סאלי תדמור

[אנונימי]

שלום לכם אנשים יקרים @}

"מאמנת אישית ועסקית" www.tadmor.biz העבודה איתי היא לרוב בשיחות וידאו.

אני כבר לא גולשת באתר בצורה קבועה, ואפשר לפנות אלי דרך "האתר שלי" www.tadmor.biz או [url=http://www.facebook.com/profile.php?id=100000119123383.]בפייסבוק[/url]

סרטון על [url=https://www.youtube.com/watch?v=zz8RAgGTVNU]הספר שלי - קואוצ'ינג עשה זאת בעצמך, כלים של אימון אישי והתמקדות, עם המון תרגילים ודוגמאות[/url]
[url=http://tadmor.biz/%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%92-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8]דף על מה הספר[/url]

יש גם מדריכים שכתבתי ואפשר להוריד במתנה:
[url=http://tadmor.biz/?landing-page=%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%98%D7%A4%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%9E%D7%A9-%D7%9E%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%97]מדריך למאמנים ומטפלים[/url]
[url=http://tadmor.biz/?landing-page=%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95%D7%9C-%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D]מדריך ניהול זמן של אלופים[/url]

אני מלמדת גישה שנקראת התמקדות, [url=http://tadmor.biz/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%94,]בקורסים בשיחות וידאו חיות[/url]
כולל [url=http://tadmor.biz/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA.]הסמכה למאמנים ולמטפלים[/url]
מארגנת מדי שנה כנס - [url=http://focusing.org.il/.]חגיגת האביב למתמקדים[/url]

בהמשך הדף יש קטעים שכתבתי בנושאים של אימון והתפתחות אישית.
[b]הרגישו חופשיים להתקשר אלי בכל עת, לכל שאלה והתייעצות: 054-9982560, [email protected][/b] [url=http://www.facebook.com/profile.php?id=100000119123383]פייסבוק[/url]

אני עוסקת [b]באימון אישי והנחית קורסים[/b] מזה 17 שנים, ובעבודה בטכניקת [url=http://tadmor.biz/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA.]ההתמקדות[/url] [b]התמקדות[/b] מתאימה כדי להתגבר על מחסומים פנימיים בכל תחום. לברר התלבטויות ודילמות, ולהקל על כעסים, עלבונות, פחדים. בהתמקדות עובדים כדי לצאת ממצבים של הצפה רגשית או ניתוק רגשי, ולהגיע למצב שבו אנחנו קשורים לרגשות שלנו ומכירים בהם, אבל יכולים לצמוח ולשגשג, בלי להעצר. בשיטה זו עובדים עם הרגשות, ועם התחושות בגוף, כדי להתקדם. התמקדות היא עבודה רגועה, יסודית ומשמעותית, ובהתאם התוצאות - משמעותיות ועמוקות. "התמקדות" טובה לנושאים כגון הקשרים האישיים שלנו, משקל, בטחון עצמי, ריכוז בלימודים או בעסק, וכל תחום משמעותי. להתמקדות אני ממליצה ללמוד בקורס, או באופן אישי - על סדרת מפגשים של 12 פגישות (אם כי אין התחייבות שלכם לאורך הזה), ואח"כ אם רוצים אפשר לסיים, או לעשות הפסקה ולהמשיך בנושא נוסף.

אימון אישי קלאסי מיועד למי שמעוניין להשיג מטרה מסוימת, מוגדרת, וזה לא קורה. באימון בודקים, איפה התחומים החזקים, שאפשר לחזק אותם עוד ועוד, ואיפה התחומים החלשים יותר. האם אפשר לעקוף אותם? אם לא, האם אפשר לחזק אותם? ברשותי "ארגז כלים" עשיר של רעיונות וכוונים מחשבתיים, שאפשר ללמוד ולהתחזק מהם. אימון אישי זה כיף, ויש לו תוצאות מצוינות, אם אתם מתחברים לזה. הדגש הוא על פעולה, כך שהרבה קורה בזמן קצר. אימון מתאים כאשר יש יכולות אישיות גבוהות, ומשום מה הן לא מתבטאות בתחום הזה. אם הכל בחיים נראה תקוע, אני לא ממליצה על אימון, אלא על עבודה בשיטת ה"התמקדות".

יש לי הרבה כבוד לדרך של המתאמן, לערכים שלו ולמטרות שלו. אני עובדת עם גברים, נשים, יהודים ומוסלמים, אנשים דתיים, חרדים, חילונים, רוחניים ואתאיסטים. אנשי עסקים, אקדמיה, הורים, אמנים, אנשי מקצועות חופשיים, צעירים (מעל גיל 18), סטודנטים ועוד.

עברתי [b]הכשרה[/b] ארוכה ואינטנסיבית, ורכשתי נסיון באימון במשך שנים רבות (12), עם טובי המנחים בעולם, במסגרת חברה שעוסקת באימון אישי. למדתי התמקדות אצל חגית ספנסר, דנה גניהר ורונה רענן-שפריר, יעוץ הדדי אצל הדס טל, ושווק אצל איילה בייטנר. יש לי תואר שני במחשבים ותואר ראשון בפיסיקה מן הטכניון, בהצטיינות. עוד [url=http://tadmor.biz/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A8.]אודותי[/url]

אני עובדת עם לא מעט אנשים מקהילת "באופן טבעי", וגלשתי פה שנים, שנים, כך שתוכלו להיות בטוחים שלא אהיה מופתעת אם הילד שלכם איתכם בבית בגיל 8 ויונק יחד עם שני אחיו (-: ומצד שני, אם הפיצי שלכם בגיל 3 חודשים כבר מבלה את עיתותיו יחד עם בני גילו, אני מקבלת את ההחלטות שלכם בטבעיות. כל אחד והדרכים שלו. יש מעט מאוד שתוכלו לספר לי שיפתיע אותי.

תחומים מתאימים לאימון אישי איתי:

[list]
[*] עסק קטן: להקים, לקדם, לשווק, לנהל שיחות מכירות, לנהל את הזמן שלכם, לעבוד על החומר השווקי שלכם
[*] לימודים ואמנות: לסיים את התואר, לבחור, להתחיל, לכתוב ספר או ליצור
[*] ילדים: ליהנות מהם, להראות להם אהבה, להשתחרר מתסביכים משפחתיים, "משמעת אוהבת"
[*] קשרים, זוגיים ומשפחתיים: ליהנות מהם, לצמוח בהם, להוציא מהם את המיטב, למצוא בן או בת זוג
[*] משקל ואורח חיים בריא: ליהנות מאוכל, לאכול טוב ובריא, לעשות ספורט, להגיע למשקל אופטימלי
[*] כסף: לנהל, לחסוך, להרויח, להשתחרר מתסביכים
[*] כל מטרה אחרת שלכם
[/list]

בדף זה יש דיונים על אימון אישי.

[spoiler=על אימון אישי ועל טכניקה בשם "יעוץ הדדי להערכה מחדש"]
אני חושבת בימים האלה הרבה על אימון מכל מיני סוגים, ולמה צריך אותו?

פעם היו מתיעצים עם מומחים לנושאים ספציפיים. נניח רוצים לרזות, פונים לרופא או לדיאטן. רוצים לחסוך, מתיעצים עם פקיד הבנק או סוכן פנסיה. עניין הביצוע נשאר באחריות אותו אדם בלבד. ואם הוא לא יכול לבצע את ההנחיות, אז יש לו בעיה. היום חלק נכבד מן הידע המקצועי גלוי לכולם, ונשארת שאלת הביצוע, איך באמת לבצע? איך להתגבר על המעצורים שעוצרים אותנו מלעשות את מה שאנחנו יודעים שהכי טוב? פה יכולות להכנס שיחות עם חברות, בני משפחה, כל מיני סדנאות חוויתיות, וגם אימון אישי או קבוצתי שיכול לשלב קצת מכל אלה.

אחת הטכניקות שממנה צמחתי, ושאני אוהבת במיוחד, היא טכניקה של [b]יעוץ הדדי[/b] (שם מקוצר ל"יעוץ הדדי להערכה מחדש"). זו טכניקה קלה שאפשר ללמוד בסדנה אחת לא יקרה, ומשם להמשיך עם חברים או בני משפחה שמכירים אותה. כמובן שככל ששולטים ביותר טכניקות, מפיקים יותר תועלת מכל אחת מהן. ביעוץ הדדי לומדים לנהל שיחה ("סשן") שבה בכל זמן צד אחד הוא היועץ, והצד השני הוא הנועץ. אח"כ מתחלפים. הנועץ מדבר והמטרה שלו היא להתחבר ולבטא את הרגשות שלו, בנושא כלשהו שקשה לו, ובסופו של דבר להשתחרר מהם. למשל כעסים על בן זוג או ילדים. הנועץ מנסה להרגיש כמה שיותר, להכנס כמה שיותר לעומק. היועץ מנסה לעזור לנועץ להתחבר לרגש שלו. אחרי שחווים לעומק את הרגשות ומוציאים אותם - פורקים אותם - מגיעה ה"הערכה מחדש". ראיה חדשה של המציאות, ראיה חיובית יותר בד"כ, נינוחה, יצירתית.

יש כמה עקרונות נפלאים לשיחה הזו. אחד מהם הוא העקרון של [b]חומר[/b]. כל מה שהנועץ אומר הוא "חומר", כלומר דיבורים שכל מטרתם לעזור לו להתחבר לרגש שלו, ולהשתחרר מהם. הוא לא מחויב להגיון, למידתיות, לרציונליות. וההסכם בין בני הזוג הוא ששניהם יודעים את זה. כך שאפשר לדבר חופשי. החומר הוא גם סודי. לא רק שליועץ אסור לספר את מה שהנועץ אמר, אסור לו אפילו להעלות את הנושאים הללו בשיחה ביניהם, בתום השיחה הזו. זה מאוד משחרר. עקרון אחר שאני מאוד אוהבת בשיטה הזו הוא [b]עקרון ההחלפה[/b]. בכל פעם ברור לחלוטין מי היועץ ומי הנועץ. הנועץ מקבל את מרכז הבמה. היועץ הוא שם בשבילו, לא עם הרגשות של עצמו ולא עם הנושאים שלו. למשל אם הנועץ אומר, אני מאוד עצוב היום, היועץ לא יאמר, גם אני. הוא לא יסיט את השיחה אליו, אלא ישאיר אותה תמיד אצל הנועץ, עד לסיום השיחה. אח"כ מתחלפים. עוד חלק חשוב, אפשר לקרוא לו [b]אופטימיות[/b]. הנחת היסוד ביעוץ הדדי היא שכל אדם יכול לחזור להיות מה שהוא היה בילדות - "גמיש", כלומר מסוגל להגיב לכל מצב בצורה המתאימה. ההנחה היא שכולם יכולים לחיות בצורה שמחה ויעילה.

מאז שלמדתי יעוץ הדדי אני משתדלת לישם את העקרונות האלה (עד כמה שאפשר) בכל שיחה עם חברה. אני משתדלת שבכל רגע יהיה ברור (לפחות לי...) אצל מי חוט השיחה, לא לחטוף את החוט מהשני ולהסיט אותו אלי. אני גם משתדלת לא להכנס לרציונליזציות כאשר ברור לי שהחברה מעוניינת בעיקר "לשפוך רגשות", תמיד לזכור שיש פתח לשינוי אפשרי.

באימון אישי או כל יעוץ אישי הכיף הוא שאפשר להיות בצד המקבל לכל אורך הזמן, בנדיבות, מה שהרבה פעמים חסר בחיים העמוסים שלנו. בחיים של אנשים רבים אין זמן לדון עם מישהו שעה שלמה בדברים המטרידים אותנו. והרבה פעמים אותו אדם, בצורה לא מודעת ולא מכוונת, יסיט את השיחה לעצמו, וכך הנושא שלנו ישאר פתוח ולא נגיע לשום התקדמות לגביו.

אחרי שילדתי את בני הצעיר, לא האמנתי כמה כעסים עלו בי על ביתי הבכורה. הבת שאהבתי כל כך, אהבה מטורפת, פשוט התקלקלה. לפני שילדתי אותו, אני זוכרת שתיארתי את עצמי כ"בת שש עשרה מאוהבת" - בה. לא היה לי שום רגש כלפיה שלא היה כולו אהבה, הערצה, התפעלות, רצון לקרבה אינסופית. אחרי הלידה השניה הרגשתי שהיא השתנתה לגמרי, והפכה לילדה מרגיזה ביותר, ואני - לאמא כעסנית ביותר. ידעתי רציונלית שזה 100% שלי, והיא לא השתנתה כלל, אבל הידע הרציונלי הזה לא עזר לי. לקח לי כמה חודשים להבין שאני חייבת לעבוד על עצמי חזק, לפני שאני פשוט מחריבה את כל מה שבניתי במשך שנים - את הקשר שלי איתה. התחלתי לעשות סשנים של יעוץ הדדי, כמה פעמים בשבוע, לפעמים כל יום. כל מה שעלה לי, פעם אחרי פעם, היה התקופה שאחרי שאמא שלי ילדה את אחותי הצעירה. כל יום בכיתי שוב על כמה שהיתי עצובה אז. והתחברתי בחזרה לכמה שאני יודעת שאמא שלי כן אהבה אותי. ככה כל פעם אותו סשן. וזה עזר בצורה מדהימה. בשניה שסיימתי לבכות הרגשתי הקלה ותחושה טובה כלפי ביתי. עד היום לא ברור לי ב - 100% איך זה קשור כל כך, איך הפגיעה מהילדות מיתרגמת ככה לכעסים על הילד שעומד באותו מצב שאני עמדתי בו. אבל זה לא משנה. זה עבד וזה היה מצוין. לאט לאט שיקמנו את הקשר שלנו.

זה אחד הדברים הראשונים שאפשר לעשות בכל מצב קשה - לאוורר ולחקור את הרגשות. לעבד. לעבוד. להזכר. לבכות קצת אם רוצים. וצריך מישהו בצד השני שטיפה מיומן בזה.

[hr]

[b][po]אום אל קיצקיצ[/po][/b] (2009-11-11T11:58:59):
שלום סאלוש, במקרה התחלתי לקרוא את הבלוג שלך והוא מרתק אותי וגם את מרתקת. מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת
[u]אחרי שילדתי את בני הצעיר, לא האמנתי כמה כעסים עלו בי על ביתי הבכורה. הבת שאהבתי כל כך, אהבה מטורפת, פשוט התקלקלה. לפני שילדתי אותו, אני זוכרת שתיארתי את עצמי כ"בת שש עשרה מאוהבת" - בה. לא היה לי שום רגש כלפיה שלא היה כולו אהבה, הערצה, התפעלות, רצון לקרבה אינסופית. אחרי הלידה השניה הרגשתי שהיא השתנתה לגמרי, והפכה לילדה מרגיזה ביותר, ואני - לאמא כעסנית ביותר. ידעתי רציונלית שזה 100% שלי, והיא לא השתנתה כלל, אבל הידע הרציונלי הזה לא עזר לי. לקח לי כמה חודשים להבין שאני חייבת לעבוד על עצמי חזק, לפני שאני פשוט מחריבה את כל מה שבניתי במשך שנים - את הקשר שלי איתה. התחלתי לעשות סשנים של יעוץ הדדי, כמה פעמים בשבוע, לפעמים כל יום. כל מה שעלה לי, פעם אחרי פעם, היה התקופה שאחרי שאמא שלי ילדה את אחותי הצעירה.[/u]
קרה לי בדיוק אותו הדבר, אבל אני חשבתי שהרגשות האלו שעלו לי היו דוקא בגלל שגם אמא שלי, כמוני, התרחקה ממני כשנולדה אחותי ועכשו אני עושה אותו הדבר לביתי. מה דעתך? על כל פנים ההבנה שיש כאן דפוס מעברי עוזרת לי להתמודד.

[hr]

תשובתי, לגבי מה שכתבת עם אמך, [u]אבל אני חשבתי שהרגשות האלו שעלו לי היו דוקא בגלל שגם אמא שלי, כמוני, התרחקה ממני כשנולדה אחותי ועכשו אני עושה אותו הדבר לביתי. מה דעתך?[/u]
אני חושבת בדיוק כמוך. כן ממש כך. מסיבה עלומה כלשהי אנחנו עושות את מה שעשו לנו.
וזה הקסם, זו ההזדמנות, לשבור את הורשת התסביך. אני לא חושבת שילדינו יירשו את זה כך, בטח לא בעוצמה הזו.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-01T17:53:11):


מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת כאן.
כמו כן, כבר מזמן נפתחה לי ההתעניינות בייעוץ הדדי ולא הגעתי לזה עדיין, ומאוד היה מעניין ומעשיר לקרוא על זה פה.
עשית לי שוב חשק לזה :-).

דרך אגב, ייעוץ הדדי אפשר לעשות בטלפון?
[hr]
אהבת עולם - לגבי יעוץ הדדי בטלפון. סה"כ זה לא מומלץ, אבל כמו בכל דבר, הכל תלוי... גם ממש לא מומלץ לעשות יעוץ הדדי עם אדם שקשור לנושא שמטריד אותנו, ובכלל בד"כ ממליצים להפריד קשרי יועצים/נועצים מקשרי חברות/משפחה. אבל ספציפית לגבי, עשיתי את זה עם אמא שלי, ושתינו במקום שזה מתאים. הקשר שלנו כל כך חזק שאין בעיה לעשות סשנים על כל נושא כמעט, בכל צורה וכמעט בכל זמן. ואני יכולה לעשות סשן קצר מאוד ויעיל מאוד, גם בטלפון. אז זה היה נוח. כשמתחילים ועוד לא מתורגלים בטכניקה הזו (או באחרות, זה הכל משפיע), אז קשה מאוד לפרוק באמת דרך הטלפון, ולהגיע להערכה מחדש. ואז באמת ממש ממש עדיף לעשות פנים מול פנים.

איכשהו דילגתי על ההודעה הקודמת שלך על יעוץ הדדי.
איפה את? כי יש את זה בהרבה מקומות וזה סה"כ די נגיש ולא יקר.
אני במיוחד אוהבת את השילוב של יעוץ הדדי עם טכניקות נוספות, לעניות דעתי היא לא עומדת בפני עצמה, אבל היא בהחלט מהוה תוספת מצוינת ל"ארגז הכלים".

[hr]

היום כשאני עורכת את הדף אני כבר מכירה את הסקייפ. אולי האחרונה להכיר, ואולי לא.
היום רוב האימונים שלי נערכים דרך הסקייפ, וזה נפלא.
כל השיטות הללו עובדות נהדר, כי רואים ושומעים וזה פשוט כיף.

[hr]
[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-02T16:25:43):
תודה על ההסבר :-)



[/spoiler]
[spoiler=דיון על אימון של בחור לסיום תואר ראשון, ודיון על: האם הישגים שמושגים באימון או בסדנה מתמשכים או דועכים?]
שלום לכן נשים יקרות,

היום התחלתי את האימון הראשון שלי בשנים האחרונות. איזה כיף! אני מלאת התלהבות.
שכחתי כמה זה כיף וכמה זה יעיל.

הגיע אלי בחור צעיר ומקסים שמרגיש תקוע בקריירה שלו, במסלול החיים. העבודה לא מספקת אותו ולא מאתגרת אותו. הוא מרויח כסף, אבל לא רואה בה את עתידו. סביבו אומרים לו להתמיד, ולא לקפוץ כל הזמן מדבר לדבר. יש לו אלף רעיונות לכוונים אחרים, והוא מפחד להתחיל אותם. מפחד שלא ירויח מספיק. ממשיכים לדבר, ומסתבר שדווקא יש תחום שהוא אוהב מאוד וטוב בו מאוד (וזה כבר נפלא ומרגש...) - התחום שבו כמעט סיים את התואר הראשון. אבל רק כמעט. חסרות כמה עבודות. ממשיכים לדבר ומה מסתבר? שבגלל שהוא לא מצליח "להושיב" את עצמו על העבודות, כבר כמה חודשים טובים, הוא מתחיל לאבד ביטחון עצמי. איך אני יכול להמשיך קריירה אקדמית אם אני לא מצליח לסיים את העבודות? אם אני לא יושב עליהן? כנראה שזה לא מתאים לי. כנראה שמשהו שם לא מסתדר וזה לא מתאים לו.

אני לא קונה את זה. זה נראה לי מקרה של התסמונת שאני מכנה [b]המכשול שלפני[/b]. אלו הן המחשבות המדכאות שמשום מה מתעוררות כאשר אין פעולה. הן נכנסות לוואקום הזה של חוסר הפעולה. אלו הן מחשבות שליליות על כמה אין לנו יכולת, ולמה אנחנו לא פועלים. צידוק למצב שנוצר, של חוסר פעולה, ולא בהכרח שהצידוק הזה מבוסס על משהו מציאותי. או על משהו מאוד משמעותי.

אני לא מתכוונת כרגע לחטט בסיבות שבגללן הוא לא מסיים את העבודות. האור בעיניים שלו, כשהוא דיבר על התואר הזה והתחום הזה, וקריירה אקדמית בתחום הזה, מספיק לי. הלב שלו נמצא שם, ועכשיו גם "עצמות הישיבה" שלו (כמו שהמורה שלי ליוגה אומר) ימצאו שם. אז קבענו תוכנית שאפתנית וריאליסטית והוא מתחיל בה כבר מהיום, וידווח לי כל יום על ההתקדמות. קבענו גם שהוא מספר על זה לכל מי שהוא מכיר, על כך שהוא עושה עכשיו את העבודה הראשונה מבין השלוש, ועוד דבר:

קבענו שרק לזמן הזה של העבודה הנוכחית, שאמורה לקחת שבועות בודדים, הוא לא מדבר ולא חושב בצורה שלילית על העבודות האלה, על היכולת שלו, על המשמעת שלו. לא אומר את הדברים האלה. ממש בצורה טכנית, לסתום את הפה. אחרי העבודה הזו, הוא יכול לחזור לדיבורים השליליים, אם הוא רוצה. פשוט ראיתי איך כשהוא אומר את הדברים השליליים האלה, הוא גם שומע אותם, וזה משפיע עליו. כשהוא מדבר על כמה שהוא אוהב את המקצוע הזה, גם את זה הוא שומע, וזה משפיע עליו. זה מלאכותי לגמרי וטכני, אבל לא להאמין, כמה רואים את ההבדל על הפנים שלו, כשהוא אומר את הדברים האלה או האלה. קודם כל אנחנו נצא מתסמונת המכשול שלפני. ואז נראה אילו מכשולים עוד עומדים בפניו, אם בכלל.

נ.ב.
הבחור הזה כבר די "מאומן", כלומר עשה הרבה עבודה אישית בטכניקות שונות. לכן אנחנו יכולים להתקדם מהר ויעיל. לאדם אחר, כמובן, מתאים קצב אחר וסגנון אחר.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-19T00:32:05):
מאוד מעניין לקרוא.
אשמח לקרוא על המשך האימון איתו, ובכלל....

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-19T22:24:40):
תודה, כיף לקבל את הפידבקים שלכם כאן ובמייל @

אותו בחור מקסים ישב אתמול והיום על המשימות שלו. הוא עשה בדיוק את מה שקבענו - למעשה קצת יותר - וסיים כבר שליש מן העבודה הראשונה.

מדהים לראות כמה סוגים של [b]משוב חיובי[/b] קיימים אצלנו. משוב חיובי הוא תופעה המגבירה את עצמה, וזה משהו שהבחנתי בו בתחומים רבים, למשל עם ביתי הבכורה. כשאני מתייחסת אליה בצורה אוהבת, במעשים אוהבים, היא משיבה לי אהבה רבה, וכמובן שהאהבה זורמת ממני עוד יותר בקלות ובשפע. זה משוב חיובי, מהסוג הברור. אבל יש משוב חיובי נוסף. כשאני מתייחסת אליה באהבה, האהבה מתגברת אצלי מיד, אפילו הרבה לפני התגובה שלה. הפעולה שלי מגבירה את האהבה שאני מרגישה. זה משוב חיובי מדהים. כי זה קל כל כך.

והנה אצל אותו בחור, בדיוק אותו משוב חיובי. הוא יושב על העבודה, פשוט כי הוא הבטיח לי - זו הסיבה היחידה. לא עשינו איזה טיפול מעמיק בסוגיות שעצרו אותו עד כאן. פשוט התחלנו. והנה הוא נהנה, אוהב את זה, גאה בעצמו, נהנה להרגיש שהוא מתקדם וזז. והמשוב החיובי מתחיל לפעול. בשארית הערב, אחרי שהוא ישב על העבודה, הוא אמר לי שהוא נהנה כל כך מהזמן שנותר לו. הוא לא עסוק בהלקאות עצמיות למה הוא לא עובד, כי הוא כבר סיים את המכסה שלו להיום. הוא פשוט נהנה מהחופש שיש לו, וגאה בעצמו. כשהוא היה חופשי כל הערב (כי הוא לא עשה את העבודות), הוא היה מוטרד כל הזמן, ועכשיו כשיש לו רק חלק מהערב חופשי, הוא נהנה כל כך מהזמן החופשי הזה. הוא גם רואה שהרעיונות שלו על עצמו שאין לו משמעת עצמית, לא נכונים בהכרח.

וגם אני, עם כל אדם סביבי שזז קצת, זזה גם אני, ומרגישה חיונית יותר, אקטיבית יותר, חיה יותר. התחלתי לקדם עוד עניינים שהיו תקועים אצלי הרבה זמן. יש לי רעיונות חדשים ופעולות חדשות.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-20T17:37:32):
אהבתי את מה שכתבת על המשוב החיובי.

גם הסיפור על הבחור נשמע מעודד.
זה בטח משהו שאני בעצמי הייתי צריכה.
ועם זאת, אני שואלת את עצמי (ואותך) - האם לאחר תקופת מה של התנהלות כזו - האם צורת ההתנהלות הזו אכן נטמעת, או שחוזרים לכבדות ולעצלות המוכרות (כלומר, שבעצם ההשג הוא רק נקודתי. נגיד, להשלים את התואר)?
ובמילים אחרות, אני סקרנית אם לאחר סיום תקופת האימון נשארים עם כמה השגים ביד וחוזרים לטבע המוכר שלנו, או שזה עשוי לשנות את ההתנהלות שלנו באופן מתמשך...

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-20T22:09:21):
[u]האם לאחר תקופת מה של התנהלות כזו - האם צורת ההתנהלות הזו אכן נטמעת, או שחוזרים לכבדות ולעצלות המוכרות[/u]

אהבת עולם, שאלה טובה.

במשך שנים נתקלתי בסוגיה הזו. היו אימונים שעשיתי ושינויים שהשגתי שהתמידו לנצח. לעולם לא חזרתי אחורה. או אולי חזרתי אחורה רק טיפה, ובטח לא למצב המקורי. היו תחומים שאימונים מסוג מסוים לא השפיעו עליהם בכלל בכלל, והפסקתי להתאמן עליהם, ולקח שנים של תהליך איטי ביותר (שלי בלבד ללא אימון) עד שמשהו זז, וכשהוא זז, זה באמת התמיד. היו שינויים מהירים שחלו בי ומהר מאוד נסוגו חזרה, גם אם לא באמת לאותה נקודה בדיוק, אבל בהחלט נסוגו כמעט לגמרי. היו דברים שעבדתי עליהם במשך שנים והתאמנתי, והיה נראה שכלום לא זז, ופתאום - בום - היה שינוי, והוא התמיד מאז ולתמיד. מעניין המגוון של החוויות שיכולות להיות בתחום הזה.

יש משהו חיובי בהישגים. איזו הוכחה לעצמנו, כן, אני מסוגלת. מאמנת מעולה באחד הקורסים שבהם השתתפתי אמרה לנו, בתחילת הקורס: אחרי שתעשו את הקורס הזה, כבר לא תוכלו לומר בלב שלם את המשפט: אני לא מסוגל. אתם תדעו שכל דבר, אתם כן יכולים לעשות. לפני הקורס זה היה נשמע לי דמיוני, ואחרי שביצעתי משימות קשות (שהיו קשורות לכל מיני שיחות עם אנשים והנחיית ערבים) היה משהו כזה שאכן קרה, היו לי השגים שלא יכולתי להתעלם מהם. על הרבה דברים, באמת לא יכולתי לומר בלב שלם "אני לא יכולה". כי כבר ידעתי שאני כן יכולה.
[hr]

קטע שרוקדת כתבה בדיוק על זה, על מה שנשאר לאורך זמן:

[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2009-04-02T14:16:01):
גם אני בקשר עם אנשים שהיו בלנדמרק הרבה אחריי, איכשהו משהו בתקשורת שלי איתם ושלהם איתי יותר נקי, משהו יותר קל וברור. אז למרות שאני לא בעניינים שם כבר אולי 15 שנה בערך, זה עדיין הולך איתי.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-02T21:56:50):
משהו בלנדמרק הזה עובד על משהו מהותי שמשתנה ולא חוזר אחורה.
הרבה דברים שכחתי, הרבה דברים שהשתנו לי השתנו קצת חזרה.
אבל משהו בסיסי רגוע, מקבל, חזק, נשאר.

משם צמחתי ואני חושבת שמשם אפשר להמשיך לעבוד.
אני עדיין ממליצה על הפורום של לנדמרק הזה למי שמוכן להשקיע סופ"ש שלם ואיזה אלפיים ש"ח לעבודה מרוכזת וחזקה על הקשרים עם אנשים, על הגישה לחיים, על הרבה דברים. אני אפרט אם מישהו מעוניין. בהחלט קורס מוצלח.

[hr]

אותו בחור מקסים צלצל אלי היום, לדווח לי על הביצוע שלו היום. בפתח השיחה הוא אמר ששעה לפני שהוא היה אמור להתחיל, הגיע אליו איזה קרוב משפחה מבוגר, "התנחל" אצלו בסלון, והתחיל לספר לו על איזה משבר שלו עם אביו של הבחור. ברגע הזה אמרתי לעצמי, הנה, הגיע המשבר. הוא בטוח לא ישב היום. לא יכול להיות שזה יהיה קל כל כך. וזה כמובן הציף אותו לגמרי, ואחרי שהאורח הלך, הוא לא חשב שהוא יכול לשבת ולהתרכז על העבודה שלו. אבל הוא הבטיח לי, ויש לו רצון אדיר שהמהלך הזה שאנחנו עושים עכשיו יצליח, ואחרי כמה ימים רצופים של הצלחה הוא כבר מתחיל להבין שזה אפשרי, ויש לו סיכוי טוב לסיים את כל העבודות בזמן ולהרשם לתואר שני בסמסטר הקרוב. אז ההצלחה כבר מחזקת אותו. והוא כן ישב. ועשה בדיוק את הזמן הנדרש וגם כיסה את המכסה שקבענו. זה הדהים אותי! עד לפני כמה ימים הוא ויתר על המשך הקריירה האקדמית שלו כי הוא אומר שאין לו מספיק משמעת עצמית, והנה אחרי רק כמה ימים של עבודה, מגיע גל מטלטל כזה והוא לא נותן לזה לעצור אותו בכלל.

אני לא מחמיאה לעצמי יותר מדי, זה לא איזה קסם שלי. זה המשוב החיובי. הוא כבר נכנס לתאוצה וכבר מרגיש שהוא יכול. ומה שכן, מהצד שלי היתה ידיעה ברורה שהוא יכול. וזה עוזר. כי לא תמיד מספיק מאמינים בנו סביבנו. ומאמן מקבל תשלום עבור להאמין בך (-:

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-21T01:09:24):
תודה על התשובה. קראתי בעניין.

תודה גם על מה שכתבת בדף בית.

{@

[hr]
עכשיו אספר על הבחור המקסים הזה. אחרי הפגישה שלנו התחיל לעבוד עליהן במרץ, כל יום, קרוב לשעתיים ביום. התקדמות רצינית. הכנתי את עצמי לכך שיכול להיות משבר. זה תהליך מוכר. יש איזה מפנה, התלהבות, דברים זזים, ואז משום מה משהו קצת נעצר. ופה נקודת המבחן, אם מצליחים להתגבר על המכשולים האלה.

הוא צלצל אלי היום ואמר לי שהשבוע הוא מתכנן לשבת רק שלוש פעמים, כי הוא עסוק בכל מיני עניינים. הוא סיפר מה הוא צריך לעשות. לא אהבתי את זה, כי התיאור שלו של מה שהוא צריך לעשות, לא היה נראה לי ממלא את כל הזמן שיש לו (רוב הערבים שלו פנויים - רווק). ראיתי אותו בקלות גולש חזרה ללמרוח את הזמן בערב, לא לעבוד על העבודות כשהוא באמת כן יכול, לכעוס על עצמו שוב, להכנס למחשבות שליליות שוב, לסגת. שיתפתי אותו בחשש שלי, וקבענו שהיום הוא כן ישב את המכסה הרגילה, ואז יתכנן תוכנית מפורטת להמשך השבוע, מה בדיוק הוא צריך לעשות ואיך ישלב את הכל. שמחתי מאוד שהוא תפס את עצמו בזמן ולא נסוג יותר מדי. כל הכבוד לו.

[hr]

האימון נמשך, ועובד נפלא. העשייה והעבודה מוציאות ממנו את המיטב. כפי שהתהליך של המשוב השלילי חזק - כשלא עושים דברים מרגישים רע וחושבים שלא מסוגלים - כך התהליך של המשוב החיובי חזק גם הוא: כשעושים, מתחזקים, ומרגישים יותר ויותר מסוגלות. ככה זה עובד אצלו עכשיו, הוא עובד יום יום על העבודות, וכבר קרוב לסיום העבודה הראשונה. אני בהלם מהמשמעת העצמית שיש לו, אחרי שהוא אמר לי, שאין לו משמעת עצמית ובגלל זה קריירה אקדמית לא מתאימה לו. הוא עבר דירה, ואחרי יום של העברות, ישב מ - 11:30 בלילה ועד 1:30 בלילה, כדי לסיים מכסת השעתיים שלו ליום שקבענו. למחרת קם ב - 7:00 כדי לשבת את השעתיים שלו מוקדם ולהמשיך את שאר העבודה שלו בבית החדש. מדהים!

אנחנו עובדים על כמה דברים, אחד מהם הוא לא ליפול למלכודות שיחזירו אותו לדפוסים הישנים שלו. לדוגמא, מה שקרה לו שביום מסוים הוא לא תכנן מתי הוא ישב על העבודה. ואז כל היום זה הסתובב לו בראש, הפריע לו ולא התבצע. אז קבענו שאפילו בימים הכאוטיים ביותר הוא יקבע מראש מתי הוא יושב. דוגמא אחרת למלכודת שהוא נופל לתוכה זה לבלבל בין ביצוע לבין תכנון. לקראת המעבר היו לו המון משימות, אבל הוא לא עשה רשימה מסודרת, אלא פשוט עבר מדבר לדבר, השקיע כמה דקות בכל משימה, לא סיים אותה, עבר למשהו אחר, בצורה מבולגנת, לא יעילה, וכך בזבז הרבה זמן. מיד תפסנו את זה, והוא עשה רשימה מסודרת של המשימות והתחיל לבצע, כל זאת בלי לוותר על המשך הלימודים שלו. מעניין שיש כוחות שתמיד מושכים אותנו להרגלים הישנים שלנו.



[/spoiler]
[spoiler=קטע על התמכרויות, וסיפור אימון לקידום עסק שהשתמש בהצלחה בנושא הזה]
אני חושבת לאחרונה על הנושא של [b]התמכרויות[/b]. אני לא מדברת כרגע על ההתמכרויות הקשות, הידועות, למשל לאלכוהול או לסיגריות. וגם לא על התמכרויות מורכבות במיוחד כגון התמכרויות להתנהגויות הרסניות. אני חושבת על ההתמכרויות המינוריות כביכול, היומיומיות והמקובלות בחברה שלנו, למשל התמכרויות לגלישה ברשת ולקריאה.

קודם כל אקדים ואומר, שאין לי שאיפה לעולם לא לקרוא או לגלוש. אלו פעילויות שאני אוהבת ושתורמות לי. אבל אספר על ההתמכרות שלי לקריאה. במשך השנים האחרונות קראתי המון ספרים. חלקם היו נפלאים ותרמו הרבה לגיבוש השקפת העולם שלי וההתפתחות האישית שלי. חלקם היו נפלאים במובן הזה שנהניתי מאוד מקריאתם, וגם קיבלתי השראה מהם, כיון שאני אוהבת לכתוב בעצמי. חלקם היו בינוניים ולא זנחתי אותם מתוך סקרנות, אבל הם לא תרמו לי דבר, אפילו לא הנאה. עד פה זה נשמע טוב. הבעיה היא במינון. היתי קוראת בכל רגע פנוי של היממה: בזמן האוכל, ב"חדר הכבוד", לפני השינה, לפעמים קצת באמצע היום. הם סתמו לי כל חור אפשרי בלו"ז, ובעצם לא נשאר לי שום חלק של היום פנוי להרהורים. ככה שרק לפני השינה, כבר בחושך, רק אז היה לי זמן לחשוב על דברים (כל השאר היה מלא בקריאה). אבל אז כבר היתי עייפה מאוד, וכדי להרדם מהר, השתמשתי ביכולות היוגה שלמדתי ו"טאטאתי" את כל המחשבות מהראש. וככה לא נשאר שום זמן למחשבות.

היו תקופות שזה היה בסדר בשבילי להיות ככה, ואפילו שירת אותי. עם תינוקות קטנים, למשל - תקופות קשות שבהן כל מה שרציתי זה לשרוד שפויה, זה היה מצוין. הספרים לקחו אותי הרחק הרחק מהכורסא ששרצתי בה כל היום, מניקה ומנמנמת וקוראת. אבל ככל שעבר הזמן, לא הרגשתי כמה אני מתמכרת. לא הרגשתי כמה אין לי יכולת להתקדם בתחומים שמעניינים אותי, כי אין לי זמן חשיבה פנוי.

התחלתי לחשוד שזו התמכרות כאשר אחותי סיפרה לי שבספר "דרך האומן" יש תרגיל, במשך שבוע שלם לא לקרוא דבר. היתי מזועזעת. שבוע שלם בלי לקרוא אף שורה? איך זה יתכן? זה כמו לא לנשום. לא עשיתי את התרגיל, אבל משהו התחיל לשקוע אצלי, ההבנה שזוהי התמכרות שלי.

בינתיים נגמלתי ושוב התמכרתי ושוב נגמלתי מהתמכרות אחרת - הגלישה. הגדרתי את הגלישה כהתמכרות מכיון שהיתי קוראת גם דפים שלא מעניינים אותי, גם בשעה שאני כבר עייפה מדי ויודעת את זה, ולא יכולה לוותר על גלישה לטובת דברים אחרים. עם כל גמילה ראיתי כמה שנכנסים דברים חדשים לתוך הוואקום שנוצר. מחשבות חדשות, רעיונות, פעולות. אבל עדיין לא נגמלתי מהקריאה

ופתאום התחלתי את האימון הראשון שלי בתקופה הזו (עם הבחור המקסים עליו כתבתי), ונמלאתי התלהבות ורוח עשיה, והתחלתי לעבוד על החומר של האימון שלנו וגם לעסוק שוב בדברים שהרבה זמן רציתי לעסוק בהם. ופתאום ראיתי שיש לי פחות צורך לקרוא. והחלטתי לקפוץ על העגלה, ולשבור את ההתמכרות הזו שלי. החלטתי לא לקרוא כמעט כלום, רק מה שמקדם אותי עכשיו. לא ספרי קריאה, גם לא את "ארץ חדשה" שיושב לי על השולחן. לתת לראש שלי שפעיל כל כך עכשיו לעבוד, לחשוב, להרהר, לקדם אותי, להמציא.

אז ככה זה עכשיו. אני רואה שהגמילה מהתמכרויות היא כלי חזק מאוד בשבילי, ויתור שפותח פתח לדברים חדשים ומרגשים.

[hr]

והנה [b]סיפור על אימון לקידום עסק[/b], שמתבטא בו הרבה העניין של הויתור על התמכרויות והתועלת האדירה שבכך.

מגיע אלי בחור נאה וחייכן, משהו בו משדר יאוש נסתר. עובד כשכיר בשכר נמוך, וגם כעצמאי בהיקף נמוך מאוד, במקצוע אומנותי. יש לקוח אחד קבוע בהיקף נמוך, ועוד לקוח אחד כרגע עם עבודה קטנה חד פעמית. אומר לי שהוא עצלן, מוסח בקלות ולא יודע להתנהל עם כסף. רוצה להרויח הרבה כעצמאי. רוצה להתפטר, אבל זה נראה לא מעשי. אין לו אתר ברשת עדיין, כי בתור אמן הוא חושב שהאתר שלו צריך להיות מושלם, ולכן נרתע מזה. מספר שאין לו זמן לקדם את העסק שלו כמעט. כשהוא מגיע מן העבודה הוא עייף מאוד, ובעיקר גולש ברשת רוב הערב, או צופה בטלויזיה. אחרי יום עם הילדה הוא עייף מאוד, וגולש. אין ממש מתי לעבוד עבור עצמו, פרט לשבת. ישן מעט ושותה הרבה קפה, משום שאם יש עבודה, היא מתבצעת מאוחר מאוד בלילה – אחרי כל שעות הגלישה והצפיה.

הלכנו על שבוע ללא גלישה וללא צפיה בטלויזיה. בדיקת מיילים אחת ליום. הוא אמר שהוא עייף כשהוא חוזר מהעבודה, והגלישה היא המנוחה שלו, בעיקר שהיא מתבצעת בחדר העבודה הצדדי, רחוק משאר משפחתו. שאלתי אותו אם הוא יכול לנוח באותו החדר, על הספה למשל, ללא גלישה. הוא אמר שכן, וכך קבענו. אח"כ הוא יבלה עם משפחתו, ובסוף יעבוד או ילך לישון. כשדיברנו על הגלישה, הוא שאל אותי: גם לא בעבודה? הופעתי. על זה לא חשבתי. וכמובן התשובה: לא, גם לא בעבודה. הפנים שלו החלו להתעורר. שנינו הרגשנו שמשהו מיוחד הולך לקרות השבוע. הוא סיפר לי שלפני שהגיע אלי הוא אמר לאשתו שהוא לגמרי מוכן לשינוי. מה שסאלי אומרת לי לעשות, אני עושה, אמר לה. והוא עכשיו התרגש מהשבוע השונה הזה שעומד להיות.

[b]פגישה שניה[/b]. כמה זמן פנוי פתאום יש. כמה שלווה. הוא לא גולש בעבודה, ולכן מספיק את המטלות בפחות זמן, וחוזר הביתה מוקדם יותר. בבית הוא לא מוטרד מהעבודה שיש לו לעשות, כי הוא פשוט מבצע אותה. החשיבה התפנתה (מה שקורה בד"כ כשמוותרים על גלישה/צפיה/קריאה). פתאום יש זמן לעבודות הבית, לחשיבה, סיפר לי שצייר ציורים. הגעתי לרמות של הגשמת חלומות, אמר לי, התחלתי לנגן בגיטרה. פשוט ישבתי וניגנתי. כשעבדתי, ממש עבדתי. לא היה מתח ולא היו הפרעות. גם אם לא אמשיך כל חיי לא לגלוש לעולם, אמר לי, למדתי מידה מהי.

התחלנו לדבר על מה צריך לקרות בשביל לקדם את העסק. האתר, כמובן, וסדר בניירות של העסק. סדר בחדר העבודה. רישום של מה שקורה בעסק. קבענו שיכין רשימה מפורטת של המטלות, ויתחיל לבצע.

שאלתי אותו, מה החלום שלו לגבי העסק? מה מניע אותו? והתשובה שלו היתה: להתפרסם בגדול. וואלה, אמרתי לעצמי, בסיס לא-משהו לעסק. קצת מרוכז מדי בעצמו, בהצלחה שלו, אין ממש מחשבה על הלקוחות. אבל בסדר, נגיע לזה בהמשך.

עוד משהו שעלה הוא נושא הקשרים עם לקוחות. היה לקוח שלא היה מרוצה מן העבודה, וגם לא ענה בזמן למיילים, והוא כעס על הלקוח. בסוף נפגע, ויתר על העבודה וויתר על התשלום. דיברנו על מה שהיה עם הלקוח הזה. הצעתי לו להתיחס ללקוחות כמו לילדים – לאמץ חשיבה שאומרת שהכל הכל לגביהם נובע ממך. שום דבר לא בגללם. ואם יש כעס, הוא שלך בלבד. דיברנו על אפשרויות אחרות לפרוק כעס, כדי שהקשר עם הלקוחות יהיה הרבה יותר נקי. יש לו משאב חשוב – בת זוג תומכת, שאיתה אפשר לדבר ולפרוק כעסים. ויש את האימון כמובן.

[b]פגישה 3[/b], אחרי חודש מילואים. נכנס ומודיע לי חגיגית: אני מתפטר. בחודש הזה שבו כמעט שלא היה בבית, כבר השיג כמה לקוחות, וגם הגדיל הקפי עבודה עם הלקוח הקבוע הקיים. לקוחות ממליצים עליו ומפנים לקוחות אחרים. היקף ההכנסה שלו כעצמאי כבר הוכפל פי 2.5. גם עם הבוס, הוא שואף להשאר בקשרים עסקיים, מה שבהחלט יהווה אתגר עבורו, כי יש לו לא מעט כעס על הבוס. דיברנו על ההחלטה להתפטר, האם הוא מעוניין לבקש העלאה רצינית או להתפטר? קבענו שיחליט עד למפגש הבא.

דיברנו על השיחה עם הבוס. הוא אמר שהתגובה הראשונית שלו, אם הבוס יכעס, תהיה להכנס לשריון שלו, כמו שבלול, להיות פאסיבי ופשוט להסתלק. העלינו אפשרויות אחרות לשיחה, ותרגלנו אותן.

[b]פגישה 4[/b]. החליט סופית שמתפטר. מדברים עוד על שיחת ההתפטרות. הדיעות המוחלטות שלו על הבוס מתחילות להתרופף. מבין שהיה קצת שבוי בתפיסות לגביו.

כדי להתכונן לשיחה, למדנו קצת על שיטת ה"התמקדות" ותרגלנו התמקדות. בתרגול עלה נושא מעניין שקשור לקשר עם אביו. בסוף התרגול, הרגיש תחושה של הבהרה, קלילות. אמר שלא ציפה להרגיש ככה אחרי תרגול של 12 דקות בסה"כ.

תרגלנו את השיחה עם הבוס. הוא יתן הודעה של חודש מראש, והבחין בכך שהוא לא רוצה לעבוד קשה בחודש הזה, לא מרגיש שמגיע לבוס "שישפוך את הדם שלו" עבורו. דיברנו על כן לשפוך את הדם עבור הבוס ולהיות מקצוען עד הסוף. משהו בפנים שלו השתנה, הכעס על הבוס התחלף במשהו נחוש וממוקד יותר.

[b]פגישה 5[/b]. היה קל להתפטר. הוא מאושר. הבוס רוצה להמשיך לעבוד איתו. העבודות זורמות אליו, אנחנו עומדים בשבוע הראשון של החודש וכבר הרויח כמו מה שהרויח בחודש הקודם כולו, שזה פי 2.5 מאשר בכל אחד מהחודשים שלפני האימון. האתר שלו בשלבי עבודה סופיים ויש תאריך עליה לאויר.

תכננו את תוכנית העבודה לזמן שבו יעבוד מהבית. תכננו את המשימות לחודש האחרון הזה לקראת היציאה לעצמאות מלאה. הוא שוקל להצטרף לקבוצת רישות עסקי, כבר ביקר שם והתרשם לטובה. קבענו שיכתוב יחד עם בת זוגו מספר מאמרים שיקדמו את האתר שלו במנועי החיפוש. דיברנו על מקומות ברשת שבהם יכול לחפש לקוחות נוספים.

[b]פגישה 6[/b]. הבוס מציע תמחור נמוך מדי לשירותים שלו. דיברנו על המו"מ איתו, שוב על הקשר איתו. היה לו יום משברי שבו הראש שלו התפוצץ ממחשבות. בעבר היה בורח לגלישה, אבל הוא הלך לחוף הים במקום זאת. ישב שם מספר שעות, וכשחזר הביתה, המציא לעצמו שם חדש לעסק, ותוך כמה שעות, אתר חדש.

הדברים זורמים, עובדים. הקשרים עם הלקוחות טובים. אמרנו שנסיים את השלב הזה של האימון. הוא יצא לעצמאות. בעוד חודש נראה אם הוא צריך אימון נוסף, ואם כן, באיזה כוון.

תוך כדי שיחה עלה נושא שהוא נתקל בו, של אנשים בתחום שלו שגובים כסף רק על פי הרווח ללקוחותיהם, ולא לפני כן. הוא אמר שהוא נמשך מאוד לאפשרות כזו, אבל חושש ממנה. חלומות ותשוקות מושכים אותי כמו ריח של סטייק טוב. ומיד ישבנו ופרטנו, איך אפשר להתחיל לקדם עניין כזה.

לסיום, שאלתי אותו, מה החלום שלו? מה הוא רוצה להביא לעולם עם העסק שלו? היתה לי תחושה שהפעם אקבל תשובה אחרת מזו שקיבלתי כאשר שאלתי אותו על כך בפגישה השניה, חודשיים לפני כן, למרות שלא דיברנו אף מילה על הנושא הזה מאז. ההתלהבות שלו עלתה על גדותיו כשתיאר לי את התועלת האדירה שהוא יכול ורוצה להביא ללקוחותיו. היה כל כך ברור למה עכשיו אנשים רוצים לעבוד איתו.

[hr]

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-12-30T09:13:36):
[u]החשיבה התפנתה (מה שקורה בד"כ כשמוותרים על גלישה/צפיה/קריאה[/u]
למה בעצם את כוללת כאן גם קריאה? כמובן תלוי מה קוראים, אבל בד"כ ספר טוב יוצר רמת ריכוז שונה מאשר TV או אינטרנט, מתמקדים בו יותר, הוא מעשיר יותר (אני לפחות קמה משעה של קריאה בהרגשה טובה הרבה יותר מאשר שעה של גלישה, שלא זוכרת מה עשיתי בכלל).

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-12-30T20:25:30):
[u]למה בעצם את כוללת כאן גם קריאה? כמובן תלוי מה קוראים, אבל בד"כ ספר טוב יוצר רמת ריכוז שונה מאשר TV או אינטרנט, מתמקדים בו יותר, הוא מעשיר יותר (אני לפחות קמה משעה של קריאה בהרגשה טובה הרבה יותר מאשר שעה של גלישה, שלא זוכרת מה עשיתי בכלל).[/u]

מסכימה, יש הבדל בין קריאה לבין השניים האחרים.

ובכ"ז, הרבה פעמים הקריאה יכולה להיות בעלת אופי דומה, של פעילות שאין לה ממש מטרה, שלא חושבים לפני שמבצעים אותה, שלא שוקלים אפשרויות אחרות להשקעת הזמן הזה. אני אישית היתי מכורה לקריאה תקופה ארוכה. נכון שלמדתי הרבה מהספרים, אבל קראתי גם ספרים שלא לימדו אותי דבר ואפילו לא מאוד נהניתי מהם, ספרים שתוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מדוע אני מבזבזת את זמני עליהם? ועדיין המשכתי לקרוא. השינוי הגדול שלי בחיים היה מלווה בהפסקה מוחלטת של קריאה למשך שבועות ארוכים, וגם אח"כ מעולים לא חזרתי לקרוא בהיקפים מטורפים כפי שעשיתי בעבר.

עוד על ההתמכרות לקריאה אפשר לקרוא [url=http://tadmor.biz/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%96%D7%99%D7%94]בקטע הזה[/url] שבטח מופיע במעלה הדף, אבל אני לא יכולה לתת כאן לינק.

מה את אומרת על זה?
[hr]
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-12-31T11:20:24):
[u]מה את אומרת על זה?[/u]
יש בזה משהו :-)




[/spoiler]
[spoiler=סיפור ודיון על אימון לבחירת כוון לימודים, דיון על אושר, וקטע על מהו אימון אישי בהקשר הזה]
ברוכות הבאות, לבחורה המקסימה שהגיעה אלי, ולעצמי, ביציאה למסע-אימון מספר 2 שלי (לאחרונה), ולכל מי שקוראת אותי @}

היום פגשתי בחורה צעירה ויפהפיה, שבאה להתיעץ איתי בנושא כוון בחיים, או קריירה. תוך כמה דקות ראיתי את מה שהיא כתבה לי באימייל, בתשובה לשאלות ההכנה ששאלתי אותה: שהיא לא שמחה. התחושה הבסיסית הזו, שהחיים יפים, שאם יש קשיים, לא נורא, ואם יש דברים קטנים מוצלחים, אז איזה יופי - לא קיימת עבורה, כנראה.

היום לא דיברנו על הנושא הזה, אלא התמקדנו במה שהיא הגיעה עבורו, נושא הכוון. בחנו את הנסיון הלימודי שלה עד כה, מה היה מוצלח ומה לא, מה אפשר להסיק ממנו ומה לא, ושקלנו יחד את הכוון שהיא מתלבטת לגביו - תואר שני מסוים. ממה שהתרשמתי ממנה וממה שהיא סיפרה לי, הגעתי למסקנה שהיא חכמה, אוהבת אתגרים אינטלקטואליים לפחות ברמה מסוימת, ושבמסגרת מתאימה היא יכולה להיות מרוצה בלימודים אקדמיים. אני חושבת שהכוון הזה יכול להיות מוצלח מאוד. עד הפגישה הבאה היא תחליט, אם אנחנו הולכות עליו, ועובדות יחד לחזק אותה בדרך הזו, או שלא, ונחפש כוון אחר.

אחרי שהיא עזבה, חשבתי על [b]מקורות האושר[/b]. מה מסב לנו אושר? מה יש לאותם אנשים, שמרגישים מאושרים בחיים, שהתחושה הבסיסית שלהם היא טובה - גם אם דברים משתבשים? ומה חסר לאותם אנשים, כמו אותה בחורה מקסימה, שתחושתם הבסיסית עצובה - גם אם דברים הולכים טוב?

אני לא יודעת אם יש כאלה אנשים, אבל אם יש אדם שהיה תמיד מאושר כילד, וכנער, ואח"כ כמבוגר, הוא בטח לא יודע מהם מקורות האושר - כי הוא מעולם לא נדרש לשאלה הזו. אבל לרובנו היו עליות וירידות. כילדים קטנים מאוד, בד"כ מצבנו די טוב מבחינת אושר. ואז מתישהו משהו מתקלקל (לידת אח נוסף, כניסה למערכת החינוך, אולי גירושין), ואז מגיעות שנים בינוניות - שילוב של שמחה ועצב. בתקופת הנעורים בד"כ יש שילוב כזה שנוטה הרבה לקיצוניויות - הרבה שמחה והרבה עצב, ויש כאלה שיותר עצב מאשר שמחה. ואז, חלקנו עוברים איזשהם תהליכים מודעים, שמטרתם לשפר את מצב האושר שלנו בחיים. חלק משתתפים בסדנאות כאלו ואחרות, או עוברים טיפולים רגשיים ונפשיים. חלק מחפשים את הכוון בספרים, בשיחות עם חברים ובני משפחה חכמים. ואז מתחילים להתקל בשאלה הזו, מהם מקורות האושר?

המפנה השלילי הראשון בחיי היה לידת אחותי הצעירה. עד אז הכל היה טוב, מאז הכל היה רע. מבחינתי איבדתי את אמי, העוגן הראשון שלי. זה קרה בגיל 4. בגיל 8 קרה מפנה שלילי נוסף בחיי, כאשר הורי התגרשו. כאן איבדתי את העוגן השני שלי - את אבי (למרות שהיינו הרבה בקשר). ובאותה שנה, נדמה לי, קרה גם המפנה הטוב הראשון בחיי, המפנה שסימן את תחילת העליה שלי במעלה סולם האושר, מהמצב הנמוך שנמצאתי בו. המפנה הזה היה כשאמא שלי השתתפה בסדנת תקשורת ויחסים, גלגול מוקדם של "הפורום של לנדמרק". מאותו רגע אמי, שחוויתי אותה כצעקנית וכעסנית הפכה למקשיבה, אוהבת, תומכת. אמא שלי המשיכה לעבוד על עצמה לאורך כל השנים (וגם אבא שלי, ועוד בני משפחה), והיא היתה העוגן החזק ביותר שלי בחיים. תמיד איתי, תמיד מאחורי, תמיד אוהבת ונותנת דוגמא אישית. אני חושבת שזה מקור האושר הראשון שלי. הקשר החזק שיש לי עם אמי ושאר בני משפחתי. זו היתה התמיכה גם במצבים קשים שהגיעו בהמשך החיים. הקשרים שלי עם הורי לא היו חלקים, תמיד היו משברים והתקדמויות. תמיד עבדנו על הקשרים שלנו. ובכל פעם שהיה שיפור והתקדמות, הרגשתי את מפלס האושר שלי עולה קצת.

האם זהו המפתח? האם קשרים קרובים עם סביבתנו הם שיסבו לנו את אותו אושר אבוד?

בהמשך אכתוב על עוד מקורות לאושר, ואתם מוזמנות להציע משלכן.

[hr]
[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-24T00:35:51):
[u]בהמשך אכתוב על עוד מקורות לאושר, ואתם מוזמנות להציע משלכן.[/u]
בשבילי: היפתחות רגשית למושג אלוהים. תחושה של נוכחות אלוהית חזקה, ממלאת, עוטפת...
[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-24T00:41:41):
מעניין מאוד!
את יכולה לפרט?

[hr]

[b][po]זוהר אור[/po][/b] (2009-04-28T12:58:55):
[u]מה מסב לנו אושר?[/u]
הניסוח של השאלה לא מדוייק לדעתי.
פעם קראתי כתבה על מחקר פסיכולוגי שנעשה, שהראה שלאנשים יש רמות שונות של נטיה מולדת לאושר, כלומר להיות מאושר זו [b]תכונה[/b] ולא תוצאה של דברים שקורים למישהו. אני מאוד מאוד מסכימה עם זה.
אם למשל את לוקחת את נושא הפרשנות (כן, גם אני בוגרת לנדמרק...), אז עוד לפני שאנשים עושים איזושהי עבודה על עצמם, יש אנשים שהנטייה הטבעית שלהם תהיה לפרשנות חיוביות ויש אנשים שהנטייה הטבעית שלהם תהיה לפרשנות שלילית.

בהמשך לכך, אני מאוד מאמינה שאנשים יכולים לשפר מאוד את היכולת שלהם להיות מאושרים. למשל, בדוגמא הזו, ע"י אימון בנושא פרשנויות.
זה כמו שיש אנשים שנולדו כריזמטיים, והם מנהיגים טבעיים, ויש אנשים שלומדים להיות מנהיגים.

[u]כילדים קטנים מאוד, בד"כ מצבנו די טוב מבחינת אושר[/u]
עם זה אני ממש לא מסכימה. אני, מגיל צעיר, זוכרת את עצמי מאוד מודאגת ומוטרדת מהרבה דברים. אני דוקא בתחושה שיש הרבה דברים שאנחנו כמבוגרים, יש לנו יותר כלים להתמודד איתם. בואי ניקח את הדבר הכי פרימיטיבי וראשוני - תחושת רעב. אדם מבוגר שמרגיש רעב, יש לו את היכולת לדאוג לעצמו לאוכל, או לחילופין לדעת שזה לא נורא אם הוא ישאר עכשיו רעב לכמה זמן עד שיאכל. תינוק רעב, נמצא בתחושה של חוסר אונים, אינו יודע שזה יפתר ממש בקרוב, נניח שאמא תצא מהשירותים עוד 2 דקות ותניק אותו.

יש קטע מקסים של יאנוש קורצ'אק שמדבר על כאב של ילדים, יותר מאוחר אחפש אותו ואביא לכאן.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-04-28T17:40:53):
[u]היפתחות רגשית למושג אלוהים. תחושה של נוכחות אלוהית חזקה, ממלאת, עוטפת...[/u]
ביקשת ממני לפרט על זה, אך עדיין לא מצאתי את הלך הרוח המתאים.
אני אשמח לפרט כשזה יקרה... :-)

בינתיים, תודה שאת משתפת....

[u]כילדים קטנים מאוד, בד"כ מצבנו די טוב מבחינת אושר[/u]
כמו [po]זוהר אור[/po], גם אני לא מתחברת למשפט הזה.
אני ממש לא זוכרת את עצמי מאושרת בתור ילדה.
אלא אם כן, זה היה בשלב הכי מוקדם - עוד לפני שיש לי זכרונות. יכול להיות שבתור תינוקת הייתי מאושרת.
או שאולי - הזיכרון שלי סלקטיבי וזוכר רק את הכאב.
חבל שאין לי דרך לדעת מה היה באמת.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-29T22:57:32):
תודה לכן על מה שכתבתן. אלו שאלות שמעסיקות אותי מאוד עכשיו, לגבי הבחורה שאני עובדת איתה. אושר. מה קורה עם הדבר הזה.

לפני שנים, קראתי על המחקרים האלו שנעשו בתאומים זהים, שלכאורה גודלו בסביבות שונות. מכיון שדברים מסוימים בחיים שלהם היו דומים, כגון רמת האושר, החוקרים הסיקו שהדברים הללו מגיעים מנטיות מולדות, אחרת איך תאומים זהים שגודלו אחרת יראו נטיות דומות? כך, הם הסיקו, למשל, שרמת האושר הכללית בחיים קשורה הרבה לגנטיקה.

כל השנים קיבלתי את המסקנה שלהם מכיון שחשבתי שזו הוכחה טובה.

לא מזמן אמא שלי קראה ספר שתוקף חזק את כל סדרת המחקרים האלה (לא קראתי אותו, אבל יכולה להשיג רפרנס). הוא אומר שני דברים בסיסיים. אחד, הוא שבאותו זמן שערכו את המחקר (שנות ה - 20 או 30, אם אינני טועה), לא ידעו בכלל לבדוק אם תאומים הם באמת זהים, או בכל אופן לא בדקו במחקר הזה. הם הסתמכו על דברי הוריהם, ומן הסתם חלקם טעו, כך שחלק מהתאומים ה"זהים" לא היו זהים. ושנית, שה"סביבות השונות" לכאורה, לפעמים לא היו שונות כלל, למשל, ילד אחד גדל אצל אח או בן דוד של אחד ההורים. לפעמים באותה שכונה אפילו.

הוא טוען שכל מה שאפשר להסיק מהמחקרים הללו הוא הפוך, שהסביבה משפיעה על הפרמטרים שנבדקו הרבה יותר מאשר הגנטיקה.

הסיבה שלא קראתי את הספר, ומעולם לא התעניינתי לעומק בסוגיה הזו, אם רמת האושר קשורה לפרמטרים מולדים, היא בעיקר פרקטית. חשבתי לעצמי תמיד, שלא משנה מה יראו מחקרים אלו ואחרים, ברור לי שהנחת היסוד חייבת להיות שניתן ואפשרי להעלות את רמת האושר בחיים. אחרת עדיף שכולנו נחזיר את המפתחות ונתפטר.

יצא לי גם לחוות סדנאות רבות משתתפים שבהן כמעט כל המשתתפים העלו בצורה משמעותית את רמת האושר שלהם. על רובם אני לא יודעת מה קרה בהמשך, ולכמה זמן השינוי השפיע, אבל אני בהחלט יודעת על הרבה מהם שהשינוי השפיע להרבה זמן, ועל חלק מהם שהשינוי נשאר במידה קטנה אבל מסוימת להרבה זמן. ככה שיצא לי להיות עדה לכך שאפשר להשפיע על רמת האושר.

עד פה התיאוריה.... באופן מעשי זה לא תמיד פשוט.

[hr]

[b][po]זוהר אור[/po][/b] (2009-05-02T23:08:44):

[u]ברור לי שהנחת היסוד חייבת להיות שניתן ואפשרי להעלות את רמת האושר בחיים. אחרת עדיף שכולנו נחזיר את המפתחות ונתפטר.[/u]
נכון!!

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-26T23:11:35):
עוד בעקבות הפגישה הראשונה שלי עם אותה בחורה מקסימה, כאשר ישבתי וחשבתי על מסלול האימון שלנו, היתה לי תחושה לא כל כך נוחה, תחושה של בלבול לגבי ההמשך. ואז חשבתי על אימון, מהו בעצם ומה עושים בו, והבנתי מה היה חסר לי. מה שהיה חסר לי הוא הגדרת המטרה. מטרת האימון כפי שהיא הגדירה אותה, היתה להחליט על כוון. ואם היא אכן הולכת על התואר הזה שדיברנו עליו, אז זהו, הכוון כבר הוחלט, ואז אנחנו נשארות ללא מטרה לאימון. זה דבר לא מוצלח באימון. אימון צריך מטרה וכוון. ואז הבנתי במה אנחנו צריכות להתמקד בפגישה הבאה, הגדרת הכוון שהיא רוצה להתאמן בו. זה תהליך חשוב. לא תמיד בחיים יש לנו זמן או את היוזמה לעצור, לבחון את התחומים השונים בחיינו, ולבדוק, ממה אנחנו מרוצים ומה אנחנו רוצים לשפר, ולנסות לחשוב על כוונים. לפעמים נוטים פשוט לזרום עם הזרם, בצורה לא מכוונת. יש יתרונות לזרימה כזו, אבל לפעמים היא נעצרת, לפחות בתחומים מסוימים.

את החשיבה שלי עשיתי, כרגיל, בכתב, והריהן לפניכם.

[b]מהו אימון אישי?[/b]

אימון אישי הוא תהליך מכוון למטרה. יש הישגים שאדם רוצה להשיג, החל מדברים ספציפיים ביותר כגון רווח כספי, מציאת עבודה, מציאת בן זוג, השלמת תואר אקדמי, השגת משקל מסוים, הצלחה בתחרות ספורט מסוימת, ועד להישגים כלליים יותר כגון הגעה לרמה מסוימת בתחום כלשהו כגון ריקוד או בישול, או טיפוח האושר בקשר הזוגי או המשפחתי.

[b]ההחלטה[/b]
עבור אנשים רבים, עצם ההחלטה להתאמן אצל מאמן היא מפנה. אדם מחליט שמשהו חשוב לו מאוד, ונוקט פעולה במקום רק להצטער. עצם הפניה למאמן היא פעולה. האדם גם מכיר בכך שדרכו הנוכחית, עד כאן, לוקה בחסר. הכרה כזו היא רבת עוצמה. היא פותחת פתח בנפשו, הקשבה חדשה לסביבה – לא רק למאמן. מתחילה חקירה, חיפוש, וזהו מצב שבו יש סיכוי לאפשרויות חדשות בחיים.

[b]עולם מושגים חדש[/b]
איינשטיין מצוטט באמרה: "אי אפשר לפתור בעיה כשחושבים באותה צורה שבה חשבנו כאשר יצרנו את הבעיה". הוא אומר כאן שני דברים, אחד הוא שאנחנו יצרנו את הבעיה, והשני הוא, שעלינו לשנות את צורת החשיבה שלנו כדי לפתור את הבעיה.

עולם המושגים הנוכחי של אותו אדם יכול להיות עשיר וחכם, ואולי הביא אותו להישגים רבים וטובים, אבל יש לו מגבלה. את המטרה הזו, הרצויה, הוא לא שירת היטב. חסרים בו מושגים, או שכדאי לשנות חלק מהמושגים.

אימון מתחיל בהעשרת עולם המושגים. בבי"ס לטבחות לומדים מתכוני בסיס. בכיתת מוסיקה לומדים תוים. ובאימון אישי כללי, משתמשים במושגים מעולם המחשבה, ההקשבה, התקשורת.

אתן דוגמא. אחד המושגים שאנשים רוכשים בד"כ בשלב כלשהו של ההתפתחות האישית שלהם הוא הפרשנות, או ההבדל בין פרשנות לעובדה. למשל, היום בן זוגי אמר לי משפט, ונעלבתי. ניתן לומר שהוא העליב אותי, וכך אכן הרגשתי לזמן-מה. אבל אז נזכרתי בכך שהוא רק אמר משפט, ואילו העלבון מסתמך על פרשנות מסוימת שלי, ולא בהכרח על האמת. עלבון מניח כוונה שלילית של הדובר, אבל כוונה כזו היא פרשנות שלי, ולא עובדה. כמו שאני מלמדת את ילדי הצעירים: אתה לא יודע מה הוא התכוון, רק מה שהוא אמר. למעשה, בד"כ אנחנו גם לא יודעים כלל מה האדם אמר, רק מה ששמענו – והמרחק בין השניים רב. הזכרון שלנו ואפילו השמיעה, סלקטיביים ויצירתיים, וממש לא נאמנים למקור. ככל שמושג ה"פרשנות" יהיה ברור יותר אצל אדם, יש סיכוי שהוא יטה פחות להעלב ולשמוע את השלילה בדברי אנשים.

כאשר יש מטרה, וכאשר מתרחשת הרחבת עולם המושגים, לפעמים הדברים מסתדרים מעצמם. זה יכול לקרות אחרי ספר חזק, סדנה קצרה, הרצאה, שיחה משמעותית, או פגישות אימון מעטות. דברים משתנים בחיים, ללא מאמץ. פתאום מוצאים בן זוג, צולחים היטב ראיון עבודה ומתחילים עבודה מעניינת, או מתחילים להתעמל ולהתחזק.

[b]לפעמים חסר משהו[/b]
לפעמים דברים לא זזים לבד, וצריכים אימון אקטיבי. המאמן מספק את השילוב המתמשך בין עולם המושגים החדש לבין החיים. כשדברים לא מסתדרים, הוא זה שמזכיר לנו איפה שוב אנחנו חושבים במושגים שמכשילים אותנו, ומחפש את המושג המחשבתי שיחזק אותנו. הוא זה שאנחנו מדווחים לו על ההתקדמות שלנו, ואם אין התקדמות, בודקים – מדוע? ואם יש התקדמות, מדוע? המאמן מחפש תמיד את המוצא, את היתרון שלנו שאנחנו לא מנצלים. מאמן טוב הוא כמו GPS: בודק איפה אנחנו נמצאים כרגע, משלב את הידע שלו עם היעד שלנו, מציג בצורה ברורה את המסלול, מזכיר לנו מה עושים, ולא מתבלבל כשאנחנו טועים.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-05-13T23:08:48):
סיימנו את האימון עם הבחורה הצעירה והיפה. המטרה שלה היתה למצוא כוון בלימודים, והשגנו אותה. שאר הנושאים שלה עכשיו, מתאימים יותר לטיפול פסיכולוגי ולא לקואוצ'ינג. הצטערתי מאוד להפרד.

[/spoiler]
[spoiler=סיפור אימון לסיום דוקטורט תקוע]

היום צלצל אלי בחור שלמד איתי בעבר בטכניון. הוא סיפר שהוא תקוע בדוקטורט שלו, זוכר את התמיכה ההדדית שלנו בזמן הלימודים, וחשב שאולי אני יכולה לתמוך בו לסיים את התואר. זה יהיה מאוד כיף, כי הוא אדם מאוד חכם ומעניין.

[hr]

היום עשינו אימון ראשון.
הוא אדם מיוחד ביותר, חכם, עם זוית ראיה מקורית, ויש לו הרבה ילדים. לא אכתוב כמה, כדי לא לזהות אותו. הצורה שבה הוא מתיחס לילדים שלו, ובכלל לילדים, מדהימה. למשל, הוא סיפר לי שכל ילד שלו שמגיע לגיל 5, מתחיל לנגן. הוא יכול לבחור כלי, פסנתר או כינור, ומתחילים. אין שאלה לגבי העניין, כמו שכולם לומדים קריאה וחשבון, כך גם נגינה - זה חלק מההכשרה שלהם. הוא אמר שכל אחד עובר שלבים שונים בדרך. יש תקופות שקשה להם והם לא אוהבים את זה, ויש תקופות שזה חלק נפלא בחייהם. היה מדהים לשמוע אדם שרואה את הדברים בצורה כזו. אני בטוחה שהוא תומך בקשיים שלהם, אם הם עולים, בצורה נפלאה. אני בטוחה שזה מאוד מגדיל אותם. אני תמיד חושבת על עצמי כעל אמא די קשוחה ודורשת (בבית: אין TV. אין ממתקים תעשייתיים. אין משחקי מחשב. אין להעיר את ההורים אם קמים לפניהם. ועוד...), והנה מישהו שם אותי בכיס הקטן. הוא גם סיפר לי שהוא לא ויתר לבת שלו על מתימטיקה 5 יחידות, כשהיא רצתה לרדת ל - 4 או 3. וכמובן שבסוף היא מצליחה.

אז הוא מגיע, והוא תקוע כבר הרבה שנים בדוקטורט. דיברנו על כל מה שהיה עד כה, ושאלתי אותו, מהי המשימה הבאה שצריכה לקרות עכשיו. הוא אמר לי שהוא צריך לכתוב את המאמר שלו לדוקטורט. ואני רואה על הפנים שלו, משהו סגור. משהו לא מרוצה. שאלתי אותו, מה הבעיה לכתוב את המאמר, למה זה נדחה חודשים כבר? הוא אומר שהוא כתב אותו 6 פעמים. בכל פעם המנחים שלו מעבירים ביקורות, הוא צריך לתקן, הוא לא מרוצה (אני קצת מקצרת), ונמאס, וקשה, ואין מוטיבציה.

פה נזכרתי במשהו שקרה לי לא מזמן ביוגה. אני מתאמנת ביוגה כבר 15 חודשים. תמיד התרגילים שהכי לא אהבתי היו תרגילי העמידה. והמורה הקודמת שלי היתה עושה איתי די מעט כאלה. תמיד היתי די מקטרת לעצמי בראש, כשהייתי עושה אותם, ושמחה מאוד כשהם נגמרו. עכשיו אני לומדת אצל מורה אחר. ובשיעור מסוים, עשינו תרגיל עמידה שדי לא אהבתי, והיה לי מאוד קשה. עשינו פעם אחת, ועוד פעם, ואז המורה אמר: עכשיו כל השיעור נעשה את התרגיל הזה, שוב ושוב, עד הסוף, בוריאציות קלות. ואני היתי בהלם! מה?! כל השיעור רק את זה? יותר משעה! ומיד משהו אצלי השתנה, פשוט לא היתה לי ברירה. התחלתי לאהוב את התרגיל הזה. ומאז אני מאוד אוהבת את התרגילים האלה, אפילו שהם עדיין מאתגרים אותי מאוד. כיף לי להרגיש את עצמי מתחזקת ומתגברת.

ואז הגבר הזה שולף לי סיפור דומה מהטירונות. היתה להם משימה מאוד קשה, לזחול על גבעה, בירידה. על קוצים ועל האדמה, נפצעים מאוד. והם לא עשו את זה טוב, וקיבלו את זה שוב, ושוב. ולמחרת, עדיין פצועים מאוד, שוב. ובפעם השלישית, זה קרה, והוא התחיל לאהוב את הזחילה, הפסיק לנסות להמנע ממנה. ועשה אותה ממש מעולה, ממש מהר, עם כל הלב. והוא היה מאוד שמח. ומהר מאוד אח"כ נגמרה הטירונות, והוא חזר למשרד, והרגיש שהדבר המדהים הזה שקרה לו בטירונות מתחיל לעבור. אז הוא הלך ומצא גבעה וזחל עליה.

אדם מדהים, אין מה לומר. בחזרה למאמר. שאלתי אותו כמה פעמים הוא חושב שעוד יצטרך לכתוב את המאמר הזה, עד שהוא יהיה מוכן, וזה פחות או יותר יסיים את הדוקטורט. אמרתי לו לחשוב ריאלי-פסימי. הוא אמר 4 פעמים. אמרתי לו, אוקיי, בוא ניקח 6. אתה תצטרך לכתוב ואח"כ לתקן את המאמר הזה 6 פעמים. זהו, זה מה שיש. כמו הזחילה על הגבעה. מתישהו תתחיל לאהוב את זה, כנראה, ואם לא, אז לא.

כמה שעות עבודה זה, כתיבת המאמר? שאלתי. 4-5, הוא עונה. מצוין, אמרתי, מתי יום הלימודים הבא שלך (הוא גם עובד כמובן)? מחר. כמה שעות יש לך מחר במשרד? 5. אוקיי, מחר זה קורה, מתחיל וגם נגמר. מחכה לטלפון בשעה כך וכך, שסיימת.

אם זה יקרה מחר זה יהיה מרשים ביותר. משהו שנסחב חודשים יכול להסתיים בחצי יום.

[hr]

דברים מתקדמים, בהחלט הרבה יותר מאשר בחודשים שלפני האימון - שבהם הוא לא עשה כלום, אבל לא מהר כל כך. פה מסתבר שיש כמה תסבוכות להתיר. בצורה שחוזרת על עצמה, הוא עשה משימות אחרות בזמן שהוא היה במשרד והיה צריך ללמוד. עכשיו הוא התקדם, ואלו לא פעולות של בריחה, כמו לסדר אימיילים או משהו כזה, אבל בכ"ז, משימות שקשורות לדברים אחרים. אני לא חשבתי שזה בגלל שאין לו משמעת עצמית. יש לו משמעת אדירה, והוא מרים מספר אדיר של משימות. וניסינו לבדוק מה קורה. בשיחה היום ראינו שהוא מעמיס על עצמו המון המון משימות: במשפחה, בעבודה ובלימודים, וגם בקהילה המקומית שלו. חלק מן המשימות חשובות לו באמת, וחלק הוא מקבל על עצמו כי הוא "לא יודע לומר לא". כשהוא אמר לי את זה, זה לא הריח נכון. מה זאת אומרת לא יודע לומר לא? נשמע שטחי. דיברנו והוא אמר לי שהוא לפעמים לוקח משימות שהמטרה שלהן היא לשים אותו במרכז הבמה, להתבלט, ולהוכיח את עצמו כמיוחד. יש לו איזושהי משיכה לשם, אפילו שהוא יוצר לעצמו בעיה קשה מאוד עם העומס הזה. העומס גורם לזה שהוא פשוט לא מצליח להקדיש מספיק זמן ללימודים. סקרנו את רשימת המשימות והחלטנו לבטל חלק, לחודשים הקרובים, כדי שהוא יוכל באמת לסיים. הוא עובד עכשיו על תוכנית ריאליסטית לסיום הדוקטורט שלו. זה נדרש כי אני מרגישה שהוא עדיין לא ממש על הקרקע לגבי העבודה הזו. הוא מקווה שיסיים, אבל אופטימי מדי ולא מספיק נותן לזה עדיפות.

[hr]
הבחור הולך ומתקדם. זה לא פשוט בכלל כמו שחשבתי בהתחלה. כאן זה ממש לא מקרה של "נבנה תוכנית, נעשה אותה והכל יסתדר", ממש לא. בהתחלה היינו נפגשים פעם ב - 3 שבועות ועכשיו הוא עצמו הציע להגיע כל שבוע, כבר כמה שבועות. כי יש הרבה מורכבות. מסתבר ש(הפתעה...) לא סתם זה היה תקוע במשך שנים, יש נושאים ממש לא פתורים שם. אבל כבר יש פריצת דרך רצינית. היה שלב שעבדנו על לשחרר את המטרה, לא להיות בתפיסה שהעולם יחרב אם המטרה לא תושג, כי זה מאוד הקפיא אותו. אחרי שהשתחרר הנושא הזה, המשכנו לחפש את הדרך, וסוף סוף נראה שזה אכן יקרה. הדוקטורט הזה יקרה.


תודה לכל מי שקורא, ולכל מי שמגיע להתאמן אצלי - ובכך מחייב אותי להתאמן כל הזמן @}

[/spoiler]
[spoiler=אהבת עולם מספרת על השינוי האישי שלה בחיים כתוצאה מקריאת החומר שלנו כאן, וקטע שכתבתי בהשראתה על הגדרת משימות]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-05-14T21:26:43):
אני ממשיכה לקרוא בעניין.

רציתי לשתף אותך, שכנראה בעקבות הדף שלך קיבלתי מוטיבציה להזיז דברים בחיים שלי.
לא זוכרת בעקבות מה בדיוק שקראתי, אבל זה היה משהו עם המאומן הראשון, שהיה זקוק למשוב חיובי - לראות שיש לו הצלחות קטנות כדי להאמין שהוא יכול.
בגלל שגם אני מכירה את עצמי כבן אדם בלי משמעת, ובמיוחד באותו זמן הייתי כבר תקופה בחוסר אנרגיות ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, אפילו הדבר הכי קטן -
החלטתי לנסות 'לאמן' את עצמי -
בצורה כזו שאני כותבת לי בפנקס את כל המשימות שאני רוצה לעשות - גם גדולות וגם קטנות. אם הן גדולות - אני מפרקת אותן להרבה משימות קטנות.
וכל יום אני צריכה לעשות לפחות משימה אחת. אפילו הכי הכי קטנה. (זה מזל שיש לי ברשימה גם משימות מאוד קטנות).

מה שקורה, שכשאני עושה משימה אחת - מיד נהיה לי חשק לעשות עוד, וככה יצא כבר שלושה שבועות - שכל יום עשיתי לפחות כמה משימות.
וזה גרם לכך שסוף סוף עשיתי דברים שאני צריכה לעשות כבר שנתיים (כמו לקנות תחתונים :-P).

ויחד עם זאת, אני יודעת שהתפקיד שלי זה לעשות [b]לפחות[/b] משימה אחת.
כלומר, גם אם אני עושה רק אחת ביום, אפילו הכי קטנה - כבר ביצעתי את המשימה !
אם יש ימים שבאמת לא בא לי כלום כלום כלום - אז אני באמת יוצאת ידי חובה בדבר אחד בלבד.

בחיי שזה עושה לי הרגשה הרבה יותר טובה עם עצמי שאני סוף סוף עושה דברים שרציתי הרבה זמן לעשות.
(וגם יוצרת לעצמי משימות חדשות שלפני כן לא חלמתי להגיע אליהן).

נכון שלדברים ה'גדולים' באמת עדיין לא הצלחתי להגיע - כמו לטפל בענייני תביעות, ביטוחים, בנקים וכאלה :-P.
אבל יכול להיות שאם אמשיך בכיוון הזה - גם זה יגיע.

בכל אופן, ההרגשה עם עצמי כבר עכשיו יותר טובה. וזה בסיס חשוב לשאר הדברים.

אז רק רציתי לשתף אותך.
ברור לי שזה לא 'אימון' באמת, אבל זה ככה, ביני לבין עצמי, וזה בא לי בהשראה בעקבות הדף.
אז תודה גם על החלק שלך בזה.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-05-14T21:32:43):
דרך אגב, חשבתי עכשיו:
מי הראשון בהיסטוריה שעשה תהליך קואוצ'ינג?

רבי נחמן מאומן ! :-D

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-05-14T23:11:32):
אהבת עולם, אני ממש מתרגשת לקרוא את מה שכתבת! זה נפלא. אני שמחה בשבילך שהתחלת לתקוף משימות. מדהים המשוב החיובי הזה. אני בטוחה שזה יצמח ויגיע גם לדברים הכבדים יותר. יש לי מישהו מאוד מומלץ לגבי סריקה של הביטוחים שלך וכל העניינים הכספיים אם את מרגישה מוכנה לזה. הוא עזר מאוד לכמה בני משפחה שלי.

מה שנפלא במיוחד זה הרף הלא-פרפקציניסטי שהצבת לעצמך. משימה אחת ביום ואת מרוצה, מה שאומר שדי קל להיות מרוצה, והנה הדברים מתקדמים, ואת כבר עושה יותר. גם אני ככה. ככל שאני מרגישה מצליחה יותר, כך יש לי יותר מוטיבציה. כשאני רואה שירדתי משום מה משקל, מיד נעלם לי התיאבון למתוקים. אני כל כך מבסוטית מעצמי, שמי צריך את המתוק?...

[hr]

[po]אהבת עולם[/po] כתבה: רציתי לומר לך שמאז שסיפרתי לך על ה'אימון' לעצמי שהתחלתי בזכותך - זה עדיין נמשך.
כבר כמה חודשים טובים.
ואני כל יום מצליחה לקדם עניינים עוד קצת ועוד קצת.
ניירת מתחילה להסתדר. דברים מתחילים להתבהר.
אני ממש ממש גאה בעצמי.

[hr]

גם אני גאה בך! זה מרשים ביותר. יכולת מרשימה לקדם את עצמך.
נהדר.

[hr]

כתבתי קטע חדש וחלק (במיוחד האחרון...) הוא בהשראתך.
מכיון שזה הולך לעוד מקומות, ההקדמה הקצרה מוכרת לכם.


היום פגשתי בחורה מקסימה, יפה וחכמה. היא באה אלי עם בטן ענקית של חודש שביעי, חולצה בירוק תורכיז עליז ואודם אדום עדין. יש לה כמה עניינים שהיא רוצה לקדם, אבל הכי דחוף לה לסיים שתי עבודות סמינריוניות עד הלידה, כדי לקבל את התואר הראשון שלה.

מסתבר שזה נושא פופולרי לקואוצ`ינג. היא כרגע האדם השלישי שמתאמן איתי על זה. כשמישהו מגיע עם מטרה כזו, הדבר הראשון שאני עושה הוא לתחקר אותו על מהות המשימה. מה בדיוק צריך לעשות, וכמה זמן עומד לרשותו. בהתחלה חשבתי שזה עניין טכני. אנשים צריכים לספר לי מה המשימה, פשוט כדי שאוכל לדעת אם הם מתקדמים או לא.

ואז הבנתי שיש פה משהו מהותי הרבה יותר. מסתבר שרובנו, כאשר אנחנו עומדים מול משימה גדולה שמסיבה כלשהי דוחה או מפחידה אותנו, פשוט [b]לא מגדירים[/b] אותה. לא פורטים אותה לפרוטות, לא חושבים מה בדיוק היא כוללת. ובטח ובטח שלא יושבים ומעריכים כמה זמן באמת היא תיקח, וכמה זמן יש לנו. מסתפקים במחשבות מעורפלות כמו "צריך לקרוא את החומר ואז לכתוב את העבודה" ולפעמים אפילו רק "צריך לעשות את העבודה". כמה זמן זה יקח? הרבה. אולי יהיה מזל ולא הרבה. וכמה זמן יש לי להשקיע? צריך להגיש עד ספטמבר. "עד ספטמבר" נשמע טוב, אבל אם אני עובד במשרה מלאה וגם מטפל בשני ילדים, יתכן שעד ספטמבר לא יהיה לי אפילו יום עבודה פנוי אחד.

אז אנחנו יושבים וכותבים. כמה ספרים צריך לקרוא? כמה עמודים יש בכל אחד מהם? כמה מאמרים צריך לקרוא? האם צריך לקרוא הכל, cover to cover, או שאפשר לרפרף עליהם? כמה עמודים צריך לכתוב בעבודה? האם יש עוד שלבים, כמו הגשת טיוטות למנחה וקבלת תיקונים? כמה סיבובים של תיקונים צפויים להיות? ועכשיו לגבי הזמן. מה קצב הקריאה של אותו אדם בספרים מסוג זה? ומאמרים? וכתיבה? ובדיקה? ותיקונים? ואז מנסים להעריך את ההיקף הכולל של העבודה, מבחינת הזמן.

הלאה. כמה זמן עומד לרשותנו? באילו שעות ביום רגיל של השבוע אנחנו יכולים להשקיע? וביום שישי? ובשבת, למי שלא שומר שבת? בשלב הזה אנשים מתחילים לעמוד במציאות. פה מתברר לרוב האנשים שהם בכלל לא משריינים לעצמם מספיק זמן לעבודה, כי הם אופטימיים מדי. למעשה קשה לומר שהם אופטימיים, כי אופטימיות היא כשיש לך הערכה, אבל היא חיובית מדי. כאן לא היתה הערכה כלל, והזמן הוקצב למשימה בהתאם למה שנוח לעשות - והרבה פעמים לא הוקצב מספיק. לאנשים נוירוטים ולחוצים במיוחד (או בוגרי טכניון, שזה בעצם אותו דבר) יכול להסתבר ברגע הזה שהם הקציבו לעצמם פי 3 מהזמן שהם צריכים, ואפשר להרגע קצת.

בד"כ פה מסתיים חלק חשוב של העבודה שלי. עצוב מאוד בשבילי לגלות שאנשים לא צריכים לשכב אצלי על הספה שנים (ואז הייתי אולי בונה על חשבונם ממ"ד), אלא שתוך כמה פגישות הדברים מתחילים לרוץ. ועכשיו כשחשפתי את אחד הסודות שלי, אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם, בלי לשלם לי אגורה.

[hr]
[po]אהבת עולם[/po] כותבת: התחברתי לנושא של הגדרת המשימה, כי זה דומה למה שסיפרתי לך, שכשאני רושמת לעצמי ת'משימות - אני מפרקת אותן ליחידות הכי קטנות.
בנוסף לכך שזה עוזר לדעת מה עומד לפנינו, ולהיערך אליו - כפי שתיארת יפה בפוסט ההוא,
זה גם מקל עליי להתקדם עם המשימה.
כי ברגע שהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אז מבחינתי, כל יחידה היא משימה בפני עצמה, ועל כל משימה כזו שעשיתי - אני מסמנת 'וי'.
וככה אני מקבלת מעצמי פידבק חיובי, שנותן לי חשק להתקדם ליחידה הבאה.
כשהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אני מסתכלת על מה שכבר עשיתי ורואה רשימה ארוכה - ואז אומרת לעצמי 'וואו, כמה משימות עשית השבוע, כל הכבוד !'

והיפה זה, שבאמת, למרות שאני טופחת לעצמי על השכם על דברים 'קטנים' -
זה באמת גורם לי לעשות יותר.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-05-15T01:01:29):
תודה רבה על המשוב החיובי ממך. זה נעים. {@

[u]יש לי מישהו מאוד מומלץ לגבי סריקה של הביטוחים שלך וכל העניינים הכספיים אם את מרגישה מוכנה לזה. הוא עזר מאוד לכמה בני משפחה שלי.[/u]
נראה לי שאני ממש ממש צריכה את זה. בתקווה שהוא לא יקר.
תרצי לתת לי מידע באופן יותר מפורט?

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-05-15T20:56:44):
אהלן אהבת עולם,


ליועץ הכלכלי הזה קוראים יואש זיגלמן. הוא יעלה לך בגוגל. בפעם הקודמת ששמעתי, התעריף שלו היה 500 ש"ח לפגישה שיכולה להיות גם ארוכה, ובמהלכה בודקים את כל הניירות שלך והוא ממליץ המלצות. זה לא נחשב יקר ליעוץ מסוג זה, וחוץ מזה שבד"כ בביטוחים שוכבים סכומים אדירים, ולפעמים הטעויות שם יכולות להיות יקרות מאוד. מישהו שאני מכירה למשל, היה מבוטח באיזו קרן ישנה, שאחרי תקרה מסוימת לא משלמת יותר כסף. יעני, אתה ממשיך להפקיד אבל כבר לא תקבל יותר. יואש עלה על זה מייד וההפקדה החודשית הזו (1300 ש"ח נדמה לי) הופסקה לאלתר. אז היה שווה את ה - 500 ש"ח. אם את פונה אליו אל תשכחי לציין את שמי... סתם בשביל לצ'פר אותי.

שיהיה בהצלחה (-:



[/spoiler]
[spoiler=אימון לקידום עסק של אמנית ומטפלת]
אתמול הגיעה אלי ידידה, להתחיל אימון. הכל החל כשפגשתי אותה באירוע משותף של הילדים, וסיפרתי לה שחזרתי לעשות קואוצ'ינג. היא שאלה אותי כמה אני לוקחת, ולא היתה נראית מתלהבת, וחשבתי לעצמי כמה חבל שהקשר שלנו כבר לא-משהו. הזמנתי אותה לבקר אצלנו עם הבת שלה אחרי האירוע, היא אמרה שתביא את הבת שלה. אז חשבתי לעצמי, אה, היא בכלל לא רוצה לבקר, תביא את הבת שלה ותלך. ואז היא כן הגיעה עם הבת שלה, ואמרה לי כמה היא מתלהבת שחזרתי לקואוצ'ינג ושהיא רוצה לנצל את זה שאני עדיין לוקחת מחיר נמוך, ולהתחיל. היא אמרה שהיא אוהבת את הראש שלי, וצריכה חיזוק עכשיו. איזה כיף! כמה טעיתי לגביה. חיבבתי אותה, אבל חשבתי שזה לא הכי הדדי. פירשתי לא נכון את הפנים שלה, שהם לפעמים מתוחים. חשבתי שזה משהו כלפי.

