני הפתעות.

שיעבור לכם בקלות ורפואה שלמה!

[בשמת_א*]

_אבל כאן השיקולים כבר אחרים וגם מבחינה רפואית יותר קל לעשות את הניתוח כשהוא קטן.
אני חושבת שממש בגדול עדיף לו כן לעשות את הניתוח אז אולי עדיף מוקדם וזהו_
לדעתי ומנסיונן של הרבה אמהות:
הפקטור הכי חשוב הוא הבטחון שלך.
אם את מאמינה שניתוח עכשיו הוא לטובת הילד יותר מכל אופציה אחרת - אז תסמכי על עצמך ועליו שהכל יעבור בקלות. תשדרי את הבטחון הזה, שהכל לטובתו ויהיה בסדר, וגם הלילה יעבור בשלום.

אז "הצום" הזה הוא חיוני, לפחות מבחינה רפואית.
זה לא נכון אבל הרופאים לא עושים רק מה שנכון. הם עושים מה שמתחשק להם ולעתים מאוד קרובות - בניגוד למחקר ולממצאים המדעיים.

[קול_פעמונים*]

זה לא נכון אבל הרופאים לא עושים רק מה שנכון

זה מה שהתכוונתי, כנראה לא התנסחתי ברור. מבחינת הרופאים חיוני קיבה ריקה, ואם זה לא קורה זה רק מזמין התערבות מיותרת נוספת.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בשמת,
אני חושבת ודי בטוחה שזה לטובתו אבל הפחדים מהניתוח עצמו מפריעים לי להתרכז בזה...

קול פעמונים, תודה שבאת לכתוב לי ! זה מאד עוזר

[בשמת_א*]

אבל הפחדים מהניתוח עצמו מפריעים לי להתרכז בזה...
המממ. חשבת להיעזר באיזושהי שיטת טיפול לעניין? לנקות משהו אצלך כדי להקל עלייך להתמודד? תטא הילינג, אייפק, העבודה של ביירון קייטי, וכיוצא באלה?

[אוליב*]

ניחוח, אין לי עצות רק להגיד שקראתי ואני מאחלת בהצלחה לקטני בניתוח ולך בהתמודדות עם הכאב שלו ועם כל התהליך הזה. חיבוק תומך.

[פרח_בית*]

מאחלת שיעבור לכם בקלות

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בשמת, את צודקת אני אעשה משהו בשבילי... אני עושה לעצמי תטא הילינג אבל נראה לי שזה לא מספיק כי אני צריכה תמיכה חיצונית

אוליב תודה רבה
ומה שלומך ?
אגב מצאתי היום במקרה פוסט של יועצת מנשאים ממש מפורט על סוגי מנשאים... אם את רוצה אקשר לך

[אוליב*]

שלומי טוב! מצאנו דולה שתלווה אותנו בלידה. התחלתי את שבוע 36, זה כבר מרגיש מאוד קרוב. התחלנן להתרגש ולנסות להתארגן בצורה יותר תכליתית. במקביל אני נורא עמוסה בעבודה ןזה מקשה עלי, הייתי רוצה הרבה יותר זמן פנוי בתקופה הזו ומגישה שאני זקוקה לו.
אשמח לקישור לפןסט על המנשאים.
שיהיה סופשבוע נעים וטוב!

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פרח בית תודה רבה ! רק עכשיו ראיתי את ההודעה
אני גם קוראת בדף שלך בעניין רב, אולי מתישהו אמצא זמן להגיב

אוליב איזה יופי שמצאתם דולה !
זה באמת כבר קרוב... את תצאי לחופשת לידה קצת לפני התאריך או שאת ממש חייבת לעבוד עד יום הלידה ?
הנה הקישור לפוסט
http://www.kipa.co.il/community/show/6017736

[אוליב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כנראה שאהיה ממש עד הסוף. קצת מתוסכלת מזה שיצא ככה שדווקא התקופה הזו כל כך לחוצה וגם שבעצם בדבר עצמו שאליו מתכוננים אני צפויה לא להיות, כך שאני רק בהכנות בלי הקתרזיס... אבל זה המצב וזה בסדר. מניחה שבכל זאת אנסה לקחת לעצמי קצת זמן או לנצל בצורה יותר יעילה את הזמן שיש. לא לגמרי ברור לי איך להתכונן, אבל כן מרגישה צורך חזק לעשות משהו.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

כנראה שאהיה ממש עד הסוף. קצת מתוסכלת מזה שיצא ככה שדווקא התקופה הזו כל כך לחוצה וגם שבעצם בדבר עצמו שאליו מתכוננים אני צפויה לא להיות, כך שאני רק בהכנות בלי הקתרזיס... אבל זה המצב וזה בסדר. מניחה שבכל זאת אנסה לקחת לעצמי קצת זמן או לנצל בצורה יותר יעילה את הזמן שיש. לא לגמרי ברור לי איך להתכונן, אבל כן מרגישה צורך חזק לעשות משהו.
את עובדת במשרה מלאה ?
מה בא לך לעשות כדי להתכונן ? אולי לדולה שלך יהיו רעיונות... התיק לידה מוכן ?
אצלי כשהתחלתי להכין את התיק לידה אז התחלתי להרגיש שאני ממש מתכוננת...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

רציתי לכתוב על החתונה שלנו שהייתה בזמן ההריון
אני חושבת שבסוף יצאה חתונה שמאד מאד התאימה לנו... ואני שמחה עליה !
אני תמיד רציתי חתונה קטנה
קשה לי להיות בעמדת ה"מארחת" של המון אנשים... וגם קשה לי לשלב בין מעגלי חברים שונים, בין משפחה לחברים
אז די חששתי מזה
ובמקביל היה לי חשוב שיהיו בחתונה אך ורק אנשים שבאמת אכפת לי מהם ולהם ממני

אני לא צמחונית אבל הייתי פעם
והיה לי חשוב שהחתונה לא תהיה חגיגת בשר.
אני בהחלט אוכלת בשר אבל חשבתי שחתונה זו הזדמנות לחגיגה ללא אלימות... ולא רציתי לממן מלא מנות בשר כשאפשר אחרת
חשבנו גם על כיוון טבעוני, בסוף התפשרנו על צמחוני-חלבי.
ההורים היו די נגד עם כל החששות הרגילים (קראתי מלא בפורומים של חתונה בנושא הזה)
של "האורחים ירגישו מרומים וזה לא מקובל ולא מכובד" אבל בסוף נרגעו (טוב שהייתי בהריון וניסו לא להרגיז אותי יותר מדי!)

זה היה בשישי בצהריים בחורף והיה יום ממש קר !
הייתה לי שמלה בגוון קרם שהשאלתי בגמ"ח,
שמלה מתוקה שהיא ממש הסגנון שלי,
היה ממש קל ונוח עם הגמ"ח - הגעתי עם חברה טובה ומדדתי איזה 5 שמלות סה"כ
ותוך שעה וחצי יצאתי עם שמלה בדיוק במידה שלי (כולל הבטן של חודש שישי-שביעי) שלא דורשת שום תיקונים והתאמות.
קניתי נעליים בחנות נעליים פשוטה ברחוב יפו ב-80 ש"ח - נעלי בובה ללא עקב. חמודות וכאלו שיכולות לשמש אותי גם לא בחתונה.
וגם קניתי טייץ תרמי בצבע גוף ואמא שלי קנתה לי חולצת אנגורה תרמית והתאימה לי אותה אצל תופרת כדי שלא תבלוט מתוך השמלה.
ומעל השמלה (הקיצית) קניתי כזה ג'קט אדום מחוייט.
נראה די מגניב וגם יצא מאד בולט בתמונות השילוב בין השמלה לג'קט...
אבל הייתי בכל זאת שמחה יותר אם זה היה בקיץ ולא היה צורך בכל המחממים האלו...

התלבטתי אם להתאפר בעצמי ובסוף חברה טובה איפרה אותי בבוקר ויצא מעולה, מאד עדין ולא מורגש
אני שמחה שהיא עזרה לי עם זה כי האמת שאני לא מתאפרת טוב לבד (אין לי ניסיון... סה"כ כמעט ולא מתאפרת, לפעמים קצת סומק)
גם קניתי כמה מוצרי איפור בסיסיים בשביל זה שטוב שיהיו (כמו קונסילר ופודרה למשל)

גם את השיער החברות עזרו לי לסדר לפי תסרוקת אלגנטית אבל פשוטה לביצוע שמצאתי ביוטיוב. יצא ממש טוב !

אה ומשהו שהכי נהניתי ממנו - אני ממש אוהבת פרחים אבל לא זרי פרחים וסידורים... רק פרחים חיים
אז חיפשתי רעיונות ל "זר כלה" אלטרנטיבי ומצאתי זר סרוג ואז כמה חברות סרגו ביחד איתי ויצא זר ממש יפה ועדין שכל פרח נסרג ע"י חברה אחרת
ממש נהניתי להיות איתו בחתונה ועכשיו הזר עומד למזכרת בכד חימר (שאני הכנתי) במטבח

בחרנו צלם ודיג'יי מהזולים והיה בסדר גמור, לא מעבר למה שהיינו צריכים. הצלם עשה רק תמונות, ללא וידאו. חברים צילמו את החופה עצמה בוידאו.
בחרנו כמעט את כל השירים בעצמנו וביקשנו שהמוזיקה לא תהיה רועשת (לי זה ממש חשוב תמיד שיהיה אפשר לדבר בחתונה... אחר כך קיבלנו על זה תגובות ממש נלהבות מהאורחים, שהיה ממש נעים והם יכלו לדבר בינהם)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב ממשיכה לספר על החתונה (לא יודעת למה פתאום מתחשק לי להזכר בה)
לא עשינו "צילומי חוץ" והצלם לא היה בשלב של ההכנות בבית (חברה שלי צילמה בבית ויצאו תמונות מתוקות ומרגשות)
כשהגענו למקום (בעצם החתונה הייתה בלובי של מלון קטן) הצלם עשה לנו כמה תמונות נחמדות (והאמת שאני שמחה שיש אותן)
והשאר כבר תמונות טבעיות של החתונה עצמה

מבחינת סידור השולחנות וכו' ממש לא היה לי אכפת מה יהיה העיצוב, היו מפות לבנות פשוטות
חמותי הכינה מספרי שולחנות מיוחדים ובולטים מנייר (סוג של אוריגמי כזה)
וגם שי לאורחים - מין קופסה קטנה מאותו נייר עם כמה שוקולדים בפנים) ויצא ממש נחמד

אח שלי היה אחראי על לכוון את האורחים לשולחנות שלהם -
היו רק 7 שולחנות וסה"כ 60 מוזמנים !

פתאום אני חושבת שאני כותבת רק על הפרטים הטכניים של החתונה ולא איך הרגשתי @}

[פרח_בית*]

נשמע מקסים
כמו החתונה שהייתי מדמיינת לעצמי (חוץ מעניין החורף), אני רציתי משהו כזה ובסוף התפשרתי על המון דברים... למרות שעדיין יצא מוצלח ולטעמי (מאוד פחדתי שזה ייצא כל כך שונה ממני שארגיש לא בנוח). בעיקר הפריעה לי כמות האנשים.. רציתי קטן ובסוף יצא 300 איש... ואני הייתי ממש מובכת בהתחלה מכל המעמד והעניין שאני המרכז וכולם באים להגיד לי מזל טוב... אבל לאט לאט השתחררתי ובסוף מאוד נהניתי ולא הצטערתי על כלום.
איך זה היה אצלך? נשמע שב-70 איש זה בטח יותר פשוט, לא?

איזה כיף לך שעשיתם חתונה צמחונית. אני צמחונית כבר המון שנים, ומאוד מאוד רציתי שלא יהיה בשר בחתונה. אבל בעלי ממש לא התלהב מהרעיון והמשפחה שלו בכלל לא היו מוכנים לשמוע על זה... אז לאחר די הרבה חיכוכים בנושא וויתרתי.

הדבר היחיד שממש רציתי ולא וויתרתי עליו זה שיהיה בשישי בצהריים (גם לזה היו אצלנו המון התנגדויות מהמשפחה, גם אצלכם היה ככה או שרק אצלנו מגזימים?). ממש לא רציתי להתחתן בערב, כי אני לא מתחברת למסיבות עם אורות סגולים ועשן...וממש רציתי אור שמש.
וגם אני לקחתי שמלה מגמ"ח קניתי שמלה נוספת קצרה לריקודים, אבל לא משהו כלתי, סתם שמלה לבנה קצרה מחנות בגדים רגילה (כנ"ל נעליים).

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פרח בית תודה
אני שמחה שהחתונה שלך בסוף יצאה מוצלחת...
זה קשה לוותר על דברים שחשובים לך אבל לפעמים באמת אין ברירה... יופי שלא וויתרת שיהיה בשישי צהריים
נשמע שהיה כיף !

אני גם הכי לא טיפוס של מסיבות וגם הייתי בהריון מתקדם והיו גם ממש מעט אנשים אז איכשהו מסיבה לא הרגישה קשורה
דווקא בנושא של שישי צהריים לא היו חיכוכים כי זה נשמע להורים יותר "הגיוני" שארוחה חלבית תוגש בצהריים...
עם הנושא של תשומת הלב זה גם קשה לי אבל אני דווקא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב רק שלא יידרש ממני לעשות שום דבר בנדון... כאילו, שיסתכלו ויתעניינו אבל לא שיתקהלו סביבי
נגיד לא ממש עברתי בין השולחנות כנהוג בחתונות...

גם הכנתי את עצמי לזה שבטוח משהו יתפקשש מתישהו בחתונה ולא להילחץ מזה והייתי רגועה ברמות שהפתיעו את כולם... הכי לא bridezilla שרק יכול להיות
טוב אני תמיד ככה..
זה סיפור חיי : רגועה באירועים גדולים (נגיד אפילו הלידה... נראה לי שהייתי יחסית רגועה. והחתונה. ודברים כמו פסיכומטרי וראיונות עבודה) ולחוצה ולוקחת דברים קשה בחיי היום יום.

אצלי ההורים בהתחלה אמרו שאני חייבת להיות עם נעלי עקב ואיפור וללכת למספרה,
כי "ככה זה בחתונות" אבל בסוף הבינו שאין עם מי לדבר ודווקא נראה לי שאפילו הם היו מרוצים מאיך שנראיתי בחתונה
והיו עוד הרבה דברים ש"חייבים" שוויתרתי עליהם ואני חושבת שההורים שלי בסוף למדו שיכול להיות גם אחרת (פתאום זה נשמע לי ממש שיפוטי כלפיהם...)

גמ"חים זה נהדר ! וכיף לך שהיה לך בקיץ... אולי אם פעם נעשה חתונת חידוש נדרים או משהו אז אני אפצה את עצמי על החורף בחתונה שלי. (היה אחד הימים הקפואים ביותר! וכמעט נתקענו בירושלים בגלל שעמדו לסגור את הכבישים מחשש לשלג. החתונה הייתה קרוב להורים שלי)

[אישה_במסע*]

אולי אם פעם נעשה חתונת חידוש נדרים או משהו
אני מכירה לפחות שתי מסורות (אני נתקלתי לא מזמן בשלישית, אבל אולי היא אחת מהשתיים) בהן מתחתנים לפרק זמן מוגבל, 7 או 9 שנים, ואחר כך צריך לחדש את החתונה. לי זה נראה מקסים.

[פרח_בית*]

והיו עוד הרבה דברים ש"חייבים" שוויתרתי עליהם ואני חושבת שההורים שלי בסוף למדו שיכול להיות גם אחרת (פתאום זה נשמע לי ממש שיפוטי כלפיהם...)
לא נראה לי שזה שיפוטי, לגבי חתונות יש כל כך הרבה דברים שברורים מאליהם לאנשים, שהמחשבה שזה יהיה אחרת ממש זרה להם.. אצלנו למשל ההורים של בעלי מאוד חששו משישי בצהריים, כי הם אף פעם לא היו בחתונה כזאת והפחיד אותם שהם לא יודעים למה לצפות (זה מה שהם אמרו, לא איזה פירוש שלי)...

וכיף לך שהיה לך בקיץ... אולי אם פעם נעשה חתונת חידוש נדרים או משהו אז אני אפצה את עצמי על החורף בחתונה שלי
זה היה באביב, שזו העונה האהובה עליי (חוץ מהחשש לגשם פתאומי...).
חידוש נדרים נשמע כיף, אחרי החתונה התבאסנו שהיא נגמרה ורצינו שוב... רק לא הייתי רוצה שוב את מעמד הטקס, זה היה החלק שהכי הביך אותי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אישה במסע אני גם קראתי איפשהו על המסורת הזו, נראה לי בבאופן באחד הדפים...
זה יפה, לבחור מחדש...
פרח בית אביב זה ממש מקסים !
מבינה למה הטקס הביך אותך... אני חושבת שחידוש נדרים יכול להיות יותר אינטימי ...
אני לא רואה את עצמי מארגנת שוב "חתונה" על כל המשתמע מכך אבל אולי משהו אלטרנטיבי אחר...

היינו ממש קרובים פשוט להתחתן בקפריסין וזהו... אבל בגלל ההריון לא רציתי לטוס.
חשבתי על חתונת ספינת קרוז כזו, חתונה המונית מאורגנת שכוללת שיט, לילה במלון בקפריסין ושיט חזרה (וגם צילומים ועוד כל מיני)
היו ימים במהלך תכנון החתונה שממש ממש נמאס לי מזה והתחלתי לחשוב ברצינות על הכיוון הזה...

[אוליב*]

אני עובדת במשרה מלאה ובתקופה הזו יש המון עומס וכולם נשארים עד שעות מאוחרות, מגיעים מוקדם, עובדים גם שישי לפעמים. אני כן משתדלת לצאת מוקדם ולא להיכנס ללחץ וכן יש ניסיון להתחשב בי אבל זו אווירה מלחיצה ועמוקה ובאמת יש הרבה מה לעשות ואני לא ממש יכולה לא לקחת בזה חלק.

אני חושבת שאנסה מחר לעשות רשימה ולהבין מה אני רוצה להספיק ולעשות לפני ואיך להתכונן. יש לי כל מיני מחשבות ורעיונות אבל בלגן בראש. וגם אני מקבלת את זה שהלילה יכולה תכלס להתחיל כל רגע ואם זה יקרה זה פשוט יקרה וזהו.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אוליב נשמע מאתגר עם העבודה... יופי שלמרות הלחץ את משתדלת לצאת מוקדם
זה נראה לי בכלל קשה להתרכז בעבודה בהריון
אני זוכרת שהיה לי ממש קשה להיות נוכחת אבל לשמחתי חלק גדול מהעבודה שלי הייתה עבודה מונוטונית בגינון וזה היה תרפיה נהדרת
וברור שאם תלדי אז כל מה שלא הספקת פשוט יהיה ככה והכל יסתדר ויסתדרו בעבודה גם בלעדייך...