על המקום עשינו את הפגישה הראשונה שלנו. האישה הזו מטפלת במגוון די רחב של שיטות, אבל בשנים האחרונות דברים לא ממש זזים. לא באים אנשים, והבטחון העצמי שלה מתחיל לרדת. היו תקופות שהיו לה הרבה לקוחות. היא לא היתה צריכה לפרסם, אנשים פשוט הגיעו אליה. היא אמרה לי שהיא יודעת שהיא לאחרונה לא מזמינה את הדברים הנכונים מהיקום. היא לא נמצאת במקום הנכון מבחינה רוחנית. משהו בה מתנגד וסגור, ובגלל זה דברים לא זזים. היא התחילה והפסיקה טיפול עם אישה מסוימת, והראתה לי מחברת יפהפיה שבה היא כתבה כל יום מחשבות ותובנות שהיו לה.

לרגע קצת נלחצתי. כשמתחילים לדבר על להזמין דברים מהיקום אני מרגישה קצת לא במקומי הטבעי. יש לי לפעמים תחושה שהדברים האלה הם לא תמיד הסיבה, אלא לפעמים התוצאה. דיברנו קצת על משוב חיובי, והצעתי לה שפשוט נתחיל בעשיה, ונראה מה קורה, ואיך מתקדמים משם. שאלתי אותה אילו כוונים מעשיים היא שקלה לאחרונה. היא סיפרה לי על כמה כוונים טובים שהיא יודעת שיכולים להביא לקוחות, אבל דוחה אותם כבר המון זמן. פתחנו יומנים וקבענו לבצע את הפעולות האלה. היא תבצע, ואני מחכה לעדכונים. דיברנו על עוד כמה רעיונות פרקטיים, שלה ושלי.

השיחה החלה להראות את אותותיה. אם בהתחלה היא היתה קצת עצובה ואבודה, ככל שירדנו לתכל'ס, הטון שלה החל להשתנות, להתמלא חיים. הישיבה שלה הזדקפה. הפעולה החלה.

[hr]

סיימנו את האימון, בשלוש פגישות מוצלחות.

היא הגיעה אלי בתחושה של בלבול ויאוש. יש לה שני עיסוקים, שהיא מעוניינת להתפרנס מהם, אבל שום דבר לא זז. אחד הוא טיפולים בתחום מסוים, והשני הוא מוצרים בעבודת יד שהיא מוכרת. היא לא מאוד מרוצה ולא מספיק מאמינה בעצמה באף אחד מהם, ולא יודעת באיזה מהם להשקיע מאמץ. בפגישה הראשונה בנינו תוכנית פעולה לקידום שני העיסוקים. קיבלתי את הגישה שלה, ששניהם חשובים לה. בפגישה השניה התמקדנו באחד העיסוקים, שהיא התחילה לנטות יותר אליו. עבדנו על תמחור, משתי בחינות. מהבחינה הרגשית: מדוע היא גובה מעט כל כך עבור עבודתה? האם זה באמת עוזר לה במכירות? ואז מהבחינה המספרית. בתחילת הפגישה היא הסבירה לי שבלתי אפשרי לחשב את השווי האמיתי של המוצרים שלה. ואז ישבנו ורשמנו את כל הגורמים, וחישבנו בצורה מדויקת מספיק את העלות האמיתית של המוצרים שלה עבורה, ובנינו תמחור של כל המוצרים. בפגישה השלישית היא הודיעה לי סופית שכרגע היא מתמקדת בעיסוק האחד הזה שתמחרנו. היא עוזבת את השני לעת עתה, ממש לא לתמיד, בשביל לקדם את הראשון. בנינו תוכנית מפורטת יותר, לפעולה מיידית. היא אמרה שמלחיץ אותה להתחייב לכל כך הרבה דברים, אבל כבר באותו שבוע ביצעה את כל מה שתכננו.

אחרי שלוש פגישות, היא הגיעה למצב טוב, ממנו היא יכולה להמשיך לבד. הדברים כבר זורמים, היא יצרה קשר עם אשה אחרת בתחום שתסייע לה בשלבים ההתחלתיים, והכל נראה ברור ומעשי. היא אמרה שעזרתי לה להכניס פוקוס לעניינים. אחרי כמה ימים אני מוסיפה שהיא פתחה את האתר שלה.
כל הכבוד לך אישה יצירתית שכמותך! @}

[hr]

ואח"כ, איזה כיף לי. קיבלתי מכתב ממנה:

_ברגע שספרת לי שאת חוזרת לעשות אימון אישי, היה ברור לי כי מאוד אשמח להעזר בך באימון.
בשבועות שלפני שספרת לי, הרצתי במוחי מספר רעיונות לגבי חזרה ל"שיגרת" עבודה, אולם הם נשארו בגדר רעיונות והייתי זקוקה לעזרה בהוצאה אל הפועל. החדשות הטובות שלך הגיעו אלי בתזמון מעולה, במיוחד לאור הכרותי איתך, חיבתי והערכתי הרבה אליך ואל איכויותיך.
באימון הצלחת להפתיעה אותי עם רעיונותיך, התרגילים וההנחיות מאוד עזרו לי להתמקד, כמו גם - פשוט לעשות דברים ולוותר על תירוצים שהייתי מארגנת לעצמי לדחייה של עשיה. וכך אחרי מספר מפגשים, בעזרתך ( באימון ) ובעזרתם של עוד חברים ומכרים ( באספקטים הנוספים של הפרוייקט ) פתחתי את החנות הראשונה שלי אונליין, ובד בבד עלה בי הרצון לקחת אחריות מלאה על המשך התהליך. האימון היה קצר ולעיניין, קבלתי בדיוק את מה שהייתי הכי צריכה ובאופן נעים במיוחד.
אנצל הזדמנות זו להודות לך שוב, על זה שאת חלק בחיי, על מי שאת ועל מה שאת מאפשרת לאנשים מסביבך להיות._

תודה לך על המכתב @} חיזקת אותי מאוד |L|

[/spoiler]
[spoiler=אימון של 3 פגישות לסיום תואר ראשון]

לא שיתפתי כאן הרבה זמן... והדברים זזים בקצב מהיר. אני כל פעם עומדת משתאה למול התוצאות של האימונים. אני לא מייחסת את הכל לעצמי. לא ברור איך זה בדיוק, איך דברים שהיו תקועים הרבה זמן, זזים ומתקדמים, משתנים, בעקבות שיחות בודדות.

היתה אצלי לפני כמה ימים אישה אחת יפה במיוחד, שאני מאוד מחבבת. זו היתה פגישתנו השלישית. הנושא, כמה פופולרי, כתיבת שתי עבודות, לצורך סגירת תואר ראשון. שתי הפגישות הראשונות שלנו לא היו מלהיבות כל כך. דיברנו, ניתחנו, בנינו תוכניות, תירגלנו תרגילים שהכנתי. הדברים אצלה זזו והתקדמו, אבל הרגשתי שמשהו חסר. למען הכנות, לא היתי בטוחה שהיא מקבלת אימון טוב במיוחד. הדברים זזים, זה נכון, כי כשמתחילים [url=http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1479107,]לעמוד על הקרקע[/url] לתכנן תוכניות ולעקוב אחרי ההתקדמות - דברים זזים. אבל לא הרגשתי שאני מבינה אותה ממש, לא הרגשתי שהקשר בינינו קרוב.

והנה, בפגישה השלישית קרה המפנה. הכנתי את הפגישה באותה צורה שבה הכנתי את הפגישות הקודמות. ניתחתי את המצב שלה ככל יכולתי, חשבתי על אבחנות מתאימות שיקדמו אותה, בניתי תרגילים לפגישה ותרגילי בית. הנושא היה מחסום כתיבה. בטלפון, לפני הפגישה, היא עדכנה אותי שהיא סיימה לקרוא את כל החומר. זהו הישג מרשים בפני עצמו, כי היתה כמות אדירה של חומר. עכשיו הגיע זמן לכתוב. והנה היא מתחמקת, מחפשת עוד חומר לקרוא, מתישבת ליד המחשב לכתוב, ומיד קמה. כשהגיעה הבייביסיטר, לא היתה מסוגלת להתרכז וללמוד, ותלתה כביסה במקום זאת. כשכבר ישבה, כתבה משפט בודד אחד.

התחלנו את הפגישה בכמה דקות של דימיון מודרך, ויצאנו לדרך. כבר מתחילת הפגישה הרגשתי שהנה, הקשר שלנו הולך ונבנה, ואנחנו מבינות אחת את השניה יותר. לקראת סוף הפגישה עברתי על הדף שלי, לוודא שלא שכחתי משהו מהותי, ואז ראיתי שאכן, שכחתי משהו.

שאלתי אותה: את מנסה לכתוב את הטקסט שלך מושלם? והיא אמרה שכן. לא היה לנו הרבה זמן לדון בזה, אז פשוט ביקשתי ממנה לא לכתוב את הטקסט מושלם. רק לכתוב אותו. אח"כ אפשר יהיה לתקן ולשפר אותו, וזה יהיה הרבה יותר קל מאשר הכתיבה עצמה. הכתיבה, גם אם של טקסט לא מושלם בכלל, תכניס אותה למשוב חיובי של ביצוע והצלחה, וזה ירוץ. היא הופתעה ושמחה על הרעיון. מעולם לא חשבה לכתוב טקסט לא מושלם.

סיימנו את הפגישה בתחושה טובה. ואז בערב אני מקבלת מייל. התינוקת שלה (התוספת המתוקה לפגישות שלנו) ישנה בדרך חזרה מהפגישה, ולכן היא עצמה לא יכלה לישון שנ"צ בבית. היא היתה מאוד עייפה. ולמרות זאת, כאשר הגיעה הבייביסיטר לקחת את הילדה, היא ישבה ליד המחשב, וכתבה עמוד שלם! העמוד הראשון של העבודה שלה.

זה הישג גדול. העמוד הראשון הוא הקשה ביותר לכתיבה. אני מאוד שמחה שהאימון עובד,
ואני מאוד מאוד גאה בה.

[hr]

[b][po]אמא של התינוקת המתוקה[/po][/b] (2009-06-27T16:25:08):
אני מסמיקה...
אני כבר בעמוד העשירי בעבודה... :)

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-06-27T22:52:13):
עמוד עשירי?!...
שאפו לאמא הפטישה!

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-07-03T23:38:48):
[po]אמא של התינוקת המתוקה[/po] מרשה לעדכן:

אחרי אותה פגישה הכל התחיל לרוץ. היא הפסיקה לנסות לכתוב מושלם, ופשוט התחילה לכתוב. העבודה הלכה והתקדמה. היא התחילה לגבש לעצמה את המסר שלה, והתחילה להתעניין ממש בעבודה הזו. היא כתבה לי השבוע: "עברתי את המחסום, אני לא מרגישה שהעבודה היא מאמץ... אני כל כך מרוצה שדברים התבהרו לי בראש ומרגישה שהכל יותר קל. קל יותר לקרוא ולסכם מאמרים (אפילו שהם באנגלית). קל יותר לכתוב בצורה מדויקת מה שצריך. קל יותר לסגנן. " עכשיו היא אפילו כותבת די מושלם. היא כתבה: "עכשיו אני יותר בהירה ומדויקת בכתיבה ... מה שאני כותבת עכשיו לא יצריך יותר מידי עבודה" (של עריכה ותיקונים).

היא כותבת טוב, יש לה תחושת בטחון אמיתית מכך שהדברים מתקדמים. משפחתה תומכת בה בצורה מעוררת התפעלות. יש לה תוכנית מוגדרת שהולכת ומתבצעת בקצב מרשים.
כל הכבוד לך אשה חכמה שכמותך! @}


[/spoiler]
[spoiler=אימון לחיים בריאים והפתחתת משקל]

נפגשתי לפני שבוע עם אישה שאני מחבבת מאוד. המטרה שלה באימון היא להפחית ממשקלה. מאז שנפגשנו, תמיד הסתקרנתי לראות את יופיה הטבעי, ללא הכסות העוטה אותה. לקראת הפגישה שלנו, ביקשתי אותה לתעד את מה שהיא אוכלת במשך מספר ימים, וגם לכתוב מדי יום מספר דקות של מחשבות שעוברות בראשה. את החומר הזה היא שלחה לי לפני פגישתנו הראשונה.

יש לה הסתכלות פנימית ראויה לציון. היא כתבה לי כך: "אני ממש מרגישה את ההתמכרות מרימה את הראש. יש לי את אותן התחושות לגבי מתוק/אוכל ולגבי טלוויזיה/מחשב. לפעמים אני חושבת עליהם כל 2 שניות. ממש מעין "קריז". היא כתבה גם: "מתוק הוא חבל ההצלה שלי".

היה לי ברור מה נעשה. אנחנו נזרוק בבת אחת את שלושת ההתמכרויות האלה, ונראה מה קורה. בכל מקרה, אני זמינה לה לתמיכה. ישבנו ובנינו קווים מנחים לתפריט שיהיה טעים, מזין ובריא. כשאמרתי לה שאני מציעה לוותר על טלויזיה, גלישה וקריאה של ספרות קלה, היא פרצה בבכי מיד. היא אמרה שהיא כבר מרגישה את ההצפה שתהיה לה. איזו הצפה? שאלתי. היא אמרה שהיא מרגישה את כל הקשיים האישיים שלה מציפים אותה. עשינו סשן קצר של יעוץ הדדי, טכניקה שהיא מכירה, והמשכנו. היא אמרה לי שהיא מבחינה היטב בכך שכל ההתמכרויות האלה הן בריחה מהתמודדות עם הקשיים שבחייה, ושהיא חושבת שיהיה קשה לוותר עליהן.

לאחר שבוע היא אומרת שהויתור על הטלויזיה והגלישה נותן לה שקט. פתאום קל מאוד למצוא זמן לספורט שקבענו שהיא תעשה - חצי שעה אירובי ויוגה בבוקר, וחצי שעה של הליכה בערב. פתאום יש זמן לבשל אוכל טוב, וכל זה עם תינוק קטן שצמוד אליה. ועוד דברים קרו. להליכה בערב, פתאום מצטרפים הבת, האב, וחברות. פתאום שיחות נפתחות, על נושאים שהיו סגורים. לאחרונה היא אמרה שהיא החליטה לפתוח את נושא הלידה האחרונה שלה, שהיתה קשה והשאירה משקעים. היא קבעה לעבוד על הנושא הזה עם פרטנרית שלה ליעוץ הדדי.

בעבר כתבתי על כך שהתמכרויות חוסמת יצירתיות, ויוצרות אשליה של "אקשן", בזמן שלא קורה דבר. פה אנחנו מנסות להמנע ממחיר כבד אחר של הההתמכרויות הללו, שהוא דיכוי רגשי. אכילת ממתקים או צפיה בטלויזיה נותנות לנו תחושה טובה, בעוד שכל הבעיות נשארות ללא פתרון.

אתמול היא כבר אמרה לי שהמשבר הראשון הגיע. אחרי שויתרה על ההתמכרויות באמת צצה ועלתה בעיה אישית שהיא הזניחה. קבענו להפגש מחר ולעשות קצת עבודה רגשית.

אבל בינתיים היא הפחיתה ממשקלה 3 ק"ג...

[hr]
האישה הזו הופכת (לדברי בעלה) ל"חיית ספורט". היא עושה המון ספורט ואוכלת מדהים, כבר יורדת במשקל, וגם מרגישה מאוד אנרגטית, דברים נוספים זזים בחייה, וזה פשוט כיף. כיף מאוד לעבוד איתה. אנחנו עושות הרבה עבודה רגשית, כי זה מה שהיא רוצה וטוב לה. ככל שהרגשות עולים וצפים ומשתחררים, קל לה בנושא האוכל, ממש בצורה מפתיעה.



[/spoiler]
[spoiler=ברכות לפתיחת הדף וחיזוקים חיוביים בשבילי...]

[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2009-04-01T22:38:43):
הי סאלוש,
באמת הגיע הזמן שתפתחי לך כאן דפבית, כל כך הרבה זמן כאן...
אם כבר ככה, אז רציתי להגיד לך שאני זוכרת אותך עוד מימי האימון האישי, עוד כשהיית נערה מסייעת ואחר כך גם אני (לא נערה אבל כן מסייעת) במה שקראו אז bti (מקווה שזה בסדר שכתבתי, אם לא תמחקי). זוכרת אותך מאד לטובה מאז , וגם את אמא שלך.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-04-02T00:54:16):
היי רוקדת, איזה כיף לשמוע (-:
כן, זה בסדר שכתבת, למיטב ידיעתי הכל היה חוקי (-:

גם אמא שלי היום עובדת עם אנשים לצד הקריירה שלה, כנראה שמשהו פה מתחבר.
גם לנדמרק השתנתה ויש דברים חדשים מאז. אני לא משתתפת לאחרונה אבל מעודכנת מאמא שלי ועוד הרבה אנשים...

[hr]

[b][po]תלתל בתוך תלתל[/po][/b] (2009-03-30T08:55:08):
תתחדשי על [po]דף בית אישי[/po] !
אני לא מכירה אותך אבל בהחלט יצא לי לקרוא פה דברים שכתבת
(-:
ברוכה המתחדשת
@}

[hr]
[b][po]א ל א ן[/po][/b] (2009-03-31T12:21:36):
סוף סוף יש לך דף בית. התחברתי להרבה דברים שכתבת כאן באתר... תתחדשי.

[hr]

[b][po]אילה טייכמן[/po][/b] (2009-03-30T11:56:25):
וולקאם,
קראתי את ההודעה הזו היום ואני מברכת אותך כאן, להצלחה רבה.
(-:

[hr]

[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2009-03-30T15:27:25):
ברוכה הבאה!
את סאלי המפורסמת שכווולם בעיר (כולל האיש שלי) מכירים חוץ ממני?

[hr]

[b][po]ניחוח אדמה אחרי הגשם[/po][/b] (2009-03-30T19:01:53):
ברוכה הבאה סאלוש !

[u]בזמן האחרון החלטתי שאני צריכה ללכת עם הלב ועניין הכסף יסתדר בהמשך.[/u]
כל הכבוד! אני בטוחה שתצליחי ומאחלת לך את זה!!

[hr]

[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2009-03-30T20:50:26):
סאלי, כל הכבוד!
יהיה הרבה בהצלחה@}

[hr]

[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2009-03-30T21:22:52):
הי סאלושית, התחדשי על דף הבית, ומאחלת לך גם כאן המון המון הצלחה. (())

[hr]

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-03-30T22:38:51):
[u]ברוכה המתחדשת[/u] :-) ובהצלחה!

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-03-30T23:35:27):
איזה חיוך עשיתן לי, תודה על קבלת הפנים החמה @}

אני אכן סאלי שלפעמים מרגישה שכווולם בעיר מכירים אותה. וברשת. ולפעמים זה מלחיץ ולפעמים נעים ולפעמים אני מתמכרת מדי לכתיבה ברשת ונסוגה, ואז מרגישה קצת לבד. וגם, לא פתרתי את סוגיית הפרטיות ברשת. הרבה זמן כתבתי בשמות אחרים כי השם שלי הרגיש לי חשוף מדי.

[hr]

איבדתי את הבטחון העצמי וביקשתי חיזוקים חיוביים... שאלת סקרנות:

מישהו קורא כאן?
זה מעניין מישהו?

כי אני שוקלת לוותר בינתיים על הכתיבה הזו כאן.

אז אם מישהו קורא, אשמח לשמוע על כך (-:

[hr]

[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-07-05T09:05:40):
אני קוראת (-:

[hr]

[b][po]נוסעת סמויה[/po][/b] (2009-07-06T22:03:04):
אני קוראת בעניין רב @}

[hr]

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-07-07T09:38:21):
_מישהו קורא כאן?
זה מעניין מישהו?_
מאוד, תמשיכי, תודה!
גיליתי רק לאחרונה והתהליכים שאת מתארת מרתקים @}

[hr]

[b][po]טליה טקאוקה[/po][/b] (2009-07-08T11:40:19):
אני קוראת את הבלוג שלך בתפוז, את מעתיקה אותו לכאן?
נהנת לקרוא אותך. תודה@}

[hr]

[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2009-07-08T15:58:50):
גם אני קוראת. מאוד מעניין, תודה שאת משתפת @}

[hr]



[b]סאלוש[/b] (2009-07-08T22:56:43):
תודה לכן... שמחתי לשמוע.

טליה - אני כותבת בערך אותו דבר פה ובתפוז, בעריכה קצת שונה.
פה מכירים הרבה מהנושאים, אז אני קצת מקצרת בהסברים כלליים, משאירה את הסיפור.

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-04-04T23:03:11):
סאלוש, איזה יופי.
סידרת כאן כלכך יפה ומאיר עיניים.

שתהיה לך הצלחה גדולה !!!
{@


[b][po]גלי לבנדר[/po][/b] (2010-04-07T10:27:10):
קראתי היום מהדף שלך והייתי חייבת להגיד - איזה כף!!
מעורר השראה!
אני כבר שני עושה רשימות וזה מה שמזיז אותי..

[b][po]מים צלולים[/po][/b] (2010-06-25T20:25:46):
שבת שלום סאלי,
איזה מקסימה את, כמה טיפים אני מקבלת ממך [u]{@[/u]

[b][po]פלונית אלמונית[/po][/b] (2010-06-23T11:42:20):
<הודעה מ-[po]אהבת עולם[/po]:>

היי, סאלי, רציתי להגיד לך תודה שאת הרבה פעמים נחלצת לענות לי כשאני מחפשת מידע בכל מיני נושאים.
ותודה בכלל שאת עוזרת הרבה גם לאנשים אחרים ששואלים.

תודה על האכפתיות ועל ההשקעה.
{@

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-23T14:34:58):
תודה לך יקרה על תשומת הלב @}

[b][po]לי רז[/po][/b] (2010-07-20T11:44:46):
בקשר לעצת הכתיבה-
טוב לי לכתוב וטוב שבעתיים בלפ טופ שזה מהיר יותר, לא מעייף ולא מבזבז נייר!
במהלך הכתיבה אמא שלי נכנסה לבית שלי, ערכנו שיחה עם הרבה בכי מצידי
ובערב קבעתי שיחה עם אחי, שאחראי לחלק מהענינים שהעיקו בלב, ופתחתי את הדברים.
בקיצור, כל התהליך התחיל מהכתיבה, נראה לי שיש מצב שזה משחרר קארמה קצת תקועה
ונותן פוש לתהליכים.
תודה (-:


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-20T11:48:41):
איזה כיף לשמוע!
תודה שהקדשת את הזמן לספר לי @}

מה שקורה עם הלפ טופ והמהירות, הוא שלפעמים דווקא להאט את התהליך, עוזר. תוך כדי האיטיות (גם אצלי זה פי 10לאט יותר מאשר הקלדה עוורת), עולות תחושות, ויש זמן לחוות אותן. שזה מוסיף עוד ערך.

אבל נשמע שזה היה מוצלח. נהדר :-)

[b][po]נטע ק[/po][/b] (2010-10-29T08:33:43):
סאלי. קראתי הבוקר לא מעט בדף שלך. מעורר מחשבה מעניק שלווה ומוטיבציה. תודה רבה.



[/spoiler]
[spoiler=על תופעה בשם "עיגון", ששולטת בהחלטות כלכליות ואחרות בחיינו]

במפגש המשפחתי האחרון, סבתי שלפה מתיקה העמוס קופסה גדולה וצבעונית של ממתק המכונה "דגני בוקר". בהתלהבות והתרגשות היא הניחה אותו בפני ילדי הצעירים, ניגשה מיד לארון, הוציאה קערות עמוקות, ומזגה לכל אחד מהם מלוא הקערה. היא התסכלה בי, המתאפקת לא לקחת ולזרוק את הממתק לאשפה, ואמרה לי באנגלית: ה"סיריאל" הזה הרבה יותר טוב מהאחרים, כי אין בו שוקולד. פרצתי בצחוק מתגלגל. אהה... עכשיו הבנתי. באמת טוב שאין בו שוקולד.

הרי הכל תלוי למה משווים. אני משווה את הקופסה הצבעונית הזו למאכלים אחרים שעמדו על השולחן, ושאותם עמדו ילדי לאכול: סלט, תבשיל אורז מלא, בשר. היא משווה אותו לקופסה צבעונית אחרת שיש בה גם שוקולד, ולכן לדעתה הקופסה הזו היא דבר טוב.

נעזוב ממתקים. כמה מדינות חברות באו"ם? יותר או פחות מ - 50? אם אתם כמו רוב האנשים, תענו תשובה של בין 60 ל - 70. שאלה אחרת: כמה מדינות חברות באו"ם? יותר או פחות מ - 20? התשובה הממוצעת לתשובה הזו היא סביב 40. המספר האקראי ששובץ בשאלה זו מטה את הכוון שבו חושבים אנשים.

תופעה זו תוארה ע"י החוקרים זוכי פרס הנובל כהנמן וטברסקי, ונקראת "עיגון". התופעה חזקה כל כך, שהיא עובדת גם אם האנשים הנבחנים יודעים כי מרמים אותם בדרך זו. למשל, כאשר מבקשים מסוכני נדל"ן מנוסים להעריך שווי נכס, הערכתם מוטית ע"י המחיר אותו מבקש המוכר, מחיר שהם יודעים היטב שיכול להיות מצוץ מן האצבע, ומיועד להטעיה.

בספר קריא ונהדר בשם Why Smart People Make Big Money Mistakes הכותבים בלסקי וגילוביץ`, שיש להם כנראה מוח יהודי, מיישמים תובנות מחקריות של כהנמן, טברסקי ועוד בנושאים של כספים והשקעות. למשל, הם מצביעים על תופעה כזו. כשאנחנו באים לקנות מערכת שמע, אנחנו משווים את המערכות היקרות זו לזו, ומנסים בכל כוחנו לשמוע את ההבדלים הדקים ביניהן. אבל אם נשווה את הזולה ביותר בחנות, לזו הגרועה שיש לנו בבית, היא תהווה שיפור אדיר, ואם נקח אותה הביתה, סביר שנהיה מרוצים. אבל בחנות יש עוגן - המערכות היקרות - שמטעה אותנו לכוון היקר והמיותר.

תופעת העיגון חורגת מתחום הכלכלה, וכולנו מושפעים ממנה כל הזמן, ולא רק בחנות, בדיוק כמו סבתי. אנחנו נתונים כל הזמן להטעיה שאני קוראת לה "תרמית העוגן". גורמים אינטרסנטיים שונים נותנים לנו עוגנים מוזרים וקיצוניים, כדי להטעות אותנו.

תאגידי ענק רוצים שנשווה את "ממתקי הבוקר" זה לזה, ולא לאוכל מזין באמת. אם משווים אותם זה לזה, חלק מהם מזיקים פחות. אם משווים אותם לתפוח, שעולה עשירית לק"ג, הם כולם אשפה. נותנים לנו את הנחת היסוד, שתשמש לנו כעוגן, שצריכים לאכול "ממתקי בוקר" בבוקר. אחרי ההנחה הזו כולנו מאבדים את האינטלגנציה, גם למי שממוסגרות תעודה או שתיים על הקיר.

דוגמא יומיומית אחרת היא צפיה בטלויזיה. כמה סביר שילד יצפה בטלויזיה מדי יום? חצי שעה, שעה, שעתיים, שלוש? אנשים סביבי אומרים שהסביר הוא בין שעה לשעתיים ביום. אבל יש פה עוגן חזק. למה סביר בכלל לצפות בטלויזיה מדי יום? לפני שלושים שנה השאלה שנשאלה היתה: כמה סביר שילד יצפה בטלויזיה בשבוע? שעה, שעתיים, שלוש? ואז ענו, בין שעה לשעתיים. לשבוע. אנשים שמרויחים הון מהצפיה שלנו בטלויזיה משכנעים אותנו שצפיה יומיומית של ילדים היא סבירה.

קשה מאוד להתנגד לתופעות פסיכולוגיות כאלה. אבל אפשר ליצור בעצמנו עוגן אחר, קנה מידה אחר להשוואה.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-07-14T19:41:11):

ובקשר לעיגון -
אם הבנתי נכון את ההסבר, זה עשה לי אסוציאציה של אחד הנושאים שעולים בבלוג שלי [po]הפעם בלי להתבייש[/po].

זה שלמשל אנשים שחוו אלימות בילדות, מרגישים ש'אין להם על מה להתלונן' - כי באותה תקופה זה היה מקובל, או בגלל שיש דברים הרבה יותר קשים.
(הרוב לא משווים למשל ל'עיקרון הרצף', מה?)
לדעתי הדוגמא קשורה. כי מדובר כאן [b]בהשוואה[/b] לנורמות שמסביב - ועל פי זה מחליטים אם משהו הוא 'סביר' או לא.
נכון שאלימות בבית זה לא משהו ממש מדיד במספרים, אבל כן יש תחושה כמותית לגביו - שאותה משווים לאחרים. ולפי הנורמה הקיימת - מחליטים כמה זה נורא או 'לא כלכך נורא'.

ודוגמא גם מתחום הבריאות: קראתי פעם בספר של [po]בן אורי[/po], שכמות החלבון המומלצת ליום ע"י הרופאים היא כך וכך.
ואילו הוא טוען שכמות חלבון זו היא הרבה מעבר למה שגוף האדם באמת צריך - ושהכמות הזו נקבעה לפי הממוצע של כמות החלבון שאנשים אוכלים בחברה המודרנית. אבל לטענתו, בחברה המודרנית [b]לכתחילה[/b] אוכלים הרבה יותר מדי חלבון - אפילו אלה שאוכלים פחות.
כך שאי אפשר ללמוד מזה כמה באמת בריא לאכול.
זו גם דוגמא איך נקודת העיגון על הסקאלה זזה, ואז הכול נקבע לפי המיקום החדש שלה.

תודה. {@

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-07-14T22:07:17):
דוגמאות נוספות לעיגון:

פרסומת שראיתי על קופסה של גבינת שמנת: בגבינה זו יש שליש הקלוריות מאשר בחמאה! לכן עדיף למרוח על הלחם גבינה במקום חמאה!
הפרסומת הזו מנסה להציב את העוגן בחמאה. כלומר שקנה המידה להשוואה יהיה חמאה. ואז הגבינה נראית פתאום בריאה.

יש עוגנים בכל תחום. למשל הגנים העירוניים מתחילים לקבל ילדים בגיל 3. זה יוצר עוגן מחשבתי. אנשים חושבים שגיל 3 הוא גיל מתאים מבחינה עניינית כלשהי להיות בגן גדול.
במקום לשים לב שהגיל הזה נקבע מן הסתם משיקולים כלכליים (אני חושבת).



[/spoiler]
[spoiler=משבר שהיה לי באימון והתגברתי עליו]


חוץ מזה שהיה לי משבר שהצלחתי להתגבר עליו.
לקוח שמתאמן איתי בהצלחה כבר כמה חודשים - למעשה הלקוח הראשון שלי מאז שחזרתי לתחום - עובר איזה משבר. ואמרתי משפט שהרגיז אותו. אז הוא החליט שאני לא מתאימה לו ורוצה לעזוב את האימון. ברגע שהבנתי את זה נכנסתי לסרטים. אכפת לי ממנו מאוד וחשבתי שהוא עושה צעד לא נכון, לעזוב כרגע, ומה שהוא מתכנן לעשות. נהיתי מאוד קשורה רגשית ונסערת.
אז הלכתי וקיבלתי אימון טוב על זה. וראיתי כמה שהיתי נעולה בדרך מסוימת שחשבתי שרק היא טובה בשבילו. ושלא היתי מוכנה להיות פתוחה לאפשרויות אחרות. והקשורה רגשית הגיע מהצדקנות.

ואז דיברנו שוב והפעם זה היה אחרת לגמרי. לא היתי בכלל נעולה בכוון שהלכנו בו עד עכשיו (שעבד כל כך טוב...) ולא הרגשתי קשורה רגשית בכלל, לאם הוא יעזוב או ימשיך. נזכרתי במשפט שמסתובב לי הרבה בראש עכשיו, מהספר שאני קוראת על "אימון אישי קו-אקטיבי". הוא אומר שם, אם אתה מציע הצעה למתאמן והוא דוחה אותה, feel free to defend it a little. אז לא ויתרתי על מה שאני מציעה, מה שאני עדיין חושבת שיהיה טוב, אבל כבר לא לחצתי ולא היתי קשורה רגשית לזה. שוב הצלחתי להיות עבורו מה שהיתי עד עכשיו, סלע יציב בסערה. מישהו שלא נסחף למתחים ולא קשור רגשית ורק רואה כל הזמן מולו את המטרות - זה נקרא holding the agenda. היתי מאוד גאה בעצמי. בסופו של דבר הוא בחר לסיים את האימון. אבל סיימנו ממש טוב. לא בצורה משברית אלא בצורה שמשאירה לו את כל העוצמה שצבר במהלך האימון. הוא יוכל לחזור בהמשך, אם הוא יבחר, או להמשיך להתקדם בדרכים אחרות.


תודה לכל מי שקוראת @}

[/spoiler]
[spoiler=שינוי בחיים, האם אנחנו רוצים אותו או לא? דיון על יכולת החיזוי שלנו, ועל הספר של דניאל גילברט "להתקל באושר"]

ברמה מסוימת, אנחנו רוצים שינוי. חולמים על שינוי. מחפשים שינוי. אנחנו קוראים ספר עזרה עצמית, מעלעלים בירחון או קוראים טור כזה, כדי לקבל רעיונות חדשים וליצור שינוי. אנחנו רוצים שמשהו חדש יקרה בחיינו, משהו מלהיב. חלקנו מפנטזים על בן זוג חדש, קריירה שונה לחלוטין, על להיות עשירים כקורח או לחיות בבקתה מבודדת. חלקנו רק רוצים שינוי קטן. קידום בעבודה, בית או מכונית חדשים – והשאיפה היא שכך ישתנה משהו. יהיה משהו אחר בחיינו, תחושה אחרת, מחשבות אחרות. קצת נמאס ממה שיש.

ברמה אחרת, אנחנו מתנגדים לשינוי בכל מאודנו. שינוי בעצם טיבו הוא אחד הדברים המפחידים ביותר שיש. שינוי הוא ויתור על נהלים ידועים לטובת הבלתי ידוע. כושר החיזוי שלנו שואף לאפס (מרימים גבה? מוזמנים לקרוא את אחד הספרים האהובים עלי ביותר, "להתקל באושר" של דניאל גילברט). אנחנו לא מצליחים לדמיין את המצב החדש.

יש פה נקודה חשובה. קשה מאוד לדמיין מצב שאנחנו לא נמצאים בו כרגע. המוח שלנו לא בנוי למשימה הזו. הוא נוצר לטיפול ב"כאן ועכשיו" החיוני להשרדות, להבחין בחיה הנעה לקראתנו בעשב ולהחליט מהר מה לעשות. מצבנו היה רע ומר אם (עדיין היינו חיים בטבע ו) היינו מסתכלים על חיה מתקרבת אלינו וחושבים על איך כדאי להבעיר אש בצורה מהירה יותר. נסו למשל להסתכל על הדף הזה ולדמיין תפוח. התרכזו באותיות ודמיינו תפוח. מטושטש מאוד, נכון? התמונה לא חיה ולא מפורטת. וזה עוד משהו מוחשי, התפוח. רובנו לא מסוגלים לדמיין כמעט כלל עבודה שונה לגמרי או את המשפחה שלנו עם עוד ילד. אנחנו מדמיינים כמה קוים כלליים ביותר, וזהו.

דניאל גילברט נותן דוגמא די מזעזעת. הוא שואל אנשים איך היו מרגישים שנה לאחר מות בנם בתאונת דרכים (שיחת סלון די נחמדה...). הם אומרים דברים כגון, נורא, אין שום טעם לחיים, לא היו יכולים לקום מהמיטה בבוקר, מתאבדים. אולם זה לא נכון סטטיסטית. שנה אחרי מות ילד, מצבם של רוב ההורים הרבה יותר טוב מהתיאור הזה. כשהנשאלים מדמיינים את המוות של הבן, הם מדמיינים מעט מאוד עובדות. הם לא מדמיינים את הטיפול הפסיכולוגי שאולי יעברו ואת תוצאותיו, את ההשפעה של הזמן שיחלוף (שנה, לא חודש), את הקשר שלהם עם שאר ילדיהם. בקיצור, כושר חיזוי גרוע.

מכיון שקשה לדמיין מצב חדש, התחושה של שינוי היא של מעבר מידוע ומוכר, ללא ידוע וכלל לא מוכר.

לפעמים שינוי נכפה עלינו, כמו בדוגמא של פיטורין או עזיבה של בן זוג, ואז יש תחושת אובדן. אובדן המוכר. בדיעבד אולי יתברר שהשינוי הכפוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אבל באותו רגע, התחושה היא איומה. יש סיפור שאני אוהבת, כי אני מזדהה איתו מאוד:

היה שרת אנאלפבית בכנסיה, שעבד שם שנים רבות והיה מאושר. יום אחד גילה הכומר שהוא אנאלפבית, החליט שהוא לא יכול לשרת את האל אם אינו יכול לקרוא בכתבי הקודש, ופיטר אותו. השרת יצא מן הכנסיה, שלף סיגריה, וראה שאין לו גפרורים. רצה לקנות גפרורים, אולם לא היתה חנות בקרבת הכנסיה. אין חנות ליד הכנסיה? חשב לעצמו, אם כך, אפתח כאן חנות. פתח חנות, וברוח הסיפורים האמריקאיים, הצליח מאוד בעסקיו, פתח עוד ועוד חנויות והפך לאדם עשיר. יום אחד גילה מישהו את סודו, שהוא אנאלפבית, ואמר, אם הגעת כל כך רחוק בלי לדעת קרוא וכתוב, מי יודע לאן היית מגיע אם כן היית משכיל? ענה אותו אדם: היתי שרת בכנסיה.

כמה מתאים. את רובנו לא מפטרים מהכנסיה, ושם אנחנו נשארים. ואם כן מפטרים, אנחנו חווים תחושת אובדן. ללא ספק אותו שרת היה הרוס כאשר פוטר. רק שהוא התאושש מהר. גם אני הייתי הרוסה כאשר פיטרו אותי מעבודתי במחשבים.

למה במצב כזה אין תחושת התרגשות והתלהבות? סוף סוף השינוי שאנחנו מייחלים לו! וואו! אני צועד לקראת חוויות חדשות לחלוטין!

כי עוזבים את הידוע, שנתפס כבטוח. גם אם הוא גרוע ואפילו נוראי, הוא לפחות מוכר, ולכן מאיים פחות - גם אם בעצם המוכר הוא מסוכן מאוד. מסוכן? כן. ספר אחר שאני אוהבת, Why do smart people make big money mistakes אומר שאנשים חושבים שהבורסה מסוכנת, אבל בעצם ההשקעות הסולידיות הן המסוכנות ביותר – הסכנה היא שלא נחסוך מספיק לזמן פרישה. המוכר מסוכן, אולי הכי מסוכן. כי אנחנו מקובעים במקום שבו אנחנו לא מתקדמים.

סיכום ביניים: רוצים שינוי... ומתקשים לדמיין אותו. עסוקים מדי בדאגות, ויכוחים, בסיפוקים מיידיים של אוכל טעים או תוכנית טלויזיה מטשטשת. בשביל לאפשר שינוי אנחנו צריכים לשחרר קצת את הידוע. קצת להתנתק. להתנתק מהמנהגים וההרגלים היומיומיים המקבעים. זה חלק ממה שמקשר אותנו חזק כל כך לדרך המוכרת שלנו. כל שינוי קטן מנער אותנו קצת. פותח פתח למשהו חדש, לשינויים גדולים יותר. וכל שינוי קטן מפחיד ודורש נחישות.

שינוי קטן: ללכת לעבודה ברגל במקום באוטו. לבלות יחד עם בן הזוג בערבים במשך שבוע ללא צפיה בטלויזיה. לקום מוקדם ולצאת להליכה לפני התארגנויות הבוקר, או לצאת להליכת לילה באויר הקריר (אפילו בת"א מתקרר מתישהו בלילה, לא?). לבלות אחה"צ שלם עם הילד בבית, ללא טלויזיה, מחשב, עיתונים או טלפונים. לוותר לבן הזוג בויכוח ישן, ולתלות את הכביסה בצורה שהוא אוהב, ולא כפי שאתם מתעקשים לעשות.

הבנתי ש"פליי ליידי" טוענת שאם עושים משהו 12 פעמים הוא הופך להרגל. זה מעודד, כי 12 זה מספר לא אסטרונומי. בכל זאת, הנסיון שלי שונה. לפעמים מספיקה פעם אחת, או פעמיים, כדי למצוא כמה הרגל שהיה לנו היה הרסני, וכמה כיף ומעורר לעשות משהו שונה. במשך תקופה ארוכה היתי עובדת על המחשב בלילות. אני אוהבת את הלילה, ואני צלולה בלילה. אבל המחשב מושך אותי מהדברים היצרתיים שאני רוצה ואוהבת לעשות – לקרוא חומר מקצועי מעניין, לכתוב – אל דברים ממכרים שמעייפים אותי, כמו גלישה סתמית, שבה אני קוראת חומר לא מעמיק ביותר מדי נושאים, והראש שלי מתחיל להתפוצץ. כשהחלטתי על ערב ללא מחשב זה היה קשה מאוד. כל הזמן רציתי להדליק את המחשב. לראות אולי מישהו כתב לי אימייל מעניין. אולי מישהו מהמתאמנים איתי צריך משהו?. אבל עמדתי בהחלטתי, וזה היה הלילה היצירתי ביותר שלי מזה חודשים. כתבתי טור, בניתי שלד לסדנה חדשה שאני מתכננת, ועוד לא הייתי עייפה, והיה אסור לי להדליק מחשב, ולכן גם ישבתי ובניתי כמה אימונים לשבוע הקרוב. זה היה ערב נפלא. לא היתי צריכה לעשות את זה 12 פעמים בכלל. פעם אחת, וגם למחרת כשהסיפור שוב חזר על עצמו, וזהו. אני סיימתי עם גלישה בלילות.

התחושה הזו שאני רוצה לגלוש במחשב, התחושה הזו של רצון לחזור להרגל הישן, בד"כ מתיחסים אליה כאל תחושה של עצבנות. חוסר מנוחה. פחד מהלא מוכר. תחושה שלילית.

נקודה מעניינת לגבי עצבנות ופחד: האם ידעתם שהביטויים הפיזיים של עצבנות, פחד והתרגשות הם זהים? דופק וזרימת דם מואצים, אדרנלין מציף אותנו. פיזיולוגית לא ניתן להבחין ביניהם. ההבדל הוא רק בפרשנות שלנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. אם קורה משהו שנראה לנו שלילי, אנחנו אומרים שאנחנו עצבניים או פוחדים. אם קורה משהו שנראה לנו חיובי - אנחנו אומרים שאנחנו מתרגשים.

אבל אפשר די בקלות לספר סיפור אחר. כשיש פחד משינוי או עצבנות מהרגל שנשבר, אפשר לשאול את עצמנו: האם זוהי [b]התרגשות[/b]?

[hr]

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-08-23T12:06:53):
איזה יופי של דף יש לך @}

[u]האם ידעתם שהביטויים הפיזיים של עצבנות, פחד והתרגשות הם זהים? דופק וזרימת דם מואצים, אדרנלין מציף אותנו. פיזיולוגית לא ניתן להבחין ביניהם. ההבדל הוא רק בפרשנות שלנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. אם קורה משהו שנראה לנו שלילי, אנחנו אומרים שאנחנו עצבניים או פוחדים. אם קורה משהו שנראה לנו חיובי - אנחנו אומרים שאנחנו מתרגשים.[/u]
כמה נכון |אוף|


[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-23T20:32:55):
_האם ידעתם שהביטויים הפיזיים של עצבנות, פחד והתרגשות הם זהים? דופק וזרימת דם מואצים, אדרנלין מציף אותנו. פיזיולוגית לא ניתן להבחין ביניהם. ההבדל הוא רק בפרשנות שלנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. אם קורה משהו שנראה לנו שלילי, אנחנו אומרים שאנחנו עצבניים או פוחדים. אם קורה משהו שנראה לנו חיובי - אנחנו אומרים שאנחנו מתרגשים.
כמה נכון_

שמחה לשמוע שדברי מוצאים הד אצלך (-:
המדהים הוא שזה עובד. זה עניין של תרגול. אחרי שמתרגלים לשאול את השאלה הזו "האם זו התרגשות?", זה יכול להתחיל להתפרש כהתרגשות באופן אוטומטי.

[hr]
[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-08-23T23:20:47):
סאלוש, מאוד מאוד נהניתי לקרוא את שני הקטעים, ואף החכמתי.

[u]כושר החיזוי שלנו שואף לאפס (מרימים גבה? מוזמנים לקרוא את אחד הספרים האהובים עלי ביותר, "להתקל באושר" של דניאל גילברט). אנחנו לא מצליחים לדמיין את המצב החדש.[/u]

שתי שאלות:
[list=1]
[*] את יכולה לספר קצת על הסֶפר הזה? השם שלו נשמע מעניין.
[*] בעניין הקושי לדמיין מצב אחר - נראה לי שאולי היה כדאי להרחיב קצת יותר על הנושא הזה. למשל - שיהיה יותר ברור שהקושי לדמיין מצב שונה ממה שמכירים זה ממש אחד הדברים שמונעים את השינוי. ואז אולי חלק מהפתרון (בנוסף לעצות שכתבת) - לדמיין את המצב הרצוי באופן כמה שיותר מוחשי ולפרטי פרטים.
[/list]
היה נראה לי שאולי כדאי לתת גם את הטיפ המוצלח הזה לקוראייך הנאמנים.
{@

[hr]

[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-08-24T07:31:10):
@}

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-24T08:47:23):
_לדמיין את המצב הרצוי באופן כמה שיותר מוחשי ולפרטי פרטים.
היה נראה לי שאולי כדאי לתת גם את הטיפ המוצלח הזה לקוראייך הנאמנים._

תודה על הטיפ לקוראיי הנאמנים |L|.
הדמיון הוא כלי חזק מאוד. יש חלקים במוח שלנו (אולי את מכירה את זה) שלא מבדילים בין מציאות לדמיון. כאשר מדמיינים משהו, הם מרגישים בדיוק כאילו זה קרה, וזה משפיע עלינו.
זה עובד ככה בדמיון שלילי ובדמיון חיובי.
מי שלומד לדמיין את ההצלחה שלו בפרטי פרטים, בדיוק כמו שכתבת, מתקדם צעד גדול לקראתה.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-25T01:22:52):
[u]את יכולה לספר קצת על הסֶפר הזה? השם שלו נשמע מעניין.[/u]

אוקיי חוזרת אלייך לעניין זה.
הנקודה המרכזית של הספר היא אכן כושר החיזוי הירוד שלנו. זוהי נקודה משמעותית, כי אנחנו מסתמכים על כושר החיזוי שלנו כל כך הרבה, שכדאי להבחין במגבלות שלו. המחבר מביא שורה ארוכה של מחקרים ומקרים - בצורה קריאה ומעניינת, משעשעת - שמדגימים עד כמה בתחומים רבים, אנחנו לא חוזים היטב. למעשה אנחנו גם לא זוכרים היטב.

יש ניסוי שאני זוכרת מתוך הספר. הראו לאנשים צבע. ואחרי שנתנו להם דקה להסתכל בו, נתנו להם נייר עם כמה גוונים של אותו הצבע, וביקשו מהם לומר, איזה צבע ראו קודם?
ואנשים טועים. הרבה מהם. מדהים. זה היה לפני דקה. לא היה משהו באמצע שיסיח את דעתם. פשוט פשוט. פה זה כבר לא רק עניין של זכרון, זה עניין של רכישת המידע.
המידע לא מאופסן במדויק לשום פרק זמן שהוא.

אז כל העניין של לבסס החלטות על כושר החיזוי שלנו, נסיונות לדמיין איך יראה העתיד, הוא לא הכי מוצלח. כי אנחנו חוזים גרוע. יש מחקר אחרי מחקר על איך אנשים טועים באופן קונסיסטנטי ומשמעותי בתחזיות.

מחקר אחר שאני זוכרת מהספר. לקחו אנשי חינוך מקצועיים וביקשו מהם להעריך כמה זמן יקח להם לגבש תוכנית לימודים (משהו כזה. אנשי מקצוע כלשהו ולגבש תוכנית כלשהי). ובהתחלה הם צריכים להעריך כמה זמן זה יקח. הם טועים כמובן בסדרי גודל אדירים. למשל אומרים שנה ובפועל זה לקח 7 שנים. באמצע הביצוע דברים משתבשים ומבקשים מהם הערכה נוספת. הם עדיין אופטימיים מדי.
אח"כ מנתחים מה קרה ורואים שהם עשו בעבר פרויקטים דומים שלקחו בממוצע 5 שנים! אבל עדיין הם העריכו את הביצוע בשנה. הם אופטימיים מדי בצורה קונסיסטנטית, וזו קבוצה גדולה של אנשים.

זה מעניין ורלוונטי לחיינו כי אנחנו עושים תחזיות כל הזמן. תחזיות איך נרגיש במקום עבודה כלשהו, עם מספר ילדים כלשהו, במקום מגורים כלשהו, כשנרויח שכר כלשהו, כשנצבור רכוש כלשהו, והתחזיות האלה מוגבלות מאוד ואף מוטעות מאוד.

יש לו בסוף פתרון שהוא כותב מיד בתחילת הספר שבוודאות לא נשתמש בו.
אבל הספר כזה נהדר שעדיף לקרוא אותו ולגלות לבד ולהחליט אם משתמשים בפתרון שלו או לא.
אני חושבת שאני אחד האנשים שמשתדלים להשתמש בפתרון הזה :-)

[u]סאלוש, מאוד מאוד נהניתי לקרוא את שני הקטעים, ואף החכמתי.[/u]

תודה על המחמאות @}. איזה כיף.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-08-25T01:45:26):
סאלוש, תודה על ההסבר המפורט :-).

[u]יש לו בסוף פתרון שהוא כותב מיד בתחילת הספר שבוודאות לא נשתמש בו.[/u]
נו, אז מה הפתרון?
ככה תשאירי אותנו במתח? >:)

כשקראתי את מה שכתבת ניסיתי לחשוב מה אני אמורה לעשות עכשיו כשאני יודעת את העניין הזה.
נגיד - אם אני נוטה לא לעשות משהו בגלל שאני חוזה שהוא לא יהיה כמו שאני רוצה - אז מתוך הנחה שאני בטח טועה בחיזוי שלי - לעשות ההפך, ודווקא כן 'ללכת על זה'?!

זאת מסקנה שכדאי להסיק מהאמירה של הספר? או שזה כבר מרחיק לכת?

ואולי יש פתרון איך לחזות דברים ביתר דיוק?

***********

יש לי גם דוגמא קונקרטית:

אני עכשיו מתלבטת בעניין אישי. כל המשפחה שלי עומדת לנסוע לסופ"ש בבית מלון. איך שאני מכירה את עצמי - אז להיות עם כולם ביחד באופן דחוס כזה במשך שלושה ימים, זה מתכון בשבילי לעצבים ולתסכול (גם ארוחה משפחתית הומה אחת מספיקה כדי לעשות לי 'אובר'), מה גם שאהיה עם אחותי ואחייניתי בחדר ולא יהיה לי לאן 'לברוח' כדי להיות לבד. אז אמרתי שלא אבוא.
כשקראתי את דברייך, חשבתי לעצמי 'אולי אני טועה בחיזוי שלי, ומדמיינת דברים שלא קשורים למציאות? אולי בעצם יהיה לי שם נחמד מאוד? אולי פתאום לא יפריע לי כל היחד הצפוף הזה? או שאולי זה לא יהיה 'צפוף' כמו שאני מדמיינת?
אולי אני מדמיינת משהו על סמך דברים שאני מכירה - אבל זה לא אומר שבהכרח זה מה שיהיה שם.
אז אולי כדאי בכל זאת לבוא?
אבל אני עדיין מפחדת, כי אם באמת לא יהיה נעים - זה במקום רחוק, ולא יהיה לי איך לחזור לבדי פתאום ביום שישי או באמצע השבת.

*************

נראה לי שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שקשה לי להחליט החלטות.
אני תמיד מרגישה שאין לי מספיק נתונים - כי אני אף פעם לא יודעת איך זה באמ-ת יהיה במציאות.

אני לא יודעת איפה בדיוק יהיה ממוקם החדר, ובאיזה כיוון יהיה החלון, וכמה נוחה תהיה המקלחת, ובאיזה מצב רוח יהיו האנשים שאיתי, וכמה עייפה אני אהיה, ואם האוכל ישביע את רצוני וכו' וכו'.
כל מיני נתונים שאין לי דרך לדעת מראש.

אז אני לא מבינה על איזה בסיס בעצם אנחנו אמורים להחליט דברים?!
רוב הנתונים שאמורים להוות בסיס להחלטתי - הם בעצם עדיין לא ידועים לי !
'החלטות'. איזו מין שיטה זאת? >:)

אשמח לשמוע מה יש לך להגיד על כל מה שכתבתי. :-)

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-25T02:34:33):
אוקיי הנה ספויילר.
בדיוק סיימתי טור מדליק על אוכל שאנסה "למכור" לווינט או משהו כזה. בינתיים ללא הצלחה רבה איתם.

הוא אומר שצריכים להתבסס על נתונים. על נסיון. על הנסיון שלנו, או על הנסיון של אחרים.
הוא אומר שהנסיון של אחרים, גם אם הם שונים מאיתנו, והמקרה הוא לא בדיוק אותו מקרה - יתן תחזית טובה יותר (סטטיסטית) מאשר כל חיזוי שלנו, שאנחנו מפיקים בשיטה של "צפיה קדימה".

כך שאם ארוחות קודמות או חופשות קודמות עשו לך רע - יש לך פה את התשובה.

תמיד יש אפשרות שיהיה טוב יותר. במיוחד אם משהו בך השתנה. אבל רצית תחזית, הנה תחזית. מה שהיה הוא מה שיהיה.

לא הכי אופטימי. ואני אדם אופטימי. אבל מאוחר מדי להכנס לנקודה הזו עכשיו.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-08-25T02:45:33):
[u]הנה תחזית. מה שהיה הוא מה שיהיה.[/u]

נו, נראה לי שזאת הדרך שלי לרוב לחזות דברים.
אבל חשבתי שזאת הדרך של רוב האנשים.
ואת הרי אמרת שרוב האנשים לא יודעים לחזות היטב :-P.

אז אם לא לפי ניסיון העבר - לפי מה לרוב אנשים מנסים לחזות דברים?
ואם באמת השיטה של 'ניסיון העבר' הייתה טובה - הייתי צריכה עד עכשיו להגיע רחוק. ;-)

<מבולבלת>

**********

חוצמזה, קרה שדמיינתי משהו אחד על סמך מקרים מהעבר - ובמציאות זה היה שונה מאוד ממה שדמיינתי. (הרבה פעמים שונה לטובה)
אז אני אף פעם לא יכולה לדעת שאני לא טועה בהחלטה שלי. |אוף|

**********

ואם אני תמיד חוזה לפי דברים שקרו בעבר ולפי זה מחליטה -
אז איך אֶתֵן הזדמנות למשהו לקרות אחרת?
(למשל, אם אלך לבית המלון - אז אני נותנת הזדמנות לשינוי. אבל אם לא אלך, אז ההזדמנות לא קיימת)

***********

ובכל אופן,
ציפיתי דווקא שתגידי לי שהדרך לחזות נכון - היא לעשות ההפך ממה שאני חושבת.

קצת הרגשתי הקלה לגלות שלפי הפתרון שבספר - אני אמורה להישאר עם מה שחשבתי. :-)

**********

חוצמזה, מה זה 'ספוילר'?

[hr]

[u]ואם באמת השיטה של 'ניסיון העבר' הייתה טובה - הייתי צריכה עד עכשיו להגיע רחוק[/u]
בעצם, אולי אני לא תמיד משתמשת בה.

למשל, כשגבר אומר לי 'רוצה מסאז'?'
ואני אומרת 'אבל רק מסאז', כן?'
:-D

[hr]

טוב, עברה יממה מאז התכתבנו על התחזיות, ובינתיים זה העסיק אותי, וחשבתי על זה די הרבה.

אז חשבתי שמצד אחד, נראה לי שהרבה פעמים באמת אני שוגה בתחזיות שלי - כי אני למשל נכנסת לדברים שאני יודעת שבעבר נכשלתי בהם, מתוך תקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

מצד שני, אם אתבסס על התחזיות ה'מבוססות' האלה, ולא אנסה שוב ושוב - איך אוכל לתת הזדמנות לשינוי?

אני חושבת ש'מה שהיה הוא מה שיהיה' - זה רק סטטיסטיקה.
כלומר, יכול להיות שזה נכון באחוז גבוה, אבל יש גם את האחוזים שזה לא נכון בהם.
אם היינו חושבים שתמיד תמיד 'מה שהיה הוא מה שיהיה' - אז לא היה טעם לנסות משהו שוב.
אם נכשלנו במשהו כמה פעמים - לא היינו מנסים שוב, ואז לא היינו יכולים לגלות שאנחנו יכולים גם להצליח.

ככה שכנראה האפשרות לשינוי טמונה דווקא באחוז הקטן של הסטטיסטיקה, זה שחורג מהכלל.

אז גם אם התחזית פסימית - לא כדאי לנסות?

<אבל אולי לפעמים כדאי לנסות באופן אחר מזה שניסינו בפעמים קודמות...>
<ובכל זאת, אולי לא הבנתי את הנושא לעומקו. והיה יכול להיות מעניין לקרוא את הספר>

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-26T01:19:40):
לא מתיימרת להקיף כרגע את כל הנושא. ואולי אכנס אח"כ ואערוך את דברי או אוסיף.

יש עניין של תחזית ויש עניין של מה עושים עם זה.
למשל אם את אומרת (סתם משתמשת בדוגמא שלך) שסבלת מחופשות קודמות, והתחזית היא שתסבלי שוב.
אז אפשר לחשוב מה עושים. דוגמאות פרועות: שוכרים חדר לבד ולא עם עוד אנשים? באים רק לחלק מהחופשה? מדברים לפני כן עם האדם שהכי סובלת ממנו, ומנסים ליצור איזה מפנה בקשר שלכם? עושים סשנים של דימיון מודרך (אפילו לבד) ומדמיינים מצבים נעימים בחופשה? מדמיינים מצבים שהיו בעבר לא נעימים ומדמיינים את המפנה שאנחנו מחוללות?

כי בתור אדם אופטימי מאוד, אני חושבת שיש הבדל בין אופטימיות פסיבית כזו בסגנון של "יהיה בסדר, לא חשוב מה היה בפעמים הקודמות", שזה די מה שמתגלם במשפט שלך [u]מתוך תקווה שהפעם זה יהיה אחרת._, לבין אופטימיות בסגנון של "יהיה טוב יותר אם אחולל שינוי", שמתגלם במשפט שלך _אבל אולי לפעמים כדאי לנסות באופן אחר מזה שניסינו בפעמים קודמות...>[/u] , שאליו אני מאוד מתחברת. ריאליסטיות היא לומר, אם אעשה כל הזמן אותו דבר, אקבל אותן תוצאות. זו התחזית.

[hr]

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-08-26T01:55:19):
[u]אני חושבת שיש הבדל בין אופטימיות פסיבית כזו בסגנון של "יהיה בסדר, לא חשוב מה היה בפעמים הקודמות", שזה די מה שמתגלם במשפט שלך מתוך תקווה שהפעם זה יהיה אחרת., לבין אופטימיות בסגנון של "יהיה טוב יותר אם אחולל שינוי", שמתגלם במשפט שלך אבל אולי לפעמים כדאי לנסות באופן אחר מזה שניסינו בפעמים קודמות...> , שאליו אני מאוד מתחברת. ריאליסטיות היא לומר, אם אעשה כל הזמן אותו דבר, אקבל אותן תוצאות. זו התחזית.[/u]

נכון מאוד.
תודה שחידדת לי.

אז אם אני מנסה לנסח את [b]הכלל לחיזוי תוצאות, ואת השלכותיו :-):[/b]

[list]
[*] [b]אם אעשה את מה שעשיתי עד עכשיו - התחזית היא שרוב הסיכויים שיקרה מה שקרה עד עכשיו.[/b]
[*] [b]ואם אעשה דברים אחרת - יש יותר סיכויים שיקרה משהו אחר.[/b]
[*] ועכשיו אני צריכה להחליט - אם אני חושבת שאני רוצה או יכולה כרגע לעשות דברים אחרת.
[/list]
ואם לא, מתוך הנחה שרוב הסיכויים שדברים יחזרו על עצמם - האם אני בוחרת בכל מקרה 'ללכת על זה', או לוותר?*

נראה לי שזה זה.

כמובן שצריך להיות מדובר במשהו שתלוי בי.
אם למשל יש חברת תעופה שהמטוסים שלה תמיד מאחרים - אז זה לא יעזור אם אעשה כל מיני דברים אחרת, עדיין הם יאחרו.
מה שאני יכולה לעשות אחרת זה - מתוך החיזוי הזה - להחליט מראש לטוס עם חברה אחרת, או מראש לקחת בחשבון את האיחור כשאני קובעת דברים, או כל דבר אחר שיכול לתת תוצאות שונות.

***********

בכל אופן,
בעניין הבית מלון, אין לי כוח עכשיו לנסות לעשות משהו אחר, לכן הגיוני שהתוצאות יהיו התוצאות המוכרות.
לכן אני מוותרת לעצמי ונשארת פה. :-)

<איך כל פעם שאני חושבת שאני באה לכתוב רק משפט-שניים, בסוף אני כותבת מניפסט... :-P>

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-08-26T20:26:39):
_בעניין הבית מלון, אין לי כוח עכשיו לנסות לעשות משהו אחר, לכן הגיוני שהתוצאות יהיו התוצאות המוכרות.
לכן אני מוותרת לעצמי ונשארת פה._

פתרון סביר בהחלט :-)

[u]<איך כל פעם שאני חושבת שאני באה לכתוב רק משפט-שניים, בסוף אני כותבת מניפסט... :-P>[/u]
והנה אני הצלחתי הפעם...


[/spoiler]
[spoiler=קטע על מנוחה יעילה ולא יעילה]

מנוחה: פעולה שטוענת את המצברים שלנו, מאפשרת לנו לחזור ולהיות חיוניים ומלאי מרץ, לחדש את הכוחות ואת המחשבה היצירתית שלנו. זמן שבו השרירים והמוח מתרפים, עוברים לרמת פעילות נמוכה יותר, כדי להיות מסוגלים לחזור לפעולה מיטבית.

איך אתם נחים אחרי יום עבודה רב מעללים?

אתם צופים בטלויזיה, נכון?
איך ניחשתי?

האם המנוחה הזו יעילה עבורכם? האם היא נותנת לכם את מה שרציתם, פרט לצפיה עצמה? האם אתם מרגישים אחריה חיוניים, מלאי מרץ, בעלי כוחות וחשיבה יצירתית? האם אתם במיטבכם אחרי הצפיה?

נחזור אחורה, לרגע שבו הגעתם הביתה ונכנסתם בדלת. אתם עייפים. מה פירוש עייפים? יש פה שני עניינים. אחד הוא שהשרירים עייפים. אולי הם עייפים מהרבה פעילות פיזית, ואולי הם עייפים ממעט מדי פעילות פיזית. דבר שני, המוח שלכם מרגיש עייף. אבל איזו עייפות זו? סביר להניח שזה עומס, גודש. גודש של מחשבות ועניינים שממלאים את מחשבותיכם. רובם שליליים, אחרת לא הייתם מרגישים עייפים אלא מלאי חיוניות והתרגשות. אם כך, הראש שלכם מלא במחשבות מטרידות. הבוס העביר ביקורת, הנהג במסלול השני חתך, השכן שוב חנה על המדרכה, שוב שכחתם לקבוע תור לרופא לילדה, הבית מבולגן וזה מרגיז, בן העשרה שוב לא שטף כלים, השערות של הכלב בכל מקום, ועוד, ועוד, תחושה מציפה שיש אינסוף עניינים סביבכם.

והנה הפתרון האולטימטיבי קורץ: השלט של הטלויזיה. אולי אפילו הטלויזיה דלוקה דרך קבע בבית, כך שאין צורך אפילו להדליקה. מבט לספה, אח, היא נראית כל כך רכה. הנה המנוחה מגיעה. נשב קצת, ממש קצת, ונראה משהו מעניין. האופטימיים אומרים לעצמם, נראה קצת טלויזיה, נרגע, ואח"כ יהיה לנו כוח לעשות כמה דברים, אולי לדבר עם בן הזוג או הילדים, או לתקן את הארון השבור. הפסימיים כבר לא מתכננים אפילו שזה יחדש את כוחותיהם. ידידה אומרת לי שבסוף היום כל מה שהיא רוצה זה לרבוץ כמה שעות במצב "זומבי" מול הטלויזיה ולא לחשוב על כלום.

גם הפסימיים וגם האופטימיים, לרוב לא עושים דבר אחרי הצפיה בטלויזיה. מעט הכוח שהיה אולי, נגמר. המוח שהיה מוצף, לא עירני עכשיו, אלא כבוי לגמרי. שום עניין לא נחקר, בטח שלא נפתר. בן הזוג כבר מזמן נוחר, או עובד על המחשב בחדר השני, ולנו אין כוח אפילו לנשיקת לילה טוב. הילדים כבר ישנים, ולא הספקנו לממש דבר ממה שרצינו לעשות איתם. לא שיחה קטנה ולא חיבוק. קורסים למיטה, במצב קטטוני מתקדם.

כתבתי בקטע "מחול השעות" על כך שטלויזיה היא צורה של דיכוי מחשבתי. אנחנו מדכאים את עצמנו וכך לא מבחינים בדבר, לא בדברים שמטרידים אותנו ולא באפשרויות העומדות בפנינו. אבל יש פה גם אשליה של מנוחה. אנחנו עייפים ומוטרדים, ונראה לנו שאין לנו כוח לעשות שום דבר, רק "לנוח" מול הטלויזיה, העיתון או המחשב. זו הרי לא מנוחה כלל. לא מחדשת, ולא מרעננת את הכוחות או החשיבה. לא בטוח שתמיד היא אפילו מהנה. לפעמים זה סתם הרגל.

אז איך אפשר לנוח ולהתחדש באמת?
כמו ב"אנה קרנינה", רק הפוך, כל המנוחות האומללות דומות, ואילו כל מנוחה יעילה, יעילה בדרכה שלה.

אני אישית אוהבת, כמה מהפכני, לנוח במיטה. לישון שעה אחת יותר בלילה ולקום למחרת רעננה יותר, או פשוט לשכב בעיניים עצומות במיטה. המוח נכנס למצב נמנום והזיה, ואני קמה אח"כ רעננה ועירנית.
יוגה עובדת מצוין כמחדשת כוחות וחשיבה.
יש לי לקוחות שעושים מדיטציה או פעילות אירובית כדי להתחדש. גם כשעייפים בהתחלה, מסיימים במצב אחר. מצב של ערנות, או מצב של עייפות פיזית אבל לא מנטלית, שבה אפשר ללכת למיטה ולישון היטב.
עבודות בית רגועות כגון בישול ושטיפת כלים, או משחק עם ילדים, יכולים לחדש כוחות ומצב רוח.
ובטח יש עוד הרבה דרכים, שכמו ה"מנוחות" האלה, נותנות הרבה בונוסים.







[/spoiler]
[spoiler="לי זה קשה יותר", על הפסקת הנקה או שליחה לגן, או כל החלטה קשה כזו]

במקור המשפטים בהתחלה נכתבו לגבי הפסקת הנקה, לרוב הקהל (ולעצמי גם) הסבתי את זה לכניסה לגן, למרות שזה היה נכון גם כשהפסקתי להיניק, ולכן אולי תקראו את זה כמו שזה נאמר, לגבי הפסקת הנקה (שאגב, אם זו מדברת על גיל 3).


לפני כמה ימים קראתי פוסט שאמא בשם "אום נטע" כתבה בפורום, כאשר הפסיקה להיניק את ביתה, ולדעתי אפשר לקרוא את זה באותה מידה כאילו ששלחה ילד לגן. היא כתבה כך: "אני לא מקילה ראש באובדן שלך. צפיתי את הרגע הזה וחששתי ממנו מאוד, היום בו אקח ממך סופית את מה שהיה חלק כל כך משמעותי בחייך, בחיי.... בניגוד גמור לרצונך. ...הרי זה אובדן עבורי, לא רק עבורך. ...מה שהיה נכון לשתינו כשנולדת, כבר לא מתאים כעת, לפחות לא עבורי."

מה שהדהים אותי בקטע הזה זו הכנות, והראיה הנדיבה כל כך של ביתה וגם של עצמה. היא רואה את האובדן של שתיהן. לא רק שלה, ולא רק של ביתה.

משפט שאני רואה אותו כמנוגד לחלוטין למה שאם זו כתבה, הוא משפט מקובל ביותר בתקופה של שליחת ילדים לפעוטונים ולגני ילדים – "לאמא זה קשה יותר". או "האם סובלת יותר". שולחים ילד לגן, הוא בוכה, האם בוכה לפעמים מחוץ לגן, ומישהו אומר לה, "את סובלת יותר". הוא כבר הפסיק לבכות ולך קשה, ובעצם קשה לך סתם. קשה לך כי את לא יודעת לשחרר. קשה לך כי אין לך אמון, בילד שלך ובגן. ואז אמהות משתכנעות ואומרות גם הן, "לי זה קשה יותר".

אבל למה קשה לשלוח ילד לגן? האם אנחנו חסרות בינה כל כך, עד שאנחנו עושות דבר מדהים לכל הצדדים, וסתם קשה לנו איתו? למה לא קשה לשלוח ילד לבריכה עם סבתא? ואם כל כך קשה לנו לשחרר, למה זה מתבטא רק עכשיו?

קשה לנו כי יש פה אובדן, שלנו ושלו. אובדן של הזמן שלנו איתו לבד בבית, או הזמן שלו במקום הבטוח שהוא מכיר ואוהב – הגן הקודם. אובדן של מצב יציב וטוב שהיינו בו. אנחנו לוקחים ממנו משהו משמעותי, בין אם זה נעשה למענו ובין אם למעננו. קשה לנו כי אנחנו דואגות לילד. אנחנו המגינות הראשיות שלו (בד"כ), ואנחנו משאירות אותו חסר מגן לזמן מסוים. במקום לא בטוח, לא מוכר, עם אדם שלא מכיר אותו, ולא מבין את הסימנים שלו.

קשה לנו כי אנחנו גורמות לילד למשבר. משבר שהחלטנו עליו ואולי רציונלית הוא מוצדק בעינינו, ובכ"ז, למה להתעלם? יש פה משבר. אפילו אם הילד בשל לגמרי ללכת לגן, אפילו אם הגן מצוין, אפילו אם הגננת מוכשרת והכל אידיאלי רציונלית – יש פה משבר. איך לא? ילד נכנס לקבוצה חדשה, מבנה חדש וצוות חדש, וצריך ליצור מחדש את העולם שלו, את הבטחון שלו. זה משבר בכל מקרה. קטן או גדול. יש גילאים וילדים שעבורם זה משבר גדול. אפשר לומר שזה אתגר, וזה נכון. והאתגר הזה אולי יחזק את הילד. אבל לומר רק את המילה "אתגר" מסתיר את הקושי. יש פה אתגר ומשבר.

במשפט "לי זה קשה יותר" יש התנתקות. הפניית עורף לרגש האימהי שלנו, להגיון האימהי. המשפט הזה אומר בעצם, שלא קשה לילד. ואם לא קשה לילד, למה אני סובלת? כי ההגיון שלי לא תקין. כי הרגש האימהי שלי מוגזם. זהו למעשה משפט של דיכוי גברי, דיכוי של החברה הגברית, שאנחנו הנשים הפנמנו, וכעת משתמשות בו כלפי עצמנו. מדכאות את עצמנו. מדכאות את הרגשות האימהיים שלנו, את המצפן האימהי שלנו שאומר – להגן על הילד. תמיד. להציב אותו בראש. לעשות הכל למענו. המצפן הזה מושתק כעת, כי הוא צועק הצילו. המחט שלו מתנדנדת בפראות.

איזה הבדל בין המשפטים, "אני לא מקילה ראש באובדן שלך" ו"לי זה קשה יותר". בראשון אנחנו יחד בהתמודדות הזו, הגדול והקטן. בשני יש ביטול של כל הקושי, התעלמות. בראשון יש מה לעשות. אם יש פה אובדן אמיתי, משבר, אז אפשר לתמוך בילד. אפשר לדובב אותו (בגיל המתאים), לשוחח איתו על הקשיים שלו, אפשר להציף אותו באהבה, בחיבוקים, אפשר להשתדל להשלים את הבטחון החסר בבית, אפשר לקרוא סיפורים מתאימים, או כל דבר אחר שיכול לחזק אותו בהתמודדות שלו. אפשר גם להשיג תמיכה לעצמנו, באובדן שלנו, במשבר שלנו, בהתמודדות שלנו. במשפט "לי זה קשה יותר" סוגרים את הדלת. לא קשה לך, ומספיק כבר לבכות. וגם לי לא קשה באמת, כי אין סיבה אמיתית, אני סתם לא משחררת. אז גם אני לא צריכה לעשות עם עצמי שום דבר, ומספיק כבר לבכות.

[/spoiler]
[spoiler=איך מפסיקים לאכול שוקולד? או כל התמכרות אחרת?]

מישהי שאלה אותי איך מפסיקים לאכול שוקולד.
להלן תשובתי:

אנשים שואלים אותי איך להפסיק לאכול שוקולד (או ג'אנק או כל מנהג מזיק אחר).

איך להפסיק? מפסיקים. לא קונים.
ומה אז?

אז יש רצון לאכול שוקולד, אולי רצון חזק.

התרבות שלנו מהללת את הרצון הזה, קוראת לו בשמות חיננים כמו craving, ומצווה עלינו לספק אותו. המחשבה הזו שכל רצון מחייב סיפוק מיידי היא לגמרי תרבותית. יש תרבויות שלא נוהגות כך באופן כל כך קיצוני.

הבעיה עם סיפוק מהיר של רצונות הוא שאין הזדמנות לברר, מהו בדיוק הרצון.

אני טוענת שהרצון הזה הוא לא לשוקולד. הוא למשהו אחר.

פיזיולוגית לא ניתן להבחין בין רצונות שונים. ניתן להבחין ברצון עצמו. יש עצבנות קלה ועוררות. זהו אדרנלין. וזהו פחות או יותר, למיטב ידיעתי (רופאים או מעודכנים אחרים מוזמנים לעדכן אותי בנקודה הזו). הרצונות לצאת ולטייל, או לקנות נעליים, או לאכול שוקולד, זהים פיזיולוגית.

המחשבה – הפרשנות שלנו – היא שזהו רצון לשוקולד, כי התרגלנו לספק את הרצון הזה בעזרת שוקולד. והפרשנות הנורמלית והמקובלת חברתית היא שזהו רצון לשוקולד. לא מאוד נורמלי להתנועע בחוסר נוחות ליד השולחן במשרד ולומר: בא לי לעשות סקס. או לעשות משהו מרגש. או להתפטר. הרצונות האלה נשארים מעורפלים, אנחנו לא עסוקים בהם, ובהתאם, גם לא משקיעים משאבים במימושם. קל יותר לדכא אותם בעזרת שוקולד.

לתינוק יש רצונות חזקים מאוד. לאמא, למגע, לחום, לחוויות. בתור ילדים רצינו דברים עד כאב. לחכות לפורים בשנה מעוברת היה בלתי נסבל (זוכרים? מגיע אדר, אבל זה רק אדר א'...). לחכות ליום ההולדת, לסוף הארוחה שבה מגיע הקינוח. הרצון היה אדיר. לאט לאט החיים לימדו אותנו שלא כדאי לרצות דברים בלהט כזה. שיננו לנו כי "כגודל הציפיות גודל האכזבות" שבהמשך הפך למשפט המדכא עוד יותר "ציפיות הן לכריות". הפסקנו להתיחס ברצינות לרצונות עמוקים ומשמעותיים, וכל מה שנשאר לנו הוא איזה רצון עמום ומעורפל, רוחש מתחת לפני השטח, שהתרבות שלנו משייכת אותו בעיקר לרצון לאוכל, או לשוקולד. הרצון הזה מתעורר לפעמים בעוצמה הרסנית, אבל בד"כ הוא יושב בשקט, ילד טוב, ולפעמים כמעט שנעלם.

ארשה לעצמי להמר: אם המשאלות המשמעותיות (אולי הנסתרות) שלכם היו מתגשמות, לא הייתם רוצים לאכול שוקולד. יש נשים שמספרות שכשהן מאוהבות, הן שוכחות לאכול.

יש לי משהו עוד יותר אופטימי להציע. לא רק הגשמת כל המשאלות שלכם היתה מבטלת את הרצון לשוקולד. אפילו תחושה של התקדמות לעבר המטרות, תזוזה, התפתחות אפילו קטנה – אבל משמעותית – היתה מפחיתה את הרצון הזה. גם זה היה מספיק.

העניין הוא שיש פה ביצה ותרנגולת. או כמו שבן ה – 4 שלי מגדיר, ביצה ולטאה (חשבתם שרק על תרנגולות אפשר להסביר את האבולוציה?...). השוקולד מספק את הרצון שלנו שמשהו מרגש יקרה, ומרדים אותנו, ואז לא קורה דבר סביבנו. ואז החיים לא מספקים, והרצון שלנו מתעורר שוב קצת, ואנחנו שוב מפרשים אותו כרצון בשוקולד. ושוב אוכלים שוקולד ולא עושים שום דבר משמעותי עם עצמנו.

המפרסמים מודעים לכך היטב, כמובן. ובפרסומות יש מסרים שמזהים אכילת שוקולד או ג'אנק אחר עם ריגושים. לא מספיק שהשוקולד עצמו מעלה את רמת הסרוטונין במוח וגורם לנו תחושת עונג, אנחנו גם מקבלים שטיפת מוח בלתי פוסקת לכך שמרגש, כיפי, סקסי ומרדני לאכול את הדברים האלה.

הדרך החוצה לא קלה, כמו שלא קל לתרנגולת להופיע ללא ביצת תרנגולת. הדרך החוצה עוברת דרך שלב ביניים שבו אנחנו לא מספקים את הרצון החזק בשוקולד, ומפנים את כל המרץ שלנו והאדרנלין הזה להקשבה לעצמנו. מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד זה יכול לקרות?

[/spoiler]
[spoiler=קטע על חתירה למגע, להתעמת עם מה שחוששים ממנו]

לפני כמה ימים קיבלתי אימון טוב מידיד. הידיד הזה לא אוהב אימון ולא מאמין בו. הוא סקפטי לחלוטין לכל העיסוק שלי. אימון עסקי? אם יש לך מוצר טוב, תמכור. אם לא, לא. אימון להרזיה? הכל גנים. אימון אקדמי? אם אתה גאון, אתה מסיים מהר. אם לא, חבל על הזמן. וכך הלאה. דיבורים? זה רק לנשים, והם חסרי תועלת. ואכן הוא ידיד מאוד שתקן. הוא לא אוהב להשוויץ, ולא אוהב להתלונן, מה שמשאיר לו מעט מאוד לומר. אבל פה ושם יש לו משהו מעניין לומר.

לפני כמה ימים נפגעתי ממשהו שאישה אמרה לי. היא האשימה אותי במשהו שלדעתי לא היה נכון, ולא היה הוגן. היתי מאוד נסערת, וחשבתי לצמצם עוד יותר את הקשר המצומצם שלנו. טעות, אמר אותו ידיד. את צריכה לחתור למגע. כמו בצבא. בקרב מחפשים את האויב ומסתערים עליו. לא יושבים ומחכים לו שיתקוף. לא מושכים זמן. משאירים את הכוח, היוזמה וגורם ההפתעה אצלנו. את צריכה לצאת ולחפש אותה, להתעמת איתה, ולא לברוח או להתעלם.

הרעיון של חתירה למגע קסם לי. ראיתי שאם לא אדבר איתה, אני פשוט אשב ואחכה למריבה הבאה. ניגשתי אליה ויישרנו את ההדורים. אח"כ חשבתי הרבה על המושג הזה, שמעולם לא שמעתי קודם לכן. חתירה למגע. כמה שונה ממה שאנחנו עושים בחיי היומיום, שהוא בד"כ בריחה. בריחה מויכוחים, מדיונים, ממגע. בריחה מפגישה, ממעשים, מחשיבה מעמיקה, מפתרונות יסודיים.

בבוקר אחר נמנמתי לי במיטה, כבר חצי ערה ושומעת את בני הבית ערים ועליזים, ואז בני הצעיר ניגש ושאל אותי משהו. עניתי לו במינימום אנרגיה, בלקוניות, והוא הלך. אחרי כמה דקות הוא חזר עם שאלה אחרת, ושוב ניסיתי לענות וגם להמשיך לישון באותו הזמן, כמו דולפין. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי להיות קצת מרוגזת. למה אני לא יכולה לישון עוד קצת? מוקדם כל כך עדיין! ואז נזכרתי. חתירה למגע. במקרה הזה אין לי הרבה אפשרויות. אני יכולה לברוח ולהתרגז או שאני יכולה פשוט להצטרף אליו. בפעם הבאה שבני הגיע אלי למיטה, תפסתי אותו משכתי אותו אלי לחיבוק. ואז קמתי איתו. הוא רץ בשמחה להודיע לאחותו: זה התעורר! ואז ישבנו ושיחקנו על השטיח, רגעי חסד לבד עם אמא לפני הגן.

בפגישת האימון הבאה שלי השתמשתי שוב ברעיון הזה. אדם שמתאמן איתי לסיום תואר אקדמי מספר לי חוויה מוכרת מאוד. הוא יושב במשרד, יש לו סוף סוף זמן ללמוד, הוא נתקל בסוגיה קשה וחשובה - ואז קם מהכסא. והולך הביתה. מחליט שהוא עייף מדי להמשיך ללמוד באותו היום. ראיתי שזהו דפוס של בריחה. בריחה מהתמודדות. בריחה מעימות. עימות של המוח עם סוגיה מורכבת. הבאתי בפניו את רעיון החתירה למגע, והוא התלהב מיד, גבר קרבי שכמוהו. וביום הלימודים הבא שלו הוא התסער על הסוגיה הקשה הזו בהצלחה.



[/spoiler]
[spoiler=הנעה. להזיז דברים.]

הנעה. נערכים אצלי מפגשי בוקר של אימון, ונשים ביקשו ממני לערוך פגישה בנושא הנעה.
לזוז.
לעשות דברים.

הרבה דברים בחיינו לא מתבצעים. אנחנו רוצים לטפל בדברים, לקדם, לחשוב, להחליט, לנסות, ולא עושים.

בעצם, מה כן מתבצע בחיינו?

חשבתי וחילקתי את הדברים שכן מתבצעים בחיינו לשלוש קטגוריות:

כיבוי שריפות: מתבצעים דברים שקופצים מולנו ודורשים תשומת לב, דברים דחופים מיידיים, כמו שריפות קטנות שאנחנו מכבים. הילד חוזר מבי"ס הוא רעב ומבקש אוכל, ואז אנחנו מגישים לו ארוחה. כוס נשברת על הרצפה, אנחנו מביאים את המטאטא ואוספים את השברים.
מה שקיים בלו"ז: דברים שיש להם זמן מוגדר. אם יש לילדה חוג בלט ביום שלישי בחמש, אנחנו נהיה שם. כתוב לנו ביומן, או שאנחנו זוכרים, שבארבע וחצי צריכים לצאת מהבית ולנסוע לחוג, ואנחנו עושים זאת. חברה מתקשרת ומזמינה לצאת לסרט ביום חמישי הקרוב, ואנחנו אומרות כן. ואז ביום חמישי הולכים לסרט.
הרגלים: רוב האנשים רגילים לצחצח שיניים לפני השינה. כשקמים מהספה/מחשב ללכת למיטה, עוברים דרך חדר האמבטיה ומצחצחים שיניים, בצורה אוטומטית. כשיוצאים מהבית לוקחים את האשפה.
זה בד"כ מה שמתבצע.

מה לא מתבצע? כל השאר. חלומות, תוכניות, שאיפות, דברים חשובים לנו מאוד בחלקם. דברים שיכולים לשפר את איכות חיינו באופן דרמטי. קורס מעניין שאנחנו חושבים שיעשיר או יקדם אותנו, עסק חדש שאנחנו רוצים לפתוח ולקדם אותו בערבים ובשבתות בתור התחלה, חברה טובה שגרה רחוק ורוצים לפגוש, נושאים שאנחנו רוצים לדון בהם לעומק עם בן הזוג ולבצע החלטות, ללמד את הילד שפה נוספת, להתחיל להשקיע כסף בבורסה. אקרא לדברים האלה "רשימת הרצונות", או באנגלית wish list. הדברים האלה לא קורים.

הם לא קורים כי כל הזמן שלנו מלא במשהו. אין זמן לנו שום זמן ריק. אם היתה לנו שעה ביום שבה הינו יושבים על הספה ללא מעש (אך ללא צפיה בטלויזיה), היינו מבצעים חלק מהדברים מה"ויש ליסט" שלנו. עם שעה ביום, לאט לאט הדברים היו קורים. אבל אין זמן כזה. כל זמן שלא מלא בכיבוי שריפות, תוכניות מוגדרות או הרגלים מעשיים, מלא בהתמכרויות: צפיה בטלויזיה, גלישה ברשת, קריאת עיתונים וספרות קלה או שיחות טלפון ארוכות, פטפטניות וקיטוריות. כל זמן העירות שלנו כולו. אין דקה פנויה. הבעיה בהתמכרויות האלה היא שהם ממלאות את כל הזמן, וגם תופסות את כל ערוצי החשיבה. האופי שלהן הוא כזה שהן לא מאפשרות שום חשיבה על דברים אחרים. ערוצי המידע האלה צעקניים מאוד: בטלויזיה הדרמות והאסונות רודפים זה את זה, וכך גם בעיתון או בספר. גם שיחות הטלפון ממלאות את כל המחשבה שלנו. בעולם של היום כולם מנסים לתפוס את תשומת ליבנו ולמכור לנו משהו (וגם אני עכשיו מנסה למכור לכם משהו, ויתכן שהאדישות שפיתחתם לכל מיני הצעות, לא תאפשר למסר שלי להגיע אליכם).

ל"ויש ליסט" שלנו אין שום זמן בחיינו. גם למחשבה היצירתית אין זמן. אין לנו שום זמן להיות יצירתיים. מתי נחשוב על הסוגיות המעניינות שאנחנו רוצים להחליט משהו לגביהן? מתי נתכנן איך בדיוק להגשים את החלומות שלנו? מתי? אי אפשר להיות יצירתיים תוך כדי צפיה בטלויזיה, זה פשוט לא קורה. בני המזל שבינינו עובדים בעבודה יצירתית. אבל בבית, במשפחה, בזמן האישי והזוגי שלנו, אין זמן ליצירתיות.

לגבי ה"ויש ליסט", אפשר להתחכם. אפשר לשבת פעם ביום או פעם בשבוע, לעדכן את רשימת ה"ויש ליסט", ולהכניס את הדברים שכתובים בה ליומן, למצוא להם זמנים מוגדרים. אנשים יעילים עושים זאת מספר פעמים ביום. למשל, רוצים לפגוש חברה? מצלצלים וקובעים פגישה. קבענו ליום חמישי הבא, ורשמנו. רוצים לדבר עם בן הזוג על נושא משמעותי? קבענו היום בתשע בערב דייט. ואז הדברים הללו הופכים לדברים שיש להם זמן מוגדר, ונכנסים לקטגוריה של דברים שמתבצעים. אם תהיו ממושמעים ותבצעו את התוכנית שלכם לפי היומן, הדברים הללו יקרו. יפה. פתרנו בעיה אחת, את הבעיה הקלה יותר.

לגבי היצירתיות, אי אפשר להתחכם. אם לא תפנו זמן פנוי לגמרי, שאין בו עבודה ואין בו התמכרויות, לא יהיה לכם זמן וחשיבה פנויה ליצירתיות, לחשיבה על סוגיות משמעותיות בחייכם. להחלטת החלטות, לגיבוש אסטרטגיות, לשיחות עמוקות. זה פשוט לא יקרה. אם כן תפנו זמן קבוע בכל יום, נניח שעה לפחות כל ערב (יתכן שתצטרכו גם לישון יותר בלילה, ולאכול אוכל יותר קל), כל הדברים האלה יכולים להתחיל לקרות, מהיום.

[hr]

[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2009-10-31T21:55:06):
רק עכשיו קראתי את כל הקטעים האחרונים.
איזה כיף. מעורר השראה.
אני פותחת לי "ויש ליסט" :-)

[hr]


[b]סאלוש[/b] (2009-11-01T01:06:17):
אשה שמחה, איזה כיף לשמוע!

מדהים כמה מהר "ויש ליסט"ס כאלה מתגשמים, אחרי שמגדירים אותם.

לפני כמה שנים כשבכלל לא היתי בתקופה "ביצועיסטית" בחיי כמו היום (בבית עם תינוקת... הפוך מביצועיסטית), רשמתי לי בפלאפון ב"הערות" רשימה של דברים שרציתי, שהיו נראים לי ממש כמו חלומות.
ושכחתי מזה.
אחרי כמה חודשים במקרה ראיתי את הרשימה וראיתי שהרוב שם כבר קרה....

שבוע נהדר לכן נשים יקרות |L|

[/spoiler]
[spoiler=סיפור אימון בנושא של פגישות מכירות, למטפלת ברפואה משלימה]
שלום לכם אנשים יקרים,


הגיעה אלי אישה יפה ומוכשרת שסיימה לימודים בתחום הרפואה המשלימה. היא סיפרה שהיא וכל חברותיה ללימודים נמצאות במצב דומה: המתנה. מחכות ללקוחות. וההמתנה הזו קשה לה. בנוסף, היו לה כבר 6 פגישות היכרות עם לקוחות, שלאחריהן רק שתיים שכרו את שירותיה. היא מרגישה מתוחה בפגישות האלה, בעיקר משום שעדיין אין לה נסיון, ומרגישה שמשהו בתקשורת שלה לא עובד. היא מתלבטת לגבי התמחור: מצד אחד היא מעוניינת בלקוחות יותר מכל דבר, ומוכנה לעבוד בתשלום נמוך. ומצד שני היא פוחדת שמחיר נמוך יוזיל את התדמית שלה.

[b]בפגישה הראשונה[/b], התחלנו לדבר על כסף ותמחור. בחנו את כל השיקולים השונים לגבי אפשרויות תמחור, וגם דיברנו על הצד הרגשי של כל העניין. עברנו על השירותים שהיא מציעה. הגדרנו אותם בצורה מעט שונה ושינינו את התמחור, מצאנו תמחור שהיא מרגישה בנוח איתו לעת עתה. היא חשבה והגיעה למסקנה שאכן כרגע המטרה העיקרית שלה היא צבירת נסיון והמלצות, וכדאי לה לגבות תשלום נמוך יחסית, לזמן מוגבל. כך סגרנו את כל הנושא הזה, כולל כל מיני התלבטויות שהיו.

דיברנו גם על עיתוי הגביה. מכיון שכל נושא התשלום היה מאוד טעון עבורה, היא דחתה את הגביה לשלב מאוד מאוחר של הקשר עם הלקוחות, ולמעשה התקיימה פגישה נפרדת עבור התשלום. סידרנו אחרת את עניין התשלום, כך שיגבה מראש במספר תשלומים.

בדקנו מה היא עושה כיום בנושא השווק. איזה שווק כבר יש? איך מגיעים לקוחות? ראינו שכיום אין בהירות, מאין מגיע כל לקוח.

דיברנו על התחושות שלה לגבי חלוקת כרטיסי ביקור. ליבינו חששות בתחום.

עברנו בפירוט על האתר שלה, לעשות אותו מדויק יותר, מזמין יותר לפניה אליה, מעניין יותר.
דיברנו על לחזור ללקוחות אחרי פגישת היכרות. לא לתת לזה להתמסמס.

[b]בפגישה השניה[/b] עבדנו בצורה יסודית על מפגש ההיכרות שלה. דיברנו על המתח שלה בפגישה. הנטיה שלה היתה לחשוב על פגישת ההיכרות כעל גורלית ביותר: כאן נקבעת ההצלחה שלה כאשת מקצוע. אולם היא לא חייבת לחשוב כך בכלל. היא למדה מקצוע, שבו היא טובה ואוהבת לעסוק. התגובות שלה מלקוחות חיוביות מאוד. אין סיבה אמיתית שהיא לא תצליח במקצועה בסופו של דבר, והצלחה בפגישות ההיכרות בעצם קובעת את הקצב בלבד. אם תצליח בהן, כנראה תתפרסם מהר יותר. אם לא, תתפרסם לאט יותר. זה לא גורלי.

דיברנו גם על העניין הכספי. היא היתה רגילה להרויח בעבר משכורות גבוהות. וכעת היא במצב שבו היא מרויחה מעט. היא רוצה יותר לקוחות כדי להרויח יותר. אבל זה לא עובד כך! יש לדברים את הקצב שלהם, ויקח זמן לקריירה הזו להמריא, ולהכניס לה את הסכומים שהרויחה בעבר. להבחין בנקודה הזו בצורה גלויה היה מאוד מרגיע. אין לחץ, כי אין שום סיכוי להרויח בחודש הזה או בבא אחריו הרבה כסף. אפשר לנשום לרווחה, להרגע, לטפח את השתיל הזה שנקרא הקריירה שלה, ולבחון בצורה מדויקת איך להסתדר כלכלית בחודשים הקרובים, אולי שנה, ללא הכנסה גבוהה שלה. היא הרי הביאה את זה בחשבון כאשר הלכה ללימודים הללו.

דיברנו על היעוד שלה, על התשוקה שלה, על מה שהיא רוצה להביא לעולם, ללקוחות, לעצמה. ברגע שהנושא הזה בפוקוס ולא רק הרצון לסגור עסקה, חלק מהמתח נעלם.

יש לה שני מקצועות טיפוליים. באחד יש לה יותר נסיון מאשר בשני. הבחנו בתחושה השונה שלה כאשר היא מציגה את עצמה כ"מטפלת ב – א'" וכ"מטפלת ב – ב'". במקרה הראשון יש לה תחושה נהדרת של בטחון ביכולת שלה, ובשני יש לה תחושת חשש. דיברנו על לנסות "להעתיק" את התחושה הראשונה לכל המקרים. מנסיון זה יכול לעבוד. אם אדם מכיר תחושה מסוימת בחייו, הוא יכול לנסות להעתיק אותה למצבים שונים לגמרי.

את שארית המתח שעוד נשארה העלמנו עם נשימות ומנטרות חיוביות. הפגישה הסתיימה בתחושה שונה לחלוטין לגבי פגישות ההיכרות. הבחנו בכך שזוהי יכולת נפלאה שהיא מתחילה לפתח, יכולת שיש לאנשים מצליחים: היכולת להיות קלילים במצבים משמעותיים.

[b]בפגישה שלישית[/b]: האימון מתחיל לעבוד. התקיימה פגישת היכרות מוצלחת! ניתחנו את הפגישה שהתקיימה, כדי ללמוד מההצלחה. דיברנו על המשך קשר עם לקוחות.

עבדנו גם על האסטרטגיה שלה בקריירה הזו. היא העלתה תוכניות לשיתופי פעולה שווקיים עם קולגות, וניתחנו אותם. מתחילים להתמקד בחיפוש אקטיבי של לקוחות, במקום בהמתנה אליהם. למשל, התחלנו לגבש רעיון של הרצאות או מפגשים כלשהם, בחינם או בתשלום נמוך, על מנת שאנשים בסביבתה יכירו אותה. היא אוהבת ללמד ולהרצות וגם יכולה להדגים את הטיפולים שלה.
ניתחנו ותרגלנו את שיחת ההמשך, השיחה אחרי פגישת היכרות.

[b]בפגישה רביעית[/b]: ההצלחה נמשכת, עוד פגישת היכרות מוצלחת התקיימה. המשכנו לנתח את הפגישה הזו, איך לשפר אותה ואיך ללמוד מהמקרים המוצלחים.

המשכנו לפתח את רעיון ההרצאות שלה. נושאים, תמחור, מקום, שותפים.

[b]בפגישה חמישית[/b]: מתחילים לסיים את האימון. תחושה של הצלחה. היתה עוד פגישת היכרות מוצלחת ועוד אחת שהסתיימה ללא עסקה, סה"כ 3 מוצלחות מתוך 4, הישג נאה. היא אמרה לי: "זה מדהים. השילוב של החיפוש האקטיבי של הלקוחות יחד עם הפגת המתח בפגישות ההיכרות עשה את כל ההבדל. יש לי היום תחושת בטחון. אני יודעת שיש לי מה להציע. והיומן שלי לחודשיים הקרובים הולך ומתמלא".

ההצלחה הצנועה מביאה איתה אתגרים של ניהול זמן. דיברנו על רישום מסודר של הלקוחות אצלה, ניהול הזמן שלה בשעות העבודה, ניהול משימות השווק שלה. דיברנו מעט על האסטרטגיה ארוכת הטווח.

[b]בפגישה השישית[/b] והאחרונה לשלב זה: ההצלחה נמשכת. שני לקוחות כבר נתנו לה צ'קים מראש על הטיפולים. הצורה שבה גבתה פעם, בפגישה נפרדת ודי מיותרת, רק בסוף בסוף, נראית תמוהה היום. יש רישום מסודר של לקוחות למעקב אחר ההתקדמות. התחילה לפרסם בגוגל אדוורדס. יש לה יותר בטחון, והיא מרגישה בנוח לגבות יותר, סכום שמתאים באמת ליכולות ולנסיון שלה, ולא משקף את חוסר הבטחון שהיה לה בתחילת האימון. היא מארגנת יחד עם מספר קולגות ערב הרצאות וטיפולי היכרות, לפי הקווים המנחים שגיבשנו. עוד לקוחות פנו אליה וקבעו פגישות היכרות, שהיא מרגישה עכשיו מצוין איתן. המשכנו לעבוד על האתר שלה, על החומר השווקי ועל הנוכחות שלה ברשת.

אחרי פגישתנו היא סיפרה לי בהתרגשות שערכה פגישת היכרות מוצלחת ביותר, בה ביקשה תמחור כמעט כפול ממה שהיתה גובה עד עכשיו, ואכן קבעו סדרת טיפולים ארוכה, במחיר הזה שביקשה.

בהצלחה לך, אישה מוכשרת ומקצוענית שכמותך!

[hr]

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2009-11-09T10:42:14):
[u]דיברנו על התחושות שלה לגבי חלוקת כרטיסי ביקור. ליבינו חששות בתחום.[/u]
למה הכוונה? האם לתאר ולפרט את כל החששות, אפילו בצורה מוגזמת?

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-11-09T23:06:54):
וואלה. מעניין להזכר בזה.
ניתחנו קצת את המצב. מתי חילקה? איך הרגישה? מתי לא חילקה? למה? איך הרגישה?
מה המחשבות שלה לגבי חלוקת כרטיסי ביקור? למי נותנת, למי לא?
למשל עלה נושא מעניין. היא מרגישה שחברות לא רוצות אותה כמטפלת, רק זרות. וזו בעצם תחושה שלה. [b]היא[/b] לא אוהבת קשר טיפולי עם חברה.
דיברנו על זה שיש כאלה שבהחלט שמחות לערבב "שמחה בשמחה", כמוני למשל. אם אלך לטיפול כלשהו אעדיף חברה, או אם היא זרה, אשאף שהקשר בינינו יהיה חברי.
אז דיברנו על גישות שונות.
בסוף השיחה התחושה היתה פתוחה וקלילה יותר לגבי חלוקת כרטיסי ביקור.
בעצם דומה למה שכתבת :-)

[hr]

[b][po]נוסעת סמויה[/po][/b] (2009-11-10T01:00:43):
קרוטונית, נדמה לי ששאלת מה פירוש הצירוף 'ליבינו חששות' ואני מנחשת שצ"ל "ליבנו", כלומר, לא מלשון "ללבות" אלא מלשון "ללבן".
סאלוש - אני קוראת אותך בעניין רב. תסכימי לספר קצת על המפגשים הקבוצתיים שאת מעבירה?

[hr]
היי נוסעת, צודקת. כתבתי בטעות "ליבינו" במקום "ליבנו", השארתי ככה כי היתה לי הזדמנות להוסיף עוד קצת לזה. באמת מעניין שלפעמים כמו שקרוטונית שאלה, כן עוזר "ללבות" כלומר ממש להגזים עם זה, זה יכול להיות משחרר ופתאום רואים את האבסורד.

[hr]



[/spoiler]
[spoiler=האם מאמן צריך להיות מאומן בתחומים שהוא מאמן? שאלה של אום אל קיצקיצ]

[b][po]אום אל קיצקיצ[/po][/b] (2009-11-11T11:58:59):
רציתי לשאול אותך על האימון: בהתחלת הדף מנית רשימה ארוכה של נושאים שאת מאמנת בהם. כשקארתי את הרשימה אמרתי לעצמי "וואו, איזה כיף לה שהיא מוצלחת בכל החומים האלה ויכולה כבר לעזור לאחרים". האם המאמן צריך לשלוט בכל התחומים האלו בחייו שלו בכדי לאמן? למשל- תזונה, האם את מסוגלת לאמן בנושא תזונה מתוך כך שאת נמצאת במקום שהיית מעוניינת להיות בו מבחינה תזונתית, או זוגיות, או כל דבר אחר? ואם לא, האם אין כאן איזה פרדוקס? כלומר, איך אפשא לאמן למשהו שאת עצמך עוד לא מספיק מאומנת בו?

[hr]

למעשה, כן.

לדעתי אי אפשר ממש לאמן היטב סביב תסביכים שיש לי בחיי, כי אז התסביכים שלי עלולים להפריע בדרך. להפריע לי להיות לגמרי עם מי שפונה אלי. למשל, כשהיה לי קשה להיניק אחרי הלידה, מי שהכי לא רציתי סביבי היתה מי שלא הצליחה להיניק. כי פחדתי שהיא תשליך עלי את הקשיים שהיו לה, גם אם באופן לא מודע. לא בטוחה שהיתי מצליחה לקבל ממנה תמיכה אינסופית עד ההצלחה.

נכון שאימון הוא ממש ממש לא יעוץ, ואני לא צריכה ליעץ מה לעשות, ומאוד משתדלת לא ליעץ בכלל (קורה לפעמים, זה מפתה...), אבל עוזר שיש לי ניסיון חיובי בתסביכים שפתרתי. כבר היתי שם, ויש לי עכשיו בטחון שזה אפשרי. אני יודעת לפחות מסלול אחד אפשרי לפתרון, ויחד עם המתאמן אנחנו נמצא את המסלול שלו לפתרון.
.
במשך השנים פתרתי את רוב התסביכים שהיו לי בכל התחומים הללו. הם עובדים היטב בחיי. את השבע שנים שהיתי בבית עם ילדים, הקדשתי לעבודה אחד אחד על הסעיפים הללו.
ומצד שני כל הזמן יש עוד עבודה. כך שאני מצד אחד מאוד פנויה רגשית לכל מי שמגיע אלי, ומצד שני לא שכחתי את העבודה היומיומית בנושאים האלה, אני עדיין שם ולא התרחקתי מדי. אני משתדלת לבצע את כל התרגילים שאני נותנת למי שמתאמן איתי. אני חושבת שמי שמעולם לא התמודד בכלל עם הנושאים הללו עלול להתקשות לאמן בהם. מין "כשרון טבעי" כזה שבעצם לא יודע איך לפתח כשרון, כי הוא תמיד היה קיים. אני לא שם, אלו דברים שעבדתי עליהם.

[hr]
לגבי [b]המפגשים[/b], כמובן, אשמח לפרט (-: (מה יותר נחמד מזה בשבילי?...)

אז ככה. במפגשים בעצם האימון הוא עוד יותר טהור. אם באימון אישי עלולים לגלוש לעצות פרקטיות, בקבוצה זה בלתי אפשרי בכלל. כי לכל אחת (בינתיים נשים, מחכה לגבר הראשון במפגשים! באימון אישי כבר יש כמה) יש מטרות שונות.
אז מה שאני עושה זה בכל מפגש מעלה איזשהו נושא שנעבוד עליו. בינתיים עבדנו על יעילות בחיים (להפיק יותר בפחות מאמץ), על לחפש רווחים נסתרים שלנו ממה שאנחנו לכאורה לא אוהבים, על התנעה, על זמן, ועל קשרים אישיים.
ואני מסבירה קצת על העקרון שאני רוצה להציג, ואז אנחנו מתרגלות תרגילים. הרבה זה תרגילי כתיבה במחברות. פשוט לחשוב על שאלות שונות בנוגע לנושאים שונים. זה מאוד מעורר מחשבה, מאוד יעיל. 10 דקות של כתיבה במחברות, למשל בתשובה לשאלה "מה יכולת לעשות כדי להגשים את המטרה הזו?" הן פשוט יקרות מפז. דברים קורים אח"כ גם בלי מאמץ. יש תרגילים בזוגות שבהם אנחנו מתרגלות סוגי הקשבה שונים, וגם מתרגלות לבטא את עצמנו. אני מלמדת קצת את הטכניקה של "יעוץ הדדי", ומכיון שאני לומדת עכשיו התמקדות, בטח עוד מעט נתחיל לעבוד גם עם זה.
אני מזמינה למפגשים גם אנשים שמתאמנים באימון אישי, כי פשוט התרגול בקבוצה הוא נהדר. נותן תחושה של קרבה לאנשים.

מה שנחמד עם המפגשים זה שבינתיים זה כל מפגש עומד בזכות עצמו. אז ככה שאין לחץ להגיע לכל המפגשים. יש כמה שמגיעות בקביעות ואחרות מצטרפות לפעמים.
גם אם מתקדמים בנושאים מסוימים, עדיין אפשר להיות במפגש גם בלי להיות בקודמים. מי שכבר היה מפיק עוד רמה. ומי שלא, מתחיל משם.

אני יכולה לדבר בלי סוף, אם יש עוד שאלה אשמח לענות.

[hr]





































































































































































































































































































































































































































































































[/spoiler]
[spoiler=על יכולת וחוסר יכולת]

אתמול יצאתי לבילוי בקולנוע. לפני הסרט צפינו בפרסומת מרהיבה. ראינו אשה צעירה שיוצאת עם גבר נמוך ממנה, גבר צעיר שעוזב את העבודה לפני הבוס, צעיר שמעודד את קבוצת הספורט שלו בתוך אמפי מלא באוהדים היריבים, ועוד כהנה וכהנה דמויות צעירות, נאות ואמיצות. ובסוף שורת המחץ: do what feels good, עשו מה שעושה לכם טוב. המסר הזה כל כך בסיסי בתרבות שלנו, עשו מה שעושה לכם טוב, שברגע הראשון נשמע כאילו לא אומרים שם דבר. עשו מה שעושה לכם טוב, ברור, לא? מה עוד אפשר לעשות, פרט למה שעושה לנו טוב? ובסוף מוצגת תמונה של משקה קל. כדי שלא תהיה טעות: "עושה לכם טוב" – כרגע. עשו מה שעושה לכם טוב כרגע. מה שנותן תחושה טובה מיידית.

הסרט היה גרוע במיוחד. אני שונאת דרמות, אבל שכחתי עד כמה. עכשיו נזכרתי. זה היה סרט הוליוודי מהסוג הצפוי והמשעמם ביותר. והיתה שם סצינה סטריאוטיפית במיוחד: בחור צעיר שנגמל מסמים, החברה שלו מכעיסה אותו מאוד, ואז הוא רץ כמוכה אמוק למיטה שלו, מחטט תחת המזרון, מוציא בידיים רועדות את הכדורים ולועס אותם. ואז הוא שוכב על המיטה מרוצה. כמה צפוי, נכון? כי מה עוד אפשר לעשות אם יש לנו תחושה גרועה, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהחליף אותה בתחושה טובה? הכי ברור, והכי פשוט.

המסר הזה עוד יותר בסיסי בתרבות שלנו. אם "עשו מה שעושה לכם טוב כרגע" הוא בסיסי מאוד, וכמעט ברור מאליו, "אל תעשו מה שעושה לכם לא טוב כרגע" הוא עוד יותר בסיסי, וברור לגמרי מאליו. הילד בוכה כי קיבל מכה? הוא לא מרגיש טוב כרגע. נפעל מיד לשינוי התחושה: בבקשה, קח שוקולד. בבקשה, אמא תתן לך מתנה. רק אל תבכה. הבוס כעס עלינו? יש פתרונות לשינוי התחושה הרעה: צפיה בטלויזיה, יציאה לשופינג, אכילת ממתקים או בורקסים. אין שום בעיה שאי אפשר לפתור, ומיד. זה חוסר סובלנות אדיר כלפי תחושה לא נוחה. כמו אש שאסור לגעת בה, צריך להרחיק ממנה את היד מיד.

שלשום חוויתי חוויה משמעותית מאוד עבורי. הרגשתי מקוררת: חוסר אנרגיה, כאב ראש, אברים כבדים. היתי אמורה ללכת לשיעור יוגה, ומאוד לא רציתי ללכת לשיעור. המחשבה לעשות יוגה כאשר אני מרגישה כל כך גרוע היתה מאוד דוחה. מצד שני, לא רציתי לוותר לעצמי. ידעתי שאם אוותר על השיעור, אז בכל פעם שארגיש לא במיטבי, יהיה לי מו"מ מתיש עם עצמי, אם ללכת או לא. חבל על האנרגיה, החלטתי ללכת. היתי בטוחה שלא אוכל לעשות כמעט כלום בשיעור, אבל לפחות אהיה שלמה עם עצמי, שניסיתי. קיויתי שאולי יהיה לי מזל, ויהיה שיעור קל. לא היה.

נכנסתי לשיעור והודעתי למורה שאני לא מרגישה טוב, ושאני אעשה מה שאני אוכל. התחלנו. הרגשתי גרוע כמעט לכל אורך השיעור, כמו לפניו. בכל זאת, עשיתי מה שיכולתי. ומה שקרה הדהים אותי: יכולתי לבצע את רוב השיעור. המורה רצה שאדגים תנוחה מסוימת, ושאל אם אני יכולה לבצע אותה. אמרתי לו שלא הצלחתי לבצעה מעולם, ובטח היום כשאני מקוררת, לא אצליח. הוא הורה לי לנסות לבצע אותה. אז ביצעתי אותה, לראשונה בחיי. המורה התבדח על חשבוני: הנה היא הרצתה לי שהיא לא יכולה, ועשתה. זו תנוחה שמבוססת על כוח. היה לי כוח, אפילו שהרגשתי מאוד חסרת אנרגיה. אח"כ ביצעתי עוד תנוחות מאתגרות.

יצאתי מהשיעור קצת יותר חזקה וגמישה, עדיין מקוררת ומרגישה די רע, ובהלם: איך זה קרה? איך זה שיש פער גדול כל כך בין מה שאני מרגישה שאני יכולה לעשות, לבין מה שאני יכולה לעשות בפועל? ומה זה אומר עלינו אנשים?

אנשים אומרים לי לגבי דברים רבים: אני לא יכול. אני לא יכול לא לאכול את הפנקייק השמנוני והקר שהילד השאיר בצלחת. אני לא יכול לצאת להליכה כשאני עייף. אני לא יכול להודות לבן הזוג שלי על משהו, כשאני כועס. אני לא יכול לוותר על גלישה במשך שבוע. אני לא יכול לשקם את הקשר הזה. וה"לא יכול" הזה הוא כמו האטום, כשרק התגלה: בלתי ניתן לחלוקה (ככה חשבו עליו פעם). לא יכול. זהו, לא יכול. אין מה לומר על זה. אם אתה לא יכול, אתה לא יכול, מה אפשר לעשות?

מעניין לחשוב על ההצהרה "אני לא יכול". בד"כ "אני לא יכול" היא תיאור של העבר, וגם תחזית. עד היום לא יכולתי לעשות את זה, כלומר לא עשיתי את זה אף פעם. ואני חוזה, מנבא, צופה, שגם בעתיד לא אוכל. יש פה גם עניין של רגש, לפעמים. אני מרגיש רע כשאני מנסה לעשות את זה, ואני לא מוכן להרגיש רע, ולכן אני לא עושה את זה, וזה נקרא "לא יכול". בתרבות שרגילה לתקן תחושות רעות מיד, "אל תעשה מה שלא עושה לך טוב כרגע", ה"לא יכול" הוא בעצם הפתרון המידי. ניסית משהו, או אפילו חשבת לנסות אותו, וזה גרם לך לתחושה רעה? מותק, אתה לא יכול. עזוב.

חלק מחוסר היכולת הזה הוא בעצם חוסר סובלנות לתחושה רעה של חוסר יכולת. כי בעצם, כמו שברנרד שואו אמר, קשה מאוד לחזות – במיוחד את העתיד. אנחנו לא באמת יודעים אם היום או מחר נהיה מסוגלים לבצע משהו. אנחנו רק יודעים מה היה אתמול, ושאתמול לא יכולנו. ואנחנו יודעים מה התחושה שלנו עכשיו, תחושה של חוסר יכולת. ויש פה עוד הנחת יסוד נסתרת מאוד: ההנחה היא שאיך שהרגשנו פעם, הוא איך שנרגיש תמיד. אם פעם כעסנו על אדם כלשהו בשיחה מסוימת, תמיד נכעס עליו אם נדבר שוב על אותו נושא. זהו חלק מהיאוש. אם תמיד נרגיש אותו דבר, כנראה שאין סיכוי לשינוי, ואנחנו באמת לא יכולים.

יש הרבה טכניקות שמלמדות אנשים דבר מעניין: להיות סובלניים כלפי תחושות גרועות, ובכלל זה סובלנות לתחושה של חוסר יכולת. ב"פורום של לנדמרק" מנחה נהדר אחד קרא לזה "leave your sole in the room". השאירו את הסוליה בחדר. פשוט השארו כאן, גם אם התחושה ברגע מסוים היא שהעניינים לא מתקדמים היטב. זוהי גישה בסיסית באימון: לבצע תרגילים, גם אם הם לא נוחים. ביוגה מלמדים לנשום עמוק ולהרגע, בזמן ביצוע תנוחות מאוד לא נוחות, קשות או אפילו מכאיבות. ב"יעוץ הדדי להערכה מחדש" לומדים לחוות עד הסוף רגשות קשים כגון כעס, פחד או בושה. המטרה היא להשתחרר מהם ולעבור הלאה, אבל בדרך לומדים קודם כל לעצור, לא לברוח, ולהרגיש היטב את הרגשות הללו. בשיטת ה"התמקדות" עוצרים, יושבים בשקט בעיניים עצומות, ומתמקדים בתחושות הגופניות וברגשות שחשים. עוקבים אחריהן כמו אחרי סרט, אחרי הביטויים הפיזיים שלהם ואחרי הרגשות והמחשבות.

דברים מעניינים קורה בכל המקרים האלה, כשאנחנו מוכנים להשאר לזמן מסוים בתחושה לא נוחה, תחושה של חוסר יכולת, כעס, עצב או אחרת. התחושות, הרגשות והמחשבות שבד"כ נדמים כמקובעים כל כך, יכולים להשתנות במהירות הבזק. לפני כמה ימים תרגלתי "התמקדות" עם חברה. התמקדתי בתחושת כעס שחשתי כלפי אדם קרוב מסוים. תוך דקה בערך התחושה התחלפה בתחושת עצב. אחרי דקה שוב כעסתי, כעס קצת אחר. אחרי עוד דקה התחלתי לצחוק על עצמי ועל כל הסיטואציה, ואח"כ חשתי חמלה. בסוף התרגול, אחרי עשר דקות, היו לי תחושות, רגשות ומחשבות שונות לחלוטין על אותו נושא. גם בשיעור היוגה עליו סיפרתי, הסכמתי להשאר בתחושה הלא נוחה של חוסר יכולת וחוסר אנרגיה – תוך כדי תרגול – והופתעתי. חוסר היכולת התחלף ביכולת.

יש עוד דבר שקורה כאשר מסכימים להשאר במקום לא נוח. לומדים הרבה על עצמנו. על היכולות שלנו וגם על הרגשות, המחשבות, וההתמודדות שלנו. למשל כעס. הנטיה בשעת כעס היא לעשות משהו "מרגיע" (שוקולד/טלויזיה/שינה/עישון). חגית ספנסר, המורה שלי להתמקדות, מלמדת מה שנקרא "לשבת עם הכעס" ו"לשמוע את הסיפור שלו". ומגלים דברים. על הכעס הזה ועל עצמנו. אני מציעה לאנשים שעובדים איתי לשבת ולכתוב את המחשבות שלהם בזמן רגש קשה, במקום לפנות לערוצי הבריחה החביבים עליהם, ה"מרגיעים". כך מקבלים חלון אל המחשבות, אל עצמנו, במקום להמשיך ולטאטא את כל העניינים אל מתחת לשטיח.

השיעור הזה הדגים לי עוד משהו שאני יודעת: חוסר יכולת מורכב מעובדות פיזיולוגיות, ומרגשות. שניהם יכולים להשתנות, אגב. ובד"כ המעצורים שאנחנו נתקלים בהם ראשונים, הם הרגשות. ואם לומדים לעבוד עם הרגשות הללו, להתגבר עליהם ולעבור הלאה, נשארים עם המגבלות הפיזיולוגיות, שהן הרבה יותר קטנות ממה שנדמה לנו.

[hr]

[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-11-21T18:16:37):
@}

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-11-21T23:34:15):
תודה @}

[hr]

[b][po]ניחוח אדמה אחרי הגשם[/po][/b] (2009-11-26T11:22:18):
קראתי עכשיו כמה קטעים ויש לך תובנות מדהימות... שממש מדברות אליי. במיוחד הקטע האחרון על החוסר יכולת.
ואני חושבת שהיום אני אנסה להשתמש בעצה הזו
[u]לנסות "להעתיק" את התחושה הראשונה לכל המקרים. מנסיון זה יכול לעבוד. אם אדם מכיר תחושה מסוימת בחייו, הוא יכול לנסות להעתיק אותה למצבים שונים לגמרי.[/u]
תודה שאת כותבת !

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-11-26T15:41:27):
שחף, תודה על ההתיחסות |L| שיהיה בהצלחה @}

ניחוח אדמה, שמחה לעניין אותך @} אשמח לשמוע איך הלך עם הנסיון הזה להעתיק את התחושה... או עם משהו אחר שניסית או חשבת.

[/spoiler]
[spoiler=שיטת ההתמקדות שלמדתי אצל חגית ספנסר ואני עובדת איתה]

נסו לחשוב על רגשות "קשים" בחייכם: כעס, פחד, שנאה, קנאה, בושה, חוסר אונים... לפעמים הם מציפים אותנו לחלוטין. והיחס שלנו אליהם מאוד שלילי: אנחנו רוצים לגרש אותם מחיינו, להכחיד אותם.

ההתמקדות היא גישה, השקפת עולם, שבמרכזה קבלה והערכה לכל קשת הרגשות שלנו. ההתמקדות משתמשת בטכניקה מסוימת ובעלת עוצמה, שמבוססת על הקשבה לתחושות בגוף.

כן, כן, אני יודעת. יש אנשים שהמילים "הקשבה לתחושות בגוף" נשמעות להם יותר מדי ניו-אייג', רוחניות, לא רציונליות. אני חושבת שעד לא מזמן היתי מגיבה אליהן כך בעצמי. אני רואה את עצמי כאדם רציונלי לחלוטין. לא היתי מעוניינת להקשיב לגוף בכלל, ולא חשבתי שמשהו יצמח לי מהקשבה כזו.

מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים - אולי כועסים, עצובים או מתוסכלים – ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים להבין אותם ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם הזה מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.

אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה, היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב, שהקשיב לנו ברוב קשב ונתן מקום למה שהבאנו – השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה.

אני מניחה שרובנו יכולים להזכר בחוויות הפוכות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד – אולי הורה או מורה – החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה או במקרה הטוב אמביציוזיות.

ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון, וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל הרגשות הללו הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך. אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי – למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי – באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך.

גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, מתארים אותם ופשוט נותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים.

ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו ובינינו לבין הסביבה.

[/spoiler]
[spoiler=שאלה של אום אל קיצקיצ על בושה]

[b][po]אום אל קיצקיצ[/po][/b] (2009-12-05T01:54:27):
הי סאלוש. מאוד נהינית מהבלוג שלך. אפשר שאלה?
אני אמא בבית. עד ספטמבר טיפלתי בבית בשתי בנותי ומספט' ביתי הבכורה בת השלוש בגן חצי יום.
לאחרונה צץ בי רגש שמפתיע אותי כי הוא מאוד לא אופייני לי. בושה. מאיך שהבית נראה, מאיך שהבנות נראות, מאיך שאני נראית. מרגישה שכל מי שנכנס הביתה רואה רק הזנחה ולכלוך, שהילדות מוזנחות ומלוכלכות ושאני מוזנחת ומלוכלכת. כאמור מפתיע, כי עד כה לא חשבתי שאנחנו במצב כל כך רעוע וגם לא באמת הזיז מה חושבים ולא נלקח במערכת השיקולים ופתאום הרגש הזה. אני תוהה, למה הוא בא ולמה? הנטייה שלי היא לחשוב שאם בא רגש חדש כנראה ש"מתקלפת לי שכבה" של מנגנוני הגנה ושיש פה משהו שאגדל ממנו אם אשתמש בו בחכמה. אז כמובן שיש אפשרות שאגדל להיות עקרת בית יותר תקתקנית (-; אבל אולי זה משהו אחר? מה דעתך?

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-12-05T19:02:59):
[u]אפשר שאלה?[/u]
רק אם את רוצה לגרום לי נחת

[u]הנטייה שלי היא לחשוב שאם בא רגש חדש כנראה ש"מתקלפת לי שכבה" של מנגנוני הגנה ושיש פה משהו שאגדל ממנו אם אשתמש בו בחכמה.[/u]

יופי של נטיה יש לך (-:

זו גם הנטיה שלי. אנשים משתפים אותי ברגשות קשים שעולים להם, והתשובה האוטומטית שלי היא: יופי, יופי, מצוין...
ואנשים לפעמים שואלים אותי: למה יופי? למה מצוין?
אני אומרת "יופי, מצוין" כי כל רגש שעולה הוא משהו שאפשר לעבוד איתו. להכיר בו קודם כל (בדיוק כמו שמתרגלים בהתמקדות), ואז להתחיל להקשיב לו. מה הוא בעצם מספר? מה הוא מעלה? לאן הוא יכול להוביל אותנו?

אם הכל מודחק, אין עם מה לעבוד. ככה שהכוון הזה של לצאת מהדחקות הוא כוון חיובי בעיני. הוא מתחיל לא טוב, כי משהו שעד היום לא הפריע לך, מפריע לך. אבל אז מתחילים להתקדם. אז באמת יש סיכוי שתגדלי [u]להיות עקרת בית יותר תקתקנית[/u].

יכול להיות אולי, סתם זורקת ומנחשת כי באמת שאנחנו לא מכירות, אולי העניין של ההזנחה והלכלוך בעצם קשור לאיזה משהו רחב יותר, איזו התבוננות שלך מהצד על עצמך כאשה ועליכם כמשפחה? פתאום תחושה שאת יוצאת מאיזושהי "השרדות" שמאפיינת אמהות בתקופה אינטנסיבית של תינוקות קטנים, ופתאום כשמתחיל להיות מעט קל יותר, תשומת הלב פנויה לבדוק עוד דברים. מה את אומרת?

הנקיון והסדר הם נושאים מאוד רגישים בחברה שלנו. לומר על מישהו שהוא מלוכלך נחשב לעלבון גדול. ובתור ילדים עבדו איתנו על ניקיון אולי בניגוד לרצוננו, אולי אמרו לנו שאנחנו מלוכלכים כשעשינו דברים שאהבנו כמו לשחק באוכל או בקקי. כך שיכולים להיות פה רגשות די עמוקים.

[/spoiler]
[spoiler=מה למדתי מתרגול יוגה, קטע שכתבתי ודיון על זה]

לפני שנים, כשהמליצו לי על יוגה, אמרו לי שיוגה זה לא ספורט. זה משהו שמשפיע על כל היבט של החיים. זה היה לי מאוד מוזר. מה זאת אומרת לא ספורט? מה זה, קורס בישול? לא יכולתי להבין איך זה משפיע על משהו אחר חוץ מעל השרירים. בכל אופן, מכיון שידעתי שיוגה היא תרופה יעילה ביותר נגב כאבי גב, מהם סבלתי רוב חיי, הוצאתי את פנקס הצ'קים, ונרשמתי לשיעורים. ואכן, כאבי הגב החלו מיד להחלש, ונעלמו תוך מספר חודשים. בינתיים התחלתי להיות גם מאוד חזקה ואנרגטית, וליהנות מזה מאוד, כך שהמשכתי.

לאט לאט התחלתי להבחין בכך שאני לומדת ביוגה הרבה יותר מאשר רק איך להחזיק ולהזיז את הגוף.

יש מצב מעניין בתרגול יוגה. המורה אומר משהו כמו "להדק ולקרב את מפרקי הירך זה לזה". נסו את זה עכשיו, מצליחים? כששמעתי לראשונה את ההוראה הזו, כמעט פרצתי בצחוק. זה היה בשבילי כמו לומר לי "לקרב את האוזניים זו לזו". לא ידעתי אפילו איך לנסות. אבל אחרי מספר שבועות קרה דבר מעניין. הצלחתי באמת לקרב אותם קצת (את המפרקים. לא את האוזניים עדיין). כל מיני שרירים שלא שמעתי עליהם או הרגשתי אותם מימי, התחזקו, ובסוף יכולתי לבצע את ההוראה הזו.

בפעם הבאה שקיבלתי הוראה תמוהה שלא יכולתי לבצע כלל, כבר עמדתי במקום שונה. ידעתי שאני לא יכולה עכשיו, וידעתי גם שאם אתמיד בתרגול, יגיע היום שאוכל. זה מקום חזק מאוד לעמוד בו. מקום של חוסר יכולת, מלווה בהשקעת זמן ואנרגיה. מקום של ריכוז ורצון, ללא הצלחה מידית, מקום של הישגיות שלווה וסקרנית. מתי אצליח? הישגיות שמכבדת את התהליך. כי בינתיים, בזמן שאני לא מצליחה לבצע את ההוראות, אני מחזקת עשרות שרירים אחרים. זה מקום מעניין: חוסר הצלחה מלווה בהרבה התקדמות והתפתחות.

כשמישהו אומר שהוא לא יכול לבצע עמידת ידיים, למשל, המורה שלנו אומרת: אז תנסה. תשים את הידיים על הרצפה ליד הקיר, ותזרוק את הרגליים גבוה באויר, שוב ושוב. אולי תצליח אחרי שתי קפיצות כאלה, אולי אחרי 1000, ואולי אחרי 58.

ומנסיון, גם ביוגה וגם בתחומים אחרים, לא תמיד יש משהו שמבשר את ההצלחה הקרבה. לפני שבוע, למשל, הצלחתי לראשונה בחיי לעמוד על הידיים. לא היה דבר שבישר את זה. דקה לפני שעשיתי זאת, לא ידעתי שאצליח, וגם לא אמרתי לעצמי שלא אצליח. גם חודש לפני שהקריירה שלי המריאה, לא ידעתי שזה עומד לקרות. רק המשכתי להתקדם בכוון הכללי, בהתמדה, בסבלנות ובבדיקה מתמדת, מה מתאים לעשות עכשיו.

זה לא מקום שהתרבות שלנו מעודדת אותנו להיות בו. בד"כ אנחנו מקדשים הצלחה מהירה, או השקעה סיזיפית ומלאת סבל של מאמץ, שלעיתים טומן בחובו תחושת כשלון פנימית. אשה שמתאמנת איתי אמרה לי השבוע, כששאלתי אותה אם ביצעה משימה מסוימת: "לא עשיתי אותה, כי לא חשבתי שאצליח".

מוכר, נכון?

אבל קשה מאוד לפתח יכולות, אם לא מוכנים לעמוד בחוסר יכולת כזה, שמשלב תרגול, ריכוז, רצון והתמדה. מתי נתאמן? מתי זה יקרה? אם לא נזרוק את הרגליים גבוה למעלה (או נמוך, בהתחלה), אם לא ניזום את השיחה הזו, אם לא נפתח את המחשב ונכתוב את המאמר, אם לא נציע את ההצעה שלנו לאותו אדם – איך משהו יכול לקרות?

ויש עוד משהו מעניין. הנטיה שלנו היא – אם כבר משקיעים אנרגיה בנסיונות, אז לסבול תוך כדי. דמיינו אדם מתאמץ. אתם בטח רואים את הקמט בין עיניו, והוא לא ממש נושם עמוק. אבל בשיעור יוגה המורים מזכירים שוב ושוב: להרפות את שרירי הפנים... לנשום... להרפות... לנשום... ואפילו המילה "תנוחה" שמשתמשים בה ביוגה, כוללת את המילה מנוחה. התנוחה מאתגרת, ומותחת הרבה שרירים, וחלק מהאתגר הוא לנוח בה. התרגום של המילה "תנוחה" בסנסקריט הוא ביטוי אהוב עלי במיוחד: A pose easily held.

המורה שלנו הסביר לנו, שבהתחלה התנוחות קשות ולפעמים אפילו מכאיבות, אבל אם מתקדמים מעבר לכאב הזה, מגיעים למקום מאוד שליו ונוח. זה מזכיר לי קצת את השחיה בים, הזכורה לי מימי ילדותי. קרוב מאוד לחוף לא קורה דבר. אין גלים, ואין עניין. כשנכנסים קצת יותר עמוק, יש גלים די גבוהים שגם נשברים עלי, והם לא נעימים ומפחידים. אם אני מעיזה להכנס עמוק יותר למים, אני מגיעה למקום הנעים שבו הגלים רק מעלים ומורידים אותי בעדינות מעלה ומטה, אבל צריך אומץ כדי להגיע לשם, וגם ידיעה שהמקום הזה קיים, וקצת תרגול.

יש עוד משהו מעניין. יש משהו עצל בתרבות שלנו. אנחנו אוהבים לנוח על זרי הדפנה. אם אנחנו טובים במשהו, אנחנו נוטים להשאר שם, בהצלחה, גם אם החלקית. בתרגול יוגה אין דבר כזה. תמיד תמיד אפשר לבצע את התנוחות טוב יותר, או לבצע תנוחות מאתגרות יותר. כך שבעצם תמיד יש לאן להתקדם. ובכל דקה ודקה נתקלים באתגרים רבים. עוד ועוד אתגרים. ומתרגלים לעניין הזה, של להתקדם, של לא להשאר איפה שאנחנו כבר טובים ומצליחים, אלא לכבוש את הסנטימטר או אפילו המילימטר הבאים, בשלווה ובהנאה. לכן היום, כשביליתי עם ילדי הקטנים בפארק השעשועים, והסתכלתי על מתקן הטיפוס הגבוה, היה לי קשה לעמוד לידו בלי לנסות לטפס עליו.

ככה שבעצם מתרגלים הרבה דברים כשמתרגלים יוגה. והאמת? כל הקטע הזה נכון להרבה מאוד תרגולים אחרים. זה נכון לכל לימוד של תחום אומנותי כמו ציור או נגינה, או שפה חדשה, או למידה של תחום ידע חדש, אולי כל מה שמשלב תרגול יחד עם הדרכה.

אבל אז נשארים עם כאבי הגב.

[hr]

[b]מאמאגולו[/b] (2009-12-16T13:20:54):
[u]לכן היום, כשביליתי עם ילדי הקטנים בפארק השעשועים, והסתכלתי על מתקן הטיפוס הגבוה, היה לי קשה לעמוד לידו בלי לנסות לטפס עליו.[/u]

את מדהימה, את יודעת את זה?

תודה על פוסט חכם ומעורר השראה ביום שהייתי זקוקה לה.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-12-16T17:47:35):
תודה תודה גולו @}
זה היה מתקן טיפוס החבלים בפארק הכט!
והמצחיק הוא שאחרי כמה פעמים שעליתי וירדתי, עוד כמה אנשים (הורים) התחילו לעלות עליו, זה היה ממש נחמד :-)
לפעמים אנחנו רק צריכים פוש קטן כדי להשתחרר קצת...


[hr]

[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2009-12-16T18:20:10):
נפלא :-) אני מתרגלת כבר הרבה זמן יוגה ואף פעם לא ניתחתי כך את התירגול. תודה, זה עוזר מאוד.

[hr]

[b][po]אום אל קיצקיצ[/po][/b] (2009-12-16T22:23:08):
בהחלט חומר למחשבה... מקוה לקרוא אותו שוב כשיהיה לי זמן להרהר רק בו ולראות איפה אני יכולה להשתמש במה שכתבת. תודה גם על מה שכתבת לי.... עדיין מגלגלת את זה בראש...

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-12-17T10:45:14):

[u]נפלא אני מתרגלת כבר הרבה זמן יוגה ואף פעם לא ניתחתי כך את התירגול. תודה, זה עוזר מאוד.[/u]

מעניין :-) כל אחד רואה את הדברים מהזוית שלו.
אולי בגלל שאני כל הזמן חושבת על התפתחות אישית, אני רואה את זה בכל דבר.


[/spoiler]
[spoiler=סיפור אימון ודיון על האימון, לבחור שהרגיש לא בטוח בקשר רומנטי]

"אני יוצא עם מישהי מדהימה", אמר לי הבחור הגבוה והנעים הזה. "אבל יש לי בעיה בתקשורת. יש לנו קצרים. היא מספרת לי הכל, ואומרת שאני לא מספיק מדבר. אני לא מספיק מביא את העולם שלי. אני לא יוזם שיחות. כשנוסעים במכונית, יש שקט, ואני מרגיש שאני צריך לדבר על משהו, ואני לא יודע על מה. ניסיתי אפילו להכין רשימת נושאים לשיחות על דף, ולהעלות אותם, אבל זה מרגיש מלאכותי. מה לעשות? אני טיפוס שקט.

מה שמפריע לי הוא חוסר הבטחון שלי. אני חושש מתגובות של סירוב, דחיה. לא היו לי קשרים רומנטיים ארוכים בעבר. אחרי מספר שבועות אני מתחיל להרגיש שיעמום. בקשר הזה אני לא רוצה שזה יקרה, אני רוצה שיהיה לה טוב בקשר, אבל אני כבר מרגיש את אותו מצב שהכרתי בעבר, שאני לא מדבר מספיק ולא משתף".

תרגלנו "התמקדות" כדי להתחבר קצת לרגשות ולמחשבות. התמקדנו בתחושת חוסר האונים. הוא לא מאוד אהב את התרגיל, אבל הרגיש הקלה מסוימת.
תרגילי בית: לתרגל התמקדות, אם משהו יטריד אותו. לכתוב 10 דקות ביום כתיבה אסוציאטיבית.

שיחה שניה. "היה שבוע לא קל", אמר לי, "ולא ביצעתי את המשימות. התיישבתי לכתוב, אבל לא ידעתי מה לכתוב. לכתוב את המחשבות שלי יקח המון דפים! חוץ מזה, היו שיחות לא נעימות. הרגשתי ריחוק ביחסים. היא מדברת על כך שלא משתף, לא מדבר, ואין הפריה הדדית בתקשורת. אני חושש שנפרד היום".

תרגלנו התמקדות בתחושת החשש, המתח. יש הקלה אחרי התרגיל, שאלתי? לא ממש. אז המשכנו לדבר על החשש, להקיף אותו, לגעת בו. חשש מסיום, מהלבד, מתחושת כשלון. חשש מכעס כלפיו. חשש ששום דבר שיעשה לא יהיה מספיק עבורה, שהתסכול הזה ישאר תמיד.

כאן היתה לי תובנה שהפכה למרכזית באימון הזה. תשמע, אמרתי לו, זה חייב להיות בסדר מצידך שתפרדו. אי אפשר להיות בקשר בצורה כזו, שבה אתה כל הזמן חושש. אם תפרדו, תפרדו. זה מה שיש. כמובן שאתה רוצה להמשיך, ועושה מה שאתה יכול כדי שתמשיכו, אבל עדיין ותמיד, יש סיכוי שתפרדו. מלמלתי לעצמי את המשפט החביב עלי, רק המוות בטוח. אבל את זה לא אמרתי. לא יודעת כמה זה מצחיק אחרים.

למעשה, במקום לברוח כל הזמן מתגובות פוגעות ומכעס, בוא נחפש אותן השבוע. נתעמת איתן. נלך לשם, ותראה שאתה תהיה בסדר. זה התרגיל לשבוע זה. לקבל תגובות של דחיה או סירוב או כעס. לא לפגוע בכוונה כמובן, אבל גם לא לברוח מהתגובות הללו. זה לא חייב להיות איתה בכלל. ואח"כ לתעד, איך זה היה בשבילך. וגם להתחיל עם הכתיבה האסוציאטיבית.

לסיום, תרגלנו שיחה שלילית שבה היא אומרת שהיא לא מרוצה מהתקשורת ביניהם. הוא מיד התחיל להסביר את עצמו. דיברנו מעט על לרגשות של השני, בלי להסביר את עצמך מיד. לתת לשני במה ומקום להתבטא. סיכמנו להמשיך עם הנושא הזה בפעם הבאה. הפניתי אותו לשני קטעים שכתבתי, "שני אנשים עברים ניצים" ו"חתירה למגע".

בשיחה זו גם עלה העניין שהוא לא מרוצה מהעבודה שלו, רואה אותה כזמנית. הוא לא ממצה בה את כישוריו. האם אתה רוצה להתאמן בכוון הזה של מציאת עבודה חדשה? לא כרגע, אמר, זה לא זמן טוב. לא זמן טוב, אז לא זמן טוב, הלקוח תמיד צודק.

שיחה שלישית. המפנה מתחיל לקרות. החשש מהמשך הקשר התחיל לפוג. "לא הצלחתי לבצע את התרגיל של לקבל סירובים ודחיות, אמר לי. כולם זורמים איתי, לא נותנים לי את התגובות שאני חושש מהן.

לא נפרדנו. היה כיף יחד השבוע. אני לא חושש. אני מקבל את זה שאולי הקשר יגמר. אולי לא הכל חלק, אבל אני נהנה ממה שיש. חגגנו חודשיים יחד", שזה אחד הקשרים הארוכים ביותר שלו עד כה.

הכתיבה היתה טובה, ומתכנן להמשיך איתה מדי יום. קראתי את הקטע וחשבתי על העניין הזה של הרגש, אמר לי. אני נותן לה לשפוך דברים לפני שאני עונה. היא נהנית מהשיחות האלה וגם אני.

שוב תרגלנו שיחה. תרגלנו את הנושא של לתת לשני לפרוק כמה שיותר, ולא להתחיל ליעץ לפני בקשה מפורשת ליעוץ. אם השיחה כבר נפסקת, ויש לו רעיון, הוא יכול לשאול אם מעוניינת לשמוע את הרעיון. אבל הרעיון שלו לא יהיה התגובה הראשונה.

כבר חשבתי בעבר על זה, שהרבה פעמים בתחילת הקשר, אנשים ממוקדים יותר מדי ואך ורק בקשר עצמו. ואחרי זמן מסוים שאלות "יחסינו לאן" הן די משעממות. אם כל התוכן של הקשר הוא רק איכות הקשר עצמו, כמה זמן אפשר להחזיק עם זה? מה עם פרויקטים משותפים, שאלתי? מה אתם בעצם מעוניינים להגשים בחיים? הוא אמר לי שהם מדברים על השקעות, היא מחפשת דירה, מתכננים טיול אופניים, רק שאין לו אופניים וזה יקר. מתכננים לרקוד סלסה יחד. מצוין, אמרתי, אולי השבוע תעשו משהו. רצוי משהו ספורטיבי ואקטיבי. אין לי זמן לומר את כל מה שאני חושבת, אבל חלפו במוחי כל מיני מחקרים שקראתי על איך פעילות פיזית משותפת מחזקת את הקשר.

שיחה רביעית. שבוע חיובי ביותר. התחיל עם שיחה שבה בת זוגו אומרת שהוא עדיין לא מדבר הרבה. הפעם הוא לא נבהל כל כך. הוא הציע שישימו הצידה קצת את הנושא הזה. אני עובד על זה באימון, אמר לה, ובינתיים – זה מה שיש. אפשר לוותר על הקשר, אם את רוצה, ואפשר להתמודד עם זה. "יצאנו מחוזקים מהשיחה, והאהבה פורחת" (אני שואלת את עצמי, מה זה אומר שהאהבה פורחת? פרחים? סקס? אבל יש גבול לחטטנות אפילו שלי, אני שומרת את שאלותי לעצמי). "אנחנו פחות מהססים בקשר, משוחררים יותר. היינו בסיור מודרך בת"א עם בוקי נאה שהיה נהדר, היא פגשה את הורי. הלכנו לסרט מדהים – אוואטר. קנינו בגדים יחד. היה הרבה אקשן, וגם דיברנו על הרבה דברים. אני רוצה להשיג אופניים, אבל זה יקר.

השבוע דיברנו הרבה כי היה על מה, היינו עסוקים, ודיברנו על מה שעשינו". דיברת גם על עצמך, על הרגשות שלך? שאלתי. "כן, בהחלט.

עכשיו אני מרגיש טוב בקשר, הוא אומר לי, טוב מאוד, אבל איך זה ימשך? הקטע הזה שאני לא מדבר עלול לצוף מחדש. אני עדיין הולך על קצות האצבעות. עדיין חושש מרגעי שתיקה. אבל היא מתפעלת מהמאמצים שלי, כמו הנושא של רשימת הנושאים.

תרגילי בית: תרגילים בתקשורת. לשאול אותה: האם יש דברים שעשתה עבורך ולא הודית לה עליהם? האם יש משהו שהבטחת ולא קיימת? מהם הדברים שאוהבת ולא אוהבת אצלך? ואז אפשר להחליף את כוון התרגיל. הוא ביקש ממני להכין לפגישה הבאה עוד תרגילים זוגיים.

שיחה חמישית. יש לי משהו להראות לך, אמר לי כשהגעתי. אופניים? שאלתי מיד. אכן כן. יש זוג אופניים חדשים. יקר, נכון, אבל כבר כבר יצאו לטיול אופניים ארוך ונהדר, ומתכננים להמשיך. יש גם חבר נוסף שיש לו אופניים, וכבר הרבה זמן רוצה לרכוב איתו. זה גם עוזר לדיאטה, אמר לי, ונדמה לי שכבר נשרו להם איזה ק"ג או שניים.

ביצענו את התרגילים, אמר לי. והיא אמרה שאין דבר כזה, שאני אומר ולא עושה. אמרה שלא מדבר? מתאמן על זה. רצתה לרכוב איתו על אופניים – קנה אופניים ורכבו. וגם מודה על כל דבר שעושה. לא היתה שיחת "יחסינו לאן" השבוע, כי הם ממשיכים לעשות הרבה ולהיות קרובים. אפילו שעבד הרבה השבוע, וחזר מאוחר, לא היתה בעיה עם זה. מתכננים ערב רומנטי לסילבסטר.

כתב השבוע מספר פעמים, ואמר שהיה טוב. עוזר להבהיר את התוכניות שלו, מה הוא רוצה לעשות. יש לשניהם מטרה, למצוא עבודה חדשה. בעצם עכשיו זה כן זמן טוב. אני מתחיל את השנה החדשה עם הרבה התחלות חדשות, אמר. זוגיות שמחזיקה וכבר עברה את כל הקשרים הקודמים באיכות ובאורך, ספורט שהוא עושה, דיאטה, האימון הזה שמקדם אותו, עבודה חדשה בקרוב. היא שואבת מהאופטימיות שלו.

ועדיין, אמר, אני חושב כל הזמן על נושאי השיחה. זה לא עוזב אותי, למרות שהקשר הולך ונהיה קרוב וטוב. אני חייב להראות לך קטע שיראה לך איך אני מרגיש. והוציא את השלט והתחיל לחפש סצינה http://www.youtube.com/watch?v=_g0g4Gn5DAo&feature=related מתוך הסדרה coupling. ואני אומרת לעצמי, בהחלט, החיים מלאים הפתעות. לצפות בסצינה מסרט באמצע אימון – זה עוד לא קרה לי. ומראה לי קטע שבו הבחור מתקשר לבחורה, להזמין אותה לצאת איתו, והוא שותק מעט בתחילת השיחה, ואז מתחיל להלחץ יותר ויותר מהשתיקה. הוא מתחיל להזיע ולהכנס לסחרור מחשבות, ולא מסוגל לפתוח את פיו. ככה אני מרגיש, אמר לי, כשאני שותק.

אתה יודע מה, אמרתי. זה מה שיש. אתה שותק לפעמים, ואז נבהל מהשתיקה. בסדר! החשש עצמו הוא לא בעייתי, רק התגובה לחשש, החשש מהחשש. לכל אחד יש משהו שמפריע לו לפעמים, וזה מה שמפריע לך. הקשר שלכם מתקדם ומתחזק (הוא מחייך. נכון!) חוסר הבטחון נחלש, אתה מרגיש אחרת לגמרי (מחייך. נכון!). ומה שיש עכשיו זה פשוט לקבל את החשש הזה שלך, לנשום איתו, אפשר לעצור רגע ולהרגיש אותו פיזית בגוף כשהוא קורה, ואפילו לצחוק קצת, על הבחור המזיע בטלפון (בסרט) ועל עצמך. אתה לא צריך יותר להתאמן על הנקודה הזו, סע לשלום. הכל בסדר.

ולסיום, סיפרתי לו סיפור שאני אוהבת להזכר בו ברגעים מאתגרים. בעבר תרגלתי יוגה אצל מורה אחרת. והתרגול היה עדין ורגוע. היה תרגיל שמאוד לא אהבתי – תרגול שבו היתי צריכה לעמוד בפיסוק רחב מאוד. בד"כ תרגלנו שניים שלושה תרגילים כאלה בשיעור, וחיכיתי שהם יגמרו. הכי שנאתי אותם בכל השיעור. אח"כ המורה המקסימה הזו נסעה להודו לחצי שנה, ואני מצאתי קבוצה אחרת. באחד השיעורים הראשונים התחלנו עם תרגיל העמידה השנוא עלי. ואז המורה אמר, ועכשיו - שוב. ואחרי פעמיים אמר, ועכשיו שוב. ובלי להתכוון יצא לי מהפה: שוב?! והוא אמר, כן, בהחלט, עכשיו אנחנו נתרגל את התרגילים האלה במשך השיעור כולו. מה? פי כמעט נפער בתדהמה. ואז משהו בי נרגע. אם הולכים לתרגל את התרגיל הזה כל השיעור, כנראה שכדאי שאני אוהב את התרגיל, כי לסבול שיעור שלם היא אופציה ממש גרועה. אז התחלתי להתרגל ולהשלים עם התרגיל הזה, וחזרנו עליו עוד פעמים רבות, והוא חיזק אותי מאוד, בדיוק בנקודות שהיו חלשות אצלי.

וזו ההזדמנות שלך. פשוט לקבל את זה שאולי התרגיל הזה – החשש הזה מהשתיקה – עוד ימשך הרבה זמן (אולי ואולי לא. נניח שכן). ובינתיים אילו דברים נפלאים קורים סביבך!

[hr]
[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-12-31T12:22:57):
[u]למעשה, במקום לברוח כל הזמן מתגובות פוגעות ומכעס, בוא נחפש אותן השבוע. נתעמת איתן. נלך לשם, ותראה שאתה תהיה בסדר.[/u]
אני מוצאת שאלה באמת המקומות שהכי מעכבים אותנו בצמיחה. המקומות שאנחנו מפחדים להתעמת איתם, תחושות קשות שאנחנו מפחדים לחוות, ואז נכנסים למין סחרור כזה של פחד מהפחד. כשמצליחים להיות רגע בתחושה הזאת קורים דברים נפלאים והמון פחדים וקשיים פשוט נושרים מעצמם כי למעשה יכול להיות שהם בכלל לא גדולים כמו שחשבנו.
זה מזכיר לי שבכיתה י"ב, בערך באמצע השנה נכנסתי לפאניקה מהמחשבה על הבגרויות המתקרבות בשילוב עם העובדה שרוב הזמן לא הלכתי לבי"ס, הפחד מהעתיד הלא נודע הזה גרם לי להשאר בבית עוד יותר וממש נכנסתי מזה לדכאון. באיזה שהוא שלב הלכתי להתייעץ עם מישהי והתחלנו מלפרט את הפחדים שלי. פתאום כשהם היו על השולחן יכולתי לראות שהם הרבה יותר קטנים ממה שחשבתי וזה אפשר לי לא לפחד להתמודד איתם.
זה היה אולי השיעור הראשון מבין שיעורים רבים כאלה שעוד נכונו לי אחר כך אבל הוא זכור לי בתור אבן דרך.
כל מה שצריך זה להסכים להתבונן בדברים בדיוק כפי שהם.

[hr]

[b]סאלוש[/b] (2009-12-31T17:00:04):


[u]זה היה אולי השיעור הראשון מבין שיעורים רבים כאלה שעוד נכונו לי אחר כך אבל הוא זכור לי בתור אבן דרך.[/u]
שמחה לשמוע על החוויה המשמעותית |L|
[hr]

[/spoiler]
[spoiler=הנחמה האמיתית היא בקשר]

קטע שכתבתי הערב בעקבות משפט שקראתי בפורום אחר, "במקום לתת לו להרגע לבד, כמו בד"כ, הלכתי אחריו ודיברתי איתו":

כשנולדנו, מה שרצינו היה את אמא איתנו כל הזמן נקודה. אמא תספק אוכל, ותגן מפני קור וחיות טרף (לא ידענו אז שהזמנים השתנו מאז שה – DNA שלנו קודד). כשאמא עזבה או לא הגיעה אלינו מיד, פחדנו מאוד מאוד וכעסנו עליה. בכינו בכי חזק, אמא הגיעה, והצילה אותנו. ברגעים הללו של בדידות פחדנו פחד מוות. פחד מוות מוחשי ואמיתי, כי באמת יכולנו למות בלעדיה, בקלות.

הפתרון האמיתי שחיפשנו כשבכינו היה את אמא, ואח"כ גם את אבא, או מטפלים אהובים אחרים. אפשר היה להסיח את דעתנו לזמן מסוים בעזרת צעצועים או אוכל, אבל הרצון המקורי היה לאמא.

לא קל לספק צרכים של תינוק, ובטח שלא קל לאדם אחד לעשות זאת. הפיתוי גדול להסיח את דעתו של התינוק מן הצרכים שלו. וככה עשו איתנו, הרבה. במקום להרים אותנו, לימדו אותנו לא לבכות, כי לא ירימו אותנו. למדנו שעדיף לא לבכות, כי זה לא עוזר. וגם, בהדרגה, למדנו שעדיף לא לרצות יותר מדי את אמא, כי זה יעציב אותנו מדי. הרי לא נקבל אותה ממש כמו שנרצה. כשבכינו, קיבלנו גערות במקרה הרע, ובמקרה הטוב, ממתקים או משחקים.

לאט לאט השתנינו. כשהיינו עצובים, הפסקנו לרצות את אמא. התחלנו לבקש דברים אחרים. ממתקים, מתנות, לצפות בטלויזיה. התרגלנו לכך שזוהי התשובה לצער או פחד. פשרה אדירה שלא ידענו שאנחנו עושים.

אני זוכרת את ביתי בת הארבע, כשאחיה התינוק היה בן שנה. כמה היא הרגישה דחויה, כמה רצתה אותי – וכמה ביטאה את הרצון שלה בי בצורה שלילית ותוקפנית. למעשה היה צריך השכלה גבוהה או אינטואיציה חזקה (שלא היתה לי) כדי להבין שהיא בכלל רוצה אותי. כשבן השנה היה רוצה אותי, הוא היה זוחל אלי במרץ ומטפס עלי. כשבת הארבע הכועסת היתה עצובה ודחויה, במקום לרוץ אלי לחיבוק, היתה זורקת חפצים על הרצפה ומשתוללת. התינוק עדיין ביקש את אמא, הצורך הראשוני שלו, והיא כבר לא ידעה שמה שהיא רוצה זה אותי. כשניגשתי לחבק אותה, היתה מתרחקת ממני.

אני מנסה להבין למה הצורך הזה בחברה ואהבה, הצורך של תינוקות וילדים קטנים (בלי לדבר כרגע על מבוגרים), מוכחש כל כך. מדוע הוא מושמץ ככה. הוא מקבל שמות של "פינוק" או "הרגלים רעים". מזהירים אותנו לא להרים תינוק יותר מדי, כי הוא יהיה מפונק. כאילו אין צורך אמיתי באמא, באהבה, בחום, אלא יש רק פינוק. חברה סיפרה לי בזמנו, מדוע היא לעולם אינה משכיבה את התינוקת לישון על הידיים. היא תתרגל להרדם עלי, אמרה, ואז, כשתתעורר באמצע הלילה, תרגיש ריקנות. הידיים שהיא רגילה להן לא נמצאות סביבה. ואז היא תבכה. איזה סיבוך. איזו רציונליזציה מורכבת בשביל להסביר עובדה פשוטה: התינוק בנוי כך שירצה להרדם על אמא, ומעוצב כך שיחפש אותה בלילה אם יתעורר, כדי שישרוד.

לפני מספר ימים ישבתי קצת על ספסל בחוץ, ופטפטתי עם מטפלת שאני מכירה. אשה שמחה, חמה וחייכנית. בעגלה ישב תינוק בן שנה, שמח וטוב לב גם הוא. פתאום ניגש כלב ידידותי, והחל לרחרח את רגליו. התינוק החל לבכות. האינסטינקט שלי היה להרים אותו מיד. הוא הרי פוחד מאוד. אבל האישה החמה הזו לא חשבה שזה חיוני. תוך כדי דיבורים אופטימיים ושמחים: הוא חמוד! הוא כלבלב תינוק! הכניסה את המוצץ לפיו. התינוק החל למצוץ, ובעיניו מבט כבוי.

המטפלת הזו אשה חמה ואוהבת. אני לא מאשימה אותה לרגע בהזנחה. היא פועלת מתוך השקפה רווחת כל כך, שהיא כמעט שקופה.

למה מוצץ בעצם? למה התינוק הזה קיבל מוצץ?

כשהתנגדתי למתן מוצץ לילדי, אמרו לי שיש לתינוקות צורך חזק למצוץ. נניח. אבל התינוק הזה לא קיבל מוצץ כי יש לו פתאום צורך אדיר למצוץ. הכלב לא העיר יצר מציצה חזק פתאום. הכלב הבינוני הזה, באמת לא גדול, אבל שגודלו גדול מן התינוק עצמו, העיר פחד אמיתי וקיומי. פחד להטרף. האם הוא באמת רצה מוצץ? או זוג ידיים חזק וחם שירים אותו ממקום מושבו ויגן עליו? אז למה לא להרים אותו? המטפלת ישבה על ספסל. באותה קלות יכלה לשבת עם התינוק בחיקה. אבל המחשבה לא עלתה על דעתה. אני יודעת, כי אני מכירה אותה. היא היתה מרימה אותו, אם היתה חושבת שזה נחוץ.

זה לא נחשב נחוץ להרים תינוק. זה רק פינוק. והבכי הוא רק מטרד, לא מסר אמיתי. אם אפשר להפסיק את הבכי, לא משנה באילו אמצעים נוקטים, הכל מקביל: מוצץ, טלויזיה, שוקולד, צעצוע, או זוג ידיים. אם ככה, למה להתאמץ ולהרים תינוק, או לישון איתו אפילו? אפשר באותה המידה להפסיק את הבכי באמצעים קלים יותר. וכך עשו. אולי כך אנחנו עושים היום. בעצם המטרה שמדברים עליה היא "להרגיע". מדברים הרבה על להרגיע תינוקות וילדים. לא מדברים על לספק אהבה וחום, אלא על להרגיע. ואם להרגיע, כלומר להפסיק את הבכי, אז באמת שאין צורך במאמץ מיוחד.

כילדים, כשהתנהגנו בצורות שהכעיסו את הורינו, שלחו אותנו "לחדר, להרגע לבד". המיושנים קראו לזה פשוט עונש, הנאורים קראו לזה פסק זמן. נשלחנו להרגע, כמו סופת חול שתשכח ללא סימן. כאילו שאנחנו לא צריכים את הורינו, כאילו שאין לנו צורך ממשי באהבה. הרגיעה מעל לכל. העיקר שלא נצעק ונרעיש. המסר פה חזק וברור, גם אם לא להם, הוא היה ברור מאוד לנו: רגשות קשים? כעס, עצב, תסכול, פחד? מצא דרך לדכא אותם. צפה בטלויזיה, שחק במשחקי מחשב, העיקר לא לחשוב על מה שרצית, על מה שהכעיס אותך, על מה שהפחיד אותך. חזור למשפחתך כאשר תהיה רגוע, ולא תבקש מהם דבר פרט אולי לאוכל ומתנות. הם לא הכתובת לשום קושי רגשי. יש פה עוד מסר חזק וברור: בכי וכעס הם התנהגויות שליליות.

נתקדם קצת. אנחנו לא תינוקות, וגם לא ילדים. והמסר חרוט היטב בראשנו: כשאנחנו עצובים או כועסים, אין טעם לפנות לאנשים לעידוד, הבנה, עזרה, הגנה, חום או אהבה. הבקשות הללו שלנו נדחו בעקביות, ולמדנו. התשובה לא תגיע משם. היא תגיע מאמצעים חומריים, מהסחות דעת. במקום לחפש אהבה, נחפש דברים שיגרמו לנו להרגיש טוב, כמו שלימדו אותנו כתינוקות וכילדים. היום זה לא יהיה מוצץ, אלו אולי יהיו ממתקים, או סיגריות, או שתיה חמה מתוקה. את הטלויזיה אנחנו עדיין אוהבים, היא תמיד מסיחה את דעתנו מכל מה שהפריע לנו, ונותנת לנו תחושה טובה. במקום צעצועים רועשים או צבעוניים אנחנו מעדיפים היום צעצועים יקרים יותר, אבל שמספקים תחושה דומה: הנה יש לנו משהו חדש ביד, משהו שלנו. אם הממתקים והטלויזיה והשופינג לא מספיקים, ואנחנו עדיין עצובים, פוחדים או כועסים, אפשר לגשת ישר לפתרון האולטימטיבי, תרופות הרגעה. תרופות שינה. ותרופות נגד מתח (או כמו שמקובל לקרוא להן, תרופות נגד כאב ראש).

כשאמצעי ההרגעה הללו נצרכים בשיעור נמוך, מקבלים רק חוסר סיפוק קל בחיים. חלק גדול מהרצונות שלנו מופנה לאפיקים יצרניים, ורק חלק קטן מהם מדוכא כך. כשאמצעי ההרגעה נצרכים במינון גבוה, מקבלים פשוט אפאטיות. ניתוק מוחלט מן הרגשות. אנשים יושבים איתי בפגישה, והפנים שלהם אטומים לגמרי. הגוף שלהם מסומם כל כך. סיגריות + תרופות הרגעה + תרופות שינה + תרופות נגד כאבי ראש = אפאטיות. אין לי עם מי לדבר. כל התרגילים שלי וכל הטריקים שלי לא עובדים, כי הרגשות נעולים מאחורי אלף בריחים, אין דרך להגיע אליהם ולהשפיע עליהם. הרגשות יושבים במגדל הגבוה שאין לו דלת, כמו רפאנזל, ואי אפשר להגיע אליהם. הם נשארים ככה, קפואים, לא יכולים להשתנות, שנים.

אמרה לי השבוע אישה כך. הבעיה שלי בחיים היא כעסים. אני כועסת כמה פעמים ביום, וזה מפריע לי. אבל אני לא רוצה לתרגל תרגילי התמקדות בכעס, כי מוזר לי התרגיל הזה. ואני לא רוצה לדבר על הכעסים שהיו לי כילדה, כי היתי כבר בטיפול פסיכולוגי, ולא בא לי לחפור שוב. אני לא רוצה לצלם את עצמי בוידיאו ולצפות איתך בסרט, כי אני לא חושבת שאני צריכה. ובכלל הכעס הוא לא סיפור גדול. אני כועסת קצת וזהו. אבל השמחה - מתחמקת.

אין לי פתרונות קסם קלים ומהירים. באותה מידה שלקח שנים ללמד אותנו לא לחפש את האושר אצל אמא אלא אצל הטלויזיה והשוקולד, והמוצץ, יתכן שיקח שנים ללמד את עצמנו לוותר קצת על הטלויזיה, והשוקולד, והמוצץ סליחה סיגריות, ולחפש שוב את האהבה שפעם רצינו כל כך. אותן אהבה, הגנה וחום שרצינו נואשות, ושהיום אנחנו כבר לא מחפשים בצורה אקטיבית.

[hr]

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-01-08T00:30:43):
כתבת יפה, נכון ונוגע ללב


[/spoiler]
[spoiler=מה עדיף לעסק חדש, או לפריצה קדימה עם העסק, יעוץ עסקי, יעוץ שווקי או אימון?]


עסק צריך את שלושתם. יעוץ עסקי – יעוץ בכל ההתנהלות העסקית: נישה, תמחור, מיסוי ועוד. יעוץ שווקי – כדי לשווק נכון ולמכור. וגם אימון, בד"כ, כדי למצות את היכולות האישיות. לשווק את עצמנו בכל מקום, לעבוד ביעילות, לנהל את הזמן, ליהנות מכל זה במקום לסבול, לצאת ממצבי הצפה או תסכול, את כל זה אפשר להשיג בעזרת אימון אישי.

אז עם מה להתחיל? פה זה תלוי איפה אתם עומדים.

אם אתם במקום שאתם יודעים פחות או יותר איך להתחיל, אבל קשה לכם להניע את עצמכם, אז שווה להתחיל מאימון, שיעזור לכם להתניע. אח"כ אפשר לראות מה חסר לכם, האם זה יעוץ עסקי כללי או יעוץ שווקי.

אם אתם דווקא פעילים וחדורי מוטיבציה, אבל מרגישים חסרי ידע, אז כדאי לקבל קודם כל יעוץ. כללי, אם אין לכם שום ידע, או שווקי, אם אתם די מתמצאים אבל לא יודעים איך לשווק.

בקריירה שלי התחלתי עם אימון. היה לי הרבה ידע ומה שהיתי צריכה היה תמיכה רגשית. אח"כ מצאתי גם רו"ח שהדריך אותי בעניינים הכספיים, ובהמשך קיבלתי יעוץ שווקי.

[/spoiler]
[spoiler=האם חשוב שמאמן יהיה מומחה לתחום מסוים?]

כשפונים ליועץ, באים כדי לקבל תשובות, וחשוב לקבל תשובות מאדם שמכיר היטב היטב את כל הפרטים הקטנים של התחום הספציפי שלכם. אתם כנראה לא רוצים לקבל מידע לא מעודכן או לא שלם.
כשאתם רוצים להתאמן, המצב שונה בהחלט. אתם באים לרענן את החשיבה שלכם, את הצורה שבה אתם מסתכלים על דברים, את ההרגלים, את הכוון המעשי שלכם. יש לכם כבר הרבה מידע. אתם לא מחפשים תשובות, אלא תהליך.

יותר מזה. יתכן שאתם בכלל לא רוצים מידע ועצות מבחוץ. אולי אתם בכלל לא רוצים שמישהו יאמר לכם מה לעשות. איך הוא יכול? התמונה הרי מורכבת כל כך. ומי יודע שהשקפת העולם שלו תואמת את שלכם? למה מה שמישהו אחר חושב חשוב יותר מאשר מה שאתם חושבים?

כשאני רוצה שמישהו ילווה אותי בתהליך, אני מחפשת מישהו שיכול להיות נקי. שיכול להקשיב לי ממש, בלי ליעץ, בלי להסביר לי (כי בלי להצטנע, אני יודעת המון...), רק להיות איתי ממש, ולהבין ממש איפה אני עומדת, ולהיות שם בשבילי, ולתמוך בי, ואולי אחרי שהבין ממש ממש איפה אני עומדת ומה קורה איתי, לומר לי כמה מילים משלו. בעדינות ולא בצורה כוחנית או מפריעה. אולי לשאול מעט שאלות שיעוררו את החשיבה שלי, או ציון קטן של משהו שעשיתי או אמרתי – ונראה שאני לא מספיק מודעת אליו.

אני חוששת מאוד לפנות לאנשים שיודעים הכל ומנסים לכוון אותי לדרך שלהם. רוב הסיכוי שהדרך שהם מציעים לי רחוקה שנות אור ממה שמתאים לי. זה אופייני, למשל, בתחום של גידול ילדים. אנשים מחזיקים בתפיסת עולם מסוימת, וכשמדברים איתם, הם שולפים אותה, אפילו בלי להרגיש. מה אם התפיסה שלהם שונה מזו שלי? הם לא מבינים שיש פה בעיה. הם לא חושבים בכלל שהתפיסה שלהם היא תפיסה, אלא האמת, וזה באמת כבר מצב עגום. אני מוסיפה פה לאתר הזה: רוב היועצים הרי לא יבינו כלום בכל הגישות הלא סטנדרטיות שלנו. רוב הסיכוי שהם לא יקלעו בשום עצה שלהם.

אם כך, האם צריך שמאמן יהיה מומחה לתחום מסוים?
אולי, אם אתם מדברים על תחום מאוד מיוחד, שבו נדרשת השכלה מיוחדת.
אם לא, אתם צריכים מאמן טוב. מאמן שיודע ללוות ולקדם תהליכים.
מאמן שיודע להקשיב ולכבד אתכם, ולעודד אתכם לפעולה.
מאמן שיודע שהוא לא יועץ.
מאמן שמאמין בכם, ומאמין בפוטנציאל שלכם, ויש לו מספיק ערנות ונוכחות כדי להפוך כל שיחה למשהו מיוחד עבורכם.

[/spoiler]
[spoiler=ביקורת הורסת]

מנחה בסדנה שהשתתפתי בה פעם, הציע לנו המשתתפים הצעה מעליבה למדי: לכו ליער גדול ומבודד, וצעקו שם את כל הביקורת שיש לכם על כולם. צעקו, צעקו, עד שתסיימו את כל הביקורת כולה. ועכשיו חכו, ותראו אם קרה משהו בעולם.

אני מנסה להזכר, ולא מכירה כמעט אף אדם בתרבות המערבית, כולל אותי, שאין לו ביקורת רבה, על הרבה אנשים, וגם על עצמו. עוד הרבה לפני הפורומים והטוקבקים, התקיימו ערוצי ביקורת שוקקים, ובכל מקרה, כל שיחה משפחתית יכולה להיות מנוצלת להעברת ביקורת.

לרוב הביקורת שלנו יש מרכיב בסיסי חיובי: יש לנו רצון עז לשיפור. רצון להשתפר בעצמנו, ורצון שהסובבים אותנו ישתפרו, ויהיו מאושרים ומצליחים יותר. אנחנו מצביעים על הכשלים, במטרה להתגבר עליהם.

אלא שיש כמה בעיות שמלוות ביקורת. הבעיות הידועות הן שהביקורת גורמת לשומעים להצטדק, להתגונן, ולעיתים רחוקות באמת שימושית עבורם. כולנו כל כך רגישים לביקורת עוד למן הילדות, שהביקורת בד"כ מרחיקה אותנו מהמבקר, לפעמים עד כדי צינון או ניתוק הקשר. גם אם הקשר לא ניתק, נוצרים בו איזורי כעס ועלבון, איזורי שיתוק, נמק. איזורים שבהם אין תקשורת, ובעצם אין קשר. לא חייבים למסור את הביקורת כדי לסבול מכל הנזקים האלה: היא יכולה לעבור גם במבע פנינו, בשפת הגוף שלנו, או בין השורות של דברינו. ולא תעזור אקרובטיקה. אפשר למסור את הביקורת בצורה עדינה ונחמדה, אבל כל עוד היא ביקורת, היא מלווה בכעס (גם אם קל) ובחוסר קבלה, שלא ניתן להסתיר, והיא פוגעת.

עד פה לא חידשתי הרבה, אבל יש עוד דבר. יש בביקורת נזק סמוי אדיר. הביקורת מתייגת מעשים ומחשבות מסוימים כחיוביים, ומעשים ומחשבות אחרים כשליליים. החלוקה הזו לשלילי ולחיובי כל כך מושרשת בתרבות שלנו, שקשה לפעמים להבחין בה. להיות רזה זה טוב, להיות שמן זה רע. לאכול בריא זה טוב, לעשן זה רע. להרוויח זה טוב, להיות מובטל זה רע. נכון? כמובן. אבל הטוב והרע האלו הם כמו צבעים של שחור ולבן, סמיכים ואטומים, שנמרחים על ציור שמן יפהפה, ומסתירים את כל פרטיו. רואים רק את השחור והלבן, ולא דבר מתחתיהם.

כי לאנשים תמיד יש עוד משהו לומר, ולחשוב. וגם לנו יש עוד דברים לומר, ולחשוב. אבל השחור והלבן לוכדים אותנו בתבנית חשיבה מצומצמת מאוד. והשיח והמחשבה מצטמצמים, עד שהם גוועים ברעב ומתים.

להיות שמן זה רע, אולי. אבל מה קורה בפנים, מתחת לשומן? איפה האדם שם? מה הוא מרגיש וחושב? לא תדעו אם יש לכם ביקורת עליו. ואם הביקורת היא עצמית שלכם, לא תדעו. לא תדעו מה החלקים הביישניים והחוששים של האישיות שלכם מרגישים, כי הביקורת שלכם אוטמת אותם, עמוק עמוק וסגור. אתם תשאלו את עצמכם, או אותי, ולא תדעו, למה אתם אוכלים המון שוקולד, או למה אתם כועסים, או למה הקשר שלכם עם בן הזוג משעמם.

כשיש לכם ביקורת על מישהו אתם לא יכולים לראות את הציור שלו, והקשר שלכם מוגבל בעומקו. אתם גם כנראה לא רואים את הציור שלכם עצמכם טוב במיוחד, אבל נניח לזה כרגע. הלבן של הטוב והשחור של הרע מסתירים את הפרטים, ואת כל הסיכוי להתפתחות. כי לאותו אתם (אולי אתם) שאוכל הרבה שוקולד יש חלקים שרוצים לאכול הרבה שוקולד (ולמה בעצם? מה חסר להם? מה הם מחפשים?) ויש גם חלקים שרוצים להתחזק ולמצוא את הסיפוק במקומות אחרים. חלקים שרוצים להיות אמיצים ולתקוף את הסוגיות הכואבות בחייהם, ולהתפתח משם. השחור והלבן מסתירים את כל זה. לא אתם ולא הם לא יוכלו להבין יותר ולהתקדם, אם הכל מכוסה בשכבה עבה של צבע אטום וביקורת. לא משנה כמה לא-רציונלי נראה לכם שהאדם שלצידכם או אתם פועלים, ועושים מה שנראה לכם אולי כשגיאות איומות, הביקורת שלכם לא תביא אותו או אתכם לשום מקום אחר, כי היא לא מאפשרת שום הבנה ושום עומק.

יש לי ידיד שמשחק עם ילדיו בצורה מאוד פיזית ואנרגטית, בצורה שלפעמים נראית לי אגרסיבית מדי. הנפות פרועות באויר בכל הכוונים, מלחמות כריות שלפעמים מסתיימות בחבלה, מרדפים מתוחכמים וקריאות קרב מסמרות שיער. בפעמים הראשונות שראיתי את המלחמות הללו, שנמשכו גם כאשר הילדים פחדו, כל תא בגופי התנגד. היתה לי ביקורת מאוד נחרצת: זה יותר מדי. הם קטנים. זה מוגזם. הם פוחדים, וצריך להפסיק את המשחק בשניה שהם פוחדים. הם פוחדים והוא לא מפסיק? שחור. שחור.

עכשיו הגענו לשאלה משמעותית. מה עושים עם כל הביקורת שלנו? הרי היא כבר קיימת אצלנו. להיות ביקורתיים כלפיה ולהדחיק אותה, יחזיר אותנו לאותו מקום שממנו התחלנו, של ביקורת.

לעניין הזה של הביקורת יש שני חלקים. אחד הוא מחשבתי והשני הוא רגשי. ויש גם קשר בינהם.

החלק הבסיסי ביותר של הביקורת שלנו הוא רגשי. יש משהו שמפריע לנו. מכעיס אותנו, מדאיג, מתסכל, מעציב. אלו הם הרגשות שלנו, שקשורים אלינו עצמנו, והם כנראה לא חדשים, אלא קשורים בעבר. הקשר שלהם למציאות ולמצב הענייני הוא קלוש למדי. המצב הנוכחי הוא בעיקר המתג שמפעיל את הרגשות הללו. אז בעצם אנחנו צריכים עבודה רגשית סדירה עם עצמנו, עם הרגשות שלנו. זה לא יעבוד אחרת, כי רובנו יצאנו מהילדות עם הרבה הרבה רגשות כואבים שאגורים בנו. אנחנו צריכים לפרוק אותם בהרבה עבודה. יש מגוון שיטות לזה, סדנאות שונות שמלמדות טכניקות שונות, כגון "התמקדות", "יעוץ הדדי להערכה מחדש" ועוד הרבה. אנחנו צריכים לתרגל טכניקה רגשית מדי שבוע, לפחות פעם-פעמיים בשבוע, כמו שמתרגלים ספורט. ובשעת משבר, כמו גב תפוס או משבר רגשי, אנחנו צריכים תרגול יומיומי. סדנה חד פעמית יכולה להיות נהדרת (ואני ממליצה), אבל לעולם לא תספיק, כי יש לנו הרבה רגשות צבורים, וגם הם נצברים עוד כל הזמן.

לביקורת יש חלק מחשבתי, אבל החלק הזה הוא "טריקי", חמקמק. כי כל עוד יש לכם הרבה רגשות קשים באותו נושא, וכלפי אותו אדם או כלפי עצמכם, קשה להבחין מהו בכלל החלק הענייני של הביקורת כאן. אחרי שמעבדים את הרגשות, מגיעים למצב נקי הרבה יותר. מצב שבו אנחנו יכולים לחשוב, להקשיב ולדבר בצורה הרבה יותר צלולה. ואז אפשר לבחון את הביקורת שלנו שוב, ולהגיע לחלק הענייני של הביקורת.

זה בד"כ יהיה איזה רעיון שלכם לשיפור, לאותו אדם או לעצמכם. ופה יכולה להתחיל החגיגה האמיתית. כי אם אתם לא שבויים ברגשות שלכם על הנושא הזה, ולא שבויים בטוב-רע-שחור-לבן של הנושא, אז מה שאפשרי הוא חקירה אמיתית, כנה, פתוחה ויצירתית של כל הנושא. חשיבה משותפת אמיתית. אולי לא תצליחו להכתיב את מה שחשבתם במקור שהוא נכון, ואולי כן – בכל מקרה תוכלו להגיע להרבה מקומות מעניינים ומשמעותיים.

התפתחתי הרבה סביב העניין הזה של המשחקים שידיד שלי משחק עם ילדיו, ובסופו של דבר, למדתי ממנו. בתחילה התנגדתי, והיתה לי ביקורת רבה. בדקתי את ההתנגדות שלי, וזיהיתי חוויית ילדות שלי שהשתקפה לי במצב הזה של הילדים. חוויה שבה עמדתי ליד הכיריים ובישלתי, ואמא שלי הגיעה מאחורי, ולפתע פתאום זרקה לי פנימה משהו לתוך הסיר. בשניה שבה ראיתי בזווית העין את היד שלה מתרוממת לעבר הסיר, ניסיתי לעצור אותה עם היד, וגם קראתי: לא! כי לא ידעתי מה היא זורקת לי פנימה, ואם זה מתאים לתבשיל שלי. אבל היא לא עצרה (אולי כעסה על כך שאני מתנגדת), והדבר נזרק פנימה. אני לא זוכרת מה זה היה שהוכנס לסיר, אבל אני זוכרת שהרגשתי שאמא שלי לא מקשיבה לי, לא מבינה אותי, ולא מתחשבת במה שאני מבקשת ממנה. היתי מתוסכלת וכעסתי עליה.

אחרי שעיבדתי קצת את חוויית הילדות הזו שלי, התחלתי לראות את הצבעים והפרטים בציור של המשחקים האנרגטיים של ידידי עם ילדיו. ראיתי שהמצב שלהם במשחק שונה מאוד מהחוויה שלי כילדה. הם רוצים את המשחק, הם לא מתוסכלים ולא כועסים, אלא רק קצת נבהלים. אח"כ היתי פתוחה יותר לראות את פרטי העמדה של אותו ידיד. הוא הסביר לי, מלכתחילה, שהוא מחשל אותם, ושהם הופכים להיות הרבה יותר אמיצים ומשוכללים ביכולות הקרב שלהם בעקבות המשחקים הללו, וכבר לא נרתעים מדברים שבעבר הפחידו אותם. עכשיו יכולתי להקשיב, ולראות שזה דווקא נכון.

בהמשך, הגישה שלי למלחמות הקטנות של הילדים שלי בינם לבין עצמם החלה להפתח ולהשתנות. פעם היתי נעולה בגישה של "אסור להרביץ". להרביץ זה שחור. אסור. לא טוב. גם היום אני מעדיפה לראות אותם מתחבקים מאשר מרביצים, אבל התחלתי להיות מסוגלת לראות את המכות שלהם בעין פחות טעונה, פחות נחרצת. פעם ראיתי רק את ביתי הבכורה מרביצה, וכעסתי עליה מאוד. שחור. היום אני יכולה לראות עוד צבעים. אני רואה את המבט הלוחמני של אחיה הצעיר כשהוא בא ומקמט בכוונה את הציור שלה, כולו דרוך ושש אלי קרב, יודע היטב מה נכון לו. נכון, הוא בוכה בסוף, אבל אז הוא מנגב את דמעותיו ורץ שוב לסיבוב נוסף של הקרב (או לחיבוק – אחד משניים). אני רואה שאני מדכאת אותם כשאני לא מרשה להם להרביץ בכלל. ומה הם כבר עושים אחד לשני? כמה הם מכאיבים במכות הקטנות הללו? היום "אסור להרביץ" הפך למשהו צבעוני יותר: ל"רק בידיים" ו"לא בפנים". אני לא כועסת עליהם כשהם רבים, ואני חושבת שהמצב הרבה יותר שוויוני ביניהם. הם לומדים לריב ולהלחם במסגרת גבולות ההגיון: לא עם חפצים. לא בפנים. לא לפגוע באמת. כולנו הרבה יותר שמחים, וזה לא היה קורה במצב הנעול הקודם שלי.

[/spoiler]
[spoiler=אחריות:]

ויניקוט, הפסיכולוג הידוע, חילק באחד מספריו את האנשים (אצלו הם הורים) לשני סוגים: נוירוטים ובעלי הפרעת אישיות גבולית. נחמד, הא? כולנו מתוסבכים, אצלו. הנוירוטים לוקחים על עצמם אחריות מוגזמת להכל. הכל נראה להם בגללם. בעלי הפרעת אישיות גבולית (בניגוד להגדרה המקובלת בפסיכיאטריה) מוגדרים על ידו כמי שלא רואים את עצמם אחראיים לדבר. הכל בגלל אחרים, או המצב. בדרגה הקלה של ההפרעות האלה, אנחנו הורים טובים מאוד. הנוירוטים אחראיים מאוד ולכן כל הזמן מנסים לשפר את עצמם, ומשתפרים כהורים. בעלי הפרעת האישיות הגבולית לא מודאגים מדבר, הם מאוד קלילים ומה שנקרא היום "זורמים". מצב לא רע בהורות. הבעיה כמובן מתחילה כשהדרגה של ההפרעה לא קלה. ואז שתי הקבוצות הם הורים גרועים. הנוירוטים מוטרדים מדי, ובעלי הפרעת האישיות הגבולית לא מתפקדים כהורים.

הקטע הזה של ויניקוט מאיר תופעה שעניינה אותי מאז ומתמיד: מידת האחריות שאנחנו מייחסים לעצמנו בחיים. "אחריות" כאן היא תפיסה האומרת שאני האחראי, אני המקור שממנו נובעים דברים, המעיין.

התפיסה שאני אחראי לגורלי, ולכל מה שקורה סביבי מאוד מקובלת היום, ונפוצה בחוגים רבים. העניין הוא שלפעמים התפיסה הזו מאוד שטחית. הפנמנו, ואנחנו יודעים רציונלית, ואולי אפילו מרגישים, אחראיים לכל מה שקורה. ובכל זאת, ביומיום, בפועל, התחושה היא שאנשים אחרים הם כל הזמן לא בסדר. הם עצבניים, הם קטנוניים, הם לא משתפים פעולה ולא מתנהגים בצורה רציונלית. אי אפשר להסתדר איתם.

בגדול – כן, אנחנו אומרים שאנחנו אחראיים להכל. ובפועל, אנחנו מאשימים אותם ללא הרף, בכל שיבוש בתקשורת בינינו. זהו חוסר אחריות, לא במובן שלילי אלא במובן הכי ענייני: חוסר ראיה של עצמנו כאחראיים, כמקור.

יש וריאציה נוספת ומתוחכמת של חוסר אחריות, שהיא האשמת עצמנו על מעשינו בעבר. כן, אנחנו אחראיים לכל מה שקורה היום, כי עשינו טעות והתחתנו לא-נכון, או ילדנו בזמן הלא-נכון, או בחרנו במקצוע לא מתאים. אחריות שלנו, טעות שלנו. עכשיו אנחנו סובלים. גם זו לא אחריות. אחריות היא להיות אחראי על מה שקורה היום. כרגע, בלי קשר למה שקרה פעם.

לרובנו יש תחומים שבהם אנחנו אחראיים לחלוטין. פעמים רבות זה נכון בתחום המקצועי. דיברתי לא מזמן עם אישה העוסקת בתחום טיפולי. דיברנו על קושי בקשר עם קולגה. לאחר מספר דקות היא אמרה לי: "זה נכון. עם מטופל לא היתי כועסת כך, ולא היתי מתפרצת, כמו שהתפרצתי עם הקולגה. עבור המטופלים אני אעשה הכל, ואיתם אני תמיד מרגישה אחראית לכל מה שקורה". עם הקולגה היא מרגישה תקועה. מרגישה שהקולגה לא בסדר: לא מקשיבה, תוקפת. לא רק הפעולות שלה עם מטופלים ועם הקולגה שונות, ההשקפה שלה שונה. היא לא חושבת מחשבות שליליות על המטופלים, אלא ממשיכה כל הזמן לחפש את המוצא, את הפתרון. והפתרון, כדרכם של פתרונות, מתחיל בה.