אני לקראת השבועות האחרונים כבר התחלתי ממש לסדר את כל העניינים בעבודה ולסגור קצוות כדי להשאיר אחריי "שולחן נקי" (לא שהיה לי שולחן )
זה גם עזר לי להרגיש שאני מסיימת את הכל ומוכנה ללדת.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הבית מתקדם לאט לאט. יותר נכון ההתקדמות היא בקפיצות.
פתאום קנינו כמה רהיטים גדולים (ארון, ספה, שולחן מחשב) והזמנו עוד כמה דברים קטנים (מדפים ושידת נעליים) שצריכים להגיע במשלוח.
החדר אורחים ממש ממש השתפר !
הוא כבר לא חדר ארגזים, כבר אפשר לישון שם ופרקנו עוד הרבה ארגזים ועשינו סדר.
נשארו סה"כ 8 ארגזים (היו 45. טוב שיש את הקטלוג ארגזים שלי) שברובם מכילים ספרים, מסמכים וציוד יצירה ואמנות ומשחקי שולחן...
כנראה שנקנה כוורת בשביל כל אלו.

יש מזרון חדש למיטה של התינוק (שצמודה לשלנו ובעצם אני ישנה בה לפחות חצי לילה ביחד איתו) והוא ממש קשיח וכיפי.

שמחה שעכשיו אורחים יוכלו לישון בחדר אורחים ולא בסלון, ואפילו עלתה לי המחשבה על קאוצ'סרפינג....

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הניתוח ביום שלישי בבוקר...

ואני חולה עם חום כבר שלושה ימים... כמעט אף פעם אין לי חום כשאני חולה.
ההומאופתית אומרת שזה על רקע רגשי... החשש עבר לרמה של הגוף וככה משתחרר הפחד...
אמא של בן הזוג באה לעזור לי עם התינוק היום,
מזל שרוב המחלה נפלה על הסופ"ש ובן הזוג היה איתו רוב הזמן (חוץ מהנקות כל איזה שעתיים)
והלילות קשים נורא, הקטנצ'יק מתעורר כל שעה !!! אני מקשרת את זה גם לחשש שלו...
הוא מתעורר בבכי, ומוכן להירגע רק איתי, לא עם בן הזוג (במהלך היום הוא שמח מאד להירגע ולהירדם אצל בן הזוג בידיים)
מרגישה שחוקה ושלא מצליחה להחלים עם החוסר שינה הזה...
אפילו מרגישה שרזיתי, לפני כמה ימים נפלה לי הטבעת נישואין ! (יש לי נטייה לתת משקל ולרזות זה לא דבר טוב אצלי...)

[פלפל_לבן*]

רפואה שלמה, שיעבור בקלות לכולם.
סבתא שלי אומרת על המצבים האלה, "גם זה יעבור..." לפעמים זה מנחם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה פלפל לבן !!!

תשמעו זה לא יאומן - היום הקטן קם עם חום לראשונה בחייו ! דווקא יום לפני הניתוח !
אז התקשרתי לבית חולים ואמרו שחייבים לדחות... בשלושה שבועות
לא יודעת אם זה טוב או רע, כבר רציתי לסיים עם זה וזהו... מצד שני אולי הכל לטובה...

[אוליב*]

גם מאמינה שהכול לטובה. תנוחו תחלימו שניכם ושהכול יעבור בשלום.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

רציתי לעדכן שהניתוח כבר מאחורינו ! עבר בשלום טפו טפו טפו ועכשיו מחכים להסיר את התחבושות

אוליב אם את כאן, ראיתי שכתבת שילדת בן חמוד ואני ממש שמחה !
מאחלת לך המון מזל טוב, הסתגלות קלה וטובה ואושר רב!
חשבתי עלייך לפני כמה ימים ותהיתי אם זה כבר קרה ! איזה מרגש
אשמח לעזור אם אוכל במשהו

[תפילה_לאם]

איזה יופי! החלמה מהירה!

[אוליב*]

ניחוח יקרה, כל פעם נכנסתי לבדוק אם עדכנת. שמחה שהניתוח עבר בשלום, שתהיה החלמה מהירה ושלמה.

כן, ילדתי לפני שבועיים ואני עם תינוק קטן בבית. זה לא קל וכולנו מנסים להסתגל למצב החדש, אבל יש בזה גם הרבה טוב ושמחה ומימוש של משהו שרציתי מאוד מאוד המון המון זמן והנה הוא קורה, אני אמא.
אני חושבת שמבחינות רבות מאוד הכנתי את עצמי לקושי, לדברים שיהיו קשים ומסובכים, לאינספור בעיות אפשריות. והמציאות איכשהו יותר ורודה מהחששות שלי. ודברים הולכים קצת יותר בקלות משחששתי וכל מיני קשיים ובעיות שציפיתי והתכוננתי להם לא קרו.
שבועיים זה מעט מאוד זמן. אני מרגישה שעדיין לא עיכלתי, לא לגמרי הפנמתי. שהילד הזה כאן כדי להישאר ושלי. מרגישה ניתוק מהעולם החיצון שיש בו גם משהו נעים, פתאום אני בבית אחרי שהייתי כל הזמן בחוץ, פתאום הקצב משתנה, המרכז של הדברים עבר מקום. ויש גם בדידות גדולה ונגיעות של שעמום, כי אני רוב הזמן לבד מטפלת בתינוק קטן, ועוד לא מרגישה בנוח וגם עוד קצת חלשה פיזית מכדי להתנייד איתו מחוץ לבית.

זה קצת ממה שעובר עלי, שמחה ששאלת ויש איפה לפרוק. מקווה שתחזרי לכתוב כאן יותר ף, מאוד אוהבת לקרוא אותך.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

וואו אוליב,
איזה כיף לשמוע שהולך יותר בקלות ממה שחששת, את נשמעת ממש טוב
מקווה שרק ימשיך ויהיה טוב יותר עם ההחלמה הפיזית וההתחזקות

אני גם לפעמים עוד לא מפנימה שזהו יש לי ילד אז זה לוקח המון זמן כנראה

איך הייתה הלידה, אם יש לך כח לספר בכמה מילים ?

ברור שאת עוד חלשה פיזית להתנייד איתו בחוץ, תנוחי כמה שיותר בבית ואולי תזמיני אלייך חברות ובני משפחה לביקורים קצרים ?
ביקור של שעה פעם ביום נותן איכשהו מסגרת ליום, איזה עוגן כזה ברור במהלך היום וגם מכניס אנרגיות אחרות
ובכלל תקראי ספרים, תצפי בסדרות או בטלוויזיה אם יש לך,
אני מתחרטת שלא ניצלתי את הזמן ההוא יותר כדי להנות מלשכב מול הטלוויזיה עם התינוק עליי. כלומר, עשיתי את זה אבל לא נהניתי מזה ממש כי כל הזמן רציתי כבר לקום מהכורסא הזו

=====
תודה על
מקווה שתחזרי לכתוב כאן יותר ף, מאוד אוהבת לקרוא אותך.
אעשה את זה בקרוב !
יש לי הרבה מה לכתוב אבל לא יודעת ממה להתחיל...

[אוליב*]

הלידה הייתה קצרה יחסית וקלה מבחינה אובייקטיבית, אבל לי היה קשה מאוד בחלק ממנה אז היא נשארה בזיכרון שלי כחוויה די מעורבלת ועם פער מאוד גדול בין איך שזה נתפס מבחוץ לבין החוויה הפנימית.
הצירים התחילו בלילה, שבוע 41. היו חזקים וכואבים אבל לא ממושכים, ניסינו למשוך בבית אבל היה דימום שהלחיץ אותי אז החלטנו לנסוע וטוב שכך, כי הגעתי בפתיחה שמונה (הפנטזיה שלי הייתה להגיע בפתיחה 6 אבל לא חשבתי שאצליח). מייד כשנכנסתי לחדר לידה במעבר למיטה ירדו לי המים (שהיו מיקוניאלים) והגעתי לפתיחה מלאה. הייתי בלי אפידורל ובחלק הראשון של הלידה הייתי מאוד תנועתית ובשליטה, הייתי על שש בהישענות על גב המיטה, הרגשתי שאני לוחצת ומקדמת את התינוק בתעלת הלידה ונחתי בין הצירים. החלק הקשה היה כשהתינוק כבר היה על הפירנאום. הוא היה כמעט בחוץ אבל כל הזמן חזר פנימה, עברתי ללחיצות על הגב, למרות הסימפיזיוליזיס, כי הלחיצות על שש הפסיקו להיות אפקטיביות. והוא פשוט לא יצא. ובשלב הזה הרגשתי שאני נכשלת, שאני לא מצליחה, שאני לא לוחצת טוב, שהוא לא יצא בחיים. נלחצתי בגלל המים המיקוניאלים ובגלל ירידות דופק שהיו בזמן הלחיצות וכי המיילדת אמרה לי שעוד שתי לחיצות הוא יוצא ואז היו עוד המון לחיצות והוא לא יצא. בדיעבד העובדה שזה היה לאט עזר כנראה לכך שלא יהיו קרעים, כי התינוק הגמיש את הפירנאום כל פעם קצת והמיילדת גם שפכה המון שמן שקדים, אבל באותו זמן זה הרגיש כמו נצח וכבר הייתי בטוחה שזה פשוט לא הולך, שהלידה לא מתקדמת ושהשלב הבא הוא ואקום, קיסרי, לא יודעת מה. תחושת כישלון ואי הצלחה וחרדה ממה שלום התינוק וכל העידוד מבחוץ לא עזר לי.
איכשהו המשכתי לדחוף, ובסוף הוא כן יצא
שאבו לו מים מיקוניאלים שהוא בלע ואז הניחו אותו עלי, עור לעור, כמו שרציתי, לזמן ארוך שבמהלכו הוא גם ינק וכך עזר לי לכווץ את הרחם ולהימנע מפיטוצין (לא באתי מכוונת ללידה טבעית בהכרח אלא במחשבה שאזרום ואחליט לפי הצורך והכאב, אבל בגלל שכבר הכול עבר בלי אז בסוף רציתי להימנע לגמרי גם מהפיטוצין. גם כי החלק שהיה חשוב לי הוא האחרי, עם התינוק, ורציתי להיות כשירה לטפל בו בקלות).
זה, בקצרה (טוב, לא כל כך, אבל חסכתי כאן את כל הלפני והאחרי) סיפור הלידה.