לאמת האובייקטיבית יש פה מעט מאוד חשיבות. זה לא משנה אם הקולגה תוקפת באמת או לא (ולמרות הפיתוי, לא אתן לכם הרצאה כרגע על מה זה בכלל לתקוף, ועל כמה בד"כ לא ממש תוקפים אותנו. נשמור משהו להמשך). אותה מטפלת יכולה תמיד לחפש את הדרך החוצה מהסבך – אם תסכים להתבונן בעצמה. האשמה של הפרטנר פשוט לא נותנת דבר. בדיוק כמו עם המטופלים. יתכן שלפעמים הם תוקפים "באמת", זה לא משנה. היא לא רואה את ההתקפה הזו בכלל, אלא רואה את המצוקה של אותו אדם, ובודקת, ומנסה, כיצד היא יכולה לעזור לו? עם הקולגה ההתקפה היא אישית. עם המטופל זה אתגר שעומד בפניה.

יש לי שאלה: האם תוית כלשהו שמישהו ישים עליכם תהיה אי פעם מדויקת? קחו ביקורת שמופנית כלפיכם תדיר. על מה בן הזוג שלכם מתלונן? נניח שהוא מתלונן שאינכם מקשיבים. האם זה תמיד נכון? האם אתם לעולם אינכם מקשיבים? הרי אתם מקשיבים לפעמים. נניח שזו הנחת היסוד של בן הזוג בתקשורת איתכם – שאינכם מקשיבים. איך יהיה הקשר שלכם? איך יהיה לדבר איתם? כמה קרובים תהיו? כמה קל יהיה לכם להפתח אליו?

בחזרה אליכם. אם שמתם תוית על אדם סביבכם (שזה כל משפט שאתם אומרים: הוא כזה וכזה), ואני קוראת לזה תוית גם אם יש לכם הוכחות, התוית שלכם היא כמו פילטר צבעוני. עם משקפי שמש ירוקים הכל נראה ירוק או חום. לא תוכלו לראות אדום. צבעים אחרים פרט לצבע של פילטר שלכם משתנים מאוד. אם הפילטר שלכם הוא "הוא עצבני", כמעט כל מה שתקבלו ממנו יהיה עצבים. אחרי כמה שנים עם פילטר, מפסיקים להבחין בו. אם משקפי השמש שלכם ירוקים, ולא תסירו אותם, בסוף תקראו לצבע החום של הכלנית "אדום". ולא תדעו מה אתם מפסידים. זה קורה לפעמים כשסבתא לוקחת את הנכד, שהוא הבן שלכם, אליה לישון. הוא כזה מקסים, היא מתפעלת. כזה ממושמע ועוזר. ואתם לא מאמינים: ממושמע? עוזר? זה לא רק שאצלה הוא משתדל יותר. הפילטרים שלה שונה. הציפיות שלה שונות והתגובות שונות בהתאם.

כל תוית כזו, כל מחשבה כזו על אדם, היא אבן בחומה בינכם. בכל פעם שאתם אומרים על מישהו: הוא בעל תכונה כזו וכזו, נורה אדומה מהבהבת צריכה להדלק אצלכם. אתם לא אחראיים לתקשורת ביניכם. אתם מאשימים אותם בחוסר היכולת שלכם בתקשורת. אתם בונים חומה ביניכם, במקום ליצור קירבה והזדמנות להתפתחות.

ועוד דבר. בכל פעם כזו אתם כובלים את הידיים שלו באזיקים. כל משפט של "הוא כזה וכזה" הוא עוד חוט שטווה את האזיקים של ידיו. לאט לאט הוא נכבל. לא יכול לזוז. ההקשבה והראיה שלכם – התפיסה שלכם אותו – מקבעת, ממסמרת אותו. לא מסכימים? דמיינו שוב את בן הזוג מאשים אתכם ב... נניח... קמצנות. כמה נדיבים תצליחו להיות לידו? לא מאוד נדיבים, נכון? ההשקפה שלו עליכם כובלת אתכם. החלק הקמצן שאולי יש בכם מרגיש מותקף ומתגונן, וזה לא יהיה חיובי במיוחד. החלק הנדיב שבכם לא מתעורר.

דמיינו מצב הפוך. את האדם שמחמיא לכם על נדיבותכם, גם אם קטנה. את אותו מורה בתיכון או ביסודי שהעריך אתכם. שראה את כישורים הנסתרים שלכם. לידו, היו לכם יכולות אדירות, הוא הצמיח לכם כנפיים.

לא קל להיות כאלה עם אנשים. להיות נדיבים בתפיסה שלנו אותם, לראותם כחסרי תכונות, לראות את הקשר שלנו באמת באמת כיצירה שלנו. זה דורש הרבה עבודה עצמית, עבודה רגשית ועבודה מחשבתית. אבל הגמול אדיר – יכולת אינסופית לתקשר עם אנשים, וליצור סביבכם כל דבר שאתם שואפים אליו ומוכנים לעבוד לקראתו.

[/spoiler]
[spoiler=פגישת אימון בשילוב וידיאו]
אתמול היתה לי חוויה מיוחדת.
היתה לי פגישה ראשונה של אימון בשילוב וידיאו.
האישה שהיתה כאן, שעובדת איתי על הקשר עם ביתה, צילמה את עצמה ואת ביתה במהלך השבוע במספר סיטואציות.

"לא צילמתי שום דבר מיוחד", אמרה לי. "לא תפסתי אירועים סוערים או משהו כזה".
לא דאגתי לרגע. ידעתי שמכל סיטואציה, ולו האגבית ביותר, נלמד המון.

וכך היה. האם ובתה ישבו על הספה ושוחחו. בתחילה, הן היו מודעות למצלמה, ולמעשה הסתכלו ודיברו אל המצלמה. זה היה מתוק ביותר. הן ישבו שם כאילו מצלמים אותן לטלויזיה. הבת שאלה: אמא, על מה נדבר עכשיו? והאם העלתה את הנושא עליו תכננה לדבר. הן ישבו כך פונות שתיהן קדימה למצלמה, הבת יושבת על אימה, והחלו לשוחח.

כשאמרתי לאנשים שאני מתחילה לעבוד עם וידיאו, כולם שאלו: האם ההתנהגות מול המצלמה לא תהיה מלאכותית?
ואני לא דאגתי לרגע.
אם מישהו יכול להביא את ההתנהגות שלו להיות טובה מול המצלמה, יופי. זה יהיה תרגול נהדר של קשרים אוהבים וחמים. אם המצלמה גרמה לו לפתח את היכולת הזו, מצוין.
ואת הדברים העמוקים, חשבתי, לא ניתן יהיה לשנות ככה בלי להיות מודעים להם. המצלמה לא תספיק, בשביל זה צריך קצת חשיבה ועבודה.

ואכן, תוך מספר דקות הן שכחו מהצילום. קודם הבת שכחה, ונשכבה בחיק אימה. יתכן שהאם זכרה, אבל זה לא שינה הרבה. הן שוחחו, ואחרי כעשר דקות צפיה, כששתינו יושבות עם המחברות שלנו ורושמות הערות, הצעתי שנסיים לצפות ונתחיל לשוחח. היה כיף אדיר לצפות בסרט, ושתינו היינו מרותקות ויכולנו להמשיך עוד ועוד, אבל לא שכחתי שהזמן יקר, והרבה עבודה לפנינו.

והיתה הרבה עבודה. שתינו הינו מופתעות ביותר מכל מיני דברים שראינו.

קודם כל, בלטו מספר דברים חיוביים. וזה היה נהדר. כשאשה יושבת בפני ושוטחת את הקשיים, אני לא תמיד יכולה לזכור לשאול גם על החיוב. וגם אם אני זוכרת, או שהיא מספרת על דברים חיוביים, זה פחות חי. ופתאום אנחנו רואות את שתיהן יושבות ומתחבקות עוד ועוד, במשך סרט שלם. האהבה ביניהן היתה חזקה ושטפה אותנו. היה בולט גם עד כמה האם פנויה לילדה. היא לא מנסה לעשות דברים אחרים תוך כדי השיחה, לא בורחת לעיסוקיה, היא פשוט יושבת יחד איתה, והעולם כולו נעלם. זה היה ממלא השראה גם בשבילי, וגם בשבילה לראות את זה.

בנוסף, פתאום קפצו מול העיניים נקודות אחרות לגבי השיחה. למשל, האם מנסה בשיחה הזו להשיג שתי מטרות נפרדות. מצד אחד היא מעוניינת להקשיב לביתה, ולהבין מה היא התכוונה כשאמרה לה משפט מסוים קודם לכן. היא מעוניינת לדעת ולהבין את ביתה. ומצד שני, היא רוצה להעביר לה מסר מסוים. ומה שקורה הוא ששתי המטרות הללו מתערבבות. ההקשבה מתערבבת עם המסר. וכך בעצם אף מטרה לא מושגת במלואה. היא גם לא מצליחה להבין את ביתה יותר מדי, וגם ביתה לא ממש קיבלה את המסר. היתה התנגשות מסוימת בשיחה. השיחה לא הפכה למריבה, אבל גם לא היתה מלאת השראה.

סיפרתי לה על כך שבשתי השיטות החביבות עלי, "התמקדות" ו"יעוץ הדדי להערכה מחדש", עובדים בצורה כזו, שיש דובר ויש מקשיב, ואח"כ מתחלפים. כשזה תורו של הדובר, הוא מדבר והשני מקשיב. אולי המקשיב משקף מעט, אולי שואל מספר שאלות פשוטות ומאוד עדינות, אבל בעיקר מקשיב, אולי מהנהן ואולי מחבק. הוא בטח שלא מנסה לומר משהו משלו, או להסביר, לייעץ, לכוון וכו'. הוא בעיקר שם נוכח. ואח"כ מתחלפים.

אחרי שגיליתי צורת הקשבה כזו, הלכתי ושיתפתי את החברות שלי. היתי המומה מהתגלית הזו. החוויה של שיחה שבה בעיקר מקשיבים לי, ומתחילים ליעץ לי ולחשוב איתי רק כשאני לגמרי סיימתי לדבר, ורק כשאני מבקשת זאת במפורש, היתה חדשנית ומעוררת בשבילי, מאוד מספקת. לתת הקשבה כזו כבר היתי רגילה, אבל היה נעים גם לקבל אותה, מחברות שאוהבות אותי כל כך, אבל לא חשבו על הצורך הזה שלי. שיתפתי את האישה הזו בסיפור הזה.

"כן", אמרה האישה, "אבל זו לא התמקדות, זה לא סשן של יעוץ הדדי, זו שיחת אם וביתה! למה צריך חוקים?" אבל לשתינו היה ברור למה צריך חוקים. היה ברור שהמטרות (וההנאה) לא ממש הושגו כאן בשיחה הזו. התרגול השבוע יהיה, אם כן, לתרגל שיחות (ולצלם אותן כמובן!) שבהן היא רק מקשיבה לביתה, כמו ראיון. מקשיבה, שואלת שאלות על מנת להבין, מכוונת קצת את הנושא, אבל לא אומרת דברים משלה. ממש ללמוד את ביתה. יהיו בהמשך שיחות של רק לדבר ולהעביר את המסר, אבל לא השבוע.

כל היום חשבתי על הפגישה הזו. לא היה דרך לעשות זאת בלי הפידבק שנתן הצילום. אני לא יכולתי לדעת מה קורה בשיחה בינהן. נכון שזה נושא שחשבתי עליו בעבר, וכתבתי עליו [url=http://tadmor.biz/%D7%9E%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%97-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA,]כאן[/url] אבל לא יכולתי לדעת שזה נושא בולט כל כך בשיחה ביניהן. לא יכולתי לדעת בלי שהאישה הזו תספר לי, והיא לא היתה מודעת לנושא הזה, ולכן כמובן לא סיפרה.

דבר נוסף הוא שהיא ראתה ממש את השיחה שלה. היא יכלה לראות (ואפשר היה לראות שוב ושוב אם היה צורך) ממש מה קורה שם. לראות שיחה שונה מאוד מלחוות שיחה. בחויה עצמה יש המון חלקים. ובצפיה ניתן לבודד חלקים, למשל לצפות רק במילים המועברות, או רק במילים של צד אחד, או רק בצדדים הפיזיים של הסיטואציה, וכך הלאה.

אני חושבת שאפשר להפיק הרבה מצילום וידיאו כזה גם בלי להתאמן. פשוט להפעיל את המצלמה בסלון ולצלם כמה שעות או אפילו כמה דקות.


[/spoiler]
[spoiler=שאלה אלי לגבי אורך של אימון]
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-02-10T09:24:34):
אפשר לשאול שאלה? :-)

כמה זמן (או מפגשים) לדעתך אימון אמור לקחת? נגיד שמדובר באימון שממוקד לצורך מטרה אחת.


[b]סאלוש[/b] (2010-02-11T13:02:26):
[u]כמה זמן (או מפגשים) לדעתך אימון אמור לקחת? נגיד שמדובר באימון שממוקד לצורך מטרה אחת.[/u]
שלום לך פלונית יקרה |L|,

היום אני בונה את האימון כך שיכלול 12 מפגשים. הסיבה היא, שהבחנתי בכך שאחרי פחות מפגשים - אפילו 3 או 6 - יכול להיות שינוי חיובי, ואנשים מאוד מרוצים, אבל אני לא מספיק מרוצה.
כי התהליך לא מאוד יסודי. ונשארת עוד הרבה עבודה, וחבל (לי) לסיים שם. אז אני עכשיו בגישה של לעבוד קצת יותר לאט ויסודי.
אז [url=http://tadmor.biz/?cat=8]בסיפורי האימונים[/url] את יכולה לראות שהיו אימונים קצרים, שהיו להם תוצאות חיוביות מאוד,
ולפעמים צריך יותר זמן. זה תלוי בהרבה גורמים. מה המטרה, כמה את רחוקה ממנה, כמה את מוכנה להשקיע היום בשינוי בחיים, ובעוד פרמטרים שקשורים בעיקר אלייך.

למשל אותו בחור [po]שחיפאית חיננית[/po] כתבה עליו, שהתאמן במשך משהו כמו 10 פגישות, התקדם המון באימון, אבל לא סיים עדיין את הדוקטורט. יכול להיות שהוא ימשיך לעוד סיבוב של אימון כדי להתקדם עוד. כי החיים מורכבים.
היו לי נושאים שהתאמנתי עליהם במשך שנים, עד שנפתרו. לא תמיד הפתרון היה מה שתכננתי. היו כאלה שהיה בהם מפנה מהיר ומפתיע בשיחות בודדות, לפעמים אפילו שיחה אחת. אני פתוחה לשינוי מהיר, אבל צריך לראות איך זה עובד לך.

בכל אופן אני משתדלת למלא את רצונך. ואפשר לשוחח ולראות מה את מעוניינת להשיג, ומה את רוצה להשקיע.
יש אנשים שרוצים לעבוד על נקודה אחת צרה מאוד. כמו למשל [url=http://tadmor.biz/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA.]מישהי שרצתה להתאמן על שיחות המכירות שלה[/url] וזה יכול להיות דבר עמוק, אבל הצלחנו לעבוד היטב בפגישות בודדות, וליצור את המפנה שהיא רצתה בו.
[/spoiler]
[spoiler=חיפאית חיננית מתפעלת מאדם מסוים שאנחנו עובדים יחד]

[b][po]חיפאית חיננית[/po][/b] (2010-02-08T20:17:00):
שלום, נכנסתי ככה סתם לבלוג שלך, ובעקבותיו לקישור להמלצות, וראיתי "מכתב מלקוח שמתאמן לסיום דוקטורט" - הקלקתי כי אני מכירה אחד כזה שכבר כמה שנים מנסה לסיים את הדוקטורט, ולהפתעתי זיהיתי את אותו האדם (זיהוי ודאי, שמו הפרטי, לנדמרק|), ורציתי להגיד לך - וואו! שהוא בא אלייך לאימון זה פידבק מדהים, כי ברור לי שהוא בירר היטב על אימון מעולה. וגם לך זה זכות גדולה לאמן אותו, הוא אדם לא רגיל בכלל. הלוואי שיסיים כבר את הדוקטורט...


[u]וגם לך זה זכות גדולה לאמן אותו, הוא אדם לא רגיל בכלל.[/u]

נכון! אין תענוג יותר מאשר לעבוד עם אנשים כאלה. ומבחינתי כמעט כל האנשים הם כאלה (-:. אני לומדת המון מכל שיחה עם כל אדם ואדם, ואיתו בפרט.
[u]הלוואי שיסיים כבר את הדוקטורט...[/u]
הלוואי. לא תמיד דברים הם פשוטים כל כך. יש לנו הרבה עבודה לעשות (-:




[/spoiler]
[spoiler=50 דברים שאת יכולה לעשות כדי לקדם את העסק שלך]

אתמול נסעתי באוטובוס מחיפה לירושלים, עניין של 100 דקות.
לקחתי איתי ספר לקרוא, אבל כשהתחילה הנסיעה היה לי רעיון.

הוצאתי דפים ועט, והתחלתי לרשום דברים שאוכל לעשות כדי לקדם את העסק שלי.
כתבתי עשרה, כתבתי עשרים, וכשהתקרבתי לשלושים, החלטתי שאגיע לחמישים.
אני אכתוב 50 דברים שאוכל לעשות כדי לקדם את העסק שלי.
משהו כמו fifty ways to leave your lover, רק להיפך.

החלטתי לא להגביל את עצמי לדברים מעשיים באופן מידי, אך גם לא לשגות בעולמות פנטסטיים רחוקים מדי.

זה לא היה לגמרי קל. אבל כאשר ראיתי את הפסל החדש בכניסה לעיר, כתבתי את הדבר ה - 50.
היו לי 50 דברים שאוכל לעשות כדי לקדם את העסק שלי.
זה היה מאוד מרגש. יכולתי לראות את הדברים הללו קורים, גם אם לא כולם יקרו מיד.

במהלך סוף השבוע חלקתי את הרשימה שלי עם מספר אנשים, והם הוסיפו לי עוד (אני כבר ב - 53), וגם הוסיפו לי רעיונות ותובנות לגבי המימוש של חלק מהסעיפים. שניים מהסעיפים היו קלים, וביצעתי אותם כבר בסופ"ש הזה. שני סעיפים התגשמו באופן מקרי, בלי קשר למשהו שעשיתי עכשיו. מארבעת הדברים הללו, פנו אלי שלושה לקוחות חדשים רק בסופ"ש הזה.

אני בהחלט מתחילה את השבוע שלי בתחושה שונה.

יתכן שאתם סקרנים לגבי מהם 53 הדברים הללו.
אבל אין שם חידושים מרעישים. רובם הם הדברים שמדברים עליהם הרבה. לשפר חלקים מסוימים באתר שלי, לתרגם אותו לאנגלית, לכתוב אימיילים לאנשים מסוימים, לשוחח עם אחרים, לצלם סרטונים וקטעי אודיו ולהוסיף אותם לאתר שלי וכדומה. אותם דברים שכמובן שאני יודעת, וכתובים באינספור מאמרים על איך לקדם עסק. דברים שעליהם אני ממליצים ללקוחותי, שאכן מבצעים אותם, ומתקדמים יפה.

הנקודה היתה שישבתי וכתבתי אותם על הדף בצורה מעשית בשבילי. מה אני יכולה לעשות בדיוק, ואיך. אילו קטעים בדיוק לשפר באתר. מי יכול לתרגם. אילו אימיילים בדיוק לכתוב. אילו סרטונים בדיוק להפיק, ואיזה אודיו. וכך הלאה. מדויק. ותפור עבורי. מוכן לביצוע, גם אם לא הכל מיד. ויש בהחלט הרבה שיכול להתבצע מיד.

אח"כ חשבתי שאפשר לעשות אותו תרגיל עם תחומים אחרים.
האתגר הבא: 50 דברים שאני יכולה לעשות כדי לקדם את הקשרים האישיים שלי.
נראה המון... איך 50... אבל אני כבר יודעת שכשמתחילים זה רץ.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-02-14T09:23:57):

_הוצאתי דפים ועט, והתחלתי לרשום דברים שאוכל לעשות כדי לקדם את העסק שלי.
כתבתי עשרה, כתבתי עשרים, וכשהתקרבתי לשלושים, החלטתי שאגיע לחמישים.
אני אכתוב 50 דברים שאוכל לעשות כדי לקדם את העסק שלי.
משהו כמו fifty ways to leave your lover, רק להיפך._
איזה יופי. השראה.



[/spoiler]
[spoiler=הערה של נטע על הסיפור של הקריירה האישית שלי]

[b][po]נטע ש[/po][/b] (2010-02-14T17:48:23):
[u]בן זוגי היה עובר לידי כאשר קראתי ספרים עבי כרס על ניהול או חינוך, וממלמל, מה נעשה עם כל הכשרון הזה?... איך נרוויח ממך כסף?...[/u] (מתוך [url=http://tadmor.biz/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A8)]סיפור הקריירה האישית שלך[/url]
שפך אותי מצחוק!!! בדיוק כמו אצלנו!!!


[b]סאלוש[/b] (2010-02-14T21:40:33):
[u]שפך אותי מצחוק!!! בדיוק כמו אצלנו!!![/u]

שמחה שצחקת :-) זה בדיוק כמו אצל כל כך הרבה אנשים.
אני פוגשת אנשים במצב הזה כל יום. בד"כ יותר מאחד ביום. חברים, משפחה, לקוחות.
זה מאוד נפוץ.
אני חושבת שזה אחד מסממני ה"עידן החדש" וה"כלכלה החדשה".
זה משבר שמגיע יחד עם שיפור במצב הכללי. זה כמו שבמדינות מתפתחות אין בעיות לב, כי הם מתים לפני כן.
אז פעם אנשים היו מתקשים מאוד לשרוד. פשוט להרויח מספיק כסף כדי להאכיל את הילדים.
והיום רובנו לא שם. אולי יש לנו טרדות פרנסה, אבל זה לא כי באמת הסכנה היא שנהיה רעבים ללא קורת גג בחורף (עבור רוב מי שגולש כאן, לא עבור כולם כמובן).
הסכנה, החשש, האיום הם שלא נממש את עצמנו. שלא נהנה מהעבודה שלנו, שהיא לא תגשים את הכישורים שלנו ואת המאוויים הכי עמוקים שלנו.

המקצוע שבחרנו ללמוד נבחר לפני כל כך הרבה זמן. ולפני שידענו את כל מה שאנחנו יודעים היום.
והיום, לאן כדאי ללכת?

סיפרתי היום (שוב) את סיפור הקריירה שלי לידידה. היא הביעה קנאה קלה על המקום שהגעתי אליו: עוסקת במה שאני אוהבת מאוד, מרויחה, עובדת בשעות שמתאימות לי מאוד (בוקר ומעט ערב, בלי אחה"צ). וזה מה שהיא רוצה גם, ולא ברור לה לאיזה כוון להתקדם. הבהרתי לה שהיום היא רואה את הסוף הטוב שלי (אולי אמצע טוב...), אבל זה לא היה נראה ככה בהתחלה. לא היה ברור לי בכלל שזה כוון שיכול להצליח (כלכלית), והיתי מאוד לא סגורה על כוון ההתקדמות. אני זוכרת שזה היה ככה, למרות שהיום לא ברור לי למה חששתי כל כך, ולמה לא האמנתי בעצמי.

[/spoiler]
[spoiler=האם המחמאות שלנו הורסות את הבטחון העצמי של ילדינו?]
"אתה הילד הכי חכם בעולם", "את מוכשרת מאוד במתימטיקה", "מי הילדה הכי יפה בגן?"

איך אתם מרגישים עם מחמאות כאלה כלפי ילדים? כלפי הילדים שלכם? נעים לכם הצליל? אם כן, קראו היטב הלאה. אלו מחמאות הרסניות לבטחון העצמי של ילדיכם.

אפתח בשאלה שמעלה אלפי קון בספרו [url=http://bookme.co.il/Books/[po]Item]החינוך שילדינו ראויים לו[/url] Details[/po].aspx?Barcode=35-2199. למה היתם רוצים שילדיכם ייחסו את ההישגים שלהם - לכישוריהם, או להשקעה שהם משקיעים? אנסח אחרת. אם ילדיכם קיבל ציון גרוע במבחן, האם היתם רוצים שיחשוב שהציון הגרוע נובע מטפשות, או מן ההשקעה המועטה שהשקיע בלימודיו?

התשובה זהה, כמעט, בכל פורום שבו נשאלת השאלה. הורים ומחנכים בכל העולם, כמעט תמימי דיעות: כולם רוצים שילדים ייחסו את הישגיהם להשקעה שהם משקיעים. כולם רוצים שילד שנכשל במבחן כלשהו יאמר לעצמו, לא למדתי מספיק, ועכשיו אלמד יותר.

האם זה מה שילדים אומרים לעצמם בעת כשלון? ובכן, חלק כן, וחלק לא, ורובם לא. רובם אומרים: אני טיפש, או חלש במתימטיקה. אין טעם להתאמץ.

ספרים רבים (למשל אלה של קון) נכתבו בנושא הזה. איך לגרום לילדים להעריך השקעה? לרצות ללמוד? ויש שיטות חינוך שמחזקות את האהבה של ילדים להשקעה ולאתגר, ויש כאלה שמדכאות אותו בשיטתיות וביעילות. יש בתי"ס שבהם התלמידים אוהבים ללמוד, סקרנים וחרוצים, ויש בתי ספר (הבה נודה, רבים), שבהם זה לא המצב. בתיה"ס הרגילים שבהם מקדשים תוצאות וציונים, לומדים בהוראה פרונטלית רגילה, בכיתות ענק, הם בהחלט לא צעד בכוון הנכון. משרד החינוך בישראל, אגב, מכיר במצב הזה, ויש בתי"ס ניסויים של משרד החינוך, ציבוריים ופתוחים לכל, שבהם החינוך אינו כזה (ביה"ס שאני מכירה אישית הוא "עין הים" בחיפה). אבל את זה יתכן שכבר ידעתם.

לטעמי, עד לא מזמן היה חסר רעיון בסיסי מאוד בתפיסות החינוכיות שלנו. ידענו שאסור לומר לילדים "אתה טיפש", כי אז הם לא ירצו להתאמץ וללמוד, אבל רובנו הפלגנו בהתלהבות בשבחיהם בכל הזדמנות: אתה חכם. אתה מוכשר. אתה תופס מהר. אתה גאון. אתה מנצח תמיד בשח. אתה הראשון בכיתה באנגלית.

אבל "אתה גאון" הוא הצד השני של אותו מטבע הרסני של "אתה אידיוט". כי אם לפעמים אומרים לי שאני חכם, אז כשלא אומרים, אני מבין מיד (אני די חכם...) שאני טיפש. ויותר מזה: אם כשאני מצליח, אומרים לי שאני חכם, אז לא קשה להסיק: תוצאות נובעות מחוכמה (ולא מהשקעה). וכאשר אני לא מצליח, ברור ממה זה נובע: מטיפשות. ואם אני מצליח כל הזמן, אבל זה כי אני חכם, אז מה יקרה אם יום אחד אפסיק להיות חכם? או אפגוש ילדים חכמים ממני (בבי"ס למחוננים למשל)? ולמה בכלל לגשת לאתגרים? הם עלולים להראות שאני בעצם לא כל כך חכם.

קרול דואק, בספרה [url=http://www.mindsetonline.com/,]כוחה של נחישות[/url] מספרת על ניסוי שערכה. שתי קבוצות ילדים קיבלו פאזל קל למדי לפתרון. הם פתרו היטב את הפאזל, ואז קיבלו מחמאה. לאחר המחמאה, נשאלו אם הם רוצים לפתור פאזל קל יותר, או קשה יותר. חלקם בחרו בפאזל הקשה, וחלקם בחרו בפאזל הקל. שתי הקבוצות קיבלו מחמאות שונות בתכלית. לכל ילד בקבוצה הראשונה החמיאו: "אתה מאוד חכם, כל הכבוד". לילדים בקבוצה השניה החמיאו משהו כזה, "השקעת הרבה מאמץ וחשיבה, כל הכבוד". ואז נתנו להם לבחור. אתם ודאי יכולים לנחש אילו ילדים בחרו באיזה פאזל. מחמאה אחת ויחידה השפיעה על הבחירה שלהם באופן מכריע. בקבוצה שקיבלה מחמאה על חוכמה, 70% מהילדים בחרו פאזל קל. בקבוצה השניה, שקיבלה מחמאה על השקעה, 70% מן הילדים בחרו בפאזל הקשה, שהוסבר להם שיהיה מעניין יותר.

יש פה משהו עמוק, ולא רק סמנטיקה. יש שתי תפיסות בסיסיות שונות לאנשים. דואק קוראת להן התפיסה המקובעת, והתפיסה המתפתחת. אנשים שמחזיקים בתפיסה המקובעת, חושבים שהישגים נובעים מתכונות אופי. מחוכמה. מכריזמה. מאומץ. אי אפשר לפתח את התכונות הללו, רק להוולד איתן. ואם כך, מטרתם בחיים היא להוכיח את עצמם. להוכיח שהם נולדו עם התכונות הטובות. ורצוי גם להשפיל אחרים בדרך, כדי להוכיח שהם עצמם טובים יותר. אנשים שמחזיקים בתפיסה המתפתחת מאמינים בהתפתחות, בפיתוח כישורים. הם רוצים לבנות את עצמם ואת ההישגים שלהם. והם גם פתוחים לגדילה של אחרים – למה לא? אין הרבה מה להוכיח, יש מה לפתח.

והתפיסות שלנו עוברות בירושה לילדינו, דרך ההתנהגות שלנו ודרך השפה שלנו. אם אנחנו אומרים לילד, "אתה מוכשר", אנחנו מפתחים אצלו את התפיסה המקובעת. התפיסה שאומרת שיש דבר כזה אנשים מוכשרים, ויש אנשים לא מוכשרים, וכדאי להכלל בקבוצת המוכשרים. הוא צריך להוכיח את עצמו. כשלא יצליח, הוא ירגיש שאיננו מוכשר. כאשר אנחנו אומרים לילד, "התאמצת והתוצאה יפה", אין פה שום סכנה. הפעם התוצאה יפה, יופי. אם פעם אחרת התוצאה לא תהיה יפה, הוא ידע מה לעשות. להתאמץ יותר. אין פה עניין של כשרון שקיים או לא קיים. יש משיכה לאתגרים, כי הם מהנים, ואין בהם סיכון. כאשר החמיאו לילדים בניסוי על חוכמתם, הם רצו להמשיך להוכיח את חוכמתם, וזאת יעשו בעזרת הפאזל הקל. כאשר החמיאו להם על מאמציהם וחשיבתם, רצו להמשיך בהם, כי הם נהנו מהם, ואין מה להפסיד.

המחמאה להשקעה כוללת בתוכה מתכון להצלחה. אם מחמיאים לי על השקעה, אני יודע מה להמשיך ולעשות: כשאני מצליח – להמשיך להתאמץ ולהתפתח, וכשאני נכשל – להמשיך להתאמץ ולהתפתח. אין הבדל גדול בין המקרים עבורי, והמשמעות לא גדולה כל כך של הצלחה או כשלון. המחמאה על כישורים כוללת בתוכה שיפוט בלבד. טוב או רע. ואין מה לעשות עם זה, רק לצהול לזמן קצר בהצלחה (קצר, כי צריך עוד להוכיח את עצמי), ולפחד מאוד, ולהתיאש, בזמן כשלון.

דואק מצטטת ציטוט משעשע במיוחד. היא שאלה ילדים בכיתה ב', "איזו עצה הייתם נותנים לילד בכיתה שלכם שמתקשה בחשבון"? והנה עצה שנתן ילד בעל תפיסה מתפתחת: "תגיד, אתה מתייאש מהר? אתה חושב רגע ואז מפסיק? אם זה מה שקורה לך, אולי כדאי שתחשוב יותר זמן – שתי דקות אולי, ואם לא תצליח, אולי כדאי שתקרא שוב את השאלה. ואם גם אז לא תצליח, כדאי לך להצביע ולשאול את המורה". לילד הזה יש מתכון להצלחה. ילדים בעלי תפיסה מקובעת לא יודעים מה ליעץ. הם אמרו לילד שלא מצליח דברים כגון, "אני מצטער". אין להם מתכון להצלחה, כי מבחינתם, כשלון מעיד על חוסר כישורים.

כל חיי אמרו לי שאני חכמה מאוד. חכמה מכולם. ונחשו מה חשבתי לעצמי תמיד. שאני די חכמה, זה כן, אבל לא מספיק חכמה. עובדה: תמיד יש אנשים חכמים יותר. האמת היא, שגם לאמי אמרו ללא הרף שהיא חכמה. והתפיסה שלה היתה בדיוק כמו זו שלי: אני חכמה, אבל לא מספיק. מהיום שהפסקתי לחשוב על עצמי כעל חכמה או לא חכמה, ורק לחשוב איך לפתח את עצמי עוד ועוד, התחלתי ליהנות הרבה יותר מהישגי. הם לא אומרים עלי דבר, רק כמה השקעתי בהם. בתור מאמנת, אני יכולה לספר לכם שיש הבדל גדול מאוד באיכות החיים של אנשים שמחזיקים בתפיסות השונות הללו. אנשים שמנסים להוכיח את עצמם ללא הרף, חווים קשיים רגשיים עצומים. ההצלחה מלחיצה אותם, כל כשלון קטן מפיל אותם. הם מתקשים מאוד לפעול בסביבה מאתגרת רגשית. אנשים שאוהבים אתגרים ואוהבים להתפתח, ולא עסוקים כל הזמן בתיוג עצמי של מוכשרים או לא מוכשרים, מוכנים לעמוד באתגרים שמשאירים אותי פעורת פה. למשל, לנסות לקבל משרת ניהול בכירה ביותר בתחום שבו אין להם מושג וחצי מושג. הם הולכים על זה, למה לא? אם לא יקבלו את המשרה, זה לא יאמר דבר עליהם. אם יקבלו אותה, ובכן! יהיה להם הרבה לאן לגדול.

עברו כמה חודשים מאז שקראתי את הספר הזה, שסיכם היטב את הנושא הזה של מחמאות, שכבר חשבתי עליו מספר שנים. היום אני לא מחמיאה לילדי על שום כישור שלהם. לעולם. רק על השקעה שהם משקיעים. אני אוהבת אותם, מחבקת אותם ללא סוף, ואוהבת לשבת ולהתבונן בהם מקפצים, רוקדים, מציירים או כותבים. אנחנו בוחנים את הציור או הסיפור, עוברים על הפרטים ומתענגים עליהם. אני לעולם לא אומרת להם שהם מוכשרים, כי אני לא מאמינה בכישורים. אם הם מתפארים בהישג שעולה על זה של חבריהם, אני שואלת אותם מה עשו לטובת ההישג הזה, ומשבחת אותם על ההשקעה. אני שואלת אותם מה לדעתם חבריהם עוד לא עשו כדי לקדם את עצמם. כשביתי באה ומראה לי מבחן שבו ענתה נכון על כל השאלות, אני שואלת אותה אם נהנתה לפתור נכון את המבחן. אם היא גאה בעצמה על ההתקדמות שלה בחומר, על הלמידה. את השאלה הקטנונית בדבר הישגיהם של ילדים אחרים במבחן אני שומרת לעצמי. כשבני מנצח אותי ב"משחק הזכרון", אני לא משבחת אותו על זכרונו הטוב. אני רק מחבקת אותו, ומציינת בשמחה, שהוא מצא יותר זוגות ממה שאני מצאתי. ומכיון שיש לי הרגל מושרש לומר משהו עם כל חיבוק, אני אומרת להם בפשטות, אתה הילד שלי. את הילדה שלי. ולפעמים: אתה בן ה – 4 שלי. את בת ה – 7 שלי. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב.

התפיסה שלי הזו, שדואק קוראת לה התפיסה המתפתחת, עומדת למבחן יומיומי בקשר שלי עם בתי. היא מתעמלת בנבחרת התעמלות קרקע. לכאורה, מה יותר תחרותי מנבחרת? מה יותר מעיד על כישוריה או חוסר כישוריה, מאשר זכיה במדליה או אי זכיה במדליה? אבל אני לא רואה את זה כך. מבחינתי נבחרת היא פשוט מקום להתאמן בו הרבה. להתעמל הרבה. לזוז הרבה. לפתח כושר ריכוז ואומץ. לפתח עוד ועוד את תפיסת העולם המתפתחת, את הכישורים. לעמוד מול אתגר אחרי אתגר, וליהנות מהם. אני עקבית ביחס שלי להישגיה: שמחה כנה יחד איתה, וחוסר שבחים על כישוריה. רק שבחים על כך שהיא מתמידה להתאמן שבוע אימון אחר אימון, שבוע אחר שבוע, גם כשלא כל כך בא לה לצאת מהבית החם אל הגשם, ולנסוע לאימון. אני זוכרת את דברי המאמנת הראשית, שהיססה אם לקבל אותה לנבחרת בתחילת השנה, ואמרה שהכישורים שלה גבוליים, אבל כדאי לנסות. היום לא נראה שהכישורים שלה גבוליים בכלל. שמחת החיים שלה והאהבה שלה לספורט, ואולי היחס שלי לאתגרים שמרגיע אותה, מחפים על כל חוסר של כישור שהיה או לא היה לה. ואיך אפשר בכלל למדוד כישורים? אפשר למדוד ביצוע.

עכשיו עומדת בפניה התחרות השנתית, ואני מתחילה להכין אותה לתחרות. היא מראה סימני פחד מן התחרות, שבתחילת השנה התרגשה ממנה וציפתה לה. שאלתי אותה מה אמרו להן המאמנות, האם הן חייבות לנצח בתחרות? היא אמרה שכן. אמרו להן שהן חייבות לנצח. צחקנו יחד. זה הרי אבסורד. איך אפשר להבטיח ניצחון? אפשר רק להתאמן. את יודעת, אמרתי לה, את ממש לא צריכה לנצח בתחרות. את יודעת מה את צריכה לעשות? שאלתי אותה. והיא חייכה: כן, אני יודעת. פשוט לעשות את זה.


[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2010-03-03T19:44:59):
:-)
יפה ומרגש.
וגם מלחיץ, כמובן P-: בתור מישהי בעלת תפיסה מקובעת (לפחות כנקודת מוצא), שחוששת שהיא לא מוכשרת מספיק כאמא כדי לשנות את התפיסה וליישם את מה שאת כותבת כאן.

אבל אנסה :-)


[b]סאלוש[/b] (2010-03-03T21:38:21):
שלום לך אשה שמחה,

משפט המפתח שלך כאן הוא: [u]לפחות כנקודת מוצא[/u]...
את רואה את הדרך לפניך, במידה מסוימת. גם אם היא לא ברורה, את מבחינה במטרה המרוחקת.
גם לי זה היה תהליך. את השניה ששואלת אותי שאלה דומה, על הקטע הזה, כך שאולי כדאי שאוסיף את זה פנימה.

גם אני עברתי תהליך עם זה. קראתי את המחקר הזה על הילדים לפני כמה חודשים. ולקח לי כמה חודשים להפנות עורף כליל למחמאות מהסוג הזה, וגם למחשבות ביני לבין עצמי מהסוג הזה. לא כתבתי בקטע, כי לא ידעתי אם זה מעניין, שבהתחלה לא רשמתי את ביתי לנבחרת, כי המאמנת הראשית אמרה שהיא "גבולית" ביכולות שלה. והאמנתי לה כמובן, בתור אשת מקצוע. על ילדה אחרת אמרה שהיא הטובה ביותר בקבוצה. היום אחרי מספר חודשים, יש תרגילים שבתי מבצעת ואותה ילדה עדיין לא, וגם להיפך כמובן. וזה באמת כבר לא מעניין אותי. אני שמחה לראותה מאתגרת את עצמה ללא סוף. ואני פחות ופחות אומרת לעצמי משפטים מקובעים בדבר היכולות שיש לה או אין לה.

מה שטוב הוא שהפידבקים מידיים. את יכולה כבר היום לתת מחמאות על ביצוע והשקעה ולראות מה התגובה.


[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2010-03-04T20:16:26):
[u]את יכולה כבר היום לתת מחמאות על ביצוע והשקעה ולראות מה התגובה.[/u]
ואכן עשיתי זאת, וההרגשה הייתה טובה :-)
הקטע הזה שכתבת כאן ובו הסברת את התהליך אכן עוזר ומרגיע :-)
תודה @}


[b]סאלוש[/b] (2010-03-04T23:04:28):
[u]אכן עשיתי זאת, וההרגשה הייתה טובה[/u]
נהדר לשמוע |L|

ואני אנסה להוסיף את זה.



[/spoiler]
[spoiler=שיתוף על מקרה שכעסתי מאוד על מישהו קרוב, אבל לא הגבתי בצורה הרגילה שלי]

ההתמקדות לוקחת אותי לעוד ועוד מקומות חדשים.
היום מאוד מאוד כעסתי. מאוד. מישהו עשה משהו שפשוט הכניס אותי להלם של כעס. מיותר לציין שזה משהו שמעולם לא היתי עושה. אבל הוא כן עשה אותו.
זה היה בטלפון כשגיליתי את זה, ופשוט סיימתי את השיחה, עמדתי רגע ליד השיש ופשוט התמקדתי בתחושה שלי. תחושת כעס. תחושת הפתעה.
לא ניסיתי לעשות משהו עם התחושה שלי. פשוט בחנתי אותה וחשתי אותה. ועדיין היא היתה די חזקה.
ואז יצאתי להליכה לכוון שעור היוגה, והטלפון ביד שלי. והנטיה שלי היא להתקשר מיד לחברה ולהתחיל לספר לה על מה שקרה.
אבל היתה לי תחושה שזה לא יעזור לי. להיפך. אני אדבר ואדבר ורק אצדיק את עצמי ואלבה את הכעס שלי. היה לי גם מעט זמן ולא רציתי לבזבז אותו כך.
במקום זה המשכתי להתמקדם בכעס ולהרגיש אותו. בלי ללבות ובלי לדכא.
ואז התחלתי לחשוב מחשבות אחרות על אותו אדם, לשאול את עצמי מדוע הוא עשה מה שעשה.
התחלתי להבין. הכעס שלי הלך והתפוגג והתחלף בכל מיני שאלות לגבי הקשר שלנו.
מה מפריע לי בקשר? מה מפריע לו?
היתה לי תובנה לגבי משהו שמפריע לו, שידעתי שמפריע לו, אבל פתאום הבנתי משהו לגבי המינון, שזה מאוד מאוד מפריע לו.
מה שהוא עשה היה מעין עונש בשבילי, בנקודה שהוא יודע שהיא רגישה.
אז החלטתי לתת לעונש שלו להצליח. ובאמת להתחיל להבין את הנקודה הזו שהוא מנסה להעביר לי.
גם התחלתי לראות דברים שיכולתי לעשות כדי למנוע את הפשלה שעשה. היו לי תחנות בדרך שיכולתי לפעול בהן, ולא פעלתי, כי זה לא היה לי מספיק חשוב.

זהו. אני עדיין לא שמחה ממה שקרה, אבל הדרמה נעלמה. והבנתי הרבה לגבי הקשר שלנו.

[/spoiler]
[spoiler=סיפור אימון לקידום עסק של הדרכה]
היום קיבלתי אישור לפרסם סיפור אימון של אשה מקסימה אחת שרצתה שוב לחזור לעסק שהיה לה, ולקדם אותו. אז הנה לפניכם. קצת ארוך, אבל מעניין, אני חושבת. עוד לא סיימנו, אבל כבר יש המון תוצאות חיוביות. לקוחות והזדמנויות עסקיות. יופי של אימון היה לנו.

[hr]

אימון לקידום עסק – אימון דרך הסקייפ והטלפון

שלום לך, אמרה לי האשה האלגנטית והקורנת הזו. קראתי מה שכתבת במשך שנים ברשת, ועכשיו חשבתי שאולי נוכל לשוחח. אני שכירה, אבל רוצה במקביל לעבודתי גם לחזור לעיסוק קודם שהיה לי, הדרכת קורסים בתחום אלטרנטיבי. אני מצוינת בתחום המקצועי שלי, אבל אני לא ממוקדת, לא יודעת איך להתחיל, ואיך לארגן את הזמן שלי. אני גם חוששת מכל עניין השווק, לא מרגישה בנוח להציב את עצמי באור הזרקורים. אני רוצה לפנות לקהלים גדולים כדי להביא הרבה לקוחות, אבל לא מרגישה בנוח לפרסם את עצמי כל הזמן. קשה לי לפנות לאנשי מקצוע בתחומים קרובים ולהציג את עצמי. למשל, יש ארגון גדול שחשבתי לפנות אליו, ולהציע להם לשתף פעולה, ולכלול אותי ברשימה של המטפלים שלהם. אבל אני מפחדת מהשיחה הזו.
אני רוצה לעסוק בתחום הזה במשך שנה, ואז לבחון הלאה את דרכי המקצועית. האם להמשיך להיות שכירה, או להיות עצמאית בלבד, בתחום הזה? ואולי בתחום אחר? אני רוצה יותר להאמין בעצמי.

בסדר. בואי נתחיל. נבנה את התשתית שתתחיל להחזיר אלייך את הלקוחות. איך ומאין הגיעו אלייך לקוחות בתקופה הקודמת שבה לימדת? דיברנו על האפיקים שעבדו אז, ותכננו איך לשחזר ולשפר אותם.

בדקנו יחד את האתר. האתר חביב, אבל הפונטים לא מספיק ברורים, הטקסט לא מספיק משווק, אין מספיק תמונות ומכתבי המלצה. הוא נראה קצת חובבני, לא מספיק מושקע, לא מושך אותי מיד להרים אליה טלפון ולהרשם לקורס אצלה. בנינו את הקווים המנחים שעל פיהם תעבוד על האתר, ואני, בתור הצ'ופר הרגיל שלי ללקוחות עסקיים, אעבור ואלטש את הטקסטים השווקיים.

מה עוד? התמחור לא סגור, לא ברור, מטריד אותה שלא ברור לה עצמה מה בדיוק המוצרים שלה, וכמה הם עולים. בדקנו את השעות שמושקעות בכל סוג של שירות שלה, ואת העלויות עבורה, והתחלנו לבנות את התמחור. זה קריטי שיהיה תמחור ברור ומוגדר, גם אם אפשר לשנות אותו מתי שרוצים. העיקר הוא שכשלקוח מתקשר, ברור לה לגמרי מה יש לה להציע, וכמה זה עולה.

לו"ז – בנינו את הלו"ז השבועי לעבודה. אין המון זמן פנוי לעסק, אבל זה בסדר. נעבוד עם מה שיש, וננצל אותו היטב.

[b]פגישה שניה[/b]. היו כמה דברים שהתקדמו השבוע. השיגה עוד כמה מכתבי המלצה לאתר, וגם תמונות שמותר לה לפרסם באתר. יופי. תמונות ליד מכתבי המלצה זה טוב. אבל התחושה שלה היא שהשבוע הזה לא היה פרודוקטיבי. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לזה, אמרה לי. אני מרגישה שזה חומק לי מבין הידיים. אין לי מספיק בטחון עצמי.

פנתה אלי אישה, והתעניינה בקורס, אבל השיחה לא היתה טובה מספיק, אני מרגישה. קודם כל היא ביקשה קורס פרטי, ולא היה לי תמחור מוכן לזה. ובכלל, התחושה שלה לא היתה ברורה. האם האשה הזו כן מעוניינת? או שלא? היא אמרה שתשאל את בעלה. בכלל, יש לה תחושה שרוב השיחות שמגיעות אליה נגמרות בכלום. אין עסקה. ניסינו לספור. האם זה באמת כך? האם הן באמת רובן נגמרות בכלום? וחישבנו שזה בערך 50% של השיחות שמהן נסגרת עסקה. בסדר. 50% זו התחלה לא רעה, ובהחלט יש על מה לעבוד.

בנוסף, היא אמרה לי שראתה שהאתר שלה לא עולה בכלל בגוגל. אופס! קשה להגיע כך ללקוחות. עברנו על הדרכים שבהן היא יכולה לקדם את האתר שלה בגוגל בעצמה, לפני שנשקול בהמשך פרסום בתשלום.

היא סיפרה לי שהיתה מאוד עייפה השבוע. ניתחנו שוב את הלו"ז השבועי. קבענו לנסות השבוע שעת הליכה לישון מוקדמת יותר. פחות גלישה ברשת ויותר הליכות בערב, שממלאות אותה באנרגיה. בנוסף, קבענו שתכתוב כתיבה אסוציאטיבית מדי ערב, 10 דקות, כדי לפנות ולהבהיר את מחשבותיה.

[b]פגישה שלישית[/b]. יש! מקום ראשון בגוגל בחיפוש אחר המילים המתאימות, כולל שם העיר. העבודה שלנו יחד השבוע על קידום האתר שלה השתלמה. כל הכבוד לי ולה.

הכתיבה היתה מצוינת. אבל עדיין גלשתי הרבה, והלכתי לישון מאוחר.

מה שכדאי לעשות השבוע הוא לדבר עם הארגון הגדול. אבל אני מרגישה לחוצה מדי מהשיחה.

לחוצה? תרגלנו "התמקדות". ואז התחושה היתה קצת יותר רגועה לקראת השיחה.
בנוסף, דיברנו על עוד דרכים שבהן היא יכולה להתחיל את שווק העסק שלה. דיברנו על עוד מוצרים שאפשר להציע שאולי יהיה קל יותר לשווק, למשל בפורמט אחר ובמחיר נוח יותר. דיברנו עוד על איך להשתמש בכתיבה האסוציאטיבית, כדי להבהיר את המחשבות, החששות, הרעיונות.

[b]פגישה רביעית[/b]. האתר הולך ומתקדם. יש תמונות, מכתבים, החומר הולך ונהיה קצר ופשוט יותר, ברור ושווקי. כבר נראה טוב. וכן, התקשרתי לארגון! אני גאה בעצמי. רעדתי כולי, אבל עשיתי זאת, ואמרתי את מה שתכננתי. ביקשתי לקבוע פגישה עם מנהלת בכירה שאני יודעת עליה. ביקשו שאשלח להם את החומר שלי.

השבוע גם עבדתי על פי התוכנית שלי בחלק גדול מהזמן. עשיתי מדיטציות ודמיון מודרך, כמעט כל יום. דמיינתי שלקוחות פונים אלי.

עכשיו, אחרי השיחה המוצלחת עם הארגון, אני מבולבלת. משהו עוצר אותי. כל מיני פחדים וחששות.

תרגלנו התמקדות נוספת, שבה נזכרה בחווית ילדות משמעותית שמתקשרת אצלה לנושאים הללו. אחרי התרגול, תחושה יותר קלה. אני לא מתכוונת לוותר, היא אומרת לי. הבטחתי לעצמי ואני אעשה זאת. אחת המטרות שלי בחזרה לתחום העיסוק הזה, היא ללמוד לעבוד ולהתקדם יחד עם הספקות והפחדים.

דיברנו עוד באופן מעשי על המקומות שהיא מתכננת לתלות בהם את הפלאיירים שלה, ואיך תשלב את זה בלו"ז שלה. דיברנו על עוד טקסטים שווקיים שהיא תכין ונעבוד עליהם יחד. עוד מקומות ברשת שאפשר לפרסם בהם.

דיברנו על "מנוחה של אלופים", כשעייפה, במקום גלישה: כתיבה, שינה, התמקדות (טכניקה שהיא יכולה לתרגל לבד, כי יש לה הרבה נסיון בטכניקות דומות), או הליכה.*

[b]פגישה חמישית[/b]. תרגלתי השבוע "מנוחה של אלופים": הלכתי לישון מוקדם הרבה פעמים, כתבתי, עשיתי מדיטציות, היותי בחוץ הרבה. אני מרגישה מלאת כוחות. גלשתי הרבה פחות מפעם, וזה היה מצוין.

אבל אני מתלבטת לגבי העסק הזה. אני מרגישה שהוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה, ועכשיו נשאלת השאלה, אם אני באמת רוצה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה להיות יעילה, לעמוד בזמנים. יש לי עכשיו משמעת עצמית. אולי לא מושלמת, אבל בהחלט מספיקה. הרבה יותר ממה שהיתה לי לפני האימון. אני יכולה להכניס עוד דברים ללו"ז שלי. אבל משהו פה מלחיץ אותי.

ניסינו לפרק את תחושת הלחץ למרכיבים. מה הלחיץ השבוע? הלחיץ להתקשר לארגון הגדול. הלחיץ התחושה שאני צריכה להיות 100% בהכל. לא לפספס דבר. תחושה שאין לי משאבים לתת יותר, ועכשיו יהיו עוד אנשים שירצו את המשאבים שלי. אלו היו גם הסיבות שהפסקתי את העיסוק הזה בתקופה הקודמת.

קבענו כמה תרגילי כתיבה לשבוע הזה. לבנות רשימות של הדברים שמטרידים אותה, מדאיגים, דברים מושכים וכיפיים, ורעיונות לביצוע. מדי יום תקדיש מספק דקות לעבודה על הרשימות.

דברנו גם עוד על העניינים המעשיים, על המוצרים השונים שלה, עוד על האתר, על פרסומים אחרים שלה ברשת ועל התמחור.

[b]פגישה שישית[/b]. יש הרבה התקדמות. שתי הדרכות כבר התבצעו השבוע. בנוסף, לקוחות פנו, והיא סגרה איתם על קורס פרטי. בארגון העבירו את החומר שלה למנהלת הראשית, אבל עדיין לא קבעו לה פגישה. האתר נראה טוב והיא מקבלת עליו מחמאות.

דיברנו על ההדרכות שהתבצעו, על התחושות שלה, הגישה שלה, מה שהיה שם. היא מרגישה הרבה יותר רגועה ממה שהיתה פעם בהדרכות כאלה. מרגישה שנתנה מעצמה המון. נושא שהיא מעוניינת לעבוד עליו עוד, הוא פחות להרגיש שהכל חייב להיות מושלם ולהפתר מיד. באחת ההדרכות הזוג הסכים להצטלם, והם צילמו תמונות יפהפיות, שהיא כבר העלתה לאתר שלה. היא נראית שם מקצוענית אמיתית. והבטחון המקצועי שלה, שהיה לה כל הזמן, מתחזק עוד. זה קורה.

הגענו לנושא שיחות המכירות שלה. היו השבוע שתי שיחות. באחת היא הרגישה לא בנוח בשיחה. בשניה, היא כבר זכרה את מה שדיבנו בפגישה, והיתה שיחה יותר טובה.

בשיחה הראשונה, הרגישה חוסר בטחון מסוים, חוסר בהירות. דיברנו על הרעיון של להשאיר את הפוקוס שלה כל הזמן על הלקוחה. מה היא צריכה? מה היא מרגישה? מה מדאיג אותה? מה המטרה שלה? ופחות על הרגשות שלה עצמה. שיתפתי אותה בזה שהרבה פעמים לקוחות אומרים לי דברים שבמצב אחר יכולתי להפגע מהם. למשל, שהם לא יודעים אם הם רוצים להמשיך ולהתאמן איתי. בגלל כל העבודה שעשיתי ואני עושה (אימון, התמקדות ושיטות נוספות), הפוקוס שלי נשאר עליהם כמעט 100% מהזמן. אם מישהו מתלבט אם להמשיך ולהתאמן איתי, זה כאילו שהוא מדבר על מאמן אחר. מבחינתי, זה לא אישי כלפי בכלל (אפילו אם זה כן אישי!). אני ממשיכה לבדוק איתו, מה המטרות שלו כרגע, ומה ישרת אותו הכי טוב. בד"כ ההתלבטות לא כל כך קשורה אלי, אלא לנושאים שעומדים בפניו. זו יכולת נבנית, אולם רק הרעיון הבסיסי הזה יכול להתחיל להשפיע עלייך בכוון. היכולות הרבות שלך יבואו לידי ביטוי כאשר הפוקוס יהיה על הלקוח בזמן השיחה.

תרגלנו התמקדות ברגשות שלה בזמן השיחות. היא נזכרה שוב בחוויות ילדות אחרות שקשורות לרגשות הללו. בסוף, כרגיל, תחושת קלילות. מעניין הקשר הזה, בין החויות הללו לשיחות המכירות.

כמו בכל פגישה, אנחנו מקדישות חלק מהזמן לעניינים המעשיים. איפה תפרסם השבוע. למי להתקשר. לאילו אתרים תכנס. לנסות להשיג את הפגישה בארגון. בחרנו זמן יומי קבוע לכתיבה, שטובה לה ותומכת בה, אבל לא תמיד יוצאת לפועל. דיברנו קצת על ניהול ההרשמה הקורסים. תאריכים: להיות סגורה על התאריכים שפנויים להדרכות, ובשיחות מכירות, המטרה היא לסגור תאריך.

[b]פגישה שביעית[/b]. היתה שיחת טלפון מעניינת. מישהו כנראה התקשר וחמד לצון, אבל היא לא היתה בטוחה לחלוטין, ודיברה איתו בצורה טובה מאוד. אחרי האימון הקודם שלנו בנושא שיחות, היא כל הזמן ניסתה לשמוע, מה הוא רוצה בעצם, מה היא יכולה לעשות בשבילו. זה היה תרגול מצוין, אם כי התחושה שזה היה לא-אמיתי, היא לא הכי נעימה.

השבוע היתה לי ירידת מוטיבציה, היא אומרת. אני לא שמה את כל הכוחות שלי בעסק. למה? אני שואלת, מה עומד מאחורי זה? יש לי תחושה שזה לא מצליח. תחושה שאני צריכה להשקיע המון, בשביל אולי משהו קטן שיצא מזה. לא כיף לי לשווק את עצמי. זה הנושא שחוזר. זהו נושא מרכזי באימון הזה, באופן לא מפתיע. השווק הוא אחד האתגרים העיקריים של רוב בעלי העסקים הקטנים. הצורה שבה רובנו חונכנו, לא ממש תומכת בשווק עצמי. לפעמים התחושה של ירידה במוטיבציה היא רק סמפטום לחששות מפני אתגרים, כגון אתגר השווק.

הבחנו בכך שהיא עומדת בלב הבחירה. ללכת על זה, או לא? להכנס לתחומים שמאתגרים אותה מאוד, של שווק ופרסום, או לא? יש לי משמעת עצמית עכשיו, הוכחתי שאני יכולה לבצע. ועכשיו הצעד הבא הוא להאמין בעצמי יותר. ואני כן מאמינה בעצמי, יודעת שיש לי מה לתת. אבל האם אני מוכנה ללכת על זה בכל הכוח?

ובעצם, אני אומרת לה, הוכחת לעצמך שאת יכולה לבצע, אבל עוד לא הוכחת לעצמך שאת יכולה לשווק. וגם אם את יכולה, מה שנראה בהחלט שכן, זה לא אומר שאת חייבת לעשות זאת.

סיפרתי לה את אחד הסיפורים של סבא שלי, אחד החביבים עלי ביותר. סיפור שסיפרתי לעצמי עשרות פעמים בתקופה שעזבתי את הקריירה שלי בהייטק: אשה יוצאת ממכונית, סוחבת בזרועותיה ילד בן שמונה. עובר אורח שואל אותה בדאגה: Can’t he walk? והיא עונה לו בארשת חשיבות: He can, but he doesn’t have to.

אז יש פה בחירה, אבל היא עוד לא חופשיה לחלוטין, בגלל שהתחושה שהיא יכולה לשווק עוד לא מספיק חזקה. ובכל זאת, היא אומרת, אני נמשכת להמשיך. כי יש לי סיפוק כאשר אני מדריכה.

תרגלנו התמקדות. התמקדנו בתחושת חוסר סבלנות. תחושה מוכרת. בסוף תחושה טובה יותר, וגם תחושה שיש פה עוד דברים שהיא מעוניינת לעבוד עליהם.

[b]פגישה שמינית[/b]. הרבה הרבה דברים קרו. מצד אחד, אחרי התרגול של ההתמקדות חליתי, היא אומרת. היה לי כאב גרון וממש שכבתי במיטה כמה ימים. אולי זה וירוס, אבל אני חושבת שזה קשור לתרגול. התרגול העלה לי דברים שאני צריכה לטפל בהם, דברים בסיסיים. זה גם קצת הפחיד אותי, עוצמת הקשר בין הרגשות שלי, לתחושה הפיזית שלי. מזל שיש לי עוד סוג של עבודה רגשית שאני עושה בקביעות, כי האימון שלנו לא מספיק לי בתחום הזה.

ומצד שני, נקבעה לי פגישה בארגון הגדול, עם מנהלת בכירה! פגישה חשובה מאוד.

הקדשנו את כל השיחה להתכוננות לפגישה החשובה. עברנו על כל החומר שהיא תביא, כולל קביעת סדר העמודים בתיק. קבענו שהיא תשלח לי את כל החומר לליטוש. הצעתי שהיא תכין עותקים צבעוניים של הכל, כדי להשאיר למנהלת. חוץ מזה, הגדרנו את האינטרסים שלה לפגישה. מה בדיוק היא רוצה? רשמנו על דף, על פי סדרי העדיפויות שלה. היא חששה שאותה מנהלת תרצה לשוחח רק דקות ספורות. אם כך, מה לומר? מה לבקש כדבר ראשון? ומצד שני, אם הפגישה תהיה ארוכה יותר, ויש יותר זמן לשיחה, אילו נושאים להעלות? עברנו גם על האינטרסים של המנהלת, לפחות על פי מה שאנחנו יודעות. איך היא יכולה לעזור למנהלת? איך השירות שלה עוזר? וגם הכנה רגשית קצרה. כמה מנטרות שהיא תשנן עד הפגישה ולפני הפגישה.

אחרי הפגישה, אני מקבלת דווח מרגש. הפגישה היתה מצוינת, והתוצאות עלו על כל הציפיות. המנהלת התרשמה ממני מאוד. הרשים אותה שהיא קיבלה תיק עם חומר מוכן. "היא אמרה שרואים שאני בחורה רצינית", כתבה לי, "ואין לה מושג איזו מקצוענית עומדת מאחורי"... איזה כיף. הצלחה. הדברים אמורים לזוז עכשיו. אולי אפילו בגדול.

האימון עומד עכשיו על פרשת דרכים. איך להתקדם מכאן מקצועית עם ההזדמנות הזו בארגון? ובאילו כלים לעבוד על הנושאים הרגשיים שעלו באימון? האם לתת להם יותר משקל בשיחות שלנו, בעזרת טכניקת ההתמקדות שנלמד בצורה יותר יסודית, או בעזרת טכניקות אחרות מהמגוון שהיא מכירה?

[/spoiler]
[spoiler=והמכתב שקיבלתי לאחר אותו אימון]
והנה המכתב שהיא כתבה לי. אח איזה סיפוק לקבל מכתבים כאלה ולהשוויץ בהם כמובן :-)

מכתב לסאלי

הגעתי להחלטה. השנה אני מצליחה בעסק שלי. פעם היה לי עסק בתחום אלטרנטיבי, עיסוק מהנשמה. כזה שנותן סיפוק אדיר ותחושת חשיבות אבל מעט מאוד כסף. היו הרבה הצלחות ופידבקים חיוביים אבל לא משהו שאפשר ללכת איתו לסופר. ההתנהלות העסקית שלי הייתה לקויה.
הפעם החלטתי לקחת את העניין ברצינות ולהוכיח לעצמי שאני יכולה לנהל עסק ולהצליח בו. כך הגעתי לסאלי שאותה הכרתי הכרות וירטואלית שנים רבות. קראתי את המאמרים שלה ואהבתי את גישתה. ביקשתי ממנה ללמד אותי לנהל זמן ומשימות בצורה יעילה. בנוסף היה לי קושי עצום לשווק את עצמי ולנהל שיחות מכירה. בעצם כל ההתנהלות סביב השיווק והפרסום היתה קשה לי במיוחד.
התחלנו לעבוד. קודם כל היא עשתה לי סדר בתמחורים והסבירה כמה זה חשוב שהכל יהיה ברור וידוע מראש. אין מקום לניחושים. ככה אין סיכוי שאתחיל לגמגם בשיחה הבאה. אח"כ התחלנו לעבוד על האתר. סאלי לימדה אותי כמה דברים חשובים ביותר על שיווק באינטרנט. מה חשוב ומה לא, מה לשים והיכן. איך להציג את עצמי ואיך להראות את העבודה שלי לכל העולם. היה זה שיעור מאין כמותו.
סאלי לימדה אותי כמה חשוב המצב הרגשי והנפשי שלי כשאני עובדת עם האנשים. האנשים רוצים לראות אותי רעננה ואופטימית וככה אני צריכה להרגיש רוב הזמן כשאני איתם. בשביל זה קיבלתי הנחיות ברורות - לישון הרבה יותר! וזה הרי הדבר שראשון שהייתי מוותרת עליו למען עוד משהו בחיים שלי. לא חשבתי אפילו שזה כשלעצמו יכול לגרום לירידה במצב רוח ובתפוקה. וואלה עוד שיעור לחיים – יותר שינה וספורט ופחות זוללי זמן – כמו מחשב או טלוויזיה.
עבדנו גם על נושא שיחות מכירה. זה תמיד היה נושא שהיה לי קשה איתו. לרוב הייתי נשארת עם תחושת פספוס. הרגשה שלא אמרתי משהו או אמרתי לא בצורה הנכונה. לא ידעתי כבר מה אני עושה לא בסדר. סאלי הסבירה לי שהפוקוס צריך להיות 100% על הלקוח. היא אפילו הציעה לי לכתוב בגדול על הפתק "מה היא צריכה?/ מה היא מרגישה?" - שיזכיר לי במהלך השיחה להקשיב ולהתרכז בבן אדם שמעבר השני של הקו. זה היה חשוב מאוד. בשיחה הבאה כבר לא הייתי צריכה את הפתק. המילים הדהדו לי בראש ובאמת התמקדתי בזה.
ככל שהאימון המשיך הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי, הרגשתי שאני באמת יכולה להתנהל גם כשיש עוד הרבה מאוד משימות. הרגשתי שאני עומדת בזמנים, שאני מפוקסת בשיחה ויודעת בדיוק מה אני רוצה. היה לי קושי גדול מאוד לפנות לאנשים בכירים עם הצעה עסקית. סאלי תרגלה איתה שיחות וראיונות ונתנה לי כל הזמן חיזוקים ועם זאת לגיטימציה גם לחששות שלי. מותר להתרגש, כך היא אמרה לי, זה טבעי ואנושי. בואי לא נתרכז בעניין ההתרגשות אלא יותר במה עושים יחד עם ההתרגשות. השיחה עם מנהלת בכירה עברה בהצלחה גדולה!
סיימנו סשן של אימונים והמטרה הראשונית הושגה. יש לי עוד הרבה ללמוד ולהתקדם. אבל אני מרגישה שעברתי כבר כברת דרך רצינית יחד איתה. למדתי שיעורים שאני אקח איתי לכל תחום בחיים שלי.
תודה לך סאלי על כל השיעורים האלה. הרצינות וההתמדה שלך הם השראה עבורי.

[/spoiler]
[spoiler=עוד מכתב שקיבלתי בסיום אימון לניהול זמן]
עוד מכתב אחד שקיבלתי בדיוק היום, עוד אימון שעדיין לא הסתיים אבל סיימנו שלב ראשון משמעותי ביותר.
מבטיחה סיפור בקרוב.

המכתב:

בסיום שלב זה של האימון אני מרגישה שניקיתי קצת שולחן, את שולחן העבודה המבולגן ואת השולחן הרגשי המבולגן. בעקבות הניקיון נזכרתי מחדש במשמעות של סדר יום ותכנון לוז, חיזקתי את קו הגבול בין לקוח לחבר, למדתי לאזן בין העסק לחיים ולמדתי שגם החיים הם העסק שלי...וזה לא במובן הרע - להיפך. זה היה אחד ממשפטי המפתח שאמרת לי, ובאמת כמישהי עצמאית העובדת מהבית - גם עבודות הבית והמשפחה הפכו לעסק שעלי לנהל ,להכניז ללוז, ולעשות ביותר רוגע ושמחה, כי זה מתוך סדר ומודעות. עכשיו אני יודעת מה אני עושה, פחות כאוס ופחות רעש. הללו לא נעלמו, אבל פחתו. השקט הזה פתח לי והחזיר לי המון רצונות ויעדים שנזנחו, העומס והלחץ קצת התבהרו לכדי סדר עדיפויות יותר בריא ומאוזן. לא מספיק, אבל די מספק. לשלב זה. אני רוצה וצריכה עוד. לאט לאט.

אני שמה לב למחשבות שעולות, לרצונות ותחושות - ואני מפרגנת לעצמי אותן בלב שלם, ופחות ברחמים עצמיים או בכעס עצמי, כבעבר. בהתמקדויות שלנו חשתי מאד מתחילה, לא ממש יודעת איך ולמה. אבל בשלב זה, זה נותן לי פתח להצפה של מחשבות ורצונות מודחקים. הם מגיעים רק כקצה חוט, אבל זה נעים שהן עולות. מספיק לי שהן שם - גם אם מבלבלות ולא יודעות - פשוט לא היה לי זמן אליהן קודם. אני בגדול יותר חושבת עם עצמי וחושבת על עצמי .יותר מפרגנת לעצמי, ולכן מסתגלת יותר. בעבר שקעתי בתיסכול או רחמים או כעס על עצמי, כיון שהתחושות הללו עלו בהצפה מפחידה, שלא היה לה מקום בכאוס של חיי. עכשיו אני יותר מאוזנת.

אני מרוצה מהשלב שבו אני נמצאת כעת. זה רק שלב, זה לא סוף הדרך, אבל זה שלב מפתח וקריטי להמשך חיי . זכיתי לתקופה קלה ופחות עמוסה, זכיתי ביכולת לפרגן לעצמי אימון וזכיתי בך כמאמנת. את מאוד טובה לי, זה משמח מאד. כמובן שהייתי רוצה להשיג תוצאות מהירות ומשמעותיות יותר, אבל זה בסדר. אני כבר יודעת מנסיון העבר, שתהליכים אצלי קורים לאט לאט אבל באופן שלם ומלא.

אני מרגישה שהאימון נועד לי ובשבילי. זה משפט שאמרת לי, והוא חשוב לי. אני לא מתביישת לנצל את האימון. בעבר בטח הייתי חושבת יותר עלייך ופחות על עצמי, הייתי מנסה לרצות ולספק אותך, והיתה לי תחושה של "לא נעים לי לבקש/לדרוש". כעת אני חשה שאני צריכה ויכולה להוציא מהאימון וממך את מה שטוב לי. אני צריכה מינון יותר מוגבר של הנוכחות שלך ושל האימון בחיי, ואני חושבת על איך בדיוק אני רוצה את זה.

היתי רוצה שניכנס גם לנושאים הבאים שדיברתי עליהם. הנושא הגופני, ההריון, האמהות, התיפקוד כאמא -עצמאית-אישה-אני....

סאלי, האימון שלנו נוגע גם בדברים טכניים וגם ברבדים עמוקים. הרבה רבדים. זה לא משהו קצר ונקודתי אצלי. מה שאני אוהבת אצלך שאת יכולה להכיל המון, לקלוט במהירות, לכוון, ובעצם להגיע למשהו מאד חזק ואפקטיבי, למרות הדרך המאד מעודנת. את נותנת חופש ובטחון במסגרת שלנו, ועלי זה בהחלט עובד. תודה!!!

[/spoiler]
[spoiler=מה היתרון של שיטת ה"התמקדות" על פני שיטות אחרות?]

קודם כל, אני מתנצלת בפני כל מי שעדיין לא מצליח להבין מה זה בכלל התמקדות. הנה ההסבר שלי,
אבל יש דברים שצריך לחוות, ואז מבינים תוך כמה דקות.

הנה כמה מהסיבות שבגללן אני עובדת יותר ויותר עם ה"התמקדות":

[b]"כביש עוקף שכל"[/b]: להרבה אנשים חכמים ומודעים מאוד יש בעיה מסוימת. הם יודעים כל כך הרבה, וחשבו כבר כל כך הרבה על הבעיות שלהם, שהם כבר נלכדו בתבניות החשיבה של עצמם. זה קרה לי לא מעט. נדמה להם שהם יודעים כבר הכל על עצמם.
בהתמקדות אנחנו מתחילים להיות בקשר עם חלקים פחות מודעים שלנו. זה כמו ללמוד לנגן בכלי נוסף. אפשר להגיע לתובנות חדשות ושונות לחלוטין כאשר "מקשיבים" לרגש ולגוף, במקום רק לידע ולמחשבה. ואל דאגה – הידע נשאר שלכם ולא בורח לשום מקום. עדיין זמין לשימוש. רק שהוא כבר לא האפשרות היחידה שלכם להיות בקשר עם עצמכם.

[b]כלי מעולה לפיתוח סבלנות, שלוה, קבלה ואהבה[/b]: בזמנים המודרניים שלנו, רובנו רצים כל הזמן, או רוב הזמן. רצים ממקום למקום, ממהרים. אנחנו גם מאוד ביקורתיים, כלפי אחרים, וכלפי עצמנו אולי אפילו יותר. ביקורתיות ו"ממהרות" הם שניים מהגורמים הכי לא נעימים והרסניים בחיינו. שום דבר לא לימד אותי להרגע ולקבל אנשים כפי שהם, ליהנות מאנשים כפי שהם, כמו ההתמקדות.
בתוך היחס הזה של הקבלה, יחס שנקרא "קבלה רדיקלית", יש הרבה מקום להתפתחות אמיתית, עמוקה.

[b]זה לא טיפול[/b]: תרגול התמקדות איננו טיפול, ורחוק מזרח כמערב מיעוץ. התמקדות דומה במידה מסוימת למדיטציה (ובמידות אחרות, לא דומה). אתם מקשיבים לגוף ולרגשות, והם מתפתחים. זהו, בעיקר. השותף שלכם (אני, או שותף אחר) מקשיב לכם באהבה ובקבלה, נוכח איתכם. זהו, בעיקר. אתם פשוט לומדים את התפיסה, התרגול, ומתרגלים, ודברים קורים.
במקור ההתמקדות הומצאה ע"י הפסיכולוג יוג'ין ג'נדלין כדי לתמוך בתהליך טיפולי, להעשיר אותו. ההתמקדות עצמה אינה טיפול.
אם אתם מתאמנים איתי, אנחנו יכולים לעבוד עם התמקדות בלבד, ככה בפני עצמה, או לשלב התמקדות לתוך אימון קלאסי, שבו אנחנו גם מדברים על המטרות שלכם, וכיצד תגיעו אליהן. לפעמים אנחנו מתחילים באימון קלאסי, משיגים בו מה שמשיגים – בד"כ הרבה, עושים הפסקה קצרה וממשיכים לסדרת מפגשים של התמקדות, כדי להגיע לתחומים שלא הגענו אליהם באימון. אחרי סדרה כזו אפשר לעשות הפסקה נוספת ולחזור שוב לאימון, בכוחות מחודשים שרכשתם בהתמקדות.

[b]אתם מובילים את התהליך[/b]: התמקדות מביאה איתה הפתעות. כשמקשיבים לגוף ולרגשות, מקבלים מידע חדש. כשהתחלתי ללמוד להתמקד, משהו בי חזר לתחושה שהיתה לי כילדה, שהחיים מלאים בהפתעות שעוד מצפות לי.
בתחושה שלי, אף מטפל, מאמן או יועץ לעולם לא היה יכול לכוון אותי אל ההפתעות שהגעתי אליהן בעצמי כשתרגלתי התמקדות. ההפתעות הן רק שלי, והמפתח אליהן נמצא אצלי. לפגוש אותן היה נהדר. למשל, גיליתי שגם אם אני נחשבת לאדם מלא התלהבות, ההתלהבות הזו היא רק קצה הקרחון ממה שעוד יש בי.

[/spoiler]
[spoiler=דיון של בקשות של אנשים שלא אפרסם יותר מדי באתר]

[u]כל הלינקים מובילים לאתר המקצועי שלך. הם לא מובילים פשוט לטקסט שלך (שזה לא בעיה להעלות אותו לאתר כלשהו וליצור לו לינק),[/u]

שלום לך עורכת,

כל הקטעים מופיעים בדף הזה שלי, רק שאני לא חושבת שאפשר באתר הזה לתת לינק לקטע ספציפי בתוך דף. יש בדף שלי עשרות קטעים, כך שלתת לינק לדף כולו פשוט לא עוזר.

נתתי לינקים לאילת שביקשה אותם, מה את מציעה שאני אעשה?
בכוונה לא כתבתי אותם בהתחלה. אנשים יכולים לחפש לבד, אם מעניין אותם, אני יודעת.
אבל אם מישהו מבקש?


[b]קוראת[/b] (2010-04-02T09:56:47):
[u]אבל אם מישהו מבקש?[/u]
שלום לך סאלוש,
זה לא מדויק, לא ביקשו. את אמרת שכתבת על העניין והצעת הפניות.
לדעתי עלייך למצוא דרך להעלות את הטקסטים שלך לאתר שלא מפרסם אותך ואת מקצועך, אם את רוצה להפנות אליהם, או להציע לשלוח במייל.
מה שקורה הוא שאת מפרסמת עצמך בתדירות גבוהה מאוד. לי זה מצטייר כניצול של באופן כפלטפורמה לפרסום עצמי.
שימי לב, למשל, [po]שעירית לוי[/po] מייעצת פה בדפים רבים ואף נקראת לדפים רבים, והיא אף פעם, אבל אף פעם, לא מפנה לאתר המקצועי שלה (פרט להפניה [po]בדף בית[/po]). גם [po]בשמת א[/po] לא מפנה לחוגי הבית שלה או לייעוץ שהיא מרוויחה עליו כסף.
בקיצור, אני בטוחה שאת יודעת למה אני מתכוונת. זה קורה בתדירות גבוהה. זה נעשה באופן די מתוחכם, אבל זה נעשה.
תודה רבה


[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-04-02T10:36:46):
סאלוש, יש גם דרך לתת קישור להודעה ספציפית באתר - מצד שמאל למעלה של כל הודעה והודעה יש 3 אפשרויות - העבר / מחק / קישור
לחצי על "קישור" (אם יש לך פונקציה של ביטול חלונות קופצים, תקפיאי אותה זמנית) וייפתח לך חלון קטן שבו שורת כתובת. תעתיקי אותה בקליק ימני של העכבר, וזה הקישור שחיפשת.
באמת יש הרבה פוסטים שלך שפרסמת גם כאן, אפשר פשוט לקשר לגרסאות שלהם כאן - ואז גם יש סיכוי שייפתח עליהם דיון נוסף בדף שלך, וזה לא יישאר סתם כקישור שהוא "הרצאה" וזהו.

[u]זה נעשה באופן די מתוחכם, אבל זה נעשה[/u]
מההתרשמות (הווירטואלית) שלי מסאלוש היא אוהבת לדבר על עיסוקה ועל הטכניקות הנלוות אליו, מרוב התלהבות ורצון לשתף אחרים ולהפיץ רעיונות, ולא מכוונות ציניות.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-02T11:00:55):
ואני לתומי חשבתי שבדף הבית כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה...
מה אכפת למישהו למה מפנים ואיך מפנים בדף הבית? אם למישהו זה לא מתאים שלא ייכנס.
אם היו נפתחים המון דפים כדפי בית בניסיון לפרסם הייתי מבינה אבל בדף בית אחד? למי זה אכפת? או שפספסתי ויש פה עניין עם פעילות בדפים אחרים?
ולעניין הכוונות - מעבר לכך שלעולם לא הייתי רומזת אפילו לכוונות רעות סתם כך אני חושבת שצריך לתהות מה רע בכוונה להתפרנס ומי קבע שזו כוונה רעה ונצלנית?
המון אנשים מתפרנסים מבאופן בדרכים מגוונות ואני חושבת שזה פשוט נפלא ושלכולנו יש אינטרס ברור לקדם את זה.
בקיצור, אפשר לדבר על זה אם יש רבים שחושבים שנעשה כאן משהו לא תקין אבל לא הייתי ממהרת לתת לדיון לגלוש למחוזות לא ראויים.


[b]עורכת[/b] (2010-04-02T11:33:22):
[u]או שפספסתי ויש פה עניין עם פעילות בדפים אחרים?[/u]
אכן פספסת. :-) . מדובר על דפים אחרים.

[u]לא הייתי ממהרת לתת לדיון לגלוש למחוזות לא ראויים.[/u]
[po]ציל צול[/po], מי שממהרת זאת את (מן הסתם בלי כוונה) זהו משפט לא לעניין. הוא בלי כוונה מחרחר ריב. הרי כל הפניות לסאלוש נעשו באופן מכבד ביותר. ועכשיו, כשאת, בלי כל סיבה מוצדקת, אומרת שנעשה כאן משהו אחר, את בעצם הופכת שיחה מכבדת לכאילו ריב (ואני, והשאר, צריכה להוכיח שאין לי אחות. את מכריחה אותי להצטדק ולהתנצל על משהו שבעצם לא עשיתי).

[u]לא מכוונות ציניות[/u]
אף אחד לא אמר זאת. אבל העובדות הן שיש פה שימוש בבאופן לפרסום בדפים השונים. לא רק [po]בדף בית[/po]. כבר כתבו פה שזה מעורר אי-נוחות.


[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-04-02T11:40:16):
[u]זה נעשה באופן די מתוחכם, אבל זה נעשה[/u]
זו בהחלט רמיזה לכוונות ציניות (לא רמיזה שלך כמובן).


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-02T11:45:30):
עורכת, אני מקבלת חלקית, ולו בגלל שמדובר בדפים אחרים.
אבל להגיד לסאלי משפט כמו
[u]זה נעשה באופן די מתוחכם, אבל זה נעשה[/u]
לא משאיר הרבה מקום לדמיון... והאמת היא שזה הקפיץ אותי לגמרי. אין לי אף פעם כוונה לחרחר ריב. אני לא חושבת שזה משפט מכבד.
ולעניין התנצלויות - אין לך צורך להתנצל. הסברת את עצמך ואני מקבלת. אם לא התבטאת באופן לא מכבד אז אין לך גם על מה להתנצל ובדיוק בגלל זה את אינך מתנצלת. לא כל הסבר הוא התנצלות. ובלי כל קשר - גם מי שמתנצלת לא עושה זאת כי מישהו הכריח אותה. אני מסרבת לשאת על כתפיי את האחריות למעשי אחרים. מי שבוחרת להתנצל עושה זאת על דעת עצמה בלבד ומי שמרגישה נדחקת להתנצל שתשאל את עצמה למה היא מרגישה ככה או שתבקש הבהרה כפי שנהגת את עצמך.
ולעניין הפרסום באופן כללי - באופן אישי אין לי שום בעיה עם פרסום בבאופן (בעיקר לצורך מציאת פרנסה שהיא דבר מקודש בעיניי) אם הוא נעשה בדפים המתאימים שמיודעים לכך או בדף הבית. אם מישהו חושב שדברים עברו את הגבול שיעיר אבל בלי רמיזות לכך שמדובר בדבר פסול אובייקטיבית ובלי לגלות חוסר סובלנות לכך שאנשים זקוקים לפרנסה.
תודה שענית והבהרת את העניין. דווקא חיפשתי להבין אבל יש בדף הזה פוסטים ארוכים ולא מצאתי משהו להיאחז בו.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-02T11:52:38):
את יודעת [b]עורכת[/b] , אני קוראת את התגובה של [b]קוראת[/b] ולא מוצאת בה משפט אחד שאפשר לקרוא לו "מכבד", כולל השוואות בלתי נחוצות לכותבות אחרות, שימוש במילה ניצול, ואמירת "תודה רבה" בסוף שגם היא עולה על העצבים בגלל הפער בין התוכן הלא מכבד לסיום הזה.

ולסאלי - תרגישי חופשייה למחוק את ההתכתבות מהדף שלך (לפחות את החלק שלי) כשזה עולה לך על העצבים. התפרצתי לך לדף כי זה הכעיס אותי אבל זה ממש לא שייך לתכנים שלך ואני מתנצלת אם זה מכער לך את הדף.
אני צריכה להפסיק להתעצבן בשביל אחרים. מ-עכ-שיו!


[b]קוראת[/b] (2010-04-02T12:27:31):
[u]אני קוראת את התגובה של קוראת ולא מוצאת בה משפט אחד שאפשר לקרוא לו "מכבד", כולל השוואות בלתי נחוצות לכותבות אחרות, שימוש במילה ניצול, ואמירת "תודה רבה" בסוף שגם היא עולה על העצבים בגלל הפער בין התוכן הלא מכבד לסיום הזה.[/u]
או.קיי. כדאי שאני אענה, כדי שאחרות לא יותקפו. [po]ציל צול[/po], אני לא מסכימה שכתבתי בצורה לא מכבדת. קודם כל, כבר כתבתי לסאלוש בעבר הקרוב והיו כאלה שהצטרפו לדבריי. סאלוש מחקה את דברי (זכותה, זה ה-[po]דף בית[/po] שלה) כתבה שלקחה זאת לתשומת לבה, וזמן קצר לאחר מכן שוב הופיעו פרסומים בדף כלשהו.
בקשר ל:
[u]לי זה מצטייר כניצול של באופן כפלטפורמה לפרסום עצמי[/u] .
אני לא חושבת שזה ניסוח פרובוקטיבי. לדעתי, יש פה אכן שימוש לא נאות בבאופן. קל מאוד להפוך את באופן לאתר פרסומי. יש לו בעלים נחמדים במיוחד ותעבורה מרשימה, אבל אפילו לא חייבים לשלם עליו. דווקא משום כך, יש לנהוג בו באופן זהיר ומכבד במיוחד. אם כל אחד היה נוהג פה כמו סאלוש בדפים השונים, זה היה ממש לא נעים. האתר היה משנה את אופיו הקהילתי והנקי לחלוטין. בנוסף, בשום מקום לא היו מקבלים פלטפורמת פרסום בחינם. וזה לא הגיוני שהבעלים יחרקו שיניים כדי לשמר את האופי של באופן ולא להשתמש בפרסומות למימון האתר, אבל הכותבים יפרסמו עצמם בלי להתחשב בסביבה.

[u]השוואות בלתי נחוצות לכותבות אחרות[/u]
ההשוואות בהחלט נחוצות לאור השאלות של סאלוש. לדעתי, הן מאוד מועילות כדי לקבל דוגמה להתנהגות נאותה של כאלה שיכלו לקבל לקוחות רבים דרך באופן, ולא משתמשות בו כלל לזה, על אף שעוזרות פה לרבים.

[u]ואמירת "תודה רבה" בסוף שגם היא עולה על העצבים[/u]
זאת כבר בעיה שלך והחלטה שלך :-) . אני כתבתי [u]תודה רבה[/u] כי אני מוצאת לנכון להודות על עצם הקריאה של דברי, שהם מן הסתם לא כיפיים לקריאה, וגם על תשומת הלב.

_זה נעשה באופן די מתוחכם, אבל זה נעשה
זו בהחלט רמיזה לכוונות ציניות (לא רמיזה שלך כמובן)._
הממ... אני חושבת על דברייך, קרוטונית. אני חושבת שיש פה התלהבות שמעורבבת באי התחשבות.


[b]סאלוש[/b] (2010-04-02T13:26:08):
שלום לכן כולכן,

אני מקבלת את ההערות ואין לי רצון להפריע למי שקורא. כמו שקרוטונית קלטה אותי,
[u]היא אוהבת לדבר על עיסוקה ועל הטכניקות הנלוות אליו, מרוב התלהבות ורצון לשתף אחרים ולהפיץ רעיונות, ולא מכוונות ציניות.[/u]
וזה נכון, מאוד, זה באמת הדבר הכי אהוב עלי לדבר עליו - לא רק על העיסוק שלי אלא על עבודה עצמית בכלל. בכל טכניקה ובכל זמן. זה מה שחשוב לי לחשוב עליו ולדון בו. זה האינטרס שלי - לא במובן הצר אלא במובן הכי רחב. כמו שכל אחד יש לו איזו תשוקה. זו התשוקה שלי. שכולנו נתפתח, כל אחד בכוון שלו.

ובכל זאת אין לי רצון להפריע להתנהלות האתר או לדיונים. אז קודם כל עכשיו למדתי להפנות לקטע בדף שלי. ותודה.

[u]זה לא מדויק, לא ביקשו. את אמרת שכתבת על העניין והצעת הפניות.[/u]
זה גם לא מדויק, אחרי ששאלתי אם מישהו מתעניין, אילת ביקשה.
ואני לא יודעת אם מישהו רוצה תחת ניק אנונימי לשלוח לי מייל. אולי לינק לדף פה באתר זה פתרון טוב.
כי לא לתת שום לינק לשום דבר שכתבתי - נראה לי כבר לא סביר. הרי אני לא צריכה להקליד מחדש שוב כל דבר שניסחתי כבר בעבר.

והקטעים האלה שאני מפנה אליהם - אלו פשוט מחשבות ורעיונות שלי. שאני חולקת איתכם בשמחה. נכתבו עבורכם. במטרה לעורר חשיבה. אם מישהו אוהב את החשיבה שלי ורוצה לעבוד איתי - בשמחה רבה. אבל המטרה העיקרית שלהם היא להשתתף יחד בתהליך חשיבה. אין לי מונופול על הרעיונות. אני חולקת אותם בשמחה ואתם מוזמנים להשתמש בהם. וחלקם בכלל התפתחו כתוצאה מדברים שקראתי כאן.

עד כאן לגבי הפרעה לדיונים.

שאלה אחרת שעולה אצלי היא למקרא המשפט הזה:

[u]לקבל דוגמה להתנהגות נאותה של כאלה שיכלו לקבל לקוחות רבים דרך באופן, ולא משתמשות בו כלל לזה, על אף שעוזרות פה לרבים.[/u]

אני מבינה שיש משהו שכתבתי שמפריע לזרימה של הדיון. נניח. אבל האם זה מה שמפריע לך: [u]שיכלו לקבל לקוחות רבים דרך באופן[/u]? שמישהו "מקבל לקוחות" דרך האתר?

את זה אני כבר מתקשה להבין. למה שזה יפריע? אנחנו הרי קהילה. אם אני רוצה לקבל שירות, אני מחפשת אותו קודם כל בקהילה הזו. ובד"כ גם מוצאת. ואני שמחה להמליץ הלאה לחברי הקהילה על השירותים הטובים שקיבלתי. אני מעדיפה לשלם קצת יותר אפילו, למישהו מכאן, מאשר למישהו אנונימי שאולי הערכים שלו שונים. אז עצם זה שיש גם קשרים כאלה בינינו, של שירותים, נראה לי חלק טבעי של קהילה. לא היתי רוצה שמישהי שמציעה שירות לא תשתמש באתר בשביל זה, כל עוד לא מפריעים כמובן. אני דווקא רוצה לדעת מה אנשים מציעים.