לגבי השאר - אני רואה המון סדרות בזמן ההנקה וקוראת קצת, בעיקר בפייסבוק וכאן אבל גם ספרים. אני מאוד רוצה שיבקרו אותי וזה קורה בחלק מהימים אבל לא כל יום, בעיקר בני משפחה וקצת חברים משותפים של שנינו. חברות זה נושא כאוב באופן כללי בזמן האחרון ומאז הלידה עוד יותר, אז אין לי כל כך ביקורים מהן אבל חברות מהעבודה אמורות לבוא. הבעיה היא שכולם כמעט עובדים במשך היום ואז גם כשבאים זה בערב.
היו כמה פעמים שיצאתי איתו בעגלה, לבית קפה ולטיפת חלב (שהיו מעצבנים), אבל זה היה רחוק מדי וקשה מדי ומאז נמנעתי מלעשות את זה. אני גם לא נוהגת ובסביבה הקרובה אין כמעט כלום, אבל מוקדם לי ומפחיד לי עדיין לנסוע איתו באוטובוס. אז מצד אחד נורא רוצה וזקוקה לצאת מהבית, צריכה שמש וחברת אנשים וגירויים, אבל מצד שני מתעייפת מהר ומדממת הרבה כשאני יוצאת ועוד לא ממש יודעת להסתדר ולהתנהל איתו מחוץ לבית (לא בוטחת בעצמי בקשירת המנשא, נבוכה עדיין מהנקה בציבור, קשה לי קצת עם העגלה). יודעת שזה עניין של זמן ואומץ, לאט לאט.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הלידה נשמעת טובה וגם קשה, זה בטח היה ממש מלחיץ ומתיש שהוא לא יצא מלא זמן
החווייה עוד תשתנה בזיכרון ויעלו עוד רבדים, אצלי זה ככה... כל פעם נזכרת בלידה וחושבת עליה בצורה קצת אחרת.
(אבל איזה כיף שאין לך קרעים)

חבל לי לשמוע שיש קשיים עם החברות,
והכי מבינה אותך לגבי זה שאנשים יכולים לבוא בערב ודווקא הכי צריך ביקורים בשעות היום...

ו... את שבועיים אחרי לידה ! תנוחי תנוחי תנוחי... במיוחד אם הדימום מתחזק כשאת יוצאת... אני בקושי הלכתי לסיבוב של 5 דקות מסביב לבית בשלב הזה...
אולי תצאי איתו החוצה לספסל הכי קרוב ופשוט תשבי והוא לידך בעגלה ? זה מה שהציעו לי פה כשהייתי חודש אחרי לידה ובאמת זה נוח ונחמד יותר מלשבת בבית
ואם קשה לך עם הנקה בציבור אז אולי תשבי קצת וכשירצה לינוק תעלי הבייתה ?

יודעת שזה עניין של זמן ואומץ, לאט לאט.
לגמרי לאט לאט, וזה בהחלט ישתפר, את תמצאי את עצמך מסתובבת איתו הרבה ורחוק ועושה דברים מעניינים ונחמדים.

[גוונים*]

וואו אוליב, רק שבועיים וכבר יצאת כ״כ הרבה!
אני שבעה שבועות אחרי הלידה עוד לא יצאתי איתה לבד בכלל! חוץ מפעם אחת (כלומר עם שתיהן, להביא את הגדולה לגן).
את ממש אמיצה! אני מבינה את הצורך אבל אין מה למהר, נורא חשוב להתחזק לפני שיוצאים ולו רק כדי שהחוויות יהיו חיוביות ויבוא לך לעשות את זה שוב. מצטרפת להצעות של ניחוח, סיבוב של כמה דקות, למצוא מקום במרחק כמה דקות מהבית, ללכת לשם , לשבת קצת ולחזור.
לטיפת חלב וכאלה אני אישית לא הולכת לבד בהתחלה, גדול עלי... (הפעם גם קיבלתי ילדה שלא אוהבת מנשא אז עוד יותר מאתגר) גם ככה זו סיטואציה מלחיצה..
ולאט לאט זה באמת משתפר, ואם אני שהכי איטית בעולם בדברים האלה, הסתדרתי בחו״ל עם הקטנטונת בעגלה, לבד, כשהיתה בת שנה, אז באמת שכל אחת יכולה;-)

[תפילה_לאם]

אוליב,
מזל טוב!

[גוונים*]

אוליב, בראש שלי כבר אמרתי לך מזל טוב כשקראתי לראשונה שילדת, פתאום הבנתי שזה רק בראש שלי ושלא עשיתי את זה בפועל כמו שתכננתי, אז - מזל טוב!
נשמעת לידה טובה מאוד סך הכל, אם כי אינטנסיבית וכואבת ואולי אפילו מבהילה (בעיקר כלידה ראשונה אני משערת) מקווה שתעבדי את החוויה כמה שאת צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמך.

[אוליב*]

תודה לכולן! ותודה מיוחדת לניחוח שמארחת אותי כל כך יפה בדף שלה
היום גם באה חברה לבקר והיה ממש נחמד איתה וגם יצאנו אחר כך עם העגלה ללוות אותה לאוטו ובדרך חזרה ישבתי קצת על ספסל בשמש, היה כיף ונחוץ.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה לכולן! ותודה מיוחדת לניחוח שמארחת אותי כל כך יפה בדף שלה
בשמחה, תמשיכי לכתוב ולעדכן !

גוונים מה שלומך באמת? לא כתבת מזמן...
בקשר לפיצית שלא אוהבת מנשא, אולי מנשא אחר או תנוחה אחרת ?

אכתוב קצת על עצמי,
פתאום שוב לא יודעת מה אני עושה בכלל בחיים ומרגישה לפעמים שאני לא עושה מספיק בבית
ואז מרגישה אשמה.

הקטנצ'יק ממש אוהב ילדים אחרים, הוא חיבק תינוק אחר בגן שעשועים והיה ממש מתוק ומרגש, גם התינוק השני היה חברותי והתעניין בשלי...
הבנתי שבגלל החששות החברתיים שלי האינטראקציה עם אמהות אחרות סביב התקשורת בין הילדים מביכה וקשה לי
נגיד אני ממש חוששת מסיטואציה (והיו כמה כאלה) שפתאום הקטנצ'יק שלי בתמימות והתלהבות מושיט יד ורוצה פשוט לגעת בילד אחר והילד חושש
אז אני כמובן מחזיקה לו את היד ואומרת לילד שהקטנצ'יק מתעניין בו ואז רואה אם הילד האחר מעוניין במגע או לא וכו'
אבל אני מרגישה שאני נורא דרוכה בסיטואציות האלו ולחוצה ו... אוף
בעבודה עם ילדים אני כל הזמן מתווכת בין ילדים אבל פתאום זה שונה...
יש פה משחקיית ג'ימבורי בשכונה, אני אלך לשם בקרוב לנסות ולראות איך זה.
אני יודעת שיש מפגשים של חינוך ביתי בירושלים אבל הנסיעה קצת מרתיעה. זה יוצא די רחוק ובאוטובוס, למרות שאני כבר די מסתדרת באוטובוס.

אני מנסה להקצות זמן לעצמי לעשות כל מיני דברים בשבילי, אבל איכשהו לא מגיעה לעשות כמעט כלום מזה,
כשיש לי זמן פנוי אני לפעמים מרוב בלבול לא יודעת ממה להתחיל כי יש כל כך הרבה דברים שבא לי...

כל יום שישי בבוקר אני יוצאת קצת לבד להסתובב בעיר או איפשהו במקומות נעימים סתם בשביל הכיף.
זה ממש נחמד וממלא, אני שמחה שהקטנצ'יק כבר די אוכל ואני משאירה לו איזה מרק טחון ואם זה לא מספיק אז בן הזוג מבשל לו קוואקר עם שקדיה...
אז אני יכולה לצאת לכמה שעות וזה ממש ממש חשוב לי, להיות לבד ופשוט להסתובב בלי מטרה יותר מדי.
חשבתי אולי ביום שישי למצוא לי איזה חוג, מתלבטת אם זה יהיה נחמד או שאני מעדיפה זמן חופשי לגמרי.

[גוונים*]

_גוונים מה שלומך באמת? לא כתבת מזמן...
בקשר לפיצית שלא אוהבת מנשא, אולי מנשא אחר או תנוחה אחרת ?_
כן... לא מוצאת את הזמן להגיע למחשב ובטלפון אני שונאת לכתוב ארוך... אבל כתבתי קצת עכשיו ב להסתדר עם שני ילדים קצת גם על עניין המנשא.
ממש רוצה למצוא זמן לכתוב לפחות את סיפור הלידה... מקווה שבקרוב.

הבנתי שבגלל החששות החברתיים שלי האינטראקציה עם אמהות אחרות סביב התקשורת בין הילדים מביכה וקשה לי
מזדהה נורא... גם לי הסיטואציות האלה קשות. ובכלל תמיד בגני משחקים אני מרגישה כזאת אינטנסיביות... הכל נורא צפוף ורועש. אני מעדיפה ללכת איתה נגיד לאיזה דשא גדול (יש לנו אחד כזה לא רחוק) שהכל הרבה יותר מאוורר. לרוב אני שולחת את האיש לגן משחקים, הוא הרבה פחות לוקח קשה את הסיטואציה.

אז אני יכולה לצאת לכמה שעות וזה ממש ממש חשוב לי, להיות לבד ופשוט להסתובב בלי מטרה יותר מדי.
איזה כיף!!
אני לא הייתי מוותרת על זה:-)

[אוליב*]

באמת נשמע כיף, סתם להסתובב לבד. כל כך רחוק ממני כרגע. היום אנחנו בקפיצת גדילה, חשבתי שאני מוכנה לזה וניסיתי לקבל את זה ברוח טובה והצטיידתי באוכלים טעימים ובפרקים לצפייה אבל אחרי יום ארוך שבו הוא רק עובר מצד לצד בא לי קצת לברוח מהבית... להיות לבד. עוד לא התחלתי לשאוב ואני בעצם לא יכולה להתרחק ממנו ליותר מכמה דקות (מקלחת זה הכי הרבה בינתיים).
אבל החלטתי להירשם לאיזו סדנה שמתחילה אחרי פסח, פעם בשבוע בערבים. הוא יהיה עם אבא שלו ועד אז אתחיל לשאוב, מקווה שזה ילך בקלות והוא יאכל מבקבוק בלי שההנקה תפגע.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

וואי לא הייתי פה שבועיים...
היינו בפסח אצל ההורים שלי ושל בן הזוג לסירוגין, עכשיו חוזרים לשגרה...
כיף להיות בבית, אפילו שהתפנקנו אצל ההורים אבל בבית בכל זאת יותר בית.
אני ממש שמחה שעברנו לפה
היום יצאתי לגן שעשועים עם הקטן, בבוקר, לפני שנהיה חם.
והיה ריק... כנראה אני מתחילה להתקל בקשיים החברתיים של ילדי חינוך ביתי - כולם בגנים.
הגן שעשועים הזה נמצא ליד קומפלקס גני ילדים והיום הוציאו לדשא את הקטנטנים מהפעוטון, חלק בעגלות וחלק היו על מחצלת על הדשא
הייתה סייעת אחת עם מין דיבור קצת גס רוח כזה אבל רואים שהיא אישה טובה... ובכל זאת לא אהבתי כל כך את הדיבור שלה לתינוקות
"מה אתה בוכה?" "די לבכות, אין מה לבכות, ששש!"

=======
יש לי בחודש הקרוב 2 חתונות של חברות מאוד טובות, שתיהן בערב, ולשתיהן אני ובן הזוג רוצים ללכת ביחד.
הקטן עוד אף פעם לא נשאר עם בייביסיטר וההורים של שנינו גרים רחוק, חמותי גם ככה מגיעה פעם בשבוע כשאני עובדת אבל לא נרצה להקפיץ אותה גם לזה, זה מוגזם.
אוף זה קשה... אני חוששת מזה במקום להתרגש מהחתונות.

בנוסף, בלי קשר ואולי עם קשר, אני מתחילה לחשוב על מתישהו לחזור לעבודה הקודמת שלי, במשרה חלקית
אבל לא מרגישה שמתאים משפחתון ומטפלת תיקח יותר לשעה מאשר שאני מרוויחה שם.

חשבתי אולי לעשות בארטר עם אמא אחרת בחינוך ביתי, לילד יותר גדול, אולי בן 3-4 ומעלה, שכל אחת תשמור על שניהם יומיים בשבוע
אני ממש טובה עם ילדים וזה יהיה כיף ומעניין לקטנטן שממש מתלהב (הוא אומר "מיאו" ממש מתוק ובקול גבוה במיוחד על חתולים ועל כל דבר חמוד, כולל ילדים )
אבל ישר עולים לי מלא מכשולים...
אני לא ניידת, אז אני רוצה שהיא תהיה פה בגבעה הצרפתית.
ושנסתדר. וששני הקטנים יסתדרו. ושנהיה באותו ראש. ושיסתדר עם הימים.
לא יודעת, אולי זה סתם רעיון... שלא יצא לפועל.
חשבתי גם על כיוון אחר בשביל חברה לקטן ותוספת הכנסה - למצוא ילד לאסוף אותו אחרי הגן לכמה שעות עד שההורים חוזרים מהעבודה, בזמנו ראיתי מודעות דרושים כאלו

אוליב
בטח הקפיצת גדילה שכתבת עליה כבר עברה, אבל אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת שבקושי יש זמן למקלחת וזה עושה הרגשה מחניקה ומלחיצה התלות הגדולה הזו
מצד שני בכל תקופה יש את היתרונות שלה ואני אמנם יכולה קצת לצאת להסתובב לבד אבל אני קצת מתגעגעת לזמנים שיכלתי לצפות במלא סרטים כל היום
יופי שהצטיידת היטב לקפיצת גדילה, זה מאד עוזר לעבור את זה אפילו שזה עדיין לא פשוט.

אני בטוחה שתסתדרי עם הסדנה, פעם בשבוע זה מינון טוב להתאוורר אבל לא להסתבך מידי עם שאיבות רבות.

מה שלומך בימים אלו ?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לפעמים ממש חבל לי שאני לא יותר חברותית,
אני מתה על סרטים שבהם הגיבורה הראשית מתחילה חיים חדשים ועוברת לאיזה מקום חדש ומיוחד לבד
ומכירה שם מלא אנשים מקומיים חמודים (נגיד, הסנדלר הזקן, או מאמא קלאסית כזו עם שפתון אדום בעלת המכולת המקומית)
יוצאת בבוקר ואומרת שלום לכל המוכרים בחנוית, מכירה את השכנים החדשים
קונה קוראסון בבית קפה המקומי שהמלצרית כבר ידידה שלה וכו' וכו'
אגב סרט בדיו' כזה שאני ממש אוהבת - http://www.imdb.com/title/tt0237539/

אולי ככה אני מדמיינת את עצמי במדינה הזו שאני אוהבת. כי שם כולם מאד מכניסי אורחים וחברותיים וחמים ויש תחושה מאד חמה
אבל איך בן הזוג והתינוקי משתלבים לי בפנטזיה הזו ?
הרי אני לא יכולה לגרור אותם איתי לחלום שלי...
ומה עם כל ההורים והסבים... והכסף...

בינתיים אני מנסה בהבזקים קטנים לחפש את הפנטזיה הזו פה ממש בשכונה הרגילה והמשעממת הזו לכאורה...
הרי בשביל אנשים אחרים המקום הזה, ירושלים, זה משהו אקזוטי ומיוחד (ואולי גם קדוש אבל לא לזה אני מתכוונת עכשיו)
אולי יש מישהי שחיה בקליפורניה נניח וחושבת שהאנשים שם קרים ומשעממים, והיא ביקרה פעם פה בארץ והתאהבה באנשים ובתרבות המקומית (וכן, יש במה להתאהב...)
והיא מפטנזת על לחיות פה וללכת לסופר השכונתי ולהתיידד עם אותה הקופאית שאני פוגשת כל פעם ורק אומרת לה שלום ותודה וזהו... ולנסוע ברכבת הקלה לשוק עם עגלת שוק ולקנות בורקס ואתרוגת..

ובכלל, אם פה אני בקושי מצליחה לדבר עם השכנים... אז למה שבמדינה השנייה אני פתאום אפתח ואצליח ?
אני יודעת שכן יש לי את הצד הזה, ויש ימים חברותיים כאלו שאני יוצאת מהבית ומרגישה מין "קליק" כזה. והכל פתאום מסתדר ואני באמת מדברת עם כל מיני אנשים ומרגישה מחוברת ואוהבת את כולם ו...
אבל זה קורה בהבזקים, אני לא מצליחה להיות תמיד (או בדרך כלל) ב"מוד" הזה.


@} אני קצת מוזרה אבל נראה לי שתבינו אותי כאן

[יער_ה*]

קוראת אותך

[אוליב*]

מבינה מאוד! גם לי יש פנטזיה כזאת ואני אוהבת סרטים כאלה. אחפש את זה ששמת כאן, הוא נראה יפה.
אם הייתי כותבת כאן אתמול התשובה למה שלומי הייתה הרבה יותר חיובית כי בגדול אני נהנית מחופשת הלידה ומראשית ההורות. טוב לי להיות בבית לשם שינוי, כיף לי לראות את ההתפתחות שלו ואיך כמעט כל יום הוא משתנה קצת, אני לאט לאט נהיית קצת יותר עצמאית ויוצאת יותר החוצה ואפילו נסענו פעם אחת באוטובוס.
אבל היום קצת קשה לי כי יש לי סתימה בשד (פעם שנייה שזה קורה באותו צד) ולמרות שאני יודעת איך לטפל בזה ומקווה שזה יעבור מהר כואב לי וזה מבאס אותי, כי עד שהתחילו הסתימות האלה ההנקה הלכה טוב וחלק. קראתי כאן המון באתר איך להתמודד וזה מאוד עזר לי, אבל מבאס אותי שזה חזר.
בכלל היום תכננתי לנסוע איתו שוב באוטובוס ונסיעה יותר מאתגרת ולפגוש חברה, אבל בגלל שהרגשתי בבוקר לא טוב החלטתי להישאר בבית ולנוח. וגם זה מוסיף לתחושה המבאסת.
מקווה שמחר ארגיש טוב.
מאוד מזדהה עם ההתלבטות שלך לגבי חזרה לעבודה ומסגרת. אני לא מצליחה להחליט מתי לחזור כי יש הרבה שיקולים לשני הצדדים. ועוד לא התחלתי לבדוק בכלל מה האפשרויות כאן באיזור (ולא ממש יודעת איך).

[גוונים*]

מבינה מאוד! גם לי יש פנטזיה כזאת
גם לי! כלומר לא יודעת אם פנטזיה אבל כן מן דמיונות כאלה על מקומות אחרים וזמנים אחרים שבהם הייתי יכולה להיות 'האני האחרת', ככה אני קוראת לזה.