ואחרון, לסיכום, כתבת [u]על אף שעוזרות פה לרבים[/u]
וזו העזרה שלי. מכל הלב. אני מבינה שלא תמיד זה מתאים לכל אחד לאמץ אותה, שזה בסדר. כמו שתגובות מסוימות בדיון לא מתאימות לנו בזמן מסוים. ולגיטימי גם למחוק תגובות שלא מתאימות לך, מהדיון שלך, כמו שאפשר למחוק את שלי. אבל זה מה שיש לי להציע, לפעמים.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-02T14:17:10):
[b]קוראת[/b] , תודה שהגבת.
אני מסכימה לגמרי שקל להפוך את באופן לבמת פרסום ושזה לא המצב הרצוי. מסכימה לגמרי לגמרי אפילו. וגם יכול להיות שיש לי רגישות מיוחדת לניסיון של אנשים להתפרנס. האמת היא שכבר מצאתי את עצמי מעירה לא פעם לאנשים שניסו לגרש בצורה לא רגישה מכיכר השוק מטפלות שפירסמו הרבה ועוד מן הסוג. יכול להיות שיש לי שריטה בעניין. אני מאוד בעד להעיר אבל אני חושבת שצריכה להיות רגישות לזה.
את כותבת שכבר הערת בעבר ואולי מזה שאת נאלצת להעיר שוב מגיע סגנון התגובה שלך.
אני חושבת שאין טעם להשוות לאחרות וכמו שכתבה סאלי, בייחוד על רקע התחושה שמה שמפריע זה עניין ה"לקוחות". אני חושבת שיש איזו האדרה של אנשים אשר עוזרים לאחרים ללא תשלום ונותנים בחינם ידע וניסיון שהם צברו. זו אכן התנהגות נהדרת אבל כאשר מישהו כן רוצה למכור את הידע והניסיון שלו זה לא בלתי ראוי. אני הייתי שמחה אם אנשים היו מתאמצים לשלם על דברים כאלה במקום לחשוב כמה זה נעים פשוט לקבל אותם בחינם. הדברים שכתבת מצטרפים לתחושה שלי שלכאורה בשמת או עירית שמחלקות ידע בחינם טובות ממישהי אחרת שרוצה להתפרנס מהידע שלה. אני בהחלט מסכימה איתך שיש דרכים טובות יותר וטובות פחות לפרסם שירותים וכנראה שבעינייך הדרך של סאלי היתה טובה פחות. ועדיין מה שמשנה זה העיקרון ולא מי עושה את זה בצורה מוצלחת ממנה. הרי את לא באמת שולחת את סאלי לדפים ספציפיים או כתיבה ספציפית שמדגימה את העיקרון. את פשוט מבשרת לה שיש טובות ממנה ומניחה שהיא אולי קוראת אותן. אני למשל מכירה היטב את הכתיבה של בשמת אבל לצערי אין לי מושג מי היא עירית או על מה היא נוהגת לכתוב ואני משוטטת כאן כבר שנים.
לגבי אמירת תודה בסוף - ברור שזו הבעיה שלי והקריאה שלי. כמו בכל דבר אחר. ויחד עם זאת אני מקבלת לגמרי את הדברים שאת אומרת ואם קראתי שם יותר מדי אני מתנצלת. אני דווקא מרגישה כמוך אבל כאשר אני עושה זאת אני לרוב כותבת יותר מפורט כדי להבהיר את זה ואז זה יוצא משהו כמו "תודה על הזמן שמוקדש לקריאה ולמחשבה גם אם הדברים לא נעימים" במקום רק תודה רבה. אבל זה שלך וזה שלי וכל אחת לפי דרכה.
ו [b]סאלי[/b] , אין מסכימה ממני למה שכתבת בנוגע לצריכת שירותים מהקהילה. כמוך, גם אני אעדיף לשלם יותר או לנסוע רחוק בשביל להיתקל באנשים הסופר מקסימים שפעילים באתר הזה ואני רואה חשיבות גדולה בתמיכה במקורות הפרנסה שלהם. בגלל זה גם לא מפריע לי כאשר אנשים מפרסמים כאן ואני לא רואה בזה חתירה תחת רוח האתר. האתר הזה הוא קודם כל קהילה, לפני שהוא תכנים מסוימים. כך, לפחות, לתחושתי.


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2010-04-02T15:14:26):
אולי את יכולה פשוט להפנות לדף הזה? בדרך כלל את כותבת בשם סאלוש, ואני למשל לא ידעתי שיש את הדף [po]סאלי תדמור[/po] בו יש פרטים עליך ועל הדרך שלך, וכשגיליתי שזו את, עניין אותי לקרוא עליך ובאתר שלך והדרך שעשית ואת עושה. אז אם היית כותבת תחת השם [po]סאלי תדמור[/po], אנשים היו נכנסים לראות מי זאת סאלוש, ושם כל הפרטים על ההתמקדות וכו'. אם את כותבת בשם שהוא לא דף בית, את יכולה להפנות לדף הזה, אם אנשים מחפשים פתרונות נוספים בחיים שלהם.
{@


[b]סאלוש[/b] (2010-04-02T15:19:23):
תודה לכן.

נטע, הממ... שאלה טובה. לכתוב תחת [po]סאלי תדמור[/po] נראה לי מסורבל. וקצת קשה לי להפרד מ"סאלוש" שכתבתי בו כבר שנים רבות כל כך, למשל יכולתי לכתוב [po]סאלי תדמור[/po]. אולי אני צריכה פשוט לכתוב [po]סא לוש[/po]? נראה לי מוזר אבל אולי זה יותר טוב?


[b][po]עורכת קהילתית[/po][/b] (2010-04-02T15:32:04):
[u]אני חושבת שיש איזו האדרה של אנשים אשר עוזרים לאחרים ללא תשלום ונותנים בחינם ידע וניסיון שהם צברו. זו אכן התנהגות נהדרת אבל כאשר מישהו כן רוצה למכור את הידע והניסיון שלו זה לא בלתי ראוי. אני הייתי שמחה אם אנשים היו מתאמצים לשלם על דברים כאלה במקום לחשוב כמה זה נעים פשוט לקבל אותם בחינם.[/u]

[po]ציל צול[/po] וסאלוש ואחרות,
אני חושבת שאני יכולה להבהיר את העניין.
אף אחת פה לא מבקשת משהו בחינם. קודם כל, כולן וכולם פה נותנים וחולקים ידע ומידע. וגם מקבלים.
דבר שני, יש מקומות מוגדרים באתר לפרסום: [po]דף בית[/po], [po]במה אנו עוסקים[/po], [po]ככר השוק[/po] . אלה המקומות המרכזיים.
כל פרסום מעבר לזה הוא כבר בגדר תליית מודעות במקום שלא נועד לכך.

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-02T15:42:30):
[po]עורכת קהילתית[/po] , אני חושבת שהעניין ברור מאוד. הדברים נכתבו בתגובה ל[b]רוח[/b] שעלתה מהביקורת ולא כתגובה עקרונית לעצם העניין, שנדמה שיש עליו הסכמה רחבה.


[b]נמאס[/b] (2010-09-03T18:12:28):
_דוגמא ממש לאחרונה. צלצלה אלי אישה שרוצה להתאמן. אני שואלת אנשים אם הם נוטלים תרופות פסיכיאטריות, ואם כן, הם צריכים אישור מפסיכיאטר או רופא (מי שרשם ומכיר אותם) שמותר להם להתאמן. בד"כ כבר מהקול, אחרי שני משפטים אני די יודעת את התשובה. ובכ"ז אני שואלת. כי אני חייבת לשאול - כך אני מפרשת את האתיקה. והאישה העליזה הזו, מלאת החיים, אומרת לי שכן, היא לוקחת תרופה. שאלתי עוד קצת, ואז היא אומרת שכן, לפני כמה שנים היא הרגישה שהיא צריכה איזה "פוש" בחיים, עוד איזה עידוד, אז היא התחילה לקחת את התרופה. לא מצב קשה, לא דיכאון, לא מחשבות אובדניות.

על זה קצת חבל לי. כי זה נשמע לי מצב שבו היא בהחלט היתה יכולה להעזר בעבודה רגשית, במקום במשהו כל כך חזק.
אבל נראה... עכשיו היא תגיע אלי, ויהיה מעניין להכיר גם את המקרה שלה. _

סתם דוגמה לפרסום הסמוי/גלוי שלך את עצמך בכל כך הרבה דפים.
סתם להגיד לך שנמאס.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-03T18:56:58):
נמאס - צר לי להמאיס :-(

אני משתדלת לערוך ולהוציא את מה שמפריע לאנשים.
ואני מקבלת אינסוף פניות מאנשים שאומרים שמה שאני כותבת עוזר להם מאוד.
אין לי כוונה להמאיס - אני פשוט משתתפת בדיונים, וזה מה שיוצא לי באופן טבעי. זה לא רק כאן. הנושאים של עבודה והתפתחות אישית הם מה שאני מדברת עליו גם כל הזמן. זו התשוקה שלי. כל אחד ומה שחשוב לו.

בדיון הזה ספציפי לא מפריע לי למחוק את הכל, כנראה שמה שכתבתי הפריע לא רק לך, אבל אני מתלבטת.
בכל זאת הנושא חשוב, לא חושבת?

[b]נמאס[/b] (2010-09-06T20:09:19):
_אני מקבלת אינסוף פניות מאנשים שאומרים שמה שאני כותבת עוזר להם מאוד.
אין לי כוונה להמאיס - אני פשוט משתתפת בדיונים, וזה מה שיוצא לי באופן טבעי. זה לא רק כאן. הנושאים של עבודה והתפתחות אישית הם מה שאני מדברת עליו גם כל הזמן. זו התשוקה שלי. כל אחד ומה שחשוב לו._
תודה על התשובה.
כמובן שמה שאת כותבת יכול לעזור לאנשים, אבל אפשר לכתוב את זה גם בלי לספר על מטופלים ולהבהיר כל הזמן מה עיסוקך. זאת מעין פרסומת סמויה תמידית, שיוצרת מין תחושת מניפולציה קלה אך קבועה.

לדעתי לא כדאי למחוק הכל, רק את הקטע על המטופלים.
תודה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-06T20:44:57):
שלום לך @}

אני מכבדת את מה שאת אומרת. ואני משתדלת לא לספר כל הזמן על פגישות.
אבל יש דפים כמו אלו - שמה לעשות? זה המידע. המידע הזה קשור לגמרי. אלו הדוגמאות שלי.
וכבר הבנתי שהדיון הזה ספציפית תורם לאנשים.

אז אני לוקחת את זה להמשך, אבל לא חושבת שכדאי למחוק את הדיון. והתוכן הזה הוא לב מה שאמרתי.



[/spoiler]
[spoiler=האם אימון עובד מהר?]
הנה קטע שכתבתי בתגובה לשאלה הנפוצה:

[b]האם אימון עובד מהר?[/b]
אנשים שואלים אותי אם אימון, או "התמקדות", עובדים מהר.

הציפיה שלי היא שבכל מפגש, משהו יקרה. תובנה חדשה, תחושה חדשה. צעד קדימה. עם זאת, יש מקומות שבשביל להגיע אליהם צריך ללכת הרבה צעדים קדימה.

חוץ מזה, צעד אמיתי קדימה הוא הפתעה, ולא משהו מתוכנן. מחשבה חדשה. בהירות חדשה. ולכן אי אפשר בדיוק לדעת את אורך הדרך – כי היא מורכבת מהפתעות. אחד הצעדים קדימה יכול פתאום לסלול דרך שונה לחלוטין ממה שדמיינו.

בכל זאת, אם אתם רוצים להעריך מה יהיה קצב ההתקדמות שלכם באימון, אתם יכולים לבדוק כמה נושאים:

[list]
[*] המצב הכללי שלכם. האם הרבה דברים עובדים היטב בחייכם? האם יש לכם הרבה קשרים אישיים עמוקים וקרובים? האם אתם שואבים סיפוק מהרבה מן העיסוקים שלכם? האם אתם מרגישים, שבסה"כ, החיים טובים? אולי יש לכם מטרות שעוד לא השגתם - אני באמת מקוה בשבילכם - אבל בסה"כ החיים מספקים אתכם? אם כן, כנראה שיש לכם הרבה משאבים פנימיים וחיצוניים להעזר בהם. אני מהמרת, שאם תהיו מובטלים, תקדישו 6 שעות ביום לחיפוש עבודה, ולא אחת. ואז, אימון יכול להשיג לכם תוצאות מהירות, בתחום מסוים. אם אתם קרובים יותר לקצה השני של הסקאלה – הרבה מהקשרים האישיים שלכם לא מספקים אתכם, לא הרבה דברים מסבים לכם סיפוק והנאה, החיים בכללותם לא נראים לכם טובים כל כך – אז יש לכם הרבה עבודה. שזה לא משהו רע או טוב. וכדאי להתחיל, כי זה יקח זמן.
[/list]

[list]
[*] כמה אתם מוכנים להתחיל להזיז את הת... ? אני זוכרת שיום אחד, בתיכון, בחור צעיר מכיתתי הסתובב אחורה אלי בהפסקה, ושאל אותי, סאלי, איך את מוציאה 100 בכל מבחן? מה הסוד שלך? אין לי שום בעיה לגלות את הסוד, עניתי לו, רק שאני יודעת בוודאות שלא תשתמש בו. הוא התעקש, שהוא רוצה לשמוע. בסדר, אמרתי, הסוד הוא להכין את כל שיעורי הבית, ולפתור את כל התרגילים בספר, עד האחרון שבהם. פניו נפלו, והוא הסתובב בחזרה לשולחן שלו. אני מעדיף לקבל 70, מלמל. בתפיסה שלי, אנחנו כאלה בהרבה מהתחומים בחיינו. אנחנו רוצים את התוצאה, אבל לא מוכנים לבצע את מה שנדרש. עבדתי עם שתי נשים שחיפשו משרה, ולא עבדו באותו הזמן. שאלתי אותן, כמה זמן הן מוכנות להקדיש בכל יום, לעבודת חיפוש המשרה. לא היו להן ילדים קטנים, או התחייבויות משמעותיות אחרות. אחת היתה מוכנה להקדיש לחיפוש המשרה שעה מדי יום. השניה היתה מוכנה להקדיש לכך 6 שעות – ובפועל, לפעמים זה היה אפילו יותר. בסופו של דבר, אגב, שתיהן מצאו עבודה. אבל הקצב היה שונה.
[/list]

[list]
[*] רוחב היריעה: לאילו נושאים אתם מוכנים להתיחס באימון? ככל שאתם מוכנים לבדוק יותר נושאים, זה כמו להגיע לבנק (נניח...) עם יותר כסף להשקעה. מ – 1000 ש"ח, יושקעו בכשרון ככל שיושקעו, לא תשיגו חופש כלכלי. אם אתם לא משווקים את העסק שלכם היטב, כדאי להיות מוכנים לבדוק נושאים שקשורים לעצמכם, לסגנון חייכם, לצורות החשיבה שלכם ולקשרים שלכם עם אחרים – אחרת סיכוי ההצלחה שלכם מוגבלים. אפשר להצליח גם אם מתמקדים בשווק נטו – אבל לא באותה המידה, כנראה.
[/list]

[list]
[*] ההסטוריה שלכם: עד כמה נעזרתם בעבר בטכניקות אחרות של עבודה עצמית? אם נעזרתם בהצלחה במספר שיטות, אתם מועמדים טובים לנסות טכניקות נוספות. זה סימן שפיתחתם יכולת להשתמש ברעיונות וכווני חשיבה חדשים בהצלחה. אם ניסיתם ולא אהבתם שום שיטה, קחו בחשבון, שמשהו בהשקפה שלכם מעט קשיח, כנראה, ותצטרכו זמן. זה כמו להתחיל לתרגל התעמלות, כאשר לא תרגלנו בעבר כלל. בהחלט אפשרי להגיע לתוצאות יפות, אבל זה יקח זמן.
[/list]



[/spoiler]
[spoiler=סיפור של אימון בנושא ניהול זמן וקשר עם לקוחות]
הנה סיפור של אימון שחלקו הראשון הסתיים לפני מספר שבועות. אנחנו עושות הפסקה של כמה שבועות, ונמשיך בנושאים אחרים.

מעניין להבחין בכך שבאימונים רבים, החלק הראשון מוקדש לכיבוי השריפות. להרגעת המצב המשברי – גם אם אין משבר גלוי ודרמטי, יש איזו תחושה של משבר, של משהו שכבר לא עובד טוב בכלל. ולוקח כמה פגישות כדי לצאת מהמצב הזה (כמה פגישות - תלוי במצב). אחר כך אפשר להתחיל לעבוד על הנושאים היותר משמעותיים, שהביאו בכלל למצב הזה, ולפתור אותם, ואז להתחיל לסלול את הדרך קדימה. חלק מהתועלת של האימון היא הבהירות. מה בכלל הנושאים המטרידים? מה באמת קורה כאן? זה נראה פשוט כשזה כתוב ככה בסוף האימון, אבל למעשה לוקח זמן בכלל להעלות את הנושאים על הפרק.

כי יש את הנושאים הגלויים, שמטרידים אותנו. מי עושה כלים ומי מרויח יותר. אבל מתחתיהם תמיד יש עוד. ודווקא מתחת - שם נמצא הפוטנציאל היותר משמעותי שלנו ליצור תחושה אחרת בחיים.

משהו שקורה עם הסיפורים, מאז שעברתי לעבוד עם ההתמקדות, הוא שבעצם חסרים חלקים משמעותיים. כל העבודה של ההתמקדות. כי אי אפשר לכתוב את הדברים הללו, הם אישיים מדי. יש סדרות שלמות שאני לא כותבת עליהן דבר, למרות שקצת עצוב לי להשאיר אותם באפילה. אבל אין ברירה, הם אישיים מדי. בכ"ז אני חושבת שיש פה כמה דברים מעניינים לקרוא.

[hr]
כבר מזמן למדתי, שמהקול בטלפון אני לא יודעת דבר. חסרון אישי שלי, או שפשוט ככה זה? בכל אופן, אני תמיד מופתעת כשאני פוגשת את האדם עצמו. ולכן אני מאוד מתרגשת לפני שאני פוגשת אנשים בפעם הראשונה, וההתרגשות שלי נמשכת גם בזמן הפגישה. קצת כמו דייט ראשון. יש לפני אדם חדש, שלא הכרתי, ובכל שניה אני לומדת עוד ועוד עליו.

אז את מי פגשתי הפעם? אישה אלגנטית וחייכנית, עצמאית מצליחה, במקצוע חופשי. בהחלט מעוררת התפעלות. אני שמחה, כי יהיו לי אתגרים. ההצלחה תמיד מאתגרת יותר מן הכשלון, זו התפיסה שלי. לפתוח עסק זה בד"כ די קל. אבל לקדם עסק מצליח, אהה, זה יכול להיות מאתגר. אותו דבר עם אנשים. לקדם אדם מצליח זה אתגר שאני שמחה לקחת על עצמי.

אז מה שלומך? אני שואלת. מה המצב שאת עומדת בו, ולאן היית רוצה להגיע בעזרת האימון?

אני עובדת המון, היא אומרת. אני מרגישה חוסר איזון וחוסר שליטה. אני לא אוכלת טוב, ולא ישנה טוב. אני בודקת דוא"ל כל 5 דקות. אם אני קמה בלילה במקרה, אני מסוגלת לעבור ליד המחשב ולבדוק הודעות. אין לי סדר יום, אין לו"ז. לא ברמה היומית, ולא ברמה השבועית. אני רוצה שגרה. אני אוכלת ליד המחשב, ומרגישה סמרטוט. אין לי חיי חברה, אין לי משהו שאני עושה לנפש. אני גם מתמסרת ללקוחות יותר מדי. וזה ככה שנים, ואני מקטרת על זה שנים.

בסדר. בואי נשמע קצת פרטים. ספרי לי על היום שלך. ספרי לי על אתמול.

קמתי ב – 5:40, עייפה. התחלתי לארגן את התיק של ביתי לגן. ישבתי בלחץ, להתכונן לפגישה של 8:30. אח"כ נסעתי לפגישה, ואחריה ברצף, פגישה נוספת. לא אכלתי דבר, מהבוקר ועד שחזרתי הביתה, אחרי 17:00. כשחזרתי, טרפתי אוכל ליד השיש, בזמן שבישלתי. הרגשתי גרוע. שיחקתי עם הילדה בערך חצי שעה, ואז התחלתי להכין לה ארוחת ערב, תוך כדי בדיקת מיילים. בערב הגיעו אורחים, ובזמן שהיו פה עוד דיברתי עם לקוחה. ב – 11 בלילה חזרתי לעבוד על המחשב, אבל מרחתי את הזמן. עניתי על דוא"ל פחות חשוב, ולא עבדתי על העבודות שאני צריכה לבצע. היתי גמורה לגמרי והלכתי לישון בערך ב – 1. שמתי שעון מעורר ל – 5 בבוקר למחרת, אבל קמתי רק ב – 6. תמיד בבוקר אני מקווה לקום מוקדם ולעבוד, אבל אני עייפה מדי, אז אני רק מסדרת את הבית.

ויש גם ימים אחרים. ימים שבהם אין לי פגישות מחוץ לבית. ביום כזה, רוב הזמן שלי הולך על גלישה, דוא"ל לא חשוב, שיחות ארוכות עם לקוחות, ועבודות בית. ב – 4 אחה"צ אני נכנסת ללחץ, שלא הספקתי כלום היום, והנה אצטרך לעבוד שוב בערב ובלילה. לפעמים ביום כזה בן זוגי ואני הולכים לים, וזה כיף. יש לנו קשר מצוין.

את סופי השבוע אני הכי שונאת. ביום שישי, היתי רוצה זמן לעצמי. למסאז', לאמבטיה. אבל אני מנצלת את היום הזה לעבודה. ביום שבת אני מתעוררת בבוקר, רוצה לבלות עם הילדה. אבל אין לי תוכנית מסודרת, ולא ארגנתי שום תיק. כל הבוקר הולך על להאכיל, לסדר, ואז כבר מגיע צהריים. לא היתה לי מנוחה ולא היה לי כיף. במוצ"ש, דכאון. שוב עבודה.

עוד משהו שמפריע לי, הוא הקשר עם לקוחות. אני יודעת שאני מקצוענית, והעבודה שלי נהדרת. אבל הרבה פעמים אני מפגרת בלו"ז, ולא מכינה ללקוחות את מה שהבטחתי להכין, בזמן. ואז אני גם לא עונה לטלפונים שלהם. ואח"כ, כשזה כבר מוכן, אני מרגישה שאני צריכה לפצות אותם, ומתחילה לתת מעל ומעבר. אני גם לא יודעת איזה קשר אני בדיוק רוצה עם הלקוחות. קצת "דיסטנס" היה עוזר. למשל, שלא יכתבו לי הודעות טקסט לנייד. זה מפריע לי. אבל אני מאוד חמה, אני חברה של אנשים. החמימות גם כיפית לי ומושכת אותי. ככה אוהבים אותי וממליצים עלי. אלו הם החברים שלי בעצם. אבל אז אני מרגישה שאין גבולות, ופגישות נמשכות הרבה יותר מדי זמן, ושאני נותנת יותר מדי.

גם נושא הדוא"ל בעייתי. אני עונה כל הזמן, לכל הודעה. אני עונה באריכות מדי, ועובדת המון על התשובה.לפעמים כל היום יכול לעבור מול הדוא"ל. כל הודעה כזו מייצרת לי עבודה, ואני עובדת ככה כל היום, על בלת"מים. תחושה גרועה.

בסדר! התחלתי להבין איפה אנחנו עומדות. בואי נגבש תוכנית עבודה לשבוע הזה, ונראה איך זה ילך. נקבע ככה: בזמן העבודה, כלומר בזמן שהילדה בגן: בלי TV, ובלי גלישה שלא קשורה ישירות לביצוע העבודה.

נתחיל לעבוד עם תוכנית. תוכנית גדולה של כל הפרויקטים בקוים כלליים, ותוכנית שבועית, שכוללת תוכנית יומית לכל יום. בכל יום חמישי את עובדת על התוכנית השבועית לשבוע הבא. בתחילת בוקר העבודה, 10 דקות לפחות של תכנון יום העבודה, על פי התוכנית השבועית והיומית. מהם הדברים הכי חשובים? הדברים שתהיה תחושת הישג אם תסיימי אותם. בסוף יום העבודה – 10 דקות אחרונות מוקדשות לסגירה. מתי הדברים שלא עשית יעשו? והתוכנית הזו תהיה בתיק כל הזמן, כדי שתוכלי להבטיח הבטחות שאת יכולה לעמוד בהן, ולעדכן אותה כל הזמן.

אסטרטגיה לנושא הדוא"ל. אני שואלת, באיזו תדירות סביר לענות ללקוחות על הודעות דוא"ל? פעם ביום, היא עונה. בסדר. אז לפי התוכנית היומית, בזמן שקבעת שיוקדש לקריאת דוא"ל, את קוראת את כל ההודעות, ולא עונה לדבר. את משבצת בתוכנית השבועית או היומית שלך את הזמן שבו תבצעי את המטלות שכרוכות בהודעות הללו. את משבצת לעצמך מתי תעני להודעות. כשאת מגיעה לענות עליהן, תתחילי מדקה עצירה, לחשיבה. "דקת דומיה", היא אומרת. כן, דקת דומיה. מה צריך לענות? ובאיזה אורך? נתחיל ליצור הרגלים אחרים שקשורים לדוא"ל. היא אומרת שהיה עוזר לה גם להקדיש שעה בכל ערב לבדיקת דוא"ל, כדי לפנות את זה מבוקר המחרת. בסדר. קבענו ב – 8 בערב שעה לבדיקת דואל. קריאת הודעות, שיבוץ המטלות, אם המטלה קטנה ותכנס בשעת העבודה הזו – לבצע אותה, ולא לשלוח את התשובות. רק פעם ביום נשלח תשובות ללקוחות. ככה לא יתחיל סחרור של הודעות ועוד הודעות. הכל יהיה מרוכז.

במשך היום, אם עולים דברים שאת רוצה לעבוד עליהם באימון, רשמי אותם במחברת האימון. במשך כל היום, רשמי את מה שעשית. כדי שנדע בדיוק מה קורה. ב – 10:30 – הולכים לישון, בלי צפיה ב – TV. איזו שעת קימה נראית לך סבירה? 6:30. בסדר. ובבוקר, לבצע כמה שיותר מעבודות הבית, שלא יעמדו בדרכך אח"כ. בהצלחה!

[b]פגישה שניה[/b]. אין תוצאות, היא מכריזה. אין תוצאות? זה מעניין. הרי היה משהו השבוע, לא? אז למה שהוא לא יקרא תוצאה?

בואי נשמע. איפה כן היה שיפור השבוע? אני הרבה יותר מודעת למה שאני עושה, ושמחה עם התהליך שלי. היה שיפור בשעות השינה. מאוד השתדלתי ללכת לישון מוקדם, במקום ב – 1, הלכתי לישון ב – 11:30 או 12:30. במהלך השבוע, יותר חשבתי על מה דחוף ומה לא דחוף. צפיתי פחות ב – TV.

ומה נשאר אותו דבר? לא עבדתי עם התוכנית. היתי צריכה לכבות המון שריפות, שיצרתי בשבוע הקודם. המשכתי את אותו הדפוס. היה לי חשש, שאבזבז הרבה זמן על ארגון, ולא ישאר לי זמן לעבוד. אני פוחדת שזה יוביל אותי לעבוד יותר בלילות. אבל כיביתי את השריפות, ואני מרגישה רגועה יותר עכשיו, שיכולה להתחיל את השינוי.

איך היה הקשר עם הלקוחות? הגיע אלי לקוח חדש, והיתי יותר עניינית איתו, ומקצועית. אפילו בן זוגי שם לב לזה. לא ברור אם זה בגלל האימון, או בגלל הסגנון שלו עצמו. הזמנתי לביקור חברתי לקוחה אחרת, זה נכון, אבל יש לי אינטרס שם, אני מרוצה מזה.

אני חושבת שקשה לאלף אותי, היא אומרת. קשה או קל, את זה נראה בהמשך.

יש עוד נושא שמפריע לי מאוד בארגון הזמן שלי. יש מספר ערבים בכל שבוע שבן זוגי עובד מחוץ לבית, ואני לבד בבית, אחרי שהילדה הולכת לישון. ואז אני צופה ב – TV עד 11 בלילה, ורק אז מתחילה לסדר את הבית, ובסוף אני הולכת לישון ב – 2 בלילה, וקמה למחרת מוקדם, עייפה. מגעיל אותי כמה שאני צופה בטלויזיה בערבים הללו. מה היית רוצה שיהיה בערבים הללו? היתי רוצה לסדר את הבית אחרי ארוחת הערב, לעבוד שעה לקראת יום המחרת, ואז לעשות משהו כיפי, קצת צפיה בטלויזיה או קריאה, וללכת לישון ב – 11, כדי לקום רעננה למחרת.

בסדר. יש לי תרגיל מתאים. תרגיל קלאסי באימון. בואי נרשום טבלה עם שני טורים. הרווח מניהול הערב הפנוי שלך בצורה כזו, והמחיר. את הרי לא עושה את זה סתם, יוצא לך משהו מזה. ואת לא מתלוננת על זה סתם, כי את מפסידה משהו. אז בואי נבדוק. פתחי את המחברת שלך ותתחילי לרשום. היא כותבת, ואני מחייכת לעצמי. תמיד תמיד יוצא משהו מכמה דקות כאלה של שקט עם עצמנו, של חשיבה מרוכזת על העניינים שלנו. בסדר, מה יש בטבלה? בואי נשמע ונראה אם יש משהו להוסיף. התועלת תמיד מגיעה מהסעיפים שחושבים עליהם אחרונים. פחות מאלו המיידיים. נתחיל מהמחיר, שהוא בד"כ גלוי יותר. מה המחיר של לבלות את הערב הזה בצפיה בטלויזיה במשך שעות רבות, ואז ללכת לישון מאוחר כל כך? המחיר: רגשות אשם, עייפות מתמשכת שהורסת יום שלם אח"כ, תסכול על חוסר השליטה, אוכלת אוכל לא בריא בזמן הזה, ביתי מפסידה כשאני עייפה למחרת. והרווח? את הרי לא עושה זאת סתם? עבדנו כמה דקות על הרשימה של הרווח: כיף, פינוק, פורקן. כיף להיות לבד. אני נהנית להרגיש אגואיסטית, למרוד, לעשות מה שבא לי ומה שאסור. עכשיו אנחנו מסתכלים על שני הטורים, המחיר והרווח. זה רגע שאני אוהבת באימון, תמיד יש פה הפתעות. מה את מרגישה, אני שואלת? מה את חושבת לעצמך? היא אומרת: זה לא חייב להיות זה על חשבון זה. אני יכולה להשיג את כל הרווח הזה, בלי לשלם את המחיר הזה.

יופי. אז מה נתכנן לערבים הללו? מה יכול להיות פינוק, ולהיות אגואיסטית, ולהיות לבד? אני מציעה כיף שלא קשור למילים. מה דעתך על מוסיקה טובה? ואמבטיה? ואוכל טוב שהוא לא ממתקים? ובלי צפיה בטלויזיה בכלל. אם עולה תחושה שלילית, שבד"כ אנחנו מטביעים בצפיה בטלויזיה, את יכולה לרשום אותה במחברת.

[b]פגישה שלישית[/b]. קרו הרבה דברים טובים. אחרי האימון הכנתי תוכנית שבועית ודו שבועית. לא מספיק הסתכלתי בתוכנית, אבל היה טוב שהיא בכלל היתה קיימת. בתחילת השבוע, אחרי האימון, כשנכנסו עבודות, שיבצתי אותן בתוכנית. סידרתי את התיקיות על שולחן העבודה שלי, סידרתי את סביבת העבודה. נעים לי. שיבצתי כל מיני משימות שהיו נראות לי כמו בלת"מים, אבל ראיתי שאפשר לשבץ אותן. היתה עבודה מסוימת שהיתי צריכה לבצע שהיתה תלויה בקבלנים, והפעם ניהלתי אותם יותר מאשר היתי עושה בעבר. היתי יותר מחויבת לעמוד בלו"ז שלי.

לא שמרתי על סדר היום שקבעתי לעצמי. כשנכנסה משימה חשובה ב – 5 אחה"צ, כן ישבתי והתחלתי לבצע אותה מיד. בדקתי הודעות דוא"ל כל הזמן, כי זה היה חשוב באמת. אני עדיין סובלת מנזקים של עיכובים שגרמתי לפני שהתחלנו להתאמן, אבל אני הולכת וסוגרת את הפערים.

עם לקוחות, היתי יותר אחראית. אני יצרתי קשר איתם במקום שהם ינסו להשיג אותי. אני מתחילה להתקדם בעניין של לעמוד בזמנים כלפי לקוחות. יש עכשיו לקוחות חדשים שאני מתחילה לעבוד עבורם, ואני רואה שאני נוטה לגלוש לעבר לעבוד רק בלחץ לפני קו הסיום. אבל כבר התחלתי שונה, דאגתי שהקביעות שלי הפעם יהיו יותר מתאימות לי. אני יותר בתקשורת איתם, ופחות מנסה כל הזמן לרצות.

יש לי תחושה שאם היתי מתחילה מאפס, בלי משימות שאני כבר מפגרת בלו"ז איתן, יכולתי לעבוד בצורה מסודרת. אבל אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. כשאני שומעת אמירה כזו, כמו "זה לעולם לא יקרה", אני עוצרת, מסתכלת בעיניה. נותנת לאמירה הזו להשתהות רגע באויר. את יודעת? באמת?...

ומה היה עם הערבים לבד בבית? ציפיתי והתרגשתי לקראת הערב הזה. ציפיתי להפתיע את עצמי. בפועל, חגגתי על הדפוס המוכר. אולי מסיבת סיום, או פרידה. כמו "ממחר דיאטה". אבל לא ממש. צפיתי פחות בטלויזיה, אכלתי רק מעט ממתקים. גלשתי רק מעט, והלכתי לישון ב -12 בלילה, בהחלט שיפור. אני כבר יותר מודעת. והפנים שלך (סאלי) מרחפים מול עיני. צחקנו.

סיכמנו על 10 דקות של כתיבה אסוציאטיבית ליום.

[b]פגישה רביעית[/b]. אני מקרה אבוד, היא פותחת ואומרת. אני קוראת את סיפורי האימונים שלך, ואני רואה קו שעולה לכל אורך האימון. אצלי זה לא עולה. גם אצלך זה עולה, אני אומרת לעצמי בלב, רק שאת רוצה להשיג עוד המון דברים. שזה טוב.

אז מה היה לנו השבוע? עבדתי לפי התוכנית בחלק מהימים. ואני עדיין מכבה שריפות. סגרתי פער גדול שהיה בעבודה שהתעכבה, ועכשיו הסתיימה. בערבים החופשיים אני מרגישה שלא מצליחה לנטוש את ההרגלים הישנים, אבל זה לא גרוע כמו פעם. הלכתי לישון בחצות, שזה כבר לא מזיק ליום הבא. ארגנתי מחדש את סדרי העדיפויות של פרויקטים אחרים אישיים, כדי לפנות את הזמן הקרוב ולסיים את כל העבודות שצריכות להסתיים. אני עובדת טוב עם קבלנים שעובדים עבורי, מנהלת אותם יותר ביעילות.

יש עוד משהו שמפריע לי, ההתנהלות סביב פגישות. אני מאריכה אותן יותר מדי. אני נותנת ללקוחות לקבוע את משך הפגישות. אני רוצה להיות יותר יעילה בפגישות, לסיים את העבודה שלי מהר ולקבל את התשלום. אני בהתחלה מתעכבת ולא עומדת בלו"ז, ואח"כ מרגישה שאני צריכה לפצות אותם עם פגישות ארוכות והתמסרות מוגזמת.

התחלנו ללמוד את נושא ה"התמקדות", ותרגלנו. היה לי מעניין, היא אומרת. הכל מרגיש יותר ויזואלי כאשר אני עוצמת עיניים. דברים מורגשים בצורה יותר ברורה.

[b]פגישות חמישית עד תשיעית[/b]. השבועות הללו יותר טובים. אני עובדת יותר לפי התוכנית. גם כשאני לא מצליחה להצמד לתוכנית, עצם זה שהיא קיימת ושאני עובדת לפיה חלקית, יוצר כבר שקט. יש לי תחושה שאולי אצליח מתישהו להצמד לתוכנית. יש מעט ימים שבהם לגמרי צמודה לתוכנית, ואז זה עובד טוב. אני עובדת כמו שאני רוצה. אני הולכת לישון מוקדם כל יום, וזה מצוין. כתבתי הרבה, והגעתי למסקנות מעניינות.

למדנו ותרגלנו התמקדות בכל פגישה, ועלו נושאים בסיסיים שקשורים לכל הנושא של העבודה והלקוחות, ולהיות עצמאית בכלל.

אני תמיד יוצאת מהורהרת מן הפגישות שלנו, היא אומרת. יש לי תחושה טובה, שדברים מתקדמים. אני אופטימית. יש לי תחושה שאני יוצאת מן הסבך. משבוע לשבוע התחושה יותר טובה, יותר רגועה. יש הרבה הקלה. יש פה משהו טוב. אני יותר מודעת למה שאני עושה. פחות אימפולסיבית, יותר מתוכננת. וזה לא מספיק לי – אני רוצה יותר מזה.

מפגישה לפגישה אנחנו מדברות על נושאים יותר יסודיים. כמו באימונים רבים, החלק הראשון מוקדש לכיבוי השריפות. להרגעת המצב המשברי – גם אם אין משבר גלוי ודרמטי, יש איזו תחושה של משבר, של משהו שכבר לא עובד טוב בכלל. ולוקח כמה פגישות כדי לצאת מהמצב הזה. אחר כך אפשר להתחיל לעבוד על הנושאים היותר משמעותיים, שהביאו בכלל למצב הזה.

[b]פגישה עשירית[/b]. אנחנו מסכמות על הפסקה באימון, לכמה שבועות, ואח"כ נעבור לנושאים אחרים. בינתיים נסכם את מה שעשינו עד כאן. אז מה היה לנו? מה השתנה ביומיום?

אני עובדת עם התוכנית ועם רשימות, וזה מתמיד. אני כותבת הודעות דואל לא ארוכות מדי, אבל עדיין בודקת הודעות המון פעמים. בערבים הפנויים אני הולכת לישון מוקדם, אם כי הערב לא נראה ממש כמו שהיתי רוצה. משהו בתחושה ובדיבור עם לקוחות פחות מרצה. אני יודעת שאני עושה עבודה נפלאה, וכבר לא מרגישה שחייבת להם מעל ומעבר. אני יותר עומדת בלוחות הזמנים. אני כבר לא קמה מוקדם מדי בבוקר. אני עושה במהלך יום העבודה עצירות של ריכוז ותכנון, ורוצה לעשות יותר עצירות כאלה. ובכל זאת: אני רוצה יותר. אני רוצה להיות מכונה! יופי. אז יש הרבה התקדמות, את כבר עומדת במקום אחר לגמרי, ועדיין, יש עוד עבודה. כמו תמיד.


[b]מצ'רה[/b] (2010-04-07T11:03:17):
[u]כבר מזמן למדתי, שמהקול בטלפון אני לא יודעת דבר. חסרון אישי שלי, או שפשוט ככה זה? בכל אופן, אני תמיד מופתעת כשאני פוגשת את האדם עצמו.[/u]
זה פשוט ככה. גם אני תמיד נורא מופתעת (לפעמים אני מדברת עם מישהו שנים בטלפון בעבודה ורק אז פוגשת )
ופיתחתי גם תיאוריה: שהקול משקף באופן עמוק יותר את חייו הפנימיים של האדם, מאשר המראה החיצוני. על המראה החיצוני אנחנו עובדים המון. על הקול - הרבה פחות. הוא יותר קרוב למהות שלנו.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-07T12:17:52):
כיף לשמוע מכולכן. מצ'רה, תיאוריה מעניינת... שהקול משקף יותר עמוק לתוכנו. מעניין לחשוב על זה.
וגלי - מעניין איך עבור אנשים מסוימים, הכתיבה היא כלי מדהים. אני שואלת את עצמי אם זה כי זה עניין של ריכוז, הכתיבה עוזרת להתרכז, או עניין של זמן, כי בכתיבה מפנים זמן לעצמנו - ללא גירויים חיצוניים, או מה. אבל כל תהליך משמעותי שעברתי בחיי כלל תרגילי כתיבה. גם הקטעים שאני כותבת הם מין כתיבה חופשית כזו, שאני אח"כ מלטשת אותה.



[/spoiler]
[spoiler=על עבודה דרך הסקייפ]
[b][po]אמא נמרה[/po][/b] (2010-04-07T09:56:26):
[u]כבר פעם שניה השבוע ששאלו אותי על ירושלים![/u]

אז גם אני שואלת...אם את מגיעה לעשות משהו בירושלים, אני אשמח לדעת

נמרה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b]
לגבי ירושלים, לצערי, אני לא ממש שוקלת להגיע. אפילו לת"א אני בינתיים מסרבת, אחרי כמה חודשים שנסעתי בקביעות.

אבל, נמרה יקרה, הרשי לי להציע (טוב, להציע מותר...) לנסות סקייפ איתי... אני הייתי חשדנית לסקייפ שנים! שנים! לא רציתי לשמוע מזה. ולא ידעתי איך מפעילים את זה. ועם הלקוחה הראשונה מחו"ל, לא היתה לי ברירה. והופתעתי! זה כיף אדיר ופשוט פשוט. מאוד אינטימי, לפעמים משהו יותר אינטימי בזה מאשר פגישה, כי בפגישה יש גם חדר מסביב, ובסקייפ זה רק הפנים. חויה שונה. אז את מוזמנת לנסות.

ובכל מקרה, אם תהיה לי המלצה על מישהו בירושלים, אפרסם אותה.

[/spoiler]
[spoiler=על קושי להכיל חוויות מאתגרות]
היום בבוקר שמעתי משהו שהיה קשה לי להכיל. זה לא קורה לי הרבה, כי אני די מתורגלת כבר, וגם עושה הרבה עבודה רגשית (מכוונת אלי). כך שאני מאוד פנויה רגשית כמעט כל הזמן. בגידות, למשל, כבר לא מציפות אותי (פעם כן היו). מצבים כלכליים קשים לא. גירושין לא. עיסוקים הזויים, בטח שלא. אבל היום שמעתי משהו שכן הציף אותי. משהו שקשור לקשרים במשפחה.

למזלי זה היה אחרי האימונים. כך שיכולתי לתת לעצמי קצת ליפול. היתה לי התמקדות שעשתה לי חברה, וזה היה מצוין לי, אבל לא הספיק. נשארתי מוצפת, אם כי מעט פחות. השתדלתי לא להיות קשה עם עצמי, שאני ככה במקום די נמוך. ככה נשארתי עד הערב. דיברתי עם כמה חברות. ואז קצת הבנתי למה אנשים באים אלי ללמוד התמקדות, או להתאמן: תמיכה רגשית זה דבר שאנחנו לא מתורגלים בכלל לתת, בתרבות שלנו. ממש מצרך חסר. כשאני היתי צריכה את זה היום, קיבלתי אותה, אבל בבמנות שלא הספיקו לי (ה"קבועים שלי" לא היו זמינים). חברות שאני מחבבת ביותר, שמחתי לפגוש, אבל זה היה רק חלק ממה שהיתי צריכה. היתי צריכה משהו כמו מה שאני בד"כ מספקת, שעה וחצי של תמיכה מרוכזת. ועם הילדים מסביב, או בערב כשכולם כבר עייפים, זה לא קורה.

נסעתי לקנות משהו, ובדרך חזרה, הדלקתי את הרדיו על קול המוסיקה. פתאום אני שומעת מישהו מדבר באנגלית, בטון נעים. הקשבתי, למרות שאני בד"כ מעבירה דיבורים ברדיו לתחנה אחרת. אבל משהו בטון שלו משך אותי. כמעט תמיד ברדיו ובטלויזיה (מה שאני זוכרת) מדברים בטון מאוד מהיר, בהול, דחוף, צעקני, דרמטי. פה זה היה שונה, טון של מישהו שיש לו הרבה זמן. הוא סיפר איך הוא התקבל לאיזו תזמורת, כנגן צ'לו. ואז הוא סיפר שהם ניגנו מוסיקה כאשר אנשים הלכו לעבוד במפעלים. כאן התחלתי להבין שמדובר לפני הרבה שנים. ואז הוא אמר, כן, ניגנו בבוקר כשיצאו, ובערב כשנכנסו בחזרה. הופה! מחנה עבודה (הרי זה הפוך ממפעל רגיל). פה התחלתי להקשיב ממש בעניין. הוא ניגן בתזמורת במחנה עבודה. משהו בטון שלו היה כל כך שווה נפש. הוא סיפר על זה שהם ידעו בוודאות שהם ירצחו בסוף (will be gased eventually), רק לא יודעים מתי, ובינתיים יש להם קצת יותר אוכל, בזכות זה שהם מנגנים. והם פשוט ניגנו הכי טוב שהם יכלו, כי זה מה שהיה להם לעשות. משהו בטון שלו הרגוע, איפס אותי. החזיר אותי לפרופורציות. אמרתי לעצמי, בסדר. יש אנשים שנקלעו לקשיים. אנשים שהגיעו למקומות די נמוכים. אבל בחייך! אפשר לעבוד. אפשר לטפל. אפשר להשתפר. אפשר לתקן נזקים. אנחנו לא באמת בתחתית כמו אותו צ'ליסט. הרגשתי את החוסן הנפשי שלי חוזר. יש לכולנו עוד הרבה עבודה.

[/spoiler]
[spoiler=על המילה "תנוחה", ועל דרישה מאדם אחר להשתנות]
היו לי הבוקר שתי שיחות מעניינות בשתי פגישות.

בפגישה השניה, האשה המקסימה הזו מתארת דילמה. שני חלקים שונים מאוד שלה, שהיא מכירה מגיל מאוד צעיר, ונמשכים לשני כוונים שונים. משיכה מאוד חזקה לשני כוונים. משיכה שאפילו לא מרגישה כמו משיכה, היא אמרה שזו לא משיכה אלא נטיה. כמו משהו שנמשך בכוח. עלתה לי בראש תמונה של לעמוד בפיסוק גדול. מכיון שהיא לא מתרגלת יוגה, סיפרתי לה קצת על זה. על איך נכנסים לתנוחות שהן לפעמים קצת כואבות, וקודם כל נושמים. מתרגלים לנשום בתנוחה (מאתגרת). והיא אמרה: ובטח הנטיה היא להפסיק לנשום. בדיוק. גם כאן בדילמה, הנטיה היא להפסיק לנשום. לרצות לברוח ממנה מהר. ומתרגלים את התנוחות, עד שמשהו בנו מתפתח. עד שהן נהיות יותר ויותר נעימות ונוחות.

המילה "תנוחה", בעברית, מכילה את המילה "לנוח". זה בעצם לנוח בתוך התנוחה. ואז היא אמרה, ובאנגלית, Position. שזה משהו עם לעמוד. גם כן, משהו סטטי, רגוע. ובסנסקריט, המילה היא אסנה, שמתורגמת לאנגלית - עפ"י המורה ליוגה שלי - כ a pose easily held. ביטוי מהמם. הרי למתחילים זה ממש לא easily held. זה כואב. אבל זה התרגול. להגיע לזה שזה יהיה קל. לנוח שם. וכך גם בדילמה. לאפשר לעצמנו לנשום, לנוח בתוך הדילמה. הרי אין פה פתרון מידי. ויתכן שיהיו פה כמה שנים(!) שבהן לא ניתן יהיה לפתור את הדילמה הזו. אז לנוח בתוכה. להיות בה. ואולי היא תפתר בקרוב, בדרך שאולי אפילו לא מדמיינים כרגע.

בשיחה הראשונה, נושא שונה לחלוטין, קשר זוגי. אנחנו עובדים בשיטת ההתמקדות, לרוב. והיום הוא אמר משפט, משהו על זה שבת הזוג צריכה להשתנות בנושא מסוים. אמרתי לעצמי, שמעתי את זה המון פעמים. אמרתי לו שיש לי מחשבה שאולי תעניין אותו. ושאני מציעה שיקח אותה השבוע למחשבה. toy with the idea - שישתעשע איתה השבוע. כמו כדור שמעבירים מיד ליד, ממששים. לא לדחות ישר, ובסוף מותר להחזיר אם לא מתאים. המחשבה היא: זה לא לגיטימי לדרוש מבת הזוג להשתנות. לגיטימי לרצות, לא לגיטימי לדרוש, וגם לא לחשוב בינו לבין עצמו שהיא צריכה להשתנות. לא. הוא עושה עבודה, והיא, תעשה עבודה, אם וכאשר היא תחליט ותרצה, ואז זה יהיה לאיזה כוון שהיא תבחר. זו לא אמת אבסולוטית כמובן, ולא אמת בכלל, אלא משהו להשתעשע איתו השבוע. מחשבה חדשה מאוד בשבילו. זה עניין אותו המחשבה הזו, אף על פי שכמובן שהיא לא תואמת את הרגש שלו. אז מעניין איך יהיה עם זה השבוע.


[b][po]אמא נמרה[/po][/b] (2010-04-15T16:38:47):
נהנת לקרוא אותך. אוספת כסף לייעוץ...


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-15T21:30:34):
תודה לך מתוקה |L| אני מוכנה עם התה צמחים...

[/spoiler]
[spoiler=השפעה קטנטונת של התמקדות]
היום שמעתי משהו ששימח אותי כל כך.

אישה מקסימה שנפגשה איתי, סיפרה לי בפגישה הקודמת שהיה לה כאב בשכמה, נקודה כואבת מאוד, שהיא יודעת שהיא קשורה למתח. היא מרגישה אותה בכל ערב. תרגלנו התמקדות, בנקודה הזו - כי זה מה שהיה, והפתעה... השבוע אין נקודה. כל השבוע היא לא היתה.

מרתק! ומפתיע! איזה כיף.

[/spoiler]
[spoiler=האם אתם מקשיבים? הנה 10 סימנים שאתם יכולים לבדוק. ובסוף קטע על הודיה]

הנה עוד קטע שכתבתי לפני כמה זמן. ההתמקדות ללא ספק שידרגה לי את יכולת ההקשבה. אז הנה ניסיתי לסכם בנקודות.


[list=1]
[*] [b]אתם מדברים?[/b] אתם לא מקשיבים. לפעמים כדאי לחזור על העובדות היסודיות, הבייסיקס.
[*] [b]עושים עוד משהו?[/b] אתם לא מקשיבים. עיתון, וויינט, טלויזיה - אפילו ברקע? כנראה שאתם לא מקשיבים. אתם אולי שומעים משהו מהנאמר, זה נכון. אתם מן הסתם שומעים מילה פה ומילה שם, אבל זו לא הקשבה. אם אתם מאוד, מאוד מוכשרים, באמת יוצאי דופן, יתכן שאתם מצליחים לקלוט את כל המילים. אבל הקשבה מכילה הרבה יותר מאשר מילים. ובמשימה הזו, בוודאות, המוח שלכם לא יכול לטפל במקביל לעוד משימה. זה לא יקרה.
[/list]

תראו, המוח שלנו בנוי לטפל במה שקופץ מולו. נמרים, למשל. המוח מתמקד במה שמפתיע, מפחיד, שונה. המוח בודק כל דבר כזה, כדי להחליט במהירות על תגובה. העיתון מושך, הטלויזיה מושכת. הם צעקניים. המוח חייב לבדוק אותם. לעומתם, המסרים העוברים בהקשבה הם עדינים, ולא יקבלו עדיפות לעומת הטלויזיה או העיתון.
[list=1]
[*] [b]כבר שמעתם את זה?[/b] צר לי לאכזב, אתם לא מקשיבים. אתם כבר יודעים שאי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים, נכון? אז גם אי אפשר לומר אותו דבר פעמיים. אי אפשר לומר את אותו הדבר פעמיים. בכל פעם המסר קצת שונה, ואולי שונה מאוד. ואם אתם עסוקים בלומר לעצמכם את המשפט "כבר שמעתי את זה...", הופ! פספסתם משהו באותו הרגע.
[/list]

אגב, כבר שמעתם את זה? ובכן... גם בפעם הקודמת לא הקשבתם. אמא שלי אמרה לי לפני שנים: אם מישהו חוזר על עצמו, סימן שאת לא מקשיבה. אם היית מקשיבה באמת, הוא לא היה טורח לחזור על עצמו.
[list=1]
[*] [b]אתם חושבים שהבנתם כבר מה האדם שמולכם אומר?[/b] אתם לא מקשיבים, ובטוח טועים. מי שמדבר עוד לא יודע את כל מה שהוא הולך לומר. זה עוד לא קרה. הוא חושב עכשיו, גם אם הוא שחקן בהצגה, והוא למד את הטקסט שלו בע"פ. אם אתם חושבים שהבנתם, הפסקתם להקשיב, ואתם מפסידים את רגע ההווה. עוד רגע בחייכם שעובר ללא שוב.
[*] [b]אתם מחכים לתורכם להשיב?[/b] התשובה נמצאת בגוף השאלה. אתם מחכים, ואתם לא מקשיבים. הקשבה היא חויה יצירתית כל כך כוללת, שהייתם נהנים אם היתם מבצעים אותה. הקשבה היא מאתגרת, מעניינת, מחדשת תמיד. בהקשבה אתם מגלים עובדות חדשות על הדובר. אתם מבינים את הרגשות שלו יותר לעומק. אתם חוקרים את תפיסת העולם שלו. אתם חווים אותו. אם אתם מחכים, הכל עובר לידכם.
[*] [b]יש לכם רגשות על הנאמר?[/b] אתם לא מקשיבים. אתם כנראה שומעים, וזה ראוי לציון בפני עצמו. אבל זו לא ממש הקשבה.
[/list]

תראו, בהקשבה המיקוד הוא על הדובר, וזה לא אתם, כרגע. כל רגש שלכם מסמן אי קטן של חוסר הקשבה לשני, ובמקומה, הקשבה לעצמכם. נניח שהדובר מספר על טעות שלו, ואתם כועסים, מאוכזבים, פוחדים, משועשעים או מרותקים. זהו הרגש שלכם. אבל איפה הדובר עומד? מה עובר עליו עכשיו? מה הוא מנסה לתקשר? את זה לא תדעו, כי אתם לא מקשיבים, אתם עסוקים בעצמכם. נתפסתם בחלק מסוים של מה שהדובר אומר, וההקשבה שלכם נעצרה שם.
[list=1]
[*] [b]אתם מסכימים, או מתנגדים?[/b] זה דומה לסעיף הקודם, אתם חושבים שכבר הבנתם. הלו? למה בדיוק אתם מסכימים? הדובר עוד לא סיים. ומה קפצתם עם ההתנגדות? התנגדות למה בדיוק? הוא עוד באמצע. בכל דיבור טמון פוטנציאל להפוך לחקירה, ללימוד. אם תקשיבו באמת, תלוו את הדובר במסע החקירה שלו את הנושא. הוא יוכל להתפתח איתו, לידכם, אם אתם מקשיבים. וגם אתם תתפתחו. אם אתם מסכימים, נגמרה החקירה. אם אתם מתנגדים, הסטתם את כל האנרגיה של הדובר לויכוח. גם כאן נגמרה החקירה האמיתית.
[/list]

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבחנתי בעובדה הזו, שהסכמה איננה הקשבה. סיפרתי בחשש מסוים לאשה קרובה אלי על תוכנית שלי, והיא מיד התחילה להפליג בשבחים, על כמה שזו תוכנית גאונית. בהתחלה לא ידעתי מה מקור אי הנוחות שלי. אבל אז הבנתי. היו לי הרבה חששות לגבי התוכנית הזו, ספקות. היו לי שאלות. היתה לי גם משיכה מסוימת, אבל עוד לא היתי בשלה להתלהבות. כשהיא התלהבה, היא לא נתנה מקום לחששות שלי, ואני מיד איבדתי את מעט ההתלהבות שהיתה לי. כאשר עצרתי אותה, ביקשתי שתקשיב ושיתפתי בחששות שלי, היא הקשיבה לי. בסופו של דבר גם אני התלהבתי, והלכתי וביצעתי את התוכנית.

עכשיו אתם מתחכמים איתי ושואלים: הקשבנו, והקשבנו, ובסוף התנגדנו או הסכמנו. מותר?
כן, אבל זה לא הסימן הכי טוב. אם הקשבתם טוב טוב, התגובה שלכם תהיה הרבה יותר מורכבת ומעניינת מאשר הסכמה או התנגדות (עוד על התנגדות וביקורת כאן).
[list=1]
[*] [b]אתם משתעממים?[/b] כמובן שאתם לא מקשיבים. בעצם אולי כן מקשיבים, לעצמכם. לעצמכם אומרים שזה משעמם. הקשבה אמיתית לא יכולה לשעמם. אין סוף עומק למה שהאדם מולכם מביא. סליחה על הבוטות: רק אתם שטחיים כאן.
[*] [b]אתם חושבים שמה שיש לכם לומר חשוב יותר מאשר מה שיש לדובר לומר?[/b] כמובן שאתם לא מקשיבים. קודם כל אתם שופטים את הדברים בעודם מתהווים, ולכן בהכרח עוד לא התגלה הכל. ושנית, גם אם שמעתם כבר את המילים, לא ירדם לעומק העניין. אחרת לא היתם מבטלים אותו כל כך מהר. בעומק העניינים, במהות המורכבת שלהם, דברים אינם משעממים.
[/list]

זו נקודה מעניינת. מצד אחד, אנחנו חיים בתחושת שעמום מסוימת, רצון לריגושים, למידע חדש, לחוויות חדשות, לעניין בחיים, רצון להתפתחות. ומצד שני, כל פעם שמישהו מביא מידע חדש, אנחנו מיד מסווגים אותו, מתייגים, אומרים שכבר הבנו, וזה לא חשוב, המידע שלנו חשוב יותר. ולכן אנחנו משתעממים. שום דבר חדש לא חודר אלינו.
[list=1]
[*] [b]אתם שואלים את עצמכם אם אתם מקשיבים כרגע?[/b] מזל טוב. אתם כנראה מקשיבים, או שלפחות תתחילו עכשיו, אחרי ששאלתם את עצמכם את השאלה רבת העוצמה הזו. לרוויה.
[/list]



[b]פלונית[/b] (2010-04-19T10:29:54):
עשית לי חשק לפגוש אנשים ולהתאמן בלהקשיב להם, בטוח שגם אאבד את הקשב אלפי פעם בשעה, הלוואי ולפחות אני אדע לזהות שזה יקרה, תודה עשית לי את היום


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-19T10:51:42):
[u]תודה עשית לי את היום[/u]

תודה לך, את עשית [b]לי[/b] את היום @}

גם אם יש לכולנו מה להתאמן בהקשבה, ביכולת פרגון את יכולה לתת לעצמך A+, כמו שהאמריקאים אומרים.

מי זה היה?... אה, כן. בספר what go you here won't get you there, המחבר (מתעצלת לקום לבדוק) אומר שמתישהו הוא החליט שהוא יהיה A+++ בהודיה. הוא מספר שיום אחד הוא הבין שהוא כפוי טובה. והחליט לשנות את זה. הוא עשה לעצמו רשימה של 100 אנשים שהוא חייב להם תודה. והתחיל לצלצל אליהם ולשלוח להם כרטיסים ומכתבים שמפרטים את כל מה שהם עשו עבורו. הוא אומר שהוא מסיים כל שיחה ב"תודה" במקום ב"להתראות". הוא אומר שהוא יודע שיש לו עדיין הרבה חסרונות, אבל להיות כפוי טובה הוא לא אחד מהם, הוא אומר שעכשיו הוא יודע בודאות שהוא A+ בהודיה.

נחמד, לא? נזכרתי, כי קיבלתי הדגמה קטנה כמה נעים לקבל תודה.

יש בתודה משהו מהנושא של הקשבה, פתאום כרגע תפסתי.
כשאתה מודה למישהו, זה כמו לומר ששמעת אותו. שמעת את מה שהוא עשה, או אפילו התכוון לעשות.



[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-04-19T16:58:29):
אז סאלי, תודה גם ממני. אני תמיד קוראת בעניין את הדברים שאת כותבת, חושבת על הדברים ונתרמת גם במישור האישי וגם במקצועי.
[po]נוסעת סמויה[/po]


[b]אמאעדי[/b] (2010-04-19T22:51:44):
סאלי, הטקסט שכתבת על הקשבה מרתק.
צריכה לקרוא אותו עוד כמה פעמים.
תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-19T23:49:31):
תודה לכן נשים יקרות @}

[b][po]אביטל צ[/po][/b] (2010-05-27T19:44:59):
מה שכתבת על הקשבה... ממש נהדר @}



[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-28T13:31:04):
תודה לך אביטל |L|

בדיוק השבוע מישהי אמרה לי שזה מדכא ופסימי.

[/spoiler]
[spoiler=על כעס]
אמי ואני שטפנו כלים יחד, במטבח שלי. "המכסים האלה נכנסים למדף הזה", אמרתי לה בדרך אגב. "סאלי. את גרה פה 7 שנים. את חושבת שאני לא יודעת איפה שמים את המכסים?", שאלה אותי בעצבנות. נו טוב. לא אמרתי דבר. כעבור כמה דקות, כאשר ניגבה את השיש בעזרת הסמרטוט, אמרתי לה בכעס מסוים: אני גרה פה 7 שנים, ואת לא זוכרת שחשוב לי שתשטפי את הסמרטוט אחרי שאת משתמשת בו?". אחרי מספר דקות אמרה, "אני לא רגילה שאת עונה לי בעצבנות. את תמיד כל כך סובלנית. אבל כל אחד אפשר לשבור. ואת צודקת – עובדה ששכחתי לגבי הסמרטוט. אני לא זוכרת כל דבר שאת מבקשת. אני אפילו לא מקשיבה לכל דבר שאת מבקשת. את צודקת. את לא יכולה לדעת מה אני זוכרת ומה אני לא זוכרת".

איזו חויה טובה. כעסתי על אימי, והיא הבינה אותי, לא שפטה אותי, ולא כעסה בחזרה. מיותר לציין שכעסי שכך מיד. דיברנו על הנושא, ושתינו הגענו לתובנות מעניינות. הקשר שלנו התחזק מהויכוח הזה, כי זה היה נושא שחזר על עצמו – אני מעירה לה והיא לא מקשיבה לי, והנה נדמה שהוא הסתיים. אני הבנתי אותה יותר טוב – חשוב לה לא להקשיב לחלק מההוראות שלי. זה משהו שהיא מודעת אליו, וכך מחליטה. והיא הבינה אותי יותר טוב – אני באמת לא יכולה לסמוך עליה ככה בפשטות. אם אני רוצה משהו מסוים, אני באמת צריכה לבקש אותו במפורש.

כששוחננו על התקרית הזו, הבחנו במשהו מעניין. כל אחת מאיתנו יכלה פשוט לשתוק. אמי יכלה לשתוק כשהערתי לה על המכסים, ואני יכולתי לשתוק כאשר היא לא שטפה את הסמרטוט. אבל זה לא מה שרצינו. כל אחת מאיתנו רצתה שהשניה תשמע אותה, תקשיב לה, כל אחת רצתה שהמסר שלה יגיע ליעדו - ויתקבל.

הבעיה שלנו היא, שרוב היחסים שלנו לא כאלה. רובנו לא עבדנו, חקרנו ותרגלנו את הנושא של התפתחות אישית, יחסים, תקשורת והקשבה במשך בערך 20 שנה, כמו אימי וכמוני. כאשר אנחנו כועסים, כועסים עלינו בחזרה, ואנחנו נכנסים למריבות אימים, או משתתקים, ומתיאשים מהקשרים. הכעס שלנו נשאר ללא מענה, נאגר או נפרק בצורות אלימות על החלשים מאיתנו (ילדים או בני זוג, בד"כ). עבור חלקנו מלאכת הדחקת הכעס כה קשה, שאנחנו נעזרים באמצעים כימיים: סיגריות, בירות, שוקולד, סמים קלים, קשים או תרופות. חלקנו משתמשים באמצעים שהם לכאורה חיוביים יותר להדחקת כעס: צפיה בטלויזיה, קריאה ואפילו ספורט. הם חיוביים לפעמים כשלעצמם, אבל כאשר משתמשים בהם להדחקת כעס, יש בהם נזק, הדחקת הכעס. גם את הילדים אנחנו מלמדים להדחיק כעס מגיל צעיר מאוד, בעזרת מוצצים או ממתקים. אם הם מתעקשים לכעוס עלינו עדיין, אנחנו מפעילים עליהם כוח כדי להשתיק אותם (תרגע מיד, או שתקבל עונש!). הכעס נשאר בפנים.

הבעיה עם הכעס היא כפולה. הוא זולג לכל הכוונים: החוצה ופנימה. החוצה, אנחנו פוגעים באנשים, לא משנה כמה אנחנו מנסים לעדן את האמירות שלנו. כעס פוגע תמיד. ופנימה, כי אנחנו מרגישים גרוע. לחץ הדם שלנו עולה, יש לנו כאבי ראש, ואנחנו פשוט לא שמחים.

אנחנו רוצים שהמסרים שלנו יגיעו ליעדינו, אבל אין הרבה אנשים סביבנו שהם מספיק פנויים רגשית כדי להכיל את הכעס שלנו. אחת האפשרויות שלנו היא ללמוד קודם כל להכיל את הכעס שלנו, בעצמנו, יחד עם פרטנר לתרגול. בשיטת ה"התמקדות", במקום לומר "אני כועס", אנחנו אומרים, "יש בי חלק כועס". ואז יש פה אותי, האדם, הגדול, השלם, ויש חלק, והחלק הזה כועס. עכשיו אפשר ליצור קשר ביני לבין החלק הכועס. עכשיו אפשר להקשיב לו. לתת למסר שלו להתקבל. להקשיב לו ללא ביקורת, אלא בקבלה, סבלנות, אמפטיה. זה לא פשוט – זו יכולת נרכשת – אבל לפחות אנחנו כאן עצמאיים. אנחנו לא חייבים שמושא הכעס שלנו ישמע אותנו – בתור התחלה – אלא אנחנו עצמנו יכולים להביא לחלקים הכועסים שלנו המון אמפטיה וקבלה.

אישה ניצולת שואה סיפרה לי שיש בה כעס גדול על הוריה, שבגיל 5 נטשו אותה אצל זוג פולנים זרים, ונעלמו. נכון, הם הצילו את חייה, והיא יודעת היטב שעליה להיות אסירת תודה. אבל אין לכך משמעות עבור החלק הכועס. החלק הזה כועס מאוד על הנטישה, ההעלמות ,על כך שחיה את כל חייה ללא הורים. ההגיון שניסתה להפעיל על הכעס הזה נכשל עשרות שנים. וזה לא משנה שמושאי הכעס שוכני עפר כבר מזמן. כמו שהיא אמרה, אפילו התולעים כבר אינן. זה לא משנה. הכעס הזה הוא כמו כדור, שהיא רוצה לזרוק, ושיגיע ליעדו. והוא נשאר אצלה ביד, ומסב לה נזק. יתכן שיש צורך לזרוק את הכדור הזה עשרות פעמים – אבל בסוף הוא יתקבל (קודם כל אצלה), ויעלם. הכעס נעלם כאשר הוא מתקבל לגמרי. אני מבטיחה. ראיתי זאת פעם אחר פעם. יש משפט שאני אוהבת, "לעולם לא מאוחר מכדי לחוות ילדות מאושרת". יש תנאים של ילדות מאושרת שאנחנו יכולים לספק לעצמנו היום, ואח"כ ללמוד לספק אותו בעולם הממשי של הקשרים האישיים שלנו.

תנאי בסיסי לתהליך הזה של השתחררות אמיתית מכעס (בניגוד להדחקה) הוא נקודת מבט מסוימת, נקודת מבט שלפיה אנחנו עצמנו אחראיים לכעס. כמו שאמא שלי אמרה פעם בקבוצה של אנשים שנפגשו לסדנת "יעוץ הדדי" בנושא כעסים: "ההבדל בינינו לבין אנשים אחרים הוא שאנחנו רוצים לוותר על הכעס, גם אם זה דורש הרבה עבודה. אנחנו לא חושבים שאנחנו צודקים בכעס שלנו". נדרשת הבנה בסיסית לכך שהכעס הוא שלנו. הוא לא באמת בגלל מישהו אחר. מישהו אחר אולי היה הקש ששבר את גב הגמל (המכסים, הסמרטוט), אבל גב הגמל שלנו כבר היה עמוס מאוד מלכתחילה. הינו עמוסים בכעסים רבים ועתיקים. זה ההבדל בין הורה שמתפוצץ כאשר הילד שלו משליך צעצוע על הרצפה, לבין ההורה שנשאר שליו ופנוי רגשית לתקשר עם הילד (ואולי ללמד אותו את ה"גבולות" המהוללים). לכל אחד מהם משקל שונה של כעס שהוא נושא על גבו. אפשר לדמות את זה לעומק שונה של ביצה שהם מתבוססים בה. עמוקה וטובענית, או שלולית קטנה. אין ברירה אלא לנקז את הביצה, וזה לוקח זמן ונחישות – אבל גם הכרה בכך שזוהי הביצה שלנו. אנחנו כועסים לא באמת כי אנשים סביבנו לא בסדר. הם אולי קצת לא בסדר לפעמים, אבל עוצמת הכעס נובעת מכל שאר הכעס שלנו שמעולם לא הגיע ליעדו. העוצמה השלילית מגיעה משם. יש כלל אצבע בשם 90/10. 10 אחוזים מהרגש שלנו הוא בגלל מה שקורה עכשיו, 90 אחוזים הם בגלל מה שקרה בעבר. או, אני מעדיפה לומר, 90 אחוזים הם בגלל התפיסה שלנו של מה שקרה בעבר.

מה עושים? אין קסמים מהירים. כמו מגדל קוביות - להרוס פשוט, לבנות צריך ללמוד. יש לנו עשרות כדורים כאלה שאנחנו רוצים לזרוק, ושיתקבלו. ויש מגוון שיטות עבודה רגשיות שעוזרות לנו למסור את הכדורים האלה, ולהשתחרר מהם באמת. זו שאני מכירה וממליצה עליה היא "ההתמקדות", ובעבר השתמשתי והמלצתי על "יעוץ הדדי". ומכיון שיש הרבה עבודה, כדאי להתחיל.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-04-22T00:38:13):
איזה קטע.
ראיתי בדף אחר שציטטת משהו מאמא שלך, ובאתי לכתוב לך ששמתי לב שאת מצטטת הרבה את אמא שלך, ושזה יפה בעיניי -
ובדיוק ראיתי שהפוסט האחרון גם קשור לתקשורת עם אמא שלך.

מאוד יפה בעיניי שאת ככה רואה אותה כמקור ללמידה ולהשראה (זה מאוד לא מובן מאליו ביחסים בין ילדים להורים), ויפה בעיניי גם סוג היחסים ביניכן שתיארת בפוסט האחרון (גם זה מאוד לא מובן מאליו).

{@


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-04-22T00:43:39):
דרך אגב, בעניין הכעס - הזדהיתי עם הרבה ממה שכתבת.
כשאני מרגישה כעס, אני בדרך כלל מאוד משתדלת לא לשמור את זה בבטן ולא לתת לזה להצטבר, אלא לפנות לאנשים שקשורים בעניין, ולשתף אותם במה שאני מרגישה. לפעמים בצורה תקיפה, אך עדיין מכבדת. כמה שאפשר ללא תוקפנות - אך משתדלת להגיד בצורה בהירה את אשר על לבי.
וזאת, מתוך מגמה [b]ללבן[/b] את העניין, ולהגיע בסופו של דבר להבנה.

מה שמתסכל אותי, שהרבה אנשים לא רואים את זה כדרך לליבון - אלא מיד נכנסים למגננה ומתוך זה מתקפה.
ואז לפעמים עונים לי מאוד לא יפה, או שמנתקים קשר.

אני יודעת שאני תמיד משתדלת לבוא מתוך הכי הרבה מודעות שאני יכולה, וכמה שיותר לדבר על מה [b]שאני[/b] מרגישה וכמה שפחות להפנות אצבע מאשימה, וכמה שיותר לדבר בצורה מכבדת -
ולכן זה מאוד מאוד מתסכל אותי שלמרות כל זה אני מקבלת תגובות של 'את לא בסדר שאת אומרת לי את זה', ועוד יותר מזה 'היית יכולה להגיד את זה אחרת'.

ה'היית יכולה להגיד את זה אחרת' הכי מתסכל, כי לתחושתי, אני אמרתי את זה בצורה הכי הכי טובה שרק חשבתי שאפשר. עם בחירת המילים הכי מוקפדת שרק יכולתי.
כמובן, שבכל מקרה הדברים שלי באו מתוך רצון להגיד שיש כאן משהו שלא מקובל עליי בהתנהגות של הצד השני - אז יכול להיות שלא משנה איזה מילים הייתי בוחרת, זה בכל מקרה היה גורם לצד השני להרגיש צורך להתגונן.
אבל אני חושבת שזה בעיקר נובע מחוסר מודעות. שבמקום לשאול 'טוב, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה עכשיו?' בוחרים לכעוס ולהיעלם.

(בסדר שכועסים. השאלה [b]איך[/b] כועסים.
אני די מתעבת את צורת הכעס ה'מקובלת' שרואים בסרטים, ולצערי מאוד נפוצה בתרבותנו: מישהו כועס - מיד מטיח מילים קשות שלא קשורות כלל לסיטואציה. ויותר מזה: מישהו כועס - מיד קם והולך בלי לדבר. למה לא לדבר?! לפחות בסרטים רואים את זה כלכך הרבה....)

זה יוצר אצלי תחושת תסכול גדול בהתהלכי בעולם.
כי, גם כשיש קונפליקטים עם אנשים - אני מרגישה שגם כשזה עובר דרך חילופי דברים שכל אחד אומר את אשר על ליבו, ואפילו אם אלו דברים קשים (אבל הנאמרים בצורה מכבדת) - המניע העיקרי שלי שם הוא: ללבן דברים, למצוא את נקודת ההסכמה ובסופו של דבר -[b]להתחבר[/b].
וקשה לי מאוד שאנשים לוקחים את זה כרצון שלי או כסיבה שלהם [b]להתנתק[/b].


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-22T17:52:18):
וואו, סאלי. נפלא מה שכתבת על הכעס. דיבר אלי כל כך. בייחוד הקטע של להתרתח על הילד שזורק צעצוע בגל הכעס שאני סוחבת על הגב.
אשה חכמה מאוד שפגשתי פעם אמרה לי לאחר היכרות ארוכה שבבית שלי לימדו אותנו שאסור לכעוס.
זה היה הגילוי של החיים שלי. ולמרות זאת התיק הזה עדיין כבד. גם אם אני מודעת לכך שהוא שם ושלא אני הנחתי אותו לבד על הכתפיים.
כתבת פשוט נפלא.

[b]אהבת עולם[/b]. נתת לי הזדמנות להתיחס לנקודה שהיא לדעתי חשובה. בהזדמנות גם אוסיף אותה לקטע ההוא.
בכל הטכניקות לעבודה רגשית שאני מכירה, אנחנו לא אמורים ללבן את הכעסים שלנו עם מושא הכעס, כלומר עם האדם עליו אנחנו כועסים. זה לא תפקידו. הכעס הוא שלנו ולא שלו, האחריות ללבן אותו היא עלינו ולא עליו, והשותף המתאים לליבון הוא אדם פנוי רגשית שמוכן ורוצה לתמוך בנו בתהליך הרגשי שלנו, ולא מושא הכעס. בטח שלא אם הוא לא הסכים ומוכן ומסוגל. אני זוכרת שקראתי, לפני כמה שנים, ספר של אבנר ברנהיים, גבר הומו, שמתישהו אמר לבן זוגו, "אני לא הפסיכולוג שלך". המשפט הזה היכה אותי בתדהמה. מה? בני זוג הם לא פסיכולוגים זה של זה? היום אני רואה את זה בדיוק כך. בני זוג הם לא פסיכולוגים זה של זה. במיוחד אם הם לא הסכימו לזה, או לא רוצים, או לא יכולים. כל אחד מאיתנו (ובהתחלה, זה יכול להיות רק צד אחד) צריך לייבש קצת את הביצה שלו, באמצעים אחרים. זה גם מפנה מקום בקשר שלנו לתחומים אחרים, לא רק התהליך הרגשי שלנו.

למה לא לפנות למושא הכעס? כאשר אנחנו כועסים - השני נכנס למגננה. נקודה. יש יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל זו נקודת המוצא שאני יוצאת ממנה. אמא שלי ואני הן בהחלט יוצאות דופן לעניין הזה, בגלל כל העבודה שעשינו, וגם אצלנו, לפעמים אנחנו לא מסוגלות להכיל אחת את השניה, וצריכות שותף מקשיב אחר. אנחנו צריכים מישהו שזמין ללבן את הרגשות שלנו, לתת לנו לפרוק אותם (כמו ביעוץ הדדי) או להתמקד בהם. ואז משהו משתנה [b]בנו[/b]. משהו מתקדם או משתנה בתפיסת המציאות שלנו, בתפיסה שלנו של האדם השני ושל עצמנו. בד"כ אחרי עבודה כזו, הכעס מפנה את מקומו לחמלה, אהבה, הבנה, רצון להבין, קרבה ואהבה.

בנקודה הזו, כשהרגשות שלנו הרבה יותר פתוחים וחיוביים, אולי נשארים נושאים שעליהם אנחנו רוצים לדון עם האדם עצמו (לא תמיד נשאר משהו). אולי להציע משהו, לבקש משהו, לספר משהו. זה כמובן טוב. אבל הרסני לצפות שהאדם השני יוכל להכיל אותנו, בטח אם הכעס שלנו מופנה אליו. הרי הכעס תוקף אותו. מאיים עליו. מפחיד אותו. מזכיר לו שכעסו עליו בילדות [b]שלו[/b]. איך הוא יכול לעזור לנו באותו רגע? להתמקד בנו? לא להתערבב איתנו? הרי אצלנו הערבוב. אנחנו מערבבים אותו יחד עם הכעס שלנו (שברובו לא קשור אליו). אחרי שנעשה את ההפרדה, נוכל להיות בתקשורת איתו.

אני אספר מקרה מהשטח, לא בשביל לפרסם את עצמי, אלא פשוט בשביל לתת כוון ודוגמא חיובית. אשה שעבדתי איתה כעסה מאוד על בן זוגה. המון כעס מסוגים שונים. היא היתה מנסה לדבר איתו ובכל פעם - ריבי עולם. אחרי כמה שבועות של עבודה רבה איתי, היא אמרה לי שעכשיו היא מסוגלת לנהל איתו שיחות שונות לחלוטין. היא יכולה לשתף, ולבקש, ולשאול, ולהתעניין, ולספר מה עובר עליה - ללא כל המטען. פתאום הוא נפתח להקשיב. אז כן, התקשורת חשובה, אבל יש דברים שבזמנים מסוימים פשוט אי אפשר לצפות מבן הזוג. וכן, הכי כיף זה כמו עם אמא שלי ואיתי, אנחנו באמת יכולות לתקשר על הרבה דברים, אבל זה פרי שנקטף אחרי השקעה. לא משהו שמתחילים ממנו. הרסני להתחיל ממנו או לצפות שאפשר יהיה להתחיל ממנו.

דבר נוסף, שלמדתי מג'ון גריי, אם כבר כן מתכננים לעשות שיחה כזו מאתגרת עם מישהו קרוב, חייבים לחכות לזמן מתאים, ורצוי לתאם מראש זמן, ולומר לאדם את הנושא, ולשאול אותו מתי מתאים. לא לצפות שנשטוף אותו ברגע נתון כלשהו, והוא מיד יהיה מכיל. זה לא עובד. את זה אני עושה ביחסים הקרובים אלי. אני שואלת אם זה זמן טוב לדבר על משהו שמציק לי, ומתחשבת בתשובה. אני גם בודקת במהלך השיחה, אם זה בסדר להמשיך.

[b]צילצול[/b], תודה לך יקרה. את כולנו לימדו שאסור לכעוס, מי יותר ומי פחות. בתור תינוקות, כשבכינו אמרו לנו "לא, לא, שה, שה". זה בדיוק זה. אמרו לנו משפטים מבריקים כגון "לא יפה לכעוס" או "לא קרה כלום". לרובנו אגב לא נתנו גם לשמוח במיוחד... כאשר השתוללנו מתוך שמחה, אמרו לנו ש"זה יגמר בבכי". גם להיות עצובים לא תמיד התקבל יפה (אצל בנות יותר יפה), ובעצם נשארה רצועה צרה של רגשות לגיטימיים... מין שביעות רצון שקטה ונורמטיבית. רק זה. וזה נמשך כל עוד אנחנו סוחבים את התיק הכבד הזה שלנו. ככל שאנחנו יותר פנויים רגשית, אנחנו יכולים לקבל את הרגשות של הילדים שלנו, בני הזוג שלנו ושל כולם. זה הבונוס שלנו על כל עבודה רגשית שאנחנו עושים - יותר קבלה לילדנו. הם כבר לא יגידו שאצלם בבית היה אסור לכעוס...



[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-04-23T20:09:51):
סאלי, תודה על מה שענית לי.
בגדול אני חושבת שיש הרבה אמת במה שכתבת.

יחד עם זה, בהתייחס ל-
[u]אנחנו לא אמורים ללבן את הכעסים שלנו עם מושא הכעס,[/u]
לא התכוונתי בהכרח שאני רוצה ללבן עם האדם השני את [b]הכעס[/b], אלא ללבן איתו את [b]הנושא[/b] שמפריע לי (אשר הוא זה [b]שגורם[/b] לי לכעס).
אם מישהו למשל מתייחס אליי בצורה לא יפה - חשוב לי לשים את [b]הגבולות שלי[/b]. לומר לו מה מפריע לי, לומר לו שאני מבקשת ממנו להפסיק, לבדוק איתו מה אפשר לעשות אחרת.
למרות שלפי גישות רוחניות מסוימות - גם בעניין כזה אני יכולה לעשות עבודה רק עם עצמי ולא לשתף את הזולת, אני כרגע לא במקום כזה. אז אני חושבת שמאוד חשוב דווקא שאומר דברים ברורים כאשר משהו מפריע לי. (ושוב, עד כמה שאפשר בצורה מכבדת).

[u]הרסני לצפות שהאדם השני יוכל להכיל אותנו, בטח אם הכעס שלנו מופנה אליו.[/u]
אני לא מצפה שהאדם השני יכיל [b]אותי[/b] באותו רגע. לא זה העניין.
הייתי רוצה שהוא יקשיב למה שמפריע לי, וירצה למצוא את הדרך לפתור את העניין ביחד איתי.
שוב, זה לא שאני צריכה שהוא יכיל את [b]הכעס[/b] שלי. כשאני מעלה עניין כזה, זה לא מתוך חיפוש הכלה. הסיבה שאני מעלה זאת היא כי אני רוצה שהוא ביחד איתי יעשה דרך לפתירת [b]הגורם[/b] לכעס.
גם אם הדברים שאומַר יעוררו בו כעס - שיבטא אותו בצורה מכבדת כלפיי, בלי לברוח מהזירה, ומשם נמשיך למצוא פתרונות.

[u]אני שואלת אם זה זמן טוב לדבר על משהו שמציק לי, ומתחשבת בתשובה.[/u]
זה רעיון ממש טוב. תודה !

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-24T23:36:48):


[u]לא התכוונתי בהכרח שאני רוצה ללבן עם האדם השני את הכעס, אלא ללבן איתו את הנושא שמפריע לי (אשר הוא זה שגורם לי לכעס).[/u]
זו הבעיה: כל עוד יש כעס, כל דבר שאת מלבנת איתו נצבע בכעס הזה. [b]את[/b] לא יכולה ללבן איתו את הנושא, ובטח שהוא לא יכול להקשיב. הכעס עצמו מעיד על זה שיש פה עניינים שלא קשורים בכלל לנושא. אם זה הכל היה נקי, בענייני גבולות, לא היית כועסת, והוא לא היה נפגע. אני עומדת על כך שמה שקרה איתו הוא לא [b]הגורם[/b] לכעס, כמעט. אלו דברים אחרים שגורמים לכעס, שלא קשורים אליו.

ההצעה שלי היא [u]בעניין כזה אני יכולה לעשות עבודה רק עם עצמי_ [b]ואז[/b] _לשתף את הזולת[/u]. קודם לעבוד, ללבן את הכעס לא איתו. אח"כ לראות מה עוד נשאר ללבן איתו, אם בכלל. ואז הוא לא יתנתק, אני חושבת.

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-24T11:17:02):
תודה על הדברים שכתבת לי למעלה יותר בדף. תודה משום שזה הסב את תשומת לבי לכך שבלי ממש להתכוון אני עושה משהו בעניין. אצלנו לא אומרים "שה שה" לתינוקת שבוכה אלא שואלים מה קרה אפילו שהיא לא מדברת. ולכולם מותר לבכות כמה שהם רוצים ואף אחד לא יאמר בחיים "לא קרה כלום" ואם נבקש להירגע זה אחרי שנדמה לנו שהבכי מוצה ואפשר להתקדם לשלב אחר. ומותר גם מותר להיות עצובים ובמקרה הכי קיצוני פשוט נשקף את הרגשות הללו או ננסה להבין ממה הם נובעים. לא כדי להעלים אותם, בהכרח. בקיצור, כנראה לקחתי את כל זה לתשומת לבי בלי להתכוון.
את מעלה נקודה יפה לגבי השמחה. כשאני מפסיקה שמחה זה בגלל שאני חווה אותה כהשתוללות פרועה שהיא תוצר של עייפות. את יודעת, כשמתחילים להתפרק. אבל בדיוק אמרתי לבן הזוג שפעם צחקנו והשתוללנו המון ועכשיו בתוך כל ענייני הלידה והתינוקת זה נעלם. נהיינו כבדים כאלה. החלטנו שכאשר אקום ממשכב הלידה שלי נחזור לרקוד הרבה בבית ולשים יותר מוסיקה שאפשר להשתולל איתה כמו שעשינו כל כך הרבה פעמים לפני התקופה הקשה הזו. ממש לקום בבוקר ולרקוד תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר וגם אחריה. היינו עושים את זה בצהלות כאלה כל יום ועכשיו נשאר רק להתארגן ולארגן ולזרז ילדים. לא כיף בכלל.
וזה מוביל אותי למחשבה שלפעמים אנחנו מוותרים על משהו טוב ונעים מכל מיני סיבות ושוכחים להחזיר אותו כאשר הסיבות נעלמות. יש מן התרגלות כזו להעדרם של דברים שדורשים מאיתנו השתדלות מיוחדת וזה ממש לא בסדר.
וואו, תראי כמה מחשבות הצפת לי. שוב תודה.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-24T11:30:32):

צילצול, איזה כיף. איזה כיף לעצור ולומר - וואו! אנחנו עושים יפה! זה כל כך נפלא. עוד משהו שחסר בתרבות שלנו. לשבח עצמנו. להוקיר את עצמנו. לתת לעצמנו ציון "מעולה" על משהו. זה לא אומר שאין עוד מקום להתקדם, הרי תמיד יש. אבל אפשר להגיד, וואלה. עכשיו מעולה. לעצור ולבדוק ולציין את כל הדברים החיוביים. אני לא אומרת "שה שה". אני מרשה לבכות. הייתי רוקדת הרבה איתם, וגם אחזור לזה. הריקודים תוך ארוחת הבוקר נשמעים מדהימים! איזה כיף! מעורר השראה. אצלנו הם קופצים ורוקדים המון, אבל אני מצטרפת אליהם מעט מדי... הרבה פעמים רוקדת טיפה ואז מיד נזכרת במשימות שלי. אבל בעצם לרקוד זו משימה חשובה גם כן...

[u]שלפעמים אנחנו מוותרים על משהו טוב ונעים מכל מיני סיבות ושוכחים להחזיר אותו כאשר הסיבות נעלמות[/u]
כל כך מוכר. כל מיני דברים שהיתי צריכה ממש בצורה אקטיבית להחזיר את עצמי אליהם. למשל כשיש תינוקות וקטנטנים, מנסים להתרחק מהם בהרבה הזדמנויות (שלא לומר בכל הזדמנות...) כי ההנקה והטיפול הבסיסי לוקחים כל כך הרבה זמן, שחייבים חייבים אויר. לפחות אני. אבל מגיע הגיל שבעצם אפשר כבר להגמל מההתרחקות הזו. כי הם כבר לא מעיקים וכבר בכלל אין הרבה זמן איתם, בעיקר מי שהולך לגן, בי"ס, חוגים, חברים. ואז ההרגל להתרחק נשאר, ובצורה אקטיבית לימדתי את עצמי להתקרב מיוזמתי (פעם לא היה צורך). זו היתה בהחלט למידה. מתישהו ראיתי שכשיש אורחים, אני פונה לאורחים ולא לילדים שלי. פעם זה היה הכרחי, היתי חייבת את המפלט הזה. היום זו שטות - עם ביתי בת ה - 7 הזמן שלנו יקר מפז, בד"כ יותר מאשר עם האורחים.

ועכשיו אני הולכת לשטוף עוד כלים ולהכין עוד סלט! :-)



[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-24T14:20:27):
מזדהה מאוד עם מה שכתבת לגבי הילדים. בדיוק עכשיו דנו בזה. יש חוגים ממש מפתים לילדים בגיל של הגדול והתחלנו לחשוב בכיוון בגלל שהוא כבר לא ישן בצהריים. יושב ומעסיק את עצמו למופת כשכולם נחים.
זה מאוד מסבך את החיים להוציא ילד לחוג כאשר יש עוד שניים קטנים בבית. פתאום תפסנו את עצמנו ושאלנו למה בעצם צריך חוג?
במקום כל הסיבוך הזה פשוט נוותר פעם בשבוע על מנוחת הצהריים שלנו (שבמילא תעלם אם נלך לחוג) ונבלה רק איתו במשהו שהוא אוהב.
חשבתי לעצמי איזה כיף זה. כולם ישנים. הבית דומם ורק אני והוא עושים משהו כיף ביחד בלי הפרעות. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיה לו הורה רק לעצמו בלי לחלוק עם האחים...
חוג, על אף החן שלו, הוא גם דבר מרחיק. פתאום עלה הצורך הזה שאת מציינת. לקרב ולהתקרב. כבר שכחנו את זה. יש לנו טונות של זמן איכות אבל כמשפחה ולא באחד על אחד. וזה כל כך חשוב.
ובכלל, איזה כיף זה "להיזכר" בדברים. בדברים טובים. בדברים שאנחנו רוצים לעשות. זה כמו למצוא משהו שהלך לאיבוד מזמן וכבר שכחתי שחיפשתי. ופתאום... הנה הוא.

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-25T00:06:45):

[u]חשבתי לעצמי איזה כיף זה. כולם ישנים. הבית דומם ורק אני והוא עושים משהו כיף ביחד בלי הפרעות. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיה לו הורה רק לעצמו בלי לחלוק עם האחים...[/u]
נשמע פשוט נפלא. בטוחה שזה יהיה צעד מאוד חיובי בקשר שלכם ובכלל.




[/spoiler]
[spoiler=נולדה לי אחיינית!]
שלום לכן כולן,

אני כותבת לכן עם תינוקת מתוקה בזרועותי. לא, לא שלי... אני לגמרי מרוצה עם השניים שלי. זו התינוקת של אחותי שילדה הבוקר בלידת בית עם אילנה שמש! אני היתי שם, וזו הפעם הראשונה שראיתי לידה, חוץ משלי, שבה בעצם לא ראיתי כלום. היה מאוד מרגש בשבילי (ופעם ראשונה שזו לידה וזה לא כואב בכלל...). זו לידה ראשונה של אחותי, אבל מכיון שהיא ליוותה אותי בלידות ואחרי הלידות שלי, זו לידה ראשונה שהיא קצת פחות לידה ראשונה. אנחנו כבר כולנו מכירות את ה"נהלים". זו כבר כמעט שגרה... ההנקות הראשונות האלה. הגודל הזעיר. המותשות. מקבלות את זה באהבה. אין אורחים ואין טלפונים, שזה דבר שלמדנו בדרך הקשה מהלידה הראשונה שלי. יש לי שני ילדי חנוכה, והנה יש לנו ילדת יום העצמאות!

אז שיהיה לכולנו הרבה אושר ובריאות, ותודה על כל מה שכתבתן לי. מבטיחה להתיחס בקרוב.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-04-23T00:53:12):
מזל טוב. איזה כיף - כאלה יחסים גם עם אמא וגם עם אחות. נשמע נהדר. שיהיו ימים טובים.



[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-23T19:15:22):
תודה לכן.