אוליב,
אויש! מבאס כל כך! אני למודת סבל בעניני סתימות.... מקווה בשבילך שזה חד פעמי ולא יהפוך לכרוני. אני סבלתי מזה על בסיס קבוע (זה היה קורה בין פעם בשבוע לפעם ביומיים) מגיל חמישה חודשים עד גיל עשרה חודשים של הפיצקית. וכמו שזה הופיע ככה זה גם נעלם בלי שום סיבה נראית לעין. בהחלט מזדהה עם ההרגשה של הבאסה למרות שיודעים שזה זמני ועובר וכו'. אני כמעט תמיד הרגשתי שזה משבש לי את היום ומוריד אותי לגמרי, נראה לי גם שכתבתי על זה כאן (בדף על הסתימות). זאת היתה בהחלט תקופה מאתגרת. ממש ממש מקווה בשבילך שזה ישאר בגדר אפיזודות חולפות!
לא זוכרת אם כתבתי שם אבל לקראת הסוף התחלתי לקחת לציטין ואני חושבת שזה עזר לי. איך שהרגשתי שזה מתחיל (נהייתי כבר ממש מומחית..) הייתי לוקחת כדור אחד של לציטין ולהרגשתי זה עזר, העביר מהר יותר את הסתימה ואולי היתה לזה גם השפעה על הפסקת התופעה בכלל, כי זה הפסיק לגמרי לא הרבה זמן אחרי שהתחלתי לקחת את זה. אז אולי שווה לך לנסות...

[פרח_בית*]

גם אני מזדהה לגבי הסרט.
בעלי למשל ממש כזה, מכיר את כל המוכרים בשוק, הולך לשם לפעמים לא בשביל הקניות אלא רק כדי לדבר איתם...
ואני - גם מכירה אותם דרכו, הם נחמדים אליי ומחייכים ואומרים שלום, אבל אני לא מוצאת על מה לדבר איתם יותר ממשפט או שניים...

אני מנסה להתבונן לפעמים בבעלי ולהבין מה הוא אומר. אבל אלה תמיד נושאים שאין לי מה להגיד עליהם... הוא איכשהו יודע לקלוט מה הנושא שיעניין את האדם מולו ומתחיל שיחה על זה (אי גרועה בשני החלקים - לנחש מה יעניין את האדם השני, ולנהל שיחות חולין על דברים שלא ממש מעניינים אותי...).

שיטה שהוא גילה לי והצחיקה אותי - הוא לוקח למשל תמרים מהמוכר בחנות תבלינים, ומחלק לכמה מוכרים מסביב, ככה הם אומרים תודה ומתחילים לדבר איתו ונוצר קשר.
אני לא רואה את עצמי עושה את זה... אבל אולי זו שיטה טובה ליצור קשר עם שכנים - להביא להם משהו טעים לאכול. אם מביך לתת את זה כמתנה אפשר להגיד שזה "סתם כי הכנתי יותר מדי", ואז זה יותר קליל.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה על ההזדהות וההתעניינות

_שיטה שהוא גילה לי והצחיקה אותי - הוא לוקח למשל תמרים מהמוכר בחנות תבלינים, ומחלק לכמה מוכרים מסביב, ככה הם אומרים תודה ומתחילים לדבר איתו ונוצר קשר.
אני לא רואה את עצמי עושה את זה... אבל אולי זו שיטה טובה ליצור קשר עם שכנים - להביא להם משהו טעים לאכול. אם מביך לתת את זה כמתנה אפשר להגיד שזה "סתם כי הכנתי יותר מדי", ואז זה יותר קליל._
וואי פרח בית אני גם לא רואה את עצמי עושה את הקטע עם התמרים אבל זה ממש חמוד !
בקשר לשכנים אני נראה לי שוברת את הראש יותר מדי איך בדיוק לגשת ומחכה למצב רוח הנכון ובינתיים כלום לא קורה... השכנים החרדים הנחמדים הביאו לנו משלוח מנות בפורים
אני דווקא חשבתי להכין משלוחי מנות כי זו ממש הזדמנות נוחה ובסוף כרגיל לא יצא מזה כלום, נשאר ברמת המחשבה...

גוונים הביטוי הזה האני האחרת ממש מפיל לי אסימון, אני לא קוראת לזה ככה אבל כשאני חושבת על זה במושג הזה - פתאום זה מאד הגיוני לי...
(מסתבכת עם לנסח...)
איך את ?

אוליב
נשמע שסה"כ טוב, אבל בהחלט מבאס עם הסתימה
גם אני כשיש לי איזה כאבים או משהו מדאיג בהנקה/בריאות כללית ממש ממש מאבדת מצב רוח לגמרי... מבינה אותך ומקווה שאת מרגישה טוב יותר!
יש לך איזו יועצת הנקה שאת בקשר איתה ויכולה להתקשר ? זה טוב בכלל לתקופת ההנקה עם כל מיני שאלות קטנות וגדולות שעולות ...
יופי שההנקה הלכה חלק עד כה, זה לא מובן מאליו !

הפלאפון שלי התקלקל, עכשיו הוא יהיה בתיקון כמה ימים
דווקא אני שהייתי איזה שנתיים בלי פלאפון כמעט, התנגדתי נחרצות לעבור לסמארטפון וכו' וכו' (כתבתי על זה גם ב לחיות בכיף ללא נייד )
אחרי הלידה עברתי לסמארטפון ונשארתי-נשאבתי
עכשיו גם אני בודקת וואצאפ מיליון פעם ביום, מצלמת את הקטנטן מלא, שולחת, מתכתבת עם חברות ועם המשפחה... בודקת שטויות בגוגל וכו' וכו'.
וזה נוח ונחמד אבל לפעמים כל כך כל כך משתלט

אתמול יצאתי עם התינוקי לגן שעשועים והיה ממש כיף להיות איתו בלי הפלאפון.
בלי לבדוק התכתבויות עם חברות ובלי לצלם ובלי...
פשוט הייתי שם, הרבה יותר נוכחת.
חוץ מזה שהוא גם נורא מתעניין בפלאפון, כל הזמן רוצה אותו, ואם אני מוציאה אותו ומנסה לצלם זה מיד מפסיק את המשחק שלו והוא בא לנסות לקחת את הפלאפון...
לא אוהבת את זה

זה לא חדש לי כל העניין מול הפלאפון, כי לא סתם הרי זנחתי אותו בעבר...
אבל אחרי שנשאבתי לסמארטפון זה ממש קשה לצאת מזה ולהשתמש בו שימוש סביר (אני גם צריכה אותו בשביל העבודה מהבית אז לוותר עליו לגמרי זו לא אופציה גם מהבחינה הזו וגם כי אני כבר בפנים מדי).
איכשהו הוואצאפ אצלי זה או הכל או כלום...
או שאני מתכתבת בטירוף, עם מלא שיחות במקביל... או שלא. בכלל. קשה להגביל את זה.
אבל יש לזה מלא יתרונות, זה עזר לי לחזור לקשר עם בת דודה שלי, אנחנו מתכתבות מלא וגם מדברות בטלפון לעתים הרבה יותר קרובות.
פעם היה לי מביך להתקשר אחרי שלא דיברנו מלא זמן, אבל עכשיו כשאנחנו מתכתבות כל כמה ימים אז להרים טלפון הרבה יותר טבעי.
וגם לפעמים התכתבות שימושית עם ההורים על נושאים שאין כח לדבר עליהם בטלפון, כל מיני תיאומים, קניות, מה נשמע קצר כזה במקום שיחת טלפון שאין מה להגיד בה...
את כל זה האמת אפשר גם בסמס...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אוחחח... איזה בוקר
הגענו לביקור אצל ההורים בעיקר כי אבא שלי עבר ניתוח קטן אז רצינו לבוא לבקר ולהיות.
ברוך השם הכל בסדר והוא כבר אחרי וסה"כ מתפקד ומרגיש טוב, רק צריך לנוח
בדיוק אתמול הקטן פתאום נהיה מצונן עם קצת חום, והתלבטתי אם לנסוע בכלל... אבל הוא במצב רוח טוב וסה"כ רגיל, אז נסענו.
היום קצת אחרי שהגענו, אמא שלי הביאה לי כמה שקיות מלאות בקניות שהיא עשתה בשביל התינוק,
וזה נושא רגיש בכלל, הקניות שלהם, אל מול הרצון שלי במינימליזם וסדר בבית. הייתה לי שיחה עם ההורים ביום כיפור (נדמה לי שאפילו כתבתי עליה פה?) שאמא שלי שאלה במה היא יכולה להשתפר
ואז פתחתי את הנושא של המתנות, שקשה לי לקבל דברים שאני לא צריכה ואחר כך להרגיש אשמה שאני לא משתמשת בהם או להעביר אותם הלאה, ומצד שני שחשוב לי שלא יהיו לי הרבה דברים
דיברנו על זה שהם אוהבים לקנות מתנות וככה הם מביעים את האהבה שלהם וזו הייתה שיחה די טובה ומוצלחת באופן מפתיע, והם אמרו שהם מבינים ושהם ישתדלו להתאפק ולא לקנות כל כך הרבה.
מאז עברו כמה חודשים ועדיין הם קנו כמה וכמה דברים אבל סה"כ לא המון אז קיבלתי את המתנות ואמרתי תודה וכו'...

והנה היום אמא שלי מוציאה 2 שקיות גדולות (זה בא בדיוק בתקופה שאני רוצה לעשות סדר רציני בארונות)
אז התחלתי להגיד לה שאנחנו ממש לא צריכים ושיש מלא דברים, היא התעלמה מזה והמשיכה לשכנע אותי שזה יהיה לי שימושי ונוח וכו'...
ואז הביאה עוד דברים, סט של כפיות ועוד סט של כפיות...
ואז אמרתי לה, תשמעי, הרי דיברנו על זה והסכמנו שלא לקנות כל כך הרבה

וזהו.

היא התפוצצה, התחילה לאסוף את הדברים באגרסביות ולצעוק שאוקיי, אין בעיה, היא תזרוק את הכל מצידה,
ואיך אני מעיזה בכלל, ושאני צריכה להגיד תודה
אז אמרתי לה, כן, אבל הרי סיכמנו ש...
והיא - לא, אני לא רוצה לשמוע, שמעתי מספיק, את חוצפנית, לא רוצה לשמוע ממך מילה.
במקום לבוא ולתמוך בנו, את באה והורסת את המצב רוח לכולם, הנה עכשיו רק בגלל העקרונות שלך, במקום להגיד תודה וזהו, לא, את חייבת להגיד את המילה האחרונה.
וכו' וכו' וכו'

הדם פשוט עלה לי לראש ! באמת.

אררררר

אוף תכתבו לי משהו ...

בינתיים החלטתי להישאר פה כי אני באמת לא רוצה לבאס את אבא שלי אבל

מצידי שתיעלב עד מחר.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בקיצור עשיתי כרגיל טעות באופן שהגבתי.
ניסיתי להתעקש שתקשיב לצד שלי, להזכיר לה את השיחה הנעימה ההיא, וכלום
רק צעקה עליי שהיא אמא שלי והיא דורשת שאכבד אותה.
שאכפת לי רק מהעקרונות שלי ויותר אכפת לי מקצת בגדים מאשר ממנה ומאבא.
שאני צריכה להגיד תודה ואם כל כך קשה לי אז למסור את החפצים בלי שהיא תדע.

אני ממש מרגישה שמילדות יש לי את התווית הזו של האנוכית ושהיא רואה כל מעשה שלי דרך התווית הזו.
ונמאס לי להוכיח כל הזמן שזה לא נכון.

ובלי קשר לניתוח של אבא שלי נראה לי שזה הגיוני לעצור בגבולות שלי.
ולא, כבוד לא שווה ללתת לה לעשות מה שבא לה, לרמוס את הבקשות שלי ולדרוש תודה על זה. זה לא כבוד.

היא ממש מנסה במניפולציות פולניות ואמירות קשות על האופי שלי לגרום לי להרגיש רע עם עצמי ולא להגיד לה לא.
ואני מסוגלת לראות את זה.

אז החלטתי להשאר ולזכור שאני כן טובה בבסיסי למרות מה שהיא חושבת ואומרת עליי.
ולא להתפרק מזה שהיא נפגעה.
וזה קשה כי היא רק מדגישה כמה רע לה בגללי.

[פרח_בית*]

נשמע קשה...
לי יש מצבים דומים עם ההורים של בעלי, נותנים הרבה דברים, חלקם אני אוהבת ואת חלקם ממש לא (הבעיה האמיתית שבעלי כן אוהב). לרוב אני - או לוקחת ובהמשך מעבירה, או בטעות ״שוכחת״ אצלם בבית... ואז לפעמים מישהו אחר מהמשפחה מוצא את זה ורוצה לעצמו...

השיא - לחתונה קיבלנו מסבא של בעלי שטיח, בגודל כל הבית שלנו בערך.. אנ לא אהבת שטיחים וגם ככה הוא לא ממש מתאים בגודל... הוא עמד שנתיים מעל הארון בחדר שינה שלנו, ולא מזמן העברנו אותו להורים של בעלי (היה לי מאוד לא נעים, אבל נו באמת...)

[אישה_במסע*]

אני לא מבטיחה שהעצה שלי תהיה חכמה. אפילו ההפך. אבל לפעמים זה עובד.

מעשים חזקים ממילים. ולעיתים קרובות, צעקות חזקות ממעשים. ותגובה נחמדה ונעיהמ ומנסה להתפשר נקלטת כחולשה, ומעודדת תוקפנות.

כך שהתיאור שלך מעורר בי את הרצון לצעוק על אמא שלך שאת הבת שלה ואת דורשת שהיא תכבד אותך.

_אני ממש מרגישה שמילדות יש לי את התווית הזו של האנוכית ושהיא רואה כל מעשה שלי דרך התווית הזו.
ונמאס לי להוכיח כל הזמן שזה לא נכון._

גם עליי שמו את התווית הזו לפעמים. ואת יודעת מה עשיתי? התעלמתי! יש מעט מאוד דברים פחות פרודוקטיביים מלנסות להוכיח למישהו שאין לך אחות.

כך שבתגובה למניפולציות אני הופכת את זה חזרה. במקום מצב בו מנסים לגרום לי להרגיש רע ואני מתגוננת, אני מנסה לגרום לצד השני להרגיש רע. לא בפולניות, אלא מבהירה שלדעתי היא תוקפנית, ומחזירה את השיוויון.

כמו שאמרתי, לא מבטיחה חוכמה. אבל לפעמים זה עובד. עובד בצורה מפתיעה. פשוט להציב גבול, להכריז עליו, להגן עליו.

נניח, "אני לא מקבלץ מכם יותר מתנות בשלושת החודשים הקרובים". ו(בשיטת בשמת) לחזור על המשפט הזה כמו מנטרה.

זה לא עובד עם התפשרויות וניסיונות להסכמים והבנה וכו'. אבל זה עובד. ואני חושבת שעבור כל אדם חיוני ללמוד להציב את הגבולות שלו ולהגן עליהם.

והדרך שלי לעשות את זה היא לא להתגונן - כי זה הצגת חולשה שמעודדת תוקפנות - אלא לתקוף חזרה. לא כן, אבל סיכמנו ש... אלא "איך את מעזרה להפר הבטחה! את שקרנית, שמפרה הבטחות ואני לא רוצה לשמוע ממך מילה!"

ניסית את זה פעם? זו אפשרות שקיימת מבחינתך?

[ציל_צול*]

מחשבות והצעות בדיעבד צריכות להיות מוגשות בזהירות, כדי שלא תחשבי שיכולת לפעול ככה ומה שעשית הוא לא טוב.
אז בבקשה זכרי שזה בדיעבד, ושזו חוכמה קטנה מאוד להציע ככה דברים כאלה כשאין שום מטען.
ועוד אומר שהתסכול שלך ממש מובן לי ושאני, בנעלייך, הייתי מתחרפנת לגמרי מזה

ועוד אחד קטן - לדעתי, כאשר אנשים נסוגים לטיעון של פגיעה בכבוד וחוצפה, זה פשוט משום שהם הגיעו לקצה הדברים בעלי הטעם שהיו להם לומר. זה מצב שיכול להחוות נורא קשה, אם הלב גואה אבל אין מילים לגבות את זה.
בשבילי זה תמיד סימן טוב לעצור, כי לרוב שום דבר חיובי לא יצמח יותר מהשיחה אם האדם במצב כזה.
אני במצבים כאלה אומרת בטון הכי רגוע שאני יכולה לגייס - אוקי, אני שומעת אותך, אני אחשוב על הדברים ואני מקווה שנוכל לחזור לדבר על זה שוב בזמן אחר.

הנה ההצעה שלי מול שתי השקיות האלה - אמא, תודה, אני יודעת שאת רוצה בטובתנו ובשיחה שהיתה לנו הסברת לי היטב וברור שזו אחת הדרכים שלך להביע אהבה ואני זוכרת את זה. אני בדיוק בדרך לסדר דברים ולצמצם דברים בבית אז מה נעשה?
וזהו.
העקרונות - את אומרת תודה, מכירה בצורך שלה, מזכירה את השיחה בלי להאשים, משאירה תזכורת נטולת מילים לחלק שלך בשיחה ההיא, מסבירה את מצבך, משאירה לה להחליט מה לעשות נוכח המצב.
ולפי התשובה שלה ממשיכה לפעול, כאשר הכיוון צריך להיות שאם היא בוחרת להשאיר את זה איתך אז היא מבינה שמשפחה נזקקת תקבל את זה ובטוח תעריך מאוד את העזרה.

ועוד מחשבה - אמך אמרה שזו דרך שלה להביע אהבה.
אני לא מכירה אותה אבל מציעה בזהירות רבה שזו לא בדיוק הדרך שלה להביע אהבה אלא לקבל אהבה.
אם זה מתחבר לך, אז אולי יש משהו בדרך שבה את ובני ביתך מביעים כלפיה אהבה שיכול לעבור חשיבה מחודשת.
אולי יש משהו במהות של הקשר שיכול לקבל אופי קצת יותר הבעתי כדי שהצורך שלה יהיה מסופק (שוב, רק אם זה מתחבר לך, אני לא באמת יודעת מה היא צריכה).