בינתיים אני די פנויה. אחרי שבישלתי וניקיתי והחלפתי חיתולים ולימדתי להניק, בעצם די רגוע כאן. עוד לא נכנס החלב והתינוקת עדיין ישנה כל הזמן. השקט שלפני הסערה... מדהים איך שהדרכה ראשונית טובה בהנקה עושה הבדל משמעותי. ההדרכה של אילנה ושלי - זה עשה את העבודה. בינתיים כמובן.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-04-24T11:17:02):
הי סאלי, ומזלטובמזלטובמזלטוב! איזה סיפור מרגש. כל כך שמחה בשבילכן. אני מודה שמאז שילדתי בלידת בית בעצמי אני הרבה יותר מתרגשת מלידות בית כי אני מבינה טוב יותר את החוויה ויודעת מה הרווחתם כולכם.
איזה עונג!


[/spoiler]
[spoiler=שאלה אלי לגבי התכוננות לראיון עבודה]

[b][po]פלונית אלמונית[/po][/b] (2010-04-25T23:31:05):
סאלי,

רציתי לשאול אותך האם יש לך המלצות על ספרים/ מאמרים סרטים בנוגע ליסודות וטכניקות ראיון ??

תודה !


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-04-26T09:10:26):
היי לך פלונית,

לא יצא לי לקרוא משהו טוב שעוסק ישירות בתחום הזה.

ראיון, כלומר ראיון עבודה שאת הולכת להתראיין אליו?

בתחושה שלי, כל עבודה עצמית שהיא משפיעה על איך שאנחנו מתראיינים, ואני לא ממש מאמינה בלעבוד ישירות על התקשורת החיצונית שלנו. כלומר, אילו מילים אנחנו אומרים, או אילו תנועות גוף אנחנו עושים. אני חושבת שזה מלאכותי מאוד, ולא עובד.

אני קוראת עכשיו ספר נפלא ומרתק בשם "7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר" (קוראת באנגלית, מרפרוף בחנות נדמה לי שהתרגום די גרוע), שהשם שלו לא ממש מעיד על התוכן. זה על היסודות הבסיסיים ביותר של התפיסה והתקשורת שלנו. הוא מדבר הרבה על ההבדל בין עבודה שטחית לעבודה יסודית, ואז מתחיל להרביץ תורה בנושאים יסודיים :-) מאוד מהנה ומעשיר. אני עוד אספר על רעיונות משם, אבל אפשר לקרוא אותו ישירות.

אם לא סיפקתי אותך, את מוזמנת לשאול עוד.



[/spoiler]
[spoiler=על ספר מרתק ונפלא בשם "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". דיון עם עשב השדה על איזון בין טיפוח יכולות וביצוע]
[url=http://www.amazon.com/Habits-Highly-Effective-People/dp/0671708635,]שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד[/url] של סטיבן קובי. אני לא בטוחה שהתרגום מדהים (מעלעול בסטימצקי נראה לי שלא כל כך...), ובאנגלית גם השפה היא מעוררת השראה במיוחד. בכל אופן, אפילו בעברית, אני ממליצה על הספר בחום רב. וזה לא ספר ניהול זמן, בכלל לא. זה ספר מעמיק ועם זאת ישים לגמרי, על התפיסות שלנו של החיים ושל הקשרים האישיים שלנו. קראתי רק כמה עשרות עמודים בינתיים, וכבר השתמשתי בו המון.

קודם כל סטיבן קובי מדבר על כך ששינוי אמיתי של מה שיש לנו בחיים לא יכול להגיע מעבודה שטחית, עבודה על ההתנהגות החיצונית שלנו (הנה דחסתי פרק שלם ומענג, למשפט יחיד). עבודה על הצורה שבה אנחנו מדברים או מתנהגים, לא משפיעה מהותית על הקשרים האישיים שלנו או מה שאנחנו יכולים לעשות בחיים. הוא אומר שרק שינוי של הערכים שלנו יביא לשינוי אמיתי בחיים. התפיסות הבסיסיות של עצמנו ושל הזולת. כל השאר הוא רק נסיון לאיזושהי מניפולציה. ראיתי את זה מנסיוני שוב ושוב. אם אני כועסת על הילדים, אני לא יכולה להסתיר את זה. ושום צורת דיבור שלי לא תעזור. שום אסטרטגיה. שום נסיון שלי לרכך את דברי. הכעס עובר, מחלחל, פוגע ומזיק. ואני נשארת בתסכול שלי, על הבעיה הבלתי פתורה. קיבלתי הדגמה שלשום. הדבר היחיד שבאמת עוזר לי הוא שיחה (אני בד"כ לא מצליחה לבד) עם אדם אחר, שבה אני בודקת את התפיסה שלי, או עובדת עם הרגשות שלי, ואז כל התפיסה משתנה. אנחנו כבר לא אויבים אלא שותפים. והפתרונות זורמים.

אני מסכימה איתו. עבודה שטחית היא פשוט בזבוז זמן. ואני קצת מסתייגת מכל הטרנד של אימון אישי היום, שמכיל אמירה שכל דבר ניתן לפתרון בקלות. כן, יש הפתעות. כן, אפשר לשנות תפיסה מסוימת, לפעמים, בקלות. אפשר לפעמים גם להשיג השגים מסוימים, די בקלות. אבל זוהי תחילה של תהליך. התהליכים הם ממושכים תמיד. זה לא שאימון אישי לא עוזר. הוא יכול לעזור מאוד. הוא עוזר כאשר הוא משתלב בתוך תהליך שלם של התפתחות של אדם.

אבחנה אחרת שאהבתי מאוד, מתחילה בסיפור על האיכר שגילה שאחת מאווזותיו מטילה ביצי זהב. יום יום קיבל ביצת זהב, הלך והתעשר, עד שאיבד סבלנות ורצה לקבל כבר את כל הביצים בבת אחת. פתח את בטן האווזה, ראה שהבטן ריקה, וזהו. אין אווזה ואין יותר ביצי זהב. קובי אומר שאנחנו צריכים לשמור על איזון P/PC, כאשר P הוא ה - production, ביצי הזהב, ו - PC הוא ה - production capacity, האווזה. (ברפרוף לא מצאתי את המילים המדויקות שלו ל P/PC. אם מישהו מתנדב לתקן, אשמח). איזון בין היצור, התוצאות, לבין כושר היצור. מה שמאפשר את התוצאות.

קובי נותן כמה דוגמאות מצוינות, ואני חשבתי על עוד. דוגמא אחת שלו היא הקשרים שלנו, למשל עם הילדים. אם אנחנו רוצים שהילד יסדר את החדר, סידור החדר הוא הביצה, ה - P. אבל אם אנחנו כופים על הילד לסדר, אנחנו אולי נקבל את הביצה - הוא יסדר את החדר - אבל אנחנו פוגעים באווזה, הורסים את ה - PC. הורסים את הקשר בינינו, את האמון. בשלב כלשהו לא נקבל כלום ממנו. לא חדר מסודר (מתישהו הוא ימרוד בנו) ולא שום דבר אחר. אותו דבר עם הקשר הזוגי. כל מניפולציה כוחנית שלנו הורסת את האווזה, הקשרים שלנו.

מצאתי המוני דוגמאות בחיי וסביבי. דוגמא אחרת שונה לגמרי מוכרת לכל בעל עסק או עצמאי. הביצים הם בד"כ הכסף או הלקוחות. אולם האווזה היא השווק. בתקופה שבה יש הרבה לקוחות, עלולים לא לטפח את השווק, ואז האווזה בשלב כלשהו משתתקת. חייבים לשמור על איזון P/PC. גם לטפח את הלקוחות (הביצים), אך גם את השווק (האווזה). במקרה של לקוחות רבים, עלולים גם לזלזל בלקוחות (לא מוכר לי אישית, אף פעם, אבל ראיתי את זה קורה בעסקים אחרים), מה שבכלל מתחיל להרוג את האווזה.

עוד אווזה חשובה (בכל התחומים) היא המצב הרגשי שלנו. אנחנו לא יכולים לקבל שום ביצים בלי האווזה הזו. לא הנישואין, לא הקשרים האישיים, ולא העסק או העבודה, שום דבר לא עובד. אנשים שואלים אותי לפעמים איך להציב גבולות לילדיהם. אבל מבט אחד בפניהם מבהיר שיש פה עניינים הרבה יותר מורכבים. אי אפשר לנסות לקבל את הביצים הללו של גבולות או קשרים פשוטים עם הילדים, כשהאווזה ממש גוססת. המצב הרגשי. המון כעס, מתח. זה לא עובד.

דוגמא אחרת משמעותית שחשבתי עליה קשורה להרזיה. אנשים רוצים לרזות. אפשר לומר שההרזיה היא ביצי הזהב. אולם האווזה היא הגוף שלנו. מה שקורה הוא שעושים דיאטת כסח דלת קלוריות (יש דיאטניות שמספקות דיאטה "מאוזנת" שכזו), ומקבלים כמה ביצי זהב נוצצות, אבל מה עם האווזה? הגוף מתרגל לצרוך מספר נמוך מדי של קלוריות. זהו. אין אווזה. אי אפשר יהיה לרזות עוד, כמעט (אפשר להעלות את הצריכה הקלורית, ע"י הרבה ספורט במשך כמה שנים). כשאומרים שדיאטת כסח מזיקה, אנשים אומרים, כן, אבל אין לי סבלנות לירידה איטית. אני חייבת לראות תוצאות מיד. אבל זה כמו האיכר. שרצה את התוצאות מיד.

זה העקרון. שמירת איזון בין הביצים לבין בריאות האווזה. P/PC. בד"כ נוטים לטובת הביצים, אבל לפעמים אפשר גם להגזים לכוון השני. לטפח רק את היכולות שלנו, בלי לנסות להגיע לשום פירות ממשיים. קובי נותן דוגמא של תרגול של ספורט במשך מספר שעות מדי יום להגזמה לכוון ה - PC, האווזה, או למידה בלבד, במשך שנים רבות, "הסטודנט הנצחי".

העניין עם העקרון הזה הוא שאי אפשר להתחמק ממנו. לא יעזור לומר (כמו במקרה של ההרזיה, או מעשים מסוימים שממש מוכרחים(!) לקבל מבן הזוג), שזו השרדות, וחייבים את הביצים כרגע. כי כשהאווזה תמות, לא יהיו גם ביצים.

[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-05-10T23:58:59):
סאלי,
קראתי אותך בשטף,כמעט מההתחלה
את נוגעת בהמון מרכיבים של השינוי
ומרגש ומענג לגעת איתך בחוויה הזו של שיונוי בתודע,
זו זוית שמוכרת לי יותר מהזוית המעשית
אני מאלה שהאווזה מעיניינת אותם יותר והתוצאות פחות מדי(וכמובן שיש לזה סיבות היסטוריות, ודפוסים מפריעים)
כמו שכתבת כאן למעלה על
[u]אבל לפעמים אפשר גם להגזים לכוון השני. לטפח רק את היכולות שלנו[/u]
זה לא בדיוק כמובן אבל התבנית הכללית נוטה לכאן
אולי אקח ממה שאת נותנת כאן בנדיבות בינתיים
את גם בחיפה וגם אין ביכולתי כרגע אבל יכול להיות שבהמשך
תודה וטוב שאת כאן


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-11T09:49:37):
תודה על המילים החמות עשב יקרה |L|

_אבל לפעמים אפשר גם להגזים לכוון השני. לטפח רק את היכולות שלנו
זה לא בדיוק כמובן אבל התבנית הכללית נוטה לכאן_
גם אני קצת כאן, בהחלט. ולפני שחזרתי לאמן עוד שקלתי ללמוד עוד תואר או עוד קורס! אחרי כל השנים שלמדתי. וזיהיתי את התבנית הזו שלי. בריחה מהעולם האמיתי של ביזנס, התחייבות לאנשים, התחייבות לתוצאות. בריחה לעולם הלימודים שבו יש לי תחושה שאין מחויבות לתוצאות, רק ללימודים עצמם. אז החלטתי שקודם אני מתחילה לעבוד, ורק כשארגיש מוכנה, פעילה, בטוחה בעצמי שאני ממשיכה, אלמד עוד משהו. העוד משהו היה התמקדות וזה יצא מעולה, אבל אני שמחה שעשיתי את זה כאשר היו לי גם כבר "ביצים", כשכבר פעלתי גם בעולם האמיתי.

שמחה לכתוב כאן, אני אוהבת לכתוב וזה עוזר לי לחדד את המחשבות שלי. אני לוקחת חומר שחלקו מהדיונים כאן בקהילה, חלקו מספרים שאני קוראת, חלקו מהחומר שמתאמנים מביאים, ויחד מזקקת אותם למשהו שאפשר לנגוס בו, גם אני עצמי :-)


[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-05-11T14:06:19):
סאלי יש לי הרגשה שיש לי מה ללמוד ממך
אל תבהלי,זה ללא מחויבות בינתיים
אבל אולי בהמשך...........
שמת לב הפוכים שיש לתבנית הזו
אחד מהם למשל זה שלא הגשתי עבודות באוניברסיטה כי לא הניחו את דעתי
כלומר לא היו מושלמות, מין עיסוק בתוצאה כזה!!!!
זה היה ברוך השם מזמן
למדתי להקליל
להסכים להנפיק תוצאות לפעמים רק כציון דרך
אבל מול כל משימה יש עדיין את הקול הזה שמעכב את האש
ולא ממש יודע לשלות את עצמו מהתבנית , מעניין מה זה עכשיו .
המשך בבלוג שלי,
תודה על התה צמחים(-:


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-11T22:33:37):
[u]אבל מול כל משימה יש עדיין את הקול הזה שמעכב את האש[/u]

מעניין המקום הזה. לפעמים מתבלבלים כאן קולות של אחרים וקולות שלנו.

[/spoiler]
[spoiler=מכתב שקיבלתי אחרי פגישה מאתגרת שנערכה אצלי.]
האשה הזו רצתה לבקש מבן זוגה כמה בקשות משמעותיות מאוד.
ולאחר שעה וחצי של שיחה, חלקה סוער למדי, הושגה הסכמה על כל הנקודות העיקריות! הפתעה גדולה וטובה.
האשה הזו אמנם היתה נסערת, אבל חיובית כל כך, הערכתי אותה מאוד. ובן זוגה גם הוא עמד יפה באתגר של הקשבה לדברים לא פשוטים.
כל הכבוד לשניהם, באמת. למדתי המון.

והנה מה שהאשה כתבה לי:

_היי סאלי

ברצוני להודות לך, על העזרה והאיפשור של הפגישה החשובה, שנערכה בנוכחותך אצלך בבית, ביני לבין בן-זוגי.

חשוב היה לי מאוד לקיים את הפגישה הזו, ולהעלות בפני בן-זוגי לחיים מספר נושאים ובעיות די בוערים, אך היה בי פחד מהתגובות שלו ומהיכולת שלי לעמוד מול תגובות אלו.

ולכן פניתי אליך, מתוקף הכרותי אותך והערכתי הרבה אליך , כאישה שעושה עבודה אישית רבת חשיבות - דבר ראשון על עצמך, ויכולות העזרה שלך לאחרים סביבך. חשתי שאת האדם שמאוד אשמח שנוכחותו תהייה בפגישה הזו.

הנחיותייך בטרם הפגישה, עזרו לי מאוד למקד ולהכין את עצמי אליה. כמו גם נוכחותך והערותייך במהלך הפגישה, תרמו ועזרו לי לשמור על שלוות נפש, אמנם מאוד התרגשתי, ויחד עם זאת הצלחתי לשמור על בטחוני העצמי. מה שאפשר לי להקשיב לדבריו של בן-זוגי, ולהעיר את הערותי רק בזמן שהיה ראוי.

כל זאת הביאו לקיומה של פגישה, שבלב שלם אני יכולה להעריך כמוצלחת.

ועל כך תודותי נתונות לך, סאלי יקרה.

ומאחלת אני לך, שתזכי לעזור לעוד רבים וטובים._

[/spoiler]
[spoiler=על בחירה]
הנה משהו שכתבתי ל [po]למה ככה[/po] בדף שלה.
זו נקודה שאני חושבת עליה כבר שנים.

המילה [b]בחירה[/b], בתרבות שלנו, בד"כ מייצגת בחירה בין שתי אפשרויות. כמו הבחירה לאיזה גן לרשום את הילד. יש כמה אפשרויות, ובוחרים אחת. ואז בד"כ אנחנו מרוצים עם זה שהיתה לנו יכולת בחירה, חופש בחירה.

העניין הוא שהרבה פעמים בחיים, אין שתי אפשרויות, אלא רק אחת. למשל, מורים נתונים בבי"ס שהילד כבר לומד בו. או התנהגויות מסוימות של בן הזוג. אולי אפשר להכנס לתהליך של שינוי, אבל ברגע נתון, כרגע, ללא ספק יש אפשרות אחת: מה שיש.

במידה מסוימת אפשר לומר, שבהווה, שום דבר לא נתון לשנוי. הכל הוא כפי שהוא כרגע.
ואז נשאלת השאלה, אם אנחנו מוכנים לבחור בדבר האחד הזה שיש לנו כרגע, או שלא.
לבחור, נשמע לא מתאים, כי יש רק אפשרות אחת.
אבל כן יש פה חופש. אנחנו יכולים להחליט שכן, באופן חופשי אנחנו כן בוחרים בדבר הזה שיש כרגע.
מאמצים אותו אלינו.
גם אם זה לא מה שרצינו במקור.
או גם אם יש לנו גם תוכניות לגביו, לשינוי או התפתחות.
אבל עכשיו, כרגע, כן, בוחרים בזה.

הרי זה בכל מקרה מה שיש, בין אם נבחר בזה ובין אם לא.
השאלה היא אם נחליט לבחור וללכת על זה, או להלחם ולא להסכים לזה: what is shouldn't be.

אני לא טוענת שזה קל, או טבעי. הטבעי הוא להלחם. להתעקש על זה שלא, זו לא הבחירה שלנו. זה כה חד צדדי.
אבל בעזרת עבודה ניתן לפתח את היכולת הזו. ללכת עם מה שיש, לבחור את מה שיש. ומשם להתפתח.

למשל, משהו עדכני שלי, בן זוגי אמור לעבור לעבוד בנתניה.
זה שינוי גדול בשבילנו, ומשהו שבאופן עקרוני אני לא רוצה.
זה אומר לקנות עוד אוטו - כי הילדה שלי לומדת במרחק נסיעה מהבית.
זה אומר כנראה לראות אותו פחות בימות השבוע.
בהחלט לא מה שהיתי בוחרת. אבל לאחר שיקולים, זה כנראה יהיה זה.

ואנשים שואלים אותי על זה, ומבט של מידה מסוימת של רחמים על פניהם.
אבל לרגע אני לא חושבת לרחם על עצמי, או לעסוק בחרטות או כעס.
אני פשוט בוחרת את זה. כן, ניסיתי לבדוק אם אוכל לבחור משהו אחר :-) אבל אחרי שאין, אני בוחרת בזה.
באמת. בשמחה.

זה מזכיר לי עוד משהו שנדמה לי שכתבתי לא מזמן, על ה - [b]small price to pay[/b], ביטוי שאני אוהבת מאוד. שזה משהו שבעצם אפשר לומר אותו ממש על כל דבר.

היתה מישהי שעל צ'קים ששלחה היתה כותבת את הסכום ומוסיפה ליד הסכום "בשמחה ובברכה". איזה יפה. הרי אפשר להגיד - וואלה בעסה שאני רושמת צ'ק עסיסי כזה. אבל אפשר לומר "בשמחה ובברכה". עכשיו קיבלתי העברה בנקאית, וגם שם יש מקום לרשום הערה, ועוד פעם קיבלתי הערה מחממת לב, "באהבה רבה". איזה כיף.
כיף לבחור לשלם. וכיף לקבל כסף שמישהו נותן בבחירה ובשמחה.

ואם כבר על ביטויים שאני אוהבת, לפעמים אני קוראת איזה ביטוי שממלא אותי השראה. אז לא מזמן עשיתי איזה מנוי לסדרת טיפים בנושא SEO (קידום אתרים). ויש שם טיפים טובים, שאני כבר מנסה ליישם, והם מנסים למכור לי את המנוי לאתר שלהם שיש בו פורומים של מומחים (עבור 300$ לחודש - וואלה, עוד לא הולכת על זה...), והם כתבו שיש שם מומחים שכדי לשלם להם צריך לשלם 500$ לשעה, ובכל מקרה, גם לו רציתי, לא יכולתי לשכור את שירותיהם, כי הם [b]booked solid[/b].

וואלה! איזה ביטוי! לא חדש אמנם, אבל מה-זה מעורר השראה. ממש. רק לשמוע את הצליל שלו באזני, עושה לי משהו. אולי יום אחד אני אהיה booked solid? מעניין לדמיין את זה.


[/spoiler]
[spoiler=אימון אישי איננו קסם, אלא תהליך.]
אימון אישי איננו קסם. עבודה בשיטת ההתמקדות איננה קסם. אלו הם כלים שיכולים להשתלב יפה בתהליך של עבודה עצמית, ולשאת פירות, אבל אינם קסם.

אין משהו חיצוני קל שיפתור נושאים עמוקים.
אי אפשר לארגן את הלו"ז בצורה יותר מסודרת, ובכך להפטר מכל התחושות של לחץ, עומס, תסכול, חוסר הישגים.
נכון, אפשר לארגן לו"ז, וטוב לארגן לו"ז. אבל זה רק אחד המרכיבים, ולא העיקרי שבהם. ארגון לו"ז עוזר (ונדמה כמו קסם) במיוחד לאנשים מאוד פנויים רגשית. שהלו"ז היה האבן האחרונה שהיתה חסרה בתהליך שהם כבר עשו. התהליך העיקרי שמקדם את רובנו הוא תהליך איטי של שינוי מחשבתי ושינוי של האקלים הרגשי שלנו. רובנו צריכים הרבה הרבה קשב לרגשות שלנו. פיתוח של קשר עמוק ומשמעותי עם הרגשות שלנו (ראו מה שכתבתי "בקטע על הכעס" [po]סאלי תדמור[/po] (2010-04-21T23:24:10), עם הביצה שאנחנו מתבוססים בה).

לפעמים יש הרבה רגשות כואבים, שרוחשים מתחת לפני השטח, לאחר הרבה חוויות כואבות שעברנו בחיינו. ויש מחשבה ניו-אייג'ית שלא צריך להסתכל אחורה, רק קדימה, ולחזק את עצמנו, בלי להתייחס לרגשות העמוקים שלנו. ויש אסכולות שמציעות את כוון העבודה הזה. אני מעריכה כל שיטת עבודה שמביאה תוצאות חיוביות בחייהם של אנשים, אבל אני לא נמשכת לשיטת עבודה כזו. האימון שאני למדתי ואימנתי הוא ממש לא כזה.

בהקשר אחר לגמרי (על שחיתות) נאמר משפט שאני אוהבת, "החומר המחטא הטוב ביותר הוא אורה של השמש". אני מרגישה ככה לגבי רגשות. אור השמש טוב להם. ההתיחסות אליהם. לא ההתעלמות מהם, שמשאירה אותם בחשיכה, קפואים ובלתי משתנים במשך שנים או עשורים.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-04T23:21:04):
עוד בנושא הזה, מה שכתבתי בדף של [po]בדרך להחלמה[/po]:

יש איזו הנחה או דיבור רווח בתרבות שלנו, שיש עניינים רגשיים/מחשבתיים שהם "בעיה" ואפשר למצוא להם "פתרון". הכל מאוד מוגדר ופשוט. זה נכון גם למחלות. יש "מחלה" ואז נותנים תרופה, והבעיה נפתרה. אין מחלה. וכל מי שעובד בשירותם של אנשים (מטפלים, מאמנים, יועצים ואחרים) אומרים שהשירות שלהם יפתור את הבעיה.

ויש תחומים שבהם אנחנו מבינים שזה לא כך. למשל חינוך. אנחנו לא פותרים בעיות. אנחנו חיים את התהליך וצועדים בדרך ארוכה. עוברים מכשולים שונים, מגיעים לאחרים, החיים מתפתחים ואנחנו איתם. כאן בקהילה מתיחסים ככה גם לבריאות. אנחנו משתדלים לקדם את הבריאות שלנו בעזרת תזונה ואורח חיים מסוים, ומצפים ומבינים שזה תהליך שימשך כל החיים.

תחום ההתפתחות האישית, לדעתי, לא שונה מבריאות או חינוך. אני לא חושבת שדברים לגמרי "נפתרים מהשורש" ונעלמים לחלוטין (יש סימוכין מסוימים לזה, אבל נניח לזה כרגע). אנחנו מתקדמים. חיים. מתפתחים. עובדים על הדברים, משפרים דברים, ומגיעים לאתגרים נוספים. לפעמים נראה שמעט צועדים אחורה, ואז אפשר להמשיך ולהתקדם, לכוונים שונים. כפי שכתבת, טיפולים רבים ושיטות רבות עוזרות. מי יותר ומי פחות. ועדיין, הכל חלק מתהליך גדול וארוך. מתישהו כתבתי שבימים אלו הבחנתי שאני עוסקת ב"התפתחות אישית" בערך 20 שנה. זה לא שלא השגתי כלום, להיפך. כמעט שום דבר לא נשאר אותו דבר. דברים שהטרידו אותי מאוד בעבר, לא מטרידים כלל, או מטרידים מעט, או באופן שונה לגמרי. וכמובן שצצו אתגרים חדשים. בתמונה הכוללת יש שיפור אדיר. אבל אני לא חושבת שיש דברים שלגמרי "נעקרו מהשורש". אולי מעטים. וזה לקח זמן, בד"כ. לפעמים עבדתי שנים בכוון מסוים עד שהבנתי שזה לא הכוון. ובכוון אחר היתה התפתחות הרבה יותר מהירה. לדברים יש את הקצב שלהם.

[hr]

היום דיברתי עם אשה שהתאמנה איתי כבר מספר "סיבובים", בכל פעם בנושא אחר. שלושה חודשים והפסקה. חודשיים ועוד הפסקה. ואז עוד. היא סיפרה לי על ההשגים שלה השבוע, בתחומים השונים. ופתאום ראינו שתינו כמה היא התפתחה במשך השנה הזו שבה עבדנו ביחד בחלק מהזמן. גם אם לא כל הזמן הכל היה נראה ליניארי, ולפעמים היו נסיגות, בסה"כ ההישג אדיר. נהדר לראות שככה הם חיינו: מתפתחים, אבל לא בהכרח בקו ישר. הרבה יותר מעניין :-)

[/spoiler]
[spoiler=מכתב שקיבלתי מאשה בשנות ה-60 לחייה. עבדנו יחד בעזרת התמקדות, בנושא של קשרים אישיים.]

_ההתמקדות נתנה לי תקוה חדשה, שאני יכולה להיות באינטימיות עם אנשים, לאורך זמן. עד לא מזמן, היתי צריכה כל הזמן להדחיק את הכעס שלי, והיתי נשארת תקועה. היתי צריכה הפסקה מאנשים, להתרחק, היתי צריכה לנוח מהם. אפילו האנשים האהובים עלי ביותר, כמו ביתי, דורכים לי על יבלות ומעלים בי התנגדויות, ולא ידעתי מה לעשות עם זה.

עכשיו אני יכולה בסוף היום, או לפעמים תוך כדי היום, להתמקד בדברים שעולים. פחות עניינים הולכים ונצברים אצלי, ולכן גם פחות כעס עולה בי בזמן אמת. אני מוצאת את עצמי יותר בתקשורת. למשל תקשרתי עם ביתי, והתנצלתי, על זה שביום מסוים התווכחתי איתה בצורה לא נחמדה על עצה שהיא נתנה לי. אני פחות כועסת על עצמי. למשל, עשיתי פשלה במטבח, וזה הצחיק אותי. לא כעסתי על עצמי. התחדדה לי ההבנה, שזה לא שאני לא בסדר כשאני כועסת, אלא שאלו פשוט דברים שעולים אצלי. אני יותר רגועה. אני אפילו מבשלת בצורה יותר מסודרת, פחות בלגניסטית.

יש לסאלי הרבה סבלנות ללמד, לא להלחיץ, והיא הולכת לאט לאט. אפילו שבמשך זמן מסוים לא כל כך רציתי ללמוד להתמקד, והעדפתי להשתמש בטכניקות אחרות שאני כבר מכירה. בסוף תפסתי את עניין ההתמקדות, וזה שינוי גדול בחיי._

[hr]

איזה כיף. מכיון שרוב האנשים שעובדים איתי הם בגילאים שסביב 30-40, אני שמחה לראות שגם בגילאים אחרים יש לאנשים יכולת יפה להתפתח ולהתקדם בחיים.

[/spoiler]
[spoiler=עבודה עצמית במצב שבו לא מרגישים טוב פיזית]
כשהתחלתי ללמוד יוגה אצל המורה הנוכחי - אבי לוגסי, שאלתי אותו מה לעשות אם אני לא מרגישה טוב, פיזית, ביום מסוים. התקררות למשל,או כאבי מחזור. האם לבוא לשיעור? הוא אמר לי: כן. תבואי בכל מקרה. ואנחנו פה נתאים לך תרגילים. מאז אני זוכרת את מה שהוא אמר, ובאה תמיד. היו פעמים שבאתי מרגישה גרוע, ויצאתי מרגישה הרבה יותר טוב. לפעמים הרגשתי אותו דבר, רק יותר חזקה - גם טוב.

לאנשים שמתאמנים איתי, או עובדים בשיטת ההתמקדות, אני אומרת אותו דבר. אני ממליצה לא לבטל פגישות על רקע של תחושה פיזית שונה מהרגיל. בתחושה שלי, דווקא מהמקום הזה של תחושה פיזית שונה, או לא טובה, אפשר לגלות דברים. אפשר לחקור את המקום הזה שלנו שמתעייף, שכואב לו. מה עוד יש שם, מעבר למצב הפיזי?

לא מזמן צלצלה אלי אשה שעובדת איתי בשיטת ההתמקדות. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב, ושוקלת לבטל את השיחה לאותו היום. וזאת אפילו שהיא יודעת שאם היא מבטלת ברגע האחרון, היא משלמת על הפגישה בכל מקרה. הצעתי לה, כמובן, שנקיים את השיחה שלנו (זה בסקייפ). 

זו היתה שיחת מפנה בעבודה שלה. מתוך התחושה הפיזית הגרועה, עלה נושא שהיא מעולם לא חשבה עליו. משהו שמפריע לה בקשרים הקרובים, ואכן קשור באותה תחושה פיזית, תחושה שהיא כבר די רגילה אליה, אבל התגברה בזמן המחלה. זה לא משהו שאני יכולה לומר לה, או משהו שהיא חשבה עליו במודע. זה עלה מתוך ההתמקדות. היא הקשיבה לתחושות הגוף ולרגשות העולים בה, ופתאום נוצר קשר בין כמה תופעות שלא היו קשורות.

לאן זה יתקדם, נדע אחרי זמן. אבל ברור שמשהו בנושא הזה כבר הרבה פחות נסתר, מודחק. משהו טוב קרה לה עם זה.

הנושא הזה מתחבר למשהו שאני חושבת (וכותבת) עליו כבר מזמן. יש לנו משיכה וחיפוש אחר תחושות טובות. וזה טוב, הרבה מהזמן. אבל לפעמים המשיכה המוגזמת שלנו להרגיש טוב, מרחיקה אותנו מעצמנו. מרחיקה אותנו מהזמן שנדרש לשהות עם התחושה הלא טובה, כדי לחקור אותה, להבין מה יש שם. אנחנו מחפשים פתרונות שיגרמו לנו להרגיש טוב מיד: סיגריה, שוקולד, צפיה בטלויזיה, אפילו ספורט - וככה מפספסים מסרים משמעותיים שיכולים להגיע אלינו מעצמנו, אם נסכים לשהות מעט בתחושה הלא נוחה. לשהות ולהרהר, להרגיש. מה יש שם? מה אנחנו באמת רוצים? מה מפריע לנו באמת?


[/spoiler]
[spoiler=למי פחות מתאים אימון אישי או עבודה בשיטת ההתמקדות]
לאחרונה יצא לי לפגוש מספר מקרים שהבהירו לי מדוע לא לכל אדם מתאים אימון אישי, או עבודה בשיטת ההתמקדות. קראתי גם חומר מקצועי שהבהיר לי כמה נושאים.

אן וייזור קורנל, האשה שהמציאה אסכולה של ההתמקדות (Inner relationship focusing) מדגישה את ההבדל בין עבודה בשיטת ההתמקדות לבין טיפול. הוא אומרת שאחד ההבדלים המשמעותיים הוא בקשר בין הלקוח לבין איש המקצוע (מחפשת מילה שכוללת מאמן וגם מטפל). בטיפול, חלק גדול מן הטיפול מוקדש לנושא הקשר בין המטפל למטופל. מכיון שיש העברה, כלומר תופעה שבה המטופל נותן למטפל איזה תפקיד מקביל למישהו בחייו (למשל, רואה את המטפל כמו אמא שלו), עולים הרבה נושאים שקשורים לקשר ביניהם, בין המטפל למטופל, קשר שמקביל לזה של המטופל עם אמו (למשל). זה דבר שעולה למשל מהסיפור של אילת עם הפסיכולוגית, ושם כמובן זה עבר לפסים לא תקינים. אבל בד"כ זה נשאר תקין, ומכיל הרבה נושאים, הקשר הזה. זה חלק מהטיפול.

מאמנים או אנשים כמוני שלמדו התמקדות, או שיטות כאלה, ממש לא מנוסים ולא מוכשרים לתחום הזה של ההעברה, ואיך מנהלים את הקשר הזה. אין לנו לימודים שמלמדים אותנו לקחת את התפקיד של האמא, ולסיים אותו בסוף. ממש לא. אנחנו לא מנוסים בזה, לא עברנו פרקטיקה בזה, לא השקיפו עלינו עושים את זה, כמו פסיכולוגים או פסיכיאטרים. באימון אישי או עבודה בהתמקדות, אני מניחה (וזה חייב להתקיים) שהאדם מספיק יציב כדי לראות את הקשר איתי כנקי למדי. אני רק אני, מאמנת, לא אמא. כמובן שהרבה פעמים עולים נושאים קטנים בקשר בינינו. פה ושם מישהו כועס עלי על זה שאני גובה תשלום על ביטול פגישה ברגע האחרון. אבל אנחנו מתגברים על זה מהר. זה לא הופך לנושא מרכזי שמדברים עליו פגישות רבות. אנחנו נשארים בתחומים של ההתקדמות עצמה, תחומים שבהם יש לי נסיון רב ותובנות. בתחומי האימון וההתמקדות כן צברתי שעות רבות, כן למדתי חומר מקצועי רב, כן השקיפו עליו עושה את זה ונתנו לי משובים. למדתי לעשות את זה, זו ההכשרה שלי.

אני לא מיתממת. אני יודעת למה אנשים רוצים להתאמן איתי או לעבוד בהתמקדות, ולא רוצים לפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. יש הרבה מטפלים קונבנציונליים שהם לא כל כך מוצלחים. וגם יש רצון להשיג תוצאות מהר, מה שפסיכולוגים לא מבטיחים, ומאמנים כן. אני כבר לא אוהבת לדבר על תוצאות מהירות, אגב. אם משהו מושג מהר, זה כי היו הרבה יכולות קודם. עבודה יסודית לוקחת זמן. ובכ"ז, יש אנשים שעבורם כדאי לעשות מאמץ ולמצוא מטפל בתחום בריאות הנפש, שיהיה באמת טוב, ויעשה עבודה טובה, ולא להכנס להרפתקה לא מתאימה עם מאמן שהוא פשוט לא מוכשר (מלשון הכשרה) למה שהם מחפשים וצריכים. אני בטוחה שיש פסיכולוגים שעובדים בשילוב עם שיטת ההתמקדות, אם מישהו מכיר, אשמח לשמוע. זה משהו שהיתי ממליצה לנסות.

אגב, אני ממליצה מעומק ליבי, לקחת את הקריטריונים הללו שכתבתי, גם כלפי מאמנים אחרים. יש מאמנים שאולי קווי האתיקה שלהם עוברים במקומות אחרים. אבל יש הסכמה רחבה על מה שכתבתי כאן. ובמשך השנים הרבות של האימון, יצא לי גם לפגוש אנשים שנפגעו באימון. לא ממני אישית, אבל מאימון. מעטים (2 או 3), אבל על פני שנים רבות כל כך, פגשתי. והם היו אנשים שלא היו אמורים להיות באימון, לפי הקריטריונים הפשוטים הללו. זה פשוט לא השירות המתאים עבורם. מעיר יותר מדי דברים , רגישים מדי, ולא מכיל את המסגרת שיכולה להכיל את כל מה שהתעורר. אימון והתמקדות מיועדים להעלות דברים לפני השטח. להוציא דברים מן ההדחקה. ולרוב האנשים זה תהליך טוב. והאימון או ההתמקדות יכולים להכיל את מה שעולה. אבל אם האדם רגיש מדי, ומפחד מאוד ממה שעולה, אז זו לא המסגרת.


[b][po]אביטל צ[/po][/b] (2010-05-24T10:38:38):
קראתי עכשיו את הקטע שכתבת על [u]למי פחות מתאים אימון אישי או עבודה בשיטת ההתמקדות[/u] וזה חידד לי כמה דברים חשובים.
תודה לך @}





[/spoiler]
[spoiler=לפעמים באימון צריכים להתחיל ממשהו אחר]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-17T12:21:34):
קרה משהו משמח מאוד.

אשה הגיעה לעבוד איתי על תחום מסוים. ומה שגילינו כשהתחלנו, היה, שהיא כל כך מוצפת בתחום אחר, שהיא פשוט לא יכולה להתחיל לעבוד על התחום הרצוי. אי אפשר. התחום הרצוי הוא קצה של קרחון גדול, ובעצם אין לנו ברירה. אנחנו חייבות לעבוד על הקרחון עצמו. המצב היה משברי למדי, ועבדנו בפגישות של פעמיים בשבוע, בלי שום זכר לנושא הרצוי ההוא. אחרי כמה שבועות כאלה של פגישות כפולות, יצאנו מהמשבר. הללויה. המצב היה טוב. עברנו לפעם בשבוע. אחרי כמה שבועות כאלה של פעם בשבוע, והתקדמות בנושאים שונים, פתאום היא אמרה לי, את יודעת. אני מרגישה שאני מוכנה עכשיו להגיע לנושא ההוא. הללויה! זה כבר מתאים. הכדורים האחרים של הג'אג'לינג שלה כבר באויר, ואפשר להתחיל לקדם את הכדור הזה. גם זה יהיה ביג דיל וגם כאן נעבור כנראה לפעמיים. אבל התחושה עכשיו טובה מאוד. תחושה של בטחון. כי כבר צלחנו יחד נושא גדול אחד. היום אנחנו במקום שונה מאוד ממה שהתחלנו. מקום לא משברי בכלל, הרבה פחות עמוס רגשית. יש עם מה לעבוד.

בהצלחה לך אשה יקרה @}



[/spoiler]
[spoiler=תחרות ואנחנו]

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-15T14:57:42):
היתה לנו תחרות ראשונה בהתעמלות קרקע, לביתי בת ה - 7 שמתעמלת בנבחרת. היו הרבה דברים מעניינים. עוד לא הכל מעובד, אבל אני בתהליך עיבוד.
זה הבונוס שלי: אני מכניסה אותה לאתגרים, שמכניסים אותי עצמי לאתגרים רגשיים, ואז שתינו מתגברות עליהם, וככה צומחות יחד. גם היא כילדה וגם אני כאשה.

קודם כל פרט קטן ומעניין: רוב הילדים שאני רואה, ומכירה, ההורים שלהם השתתפו בספורט תחרותי כלשהו בילדות! מעניין. כל הורה מושך לכוונים המוכרים לו, כוונים שהוא יודע איך להתנהל שם, יודע איך לחזק ולתמוך.

אחרי התחרות ביתי בכתה, כי לא זכתה בשום מקום ראשון. הגענו למקום שידענו שנפגוש: זנב לאריות! או אולי לא זנב, אבל לא ראש לאריות. בכל קבוצה שהיא של ילדים, היא החזקה, המהירה, הגמישה ביותר, שיכולה לעשות בקלילות תרגילים שמשאירים את כולם פעורי פה, פרט למקום אחד: בנבחרת, או בתחרות. שם היא בין הטובות ושם היא לא בראש. בדרך חזרה הביתה, אבא של חברתה מהנבחרת סיפר לנו על רכיבת האופניים שלו בילדות. במשך שלוש שנים הראשונות שהצטרף לנבחרת, הוא הגיע תמיד תמיד אחרון! הוא מתאר לנו ויזואלית. זה לא שהוא לא קיבל מדליה, אלא שהוא פיזית רכב אחרון, וכולם ראו אותו מגיע אחרון. לפעמים ישבו וחיכו, וחיכו לו, שיגיע. וכך שלוש שנים! ואחרי השלוש שנים הללו החל להתברג במקומות הראשונים, בארץ ובאירופה. אין לי מושג מה דחף אותו כך שלוש שנים. בטח היה שם תסכול אבל היה גם משהו חזק. גם ביתי חזקה. פתאום קלטתי כמה כוח יש לילדה הזו בת ה - 7. אמרתי לה, תראי כמה בנות יש בנבחרת שלך שהן בכיתה א' (משהו כמו 8), וכמה בכיתה ג'? 3! למה פחות? למה יש פחות ככל שעולים בגיל, כי פחות ופחות ילדים מוכנים להיות במקום הזה, של לא לנצח. של לעשות משהו כיפי, ומהנה, ומאתגר, אבל לא לנצח כל הזמן.

זו יכולת אדירה. עם השנים אני רואה כמה ערך יש למוכנות להיות במצב הזה, של להסכים לאתגר את עצמך ולא לנצח. הרי בעצם אנחנו לעולם לא מנצחים ממש, תמיד יש עוד אתגר. ואפשר לומר הפוך, אפשר לומר שאנחנו כל הזמן מנצחים! כל הזמן משיגים דברים ומצליחים בדברים. גם אם לא בהכל. אני רואה את זה ביוגה. יש אנשים שאומרים שיוגה קשה מדי. אבל מה זה קשה מדי? זה לא להסכים לא לנצח, לא להצליח, ולהמשיך להתאמן. (כתבתי קטעים שלמים על זה למעלה, "על יכולת", וגם "מה למדתי מתרגול יוגה").

היא היתה עצובה כמה שעות, ואח"כ חזרה לשמוח. גם אני עובדת על לקבל את הרצון שלי שהיא תנצח את כולם, ותהיה שמחה כל הזמן.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-05-24T12:11:53):
[u]יש אנשים שאומרים שיוגה קשה מדי. אבל מה זה קשה מדי? זה לא להסכים לא לנצח, לא להצליח, ולהמשיך להתאמן[/u]

אהבתי. שנים ארוכות נרתעתי מכל סוג של תחרות בכל תחום בחיים. אמרתי שאני מוכנה להתחרות רק נגד עצמי כי לא נעים לי להתחרות באחרים. שחיתי בנבחרת לא תחרותית, רקדתי במסגרת לא מקצועית ושרתי במסגרת לא מקצועית ורצתי במסגרת לא מקצועית. מצאתי מסגרות שאפשר פשוט להנות בהן ממשהו בלי האלמנט של התחרות. ואז באה היוגה. וחשבתי לעצמי איזה כיף להיות בתחום שגם אם רוצים להתחרות בו אי אפשר כי עצם התחרות חותרת תחת הנחות היסוד. ידעתי שמצאתי את מקומי. אני זוכרת שבשיעור הראשון שלי ביוגה היו הרבה מתחילים והמורה אמר שהוא ממליץ לנו לקיים את השיעור בעיניים עצומות כדי שלא נתעסק בהשוואות המתבקשות בינינו לבין אחרים. הוא הבטיח לתת הנחיות מאוד מדוייקות כדי שנוכל לעמוד בכך. איזה שחרור עוצמתי...


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-25T01:27:15):
היתי כמוך תמיד.
בשבילי מפנה מעורר היה להסכים להתחרות מעט :-)


[b][po]אמא נמרה[/po][/b] (2010-05-25T19:54:09):
[u]היתי כמוך תמיד.[/u]
וואלה, גם אני.

[u]בשבילי מפנה מעורר היה להסכים להתחרות מעט[/u]

בקרוב אצלי :-)

<קוראת סמויה>


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-05-25T20:34:09):
[u]בשבילי מפנה מעורר היה להסכים להתחרות מעט[/u]
אז זהו, שאני מרגישה שתמיד אני מתחרה מעט, פשוט לא תמיד זו תחרות גלויה כל כך.
למשל, כאשר אני מגישה בקשה למילגה אני מתחרה. לפעמים בהרבה מאוד אנשים ולפעמים זו תחרות מאוד קשה.
אבל זה לא תקוע לי בפנים. אם לא אקבל את המילגה אני אדע שהפסדתי וזה יעציב אותי אבל לפחות אני צריכה להפסיד מול קהל.
זה ככה בהמון דברים בחיים. לפעמים מתחרים מול אחרים על דירה או על עבודה. אבל ההפסד או הניצחון אינם פומביים.
אני יכולה לשאת בקלות את התחרות. הפומביות שלה היא הצד החלש שלי. והמעניין הוא שאני לא נרתעת רק מהפסד פומבי.
גם ניצחון פומבי הוא לא משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. הסיבה - אני לוקחת ללב את כאבם של המפסידים... גם אותו אני מעדיפה לא לראות.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-26T11:59:20):
_אני יכולה לשאת בקלות את התחרות. הפומביות שלה היא הצד החלש שלי. והמעניין הוא שאני לא נרתעת רק מהפסד פומבי.
גם ניצחון פומבי הוא לא משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו. הסיבה - אני לוקחת ללב את כאבם של המפסידים... גם אותו אני מעדיפה לא לראות._

מעניין, מעניין. קשה לנו עם כל מיני דברים. אני חושבת שהתרבות שלנו מלמדת אותנו הנשים לא לרצות להתחרות. לא להרגיש בנוח לנצח אחרים בגלוי (אנחנו מפחדות לנצח בגלוי אפילו יותר מאשר להפסיד בגלוי?). אני חושבת שגם התרבויות של מזרח אירופה על כל הק.ג.ב. וההלשנות והמשטרים העוינים, טיפחו את העניין הזה של צניעות מוגזמת. אני יודעת שהרוסים שאני מכירה (משפחה) מאוד קיצוניים בדבר הזה, לעולם לא להתפאר בדבר, חס וחלילה. זה לובש צורה של "פחד מעין הרע" אבל אני חושבת שזה יותר פחד מקנאה והלשנות.

אנחנו גם מקבלים עונשים על נצחון בגלוי. אני זוכרת שמגיל צעיר הבנתי שאם אני אנצח במשחקים בעקביות, כמו שיכולתי (בחלקם), לא ישחקו איתי, אז היתי מנסה להפסיד בערך בחצי מהמשחקים, וזה היה בגיל 7,8 בערך. מוקדם!

[u]בקרוב אצלי[/u]
בקרוב אצל כולנו יותר ויותר :-)


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2010-05-26T18:32:31):
[u]אני זוכרת שמגיל צעיר הבנתי שאם אני אנצח במשחקים בעקביות, כמו שיכולתי (בחלקם), לא ישחקו איתי, אז היתי מנסה להפסיד בערך בחצי מהמשחקים, וזה היה בגיל 7,8 בערך. מוקדם![/u] אבל זה פחות קשור לתרבות של אי-תחרות או משהו כזה, לא? זה פשוט כי כשאת בת 7, אם תשחקי עשרה משחקים עם חברה ותנצחי אותה עשר פעמים רצופות, היא תמצא פרטנר אחר למשחק האחד-עשר, אחד שיש לה סיכוי לנצח, לא?


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-26T22:39:30):
כן, זה נכון. זה קשור אולי לגיל. אבל זה גם משהו בתרבות שלנו. לא אוהבים כשהשני מנצח. בהדרגה האמפתיים שבינינו לא אוהבים לנצח כדי לא לצער אחרים.

[/spoiler]
[spoiler=השפעה של תרופות. סיפור מתוך אימון]
לאחרונה היתה לי חויה שהיא לי די עצובה. גבר שעבדנו יחד בשיטת ההתמקדות, התחלנו מנושא אחר אבל מהר מאוד הגענו לנושא הכעס (זה לא מזהה אף אחד, כי זה מתאים להרבה...). זו היתה סדרת מפגשים טובה. בפגישה הראשונה והשניה היתה לו תנועה כזו שהוא היה עושה עם השיניים, מין חריקה כזו של הלסת, כשהוא דיבר על כל מיני דברים שמכעיסים אותו, המון דברים. גם דברים שקשורים למשפחה, וגם דברים שהוא קורא בעיתון. בהדרגה תוך מספר פגישות לא גדול, היה מצב כבר שונה לגמרי. הרבה יותר שלווה, עלו בשיחות שלנו דברים כמו אהבה למשפחה ופחות ופחות כעס. הכעס היה יותר מובחן ופחות שולט. בשתי פגישות לקראת הסוף, הוא כבר היה ממש שמח. סיפר לי על איזו מריבה שהיתה באותו בוקר, אבל הוא כבר לא כעס בכלל, הוא כבר הספיק להתפייס (והפגישה שלנו היתה מוקדמת!), הוא כבר דיבר על זה בהומור. יופי של תהליך. היתי שמחה מאוד. חשבתי שהנה נוכל, כמו בהרבה תהליכים, אחרי שכיבינו את השריפות, להתחיל אולי להסתכל על דברים נוספים, משמעותיים יותר אפילו מאשר הכעס.

ואז הגיע לפגישה נוספת, והנה אני רואה משהו מאוד עייף, רפוי. נבהלתי קצת, מה קרה? (הוא אדם לא צעיר). הוא אמר שהוא דווקא בסדר. הוא קיבל איזו תרופה - לא פסיכיאטרית, לאיזה סמפטום פיזיולוגי. והוא עוד לא מרגיש השפעה מיוחדת. שאלתי את עצמי אולי אין קשר לתרופה? שאלתי אותו אם קרה עוד משהו לאחרונה, מה מעייף אותו? כלום. לא קרה שום דבר דרמטי. הוא גם לא מרגיש עייף יותר. אבל הוא נראה עייף יותר, הרבה יותר. למעשה פעם הוא לא היה נראה עייף בכלל. עכשיו כן. טוב, ממשיכים את הפגישה. אלו פגישות של שעה וחצי, לא מעט זמן. והוא כבר לא מצליח להתמקד בכלל. לא מרגיש שום תחושה בגוף (אחרי שהוא כבר תרגל יפה בפגישות הקודמות), והפיק הרבה מהתרגולים. עכשיו כלום. כאילו שאיזה חיבור בין הגוף למוח נותק. אני מנסה כמיטב יכולתי, בסבלנות, באדיבות, מנסה כיוונים שונים, כלום. אין התמקדות. מדברים, אבל השיחה מפוזרת. טוב, תשמע, אני אומרת לו לקראת הסוף. אני חייבת לומר לך את זה. לתרופה הזו, נראה לי, שיש השפעה מוזרה מאוד עליך. אתה מוכן להתיעץ שוב עם הרופא שנתן לך אותה?

פגישה נוספת אחרי שבועיים, אחרי שפגישה אחת בוטלה מיוזמתו. אני פותחת את הדלת, ומיד עיני חשכות: אותו דבר. העייפות הזו, הנרפות. זהו, אני יודעת שסיימנו. כשמתחילים הוא אומר, בואי נסיים בפעם הבאה. הפעם לא ויתרתי. שאלתי אותו הרבה דברים וגם ככה הוא אוהב לספר, ויש מספיק זמן, על מה היה עם הרופאים לאחרונה, האם הוא התיעץ שוב לגבי התרופה. הוא מספר לי, ושורה תחתונה: הוא ממשיך איתה. הוא מרוצה. היא עוזרת כנראה לסימפטום שבגללה היא נלקחת, וגם, הוא אומר, אני כבר לא כועס. זה נעלם. אני רגוע. כל מיני דברים שפחדתי מהם כבר לא מעניינים אותי. דברים שרציתי לעשות, אני כבר לא מרגיש שזה חשוב לי. די, עזבתי את זה. אני מרגיש יותר טוב. לא מרגיש שאני צריך להמשיך לעבוד איתך עכשיו. המשכנו לפגישה, ובערך אותו דבר כמו בפעם הקודמת. שיחה כן, אבל מפוזרת, התמקדות לא. זהו. אין.

אז אנחנו מסיימים. הוא מרוצה כי הוא מרגיש יותר טוב. אני לא כל כך מרוצה כי אני מרגישה שהתרופה הזו פשוט מרדימה אותו. הוא מרגיש טוב יותר, אבל חי פחות. כך זה נראה לי.
אני מסתייגת מתרופות יותר מאשר קודם.
ועם זאת, אני מזכירה לעצמי לכבד בחירות של אנשים.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-05-26T23:08:47):
ממש ממש עצוב.

[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-05-29T02:56:35):
סאלי, זה בחירה שלו אבל אולי גם מגננה שלו,
אולי ההומור גם הוא היה סימנים של התגוננות
נראה שהיה לו דחוף להפסיק להתמקד בכאב, רק שלא יכאב,
לפעמים אני פשוט מכבדת את זה, כי רב הנסתר על הגלוי ואולי זה מאד קשה לפגוש בשבילו,
לפעמים בחירות שנראות כמו פספוס הן טובות יותר, ויש להן הצדקה פנימית,
אין אני יכולה לרצות בשביל אף אחד אחר בעולם!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-29T08:59:36):
[u]לפעמים אני פשוט מכבדת את זה, כי רב הנסתר על הגלוי ואולי זה מאד קשה לפגוש בשבילו,[/u]

תודה. לגמרי מתאים.
אי אפשר לקבוע לאדם מתי ומה מתאים לו לפגוש.
יפה אמרת.

באמת מה שכתבתי היה ממקום לא הכי מכיל. לקח לי קצת זמן (והתמקדות שפרטנרית עשתה לי) לחזור להכלה.
לכל אדם יש את הקצב שלו.

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-02T18:59:22):
חדשות טובות מהגבר. כשנכנסתי לפגישה הבאה, אמרתי לעצמי, וואלה, טעית. האשמת את התרופה בהכל, והנה, הוא נראה יותר טוב! לא לגמרי כמו לפני התרופה, אבל בהחלט יותר טוב. דיברנו על כל מיני נושאים, ואז מה מסתבר, הוא הפסיק את התרופה ההיא! הערתי אצלו מספיק ספק, והוא התיעץ עם רופא יותר מומחה, שאמר שאין בה צורך. אבל הוא לקח תרופת הרגעה ביומיים האחרונים, וזה הדבר האחר שראיתי (ראיתי שהוא לא בדיוק כמו קודם). הוא אמר שהמתח מכל מה שהיה עם המשט היה קשה לו. ואכן התרופה הזו חסמה את היכולת להתמקד. ודיברנו על זה (עכשיו היה יותר אפשר לדבר מאשר בשתי הפגישות הקודמות). דיברנו על זה שהתרופה עושה הפוך ממה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו מנסים להעלות רגשות כדי לעבוד איתם ולרפא אותם, והתרופה דוחקת אותם לחדר אחר וסוגרת את הדלת. לא סובלים מהם אבל גם לא מרפאים אותם. שאלתי אותו מה דעתו, שרק לשבוע האחרון שלנו, עד הפגישה הבאה שאמורה להיות האחרונה, או לפחות ביומיים לפני הפגישה, לא יקח את התרופה, כדי שנוכל לעשות פגישה אחרונה טובה ממש עם התמקדות כמו פעם, כשהוא ממש היה יכול להעלות דברים ולהרגיש אח"כ הרבה יותר טוב. הוא אמר שהוא בעצמו יודע שכל התרופות האלה לא טובות לא, והוא לא מתכוון להמשיך איתן.

אז זהו. היה סיכום טוב של התהליך, ומסיימים עם טעם טוב בפה. של התקדמות ועבודה שעשינו, יש לו יכולת לעבוד והוא היום במקום אחר ממה שהתחלנו. הוא מרגיש עכשיו יותר ברור גם את ההשפעה של התרופות, כך שהוא יכול להיות יותר ער למה שקורה איתו ואיתן. יש לי עדיין תקוה מסוימת שהוא יחזור, כמו הרבה לקוחות, לסיבוב נוסף, כי יש לנו עוד עבודה לעשות.


[/spoiler]
[spoiler=סרטון: לעבוד מהבית ביעילות]
יוהו! [url=http://www.youtube.com/watch?v=OPy8fKGA5Uo]הסרטון[/url] הראשון שלי! חושבת שיצא מעניין מאוד. 10 דקות על עבודה יעילה מהבית. חושבת שזה מתאים גם לשכירות שבינינו.

מעניין אותי מאוד מה אתן חושבות! סקרנית מאוד לשמוע. תודה לכל מי שמוכנה לכתוב לי כמה מילים.


[b]הקשבתי[/b] (2010-05-30T08:27:22):
סאלי, יצא מעניין.
לי באופן אישי היה קשה לשמוע כי משהו בקול, בווליום, היה רחוק מהמיקרופון.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-30T08:29:17):
אח בעסה. זו מצלמת וידיאו רגילה.
ניסית להגביר את הווליום וזה לא היה טוב?


[b]הקשבתי[/b] (2010-05-30T08:45:47):
כן, ניסיתי. זה עדיין נשמע רחוק והפריע לכל המראה כולו. וגם, יצא קצת אדום מדי... (סליחה לירידה לפרטים הטכניים, אבל לי באופן אישי, זה מפריע לשמוע את התוכן :-))


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-30T08:56:18):
וואלה. טוב, זה מה שיש כרגע. אני מודה לך מאוד על הפידבק!
האופציה הבאה זה לקנות ציוד הקלטה מקצועי. זה כרגע מה שיש עם המצלמה הזו. אני אחכה לעוד כמה תגובות מסביב.
מקוה שבכל זאת הוסיפה לך משהו :-)



[b][po]אשה שמחה[/po][/b] (2010-05-30T16:31:07):
בעיני זה דווקא בסדר גמור.
למרות האיכות הביתית, את עוברת טוב, מקסימה ומעוררת השראה, והמסר עובר.
בהצלחה :-)


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-30T16:49:14):
תודה לך יקרה |L| חיממת את ליבי.
היום שני אנשים רוצים להתחיל להתאמן איתי, וגם הזמינו אותי להרצות איפשהו בנושא של ניהול זמן.
להקליט את הסרטון הזה היה דבר שדחיתי חודשים. ובסוף החלטתי לעשות את זה במקום כל מיני דברים אחרים.
אז בסוף זה היה שימוש טוב בזמן שלי :-)

(הקשבתי להרצאה שלי בעצמי... זה תמיד כדאי...)


[b]מיקה[/b] (2010-05-30T18:22:21):
מאד נהניתי מהסרטון.
בהתחלה עוצמת הקול היתה מעט חלשה, ולא ניתן היה להגביר יותר , אבל הקול שלך מאד נעים, ובשלב כלשהו זה הפסיק להפריע לי.
נראית טוב, התלבשת בצורה מכובדת (אבל לא יותר מידי) ונעימה לעין, השרשרת שלך מאד עדינה ומתאימה לך. (באיזשהו שלב ראו קצת את הכתפיה של החזיה מבצבצת, וזה היה לי חבל. כביכול - לא מוקפד. מצד שני, זה יצא מאד טבעי..)
גם הרקע, עם הקיר הריק מאחורייך והעציץ בצד היה הולם :-)

הסתכלתי אחר כך בסרטונים של אחרות, כדי לראות איפה את ביחס לאחרות, והסרטון שלך נמצא 10 רמות מעל: היו כמה שהתלבשו בצורה לא מכובדת (גופיה, חולצה שהיתה צמודה מידי, והכפתורים איימו לעוף מהחולצה :-P). עוצמת הקול אצל האחרות היתה יותר גרועה מאצלך, כולל אחת שבחרה להצטלם ברחוב, והיו רעשי רקע שהפריעו להתרכז. אף אחת לא דיברה בצורה ברורה וממוקדת כמוך.

יש משהו מאד נקי בסרטון שלך, ולי זה דבר חשוב.

לגבי התוכן, לי מאד קשה להתרכז בהקשבה, יותר קל לי לקרוא.
מה שקלטתי זה שאת מציעה לחשוב מה הכי חשוב ודחוף, לכתוב את זה.
לעשות דבר ראשון בבוקר את מה שהחלטתי שהכי חשוב.
אם אפשר, לחלק את הדבר הכי חשוב למספר משימות.
קראת לזה האס - וזה היה חשוב בשבילי, כי ככה יותר קל לי לזכור.



[hr]

היה לי מוזר לראות אותך, אני קוראת אותך כאן די הרבה, וכל הזמן כשאני קראתי אותך דימיינתי אותך כמו מישהי שאני מאד אוהבת. הייתי בטוחה שאתן דומות, ואתן בכלל לא דומות :-D את הרבה יותר רזה ממנה, והשיער שלך כהה - ושלה בהיר. אבל שתיכן מאד חמודות.

אם הייתי מחפשת עכשיו מישהו שיעביר לי אימון, בהחלט הייתי שוקלת לעבוד איתך.
ואם מישהו יבקש ממני המלצה, אמליץ עליך בלב שלם.
מקוה שעזרתי במשהו -

מיקה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-30T22:33:22):
תודה לך מיקה יקרה |L| שהקדשת זמן לתת לי תגובה מפורטת כזו :-) וחיממת לי את הלב.

גם לי הפריע שראו את הפסים של החזיה. מעולם לא ידעתי על החולצה הזו שרואים איתה את הפסים. דברים שמגלים רק בצילום כנראה.

הקטע הזה עם לתת שם למושג, כמו ה"אסים", למדתי את זה מהטובים. ראיתי שזה עוזר כל כך לזכור! גם לי זה עוזר. מושגים שמוגדרים היטב, הופכים אח"כ לחלק מהחשיבה. כמו האווזה וביצי הזהב של איזופוס שקובי משתמש בהם. מושג חזק, לפחות לי.

כשהופתעת מהמראה שלי, זה קצת כמו שרואים סרט אחרי שקוראים את הספר.
מעניין גם שבאמת, כל אחד מתחבר למדיה אחרת. גם אני מעדיפה חומר כתוב מאשר אודיו או וידיאו שמשהו בהם קצת מפריע לי, הרבה פעמים. אבל אני יודעת שיש אנשים שמעדיפים את הסרטון. אז אני מתכננת לצלם עוד כמה.

להתראות ושוב תודה @}


[b]כפיר[/b] (2010-05-30T23:42:02):
יוצא מן הכלל!

בסרט את מלאת ריכוז, רכות ועם זאת אסרטיביות ובהירות מאד גדולה. את שומרת על עניין לכל אורך עשר הדקות, ההרצאה מובנית מעולה מבחינה תוכנית ומבחינת המסר, את משקפת בצורה מצוינת את ההרגלים הבעייתיים שלנו, בהחלט יכולתי להזדהות עם הדברים, ואין בך שמץ של ביקורת או התנשאות אלא רק השתתפות ובטחון בדרך שאת מציעה.
כל הכבוד. אני מאמין גדול באפקט של סרטון, ואני בטוח שזה מאד יקדם אותך. זה טוב מאד שכפי שאת מציעה לאחרים, את גם פועלת בעצמך כדי לממש את הפעולות הטובות ביותר עבור העסק שלך
! זו הדוגמא הטובה ביותר
אהבתי.

בהצלחה
כפיר


[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-05-30T23:59:19):
היי סאלי,
ראיתי, את עוברת מסך כמו שקוראים לזה במדיה, את נעימה למראה ואסטטית,
הרעיון שרצית להעביר עבר ואני בהחלט אנסה להרים את הכפפה,
עד כאן הפירגון (המאד אמיתי)
יחד עם זה גם לי היה יותר קל אם הדברים היו מוגשים בפחות מילים , ללא חזרות רבות
_מה שקלטתי זה שאת מציעה זה
א, ליצור סדרי דיפויות לגבי ערך הפעולה שבוחרים לעשות
ב.לבחור את הפעולה שנראית הכי חשובה לקידום הרעיון או העסק
ג,לדחות את ההרגלים
ד,לפרק את האס למשימות משנה
ה,ולהפוך את הפעולה להרגל עי חזרתיות של 21 פעמים
וגם מציעה לך בהמשך לנקות מחוות אוטומטיות כי העין נתפסת אליהם ומפספסים את המסר,
כל הכבוד ובהצלחה


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2010-05-31T00:09:51):
מקסימה אחת! |Y|
מנקודת מבט אחרת שלי רואים את ההילה שלך, פתוחה ורחבה (וגם של העציץ דרך אגב)
אני בדרך כלל לא מתמקדת בהילות, לפעמים זה קופץ לי החוצה מהבן אדם או העצים, אז בסרטון הזה זה קפץ
מה שאומר, בפרשנות שלי, שאת לגמרי ביעוד שלך, בדרך שלך
זה מאד מעודד, כאילו בכלל, לראות אנשים בטוחים ולא שיפוטיים
מה גם שיש בך התלהבות מדבקת, ואת down to earth

האיכות ממש בסדר. אם את רוצה סאונד יותר טוב, את יכולה לקנות מיקרופון קטן שמצמידים לחולצה, אפילו לא אלחוטי, אלא כזה שמתחבר למצלמה עם כבל דק.


[b][po]נטע ש[/po][/b] (2010-05-31T00:12:47):
עוד משהו לגבי ה- 21 פעמים
בדיוק עכשיו, אפרופו עסקים קטנים ורעיונות חדשים, אני מגלגלת בראש רעיון חדש שכולל טיפול בהילינג במשך 21 יום רצוף, בחולים קשים, אחרי ניתוחים או אחרי שהות ארוכה בבית חולים ששוכבים בבית ומחכים להחלים.
גם אני עושה את זה לעצמי עכשיו, לבדוק את ההשפעה. אז ה- 21 יום קפץ לי, מעניין...


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-31T00:20:16):
תודה תודה לכן מקסימות!

אכן אני לוקחת פידבקים להמשך. לא חושבת להקליט שוב את זה, אני מתכננת עוד כמה סרטונים, יש לי אינסוף מה לומר... צריך רק לתפוס פה ערב שהילדים הלכו לישון בשעה שלהם וקדימה נשדר עוד משהו לאומה :-) אני גם מבינה שלא יכולה לרצות את כולם :-) חלק אומרים שזה ארוך, חלק אומרים שזה קצר. גם אמא שלי אמרה שבהתחלה קצת חזרתי על עצמי. נו שוין. מהרגע שאני אהבתי את מה שיצא, ידעתי שאני בכוון הנכון. ומכאן אפשר רק להשתפר...

עשב, אילו מחוות אוטומטיות? וואלה לא שמתי לב. חוץ מזה שבסוף התפתיתי להציץ בדפים לוודא שלא שכחתי משהו, כמו שאני עושה באימונים...

נטע. אני בהחלט שוקלת מיקרופון. זה גם נראה יפה :-). אני מבינה ממך שיש אחד שמתחבר עם כבל למצלמה! וואלה, נשמע טוב. אני אשאל בחנות פה לידי. יש לך בשלוף סדר גודל של מחיר? ניסית את זה פעם?

תודה גם על שאר מה שכתבת. עבדתי הרבה על הנושא של השיפוטיות! לקח לי שנים. אלו היו השנים בבית עם ילדים שהכניסו בי קצת ענווה :-) במיוחד אחרי הילד השני שאז את מתחילה לפשל עם הראשון, וכל היהירות שהיתה לי עד אז (שאני אמא מושלמת) הלכה ונעלמה. זה מה שאפשר לי לחזור לאימון, פעם היתי שיפוטית מדי. היום אני מקבלת בשלוות נפש גמורה כל מיני בחירות מעניינות במיוחד של אנשים (חה חה אני צוחקת לעצמי, אח אח הסודיות, אני אגיע לקבר עם המון סודות...)

שוב תודה לכן. שמחה גם על ההזדמנות לתרום משהו עם התוכן.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-05-31T00:28:59):
[u]גם אני עושה את זה לעצמי עכשיו, לבדוק את ההשפעה. אז ה- 21 יום קפץ לי, מעניין...[/u]

מעולה לנסות על עצמך :-)
תמיד כשאני מתרגלת יחד עם מתאמנים (את מה שנתתי להם) קורים לי דברים טובים...

[/spoiler]
[spoiler=אשה בת 75 מסכמת את התהליך שלנו - עבודה בהתמקדות]
היום סיימתי תהליך של עבודה בשיטת ההתמקדות, עם אשה בת 75 בשם שושנה. (יש לי אישור לכל הפרטים שאני כותבת :-) )

דיברנו (אני קוראת ממה שהיא הכתיבה לי, איך היא מסכמת את התהליך שלנו) על זקנה, על ילדים, נכדים, כלות וחותנות. על השקעה ותמורה בחינוך ילדים. על התמודדות עם מצבי בריאות בזקנה. דיברנו הרבה על כעס. התמקדנו בכל מיני כעסים ישנים, כל מה שמסביב אנשים אומרים "זה לא חשוב, זה היה מזמן", נתנו להם את הכבוד שלהם.

שאלתי אותה מה היא למדה. היא הכתיבה לי: למדתי שאפשר לדבר עם השני ולהקשיב אחד לשני. צריכה להיות תנועה כלל עולמית שילמדו את השיטה הזו (התמקדות) ויישמו אותה. זה כמו האספרנטו. זה יביא קץ לכל המלחמות.
אני מבינה עכשיו שכמו שאני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה להקשיב ככה גם לזולת. אני חושבת שאני מקשיבה, אבל אני רואה שאפשר להקשיב יותר. הבנתי שיכול להיות דו שיח אמיתי עם אדם, הקשבה דו צדדית אמיתית. שאפשר לדבר עם אנשים.
קיבלתי כלים לבקר את הכעס. לבקר מהמילה ביקורת. לא על כל דבר אני כועסת היום. יש לי יותר ביקורת על התגובות שלי. פחות דברים מקפיצים אותי.
אני יודעת שאם אצטרך אותך שוב, את תהיי זמינה בשבילי.

תודה לך אישה יקרה @} למדתי כל כך הרבה מהתהליך שלנו. על סבלנות, על קבלה, על ללכת עם הקצב של אדם אחר - באמת! זו לא חוכמה ללכת עם הקצב והסגנון של אדם אחר כשהם די דומים לשלך. מה שלמדתי כאן היה לשים בצד את רוב מה שאני יודעת ופשוט להיות שם יחד, שני אנשים יחד, שמקשיבים זה לזה. שמכבדים זה את זה, מקשיבים, מרגישים, לומדים. חויה מיוחדת מאוד בשבילי.

[/spoiler]
[spoiler=שיחה מרגשת עם יולדת טריה]
איזה סיפוק.

קיבלתי אימייל כזה: [u]אני אם טרייה תינוק בן חודשיים אשר רוצה רק אותי כל הזמן ורק על הידיים, אפילו אצל אבא שלו הוא לא נמצא הרבה זמן עד שהוא בוכה. הוא גם כל הזמן בוחן אותי - כשאני שמה אותו במיטה או באוניברסיטה אז הוא צורח עד שאני מרימה אותו ואז משתתק. אין לי דקה לעצמי, ואני מרגישה ממש מותשת, אני לא רוצה שזה ישפיע עליו, ואני רוצה שהוא יפתח את עצמו לסביבה. האם את מטפלת בתחום הזה?[/u]

צלצלתי אליה. דיברנו לכל היותר רבע שעה. הקשבתי לה. אמרתי לה שהרבה תינוקות בגיל הזה רוצים להיות על הידיים כל הזמן. שיש הרבה אנשים כולל פסיכולוגים ופסיכיאטרים שאומרים שזה מצויין להם, שזה לא מפנק אותם, שזה נותן בטחון. דיברנו על הצורך והרצון להניח אותם. על זה שהסביבה לוחצת להניח. אמרתי לה שגם הסובבים האלה אוהבים את התינוק :-) וגם על זה שזה פשוט שינוי אדיר בחיים. שהישן נשבר, והחדש עוד לא מבוסס.

היא בכתה, ושמחתי בשבילה. הרגשתי שזה בכי שהיה צריך לצאת. אין הרבה אנשים שמקשיבים לנו, ומאפשרים לנו לבכות. שעושים את מה שאנחנו עושות לתינוקות שלנו כל הזמן: מכילות.

אחרי יומיים קיבלתי אימייל נוסף: _אני מרגישה יותר טוב, שלשום לאחר השיחה שלנו דיברתי עם בעלי ועלו כל מני דברים ולבסוף גם הוא הבין שהוא לא ממש קשוב לי ולצרכים שלי וכל הזמן רק נותן לי עצות- שאני בכלל לא רוצה. עברנו איזשהו מהפך שאני מקווה שיחזיק. ... בשיחה שלנו הוא גם הבין שהוא לא מספיק מחובר לבן שלנו, וזה מאוד כאב לו. אז כך שהשיחה שלך עשתה שינויי רב אצלי, כרגע אני לא חושבת שאני אצליח למצוא את הזמן להתמקד בשיחות שלנו אבל אני אעבוד עם עצמי על התמקדות- הכרתי את השיטה, פשוט לא ידעתי שלזה התכוונת.

את בן אדם מדהים, מאוד נהניתי לדבר איתך, ישר כוח על האיכפתיות שלך ועל האפשרות שלך לעזור לאנשים אפילו בשיחת טלפון אחת. ... . אני אמליץ עלייך לאנשים ואני מאמינה שעוד נשתמע._

איזה כיף |יש|


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-06-10T12:44:04):
איזה יופי! כל אמא מתחילה זקוקה להקשבה תומכת כזו



[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-10T13:13:28):
כן, תחושה מדהימה להיות בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לתת תמיכה.
קצת עצוב שהתרבות שלנו מאורגנת כך שכל זה הוא בתשלום.
יש אפשרויות להגיע לתמיכה ללא תשלום, אבל זה דורש זמן, יוזמה, ולפעמים השקעה ראשונית של כסף.
המטרה שלי היא שכולנו בסופו של דבר ניצור מספיק תמיכה סביבנו, כך שלא נצטרך לשלם על זה.
אבל יש עוד הרבה עבודה עד שנגיע לשם.

[/spoiler]
[spoiler=סרטון: לנוח ביעילות!]
[url=http://www.youtube.com/user/sallytadmor#p/a/u/0/lh8EHo09i0A]סרטון שני[/url] להנאתכם :-)

הראשון היה על לעבוד ביעילות. השני: לנוח ביעילות!



[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-06-11T16:58:46):
סאלי ראיתי את הסרטון השני,
ברכותי,
הוא ממש ממש משרה אוירה נינוחה, ויש בו הכוונה בסיסית טובה
המילים שלך עברו טוב יותר מאשר בסרט הראשון יותר בהיר ויותר ממוקד
כל הכבוד
כבר שיפרת איזה יופי
לעניין טכניקות שונות למנוחה אפקטיבית וקצרה יחסית אני יכולה לתרום גם את שיטת פאולה
וגם כל מיני תרגילים אנרגטיים
בכל מקרה כל אלה יכולים לבא תחת הכותרת של התמקדות למנוחה אפקטיבית
יכול להיות שאני לא מחדשת לך הרבה אבל אם את מעוניינת אשמח להרחיב
בהצלחה רבה
עשב


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-06-11T17:22:54):
וואו, סאלי, ראיתי את הסרטון החדש. מ-צו-ין!
את עוברת מסך היטב, זה מעניין ומרגיש מאוד מועיל. ממוקד וברור.
אני הולכת לנסות... כלומר, מיום ראשון :-)


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-11T18:03:01):
תודה תודה לכן יקירותיי! אלו ממש פידבקים ראשונים, אפילו עוד לא הפצתי לחברי וידידיי.
היתי מאוד עייפה באותו היום! אבל אני חייבת להסריט רק בלילה. כי ביום - אוטובוסים וכל מיני רעשים מהרחוב.
והיתי במצברוח נהדר, אחרי שיעור יוגה מעולה. אז היתי עייפה, אבל במצברוח טוב. והחלטתי ללכת על זה.
הרגשתי שדיברתי קצת יותר לאט. ובכל תרגול יצא לי קצת שונה. אז קיויתי שיצא טוב :-)

מאחלת לכן ישום מוצלח :-) היום כבר יישמתי עם שנ"צ קצר וטוב.
עכשיו הולכת לעשות ספונג'ה - מיישמת מה שכתבתי בקטע אחר, עוד לא לפרסום, על התנהלות כלכלית :-)


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-06-11T18:11:12):
ועוד משהו לגבי הדיבור האיטי - זה מאוד רצוי. וזה גם גורם לכך שלא אומרים כמעט בכלל אמממ... או אהההה....
זה יוצא הרבה יותר טוב ונראה יותר מקצועי. כאילו שבכל רגע נתון את יודעת בדיוק מה רצית לומר. משהו בזה זורם. לאט, אבל זורם.

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-11T19:17:08):
[u]לדעתי אין בכלל מה להשוות בין שתי הפעמים. זו היתה הרבה יותר מוצלחת.[/u]

תודה תודה! המשוב מוערך. גם השקעת הזמן בכתיבתו :-)


[b]מיקה[/b] (2010-06-11T19:55:18):
סאלי, הסרטון טוב מאד @} יותר ברור מהסרטון הקודם, יותר ממוקד. מחכה לסרטון הבא :-)


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-12T10:06:03):
תודה לך מיקה יקרה |L|

פתאום אמרתי לעצמי, וואלה, יום שבת, גם יום שקט להקלטות :-) (הילדים הלכו לים עם אבא שלהם...)
אבל הבא עוד לא מוכן.

היה לעבוד ביעילות. היה לנוח ביעילות. מה צריך להיות השלישי?... לטפח ביעילות? לשווק ביעילות?


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-06-12T17:34:33):
להקליט סרטים ביעילות... :-)


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-13T08:23:06):
חה חה... היתי באמת יעילה בזה :-) אני חושבת שהשלישי יהיה "לטפח ביעילות".

[/spoiler]
[spoiler=מה קורה כשמגשימים חלום?]
אני עכשיו קצת בטלטלה רגשית. קשור כנראה קצת למחזור, ידידנו הנשים. אני קרובה להיות booked! שזה היה החלום שלי. וכמו שאמא שלי אומרת, להגשים חלומות שם אותך במקום לא קל. כי היתה לי שאיפה, והגעתי אליה כל כך מהר (רק טיפה יותר משנה), ועכשיו צריך לחיות עם המצב החדש, וגם כנראה לגבש חלום חדש. זה לא מצב טוב, לחיות ללא חלום. ויש לי כמה, אבל הם רחוקים, חשבתי עליהם כרחוקים, לא תכננתי אותם לעכשיו. זה קצת כמו משבר גיל ה - 40. שאני חושבת שכבר עברתי אותו כמה פעמים, אפילו שאני רק בגיל 35 כמעט. שהשגתי את כל מה שרציתי. ועכשיו צריך לבנות... מה? שביעות רצון?


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-06-13T09:47:12):
[u]ועכשיו צריך לבנות... מה? שביעות רצון?[/u]
באופן כללי אני חושבת שזה ראוי ורצוי להיות שבעי רצון ממעשי ידיינו. אבל טוב מזה לטפח חלומות חדשים ובעיקר לזכור להגות בכל זה מתוך תחושה של "צרות של עשירים", שלשמחתך אינן צרות אמיתיות אלא רק התפתחות שמזמנים החיים הטובים שלך.
מפרגנת לך מכל הלב. ההצלחה שלך מספקת לי הרבה השראה.
ואני סקרנית לשמוע (ומקווה שזה יתן לך גם הזדמנות לשמוח בכל זה שוב) - מה עוד חלמת והגשמת?




[u]בעיקר לזכור להגות בכל זה מתוך תחושה של "צרות של עשירים", שלשמחתך אינן צרות אמיתיות אלא רק התפתחות שמזמנים החיים הטובים שלך.[/u]
תודה צילצולית יקירתי על התזכורת הטובה |L|
אני בהחלט מרגישה את זה. בגלל זה כתבתי "טלטלה". זה שילוב של הרבה שמחה והרבה שאלות, וגם קצת בלבול, שעליו אמא שלי אומרת שהוא לא אמיתי.
היא אומרת שבלבול זה כשאנחנו מפחדות לומר את מה שאנחנו רוצות בבירור, מפחדות לעמוד על שלנו. זה לא שאנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות (למרות שזה קצת מרגיש ככה). אנחנו כן יודעות.
אז אני מתחילה להתסכל לבלבול בעיניים, מתחילה לאט לאט להסתכל מאחוריו...

[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2010-06-13T14:22:17):
אני מתרגשת בכל פעם שנכנסת לכאן וגם רוצה ללמוד ממך


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-13T16:32:29):
[u]אני מתרגשת בכל פעם שנכנסת לכאן וגם רוצה ללמוד ממך[/u]

תודה לך מתוקה |L| כולנו לומדות זו מזו...

[/spoiler]
[spoiler=כמה סבלנות יש לנו לבכורים?]
מישהי כתבה בפורום [url=http://www.leida.co.il/message.asp?qt=55763]אחר[/url] (למעשה, זה היה הבית הוירטואלי הראשון שלי...), הודעה על כך שקשה לה עם הילד הבכור שלה. שהיא מרגישה שהיא אוהבת יותר את הקטן. זה נושא מוכר כל כך. כואב כל כך. ונפוץ כל כך. נושא שבהחלט התמודדתי איתו בעצמי. הנה מה שכתבתי לה.

[hr]
הבת שלי בכתה הלילה בערך שעה. כן, בת ה - 7.5 הגדולה והעצמאית, מיררה בבכי במיטתה, על כך שקשה לה להרדם. הכל התחיל באמצע בילוי זוגי נעים במיוחד בחדר השני, וכשהלכתי אליה, לא תכננתי להשאר במיטתה שעה. אבל כך היה. במשך השעה הזו אני חושבת שעברתי את כל השלבים באמהות: בהתחלה אהבה וחמלה מטורפות (כמו לתינוק), אח"כ מין סבלנות קצת אדישה (גיל שנה), אח"כ כעס (כשהם גדלים קצת) - למה היא לא מניחה לי, אח"כ התחלתי לעבוד על עצמי בראש, וגם להבין שאם זה היה אחיה הקטן היתה לי יותר סבלנות אוטומטית, והנה אני ברגע האמת - ברגע שבו היא הכי צריכה אותי, והסבלנות שלי אליה עכשיו תחולל פלאים, אח"כ חמלה וקרבה יותר בוגרות. בסוף היא נרדמה ואני הלכתי לישון, קצת מטולטלת על זה שהסבלנות שלי לא היתה יותר רציפה. שעה שלמה בלילה, כשאני מוותרת על מה שהלך בחדר השני(...), היה בהחלט אתגר.

אני לא חושבת שיש אמא שלא עוברת בצורה זו או אחרת את הסיפור הזה עם ילד שני, לפעמים גם עם ילד נוסף. אני בטוח עברתי, והנה אתמול בלילה קיבלתי הוכחה לזה שאני עדיין עוברת. משהו בזה כנראה נשאר, לפחות בינתיים כשהקטן בן 4.5 (גילאים כמו שלך...) זה עדיין שם במידה מסוימת. אבל העבודה שאני עושה בלי סוף, עוזרת מאוד. והתוצאה היא קשר שיצא מהשפל הנוראי של אחרי תינוק שני, והגיע בחזרה לקשר חם, אוהב ומקבל.

....

אח"כ קטעים על התמקדות שאתן כבר מכירות.

[/spoiler]
[spoiler=למה התמקדות עובדת?]
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה התמקדות עובדת. למה זה עובד, לשבת עם התחושות בגוף, עם הרגשות, לתת להם מקום, לתת להם אמפטיה (ועוד דברים שעושים) - שזה העיקר בתרגול. למה זה משפיע ככה טוב, עוזר לשחרר דברים, להתיר, למה?...

אז תרגלתי התמקדות עכשיו עם שותפה. והיתה לי חויה פנימית של קבלה. של איזו אמירה "זה בסדר" לכל דבר שהיה. החויה הזו של אישור, זה משהו שהוא פשוט מרפא. כנראה שזה מה שרצינו בילדות כל הזמן, ולא משנה כמה קיבלנו את זה - אני למשל קיבלתי מנות גדושות של זה - זה לא הספיק. כי לא [b]תמיד[/b] קיבלנו את זה. ורצינו עוד ועוד. ועכשיו זה לתת לעצמנו את העוד ועוד הזה.

לפי מה שאני יודעת, יש במוח שלנו חלקים שאין להם את כל המידע הרציונלי. אז אם למשל מישהו מקבל אותנו, החלקים האלה במוח לא יודעים אם זה ההורים שלנו או אנחנו עצמנו בתרגול. ואז אולי זה מספק את הצורך ההוא שלא נענה מספיק, מספק אותו עכשיו.

חויה טובה ללא ספק. מתיר קשרים.

[/spoiler]
[spoiler=כתבות שלי ב"סלונה": התנהלות כלכלית]
יוהו! אני בעמוד הראשי של [url=http://saloona.co.il/]סלונה[/url] !
איזה כיף!
כתבה ראשונה מתוך סדרה של ארבע....
על התנהלות כלכלית. אסור לי להעתיק לכאן, אבל חושבת שתהנו. זה על לתכנן את העתיד הכלכלי שלנו קדימה.
גם השניה כבר באויר!
בנוסף הם ביקשו ממני עוד כמה כתבות, לפרויקטים אחרים שלהם. אני גאה בעצמי.

[/spoiler]
[spoiler=סוגיית האמון בתהליך]
אני נתקלת שוב ושוב בסוגיית האמון בחיי. אמון בתהליכים. אמון בזה שתהליכים מתקדמים.

היה נושא שעבדתי עליו מדי פעם לאחרונה. נושא שהטריד אותי כמה חודשים, ואני יודעת שמטריד הרבה אנשים:
התמכרות לגלישה.

בנושא הזה לא יכולתי ללכת cold turkey: בלי גלישה בכלל. שזה הפתרון הקל ביותר, בעיני, להתמכרויות. לא יכולתי כי אני חייבת לשמור על קשר עם אנשים שפונים אלי. אז זה היה הרבה יותר מורכב.

התמקדתי בזה מספר פעמים. בכל פעם זה העלה דברים מעניינים. רצון שלי שיהיה לי כיף. חיפוש של הפתעות. חיפוש של אישור. חיפוש של חיזוקים. היום התמקדתי בזה שוב. והפעם ידעתי שזהו. נגמר. כמו שפעם נגמלתי מקריאה וכבר עברה שנה ואין זכר להתמכרות הזו, זהו. ידעתי שהיום זה היום, זה קרה. כמו פרפר שיצא מהגולם, עלתה בי תחושה שאני כבר לא צריכה את זה. את העוד ועוד הזה. שאני יכולה לעשות את זה קצת, בכיף, לתקשורת ושיתוף, וקצת הפנמה של מה שמעניין אותי, וזהו.

אז אספר איך הולך. אבל בד"כ אני יודעת אם התפנית תחזיק או לא.

ושוב, זה עניין של אמון. אמון שהולך ומתחזק, ככל שאני מתקדמת, אמון בכך שדברים יכולים להפתר.




[/spoiler]
[spoiler=סיפור אימון בשילוב התמקדות: אימון ליציאה ממשבר אישי-כלכלי]

הנה קטע שאני רוצה לפרסם כבר חודשים. לא אותו, אלא משהו דומה.
רציתי לספר על תהליך שלם של התמקדות. אימון שמשתמש בעיקר בהתמקדות.
הבעיה היתה שזה אישי מדי!
רוב האנשים מספרים להרבה אנשים סביבם על האימון, ואז אי אפשר לפרסם משהו אישי מדי - כי האנשים סביבם יקראו את זה, וזה יחשוף יותר מדי. אז עד היום לא יכולתי לפרסם יותר מדי דברים שקשורים לעבודת התמקדות. ומכיון שזו רוב העבודה שלי בחודשים האחרונים, לא היה לי מה לפרסם. אבל המשכתי לשאול כל אדם, לקראת סוף האימון, אם הוא מוכן לפרסם את הסיפור. והנה מישהי שמוכנה. היא לא סיפרה על האימון לאף אחד כמעט, וגם למי שכן - זה בסדר מצידה שידעו את כל זה.

אז הנה לפניכם יופי של תהליך שהסתיים לו.

[hr]
אימון ליציאה ממשבר אישי-כלכלי

היתי סקרנית מאוד לפגוש את האישה הזו. עוסקת במקצוע חופשי, מצליחה מאוד, ונמצאת במשבר אישי-כלכלי קשה. זה יהיה מעניין, חשבתי לעצמי.

אין לי מושג מה את יכולה לעשות עבורי, אמרה לי בפגישתנו הראשונה, אבל אני שומעת עלייך כבר שנים. הגיע הזמן שנפגש. את בטח יודעת שהיתי מצליחה מאוד. היה לי משרד גדול, עם הרבה עובדים. גילגלתי סכומי עתק. זה גם היה מקום מטורף, לא מאוזן, אבל נניח לזה כרגע. אירוע שקרה, הכניס אותי לחובות שלא תיארתי לעצמי שאוכל להגיע אליהם. הכל נעלם. המשרד, העובדים, הלקוחות הגדולים, הרווחים. אני מנסה להמנע מפשיטת רגל, ולאבד את תעודת המקצוע שלי, ואני לא יודעת אם אוכל. אני בסטרס אדיר. האירוע ההוא גם השפיע על חיי האישיים ועל ילדי – וזה מה שהביא אותי אלייך. אני בבלגן, כאוס. עומס אדיר, חרדה אדירה. אני דואגת כל הזמן. אני כל הזמן במירוץ עבודה. לפעמים אני מתקשה להתרכז מרוב עומס. אני מרגישה קרובה לגרוע ביותר.

עוד לפני הפגישה, נתתי לה למלא "שאלון בטיחות אימון": נוטלת תרופות פסיכיאטריות? לא. בעבר? לא. דיכאון שאי אפשר לצאת מהמיטה? לא. מחשבות אובדניות? לא. ועוד כהנה וכהנה. לא, לא, לא... אם עד היום הצלחת להתמודד עם החיים, תצליחי להתמודד גם עם האימון שלי. קדימה, לעבודה.

תראי, אני אומרת לה. אני לא אתן לך יעוץ משום סוג. הידע שלך בכל תחום כלכלי או ביצועי עולה על שלי עשרות מונים. גם לא נעבוד על ניהול זמן. גם בזה את אלופה, לא שם הבעיה. אנחנו נעבוד בעיקר ב"התמקדות". על העולם הרגשי שלך. רק לחזק אותך, ואת היכולת שלך לקבל בברכה כל מה שמגיע וקורה, בלי להיות מוצפת ממנו. עם שלווה ויציבות. ומשם את תסתדרי מצוין, כמו שהסתדרת עד היום.

התחלנו ללמוד את התפיסה והטכניקה של ההתמקדות. על התרגולים עצמם של התמקדות, אי אפשר לספר כך בכתב. זה לא יהיה מעניין, ולא יעביר את החויה. זה כמו גלידה: אי אפשר לתאר את הטעם של גלידה, צריך לטעום אותה. יותר מעניין יהיה לתאר, איך היא הגיעה לכל פגישה, ואיך יצאה ממנה. הרוב הם ציטוטים שלה, שאני מעתיקה הנה מתוך המחברת שלי, באישורה.

[b]פגישה ראשונה[/b]: הגיעה בסטרס, כבר כתבתי. לבוש מחויט, מכופתר עד לכפתור העליון ביותר. הרבה מתח בפניה.

איך את יוצאת מהתרגול שלנו? "הוסיף לי המפגש עם הבפנים. וזה גם פרקטי".