[טלי_ב*]

הי ניחוח, במקרה הגעתי לכאן אחרי הרבה זמן, ובדיוק יצא שנפלתי על מקרה שאני מזדהה איתו כל כך.
חמותי ממש ככה, ועל אף אהבתי הרבה באמת אליה ומדהימותה הכללית בשלל מישורים אחרים, על הנושא הספציפי הזה עוד לא הצלחנו לדבר איתה שיחה שלא ממש מציפה אותה ונגמרת בדמעות (מצידה).
מכיוון שהיא כל כך טעונה לגבי הנושא הזה, הפסקנו לסרב למתנות שכבר נקנו (אם אנחנו יודעים מראש אנחנו לפעמים מצליחים למנוע או לנתב את הרצון שלה למשהו שבאמת יועיל לנו, לא תמיד זה חפץ אחר, לפעמים זה פשוט איזשהו סוג של נתינה). אבל זה לפעמים באמת קשה לי מאוד להכיל, כי יש בזה משהו שאני חווה כפולשני ודורסני (אפילו שבראש אני יודעת שזה לא בא משם).
לצד זה שבדר"כ אני לא מחזירה לה דברים שנקנו, אני לא שומרת אותם אצלי. אני משתדלת להעביר את הדברים למישהו שרוצה או צריך אותם אבל גם זו התעסקות ויש תקופות שאני פשוט לא מסוגלת לזה, גם בגלל עומס מעשי גדול מאוד וגם כי כל הנושא טעון רגשית גם בשבילי ואז החיפוש אחרי בית חלופי לכל הדברים המיותרים שנקנו מלווה ברטינה מתמשכת שלא ממש נעים לי להיות בתוכה, ואז... אני פשוט זורקת (או מניחה ליד הפח). זה ממש חבל לי לזרוק דברים חדשים כשאני בעצמי משתדלת לצמצם בצריכה באופן עקרוני, אבל בסוף החלטתי שאין מה לעשות, יש דברים שאין לי שליטה עליהם והמשאבים שלי לטפל בטעויות של אחרים הם פשוט מוגבלים.
לאחרונה עניין דומה התעורר גם מול סבתא שלי. בדיוק עברנו דירה והיא נמצאת כאן די הרבה (שזה כשלעצמו משמח) והיא כל הזמן מסדרת דברים למרות בקשות חוזרות ונשנות לא לעשות את זה. הסידור זה ממש מקשה עליי כי אני לא מוצאת דברים במקום ששמתי אותם ואיזורים שכבר סידרתי היא פתאום מסדרת מחדש וכו'. ואני כל הזמן נעה בין רצון להיות עם הרבה סבלנות כלפיה, כי אני יודעת כמה חשוב לה להרגיש מועילה והיא בכל זאת מבוגרת מאוד, ובין רצון להעמיד גבול ברור. יש בזה משהו אולי אפילו טריטוריאלי.
בקיצור, מאחלת לך בהירות וכוחות (-: ותודה שכתבת, זה נתן לי קצת מקום לאוורר גם את התסכולים שלי (-:

[טלי_ב*]

ובכלל, מה הקטע עם לכפות על אנשים לקבל מתנות? או דברים אחרים?
שאני צריכה להגיד תודה ואם כל כך קשה לי אז למסור את החפצים בלי שהיא תדע.
נגיד זה ממש חידתי בעיניי, להעדיף לתת למישהו ושהוא ימסור הלאה בלי להגיד מאשר לברר מראש אם זה נחוץ.

[מאי*]

בדיוק עברנו דירה והיא נמצאת כאן די הרבה (שזה כשלעצמו משמח) והיא כל הזמן מסדרת דברים למרות בקשות חוזרות ונשנות לא לעשות את זה

אמא שלי לא מסוגלת לבוא אלי בלי לעבוד בבית. מכיוון שאני לא מתלהבת מזה שהיא מגיעה אחרי יום עבודה ארוך ואז עוד עומדת על הרגליים לנקות את המטבח ה -טוב, לא נוסח פליי ליידי שלי - למדתי שהדרך היחידה לעצור אותה לתת לה לעשות משהו חילופי. אני ממש מבקשת ממנה להקריא ספר לילד, למשל, ואז היא לפחות יושבת. או לעזור לי למיין שקיות בגדים. אם אני מבינה נכון את הטיפוס, אם את לא רוצה שסבתא תסדר את צריכה לתת לה לעשות משהו אחר...('הייתי שמחה אם תכיני לי את המרק שלך' או 'אני צריכה עזרה עם הכביסה'). מכירה עוד נשים מהטיפוס הזה, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש: לא משנה הגיל או הכוחות, הן לא יכולות פשוט לבוא לביקור. הן חייבות להרגיש שהן עזרו ותרמו במהלך הביקור.

ולגבי המתנות...נשמע קשה. מה אני אגיד. חמותי טיפוס כזה בבסיס, לדעתי, אבל כשזה מתחלק על פני ילדיה הרבים ושבעים נכדיה, זה יותר מועיל ממעיק. אולי צריך לעודד את כל אוהבות המתנות לאמץ להן עוד בני משפחה, אם זו המקורית שלהם קטנה מכדי לספק את צורכי נדיבות ליבם...

[טלי_ב*]

מאי תודה על זה -
אם זו המקורית שלהם קטנה מכדי לספק את צורכי נדיבות ליבם
הרחיב לי את הלב ואיפס אותי על פרספקטיבה (-:

רעיון (ואיבחון) טוב עם ה-לבקש משהו אחר. לפחות עם סבתא שלי, אני חושבת שזה ממש יעזור. תודה. עם חמותי זה פשוט בור ללא תחתית לדעתי, אז שם אני חושבת שפשוט נדרשת נשימה עמוקה שלי (-:

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

וואו התגובות שלכן ממש עוזרות ומעודדות ! תודה מכל הלב ...

אישה במסע ,
ניסית את זה פעם? זו אפשרות שקיימת מבחינתך?
אחרי שקראתי את התגובה שלך בצהריים אז חייכתי לעצמי כשדמיינתי את עצמי צועקת על אמא שלי שהיא חוצפנית ולא מכבדת אותי
אבל האמת שהמחשבה על האופציה הזו של באמת להתעמת איתה על מה שהיא עושה כשהיא מתנהגת אליי ככה פותחת לי משהו חדש
אני לא בטוחה שאני ממש מסוגלת לעשות את זה ללא פולניות ולא באגרסיביות יתר...

אגב אחרי שכתבתי פה אז אמא שלי גם הביאה לי מכתב של 2 עמודים וכתבה שם עוד דברים לא נעימים... וגם כתבה שהיא "לא מצפה להתנצלות" כי אני כמו סבתא שלי תמיד צריכה להיות צודקת.
ועוד כל מיני דברים ממש לא נעימים ופולניים ושהנימה שבה אמרתי את מה שאמרתי הייתה לא נעימה והייתי צריכה לדבר אחרת...
אז כן, כשעושים משהו נגד רצוני בפעם ה-1000 כנראה שהנימה שלי לא תהיה מי יודע מה נעימה והומוריסטית וכו' וכו'.
וכן יש לי בעיה בדיבור עם ההורים שהטון שלי ממש נהיה מוזר ורובוטי, וזה משהו שיש לי בקשר איתם.


עוד אומר שהתסכול שלך ממש מובן לי ושאני, בנעלייך, הייתי מתחרפנת לגמרי מזה
היי ציל צול
תודה על ההזדהות כי זה עוזר לדעת שאני לא מגזימה...
_אמא, תודה, אני יודעת שאת רוצה בטובתנו ובשיחה שהיתה לנו הסברת לי היטב וברור שזו אחת הדרכים שלך להביע אהבה ואני זוכרת את זה. אני בדיוק בדרך לסדר דברים ולצמצם דברים בבית אז מה נעשה?
וזהו._
ממש אהבתי את הניסוח הזה... הלוואי שאוכל להגיב בסגנון כזה בזמן אמת...
אני אחשוב על עניין הבעת האהבה, זה לא פשוט... כי לפעמים אני לא בטוחה שאני אוהבת אותה. ואני חושבת שבדרישה הזו שלה לכבוד זו סוג של דרישת "תאהבי אותי".

טלי ב
זה קשה עוד יותר מול החמות כי אפילו יותר צריך ללכת על ביצים (לפחות אצלי אני יותר נזהרת מול חמותי).
גם חמותי קצת ככה וקצת כמו אמא של מאי
היא מגיעה לביקור ולא מסוגלת לשבת בשקט, אם במקרה היא כבר בישלה 2 מרקים (אחרי שביקשתי לא להכין אוכל) וניקתה כל מיני דברים במטבח והקטן ישן אז...
היא תחפש משהו לתקן, לתפור, לנקות...
חשבתי על זה הרבה לאחרונה כי הייתי חולה והיא באה לעזור ליומיים והאמת שלמרות העזרה כל כך התחרפנתי ...
הרגשתי שהיא לא מסוגלת להתארח, מילא שהיא לא נחה לרגע אבל כל הזמן הייתה תחושה שהיא מרגישה שאין לה זכות קיום, מקום, אם היא לא "מועילה" בכל רגע ורגע מביקורה.
היא הקטינה את עצמה כל כך וזה שיגע אותי כי ניסיתי לתת לה גם קצת לנוח וגם קצת "לארח" אותה
(ברמה של לתת לה מגבת נקייה מהארון, נגיד, להתקלח... ואז היא - לא לא צריך אני אתנגב בזה - מצביעה על איזה בד מסמורטט שבמקרה היה זרוק בחדר.
מבינות למה זה משגע ? )
כשהיא מארחת אז היא גם מכרכרת סביב האורחים שלה מאד מאד אבל זה איכשהו נסבל בקונטקסט של האירוח, אם כי גורם לפעמים לתחושה לא נעימה... היא הרבה פעמים האחרונה שאוכלת, יושבת על הכסא הכי לא נוח ועוד ועוד...
אז יש מין ציפייה שכשהיא תתארח זה יתאזן... אבל לא.
היא לא מסוגלת להיות בתפקיד הזה.

מעניין שיש לי גם מכיוון אמא שלי וגם מחמותי נתינת יתר משתלטת.

זה כן עוזר לכוון למשהו אחר, לקנות או לעשות. אבל זה גם דורש המון אנרגיה - כל הזמן להיות בכוננות ולבדוק אם מתכננים להביא משהו, לחשוב על רעיונות מה לבקש...
שגם לא יהיה מכביד/יקר/לא מתאים ספציפית לנותן הזה... נגיד לחמותי אין רכב אז אני צריכה לבקש ממנה לקנות דברים ממקומות שנוח לה להגיע אליהם