[b]פגישה שניה[/b]: מגיעה עדיין בסטרס רב. דיברנו על נושא אישי שעלה, התלבטות אישית, שנדמית כלא מאוד קשורה, אבל תסתבר בהמשך כמשמעותית. אף פעם אי אפשר לדעת מן ההתחלה מה המרכיבים המשמעותיים במשבר או בפתרונו. וגם כשיש התלבטויות, הן יכולות מאוד להשתנות מאשר מה שנגלה לעין בהתחלה. כבר בפגישה הזו, היתה לי תחושה שהתגלתה בהמשך כנכונה, שהשיקול הראשי שעולה עכשיו בהתלבטות הזו, איננו המרכזי. הנושא המרכזי אכן עלה בהמשך, וזה לא היה זה. זה מה שקורה בהתמקדות: קצת סבלנות, ויש הפתעות.

איך את יוצאת? "זה היה ביקור בעצמי. אני מרגישה רגועה יותר, מקבלת יותר את המצב, את עצם קיומו של הקונפליקט, את הלגיטימיות שלו, את הזמן שאולי צריך לעבור כדי לפתור אותו. יש יותר השלמה".

[b]פגישה שלישית[/b]: איך את מגיעה היום? "מותשת. מתוחה. עמוסה. אבל גם אופטימית. עניינים כספיים מסתדרים לאט לאט. החודש הזה מצליח להסגר ללא אסונות נוספים. אני כבר מספיקה לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלי. לא מאחרת ולא מפגרת. אבל אני בלחץ, דואגת. המון פרטים לדאוג להם. המון עבודה קשה, אבל אין עיקולים". תרגלנו התמקדות בכל הרגשות הללו.

איך את יוצאת? "יותר טוב. מרגישה כאילו נחתי. אלו דברים שמלווים אותי כל הזמן, ועכשיו אני מכירה בזה"

[b]פגישה רביעית[/b]: הפעם היא מגיעה בשמלת כתפיות אוורירית. איזה שינוי ויזואלי לעומת הכיפתור המחויט! איך את מגיעה? "אני רגועה יותר מאשר בפעם הקודמת. פעם היתה מועקה כבדה, עכשיו אני מסדרת דברים לאט לאט. היחסים המשפחתיים במקום טוב. הם שותפים שלי במה שעובר עלי. יש הקלה ברמת הלחץ. היה חג, שבו הרשיתי לעצמי לקחת חופש. כל השנים האחרונות, בחגים, עבדתי קשה. היתי עבד של העבודה. שנים לא נרגעתי ונהניתי, עכשיו כן. ביליתי ולא עבדתי, היה לי שבוע של כיף" (אני מופתעת, איזה יופי! אפילו אני לא לקחתי לעצמי שבוע שלם של חופש בחג...).

עולה נושא חדש בפגישות שלנו, שיהפוך להיות מרכזי. אני עובדת מתוך הכרח, היא אומרת, פחות מתוך כיף. יש לי אי ודאות לגבי הדרך שלי. אני לא מספיק חושבת איך להרויח קדימה, לקדם את העסק קדימה, לא רק לצאת מהחובות, אלא לעלות. אני רוצה לחזור כלכלית למה שהייתי, אם כי אני לא אוהבת את התחום הספציפי שבו התמחיתי. אני צריכה לעשות משהו, להחזיר לעצמי את המוניטין.

זו הפעם הראשונה שעולה בפגישות שלנו משהו שהוא פחות כיבוי שריפות, ויותר חשיבה קדימה. אני מבינה שהתהליך שלנו הולך ומתקדם. עולה גם נושא עוד יותר בסיסי: יש בה רצון גדול לעזוב את כל העיסוק. רוצה חופש ארוך. הפוגה מקצועית. אבל יש חובות כבדים, והמקצוע שלה הוא אחד הרווחיים שיש. קשה לכסות חובות כאלה בעזרת עיסוק אחר. ובכל זאת, יש רצון לעזוב, לעבור למשהו אחר. רוצה לחזור להתלהבות שהיתה בה פעם, וחוששת שלא תוכל למצוא אותה בתחום הזה. מתחילה לחזור אליה תחושה של יכולת, אם כי התחושה היא שהיכולת תהיה בתחום אחר. מרגישה שיכולה לאהוב יותר את החיים שלה.

איך את יוצאת? "יש לי תחושה שזה תרם משהו למחשבה שלי. תחושה שדברים נרגעו, ועם ההתמקדות, אפשר להתחיל להתבונן בדברים העמוקים יותר".

[b]פגישה חמישית[/b]: שוב מגיעה בחליפה מכופרת עד למעלה, בדרך לפגישה עסקית. אבל רמת הסטרס כבר לא מה שהיתה פעם. הפעם הכפתורים מכופתרים, אבל משהו בה הרבה יותר רגוע.

נושא המעבר לעיסוק אחר עדיין עומד במרכז. היא מרגישה ששני העיסוקים – הנוכחי ואיזה משהו ערטילאי אחר שהיא שואפת אליו - מייצגים צדדים שונים לגמרי שלה. ומצד שני, היא מרשה לעצמה (ואני שמחה) לא לחתוך כרגע לכאן או לכאן. מרגישה שלא חייבת מיד להחליט. מרגישה שנכנס מספיק כסף לחודשיים הקרובים. שזה הרבה. כבר יש הבדל אדיר מהמקום שבו התחילה, שהיתה קרובה מאוד לפשיטת רגל. היא לא פושטת רגל. היא עוצרת, ואומרת, מהורהרת: "יש לי תחושה שהדברים יבואו לא מהריצה הזו. הם יקרו ממילא".

את את יוצאת? "זה היה נחמד, כמו טיול במקום אחר. נתן לי תחושת הפוגה. נתן לי פרופורציות, אולי. יותר קל לשאת את הדברים עכשיו. הדברים גם יותר מוגדרים".

[b]פגישה שישית[/b]: היום מגיעה מאופרת, ושמחה. לראשונה אני רואה אותה ממש שמחה. לראשונה, היא מספרת לי שהיא התפנתה מעיסוקיה חצי שעה לפני הפגישה (במקום לאחר אליה), והתאפרה (בשבילי? מחמיא לי...). רואים שהיא בדרך החוצה מהמשבר, אם היא עדיין נמצאת בו בכלל. "אני שמחה מהקשר עם הילדים", היא אומרת, "מהדברים הקטנים שבחיים. אני אמורה לקבל סכום כסף שיספיק לחודש הזה. זו אוניברסיטה, מה שקורה לי, שיעור לחיים. יש לי תחושה של אנרגיה, עשיה. וגם ריצה וקצת מתח עם הכספים. מעט חרדה. אבל יש ימים נחמדים. יש לי תחושה שאני אסדר את הכל בסוף, גם אם כרגע אין לי פתרון קונקרטי. יש לי תחושה שיגיעו זמנים אחרים".

עדיין יש משיכה לשני כוונים מנוגדים: לעבור לעיסוק אחר, ולהצליח בעיסוק הזה. דיברנו על המילה "אסאנה" (תנוחה, בסנסקריט). התרגום שלה לאנגלית הוא a pose easily held. מצד אחד תנוחה, מאתגרת, מותחת, לא בהכרח טבעית, ומצד שני, אנחנו לומדים להביא אליה קלות. קלילות. מנוחה. האם אפשר לנשום בתנוחה הזו? של משיכה לשני כוונים מנוגדים? האם היא יכולה?

איך את יוצאת? "יש לי יותר תחושה של בחירה. יותר הבנה של מי אני. יותר פרופורציות. אני יותר נותנת מקום למה שאני מרגישה. מרגישה אנרגיה חיובית, עוצמה. כאן אני שואלת את עצמי שאלות, ומתחילה לחפש תשובות. זה עושה לי יותר טוב ממה שעשה לי טיפול פסיכולוגי. יותר מקרב אותי לעצמי" (אח, נהניתי לכתוב את זה במחברת שלי... אני שומעת הרבה פעמים את המשפט הזה. מותר לי להשויץ קצת, זה האתר שלי, לא?).

[b]פגישה שביעית[/b]: מגיעה שמחה, קצת מתוחה. לא מתקרבת לרמת המתח של פעם, אבל היא בדרך לפגישה מאתגרת. איך את מגיעה? "אני עובדת באינטנסיביות, ונהנית. אני שוב יותר ויותר מוערכת, וזה מחזק את הערך העצמי שלי. אני עדיין לחוצה כספית, אבל יש תקוה. מגיעים כספים. אני קצת במערבולת עדיין". היה משבר קטן בתחום אישי, שנפתר היטב.

מכיון ששוב איחרה, הפגישה קצרה. אנחנו רק מתרגלות התמקדות.

איך את יוצאת? "יש לי יותר אמביציה. זה עשה לי טורבו. אני מרגישה שאני יותר זוכרת את מה שאני רוצה באמת. לא את הטירוף הזה, לא את המירוץ. אני רוצה הצלחה מסוג אחר, הצלחה עם שלוה. נזכרתי שבאתי ממקום של הצלחה (ואני מוסיפה: מסחררת!) יש לי את זה. יש לי יותר כוחות מפעם".

[b]פגישה שמינית[/b]: "אני מרגישה כמו ארנב שרץ. רצה, רצה, נוגמר היום. אני רוצה להתפנות לחשוב על עתיד המקצועי שלי, לטפל בו, לבנות לי אתר... אבל מתי? יש שיפור גדול עם הילדים (שזה היה הנושא המקורי שהפריע לה הכי הרבה). יש התלבטויות בתחומים אישיים".

אני נהנית לראות מהצד את התהליך מתקדם. מפגישה לפגישה, יש פחות כיבוי שריפות, ויותר מחשבה קדימה. אם פעם מה שהלחיץ אותה היה איך לסגור את השבוע בלי לפשוט רגל, היום מה שמעסיק אותה הוא איך לבנות את עצמה קדימה, בצורה טובה יותר מאשר פעם. רמת הלחץ ירדה פלאים. עדיין יש ריצה, אבל ריצה שונה, כי היא מודעת יותר לכך שהריצה הזו לא מספקת לגמרי את הסחורה. עניין מעבר העיסוק כבר לא על הפרק. היא משקיעה את האנרגיה שלה בתחום הנוכחי שלה.

היום אנחנו מתרגלות התמקדות בהתלבטות בנושא אישי, אותו נושא שעלה בפגישה השניה. זה אולי לא קשור לעבודה, אבל משפיע על המצב הרגשי הכולל שלה. ביום-יום שלה אין הרבה מקום לחשוב על הנושא הזה, והנה ההזדמנות. ההתלבטות עכשיו היא משיקולים שונים לגמרי, כמו שחשבתי. אנחנו מתמקדות בשיקולים החדשים הללו.

איך את יוצאת? "מרגישה שמשהו אצלי השתחרר, איזו חרדה שסיימתי איתה. אני פחות מפחדת. אני יכולה יותר לחיות את האי ודאות. אני יכולה להתמודד".

סיכמנו שמעתה, ימי רביעי יוקדשו אך ורק למשימות שיובילו אותה קדימה מקצועית. לא לכיבוי השריפות של הכנסת הכספים. זה יכלול מגעים עסקיים חדשים, וגם מפגשים בארגון חברתי שהיתה חברה בו פעם, מפגשים שמאוד תרמו לה, אישית וחברתית. ההחלטה הזו, שהגיעה בזמן שהיא כבר יכולה לבצע אותה (זה לא היה אפשרי קודם – יותר מדי סטרס וכאוס), תהיה אחד הכלים ליציאה מהמשבר לדרך חדשה. עד היום כמעט 100% מזמן העבודה שלה הוקדש לכיבוי השריפות. מעתה זה ישתנה.

[b]פגישה תשיעית[/b]: איך את מגיעה? "עשיתי שינוי גדול בנושא אישי. הכרעתי באותה התלבטות (כוון שהיה ממש לא צפוי בהתחלה!). אני שמחה. עדיין במרוץ. אבל בתחילת הדרך שלנו היו לי יותר דפיקות לב. היום אין חרדה. אין תסריטים קטסטרופליים. יש מחשבה שדברים יקרו, יסתדרו. אני לא רוצה לרוץ אחרי הדברים הקטנים ככה. אני רוצה לפתור את הדברים הגדולים.

איך את יוצאת? "בסדר. הבטתי לפחד הגדול בעיניים, הפחד הזה שמלווה אותי תקופה ארוכה. יש לי הרבה אמונה לימים אחרים".

[b]פגישה עשירית[/b]: איך את מגיעה? "אני לא מרוצה. לא מרוצה מהמצב שאני נמצאת בו כרגע. לגבי איזה סידור עסקי שאני נמצאת בו כרגע, הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. אני בודקת אלטרנטיבות אחרות – אופציה עסקית חדשה שצצה. שוב הכל נראה שחור, מתיש ומעייף". היא לא מרוצה, ואני כן מרוצה. כי הלא-מרוצה הזה שונה ממה שהיה בהתחלה. בהתחלה היתה מסה אדירה של יאוש, שאי אפשר היה לראות את הפרטים שבתוכו. לא היה עם מה לעבוד, לא היה קצה חוט. עכשיו יש חוסר שביעות רצון מחלקים מוגדרים של המצב. חוסר שביעות רצון שמכיל בתוכו גם את הכוונים ליציאה מהמצב. והיא כבר בודקת כוונים אחרים.

איך את יוצאת מההתמקדות? "יותר מגובשת, פחות מתוסכלת. אני מרגישה שהכשרונות שלי משתפרים מכל מה שעובר עלי. בינתיים אני לומדת".

אנחנו מדברות על האופציה העסקית החדשה. מה היא מרגישה לגביה. יש שם מכשול. היא מתביישת וחוששת לספר על מצבה הכלכלי, והמשבר שעברה, והיא יודעת שזה יכול להכשיל את כל העניין. גם לספר וגם לא לספר, עלול להכשיל. דילמה. לחץ. פה אני מניחה בצד את כובע ההתמקדות, וחובשת את כובע המאמנת שלי, כובע שמרגיש כל כך נוח על ראשי. הבושה הזו, אין לה שום קשר למה שקורה עכשיו, לעובדות. יש לה קשר אך ורק לפרשנות שאת מייחסת לעובדות.

בואי נעשה תרגיל. ספרי לי את העובדות הנוגעות למצב הכלכלי שלך. היא מתחילה לומר מילים כמו "נפלתי, קרסתי"... הופ! עצרי! אלו עובדות? האם נפלת במדרגות? האם איזשהו איבר בגוף שלך קרס, כמו הרצפה של אולם ורסאי? מה זה נפלתי, קרסתי? אך ורק פרשנות. מה שקרה הוא אירוע מסוים ומוגדר מאוד (ברשותכם, לא אפרט), שגרם לכך שאת כרגע משלמת חובות של X ש"ח, וכמו כן, ביטלת את השכירות במשרד שהיה לך, ופיטרת את העובדים, ומכרת כמה תיקי לקוחות שמנים. זהו. אלו העובדות. יש עוד עובדות כמובן. שכבר כמה חודשים טובים שאת משלמת בהצלחה תשלומים גבוהים מאוד! מדי חודש. שיש לך לקוחות והכנסות, גם כרגע, ללא משרד, ועם עובדת אחת בלבד. שאת מתמודדת בהצלחה, שאת דווקא לא נופלת במדרגות, ולא קורסת אצלך שום רצפה. שאת עובדת במרץ וגם נכנסת לכוונים עסקיים חדשים. ואם כבר פרשנות, כי תמיד יש לנו פרשנות, אפשר לתת פרשנות שונה לגמרי, פרשנות של הצלחה מסחררת.

זה היה טוב. "אני רואה את זה. זוהי נקודה חשובה. זה מאוד יעיל".

[b]פגישה אחת-עשרה[/b]: איך את מגיעה? "הרבה עומס, הרבה דברים, אבל מצב הרוח – טוב. יש לי הרבה פגישות עבודה על הכוונים העסקיים החדשים שלי".

איך את יוצאת? היא מחייכת. אני יודעת שאני יכולה, השאלה היא איך. אני אופטימית הרבה יותר מאשר היתי עד עכשיו. אני יודעת שיש לי כוחות. אני עדיין בשגרה המחייבת, אבל משהו נבנה בתוכי. עכשיו כשאני יושבת איתך, אני מרגישה את זה. אני מתחילה לאט לאט לבנות את היכולת לתמרן. זה הדרגתי, זה לא ביום אחד. אבל אני זזה קדימה, ולא אחורה, זה ברור לי. הימי רביעי האלה שאני מקצה רק לקידום שלי – אני עושה בהם דברים עבור עצמי. הארגון החברתי הזה תורם לי מאוד, אלו קשרים מאוד חשובים. זה פותח לי את הראש. חשוב לנפש. אני בונה את עצמי שוב כאדם יצירתי, פתוח, יוזם, אחרי שנסגרתי בעקבות המשבר. היום זו הפעם הראשונה שאני ממש מרגישה את זה".

אחרי הפגישה הזו כתבתי את הסיפור.

[b]פגישה שתים עשרה ואחרונה[/b]: לבוש: מכופתר. נעליים: הנעל הסגורה התחלפה בסנדלים קלילים. אני תוהה אם יש עוד שינוי יחד עם הסנדלים? ואכן כן: מה שלומך? מרגישה מחוזקת, שיכולה לעבור את הכל. הגיע הזמן לסיים! אה, יפה. אני שמחה לשמוע שהיא מרגישה כך. אני כמו מורה בכתה א', שמחה לראות את התלמידים ממשיכים בדרכם, אם כי, כמובן, אם הם רוצים להמשיך לכתה ב', זו גם אפשרות.... אכן, הגענו למקום טוב. היא אומרת, מכאן, זה כבר מותרות בשבילי. אני מרגישה שקיבלתי כוונים. ימי הרביעי הללו שפיניתי לי, זה פשוט מעולה. אני כבר יודעת מה לעשות שיקדם אותי. אני לוקחת את הקונספט שלמדתי ממך, ויש לי כוון קדימה.

בתקופת המשבר התנתקתי מרוב חברי, השתבללתי, הפסקתי להתקשר. וכבר כמה שבועות שאני כבר נפגשת איתם שוב, מתקרבת בחזרה.

יש לי אפשרות עסקית חדשה, נוספת. כוון גדול שיכול ממש להצליח. נפל לי אסימון חזק, ממש בום! לגבי תחום קרוב מאוד לתחום שלי, שאני יכולה להיות טובה בו מאוד. מנצל את כל הכישורים שלי. יפה. כשיש פחות לחץ ויותר רוגע, אפשר לחשוב בצורה מאוד יצירתית, ולמצוא כוונים טובים.

אני עדיין לחוצה כספית, אבל מתמודדת, עם הרבה סבלנות ועשיה. עם אותם אנשי עסקים שלא רציתי לספר על מצבי הכלכלי – אני כבר בכלל לא מרגישה קטנה לידם.

התמקדנו – התמקדות חגיגית אחרונה - בהצעה עסקית נוספת. כן, יש עוד אחת. זו הצעה קטנה, ולא מאוד אטרקטיבית, שהיא מרגישה שהיא לא טובה עבורה, מהווה פשרה, לא מקדמת, אבל יש בה חלק שמרגיש מחויב. שהיא חייבת לקבל כל הצעה כרגע. כי אחרת זה לעמוד במקום.

בסוף כל תרגול התמקדות, אנחנו מודות לכל מה שהגיע, ולכל מה שיש. הפעם הודינו ממש להכל, לכל מה שקרה לכל אורך התקופה הזו. אם זה נשמע לכם מוזר – אתם צודקים. זה מוזר בהתחלה, להודות לדברים מאתגרים ולא פשוטים. אבל לאט לאט ההודיה הזו הופכת להיות אמיתית ומשמעותית. כל דבר שקורה תורם להתפתחות שלנו.

איך את יוצאת מהתרגול? אני מרגישה שאני יוצאת לדרך חדשה. יכולתי להודות להכל הכל. הרגשתי שכל הרגשות שלי מאחלים לי הצלחה (שתינו מחייכות).

דיברנו על נקודה מעניינת ומשמעותית מאוד בהתמקדות: בתרגול, היה זמן שבו הרגישה תחושה חזקה ולא נעימה של דפיקות לב. התמקדנו בתחושה הזו, הרגשנו אותה, הסתקרנו לגביה, ממש ניסינו להרגיש כל פרט שלה. ישבנו עם התחושה הזו בערך 10 דקות. לא מעט, אבל בעצם, זה גם לא הרבה. דברים שמתנגדים להם – מנסים לבטל ולסלק אותם – יכולים להתמיד גם שנים ועשורים. ומשהו שקיבלנו אותו בזרועות פתוחות – תחושה מאוד חזקה – נעלמה תוך 10 דקות. כמו שאומרים, what you resist – persists. מה שאתה מתנגד לו – נשאר. ובהתמקדות מוסיפים – ומה שאתה מקבל, מתפתח, משתנה, מפנה מקום למשהו חדש.

זמן לסיים. בהצלחה רבה לך, אשה רבת עוצמה שכמותך!

[hr]
והנה המכתב:

סאלי,

האימון איתך נתן לי בעיקר ראיה חדשה. הראיה הזו היא כלי להתמודד רגשית עם המצב שלי. הקונספט הכי משמעותי לי: קודם כל, לא לברוח ממה שאני מרגישה בפנים, לא להדחיק, אלא להפגש עם הרגשות, ללמוד אותם. ומצד שני, תוך כדי שאני לומדת אותם, לתת להם את הפרופורציות הנכונות.

ברגע שלמדתי להפריד ביני לבין תחושות שלי על מצבים, וביני לבין המצבים עצמם, הפרופורציה הזו נתנה לי דרך לחיות את המצב שלי.

מהמקום הזה, כשעברנו לשלב של להתקדם, לקדם את עצמי ואת העסק שלי, יכולתי לפנות מקום למה שאני אהיה בעתיד. יש לי יכולת להתמודד גם עם הפחדים, וגם עם הרצונות. למצוא מקום בחיי לעבר, להווה ולעתיד, בצורה מאוזנת.

התהליך הזה עשה לי סדר. במקום תחושת קריסה – יש לי תחושת התמודדות. יש לי כלים להתמודדות.

אני רוצה להודות לך על הסבלנות שלך, הפרגון, העזרה, על כל התקופה הזו שעברנו יחד.
אני אוהבת את האוירה שאת משרה, את הראש שלך ואת הסגנון.





[/spoiler]
[spoiler=תובנה מעניינת על הקצב שבו ילדינו מפנימים את המסרים שלנו]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-06-29T23:11:43):
היתה לי תובנה היום. משמעותית.

חשבתי שמה שקורה בחינוך של ילדים, הוא כמו מה שקורה כשמכוונים את הזרם של המים באמבטיה. מכירים את זה? המים קרים מדי, אז מסובבים עוד יותר את הידית של החמים. אבל הם לא מגיעים, וממשיכים לסובב עוד את הידית של החמים. ועוד. ובסוף, זה מגיע רותח. ואז שוב: מסובבים בחזרה את הידית של החמים, להפחית, אבל עושים זאת מהר מדי, ובסוף זה שוב קפוא.

שמתי לב שזה קורה עם ילדים. לוקח להם זמן להפנים את המסרים שלנו, כמו שלוקח למים החמים זמן להגיע. ובינתיים מפציצים אותם באותם מסרים, שוב ושוב, כי הם לכאורה לא קולטים, ובסוף: בום!!! רותח!!! הם קלטו יותר מדי.

זה קרה לי בתקופה שהילדים שלי לא רצו לישון שנ"צ. לא נכנס לזה כרגע, אני אוהבת את זה שיש שנ"צ בבית. הם לא רצו ואני כל הזמן שכנעתי אותם. זה טוב להם. הם יהנו אחה"צ בלי להיות עייפים. הם יהיו ערניים כשאבא יבוא. יוכלו לבלות איתו. וכך גם בהשכבה בערב: כדי שהם לא יהיו עייפים מחר. חשוב להם לישון מספיק.

וכך בשיטתיות הפצצתי אותם בשכנועים שלי.

בסוף: הילדה פיתחה אובססיה להרדמות. לא נרדמת, ומודאגת מכך שתהיה עייפה מחר. לא מספיק לה הזמן לשנ"צ (ביום של חוג), ומתבעסת שלא יהיה לה זמן עם אבא. בקיצור, over למידה...

צריך לסובב את הידית ולחכות קצת, שיגיעו המים. לא לסובב אותה עוד ועוד.


[b][po]ניחוח אדמה אחרי הגשם[/po][/b] (2010-07-05T10:17:03):
[u]שמתי לב שזה קורה עם ילדים. לוקח להם זמן להפנים את המסרים שלנו, כמו שלוקח למים החמים זמן להגיע. ובינתיים מפציצים אותם באותם מסרים, שוב ושוב, כי הם לכאורה לא קולטים, ובסוף: בום!!! רותח!!! הם קלטו יותר מדי.[/u]

תובנה מדהימה !

אם כבר אני כאן אני רוצה להחמיא לך על הסרטונים ביו-טיוב, מאוד נהניתי ולמדתי מהם, במיוחד מהסרטון על מנוחה יעילה! תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-05T14:13:19):
_תובנה מדהימה !

אם כבר אני כאן אני רוצה להחמיא לך על הסרטונים ביו-טיוב, מאוד נהניתי ולמדתי מהם, במיוחד מהסרטון על מנוחה יעילה! תודה!_

תודה תודה לך יקרה @}
מזל שיש עוד כמה שנים שהם ילדים, ואפשר ללמוד עליהם ולצבור תובנות :-)
הסרטון השלישי שישלים את הסדרה כבר בראש שלי. בקרוב אצלכם :-)


[b]אמאעדי[/b] (2010-07-06T20:35:58):
[u]צריך לסובב את הידית ולחכות קצת, שיגיעו המים. לא לסובב אותה עוד ועוד.[/u]

נפלא.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-07T08:27:51):
תודה תודה לך עדי @}
אח, הסבלנות. אחד השיעורים הגדולים שלי באמהות.


[/spoiler]
[spoiler=דיון בנושא של עלבון. איך אפשר להתיחס אחרת לגמרי לכל הנושא של עלבון?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-05T09:20:55):
תשובה שכתבתי למישהי בפורום [url=http://www.leida.co.il/message.asp?qt=55888,]אמנות הלידה[/url] שעניינה אותי (היה מעניין לכתוב את זה :-) ). היא כתבה שהיא נעלבה מחברות שלא תיאמו איתה עליה משותפת לכיתה א', וחופשה משותפת, ועוד כמה דברים.

[hr]

לפני שנים רבות, אחרי צבא או משהו כזה, פגשתי חברת ילדות שלא פגשתי שנים. היא אמרה לי שמשהו שאמרתי לה פעם, הלך איתה שנים. מאוד שמחתי ושאלתי אותה, מה זה היה?

היא אמרה שאמרתי לה: אם היא נעלבת ממישהו, זה היא עושה לו משהו "שלילי", ולא להיפך.

לפני כמה ימים קרה לי שעשיתי טעות, ועשיתי משהו די פוגע, באישה יקרה. שילוב של טעות יחד עם סדר עדיפויות שלי, יצר פגיעה. התנצלתי, והסברתי, אבל ידעתי שהיא לא תעלב. היא פשוט לא נעלבת. היא לא לוקחת אישית כלפיה דברים שאחרים עושים. ואלו הן החברות שהולכות איתי שנים שנים. אנחנו לא נעלבות זו מזו. יש תקופות שאחת יכולה להתקשר, והשניה עסוקה מדי, וזה חד צדדי. בתקופות אחרות זה הפוך. הקבוע הוא שאנחנו אוהבות זו את זו, ולעולם לא מניחות שמשהו נעשה נגדנו. זו פשוט לא אחת ההנחות שלנו. גם אם משהו היה קצת נגדנו, כמו סדר עדיפויות שמציב משהו מעלינו. יש לי חברה שמתנצלת כשלא מחזירה טלפון, ושתינו צוחקות. ברור שאני בכלל לא זוכרת שהיא לא החזירה את הטלפון, הדברים הללו לא נרשמים אצלי. אם אני רוצה לדבר, אני מתקשרת.

עד כאן קיויתי לתת מעט השראה. אפשר לא להעלב מאנשים. זה אפשרי, ובגדול, זו בחירה.

ומה עם כן נעלבים?
[list=1]
[*] להפריד. זה רגש שלך שאין לו קשר אליהן
[*] לתת לעצמך לחוות את התחושה, עד כמה שאת יכולה - באמפטיה כלפי עצמך, ללא הצדקה של עצמך (על זה עובדים בהתמקדות, אפשר לנסות לבד)
[*] להחליט מה המטרות שלך כאן (מן הסתם: חברים לילדה, הליכה משותפת לכתה א', אולי חופשה משותפת איתם? וכו', לרשום רשימה) ולהחליט: איך אפשר להתקדם לשם?
[/list]

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-06T09:52:27):
הי סאלי
אפשר לשאול שאלות הבהרה לגבי הדברים היפים שלך בנוגע להעלבות?
אני קוראת אותך ומנסה להבין.
[u]אפשר לא להעלב מאנשים. זה אפשרי, ובגדול, זו בחירה[/u]
בואי ניקח דוגמא שונה מזו של הטלפונים. כי אם חברה צלצלה אלי או לא - זה באמת לא אישיו מאוד כואב. אבל נניח שיש לך חברה בעבודה שאת קשורה אליה בקשרים של נתינה וסיוע (וגם תלות - כי בעבודה הזו חשוב שיתוף הפעולה בינכן). ונניח שעזרת לה הרבה כשהיא ביקשה אבל הנה ברגע קריטי שבו את מבקשת ממנה סיוע היא מסרבת ומפנה את הגב באופן בוטה. האם תחושת הפגיעה במצב כזה היא בחירה? היא היא לא תגובה רגשית הגיונית וברורה מאליה? האם זה לא ברוח "כשצובטים אותי אני נצבט"?
אני מבינה שההחלטה איך להגיב היא בחירה שלי. ההחלטה מה לעשות עם הפגיעה (ההעלבות), איך לפרש את הסיטואציה, איך להתנהג מכאן והלאה - כל אלה באמת נתונים לבחירתי - וזה לא מעט.
אבל התגובה הרגשית המידית והפשוטה (האנושית מאוד נדמה לי) היא של העלבות. לא כך? האם ההמנעות מהעלבות היא לא הדחקה כוחנית (אסור להעלב, אסור להפגע, אני חזקה ושום דבר לא פוגע בי, דני שלי ילד בוגר שלא בוכה אף פעם)?
את כותבת [u]זה רגש שלך שאין לו קשר אליהן [/u] זה רגש שלי. מסכימה. אבל למה לומר שהוא לא קשור למה שגרם אותו? התנהגות לא חברית של חברה היא הסיבה לרגש הזה שלי של ההעלבות, לא כך?
אני כנראה מפספסת משהו בדברים שלך ואשמח מאוד לקבל הסבר.

התחלתי לקרוא את הספר שהמלצת עליו (7 habits...) גם שם מופיעה טענה ברוח הדברים שלך וגם שם היא לא מוסברת עד הסוף מבחינתי לפחות.
תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-06T17:18:52):
תודה לך תמי יקרה על שאלתך המעניינת.

למעשה התחום הזה הוא רחב כל כך, ואפשר לעבוד שנים על הנושא הזה, כך שבטח אי אפשר להקיף הכל בכמה משפטים. אבל אנסה להאיר מעט.

[u]ההחלטה... איך לפרש את הסיטואציה[/u]
הפרשנות שלנו קובעת המון המון ממה שקורה, כולל אם נעלב או לא.
אפלטון אמר משפט, שרבים מרגישים לא בנוח איתו: [b]הרגש מקורו במחשבה[/b].
אני לא אומרת שזה תמיד נכון, אבל תחשבי. נניח שאח"כ הסתבר שאותו מעשה "לא חברי" (כותבת בסוגריים, כי זו לגמרי פרשנות!) נבע ממשהו שלא ידעת, משהו שמסביר. יתכן שפתאום לא תעלבי כלל. תביני לגמרי. ולא תחשבי שזה לא חברי בכלל.

יש לנו תגובות רגשיות טבעיות. והן כוללות לפעמים עלבון. ויש כמה כוונים לגשת לעלבון הזה. הדחקה היא לא אחת מהדרכים שאני ממליצה עליהן, או משתמשת בה. מה שכן אפשר הוא לגשת לנושא מכוון רגשי או מכוון מחשבתי.

כוון רגשי הוא עבודה עם הרגש. הקשבה לרגש. בהתמקדות עובדים על הקשבה עם כבוד, עם סבלנות, אמפטיה - אבל בלי הזדהות. הרגש הוא לא אני. הוא אהוב ויקר, כמו ילד, אבל לא אני. אחרי שעובדים עם הרגש, הוא מתפתח, ומפנה מקום למשהו חדש,כולל פרשנות חדשה.

כוון מחשבתי הוא עבודה כמו ב - "7 ההרגלים". זה לבדוק את הפרשנויות שלנו. זה מה שבד"כ מאמנים עושים עם אנשים. אם תראי בהמשך הדיון ההוא שם, אמא אחת אמרה, תראי, יש לי שלושה ילדים, אני בקושי יכולה להקצות זמן לחברות חדשות. אפשר לאמץ פרשנויות אחרות לכל דבר. וזה הרגל. זה לא קל לשנות הרגלים. אבל זה מתחיל מרצון, החלטה, לראות את הדברים לא בצורה של עלבון. לראות מהזוית של השני. לעיתים רחוקות מאוד מישהו באמת מעוניין לפגוע בנו. בד"כ אלו אי הבנות או תגובות שנובעות מתוך מצוקה של השני. גם כאשר מישהו במכוון רוצה לפגוע בי, אני בד"כ מצליחה להבין שזה נובע ממצוקה, ולא באמת נגדי. יש פה החלטה. אני אחראית על הרגשות שלי, ואם הם שליליים, אני מחפשת דרך לבדוק אותם ולעבוד איתם, בלי להאשים את השני.

הרי את יודעת שלמצב הרגשי שלך יש השפעה רבה על מה שקורה, ועל החשיבה. ולחשיבה השפעה על הרגש. מה שמעליב היום לא יעליב מחר, או לא יעליב מישהו אחר. אפשר לומר שזה לא בגלל המעשה עצמו, בכלל. אולי המעשה היה הטריגר, אבל התגובה הרגשית שלך תלויה יותר בך מאשר במעשה המקורי.

ברור לי שלא כתבתי מאוד קוהרנטי, אבל נגמר לי הזמן. מקוה שהועלתי במשהו :-)


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-07T09:34:41):
סאלי
תודה על תשובתך המושקעת.
אבל עדיין לא לגמרי שוכנעתי. או הבנתי.
[u]לעיתים רחוקות מאוד מישהו באמת מעוניין לפגוע בנו[/u]
זו אמירה אופטימית ונעימה אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. לא במובן הגורף שלה. יש הרבה עוול בעולמנו (אמרנו עזה??). נכון יש כאן שאלה של תפיסת עולם: האם את באמת חושבת שרוב האנשים פועלים בעיקר מתוך כוונות טובות? האם אין רגשות שליליים וקשים שנוכחים בחיינו כאן במזרח התיכון? שנאה, קנאה, נקמנות, יוהרה ועוד ועוד.
אני מסכימה עם הגישה שאומרת שלא בהם צריך להתרכז. ואני גם בטוחה שמאחורי כל אדם שמונע על-ידי שנאה יש ילד קטן, מסכן ולא מסופק (את כתבת על זה כמה פעמים, נכון?) ומאוד כדאי להזכר בכך ולחמול עליו.
ועדיין הצדדים השליליים הללו מכים מדי פעם ומייצרים כאב וסבל. החמלה יכולה ללות את הכאב, ההעלבות, הפגיעה. לא מדובר ברגשות מוציאים בהכרח. והם גם לא מבטלים זה את זה.
לפעמים חברה שאהבת מאוד מחליטה שהיא רוצה להתרחק ומתחברת למישהי אחרת. זה לא אסון ואולי באמת נטול כל כוונה רעה, אבל עדיין זה מעליב וכואב. ושוב - את צודקת שאפשר להתמודד עם הכאב בדרכים אפקטיביות יותר (או פחות), אבל אני כן חושבת שכדאי לזכור שסיטואציה אובייקטיבית יצרה את הכאב. ההבנה הזו לא אומרת שאני "מאשימה" את החברה, אבל היא גם לא מבטלת את תחושת הפגיעה שאני חווה והיא בעיקר לא מחזירה לאחריותי הבלעדית את המקור לתחושה השלילית הזו. יש עולם שם בחוץ, לא הכל מתחיל ונגמר בי עצמי, לא כך?


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-07T13:54:50):
היי תמי,

כל מה שאת כותבת הוא בסדר גמור. וגם בתקופות שונות, התפיסות שלנו משתנות. כמו שכתבתי, התפיסה מושפעת מהרגשות, ולהיפך.
זה הגיוני שלא שכנעתי אותך בכמה שורות. הרי תהליכים רגשיים הם תהליכים של שנים.

חשוב לי לומר שאני באמת [u]לא מבטלת את תחושת הפגיעה שאני חווה[/u], בלי כל קשר לשום ניתוח רציונלי.
מהרגע שיש פגיעה, יש לי הרבה אמפטיה לרגש הזה, וזה טוב שתהיה אמפטיה לרגש. כי השלילה של הפגיעה, לא עוזרת. ולהיפך, מוסיפה סבל.

אבל יחד עם האמפטיה, ואולי אחרי שהרגש קיבל מספיק אמפטיה, ומרגיש מסופק (קשה קצת להסביר את זה... עובדים על זה בתרגול, זו תחושה פיזית ברורה מאוד), מתפנה מקום למשהו אחר, לאיזו תפיסה אחרת של אותו מצב שקרה, למשל עם החברה. הפגיעה מפנה את מקומה (מרצונה... :-) ) למשהו אחר, לחמלה, להבנה, אולי לתחושת יכולת לתקשר יותר ברור עם החברה, להבין אותה, להבין מה אולי פגע בה וגרם לה להתרחק? וכל זה אחרי, באמת אחרי, שקודם קיבלנו את הרגש שלנו, ונתנו לו כמה זמן והבנה שהוא צריך.

[u]יש עולם שם בחוץ, לא הכל מתחיל ונגמר בי עצמי, לא כך?[/u]
זו שאלה רחבה. יש הרבה ביקורת, שאני מסכימה איתה, שאם אתה תולה את הכל באחריות האישית, אז איפה הסולידריות החברתית, למשל? איפה הדאגה לזולת?
אז לגבי זה, הפתרון שלי די פשוט. לגבי אחרים (חברים, משפחה, עניים, עזתיים) - זה לא הכל תלוי בהם, ואני צריכה לעזור ולתמוך. ולגבי עצמי - זה הכל תלוי בי, ואני צריכה לעבוד.

ואני יכולה להבטיח לך, כפי שאת יכולה לראות בכל סיפורי האימונים שערכתי, או בכל סיפור התפתחות אישית אחר, יש גם ספרים כאלה - שעבודה רגשית משפיעה על נקודת המבט הרציונלית. בלי הדחקה וכפיה.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-07T15:36:14):
הי סאלי
אני קוראת אותך בעיון ומגיבה לא מתוך התנצחות אלא מתוך ענין, בסדר? (מבהירה כוונות...)
את לא חושבת שגישה כזו: [u]ולגבי עצמי - זה הכל תלוי בי[/u] עשויה לחבל ביכולת החשובה לזהות פגיעות אמיתיות?
אני מרגישה שחשוב מאוד (ומנסה ללמד את בנותי) להכיר במצבים (אמיתיים, מובהקים) של ניצול, של אלימות, של תוקפנות. חשוב לזהות שיש מישהו שם בחוץ שמתנהג אלי לא יפה, שתוקף, שמערער, שמחליש.
ותחושה ספונטנית של העלבות, של כאב, של פגיעה, נראית לי אחד האמצעים הבסיסיים שמובילים לזיהוי כזה, אם אני לא הופכת אותה מיד ל - כל ההעלבות היא רק בגלל משהו שיש בי ולא בגלל שום דבר שמגיע מבחוץ.
אני מבינה שמכאן והלאה [u]זה הכל תלוי בי, ואני צריכה לעבוד.[/u] ברור שאם אני אעזוב את התוקפן או אגיב נכון או אתמודד היטב בכל דרך שהיא - אז מבחינתי אעשה את המירב עבור הצלתי ועבור שיקום התחושות הפגועות שלי. אבל אם הכל נובע ממני יכול להיות שכלל לא אצליח לזהות את התוקפן שנמצא שם בחוץ.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-07T16:05:53):
היי תמי,


[u]אני קוראת אותך בעיון ומגיבה לא מתוך התנצחות אלא מתוך ענין, בסדר? (מבהירה כוונות...)[/u]

תודה על ההבהרה @} אני מניחה את זה תמיד לגבי השני, אבל זה נעים לשמוע :-)

[u]אני מרגישה שחשוב מאוד (ומנסה ללמד את בנותי) להכיר במצבים (אמיתיים, מובהקים) של ניצול, של אלימות, של תוקפנות[/u]
יכול להיות שזה כל כך ברור לי, שאני אפילו לא חושבת על זה, ולא שמה לב לזה. וכך יוצא, שאני לא מרגישה שמקרים כאלה הם רבים, בכלל.
אני זוכרת שעבדתי עם מישהי שבן הזוג שלה תוקפן כלפיה, אלימות מילולית. היא סיפרה שפעם הוא זרק אגרטל על הרצפה, עוד כשהם היו חברים ולא נשואים, ואמרתי לעצמי בלב: איך? איך המשכת להמשך אליו? איך הוא המשיך לעניין אותך יותר מקליפת השום? מישהו שזורק אגרטלים הוא בעיני מישהו שאין לי שום עניין אישי בו (רק אם הוא רוצה שאעשה לו קצת התמקדות :-) ) וכמובן שאני לא חושבת שזה משהו בי שמעורר באנשים רצון לזרוק אגרטלים.

אבל מצד שני, גם מי [u]שמתנהג אלי לא יפה_, אני לא אגיד שהוא _מערער, שמחליש[/u]. לערער אותי? לא. להחליש אותי? בטח שלא. אם מישהו מערער אותי או מחליש אותי זו רק אני (סטיבן קובי מצטט, את גנדי נדמה לי, שאומר שאי אפשר לקחת את החופש שלנו, אם אנחנו לא מוסרים אותו). הוא זורק אגרטלים (נניח) ואני זו שזה יוצר אצלה ערעור או חולשה. אחריות שלי. בלי קשר לזה שלא נהיה חברים רומנטיים כנראה. אבל זה לא יחליש אותי, ואם כן, אעבוד על זה, עד שלא.

וכך יוצא שפועל אני לא מרגישה שאנשים מנצלים אותי, או אלימים כלפי או תוקפניים. לא יודעת, אולי לא נתקלתי במספיק כאלה.

בכל מקרה, אין צורך להתפס למקרי הקיצון. אם זה משהו שקורה בחייך הרבה, שאת מרגישה כך עם אנשים, שהם מנצלים, תוקפנים, אלימים, אז זו סוגיה רלוונטית, ומן הסתם גם לך יש הרבה עבודה. אם זה רק ככה תיאורטי מרוחק, אז לא קריטי בעיני איך מגדירים את זה.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-08T11:19:09):
סאלי
נדמה לי שהבנתי משהו שלא הבנתי קודם - אנסה לנסח. נדמה לי שהיה איזשהו בלבול לשוני/מושגי בדברים ביננו. אני חושבת שכדאי להבהיר ולדייק, כי רק עכשיו אני מבינה שהבלבול הזה נמצא בעוד מקומות (בספר למשל). בעזרתך אני חושבת שהצלחתי להתגבר עליו.
נדמה לי שחוסר ההבנה מתחיל עם המילה "להעלב" או "להפגע", שייחסנו להן משמעויות שונות.
אני התכוונתי למעין "פצע" די אובייקטיבי שנוצר בגלל התנהגות מבחוץ. מה שאני מבינה עכשיו זה שהפצע הזה לא בהכרח מחליש או מערער וזו הנקודה החשובה.
נניח שקבעתי עם חברה והיא הבריזה (אני בוחרת בדוגמא לא קיצונית ונטולת כוונות רעות). או נניח שבן זוגי היקר נתקע בי בלילה בברך (קורה, נכון?). בשני המקרים יש פגיעה מסוימת - פגיעה בתוכניות, פגיעה פיסית (לא דרמטית בהכרח). פגיעה כציון של מצב אובייקטיבי (ספונטני, רגעי).
אבל בשני המקרים הפגיעה לא צריכה להפוך למערערת, למטלטלת, לדרמה נפשית.
האם הבנתי נכון?
אני כן מתעקשת על ה"פצע" כי נדמה לי שחשוב לא לבטל את המצבים האובייקטיביים שיוצרים פגיעות (גם אם מינוריות). אבל אני מבינה שהפגיעות הללו הופכות ללא חשובות אם הן לא מתפתחות לטלטלה נפשית, למצוקה של היעלבות, להאשמות ולהחלשות.
האם ההבחנה שלי מובנת? האם אני בכיוון שלך?
תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-08T15:18:11):
מעניין מאוד מה שאת כותבת. כל הדיון מחדד גם לי את המחשבה על הנושא.

אני די מסכימה איתך. אפשר לומר שיש פגיעה (עם הברך זה מאוד ברור, עם החברה, כן, גם, פגיעה בתוכנית, אפשר לומר ביטול של איזו תוכנית), ובאמת התגובה שלנו יכולה להיות של ערעור או לא.

מה שמעניין הוא, שהתפיסה הזו, אם מיישמים אותה כמה זמן, ומטפחים אותה, יכולה להתפתח לכך שפחות ופחות דברים יראו לנו כמו פגיעה פיזית, אובייקטיבית.

אשתף אותך בסיפור מחיי.

היתה אישה שהכרתי, שהיתה אחת הנשים הבודדות בחיי, שהרגשתי רשעות מצידה. אולי לא רצון לפגוע במובן הפיזי, אבל מעשים די דרמטיים של לא לומר לי שלום כשאני מגיעה לבית שלה, לא לסובב אלי את הפנים אלא להשאר עם הגב אלי כמה דקות ולהמשיך לעשות כלים עד שאלך, לא להזמין פנימה להכנס, לחלוף לידי בלי לומר שלום, כל מיני מעשים לא הכי אסתטיים ודי "אובייקטיביים" במובן הזה שאלו באמת מעשים, כמעט אפשר לומר לא פרשנויות אלא עובדות (אני אגיד כמעט... כך נוח לי יותר... כי אפשר איכשהו להמציא גם פרשנות שונה).

לקח לי כמה שנים, במהלכן המשכתי את אותה עבודה שאני ממשיכה בה כמעט תמיד, עבודה רגשית וגם מחשבתית (יעוץ הדדי, אימון, התמקדות, כל הדברים הללו). לא השקעתי המון משאבים דווקא בנושא הזה של האישה הזו, אבל פה ושם כן הקדשתי לזה זמן, כי זה קצת הפריע לי. בסופו של דבר, אני יכולה לומר בכנות, הדברים הללו כבר לא נראים לי פגיעה כלפי. באמת שלא. ברור לי מהצד שזה נראה פגיעה. אבל לי, פשוט לא. זה לא פגיעה, בשבילי, כמו שתינוק שמרביץ לי זה לא פגיעה בעיני. ממש כך. אם פעם להיות איתה 5 דקות היה עושה לי צוואר תפוס ליום שלם, היום שום דבר ממה שכתבתי לא נותן לי תחושה רעה לגבי עצמי. חזר לי ההומור וההתסכלות מהצד. אחרי כמה חודשים כאלה שבאמת באמת כבר לא היה לי שום דבר רע בלב כלפיה, ההתנהגות שלה השתנתה. הקשר שלנו השתנה. הוא לא קרוב אבל יש בו את אותה חיבה שהיתה פעם, לפחות מצידי, וגם מצידה משהו השתחרר. וזה היה לגמרי מהתפיסה שלי. לא עשיתי לה שיחות על כמה שהיא לא בסדר, גם לא שיניתי את ההתנהגות שלי כלפיה (בסוף היא כן השתנתה.... זה היה הסוף ולא הגורם). שום דבר מעשי. רק תפיסה. שנבעה מרגש.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-08T15:47:41):
דוגמא מעניינת מאוד. אני ממש מרגישה שנופל לי אסימון.
עכשיו אני גם מבינה למה נגררתי לדוגמאות קיצוניות בנסיון להבין. אני חושבת שאם, כמו שאת מתארת "עובדים על עצמנו" אז אפשר להגיע לשלב שבו לא רק שהרבה מצבים רגילים לא נחווים כפגיעה כלל אלא שגם מצבים קיצוניים יותר (של מה שאמור לעורר כאב וסבל) אפשר לחוות אחרת.
שתי דוגמאות מחיי שעוזרות לי לחדד:
הלידה של בתי הקטנה - ילדתי אצל אילנה שמש בלידה שהיתה במובן מסוים מאוד כואבת. שעות ארוכות של צירים בבית ואחר-כך גם אצלה. אבל, וזה אבל גדול - היו לי כמעט תשעה חודשים של הכנה רצינית מוקדמת של עצמי ששינתה לי את התחושות לגמרי. מה שחוויתי היה כמעט אבסורד: כאבים קשים מאוד ללא סבל בכלל ואפילו עם תחושת שמחה גדולה. אני חושבת שזה דומה למה שאת מתארת, נכון?

דבר שני - הלילות. במשך שנה וחצי לא ישנתי רצוף לא לילה ולא יום יותר משעתיים. לקטנה שלי שינה מקוטעת מאוד. היתה בכך פגיעה דרמטית במשך ובאיכות השינה שלי. פגיעה ברורה, הרעת תנאים והפתעה מבחינת הציפיות (ילדתי הבכורה היא מהישנים המופלאים). מבחינה עובדתית - פגיעה ברורה בשינה, עייפות ואפילו תקופות של זומביות. אבל מה - בעזרת בחירה מאוד ברורה, ועבודה עצמית ' התקופה הזו ממש לא נחוותה כפגיעה ולרוב לא כסבל. היא לא החלישה אותי (אם כבר להפך, לא יצרה שום מרירות, תסכול או כעס).
זה מצחיק, רק בעקבות הדיון איתך התחברו לי שתי הדוגמאות הללו ונפל אסימון ברעש גדול. זה נקשר לי לנושא של פגיעות מסוגים שונים שהן פגיעות ממשיות מאוד במובן מסוים אבל לא מייצרות שום נזק אמיתי במובן העמוק.
תודה!

[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-08T21:10:00):
תמי, תענוג להיות שותפה לנפילת אסימונים :-) אח, איזה כיף זה אסימונים נופלים...
הדוגמאות שנתת הן מדהימות בעוצמתן. כמה כאב פיזי אדיר יכול להחוות ללא סבל. ויכול להחוות עם המון סבל (לי למשל! נחווה כסיוט). וזה כל כך תלוי בנו.
זה באמת מדהים! היכולת האנושית זה משהו.


[/spoiler]
[spoiler=למה אנחנו רגישים בהתנהגות ילדינו?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-05T09:22:49):
משהו שכתבתי [url=http://www.leida.co.il/message.asp?qt=55873,]באמנות הלידה[/url] לאמא שמאוד מאוד נסערה מזה שביתה בת הארבע גנבה שוקולדים מסבתה ומסטיקים מאחיה:

[hr]

מה שקורה עם רובנו, ההורים, הוא שאנחנו סובלניים לחלק מסוים מן ההתנהגויות של הילד. אנחנו מבינים אותו, רואים את הדברים מנקודת מבטו (גם אם היא שונה משלנו), וכך אנחנו יכולים להדריך אותו, ללמד אותו את הכללים, להכיל את מה שעובר עליו רגשית, בקיצור, הכל תקין. קשר טוב, חינוך, התפתחות.

עד שהופ! הוא דורך על מוקש. המוקש הוא נקודה רגישה עבורנו. אולי משהו בנו שההורים שלנו לא קיבלו בכלל. או משהו שמסיבה זו או אחרת נראה לנו נורא. כאן אנחנו מתחילים להשתולל. אנחנו מאבדים את כל הפרופורציות. מתחילים לעשות צעדים דרסטיים. עונשים. לא מבינים את הילד. מפסיקים להיות בצד שלו. מגיבים בצורה לגמרי לא פרופורציונלית. ואז העניינים מתחילים להסתבך. הוא מבין שיש פה משהו נוראי. כועס על עצמו מאוד או להיפך, מתמרד מאוד. כל מיני תגובות שרשרת מוזרות. פה אין לנו שום עוצמה. אנחנו לגמרי בסרטים של עצמנו.

זה לגמרי טבעי שבן 4 רוצה לגנוב, או מנסה לגנוב קצת. בספר הנפלא על חינוך nurture shock, שמביא כל מיני מחקרים על חינוך ומפריך שפע של מיתוסים, המחברים טוענים שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשקר, ע"י השקרים הלבנים שלנו עצמנו, אנחנו משקרים על מתנה ואומרים שהיא יפה וזה בדיוק מה שרצינו ואח"כ זורקים לפח, משקרים ואומרים שהשמלה המכוערת מהממת, שהאשה השמנה רזתה, שתרמנו במשרד, אומרים לילד אחד לא לומר לשני שהוא קיבל שוקולד, וכו'. בערך בגיל 4 הילדים לומדים מאיתנו שלשקר זה פעולה לגמרי יומיומית, ומתחילים להשתמש בשיעור הזה שקיבלו מאיתנו. עד פה הכל טבעי. השאלה מה עושים עם זה.

בכל מקום שבו אנחנו מתחילים "להשתולל", לצאת מהשלווה, יש בעיה, ויש גם הזדמנות גדולה. הבעיה היא שלא נצליח להוציא שום דבר חיובי מה"חינוך" הזה שאנחנו נותנים, כי הוא לגמרי מעורבב עם הילדות שלנו, עם התסביכים שלנו, לגמרי לא רגוע, לא מקבל, זה לא אנחנו במיטבנו. עד כאן השלילי.

אבל יש פה גם הזדמנות. הילדים הם המראה שלנו. הם מצביעים על הרצפה ששטפנו כל כך יפה, ואומרים: פה! פה יש כתם! פה זה לא נקי. פה יש מקום לצמיחה. פה יש לך משהו לא פתור, אמא, ואם תפתרי אותו, אז גם יהיו לך פחות בעיות איתי, וגם תלמדי לקבל חלקים בעצמך שעד היום היו דחויים, מבוישים, נסתרים.

לפני כמה ימים הבחנתי בזה שיש חלון הזדמנויות של כמה שנים, בערך עד גיל ההתבגרות, שבו הילדים הקטנים שלנו ממש מוכנים להיות קרובים אלינו. ממש מסכימים שנהיה מעורבים בחייהם הרבה. ובשנים הללו מתגלים התסביכים, שלהם ושלנו. אח"כ הכל יורד למחתרת, מתחיל הריחוק, והרבה יותר קשה לעבוד.


[/spoiler]
[spoiler=שילת מספרת על החויה שלה עם התמקדות]
[b]שילת[/b] (2010-07-08T16:07:50):
הי סאלי,

אני מתענינת בהתמקדות, וכך הגעתי לדף הזה
התחלתי לקרוא את הספר התמקדות וניסיתי קצת ליישם
הרעיון של להתייחס באמפטיה לרגשות שליליים היה נראה לי ממש מטופש -
כאילו מה זה כבר יכול לעזור, אחרי שנים של אינסוף ניתוח וחשיבה וטיפולים כאלה ואחרים, ועדיין הכל תקוע...
ופתאום אחרי כמה וכמה נסיונות התמקדות (שהרגישו לי ככישלון - כי לא חוויתי איזו תנועה פנימית של שחרור גופני או פרץ תובנות חדש)
פתאום היה לי יום אחד כייפי וחלק שפשוט לא הרגשתי בו את התקיעויות שאני תקועה וסובלת מהן כבר שנים,

זו הרגשה של שחרור מדהים!!

כמובן שביום שאחרי , שוב הופיעו חלקית הרגשות התקועים, והתוקעים , אבל משהו קרה, יש לי כיוון לשאוף ולעבוד בו!

בכל מקרה , מה שאני מנסה להבין

איך אני יודעת , אם אני באמת מצליחה להתמקד ? או שאני סתם עושה איזו הרפיה טובה לגוף?

שילת


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-08T21:10:00):

שילת, כיף לקרוא אותך! :-)
שמחה לקרוא שגילית את ההתמקדות. אחרי שמגלים את זה, זה מוזר לחיות בלי זה.
מעניין אותי איזה ספר קראת? של אן קורנל וייזר, או של יוג'ין ג'נדלין? שניהם טובים ומעניינים, מייצגים גישות מעט שונות, של אן קצת יותר פרקטית ומובנית, אבל של יוג'ין יותר עשירה.

עכשיו לשאלתך החשובה. איך יודעים שזו התמקדות?
יוג'ין ג'נדלין קורא לזה "צעד קדימה". כשיושבים עם משהו (רגש, תחושה, ועוד, מה שנקרא "תחושה מורגשת") בסבלנות, בסקרנות, באמפטיה, המשהו הזה עושה צעד קדימה. איזה שינוי.
התחושה משתנה מעט, אולי משהו קל יותר, זורם יותר, נעים יותר. מרגישים בד"כ פיזית בגוף את השינוי, גם אם קטן.
זה לא אומר שהכל נפתר, אלא שהיה צעד קדימה. וכל צעד כזה, כמובן, מוביל אותנו לעבר תחושות יותר טובות, ויותר יכולת להיות בקשרים עם אנשים.

השחרור המדהים שכתבת עליו - זה הסימן הברור ביותר. התמקדת.
זה בסדר שלמחרת שוב צצו הדברים. יתכן שאלו דברים שזקוקים לתשומת לב רבה מאוד, שוב ושוב.

אני מברכת אותך על שאת מתמקדת לבד, זה נהדר. זו יכולת מצוינת.
מה שחשוב לדעת, הוא שהתמקדות היא אופרה אחרת לגמרי כשהיא נעשית בזוג. היא מספקת הרבה יותר, ויכולה להוביל תהליכים רציניים ביותר קדימה.
אם תתענייני, אני יכולה להמליץ לך על קורס התמקדות (לא אצלי - אני עובדת אישית), שבו גם תלמדי ותפתחי עוד את היכולת המדהימה הזו להתמקד, וגם תתחברי לקהילה שלמה של אנשים שמתרגלים התמקדות באופן קבוע (בד"כ בטלפון - נשמע רע, אבל זה נפלא), ואז יש לך תמיכה והמון - בחינם. מה שעוד לומדים בקורס הוא את התפקיד של המקשיב (יש מתמקד ויש מקשיב), וזו יכולת יוצאת מן הכלל, שיכולה להכנס לכל קשר אישי שלך ולהעשיר אותו.

אשמח מאוד מאוד לשמוע עוד איך מתקדם! |L|

[b]שילת[/b] (2010-07-21T12:48:31):
הי,
אני קוראת את "התמקדות" של יוג'ין
הספר לדעתי בסדר, מצליח להסביר דברים שתכל'ס קשה להסביר אותם
אני ממשיכה לנסות התמקדות לבד, עדיין לא בטוחה אם יש או אין תזוזה גופנית פנימית תוך כדי, וגם לא תובנות כמו שהספר מבטיח
אבל אחרי ההתמקדויות , התחושות הקשות השגרתיות שלי, בהחלט מתרככות ולפעמים אפילו נעלמות לזמן מה (שזה ממש נס בשבילי)

מרוב דברים שאני רוצה לעשות עם עצמי: אימון, טיפול פסיכולוגי, לימודי מודעות בקבוצה, לימוד התמקדות ,לא מצליחה להחליט בדיוק מה הכי טוב...
אז בינתיים אני לא עושה כלום, רק עבודה עצמית עם התמקדות ועוד כלים מפה ומשם

כל עוד אני חווה התקדמות(זה בחילופי אותיות כמו התמקדות) - אני מרוצה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-21T13:01:36):
היי שילת,

שמחה לשמוע. ממה שאת מספרת - זה ממש נס בשבילך :-)
בתור מי שרואה את העבודה הפנימית בתור תהליך לכל החיים, יש לי משיכה לשיטות שניתן להמשיך אותן אח"כ בחינם. כדי לא להצטרך כל החיים לשלם.
אז חוץ מקורס התמקדות שהוא כזה, גם סדנת יעוץ הדדי, גם בלנדמרק אפשר להמשיך להתנדב שם ולהתאמן בחינם, בסדנת it's my choice כנ"ל, ואני בטוחה שיש עוד.
למזלי חלק מהאנשים לא לוקחים את ההמלצה שלי לקורס ובאים אלי :-)

בהצלחה רבה ואשמח לשמוע עוד ממך @}



[/spoiler]
[spoiler=סרטון: לטפח יכולות אישיות]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-10T10:53:56):
סרטון שלישי באויר!

[url=http://www.youtube.com/watch?v=4bvFrQSMGEQ.]איך לטפח את היכולות האישיות שלנו[/url]

אני מתנצלת בפני מי שכבר צפה, היתה שם פשלה קטנה, כי העליתי גרסה לא ערוכה נכון.
עכשיו הכל תקין.

שבוע נהדר לכולנו |L|



[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-07-10T12:56:22):
צפיתי ואהבתי. וזה עורר בי מחשבה משונה, אגב הנקודה שאיתה סיימת, על ההבדל בין טיפוח יכולות ישיר וטיפוח עקיף.
כשאנשים כותבים את קורות החיים שלהם הם יציינו כל קורס שהם לקחו אי פעם. ואף אחד לא יכתוב
2004-2007 - הייתי בטיפול פסיכולוגי/ עברתי אימון או 2003 עד היום - שלושה שיעורי יוגה מאתגרת בשבוע
למרות שדווקא לאלו יש הרבה פעמים עוצמה גדולה בהרבה מהקורס שטיפח את יכולתנו לעבוד על תוכנות מחשב שונות.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-10T20:31:53):
צילצולית יקירתי,

אני חושבת שהתרגיל שלך פשוט נפלא. עשיתי אותו כמה פעמים, ובכל פעם זה העלה אותי לרמה חדשה של מעורבות וכיף איתם.
כיף להם שיש להם אמא כמוך! :)

והמחשבה על מה שכתבת בקו"ח... מדהים! באמת מדהים! אמנם כותבים לפעמים בתחביבים למטה, אבל זה בסוף, וכאילו לא חשוב, ובעצם זה הכי חשוב!
מעניין מאוד. שווה להבליט דברים כאלה, ברור לי עכשיו. תודה על התובנה!


[/spoiler]
[spoiler=המגרעות של האחר]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-16T11:38:48):
אחד הדברים שאני חושבת עליהם לאחרונה בעקבות הספר "7 ההרגלים..." הוא הנושא של המגרעות של האחר. סטיבן קובי מדבר על להתמקד במגרעות של האחר כמשהו מיותר ומזיק שאנחנו עושים.
אז לאחרונה, כשצצה לי מחשבה כזו בראש, אני משתדלת לתת לה לבוא וללכת, כמו איזו מחשבה חולפת. לא לבחור בה כנושא להתחיל לחשוב עליו הרבה.
לפעמים אני מסבה אותה למשבה יותר פרודוקטיבית, כמו מה אני מרגישה עם המגרעה הזו? איך זה בשבילי?
ברור לי שלהעלות את הנושאים הללו מתוך התפיסה שהשני אשם במה שקורה, הוא מאוד הרסני. היתה נקודה בעבר שמהסתכלות על זוג נשוי שאני מכירה, הבנתי עד כמה הדפוס הזה של כל אחד מתמקד במגרעות של השני, יכול להיות הרסני. זה משהו שבונה את עצמו, הופך לסגנון התקשורת. האשמה הדדית אינסופית. כמה מקבע. אף אחד לא יכול להשתנות תחת הביקורת הזו.

[/spoiler]
[spoiler=מספרים שיעודדו אתכם להתחיל להשקיע כבר מהיום]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-16T21:00:33):
הנה [url=http://saloona.co.il/blog/%D7%97%D7%A1%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%99/?ref=hpc]עוד קטע[/url] בנושא התנהלות כלכלית. על זה שזה בהחלט אפשרי לחסוך קדימה, כולל כמה מספרים שיעודדו אתכם להתחיל כבר היום...

[/spoiler]
[spoiler=לעזוב את הבננה: להיות פחות נסערים ויותר נחושים. קטע שכתבתי ודיון מרתק עם תמי, על כמה להכריח ילדים וכמה לכבד את מה שהם רוצים]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-17T00:11:32):

קורה שיש דבר שאנחנו לא יכולים לקבל. הדבר הזה קשור בד"כ לרצון של מישהו אחר. לא תמיד אפשר לגרום למישהו לרצות משהו. אם כי, אם אנחנו מוכנים להשקיע, ולהיות סבלניים, בסופו של דבר אולי זה יקרה. השאלה היא אם אנחנו יכולים גם להשקיע וגם להיות סבלניים?

צלצלה אלי הבוקר חברה לקבל אימון ידידותי חינם, פריוילגיה השמורה לחברים של מאמנים. פריוילגיה שאני לא בטוחה שהיא תמיד טובה, אגב, כי אימון על רגל אחת הוא לא באמת אימון, והוא גורם לאותו אדם לחשוב שהוא קיבל אימון, והאימון לא הצליח, והוא מתייאש, במקום להבין שזה בעצם לא אימון. נניח לזה.

הבן שלה לא מוכן לאכול כמעט שום דבר. היא טוענת שאפשר לספור על כף יד אחת את המאכלים שהוא מוכן לאכול. דיברנו כמה דקות והיא בעצמה אמרה לי מה שורש העניין: הוא מתעקש איתה. הוא לא רוצה לוותר על העצמאות והדעתנות שלו. על כמויות אני בכלל לא מסתכלת, היא אמרה. לא אכפת לי כמה הוא אוכל, יש לי כבר מספיק נסיון כאם כדי לדעת שאם מסתכלים על הכמויות זה רק מפריע. אבל הדלות הזו מרגיזה אותי. זה פוגע בגדילה שלו, הוא יורד באחוזונים. מרוב שנמאס לו מהמאכלים הספורים שהוא מוכן לאכול, הוא לפעמים פשוט לא אוכל כלום.

מהצד, זה מאוד פשוט. לוותר ולעזוב. אין דרך להכריח אדם כלשהו לרצות לאכול. זה פשוט לא עובד. אפשר לדבר, ודווקא יש לי שיטות טובות לעודד ילדים לטעום אוכל, אבל זה לא יעבוד כאן. כל עוד קיים מאבק הכוחות בינהם, הוא לא יוותר.

בתור אם, זה הכי לא פשוט שיכול להיות. איך אפשר לוותר כשהילד עושה משהו שלא טוב לו? שפוגע בו? המצב הזה לא יחודי לקשר עם ילדים, הוא מופיע בכל הקשרים. אנחנו רוצים שמישהו ירצה משהו. או רוצים שמישהו ישתנה מהותית.

יש סיפור מוכר על איך שצדים קופים באפריקה (הסיפור כל כך אכזרי, שאני מקוה שהוא לא נכון). שמים בננה בקופסה עם פתח עגול. הקוף ניגש, מושיט את היד ואוחז בבננה. עכשיו כשהבננה אחוזה בידו, הוא לא יכול להוציא את היד מהקופסה, כי האגרוף והבננה יחד לא עוברים בפתח. הקוף לא מוכן לעזוב את הבננה ולכן נשאר לכוד עד שהציידים באים ותופסים אותו. הקוף לא כל כך טיפש, אבל לא מספיק חכם בשביל לעזוב את הבננה ולברוח.

איך לעזאזל אפשר לעזוב את הבננה? במיוחד כשהיא לא בננה אלא משהו שחשוב לנו מאוד?

התשובה היא, ולפעמים זה דורש עבודה, להפחית את כמה שאנחנו קשורים רגשית לתוצאה. אנחנו יכולים לרצות מאוד את התוצאה, שילד יאכל את המאכל, או שיקרא את הספר, או ימשיך את החוג, אבל מה שמכשיל אותנו הוא התחושה שזה כל כך נורא אם זה לא יקרה. אנחנו מאוד קשורים רגשית לתוצאה. מרגישים שזה אומר עלינו המון, שנכשלנו או הצלחנו. מערבבים פנימה בקוקטייל מסוכן רגשות שלנו מהילדות, איך הכריחו או לא הכריחו אותנו. פלונטר שלם, והיד נשארת סגורה על הבננה, ובינתיים נגרם נזק. אנחנו הורסים את הקשר עם הילד, ובכל מקרה לא מפיקים את התוצאה.

במקרה הזה העבודה היא רגשית, פחות מחשבתית. להתיר את הפלונטר הרגשי שסביב הבננה הזו שאנחנו רוצים כל כך. להפריד את רגשות הילדות שלנו מהמצב הנוכחי, דורש לבוא במגע עם אותם רגשות כואבים, ולהביא אמפטיה אליהם, כדי שיוכלו להתפתח ולהשתחרר. ואז, כשאנחנו פחות נסערים, אנחנו יכולים להיות הרבה יותר יעילים.

לפני מספר חודשים היתה לי הזדמנות לחוות דוגמא. ביתי, שהתעמלה מתחילת השנה בנבחרת התעמלות הקרקע, פחדה מן התחרות, ורצתה לעזוב את הנבחרת. אני ידעתי כמה נהדר כל הסיפור הזה של הנבחרת בחייה, כמה היא נהנית מזה, נתרמת מזה, מתפתחת. זו היתה הבננה שלי, רציתי שהיא תמשיך את החוג. אבל היא בכתה לפני כל אימון וממש התנגדה. פה התערבבו לי תחושות של הילדות שלי. איך שאותי לא הכריחו לדבר, נתנו לי לעזוב בחופשיות כל תחום, עד שלא פיתחתי שום כשרון שלי עד הסוף. נכנס פה כעס עליה, למה היא לא מבינה כמה זה טוב עבורה. לא ידעתי מה לעשות. להכריח? לא להכריח ולתת לה לוותר על דבר כל כך טוב בשבילה?

עשו לי כמה סשנים של "התמקדות". מכל סשן כזה יצאתי יותר רגועה, פחות מרגישה שהעולם יקרוס אם היא תעזוב, פחות כועסת על ההורים שלי שלא הכריחו אותי להמשיך חוגים, ובטח שלא כועסת על ביתי. הרבה יותר רגועה. עזבתי את הבננה. ונחושה ביותר: היא ממשיכה. זה מה שיהיה נכון וטוב ביותר עבורה. עזבתי את הבננה כדי לא להתקע שם, אבל היתי נחושה ביותר להשיג אותה בדרך פחות הרסנית. והגעתי להחלטה, היא ממשיכה. הכרחתי אותה, אבל בעדינות, באהבה רבה, ללא כל כעס. הסברתי לה היטב את כל השיקולים בעד. והיה לי המון מקום להכיל את כל הפחד שלה. ברגע שהיתי נחושה כך, ולא כעסתי כלל, נגמר כל המשבר. היא מיד המשיכה בשמחה בחוג. הפסיקה להתווכח ולבכות לפני האימונים. לאחר מספר שבועות הגיעה לתחרות ובקושי פחדה. היתה שמחה אחריה. יכולתי לתמוך בה היטב בכל התהליך הזה.

נפלאות העבודה הרגשית.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-18T10:07:19):
הי סאלי,
אפשר להגיב על הדוגמא שלך? כי נדמה לי שהיא לא מדגימה את הטענה. אני קוראת אותך וחושבת שלא עזבת את הבננה.
[u]ונחושה ביותר: היא ממשיכה. זה מה שיהיה נכון וטוב ביותר עבורה. עזבתי את הבננה כדי לא להתקע שם, אבל היתי נחושה ביותר להשיג אותה בדרך פחות הרסנית.[/u]
אולי זה ענין של ניסוח אבל מהדברים כפי שכתבת אותם עולה שהחלטת להצליח להוציא את הבננה רק בדרכים עדינות (לכופף אותה קצת יותר). לא כך? לעזוב את הבננה זה להגיד: אני מאוד רוצה שהיא תמשיך. אני מודעת לכך שזהו הרצון שלי. אבל לה יש רצון אחר. הוא לא עולה בקנה אחד עם הרצון שלי. ובכל זאת זה בסדר. אני חושבת שחשוב לה שתמשיך, שזה נכון עבורה. אבל אני מבינה שהיא אדם עצמאי, נפרד ממני ושזכותה להחליט אחרת. גם אם תחליט אחרת אני אוהבת אותה ומקבלת אותה ומאמינה ברצינות שהיא נוהגת בתבונה. מבחינתה.
כל נסיון להביא אותה לתוצאה שאת רוצה, במניפולציה כזו או אחרת, לא מבטא את "לעזוב את הבננה". לעזוב את הבננה זה אומר להפסיק ולהניח שבכוחי שלי לשנות את הרצון של מישהו אחר. ביחסים בין הורים וילדים יש הרבה כוח והשפעה, והעובדה שאפשר לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים, בדרכים עדינות ולא קשוחות, עדיין לדעתי נשארת במסגרת אותה הפרדיגמה של לכופף את הבננה ולא לעזוב אותה.
אני חושבת שהקשה ביותר הוא להבין: הילדה שלי שונה ממני, אולי תקבל החלטות שאינן תואמות לאלה שלי. זו זכותה המלאה (גם לשגות) ואני מלווה אותה בתמיכה מלאה.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-18T10:55:08):
היי תמי,

קודם כל, את מוזמנת להגיב על כל דבר :-)

שנית, אני זוכרת בדף על התעמלות, נדמה לי שלא אהבת את הרעיון שאני שולחת את הבת שלי להתעמלות. שזה לגמרי בסדר. אבל אני מציעה לא לערבב פנימה את העניין הזה. לכל אחד יש את הבחירות שלו לגבי עצמו וגם לגבי ילדיו. מה שאני מנסה להביא כאן הוא עקרון כללי, שיכול לדעתי להביא תועלת ומחשבה חדשה בנושאים שונים, וכל אחד יקח את זה לכוון של הבחירות שלו.

לגבי הבננה. בלעזוב את הבננה לא התכוונתי בכלל לוותר עליה. לעזוב - לעזוב מכף היד. הקוף לכוד כי הבננה בכף ידו, והוא (בסיפור האכזרי) ימות איתה. אם ישחרר את כף ידו (מה שקראתי, יעזוב), ישתחרר מהקופסה, וקודם כל לא ימות. אבל הבננה חשובה לו - היא מקור חיים. אולי הוא יכול לקחת את הקופסה כולה איתו, ויחד עם קופים אחרים לפצח אותה? אולי הוא יכול להכניס ענף, לדקור את הבננה וכך להוציאה - בלי לאבד את חייו בתהליך? אני לא אומרת שהקוף חייב לוותר על הבננה, אלא קודם כל לעזוב אותה מכף ידו. וכן, יתכן שבסופו של דבר לא יצליח לקבלה. אבל אני לא חושבת שהוא צריך להתייאש מיד.

יש בננות חשובות לנו מאוד, שיקח לנו שנים להשיג. למשל, שינוי באנשים אחרים. יכול להיות תהליך של שנים. אני אישית לא מתייאשת. ומצד שני, אני לא רוצה למות או להרוג את הקשר שלנו תוך כדי התהליך. לכן אני בכל פעם עוזבת את הבננה (את הויכוח, את חילוקי הדיעות...) מכף ידי. ומחפשת את הדרך להשיגה אותה - את הקשר הטוב, את השינוי בשנינו, שאני יודעת שאפשרי.

עד כאן לגבי הבננה שלי. עכשיו אני קוראת שוב את דברייך ומבינה שאת רוצה לדון בבננה שלך :-) לדון בעניין הזה של להכריח ילדים, אם זה נכון או לא. אני קוראת ומכבדת את מה שאת כותבת.
העניין הוא שאני לא חושבת כמוך. אני חושבת שחשוב מאוד שאני אבחר בחירות מסוימות עבורה. כמו שאני בוחרת את ביה"ס שלה, את התזונה בבית, אם יש לנו או אין טלויזיה בבית, את שעת השינה, אם מצחצחים שיניים. אין לי שום מו"מ בזה איתה. אני מחליטה (אם כבר, יש מו"מ עם אביה...) ואני מוכנה להקשיב להתנגדות שלה ולהכיל אותה - אבל בינתיים לא השתכנעתי אחרת. אין לה רוחב ידיעה, פרספקטיבה. יש לה ראיה צרה. אם היא פוחדת מהתחרות היא לא רוצה ללכת. היא לא יודעת שהיא יכולה להתגבר על זה (בקלות! זה היה קל בסוף!) ולהמשיך ליהנות שם עוד שנים רבות. אין מצב שאתן לתחושות של רגע להשפיע כך על המסלול שלה. זה הכיף הגדול ביותר שלה - עד אז וגם אח"כ. היום היא מתחננת למאמנת שתיתן לה להגיע ליום נוסף בשבוע, מעבר לשלושה. לוותר על כל זה מוסר מסר שאני לא מוכנה למסור - שאם יש קושי נקודתי, פשוט עוזבים. פה נכנס העניין שאני המבוגר והיא הילד. ואם להכריח, אז אני מעדיפה בצורה ברורה ולא מוסתרת. את ממשיכה וזהו. לא רציתי לשקר לה, לומר שנראה שנה הבאה. כי לא נראה. היא הולכת.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-07-18T11:31:53):
הי סאלי
תודה על תשובתך. היא מעוררת מחשבה.
אני לא חושבת שהייתי נגד ההתעמלות (אולי אני לא זוכרת כרגע? נדמה לי שלא), קראתי את הדיון שם בענין, אני דווקא מבינה את הצד שלך, לא לגמרי סגורה מה הייתי מחליטה בעצמי, ואת צודקת אם את חשה שאני גם עסוקה בנושא, יש לי שתי בנות שמעוררת התלבטויות מהסוג הזה. אין לי עמדה חד משמעית נגד התעמלות תחרותית ולא נגד שום אתגר שהילדות מביאות עימן.
אני גם מבינה שהמחלוקת ביננו נוגעת לנושא הבחירות ומידת ההשפעה שלנו כהורים.
אני מסכימה איתך [u]שחשוב מאוד שאני אבחר בחירות מסוימות עבורה[/u]
גם אני בוחרת את בית הספר שלה (המיוחד...) ועוד בחירות. אבל אני מתחילה להבין (עם התקדמות הגיל שלה ושלי...) שיש בחירות שאני צריכה להניח לה לבחור. גם אצלך זה וודאי כך. הרי תמיד השאלה איפה עובר הגבול והיכן מניחים לילדה להחליט בשביל עצמה, באיזה נושאים ומאיזה גיל.
אני צריכה עוד לחשוב על דוגמת הבננה שלא לגמרי מסתדרת בעיני עדיין. אני זוכרת מהספר של 7 habits את הסיפור על הבן של הידיד שלא רצה ללמוד בבית ספר שאביו ייעד אותו אליו. נדמה לי שהפואנטה היתה לוותר על ההתעקשות, לא? כך אני הבנתי.
בכל מקרה הדוגמא שלך (וגם שלו בספר) היא של מקרה שהצליח. זאת אומרת, בסופו של דבר ילדתך החליטה כמוך וההחלטה גם התגלתה כמוצלחת (וגם בספר). אבל בואי נניח שהילדה היתה מתעקשת לא ללכת. מה אז? או שהיא היתה מסכימה אבל ממשיכה לרצות לעזוב?


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-18T11:47:46):
היי תמי @}

אני כמוך מתלבטת בנושאים הללו של ההחלטות. וגם יכול להיות שאני נוטה מדי להחליט עבורה. זו אפשרות שאני לא פוסלת. הילדה שלי מאוד עצמאית ודעתנית ואני אוהבת את זה. אותי לא הכריחו לדבר. ואולי אני מגיבה קצת בקיצוניות ומכריחה ליותר מדי דברים. בנושא של ההתעמלות אני שלמה עם זה, וכפי שאמרת וזה נכון לגמרי - זה הצליח.

היו חוגים בעבר שהיא לא אהבה. בד"כ אמרתי לה שהיא תמשיך חודש או חודשיים נוספים, ואז נחליט. והיא עזבה שניים כאלה, בערך באמצע השנה. אלו היו חוגי מחול והתעמלות אומנותית. משהו שם לא הסתדר לה, דברים שונים שאני יודעת עליהם וסה"כ הסכמתי איתה שזה לא היה מדהים.

אף אחד לא יכול לומר לנו אם לוותר לילדים שלנו או להכריח אותם. גם לא סטיבן קובי :-) אבל כל עוד אנחנו ממשיכות לבדוק את עצמנו, לחקור וללמוד... אני מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה :-)

[/spoiler]
[spoiler=עוד דיון באותו נושא. מה עושים עם ילד שמשקר?]
[b][po]פלונית אלמונית[/po][/b] (2010-07-17T17:59:04):
הסוגיה שאת כותבת עליה נוגעת במשהו שממש בוער בתוכי כרגע. יש לך יכולת ביטוי מדהימה ויכולת להעביר את הדברים באופן כל כך מדויק ופשוט.
אני מסכימה מאד עם מה שאת אומרת אבל מה לגבי המקרים שבהם אי אפשר להפחית את כמה שאנחנו קשורים רגשית לתוצאה אם התוצאה היא משהו שהוויתור עליו יבוא על חשבון הערכים שלנו? מה עושים במקרים כאלו?
בני הצעיר בן ה-12 משקר לי ועושה דברים מאחורי גבי. עוברת בי צמרמורת כשאני כותבת את זה. השקרים הם לא יומיומיים ועל כל דבר, אלא על דברים מאד ספציפיים בחיים שלנו. כנות זה משהו שהוא אחד הדברים הכי חשובים עבורי כשזה נוגע לאנשים הקרובים אליי והחשובים לי. מגיל צעיר הוא יודע שניתן לספר הכל ושעל הכל אנחנו מדברים, גם על הדברים הלא נעימים. גם כשהוא עושה דברים שלא מקובלים עליי והוא מספר עליהם, הוא מעולם לא נענש. להיפך, אנחנו תמיד מחפשים מה גרם לו לעשות את זה ומה ניתן ללמוד ממה שקרה ואיך להימנע ממקרים כאלו בעתיד. ושאני תמיד שם לתמוך ולעזור לו למצוא פתרונות אחרים. ולמרות זאת, כל פעם שנינו מסיימים את השיחה באמונה שלמה שדבר כזה לא יחזור על עצמו יותר. ואז אני מגלה ששוב האמנתי לשווא. והכאב הוא בלתי נסבל כבר. זה אוכל אותי ולוקח ממני את כל הכוחות. הדברים האלו שהוא עושה ומשקר לגביהם אחרי זה, נעשים רק כשהןא בלעדי. ואני רואה שאני באמת כבר לעולם לא לא יכולה לסמוך עליו כשהוא לבד. המחשבה הזאת מפחידה אותי. תמיד כל כך סמכתי עליו ונתתי בו את כל האמון שלי ובתקופה האחרונה גיליתי שזה משהו שהתמשך במשך שנים ולא ידעתי, אלא על כמה מקרים בודדים. זה בעצם דבר כפול, האחד הוא עצם השקר לגבי מה שעשה, העובדה שהוא משקר לי בפנים ומוליך אותי שולל כבר בגיל כל כך צעיר, והדבר הנוסף הוא עצם הדבר שהוא עושה את הדברים הללו פעם אחרי פעם, דברים שמנוגדים לחלוטין לערכים שלנו בבית. ערכים שהוא אינו מתנגד להם לחלוטין ושהוא "כביכול" מקבל אותם ברצון וגאה בהם בנוכחותנו. אני אתן דוגמה דמיונית כדי להמחיש מעט. למשל ילד שגדל על ערכים של שמירה על הסביבה בבית וכשהוא מסתובב עם חברים הוא זורק פסולת בצידי הכביש או ילד שגדל על ערכים של אהבת בעלי חיים וכשהו לבד הוא מפחיד חתולים וזורק עליהם חפצים. או דוגמה יותר קיצונית על ילד שגדל בבית כשר ובחוץ אינו שומר על כך. אני יודעת שהוא עושה את הדברים האלה ומתנהג כך בגלל שזאת הדרך הקלה, ככה יותר נוח לו. למרות שהוא גדל בבית שההורים עובדים מאד כזה בשביל להשיג כל דבר ומאד משקיעם בהכל. מחשבה. הוא ילד שעושה המון בבית ואנחנו כולנו מאד מאד קרובים ועושים המון יחד באופן יומיומי. אך, כשהוא בלעדינו, הוא תמיד יבחר להתנהג בדרך שאינה לוקחת בחשבון אף אחד מבני המשפחה וטובתם, וגם לא טובתו שלו. הוא תמיד יבחר קודם לעשות את הדברים שבאים ללא כל מאמץ. במילים הוא יודע להתבטא ברמה מאד גבוהה ולהזהות ולהתרגש. הוא תמיד מצטער ומתוסכל ומבטיח שוב ושוב. אך כשזה נוגע למעשים, הכל ריק מתוכן. אני אמורה לקבל אותו כמו שהוא? הרי זה חונק את כל השמחה שבמשפחה שלנו. אנחנו מרגישים שהוא מזויף כל הזמן. הוא יודע לעשות רושם מדהים על אנשים וכולם מאד מתפעלים ממנו וחושבים שהוא כל כך מיוחד ופשוט ילד "מלאך". אני נואשתי ולא יודעת איך להמשיך לחיות ככה. חשבתי שאנחנו כל כך קרובים וחולקים האחד עם השני הכל. ומסתבר שאני חיה בשקר. לא מאמינה שאני הגעי למצב כזה עם בני.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-17T20:16:04):
שלום לך פלונית,

אני מודה לך בהתרגשות, שפתחת את ליבך בפני כך |L|

אני בטוחה שזה לא נושא קל לספר. יש תחושה שאם משהו קורה לא טוב בקשר שלנו עם הילדים, או עם הילדים עצמם, אז אנחנו לא בסדר.
זה גם נוטה להאפיל על כל שאר הדברים הנפלאים שאנחנו עושות כאמהות, שאת בטוח עושה כאם. 

קודם כל, אני מפנה אותך מעט במעלה הדף הזה, לקטע תחת הכותרת "למה אנחנו רגישים בהתנהגות ילדינו?", ויש שם תשובה שעניתי לאם שסיפרה על מקרה מעט דומה, אם כי שם הגניבה (והשקר) היו בגיל צעיר הרבה יותר. בכל זאת, ממליצה לך לקרוא. זו נקודת פתיחה טובה. את רוב השקרים אנחנו לימדנו את ילדינו. לא שזה פותר את הבעיה כרגע, אבל אולי נותן שביב של פרופורציה.

עכשיו, גם כשכתבתי את הקטע, לא היתממתי. לא קל לעזוב את הבננה. זה יכול להיות הדבר הקשה ביותר, ומצריך ים של תמיכה רגשית. ויותר תמיכה, ככל שהבננה יותר חשובה. אם תראי מה שכתבתי, אני מדברת על זה שלעזוב את הבננה קודם, כי אם לא, הקוף ימות, ואנחנו בהאחזות שלנו בבננה גורמים המון נזק. ואחרי שהוצאנו את היד מהקופסה, שחררנו את הבננה, אנחנו מסתכלים עליה שוב, וחושבים איך להשיג אותה (בלי להזיק ככה כמו קודם)? איך להחזיר את השמחה למשפחה שלכם?

חלק מהנזק הוא בגלל הבננה שאת אוחזת, ולא בגללו (מקווה שאת קוראת את זה באופן חיובי - אני מאוד בצד שלך!). מזה שאת כועסת עליו, מזה שאת לא מבינה אותו (בצורה מובנת לחלוטין), מהכאב שלך. כן, הכאב שלך פוגע בו. הוא מרגיש אותו, מרשה לעצמי להניח. ויש לו גם סבל מהנושא עצמו, אני בטוחה לגמרי. אמרת שהוא מצטער ומתוסכל.

אני מצטערת אם זה נשמע כמו שווק, אבל מעומק הלב, ההצעה הטובה ביותר שלי היא לקבל תמיכה רגשית ממישהו שיכול ללוות אותך.
אני לא מאמינה לך כשאת אומרת [u]אני נואשתי[/u], כי אחרת לא היית כותבת לי. תמיד יש מוצא, תמיד יש דרך, ואם מתחילים לעבוד ועובדים, יש תוצאות.

ככל שהגיל של הילד צעיר יותר, אני מאמינה שהרוב תלוי בנו, ועבודה שלנו יכולה לפתור הכל. בגיל 12 אני מהססת אבל עדיין נוטה להמליץ לך להתחיל בעצמך, אולי כי זה מה שאני מכירה - עבודה עם מבוגרים - ואולי כי בכל מקרה, גם אם הוא יעזר בתהליך כלשהו, העבודה שלך במקביל נראית לי חיונית. הוא צריך כרגע הרבה הבנה והרבה אמון, וקשה לך כרגע לספק את זה. הוא צריך אולי גם הכוונה ממך, אבל הכוונה ניתן לספק רק ממקום נקי. אמפטי. שליו. נחוש - כן, אבל לא קשור רגשית בסערה שכזו. וזה מקום שכרגע את לא עומדת בו. ולכן הכוח שלך לכוון כרגע לא חזק.

[u]חשבתי שאנחנו כל כך קרובים וחולקים האחד עם השני הכל[/u]
לא חושבת שטעית כל כך. זה כנראה היה נכון בחלקים רבים של הקשר שלכם. שזה מקום מעולה להתחיל בו, באמת. רק שיש עוד חלקים של הקשר, שהם טעונים מדי.

@}


[/spoiler]
[spoiler=למה ההתמקדות עובדת ככה?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-26T17:21:00):
חוץ מזה, אני כל הזמן חושבת לעצמי: למה לעזאזל התמקדות עובדת ככה? איך זה עובד?
אני מסתובבת שנים בתחום העבודה האישית, וראיתי תוצאות והישגים יפים, אצל עצמי ואחרים. נכון. אבל הרבה פעמים זו היתה עבודה מסובכת. מורכבת. שצריך המון מיומנות כדי לעשות אותה.
מעולם לא נתקלתי במשהו פשוט כל כך כמו "התמקדות", שכל עובר אורח יכול ללמוד אותה תוך כמה שעות, ולהתחיל לתרגל בהצלחה. רצוי עם פרטנר, אבל יש כאלה שעושים זאת לבד בהצלחה (לא אני, אני מודה).

אני טיפוס חשדן. לא כל כך מאמינה ב"חוכמת הגוף" או משהו כזה.
הרבה פעמים כשאני מתחילה את התרגול, אני ממלמלת לפרטנרית שלי, "אוף עוד פעם התמקדות... זה בטח לא יעבוד הפעם... סתם חרטא כל זה". אני חצי צוחקת וחצי רצינית. כל פעם נראה לי חשוד שזה יעבוד.
ובכל פעם זה עובד, בין אם הרבה ובין אם קצת. זה מכה אותי בתדהמה קטנה כל פעם. עוד פעם זה הצליח?

ואז אני מסתובבת וחושבת, למה. למה זה עובד.
והיה לי רעיון, אני אנסה להסביר אותו.

למי שעוד לא קרא את [url=http://tadmor.biz/category/[po]cat]המאמרים על התמקדות[/url] hebrew[/po]/[po]articles hebrew[/po]/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA שכתבתי, אסביר שוב על התרגול.

התמקדות כוללת תפיסת עולם ותרגול. על תפיסת העולם, במאמרים הללו, ועוד קצת בהמשך.
התרגול הוא שיושבים עם עיניים עצומות, בשקט, ומרגישים את כל מה שקורה בגוף: תחושות פיזיות, רגשות, מחשבות, תמונות, זכרונות, סמלים, דימויים, לפעמים תנועה מסוימת או צליל.
יושבים ומרגישים בשקט, מקשיבים, ומביאים אמפטיה, קבלה, סקרנות, סבלנות, כל הדברים הטובים שכולנו רוצים מהסביבה. אז מספקים את זה בעצמנו - לבפנים שלנו, לכל מה שעולה.
זה מאוד פשוט, אם כי דורש תרגול. ולהדריך את זה דורש תרגול וקצת הבנה.
מתנהלת שיחה מסוימת בין המתמקד למקשיב (המקשיב, או המדריך), שהמטרה שלה היא להציע או לעזור למתמקד להביא את כל הדברים הטובים הללו לכל מה שעולה.

זהו בעיקרון. זה מה שעושים 20, 30, 40 דקות - והזמן טס. בד"כ זה מרגיש כמו עשר דקות גג.
ובסוף - או לפעמים גם כמה פעמים באמצע - מרגישים תחושת הקלה, תחושה נעימה, תחושה שהדברים קלים יותר, מוכלים, יש לפעמים רעיונות חדשים, קשרים חדשים בין דברים שלא קישרנו, אופטימיות חדשה, היכרות חדשה עם עצמנו. כל מיני תחושות טובות. ואח"כ רואים שההתנהגות וההרגשה קצת שונים. יותר קלים, משהו מתנקה, דברים זזים.

המחשבה שלי על למה זה עובד ככה - כי על זה באמת כבר אין מחלוקת, זה עובד מדהים - עשיתי לגברים, נשים, אנשים לא מחוברים לעצמם, כן מחוברים.... כבר המון... - [b]כי זו חויה מסוימת, שמשפיעה[/b].
חשבתי שבחיים אנחנו מושפעים מחוויות. לא רק ממחשבות ומרעיונות - אלא מחוויות. ממה שקורה לנו.
ויש חלקים של המוח שלנו שלא יודעים מאין מגיע מה שמגיע. החלקים הפחות מילוליים - הם מרגישים. הם לא יודעים מתי משהו קרה, או מי בדיוק עשה את זה, רק אם קרה משהו טוב, רע, משהו מקבל או משהו נלחם. (מרויל הנדריקס מתאר היטב ב"לבסוף מוצאים אהבה", וזה מתואר בעוד ספרים על החשיבה והמוח).
והחויה הזו של ההתמקדות היא כנראה חויה מאוד חזקה ומשפיעה. חויה טובה. חויה של קבלה, של אישור, של הקשבה למה שקורה איתנו, המון הקשבה. המון קבלה. מנה מרוכזת במיוחד, ממש סופר-מינון.
והחלקים הרגשיים של המוח שלנו לא יודעים שזה אנחנו עושים את זה (אולי יחד עם המקשיב). הם פשוט מרגישים את זה. שמישהו מקבל אותם ללא גבול, ללא תנאי, בלי שעון סטופר שדורש מהם שינוי. ממש קבלה.
אולי זה מה שרצינו בתור תינוקות או ילדים, ועכשיו - סוף סוף!!! - זה קורה. ממש קורה, ובקביעות, ובסדירות. פעם, פעמיים בשבוע, אולי כל יום למי שמתרגל לבד, מגיעה המנה הגדושה והמבריאה הזו של הקבלה.
עד שה"בפנים" משתכנע, לאט לאט ובחתיכה אחר חתיכה. שהוא בסדר, שזה בסדר. שכל מה שהוא מרגיש הוא בסדר.

ולמסקנה הזו הגעתי מזמן - שרוב הסבל שלנו לא נבע מהרגשות שלנו עצמם, אלא מהתחושה שלנו שהם לא בסדר.
הסבל הוא לא מחוסר הסבלנות כלפי הילד - אלא מהתחושה שזה לא בסדר, שאנחנו לא טובים אם אנחנו חסרי סבלנות.
אז הדבק הזה של החוסר קבלה מתחיל להפשיר. להעלם. והרגשות עצמם הם כבר פחות בעייתיים, וגם הם, עם הקבלה הזו, מתחילים להתפתח.

קצת כמו ילד שהוקפא במצב ילדותי, ופתאום מתחיל להפשיר, ושב וממשיך להתפתח, לגדול, לצמוח, להתפתח.

[/spoiler]
[spoiler=מכתב שקיבלתי השבוע מאישה שהתאמנה איתי בנושא של זוגיות. עבדנו בשיטת ה"התמקדות", הרוב דרך הסקייפ.]

[hr]

התחלתי אימון עם סאלי כאשר הייתי מאוד מיואשת מהנישואין שלי. מחשבות על פרידה היו מסתובבות בראשי פה ושם, וכאשר לא חשבתי על פרידה, זה היה בעיקר מתוך פחד. מאוד הפחיד אותי לעשות טעות, להיות לבד ושיהיה לי קשה. היה לי המון כעס צבור, ולא הרגשתי שאני יכולה לומר לבעלי את מה שאני רוצה. לא משנה כמה יפה ניסיתי לנסח את טענותי, מה שאמרתי תמיד הכעיס ופגע, ואני הרבה פעמים פשוט שתקתי. שתקתי ושתקתי, עד שלא יכולתי לשתוק יותר, והתפוצצתי, ורבנו נורא, וגם אז נשארתי עם הרבה בבטן, ששוב שמרתי. לא תמונה מאוד יפה של נישואין, אם כי, תמיד ידעתי שיש גם דברים יפים בקשר שלנו. יש דברים יפים, אבל הקשיים מאוד גדולים, ומייאשים אותי. סופי השבוע היו קשים במיוחד. היתי מגיעה אליהם עייפה משבוע שלם עם הילדים, רוצה מנוחה, ולא מקבלת אותה, ומתפרצת, והינו רבים. החלטתי לנסות את ה"התמקדות" עם סאלי.

מכיון שאנחנו גרות רחוק, אבל מאוד רציתי לעבוד עם סאלי, החלטתי לנסות את השיחות דרך הסקייפ. לא ידעתי איך זה יעבוד, אבל הסתבר שזה היה ממש טבעי בשבילי. היה בזה משהו טוב – האימון וההתמקדות, והשיחות שלנו, מגיעות לתוך הסלון שלי. רק החיבוק היה קצת חסר לי, אז לפעמים נפגשנו והשלמנו את זה.

התחלנו לעבוד, ועבדנו במשך 23 פגישות, בחלק מהזמן – פעמיים בשבוע. לא תמיד ידעתי מה החוט המוביל של התהליך. אבל מכל פגישה כזו כמעט, יצאתי רגועה יותר, בהירה יותר לגבי מה שאני רוצה, ועוד חתיכה של עצמי התבהרה לי. איזשהו כעס, איזה פחד, איזה רצון. כמו פאזל גדול, שבכל פעם ניקינו את האבק מחתיכה אחרת שלו, והתמונה הלכה והתגלתה. תמונה יפה יותר ממה שזכרתי.

הכעסים שלי, הפחדים, ההתלבטויות, כולם קיבלו מקום, ביטוי, יחס אוהב ומקבל מסאלי, וגם ממני שלמדתי לאט לאט לעשות זאת – להסתכל בעיניים, לקבל, להכיר ואפילו לחבב את הרגשות הקשים שלי. ואז המפלס של הרגשות הללו התחיל לרדת. הם עדיין שם ברובם – אבל בעוצמה הרבה יותר נמוכה. פחות מציפים. פחות משתלטים עלי. פחות יוצאים ברגעים לא מתאימים. יש לנו עוד המון עבודה לעשות, אבל בערך באמצע העבודה שלי עם סאלי, התחלתי להרגיש שכבר יש על מה לדבר. שהקשר הזה יכול להשתנות.

הרבה פעמים בכיתי כשתרגלנו התמקדות, וזה היה בכי שהיה אגור בפנים הרבה זמן. בכי שחיכה למישהו שיקשיב באמת, ויגיד שכל זה בסדר, שכל הרגשות האלה בסדר. בכי משחרר. מאוד אהבתי את זה כי זה הביא הקלה מאד גדולה – לבכות תוך כדי קבלת תמיכה מסאלי.

התקשורת של בעלי ושלי הלכה והשתפרה. לא כי דיברנו עם סאלי ישירות על התקשורת, אלא מתוך העבודה הרגשית שעשיתי. פתאום קרה מה שלא קרה שנים: מריבה קצרה, לא חריפה כל כך, שבה שנינו הצלחנו לבטא את עצמנו, ואח"כ הרגשנו הרבה יותר טוב. מריבה מחזקת. זה היה שינוי משמעותי לעומת המריבות הנוראיות שהיו מדכאות אותי לזמן רב. והיו לנו הרבה מריבות חיוביות כאלה. זה הפך לדפוס שהחליף את הדפוס הגרוע הקודם. היו גם מקרים של שיחות טובות, משמעותיות, אפילו בנושאים שנויים במחלוקת – שלא הגיעו למריבה בכלל. והתחילו להיות לנו יותר שיחות של שיתוף מתוך מודעות לעצמי. גם בעלי כאילו התחיל להיות יותר מודע ולבטא את רגשותיו אחרת, בצורה שיותר קל לי להקשיב לו.

ראיתי כמה אני פוחדת מהתגובות של בעלי, מחוסר הסכמה, מויכוח. עבדנו עם הפחד הזה, ואז התחלתי לבוא במגע עם החלק שלי שהיה פעם יותר אסרטיבי, יותר נוכח, שזנחתי עם השנים, ועכשיו גיליתי אותו שוב. התחלתי להיות מסוגלת לבקש את מה שאני צריכה ורוצה, יותר. התחלנו שוב להקפיד, כמו שעשינו פעם וזנחנו מאז הילד השני, על זמנים שיהיו פנויים רק בשבילי. למשל, הלכתי מספר פעמים ביום שישי בערב לבילוי לבד – עיסוי, או הליכה בחוץ, או נפגשתי עם חברה, ובעלי הציע בנדיבות, שאחזור מתי שאני רוצה. זה עזר מאוד. והתחלנו גם להקפיד יותר על בילוי משותף רק של שנינו, שכמובן קירב בינינו וחיזק את הזוגיות.

התחלתי להצליח להסביר את עצמי בהצלחה, בלי לריב – איזה הישג בשבילי! לפעמים נתקלתי בחוסר הבנה או ויכוח – ולא איבדתי את השלווה שלי, והמשכתי בעקביות להסביר את מה שרציתי להסביר – ובהצלחה. ללא כעס. וזכיתי להבנה. עוד ועוד נושאים התחילו להתבהר בינינו. בעלי ציין את השינוי החיובי שלי בערך באמצע העבודה שלנו. הוא ראה שאני שונה. פחות כועסת, למשל, כאשר הוא עובד עד מאוחר. מקבלת אותו יותר.

נושא הסקס זז קדימה גם הוא. כאשר היה בי הרבה פחות כעס, והיתה בינינו יותר ויותר תקשורת חיובית, הסקס חזר להיות יותר כיף. לפעמים הדלקנו נרות. פתאום גם נפתחו נושאים לתקשורת שלא היו פתוחים, בנושא הזה. למשל גיליתי איזה פחד ישן שהיה לו, שלא ידעתי בכלל שעדיין קיים. ברגע שדיברנו על זה, זה כבר היה יותר טוב. היה גם איזה עניין ישן מאוד, שהוא זכר עדיין, שכבר לא היה רלוונטי, ודיברנו על זה, וזה היה משחרר. התחלנו לצאת מהשגרה יותר. הרגשתי יותר יוזמת, מדברת, חופשיה, תחושה טובה.

גיליתי בתרגולים שלנו נושאים שלא היתי מודעת אליהם בכלל. אחרי כמה שנים של טיפול פסיכולוגי, מספר סדנאות קבוצתיות טובות שהשתתפתי בהם, ועבודה בטכניקות אחרות – הופעתי שעדיין יש לי הפתעות. למשל, גיליתי את העוצמה של המחשבות השיפוטיות שלי – על עצמי. עד כמה הן חוסמות אותי מלהרגיש את מה שיש, ואת מה שאני רוצה. בעבר לא הבחנתי עד כמה זה חזק, הביקורת העצמית הזו.

היו נושאים שפחדתי מאוד לגעת בהם. חשבתי שאתפרק אם אגע ישירות בשאלה, האם אני רוצה להפרד מבעלי? אבל בהתמקדות אני מכוונת את הקצב, אני מעלה את הנושאים, וסאלי רק מלווה אותי. וכאשר הגעתי לנושא הזה בעצמי, זה היה בסדר גמור בשבילי לגעת בו, כואב אבל בסדר, ויצאתי בתחושה טובה מאוד מהתרגול הזה. תחושה של הקלה, על פצע שמתחיל לקבל תשומת לב וריפוי. באופן פרדוקסלי, כאשר נגענו בדברים הגרועים ביותר, הרגשתי אח"כ טוב מאוד. נכנסתי לדברים, ועברתי דרכם. דברים התפתחו.

היו לי עוד תובנות, שרכשתי בעבר ושכחתי, ועכשיו חזרו אלי עם הרבה משמעות. הבחנתי בכך שאני רוצה המון מבעלי, המון הבנה, ואמפטיה. ואני פחות חושבת על מה שאני נותנת לו. התחלתי לחשוב יותר עליו בתמונה הזו.

יש תרגולים שאני זוכרת במיוחד, הנה שניים מהם. פעם היתי חולה, והיתה לי בחילה. סאלי הציעה שלא נבטל את השיחה שלנו, והתחלתי לעבוד עם תחושת הבחילה הזו, ופתאום עלתה לי איזו תחושת גועל שיש לי כאשר כאשר אנשים קרובים אלי משמיעים קולות מסוימים. זה היה מדהים, גועל עמוק כזה שקשור לאנשים האהובים עלי ביותר. סיימתי את הפגישה הזו עם איזו קלות כלפי הקולות הללו, שתמיד הגעילו אותי. משהו התרומם שם, הוקל, משהו עמוק מאוד.

פעם אחרת הקדשנו זמן לאיזה זכרון ילדות שעלה לי, כאשר הרגשתי את הפחד שלי מהחלטות. נזכרתי בפעם שבה בניתי מבנה צעצוע כלשהו, ואז פירקתי אותו. מאוד מאוד הצטערתי אחרי שפירקתי אותו, ובכיתי, והרגשתי שעשיתי טעות. כעסו עלי שאני בוכה על שטויות, ולי נשאר טעם חזק בפה של "אסור לעשות טעויות, צריך מאוד להזהר". אחרי הפגישה הזו, התחושה הזו נהיתה קלה יותר, התחושה שאסור לטעות. והפחד האדיר לעשות טעות לגבי הנישואין שלי, התרופף.

התחילו להיות לי הרבה יותר זמנים של שקט ושלווה, אמיתיים. לא רק תחושות סוערות ובריחה מהן למחשב ולטלויזיה, אלא שקט אמיתי, תחושה שדברים מתקדמים. העבודה שלנו השפיעה גם על הקשר שלי עם הילדים. התחלתי להיות יותר אמפטית אליהם, לבכי שלהם, לרצונות שלהם. לפעמים ביום שאחרי התרגול שלנו, היתי עוד מרגישה את המקום השקט הזה בתוכי, המקום שמצאתי בהתמקדות. כאילו שמצאתי את המרכז שלי. הרגשתי יותר קבלה כלפי כולם. כלפי עצמי, כלפי בעלי, כלפי הילדים.

היו עוד נושאים שהושפעו. חידשתי קשר עם חברה שלא היינו בקשר זמן רב, והיה כיף. תוך כדי העבודה שלנו גם התלבטתי בנושא העיסוק, ובסוף מצאתי עבודה טובה, מה שהוא בהחלט שינוי חיובי בחיי. חלק מקצועי שלי ששכחתי, והנה הוא עדיין קיים ומתפקד היטב, ומביא לי כסף וסיפוק. בכל התקופה הזו האימון חיזק אותי גם להמשיך ולתרגל ספורט, שזה משהו שאני אוהבת מאוד אבל לא תמיד קל לי להתמיד בו.

היו עוד אירועים מרגשים. ההתמקדות חילחלה עוד ועוד לתוך היומיום שלי. שוב עלה נושא שהטריד אותי מאוד, אבל הפעם הצלחתי להתאפק לזמן שיחה טוב. זמן בו יצאנו לבד להליכה בערב, ויכולנו לשוחח. היה רגע בשיחה שבו כמעט התפוצצתי, והצלחתי לזכור הנחיה של סאלי למצב הזה. תוך שניות זה עזר, ועברתי את הגל הקשה ביותר של הרגש, בהצלחה. היתי בשוק מזה שזה עבד. בבת אחת היתי במצב טוב הרבה יותר. דיברתי, אבל בצורה של שיתוף, לא של האשמה. מה שבעלי תמיד רצה, שאדבר איתו בלי להאשים – עכשיו יכולתי לעשות זאת. באמת באמת לא האשמתי אותו, זה לא שהסתרתי את ההאשמה. פתאום יכולתי לשתף ולהקשיב, גם כאשר אני מרגישה רע. זה היה הישג ותפיסה חדשה לגמרי בשבילי.

היה אירוע אחר שבו הרשתי מיואשת מאוד, ולא הצלחתי להרדם. ושוב, הצלחתי להתמקד בעצמי. פחות הרגשתי שהיאוש הוא אני. יש אני ויש יאוש, והצלחתי להקשיב לו. זה עבר הרבה יותר מהר מאשר בעבר, והצלחתי להרדם.

השיחות עם בעלי הפכו להיות לפעמים למקור כוח עבורי. היו שיחות איתו שמאוד עזרו לי, הרגיעו אותי. במקום שהן יהיו מקור למתח, הן התחילו להיות גורם חיובי בחיי. התחילו לקרות אירועים חיוביים, רומנטיים, שחיזקו אותי מאוד, חיזקו בי את התקווה בקשר הזה. פעם בעלי קם איתי באמצע הלילה, ויחד תיקנו איזה תיקון קטן בבית, משהו שרציתי המון המון זמן שיעשה. זה היה כל כך לא צפוי וכל כך רומנטי בעיניי.

עמדנו במבחנים לא קלים. הגענו למצבים שבעבר היו מתכון בטוח לפיצוץ – למשל, כאשר שנינו עייפים ועצבניים באותו הזמן. ואפילו שם, לא הוצאנו את הכעס אחד על השני. שמנו לב מה קורה איתנו, והצלחנו להפריד את מה שקורה עם כל אחד מאיתנו. הצלחנו לדבר, שיחה מצוינת. סאלי אומרת שהעבודה שלנו מחלחלת גם לבעלי. זה היה אירוע מדהים.

קרה עוד דבר מעניין. ככל שהתחזקתי, נרגעתי, ויכולתי יותר להקשיב לבעלי, היתה לי תחושה ש"מאזן הטירוף" שלנו משתנה. אם תמיד אני נחשבתי בקשר שלנו ל"בעייתית", עכשיו פתאום אני רגועה יותר, ופתאום יוצאים ממנו כל מיני חלקים סוערים. זה כאילו שפתאום היה לזה מקום. זה לא היה נעים לי, אבל הרגשתי שזה טוב. נמאס לי להיות הבעייתית מבין שנינו. אפילו בעלי כבר החל להבין, שגם לו יש כאן עבודה לעשות. הוא רוצה ללכת לטיפול זוגי, שזה מצוין מבחינתי. אני רוצה שגם הוא יעבוד על הנושאים שמטרידים אותו, ולא רק אני.

אז פה סיימנו. התקשורת שלנו השתנתה פלאים, אני הרבה יותר מקבלת, פחות מתפרצת, ויש הרבה יותר תקשורת חיובית. יותר רואה ומכירה את עצמי ואותו. יש לנו עדיין הרבה עבודה על הקשר שלנו, אבל עכשיו אני אופטימית הרבה יותר. רואה את הצדדים החיוביים הרבים. עכשיו יש לנו מוטיבציה לטיפול זוגי.

סאלי – אני מודה לך על כל הלווי הזה. נתת לי כמויות אדירות של קבלה, אמפטיה, ואמון בכוח וביכולת שלי. לידך יכולתי לומר ולהרגיש את הגרוע ביותר – ולדעת שאת שומעת, וזה בסדר, וגם שאת לא תיקחי שום דבר קשה. כל מה שקורה הוא בסדר, ואת כל הזמן ידעת שהדברים יסתדרו. קיבלת אותי כמו שאם מקבלת את התינוק שלה גם כשהוא בוכה, כועס, פולט, שובר חפצים וכו'.

החויה הזו שאני בסדר, שכל רגש שיש לי הוא בסדר, וכל תחושה ומחשבה, נתנו לי חוויה מספקת, עמוקה, קצת כמו מה שתמיד רציתי לקבל. קצת כמו הדמות החמה האידיאלית, ולידך, התחלתי למצוא את הדמות החמה הזו גם בתוך עצמי.

[b]שילת[/b] (2010-07-29T11:47:41):
ואוו סאלי,
ממש מרגש המכתב ,
אשריך שאת זוכה ללוות אנשים בתהליכים מופלאים כאלה..

אני מאוד מתחברת ומרגישה את זה בתהליכים שלי
שהקושי הוא לא בקשיים עצמם אלא באיך שאנחנו חווים אותם

במשך שנים כשהייתי משתפת את בעלי בדברים שמרגיזים אותי
הוא היה עונה "הכל בראש"
המשפט הזה היה משגע אותי, כי הרגשתי שבמקום להכיל ולהבין , הוא מחזיר את זה אלי

היום אני מבינה שיש בזה הרבה אמת,
הקושי (שהוא גם קצה החוט לפתרון) נמצא אצלינו בפנים


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-07-29T16:48:55):
תודה לך שילת,
באמת זכות בשבילי להיות במקום שבו אני נמצאת, חלק מההתפתחות של אנשים :-)

_הוא היה עונה "הכל בראש"
המשפט הזה היה משגע אותי, כי הרגשתי שבמקום להכיל ולהבין , הוא מחזיר את זה אלי_

חה חה :-) נשמע מוכר... נכון ומרגיז...



[/spoiler]
[spoiler=מה אנחנו עושים בזוגיות שלנו]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-01T23:06:41):
אתמול בערב יצאנו והלכנו לחוג ריקודים בטכניון. כמו מה שהיה פעם, גם היום זה שם, מלמדים ריקודים סלוניים וריקודי שורות. מאוד כיף.
הפעם גם היה איזה ריקוד שרוקדים במעגל, זוגות במעגל, ומחליפים זוגות כל הזמן.
אז זה היה נחמד. איזה מפגש קטן ועדין עם כמה גברים נחמדים. מין טעימה קטנטונת. משהו שלא כל כך קורה ביום יום, שבו בעיקר מדברים, או עושים משהו. שם אין תכלית, רק כיף, וזזים. שונה. נעים.

אחרי שעתיים בערך יצאנו משם, והיה איזה זוג שיצא דקה קודם, אז הלכנו אחריהם. ואני שומעת את האיש (היה מאוד נחמד כאשר "פגשתי" אותו במעגל) אומר לה, באיזה קוצר רוח לא מאוד גס, אבל קיים, "אז למה לא סגרת את זה?!" ואז היא מסבירה לו. למה היא עשתה את זה. למה היתה חייבת. גם כאן, לא בגסות, אבל לא היה כיף בשיחה, לא אינטימיות, אלא מין עייפות כזו, שגרתיות, קצת חוסר סובלנות.

לא משהו דרמטי, אבל זה תפס אותי.

משהו בי נעצר, הבחין. כל כך ברור לי ששיחות זוגיות שלנו לפעמים נשמעות כך מהצד.
ושאלתי את עצמי. האם באמת כך אני מעוניינת לחיות את חיי? להעביר את הזמן הזוגי שלי?
בלהצטדק ולהסביר למה כן או לא סגרתי משהו. בלתחקר ולהאשים, למה סגרת או לא סגרת משהו?

הרגשתי שמשהו בי השתנה. משהו בי ממש לא מעוניין להעביר ככה את הזמן שלי, את החיים שלי.

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-08-09T09:32:31):
מענין כתמיד לקרוא אותך
אבל ילדים הרי גדלים ומשתנים כל הזמן. הרבה יותר מאנשים מבוגרים. ולכן נדמה לי שקשר טוב חייב להשתנות ולא להיות במצב סטאטי - גם אם זה נדמה כמושלם. אני יודעת מחברות שיש להן בני עשרה שגם כשהכל היה פיקס שנה קודם, עם ההתבגרות נולד הצורך לשנות, לשפר, לעבור התמודדויות חדשות ועוד.
מודה שאני לא מתחברת לקונספט של [u]מספק, נקודה. ממש עובד מעולה[/u]
למרות שאני מאמינה ביחסים טובים ומספקים. וקרובים מאוד. למשל זוגיות. אבל הרי יחסי זוגיות טובים הם כאלה שנמשכים לאורך שנים (אצלי - יותר מ- 20 שנים ...) מה שאומר שמה שמספק בשלב מסוים לא מספק בהכרח כמה שנים אח"כ, ושהאדם שאיתך משתנה ושאת משתנה, ושהחיים מזמנים התמודדויות מסובכות מאוד. יחסים טובים ומספקים אף פעם אין בהם "נקודה".
מזל טוב ליום הולדתך.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-09T10:01:50):
היי תמי, ותודה על מה שכתבת :-)

אני מסכימה איתך כל כך. הרבה פעמים אני חושבת על זה, שהכיף האמיתי בקשר - למשל בקשר הזוגי - זה להתפתח יחד. לא להשאר במקום. ואני לא חושבת שיש לי אישית קשר שהוא סטטי לגמרי, ששום דבר שם לא מעניין אותי להתקדם בו.
אבל התכוונתי למשהו עמוק יותר. איזו תחושה שהדברים הם בסדר. טובים. כמו שכתבתי, שאפשר לעבוד - וכיף לעבוד על קשר - אבל לא צריך. במובן הזה שזה מעולה כפי שזה. מספק.

תודה על הברכה @}



[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-08-11T15:32:21):
סאלי יקרה - מזל טוב!!! איזה יופי לך שחגגת בתובנות חדשות ותחושה של שביעות רצון עצמית. המתנה כי טובה שיש.
רוצה להגיב על משהו שעלה בינך לבין תמי - אני חושבת שחלק משביעות הרצון מקשרים מתמשכים טמונה בדיוק בכך שהקשרים האלה יודעים להשתנות ולהכיל שינוי של אחד מבני הזוג. וזה משהו שאי אפשר לדעת אותו על קשרים חדשים או קצרים אבל אפשר על קשרים ארוכים. זה אחד הדברים שהכי משמחים אותי בבן הזוג שלי וגם בקשר שלי עם הוריי. שאני כבר יודעת שכולנו יודעים להשתנות ביחד ומותר לי לנוח שם על זרי הדפנה. כלומר, יכולת השינוי היא מאפיין של הקשר ואם המאפיין הזה עובד אז כמעט כל דבר יעבוד.

ועוד משהו על התובנה שלך לגבי השיחה הזוגית הלא כל כך נעימה שהיית עדה לה - כבר גיליתי לך שלפעמים אני משחקת עם עצמי משחקי ניסיון כאלה, כדי לראות איך זה מרגיש להיות מישהי אחרת ממה שאני באמת. אז עכשיו אני במשחק חדש. אני מנסה לא להגיד דברים שאינם חביבים, או ווכחניים או שיפוטיים. פשוט לבלוע אותם חזרה לגרון. אם משהו דחוף לי מאוד אני פשוט מחפשת מילים אחרות בשבילו ואז הוא כמובן יוצא בכלל אחרת לגמרי. ואם אין לי מילים אני רואה בזה סימן לא להגיד בכלל. חייבת לומר עד כה שזה מרגיש ממש טוב. אפשר להחליק במהלך היום כל כך הרבה דברים שפשוט לא ראויים להתייחסות. והיום נראה ככה הרבה יותר טוב. וזה בדרך כלל במילא בדברים שאינם ניתנים לשינוי ומוטב לעזוב אותם ולקבל אותם כפי שהם.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-11T23:38:56):
[u]אם משהו דחוף לי מאוד אני פשוט מחפשת מילים אחרות בשבילו ואז הוא כמובן יוצא בכלל אחרת לגמרי. ואם אין לי מילים אני רואה בזה סימן לא להגיד בכלל. חייבת לומר עד כה שזה מרגיש ממש טוב. אפשר להחליק במהלך היום כל כך הרבה דברים שפשוט לא ראויים להתייחסות. והיום נראה ככה הרבה יותר טוב. וזה בדרך כלל במילא בדברים שאינם ניתנים לשינוי ומוטב לעזוב אותם ולקבל אותם כפי שהם.[/u]

נהדר לקרוא את זה בכל פעם מחדש (וגם את כל שאר מה שכתבת).
גם אני משחקת משחקים דומים, זה אוטומטי אצלי. נהיה הרגל מזה שלפחות עשר שעות בשבוע אני בתפקיד המקשיבה בתרגולי התמקדות. אז אחרי שעושים את זה כל כך הרבה, משהו מזה פשוט נשאר והופך לצורת התקשורת הרגילה. כשאני מתווכחת, או אומרת משהו שיפוטי, זה מרגיש לי מאוד מוזר. זה כמו לדרוך על אבן קטנה - מורגש מיד. זה לא שאני לא עושה את זה, אבל אני עושה את זה פחות, ואני מפסיקה מהר יותר, וכל העניין יותר קליל, אני פחות נכנסת לזה עם כל הכובד.


[/spoiler]
[spoiler=לדמיין, להשיג ולהמשיך להתקדם]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-08T23:59:46):
השבוע פגשתי חברה טובה. סיפרתי לה על ההתקדמויות האחרונות והתובנות שלי בקשר עם הילדים.

זו היתה תובנה על כמה שאני מעודדת את כולם לבטא רגשות, לבכות אם צריך, להכיר בכל מה שיש, כמה שיותר... ועם הילדים, הרבה פעמים אני מנסה "לתקן את הבעיה", לפתור, במקום לתת להם גם לחוות את הרגשות. אחרי שהבחנתי את זה, בעידודה של אימי שכרגיל אמרה לי בצורה בוטה: [b]את לא נותנת להם מספיק לבכות!!! לא רק למי שמשלם לך מגיע קבלה רגשית!!![/b] לקחתי את זה על עצמי, ובאמת זה עשה פה הבדל דרמטי בבית. אוגוסט זה זמן טוב להכיל רגשית את הילדים, ולתת להם לבטא ולחוות רגשות.

אז חברה שלי אמרה לי, כל פעם זה מפתיע אותי, שאת אומרת לי שהתקדמת עם הילדים. אני כל פעם מופתעת מחדש שעוד יש לך על מה לעבוד. זה הצחיק אותי, ברור שיש על מה לעבוד עם ילדים. אח"כ חשבתי על זה עוד. הלכתי הביתה בלילה, בבריזה המדהימה שיש בחיפה גם באוגוסט, ושאלתי את עצמי שאלה. שאלה מסוג השאלות הפותחות. שאלה חדשה. שאלתי את עצמי, האם יתכן שאי פעם זה יהיה פתור. a non issue. כמו שיש דברים אחרים בחיי שהם פתורים. אני יודעת שיותר פופולרי זה כשאני מתלוננת. אבל באמת, אחרי בערך 20 שנה של עבודה, יש נושאים בחיי (קשרים מסוימים, למשל) שאני גאה בהם לגמרי. שהם עובדים פיקס. ותמיד אפשר עוד לעבוד כמובן, גם עליהם, אבל גם אין צורך. אפשר גם להשאיר אותם כך. אז שאלתי את עצמי עם זה יכול להיות כך עם הילדים. וקודם כל הבחנתי מיד, שיש אספקטים של הקשר איתם, שבאמת מספקים אותי לחלוטין. אבל שאלתי את עצמי אם כל הקשר יכול להיות כזה. מספק, נקודה. ממש עובד מעולה.

לדמיין את זה, שהקשר עובד מעולה, היה מדהים. פעם מזמן, כשרק התחלתי להכנס לכל התחום של אימון, איזה מנחה אמר לנו משפט שנחרט לי בראש, [b]you can achieve everything you can envision[/b] - אתה יכול להגשים כל מה שאתה מסוגל לראות בחזונך. כשרק התחילו לפתח את הנושא של דמיון מודרך (אם אני לא טועה), אחד האנשים שפיתח את זה מאוד התלהב מהמשפט הזה של המנחה, והתחיל לעבוד עם זה - ללמד אנשים לדמיין דברים, וכך להגשים אותם.

איכשהו אחרי שדמיינתי את זה, את הקשר המושלם איתם, זה הפך להיות אופציה. אני לא אומרת שהשגתי את זה כבר, אם כי בינתיים באוגוסט הזה ואחרי התובנה שסיפרתי עליה, באמת עשיתי עבודה טובה איתם. אבל האופציה הזו נולדה. נכנסה לתודעה שלי כדבר אפשרי. שהקשר איתם יעבוד ממש. שהוא יהיה כיפי כל או רוב הזמן, ומספק לגמרי. יש לי קשרים כאלה עם אנשים אחרים, וזה יכול להיות גם איתם.

יום הולדת קטן לאפשרות הזו. יחד עם יום הולדת 35 שלי שחל החודש.



[/spoiler]
[spoiler=למי מתאים להיות עצמאית?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-18T23:34:02):
עוד קטע שלי שפורסם ב"סלונה", למי ששואלת את עצמה אם מתאים לה להיות עצמאית: [url=http://saloona.co.il/blog/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%AA-%E2%80%93-%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%99/]5 שאלות שכדאי לך לשאול את עצמך[/url]

[/spoiler]
[spoiler=מחמאות הרסניות לילדים]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-19T00:45:07):
במסגרת שיפוץ האתר שלי אני עורכת שוב את המאמרים. נתקלתי שוב בזה - [url=http://tadmor.biz/%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D,]על מחמאות הרסניות לילדים[/url] ואיך אפשר להחמיא היטב.

קטע שאני שמחה להזכר בו. אני כל כך חיה את הנושא הזה מאז.
היום שתי שכנות החמיאו לביתי על הגלגלונים שלה. הם אמרו כמה היא טובה. שזה כישרון מולד. נסיונותי להסביר שהיא מתאמנת שלוש שנים עלו בתוהו. לא, הן התעקשו, היא פשוט טובה.
כשנכנסנו הביתה בדקתי את התפיסה שלה. שאלתי אותה אם היא מבינה שאין שום קשר ל"טובה" או לא "טובה".
אם הצלחת גלגלון על קורה (נמוכה...) את טובה. אז אם לא הצלחת פליק- פלק את לא טובה? איזה קשקוש. והאם עכשיו בסוף השנה, כשהצלחת את האלמנטים הללו שלא הצלחת בתחילת השנה, את יותר או פחות טובה?
לא. התאמנת וכעת את מבצעת טוב יותר.

היום זה נראה לי הזוי כל התפיסה של "טובה" או לא. חותר תחת מה שאנחנו הכי רוצים שהם ידעו: שהשקעה משתלמת.

[/spoiler]
[spoiler=שילת משתפת על התפתחות בקשר הזוגי]
[b]שילת[/b] (2010-08-22T14:10:45):
חייבת לספר התנסות יפה שהיתה לי לאחרונה
אני כבר איזו שבועיים מסתובבת עם הרגשה רעה ש..
בעלי לא מספיק מתייחס, מחמיא, נחמד אלי...
קצת דיברתי איתו וקצת לא ממש.. ורע לי בנשמה...

שלשום ישבנו ודיברנו ואמרנו משהו על טקטיקה ואסטרטגיה
והוא אמר "את טובה בטקטיקות"
איכשהו זה היה נשמע לי כמו ההיפך ממחמאה , נפגעתי ושפכתי מיד:
כן, אתה טוב באסטרטגיה ואני בטקטיקה, אתה שולט בעצמך ואני מתפרצת... וכך שפכתי ושפכתי
הוא הסתכל עלי מופתע (לא מבין מאיפה זה נופל עליו) ואמר שהוא באמת התכוון להחמיא
ואני גם הופתעתי מהעוצמה שבה אני מרגישה פגועה , ונפגעת פתאום ובא לי לבכות , למרות שהוא בכלל רצה להחמיא
הלכתי לישון עם התחושות הללו
ובבוקר ישבתי עם עצמי וחשבתי על כמה אני מרגישה פגועה , וכמה (למרות התקרית הזו) אין סיכוי שזה ידליק לו נורה אדומה ויגרום לו להחמיא יותר ולבקר פחות וכמה......
ופתאום איכשהו התחלתי לעשות סוויטש

הרי, לא סתם נישאתי לאיש הזה (היו לי כמה סיבות מצוינות(-: )
ואם אני נקלעת שוב ושוב לסיטואציות כאלו , אז אולי במקום להתמיד בנסיון לשנות [b]אותו[/b]
יש [b]לי [/b] משו להתקדם , אולי זו הזדמנות לראות את עצמי במראה ולהבין כמה אני [b]תלויה[/b] באישורים חיצוניים

כשהוא הגיע הביתה קידמתי אותו בחיוך (אמיתי מבפנים)
לא יודעת אם הוא שם לב או לא , אבל אני הרגשתי הקלה ושמחה גדולה שהצלחתי משו להזיז שם בפנים..


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-22T20:21:54):
_הרי, לא סתם נישאתי לאיש הזה (היו לי כמה סיבות מצוינות )
ואם אני נקלעת שוב ושוב לסיטואציות כאלו , אז אולי במקום להתמיד בנסיון לשנות אותו
יש לי [b] משו להתקדם , אולי זו הזדמנות לראות את עצמי במראה ולהבין כמה אני [/b]תלויה באישורים חיצוניים

כשהוא הגיע הביתה קידמתי אותו בחיוך (אמיתי מבפנים)
לא יודעת אם הוא שם לב או לא , אבל אני הרגשתי הקלה ושמחה גדולה שהצלחתי משו להזיז שם בפנים.._

תענוג לקרוא! איזה יופי.
הרגע הזה שבו אנחנו רואים שאפשר בעצם להפנות אצבע אלינו... כמה זה משחרר :-) נכון?


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-08-23T00:08:51):
נכון
משחרר - זו בדיוק המילה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-23T00:33:25):
[u]משחרר - זו בדיוק המילה[/u]

ואיזה משחרר זה כשהמילה מתאימה :-)

[/spoiler]
[spoiler=על אבל בחיינו]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-24T21:41:56):
אני מבחינה לאחרונה שוב בעניין של [b]אבל[/b]. לא אבל על אנשים שמתים, בהכרח, אלא על ויתורים בחיים. על דברים שנעלמים. על דברים שמשתנים, ואיזשהו חלק שבהם הולך לאיבוד.
כמו ילדים שגדלים ומשהו מן ה"קטנות" שלהם נעלם.
בתרבות הפתרונות המהירים שלנו, אין הרבה מקום לאבל. אם משהו הוא הפתרון הנכון - אז קדימה, לחייך.
אבל יש משהו בנו, בי, שלא רוצה לחייך מיד. משהו שהוא עצוב על מה שהולך לאיבוד - גם אם זהו הפתרון שאני מבינה שהוא האופטימלי.
אני רואה שהתחושה שלי יותר טובה כאשר אני נותנת מקום לאבל הזה. ומוצאת את האנשים שמוכנים להקשיב לתחושה הזו שלי.
יש לי גם בטחון בזה שזה יעבור - אבל לעכשיו זה כאן.



[/spoiler]
[spoiler=איך זה ש התמקדות עובדת כל כך טוב?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-27T19:20:02):

אני מסתובבת שנים בתחום העבודה האישית (20!), וראיתי תוצאות והישגים יפים, אצל עצמי ואחרים. הבעיה היתה, שהרבה פעמים זו היתה עבודה מסובכת. מורכבת. שמצריכה המון מיומנות כדי לעשות אותה.
מעולם לא נתקלתי במשהו פשוט כל כך כמו "התמקדות", שכל עובר אורח יכול ללמוד אותה תוך כמה שעות, ולהתחיל לתרגל בהצלחה. רצוי לתרגל עם שותף לתרגול (ידיד, מדריך, מאמן או מטפל), אבל יש כאלה שמתרגלים לבד בהצלחה. וההצלחה בהחלט מסחררת. זוהי עבודה יסודית שמתחילה מיד להזיז קדימה כל תחום רגשי שבו נוגעים. ובינינו, כמעט כל תחום הוא רגשי.

אני טיפוס חשדן. לא מאוד רוחנית. ולא כל כך מאמינה ב"חוכמת הגוף". וההצלחה של התרגול הזה בהחלט מאתגרת את ההגיון שלי.

הרבה פעמים, כשאני מתחילה את התרגול, אני ממלמלת לשותפה שלי, "אוף, עוד פעם התמקדות... זה בטח לא יעבוד הפעם... סתם חרטא כל זה". אני חצי צוחקת, וחצי רצינית. בכל פעם אני קצת חוששת שזה לא יעבוד. ובכל פעם זה עובד, בין אם הרבה ובין אם קצת. זה מכה אותי בתדהמה קטנה כל פעם. עוד פעם זה הצליח?

ואז אני מסתובבת וחושבת, למה. למה זה עובד.
לאחרונה היתה לי תובנה בעניין.

למי שעוד לא קרא את שני המאמרים שכתבתי על התמקדות, אסביר שוב בקצרה. "התמקדות" כוללת תפיסת עולם ותרגול. על תפיסת העולם כתבתי במאמרים האלה, והתרגול הבסיסי הוא כזה: יושבים בעיניים עצומות, בשקט, ומרגישים את כל מה שקורה בגוף: תחושות פיזיות, רגשות, מחשבות, תמונות, זכרונות, סמלים, דימויים, לפעמים תנועה מסוימת או צליל.

יושבים, ומקשיבים. ומביאים אמפטיה, קבלה, סקרנות, סבלנות, כבוד, וגם אמון בכך שהדברים יכולים להתפתח. כל הדברים הטובים שכולנו רוצים מהסביבה. כאן אנחנו מספקים את זה בעצמנו – לעצמנו. לבפנים שלנו. לכל מה שעולה. מתנהלת שיחה מסוימת בין המתמקד למקשיב (השותף לתרגול), שהמטרה שלה היא להציע, או לעזור למתמקד, להביא את כל הדברים הטובים הללו – קבלה, אמפטיה, סבלנות, אמון - לכל מה שעולה.

זה מאוד פשוט, אם כי דורש תרגול. ולהדריך את זה דורש תרגול וקצת הבנה.

זהו, בעיקרון. זה מה שעושים 20, 30, 40 דקות, שעה לפעמים - והזמן טס. בד"כ זה מרגיש כמו עשר דקות, לכל היותר. ובסוף - או לפעמים גם כמה פעמים באמצע - מרגישים תחושת הקלה, תחושה נעימה, תחושה שהדברים קלים יותר, מוכלים. מגיעים רעיונות חדשים, קשרים חדשים בין דברים שלא קישרנו, אופטימיות חדשה, היכרות חדשה עם עצמנו. כל מיני תחושות טובות. אח"כ רואים שההתנהגות וההרגשה קצת שונים. יותר קלים. משהו מתנקה, דברים זזים.

כבר אין מחלוקת: זה עובד מדהים. תרגלו איתי התמקדות גברים, נשים, אנשים לא מחוברים לעצמם, כן מחוברים.... המון... וחשבתי לעצמי, שזה עובד – כי זו חוויה. חוויה שמשפיעה.

בחיים אנחנו מושפעים מחוויות. לא רק ממחשבות ומרעיונות - אלא מחוויות. ממה שקורה לנו.
יש חלקים של המוח שלנו שלא יודעים מאין מגיע מה שמגיע, מי אומר את מה שנאמר, ומתי דברים קרו. אלו הם החלקים הפחות מילוליים של המוח, היותר רגשיים, פרימיטיביים - הם מרגישים. הם לא יודעים את הפרטים הרציונליים, אלא רק תחושות בסיסיות. אם קרה משהו טוב או רע. אם מישהו מקבל אותנו - או מישהו נלחם בנו. אם צריך לברוח או שאפשר להתמסר. מרויל הנדריקס מתאר את הנושא היטב בספרו "לבסוף מוצאים אהבה", וזה מתואר בעוד ספרים על החשיבה והמוח.

החויה הזו של ההתמקדות היא חויה מאוד חזקה ומשפיעה. חויה של קבלה, של אישור, של אמון ובטחון בכך שדברים יתקדמו. חויה של הקשבה למה שקורה איתנו, המון הקשבה. המון קבלה. מנה מרוכזת במיוחד, ממש סופר-מינון. החלקים הרגשיים של המוח שלנו לא יודעים שזה אנחנו עושים את זה (אולי יחד עם המקשיב). הם פשוט מרגישים את זה. שמישהו מקבל אותם ללא גבול, ללא תנאי, בלי שעון סטופר שדורש מהם שינוי. ממש קבלה מלאה. עם אמפטיה. עם סבלנות. עם כבוד ואמון.

כנראה שזה מה שרצינו בתור תינוקות וילדים, ועכשיו - סוף סוף!!! - זה קורה. ממש קורה. בקביעות ובסדירות. פעם, פעמיים בשבוע, אולי כל יום למי שמתרגל לבד, מגיעה המנה הגדושה והמבריאה הזו של הקבלה. ולאט לאט התרגול יכול להפוך לחלק מהחיים. והקבלה הזו של עצמנו מתחילה לתפוס את מקומה של השיפוטיות המצליפנית שרובנו מעניקים לעצמנו.

לאט לאט ה"בפנים" שלנו משתכנע, לאט לאט ובחתיכה אחר חתיכה. שהוא בסדר, שזה בסדר. שכל מה שהוא מרגיש הוא בסדר.

אז מה? אז מה אם אנחנו מתחילים להרגיש בסדר עם כל מה שיש בנו? מה זה נותן? מסתבר, שזה נותן המון. למסקנה הזו הגעתי מזמן: רוב הסבל שלנו לא נובע מהרגשות שלנו עצמם, אלא מהתחושה שלנו - שהם לא בסדר. הסבל הוא לא מחוסר הסבלנות כלפי הילד - אלא מהתחושה שזה לא בסדר, שאנחנו לא טובים אם אנחנו חסרי סבלנות. הסבל מגיע פחות מהכעס שלנו, ויותר מזה שאנחנו כועסים על עצמנו בשעה שאנחנו כועסים. השיפוטיות שלנו והכעס כלפי עצמנו הם הדבק, שמחזיק את הכל במקום. הכל קופא לשנים רבות. אנחנו כלואים בתוך אותם רגשות. לא יכולים לזוז ימינה ושמאלה.

עם החויה של ה"התמקדות", הדבק הזה של החוסר קבלה מתחיל להפשיר. להעלם. והרגשות עצמם הם כבר פחות בעייתיים, וגם הם, עם הקבלה הזו, מתחילים להתפתח. כמו ילד שהוקפא במצב ילדותי, ועכשיו מתחיל להפשיר, ושב וממשיך להתפתח, לגדול, לצמוח, ולפרוץ קדימה.

קורה עוד משהו משמעותי עם ה"התמקדות", כמו עם תרגול של כל ספורט מאתגר, כמו יוגה למשל. בכל פעם שמתרגלים, חתיכה קטנה של נושא בעייתי מאוד נפתרת. חתיכה אחר חתיכה. עוד אתגר קטן נכבש. ומה שקורה, הוא שמתחיל להתפתח בתוכנו אמון, שדברים ניתנים לפיתרון. שדברים זזים בחיינו – ברגש או בגוף. רמת התסכול בחיים מתחילה לרדת. יש תחושה שדברים אכן זזים, גם אם יש דברים שלוקחים זמן. ובכל פעם שצצה נושא מטריד, הוא מתחיל להראות לנו פחות כבעיה – ויותר כאתגר. אנחנו כבר יודעים שהתגברנו על דברים דומים, ונתגבר גם על זה.

[/spoiler]
[spoiler=שילת כותבת על התמקדות וממתקים]
[b]שילת[/b] (2010-08-29T09:50:17):
הי סאלי,

שמתי לב לאחרונה שאני לא אוכלת שוקולד
וגם הרבה פחות מתוקים
כבר שנים שאני צורכת הרבה שוקולד ומתוקים
לא ניסיתי להילחם בזה יותר מדי, אבל גם לא אהבתי את התופעה...

פתאום אני שמה לב , שעבר יום ועברו יומיים ו"שכחתי" לאכול שוקולד?!

אולי זה קשור להתמקדות שאני מנסה לעשות? (ומצליחה חלקית)
אולי הבלגן שיש לי שם בפנים מקבל פתאום הקשבה, קצת הכלה ומפסיק לחפש פלסטרים בדמות אוכל??

וואלה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-08-29T21:43:05):
אח, איזה כיף לקרוא אותך!
שמחה מאוד לשמוע, נהדר.

[u]אולי הבלגן שיש לי שם בפנים מקבל פתאום הקשבה, קצת הכלה ומפסיק לחפש פלסטרים בדמות אוכל??[/u]
נשמע די הגיוני :-)

אל תאשימי את עצמך אם את לא מצליחה ממש להתמקד. לא הכי קל להתמקד לבד.
אבל אם זה מה שהחלטת שאת רוצה (בניגוד להתמקדות עם שותף), אז את יכולה לאט לאט ללמד את עצמך, יחד עם הספר של אן (יש לך אותו?). יש לה גם ספר מתקדם יותר באנגלית, טוב מאוד.

[u]_[/u]
עכשיו בעריכה אני מוסיפה. זה נפוץ. עוד כמה אנשים שתרגלו איתי התמקדות סיפרו שהפסיקו לאכול ממתקים, ככה באופן טבעי. לא מחפשים את זה.



[/spoiler]
[spoiler=סרטון: איך לבחור מאמן? וממשיך בדיון על ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לאימון]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-04T08:45:36):
איזה כיף! הסרטון החדש שלי באויר: [url=http://www.youtube.com/watch?v=RmMiohUA48Q]איך לבחור מאמן?[/url]

תהנו @}


[b]מיקה[/b] (2010-09-04T10:37:29):

נהנתי לצפות בסרטון החדש, וזו הזדמנו לומר לך תודה.
אני מרגישה מועשרת בכל פעם שאני קוראת דברים שאת כותבת, מרגישה שדברייך תורמים לחיים שלי רבות :-)
[sub]אז תודה רבה מכל הלב[/sub]


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-09-04T11:35:26):
סאלי,

צפיתי בסרטון בעניין. האם את יכולה לשתף בתפיסתך/ מחשבותייך וכו בנוגע להבדל לשוני ולדמיון בין אימון בתחום הרגשי לבין טיפול פסיכולוגי /פסיכותרפיה ??


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-04T16:53:42):
מיקה, תודה [b]לך[/b] מקרב לב! :-) שימחת אותי מאוד.
אני נעזרת ונתרמת ממה שאנשים אחרים כותבים (ולימדו אותי) כאן ובמקומות אחרים, כך שאני שמחה להמשיך להזרים את התובנות עוד ועוד בעולם.

[u]האם את יכולה לשתף בתפיסתך/ מחשבותייך וכו בנוגע להבדל לשוני ולדמיון בין אימון בתחום הרגשי לבין טיפול פסיכולוגי /פסיכותרפיה ??[/u]
אח, פלונית, עלית על נקודה רגישה. זה בהחלט היה יכול להיות סרטון פופולרי :-)
לא נעים להודות שאני לא באמת יודעת. ואולי לא תמיד יש הבדל כל כך אדיר.
למה אני לא יודעת? כי דברים כאלה צריך לחוות ממש. והנסיון שלי בטיפול פסיכולוגי (שקיבלתי) קצר ולא מספק. ניסיתי, המטפלת לא היתה טובה (כנראה), ופשוט חזרתי לקבל תמיכה במקורות המוכרים לי - אימון ו"יעוץ הדדי" - אח"כ והיום כמובן "התמקדות".

יש הבדל מסוים שאני יודעת עליו, והוא משמעותי, שבטיפול נוצרת "השלכה" - המטופל מציב את המטפל בתור דמות מרכזית בחייו, מין תחליף הורה. והוא בונה איתו את הקשר כך, וזה עוזר לו לבנות ולתקן קשר שבמציאות היה לא חיובי, ועכשיו לבנות אותו כחיובי. בסוף "משחררים" את ההשלכה הזו.
באימון אין את זה. וגם לא למדנו לעשות זאת. באימון אנחנו עומדים על אותו משטח, באותו גובה, המתאמן והמאמן. אין לי או למאמן סמכות על המתאמן, אני בעיקר מקשיבה ומעט מאוד מציעה הצעות. הקשר בינינו הוא יותר כמו שני חברים שמשוחחים על משהו, אלא שהזמן מחולק באופן לא סימטרי, תמיד לכוון המתאמן. לכן זה גם עובד עם חברים או בני משפחה - אין בעיה. מה שאני חושבת שלא עושים בפסיכולוגיה.
העניין הזה של ההשלכה מגביל במידה מסוימת את חוג הלקוחות. מי שהקשרים שלו עם כל אדם בעולם קשים מאוד - למעשה צריך את הפסיכולוג כדי לעשות עליו השלכה. הוא צריך מישהו שימלא את דמות הורה. הוא לא יכול לעמוד איתי על אותו משטח. ואדם שעומד במקום כזה יאלץ לוותר על שירותי מאמן ולהעזר בפסיכולוג.

אנשים אחרים יגידו שההבדל בין טיפול ואימון הוא בתחום. האימון מתמקד בהווה ובעתיד, ובטיפול עוסקים בעבר. אני לא עושה הבחנה כזו. אני לא חושבת שאפשר לעבוד בצורה יסודית אם לא מוכנים לגעת בעבר, לפחות בחלקים שלו שקופצים ומטרידים היום.

אני שוב מודה לך על שאלתך המעניינת. אני בטח אכנס הנה ואוסיף עוד כמה מילים על זה.

ובינתיים - ימים יפים לכולנו ושנה טובה @}


[b]שילת[/b] (2010-09-04T23:04:53):
משהו מענין שקראתי בנושא זה
של [url=http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:[po]dKSt]ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי לאימון[/url] 84 qVkJ[/po]:www.coachingplus.co.il/menu.php%3Fid%3D97+%D7%91%D7%99%D7%9F+%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F+%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C+%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99&cd=4&hl=iw&ct=clnk

מה שאהבתי שם זה את הדימוי שאימון הוא כמו פנס שמאיר לאדם את הדרך ביער חשוך כדי שיוכל למצוא את הדרך, לעומת טיפול שבו אדם צריך לבטוח(לפתח תלות) במדריך וללכת אחריו ביער החשוך
יש גם משהו הרבה יותר אופטימי באימון , ההנחה שאדם הוא בעל יכולת והוא רק צריך עזרה לגלות את היכולת , לעומת טיפול שאם אין לאדם בעיה/בעיות אז אין לטיפול על מה לעבוד, אז חייבים למצוא בעיות , אני הרגשתי בטיפול פסיכולוגי שבאתי חזקה עם בעיה נקודתית, וניסו להראות לי שיש לי בעיות בעוד כל מיני תחומים... וזה מחליש במקום שאין חולשה..


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-04T23:50:58):
תודה על הלינק! בהחלט מעניין.

עם חלק אני נאלצת לא להסכים - הוא קוטל טיפול פסיכולוגי קצת יותר מדי. זה אולי נכון לחלק מהפסיכולוגים, אבל אני יודעת כי מתאמנים סיפרו לי, על פסיכולוגים שעושים יופי של עבודה, ומשתמשים במגוון גדול של טכניקות. למשל הפסיכולוגית של מישהי עשתה משהו דומה ל"התמקדות". שאגב "התמקדות" הומצא ע"י פסיכולוג, כדי לעזור לטיפול להצליח. פרופ' ג'נדלין שפיתח אותה, ניסה להבין למה טיפולים פסיכולוגיים (גם שלו - והוא אחלה אדם מדהים) לא תמיד עובדים! או עובדים באחוז נמוך מדי של המקרים! והיום פסיכולוגים רבים מכירים בכך, ומשלבים עוד שיטות טובות לעבודה. לא רק התפיסות הוותיקות.

גם לי הטיפול הקצר שניסיתי החליש אותי. טוב. כנראה שזה יכול לקרות.

אני לא נגד טיפול פסיכולוגי. אני גם לא יודעת עליו מספיק. אני רק יודעת שלא תמיד הוא עוזר (כמו אימון וכמו כל דבר). וכמו שהבחור כתב בלינק שנתת - בטיפול לא תמיד מוכנים להודות שהוא לא עוזר. שאם אדם יושב שנים וטוחן ומשלם והחיים לא משתנים לטובה מספיק - אז זה לא עובד. זה לא כי צריך באמת לטחון שנים רבות כל כך, אלא כי זה לא עובד, וכדאי להחליף או לשנות משהו. זו ביקורת שבהחלט שמעתי המון פעמים. באימון זה לא כך - אם זה לא עובד מפסיקים. למאמנים אין סמכות מאגית כזו שסומכים עליהם שזה מה שצריך לעשות, גם אם אין תוצאות. מהר מאוד רואים שלא מתאים - והלאה לכוון אחר. שזה מבורך בעיני. מי שלא מפיק תוצאות (אפילו קטנות) אחרי 3-6 פגישות, זה לא צריך להמשך. פה ושם יצא לי לשחרר אנשים אחרי 2,3 פגישות, אם ראיתי שזה לא זז.

[u]_[/u]
ובעקבות הדיון הזה כתבתי קטע מסודר על [url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/5204/%D7%94%D7%94%D7%91%D7%93%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA]הההבדל בין טיפול פסיכולוגי לאימון[/url]


[/spoiler]
[spoiler=על הקשר בין בזבוזים לאכילה]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-14T22:33:59):
[url=http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%96%D7%91%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%9F/?ref=hpc]קטע חדש ונחמד[/url] שכתבתי בסלונה, על הנטיה שלנו לאכול שמן ומתוק וגם לבזבז. איך היא נוצרה, ואיך אפשר להסב אותה היום לכוון מועיל.
אסור לי להעתיק לכאן, אז מזמינה אתכן לשם.
מגבילים אותי שם ל - 500 מילים, אז זה תמיד יוצא קצת מקוצר. אפשר להמשיך את הדיון פה, או שם, אם תרצו.


[/spoiler]
[spoiler=על הדחקה. ולמה זה מפריע ליהנות בחיים]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-09-28T01:24:53):
יש תופעה שאני נתקלת בה לפעמים, אצל אנשים מאוד מצליחים, ביצועיסטיים, חזקים, שמתגברים על קשיים גדולים. הרבה אצל גברים, אבל בהחלט לא רק: הדחקה. הדחקה של הרבה קשיים, היסוסים, חולשות, ורגשות לא נעימים. ניתוק, לפעמים ניתוק מלא. אישה מצליחה בצורה מעוררת הערצה, סיפרה לי גרסה די קיצונית. אני מאוד חזקה בהדחקה, היא אומרת. היתה לי חברה כמה שנים, ומתישהו היא מאוד מאוד הכעיסה אותי - אז פשוט מחקתי אותה. אחרי מספר שנים היא התקשרה ורצתה לשוחח איתי על מה שהיה – לא זכרתי אותה. בכלל. לא זכרתי מי זו. לקח לה זמן להזכיר לי.

יש כוח רב בהדחקה כזו. לחשוב רק על החיובי. למחוק את השלילי. כמו שאומרים היום, "לדפדף". להעביר דף. לא להתיחס, לא לחשוב על זה. הכל יהיה בסדר. סגנון כזה מאפשר לחלק מהאנשים להתגבר על קשיים גדולים, ולהגיע להצלחות מרשימות.

אבל פתאום משהו לא עובד. זה בהתחלה לא נראה כמו משהו דרמטי. Coach, אנשים אומרים לי, אני קצת משועמם בקשר הזוגי. לא משהו גדול, הקשר שלנו בסדר, רק לא היה מזיק לנו קצת יותר כיף יחד. או, אני קצת מאבד כוון בפנסיה. לא כל כך מוצא את מה שיעניין אותי. סה"כ דברים בסדר. אולי תתני לי כמה משימות או כמה תרגילים, אני לא צריך חפירות, והכל אצלי יהיה פיקס.

מה הבעיה? יש שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא, שמשהו שהודחק בשיטתיות כזו – צץ עכשיו. יש גבול ליכולת ההדחקה. ה"בעיה הקטנה" היא קצה קרחון, שאין דרך שטחית לטפל בו באמת. מי כמו האנשים החזקים, המצליחים והמרשימים הללו יודע זאת – אם היתה דרך מעשית להתגבר על הבעיה, הם כבר היו עושים זאת.

זה כאילו שהיה ברז שטפטף מעט מאוד מים, באחד החדרים. במקום לתקן את הברז, הם פשוט סגרו את הדלת לחדר הזה, והחליטו לא להכנס לשם. נשארו בבבית קצת יותר מצומצם – ובבית הזה הם הצליחו יפה. אם החלו לנזול מים תחת הדלת, אחרי כמה שנים, הם שמו שם סמרטוט, אולי אטמו בסיליקון. אבל יום אחד המים מתחילים כבר לנזול מחור המנעול, וזה לא נעים. אין כיף בקשר. אין לי עניין אחרי שפרשתי. יש לך אולי פקק שמתאים לחור המנעול?

יש פה מלכודת, דוגמא אחת מתוך רבות של מה שאני קוראת "מלכודת הפתרון שעובד". היה פתרון שעבד היטב היטב לאנשים הללו, כל חייהם: ההדחקה. אני לא צינית. זה באמת היה פתרון לא רע בכלל, שהביא הצלחות רבות, כסף, הצלחה מקצועית, התגברות על משברים ומצבים קשים קיצונית, ועוד. לוותר על פתרון כזה - פירושו לוותר על הבטחון, על הדרך המוכרת, שהוכיחה את עצמה בגדול. הבעיה היא שנגמר הסוס לפתרון הזה, הוא מגביל. ובכל זאת: איך אפשר לוותר עליו?

זה כמו הסיפור שאמא שלי מספרת, על איש שהלך ביער, וניגש אליו שודד: הכסף או חייך! קבע השודד. קח את חיי, אומר האיש, את הכסף אני צריך לזקנתי.
אנחנו מוכנים לקלקל את חיינו, רק לא לוותר על הכסף - הפתרון המוכח, שלמדנו להסתמך עליו.

למה הפתרון הזה מגביל? זו הבעיה השניה בהדחקה. הדחקה גוזלת יותר ויותר אנרגיה, ומגבילה את טווח החוויות החיובית שלנו. בעומק הלב, כל הרגשות שלנו קשורים זה לזה (ג'ון גריי דיבר על כך באחד הספרים הפחות טובים שלו דווקא, "מאדים ונוגה לנצח"). השמחה, ההתרגשות, יחד עם הצער, הפחד והתסכול, כולם קשורים חזק. קל לראות זאת על ילדים: הם משחקים, משתוללים, מאושרים, ואנחנו כבר יודעים שזה עלול להגמר בבכי. המרחק קצר בין שמחה גדולה לעצב. ולמעשה, זה לא כל כך רע שזה עלול להגמר בבכי. בכי הוא אחת החויות האנושיות, שלא מזיק לחוות גם אותן, בעיקר אם יש לנו תמיכה אוהבת מסביב.

אבל אנחנו לא רוצים לחוות את הבכי, הצער, הפחד, הכעס. הם יפתחו תיבת פנדורה גדולה מדי – את כל מה שהדחקנו. וכאשר יש כאלה אזורים שאנחנו לא מוכנים לגעת בהם, גם שמחה והתרגשות עלולים להוביל אותנו לשם, ולכן באופן טבעי אנחנו מצמצמים את החויות החיוביות שלנו. זה קורה בלי להרגיש. ואז, אם אנחנו כנים, אנחנו אומרים משפטים כמו, החיים שלי בסדר גמור, אבל לא מלהיבים. לא מרגשים. משעממים, שגרתיים. הם לא מלהיבים כי אנחנו נמנעים מההתלהבות, היא מאיימת על ההדחקה.

יש פה עניין של בחירה. מה רוצים? להמשיך להשאר בחלקים המוכרים של הבית, בהצלחות, גם אם המקום יותר מצומצם? זו בחירה אחת. להמשיך להדחיק, ולשאת בתוצאות: יש תחומים (בעיקר רגשיים) שלא יעבדו היטב. החוויות יותר מצומצמות, הקשרים פחות עמוקים, טווח העניין הולך ומתקצר.

אפשרות אחרת, היא לצאת להרפתקה. הרפתקה שהיא הרפתקנית יותר ככל שההדחקה היתה גדולה יותר. יש פה בהחלט מסע. ההתחלה אולי לא תהיה נעימה כל כך: בחדר הסגור יהיו דברים שברחנו מהם. אבל בסופו של דבר, יהיה לנו הרבה יותר מקום לנוע בו. נגלה חלקים אחרים של הבית ושל עצמנו, ונוכל לחוות חויות חדשות. פתאום הקשר הזוגי הרבה יותר מעניין. ויש יותר עניין בחיים. פתאום אנחנו מגלים שמותר לכעוס, ואנחנו לא מתפרקים, וגם יש הרבה יותר שמחה בחיינו.

[/spoiler]
[spoiler=מה למדתי מג'ורג' קלוני]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-01T22:04:07):
שלום שלום לכן @}

קטע שאני אוהבת במיוחד - על קשר עם ילדים וצעקות.
[url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/5045/%D7%9C%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%92-%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99]ללמוד מג'ורג' קלוני[/url]

תהנו |L|


[/spoiler]
[spoiler=כעס ועקביות עם ילדים, ואיך לקנות כסף]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-12T22:57:42):
שלום שלום לכם שוב כולם @}

הרבה חומר מעניין. קטע שאני גאה בו על [url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/5385/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%94%D7%91%D7%AA]כעס ועקביות עם ילדים[/url] ועוד קטע על זוגיות, [url=http://saloona.co.il/blog/%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%9C-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%94/.]איך אנחנו מכשילים בכוונה את בן הזוג?[/url] ויש עוד קטע שכתבתי בסדרת ההתנהלות הכלכלית - [url=http://saloona.co.il/blog/%D7%9C%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A1%D7%A3/.]לקנות כסף[/url] אני לא בדיוק יודעת למה, אבל זה אחד הקטעים הפופולריים ביותר שלי עד כה. אם היתי יודעת, היתי כותבת עוד כאלה, אבל הוא נראה לי די דומה לאחרים. אז אני פשוט ממשיכה לכתוב כרגיל, מקוה פה ושם לספק איזו פנינה.


[/spoiler]
[spoiler=ראיון ב"מקצוענים" בערוץ 10: למי כדאי להיות עצמאי?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-14T00:19:40):
[url=http://boker.nana10.co.il/Article/?ArticleID=751168.]הנה התוכנית[/url] אני אחרי המורה שמדברת על הספר שלה, בערך בדקה 28.

[/spoiler]
[spoiler=איך להתחיל להשקיע?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-20T00:40:16):
למי שרוצה להשקיע כסף לעתיד, וזה נראה לה מפחיד ולא ברור - הנה [url=http://saloona.co.il/?p=19107]מדריך קצר[/url] איך להתחיל להשקיע באופן עצמאי. פשוט וברור - מבטיחה שזה לא בשמיים.


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2010-10-22T07:44:57):
אהבתי :-).

[/spoiler]
[spoiler=הבעיה האמיתית עם ממתקים לילדים]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-22T22:32:34):
הנה עוד קטע שהתבשל אצלי בראש הרבה זמן,
[url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/6345/%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D]מה הבעיה האמיתית עם ממתקים לילדים?[/url]
(רמז: לא השמנה...)

אחד הקטעים הפופולריים ביותר שכתבתי אי פעם - קראו אותו יותר מ - 3500 איש! אם היתי יודעת למה, היתי כותבת עוד כאלה...

[/spoiler]
[spoiler=למה יש לנו כל כך מעט תמיכה רגשית?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-24T12:38:31):

יש בנו קולות שאין להם שום אוזן קשבת אמיתית. אם תהיו נסערים, למשל, ותנסו לומר למישהו, שאתם שונאים את הילדים שלכם, לפעמים, מאוד מאוד, ורוצים להרביץ להם, אף אחד לא יגיד לכם: כן, כן, אני מבין. ספרי לי עוד על זה. זה בטח מאוד חזק.
זה לא מה שחברים שלנו יגידו לנו, נכון? התגובה שלהם תהיה, כנראה:

[list]
[*] לא נכון
[*] את מגזימה
[*] אל תדברי ככה
[*] את צריכה עזרה
[*] את צריכה חופשה
[*] גם אני מרגישה ככה
[*] גם לי קרה היום משהו מזעזע
[*] הם באמת מרגיזים. ילדים זה סיוט.
[*] מגיע לילדים שירביצו להם לפעמים
[/list]

תבדקו את המשפטים האלה. קחו נשימה כשאתם קוראים כל אחד מהם, ותבדקו איך אתם מרגישים איתם.
משהו מזה נעים לכם?

בגלל זה (בין השאר) הרבה מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה שאין לנו תמיכה רגשית. חלק מהתגובות האלה מראות אולי על אמפטיה או הבנה, אבל אף אחד לא עושה לנו שירות מושלם. לפחות לי הן לא עושות.

חלק מהתגובות שוללות את מה שאנחנו מרגישים. אם זה היה עובד, פשוט לשלול את כל הרגשות המפריעים, מה טוב. היינו שוללים את כל הכעס, חוסר סבלנות, קנאה, שנאה, ביקורתיות, הם היו מסתלקים מיד, והיינו נשארים עם שמחה ואהבה בלבד. אבל אנחנו שוללים את מה שאנחנו מרגישים כל כך הרבה פעמים, והרגשות נשארים תקועים, אותו דבר שנים. זה לא עובד.

חלק מהתגובות נותנות לנו עצות. ובאמת, אם היינו מיישמים את העצות הללו, זה היה יכול להיות טוב. אבל אנחנו מוקפים עצות מכל הכוונים, ויש סיבה למה אנחנו לא עושים את הדברים האלה. עצות זה לא הדבר הראשון שאנחנו צריכים, בד"כ. הלוואי שהדברים היו פשוטים כל כך. עצות בעיקר לא מספקות את מה שאנחנו צריכים ראשון, דחוף, SOS: הקשבה ותמיכה.

חלק מהתגובות מסיטות את חוט השיחה לכוון אחר, למקשיב, שעכשיו מתפטר מתפקיד המקשיב ומתחיל לדבר. עכשיו הוא מבקש מכם הקשבה. הכל טוב ויפה, ובשביל זה יש חברים, אבל זה בטח לא עוזר כרגע.

וחלק מהתגובות כוללות הסכמה. נכון, אתם צודקים. יכול להיות שאלו התגובות שדווקא היה נעים לכם לקרוא. סוף סוף מישהו מסכים ומצדיק אתכם. הבעיה היא שגם התגובות הללו משאירות אתכם בתוך הלופ. אתם הרי לא שלמים עם מכות לילדים, נכון? אחרת לא הייתם נסערים. היתם מרביצים וזהו, כמו בתקופות ותרבויות רבות. אז להסכים עם הקול שבכם שרוצה להרביץ לילדים, לא משרת אתכם משני כוונים שונים: קודם כל להסכים זה לא לשמוע עד הסוף. אולי יש שם עוד משהו? ושנית, להסכים לא נותן לכם להקשיב לשאר הקולות שיש בכם.

אז אנחנו מסתובבים שנים, וכל מה שאנחנו מקבלים מסביב זה את התגובות האלה. ולאט לאט ערוצי התקשורת שלנו הולכים ומצטמצמים. אנחנו מתייאשים. אין טעם לדבר אם זה מה שאנחנו מקבלים, וזה לא עוזר. או עוזר מעט מדי. אז אנחנו מתייאשים מלחפש הקשבה, ומתחילים לדכא את כל התחושות. וזה לא יוצר באמת אושר או תחושת שחרור וקרבה.

ב"התמקדות" לומדים להקשיב בעצמנו, יחד עם שותף לתרגול, מדריך, מאמן או מטפל – לכל הקולות הללו. סוף סוף הם יכולים לקבל הקשבה אמיתית. זה לוקח זמן, אבל אפשר ללמוד להקשיב ממש. להקשיב, בלי להסכים בהכרח. באמפטיה. ובלי הזדהות: זה לא ממש אני כולי. זה אחד הקולות בתוכי. זה לא אומר משהו עלי בהכרח. זה קול. קול שאני יכול להקשיב לו, כמה שהוא צריך. ממש הרבה, אם הוא צריך, עד שהוא ישתחרר. עד שיקרה איתו משהו חדש.

ישבתי והקשבתי לאישה שתרגלה התמקדות, מה שאני עושה חלק נכבד מהזמן. היא ישבה והקשיבה לקול ביקורתי שבתוכה שמאוד כועס על הילדים, ולקול אחר, שאומר שהיא אמא לא טובה, כי היא כועסת על הילדים. התחושה בהתחלה היתה מאוד כבדה. הבטן מכווצת, קשה לנשום. ופתאום, הקלה. קל לנשום, הגוף מרגיש קל וזקוף יותר. פתאום היא אומרת: זה מהנה בשבילי לתת לקול הזה (הביקורתי) לדבר, בלי להתערבב עם זה. מותר לו לדבר עלי, ומותר לי לא להסכים. אבל נעים מאוד שסוף סוף מישהו שומע אותו, ממש מקשיב. סוף סוף הוא לא לבד.

ב"התמקדות" לומדים לתת לעצמנו (יחד עם מקשיב, בד"כ) את מה שאנחנו כל כך רוצים מהסביבה. אח"כ אפשר ללמוד לתת את זה לקרובים אלינו וליותר ויותר אנשים, ובסופו של דבר, ללמד את הקרובים האלה לתת את זה לנו. כך שכולנו יכולים להגדיל באופן משמעותי ביותר את כמות התמיכה הרגשית שיש לנו בחיים.

התוצאות הפרקטיות מתמיכה רגשית כזו הן עצומות. הכל מתחיל להשתנות. קשרים מתהדקים, כעסים הולכים ומפנים את מקומם לקרבה ותקשורת, יעילות ומשמעת הולכות ונבנות – כי יש פחות מצוקה רגשית ורעשי רקע.

@}

[/spoiler]
[spoiler=קטע על שינוי תפיסות כלפי משימות לא אהובות]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-24T21:53:16):
[url=http://momjob.co.il/?p=2283,]קטע שכתבתי על שינוי תפיסות[/url] לפי התגובות הוא לחלוטין לא הובן, אולי אתן תצלחנה יותר :-)

[b]@[/b] (2010-10-25T16:26:39):
[u]לפי התגובות הוא לחלוטין לא הובן, אולי אתן תצלחנה יותר[/u]
אני הבנתי מצוין ואני בהחלט מזדהה. ואתן לך את השפיץ שלי בזה - שנים היינו ככה אבל בגלל שהוא ברדקיסט ואני מסודרת. שנים נחלמנו מי ינקה מה וכמה ומתי ומי יאמר ראשון תודה ויביע הערכה. בסוף לקחתי על עצמי את מטלות הניקיון עקב חשבונאות פנימית שלנו.
ומה קרה ברגע שהרפיתי? לאט לאט ובלי לשים לב בן הזוג הצטרף.
ככל שהפסקתי להעיר ולבקש ולהתעצבן כך הוא הצטרף.
והיום מטלות הניקיון מתחלקות בינינו בצורה שוויונית לגמרי בלי שאמרנו מילה ובלי שהתחשבנו.
וזה הישג מדהים מבחינתי. וזה קרה כי קיבלתי אותו כפי שהוא והפסקתי להילחם.
אני חושבת שחלק מהתגובות שקיבלת שם נובעות מכך שנשים רבות רואות במלחמה מטרה ולא אמצעי ואפילו לא שמות לב לכך.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-25T16:32:48):
שמחה לשמוע על התהליך שלך!
זה מדהים איך מה שנראה ענייני כל כך - מי ינקה - הוא לא באמת ענייני.
אני כל הזמן מזכירה את זה לבן זוגי. אני נותנת לו את הנשק נגדי... אני אומרת לו: תזכור שהויכוח בינינו הוא כמעט לעולם לא ענייני.

[/spoiler]
[spoiler=דיון על פיתוח כישורים]
[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-10-25T11:12:21):
שלום סאלי! אני יודעת שזה המקצוע שלך אך בכל זאת אולי תוכלי לתת לי בקצרה איזה כיוון שייתן לי מענה- אני מרגישה שאין לי כישורים. הייתי רוצה לצייר הייתי רוצה לנגן לפחות בכלי אחד אבל יש לי תחושה שאין לי את היכולת להתגבר עליה והיא- אני לא יכולה, אין לי את הכישרון. אני מפחדת להתחיל כי אני פשוט יודעת שזה לא יילך. מצד שני אני מרגישה שיש לי חסר רציני בחיים שלי, אין לי אף נושא שאני חיה אותו (חוץ מגידול ילדים..) ובוער בי ממלא ומשמח אותי.... אשמח אם תתני לי איזה כיוון... תודה רבה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-25T11:26:44):
שלום לך [po]כעפעפי שחר[/po] @}

אני מחייכת, כי ההודעה שלך נוגעת לליבי.
את כותבת במספר מילים קטן את המצב שמאפיין כל כך הרבה מאיתנו.
היו תקופות שהרגשתי תחושה דומה. לא הרגשתי שאין לי כישורים, אבל הרגשתי שאין לי כישורים שמובילים אותי לאיזשהו מקום...
התחושה כל כך מוכרת - חוסר יכולת או חוסר הרגל להסכים לעמוד במקום של "אני לא יכולה".
והתחושה ש [u]אני פשוט יודעת שזה לא יילך[/u] - האם היית מסכימה לומר "יש בי חלק שיודע שזה לא ילך"? או "חלק שאומר שזה לא ילך"? זה אולי חלק גדול, אבל בכל זאת, רק חלק אחד של החוויה שלך, נכון? זה לא באמת כל מה שיש בך.

כוון... המממ. יש לי רעיון בשבילך. אני לא מכירה את סדר היום שלך - חנ"ב או משרה מלאה או מה - אבל מה דעתך להקצות לעצמך חצי שעה בכל יום. חצי שעה אחת (רצוי שעה שלמה - אבל אין שום בעיה להתחיל בחצי שעה). רצוי בשעה קבועה ביום. ובחצי שעה הזו, זה הזמן שלך. זה הזמן שלך להתחיל לאפשר למשהו לזוז בחייך. בפעם הראשונה תשבי ותכתבי רשימה במחברת, את כל הדברים שמושכים אותך לעשות. במידה זו או אחרת. לא משנה אם את חושבת שתצליחי או לא, את רק רושמת. ואז את בוחרת אחד או שניים, לא בהכרח ה"נכונים" או הכי מתאימים, פשוט בוחרת, וכותבת לך במחברת, כמה דברים שתוכלי לעשות כדי להתחיל אותם. זה לא אומר שתצליחי, זה לא אומר שתגיעי רחוק (אולי כן, אבל אולי זו לא התחושה כרגע), אלא פשוט שאת מתחילה לעשות כמה דברים. ותרשמי כמה צעדים התחלתיים. ואז תשתמשי בחצי שעה ביום הזו כדי להתחיל לממש. מעט ולאט. אבל כן לעשות משהו. גם אם זה רק יהיה לגזור תמונות של כלי נגינה ממגזינים. רק אם זה יהיה ללכת להליכה בחוץ שבה את מדמיינת את עצמך מנגנת. או אם זה יהיה ללכת לחנות ולקנות לעצמך ספר בנושא שמעניין אותך. baby steps אבל בכל יום, 5 פעמים בשבוע.

יתכן שזה לא פשוט לארגן לעצמך את הזמן הזה. אבל אני מציעה לקחת את זה לעצמך - זה יכול להיות הצעד שיתחיל לשנות את חייך.
רק המשימה לארגן לעצמך את הזמן יתכן שתכניס שינוי קטן בך.

יש פה עוד קטעים שכתבתי (יתכן שמופיעים במעלה הדף) בנושאים דומים שאולי יעניינו אותך:
[url=http://tadmor.biz/%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A1%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D]איך לבצע הרבה יותר בחיים[/url]
[url=http://tadmor.biz/%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%A9%D7%AA%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%9D]איך לנוח בצורה שתחדש את היצירתיות[/url] (יש שם גם סרטון)
[url=http://tadmor.biz/%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D]ומשהו על שינוי בחיים[/url]

בהצלחה וספרי איך הולך @}


[/spoiler]
[spoiler=מנסה להסביר מה זו בדיוק התמקדות ומה בדיוק בדיוק עושים]
[b][po]פלו ניתה[/po][/b] (2010-10-25T21:35:22):
שלום סאלי
תודה לך שאת מפנה את הזמן כדי להתיחס לשאלתי.
האמת שהרבה פעמים נתקלתי בשם שלך באתר ואף נכנסתי לדף שלך.
קשה לי לגבש דעה בנוגע לשיטת ההתמקדות ולו משום שפשוט לא הצלחתי להבין מה זה ואיך זה עובד באמת בשטח.
זאת אומרת מה קורה במהלך הפגישה?
קראתי כמה דברים שכתבת ולפעמים אני לא מצליחה להבין את השפה שלך ולכן לא מבינה גם את התוכן, צריכה הסבר "ארצי" יותר.
אשמח לשמוע


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-25T21:48:27):
שלום לך @}

אני שמחה שאת שואלת! נותנת לי הזדמנות להסביר.

אני גם קצת צוחקת כשאני קוראת את זה. אני מודעת היטב לקושי להסביר מה זה התמקדות, מה קורה שם...
זה מצחיק כי כאשר מנסים, מרגישים מה זה.

אני מעתיקה לכאן פסקה [url=http://tadmor.biz/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA,]מהקטע הזה[/url] הראשון שכתבתי על התמקדות:
_גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, בעצימת עיניים, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, ולזכרונות. מתארים אותם, ונותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים. ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו, ובינינו לבין הסביבה.

אנשים שמעידים על עצמם שהם "לא מחוברים לעצמם", ומזהירים אותי שוודאי לא ירגישו דבר בתרגול כזה, נדהמים מכמה שהם כן מרגישים, וכמה שתחושותיהם משתנות אפילו לאחר תרגול בודד של עשר דקות. גברים שרגילים לדיכוי התרבותי שלא מאפשר להם להרגיש כמעט כלום, נדהמים ומתענגים על הגילוי הזה של הרגשות שלהם, ומהחופש הלא רגיל לחוות הכל, ומגלים פתאום שיש תקוה חדשה, יש פתח לשינוי. היחסים שלהם והחויה שלהם של החיים, יכולה להשתנות._

אז מה קורה תכל'ס כאשר עובדים בהתמקדות? חלק מהזמן של הפגישה מוקדש פשוט לשיחה. מה שלומך, מה קורה, מה מאתגר ולאן היית רוצה להתקדם. חלק מהפגישה מוקדש ללימוד התפיסה של ההתמקדות. בעזרת תרגילים פשוטים ומהנים - תרגילי כתיבה, מחשבה, שיחה. וחלק מוקדש לתרגול עצמו. בפגישות הראשונות תרגולים קצרים של 10-15 דקות, ולאט לאט מתחילים להכנס לזה ולהרגיש את ההשפעה, ואז עולים באורך התרגול - עד לאורך שמתאים לך. כשאני עושה לעצמי (עושים לי) אני לוקחת 25 דקות, אנשים שעושים איתי את זה בד"כ לוקחים 35 דקות ועד אפילו שעה. סה"כ הפגישה היא של שעה ועשרים דקות.

התרגול הזה מדהים בהשפעה שלו. בתור מי שעבדה שנים בצורה של שיחות בלבד, שיחות רגילות, רציונליות, הוכיתי בתדהמה עד כמה תרגול שמשלב יותר מאשר רק שיחה (חלק מהתרגול הוא כן שיחה - אבל מיוחדת) - יכול באמת ליצור מפנה, בתחומים שקשה להגיע אליהם רק דרך הרציו. יש דברים שהם רגש - ואם מוכנים להגיע אליהם מכוון הגוף, הרגשות עצמם, מצליחים ליצור את השינוי.

אני שוב כותבת בצורה מסובכת. אולי בע"פ אצליח יותר. או שתשאלי שוב?


[/spoiler]
[spoiler=מדוע סבלנות לא מספיקה עם ילדים? ודיונים: האם אפשר להכיל בלי שיכילו אותנו? האם אפשר להכיל בלי לספק את הרצונות?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-26T17:49:22):
והנה עוד משהו שכתבתי לאחרונה.
[url=http://saloona.co.il/blog/%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%91%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/?]מדוע לפעמים סבלנות לא מספיקה עם ילדים[/url]
מה עוד הם בעצם צריכים?

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-10-28T12:14:28):
[u]והנה עוד משהו שכתבתי לאחרונה.[/u]
סאלי, זה פשוט מצוין. נוגע בי בול. לוקחת לתשומת לבי לשים לב מה בדיוק אני נותנת.
אני מתקשה לקבל את השורה האחרונה שלך אבל זה חוסר הסכמה מוכר בינינו :-)


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-28T16:53:37):
תודה [po]ציל צול[/po] :-)

שורה אחרונה בקטע על ההכלה?
זה מה שאנחנו לא מסכימות?
באמת, לא שמתי לב שאת חושבת שאנחנו יכולות להכיל בלי שיכילו אותנו?...
זה מאוד שאפתני :-)


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-10-28T19:18:46):
הי סאלי.
כתבת כך : אולם את ההכלה האמיתית – לא נצליח לייצר ללא תהליך אמיתי ויסודי שנעבור בעצמנו – שבו מישהו יכיל אותנו בדיוק כך.
יכול להיות שקראתי אותך לא נכון בגלל שאני קצת מכירה אותך.
מה שאני קראתי זה את ההנחה שאת רוב ההורים לא הכילו כראוי ולא מכילים אותם כך כיום ולכן הן צריכים ללכת למישהו כדי שיכיל אותם בדרך הזו.
כלומר... אימון/טיפול/משהו חיצוני. כך קראתי את המילה "תהליך" ואת ש"נעבור בעצמנו" שנכתב בלשון עתיד.
קש לי עם מה שאני קראתי כעידוד ל"מיקור חוץ" של תהליכים התפתחותיים.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-28T20:13:58):
היי [po]ציל צול[/po],

כן קראת אותי נכון, אבל אני גם מסכימה איתך.
זה בהחלט משהו שאפשר ליצר אותו בסביבה הטבעית, וזה אפילו רצוי.
זה גם המטרה של תהליך חיצוני - להביא את התמיכה וההכלה לסביבה הטבעית.
רק שלפעמים לומר "אני אשיג את זה בעצמי" מקביל ללא להשיג את זה, ואז חבל.
אבל אם אפשר ליצר את זה בסביבה הטבעית - כמו שאחרי שנים רבות של עבודה אני יכולה - כמובן שזה הכי טוב.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2010-10-28T20:52:15):
אני חושבת שקבלה אמיתית של המשפט הזה
[u]זה בהחלט משהו שאפשר ליצר אותו בסביבה הטבעית, וזה אפילו רצוי.[/u]
דורשת קבלה אמיתית של העובדה שזה לוקח הרבה הרבה יותר זמן בלי מיקור חוץ.
יש אנשים שאין להם סבלנות לתהליך אישי ארוך מאוד או שהם רואים בזה בזבוז זמן.
הרי לפעמים מדובר על שנים ממש.
ובכל זאת, אני בעד ההתפתחות הזו ומאמינה בה מאוד.
אני חושבת שהמחלוקת בינינו היא על כמות האנשים שיכולים להשיג את זה בעצמם.
הולכת לישון עם המחשבות על מה שכתבת. זה באמת חומר מעולה למחשבה.
בדיוק היתה לי סיטואציה כזו שלשום. אני מקווה לפתור אותה טוב יותר בפעם הבאה.
תודה.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-28T21:46:18):
[u]אני חושבת שהמחלוקת בינינו היא על כמות האנשים שיכולים להשיג את זה בעצמם.[/u]
אולי. אולי גם יש לי פחות סבלנות ממך.
אני פשוט מסתכלת מסביב. אני רואה שלעבודה עם אנשים חיצוניים יש הרבה פעמים תוצאות מאוד טובות.
ולפעמים לא מספיק טובות - מכירה גם את זה.
זה גם לא או-או. שניהם טובים.
סה"כ זה נראה לי מועיל, לפחות שווה נסיון.

גם לי יש סיטואציות כאלה כל הזמן @}

[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2010-10-29T18:45:04):
אני רוצה להוסיף על דבריך, ונדמה לי שהיה משהו מזה בפוסט, שבנוסף לסבלנות ולהכלה, אני חושבת שהרבה פעמים, ולא רק אצל ילדים, יש צורך מאוד חזק בקבלה של הכרה, של סוג של נראות, למה שהם צריכים. וברגע שיש להם את ההכרה הזאת, את הנראות הזאת, זה יכול לתת הרבה שקט, גם אם הם לא יקבלו את מה שהם רצו בפועל.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-29T18:51:45):
[u]יש צורך מאוד חזק בקבלה של הכרה, של סוג של נראות, למה שהם צריכים[/u]

בהחלט, לגמרי.
זה לא רק אצל ילדים, אגב. אני מכירה את זה מעצמי.
לפעמים נדמה לי שזה העיקר שאני צריכה מהקרובים אלי. עם כל השאר אני יכולה להסתדר כפי שזה.


[b]דורותיאה[/b] (2010-10-29T09:56:55):
הי סאלי
גם אני קראתי ואהבתי את הקטע על הסבלנות. אבל לא הבנתי עד הסוף: למה אותה אם סבלנית לא היתה מכילה? איפה ההבדל - לדעתך - בין סבלנות והכלה? מה הדבר שהיה חסר כדי שהסבלנות שלה תהפוך להכלה? אני מקווה שאני מובנת בשאלה שלי. לרוב אני חושבת שהסבלנות כרוכה בהכלה: כשאני רגועה וסבלנית אני מקשיבה לילדתי ומסוגלת להכיר ברגשות שלה ולהבין מהו שהיא זקוקה לו. בעצם נדמה לי שלא ברור לי, מהדברים שלך, מה זו סבלנות ללא הכלה. אשמח אם תכולי להסביר איך "נראית" הכלה.
תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-29T17:36:52):
שלום לך דורותיאה,

איזה שאלה יפה שאלת אותי.
אני מעדיפה לא להמשיך עם הדוגמא של אותה אם, אלא לשתף מעצמי.
אני יודעת שבשבילי יש הבדל , וכמובן לפעמים גם חלקים משותפים. למשל, לפעמים הילדים יחזרו מבי"ס ומגן, ואני אהיה סבלנית. אתן להם לאכול בדיוק מה שהם רוצים, גם אם זה כמה דברים שונים. לא אגיב בעצבנות עם הם יזרקו כדורים בסלון או ליד שולחן האוכל, אלא בצורה יפה, ולא אכעס עליהם אם הם רבים, אלא אבקש בצורה יפה שלא ירביצו בפנים או עם חפצים :-) אבל הכלה זה יותר מזה. הכלה זה לחבק אותם אם הם כועסים (במיוחד עלי), זה (בשבילי) באמת להביט בפניהם, באמת לראות מה קורה איתם. אם הם רבים זה יהיה לקרוא לשניהם אלי לחיבוקים והקשבה.
לי די קל ליצר את הסבלנות המכנית, הטכנית, של לא להרים את הקול ולהתיחס אליהם בנימוס. אני די מתורגלת בזה.
אבל את ההכלה האמיתית, אני צריכה לתרגל ולהחזיר כל פעם מחדש. וזה מאוד תלוי באיפה אני עומדת מבחינה רגשית באותו יום או באותו שבוע, וגם כמה אני מודעת לזה.

וכמובן שהכלה מתחילה בסבלנות, בד"כ, אבל לא בהכרח. היתה פעם לא מזמן, אני זוכרת, שחזרתי מנסיעה ארוכה, וגם היתי במחזור וגם היתי מקוררת וגם היה לי יום עמוס מאוד. פגשתי את ביתי ולא היתה לי כמעט שום סבלנות. אבל דווקא היתה לי הכלה. שמחתי מאוד לפגוש אותה ויכולתי להקשיב ולראות אותה. והיא רצתה ללכת איתי לקנות משהו, ואמרתי לה שבסדר - אם זה בסדר בשבילה שאני ממש עצבנית. אפילו התחלתי לבכות כשמישהו חתך אותי בכביש, פשוט היתי ממש צריכה לבכות... זה היה בילוי ממש מעניין ומקרב איתה. חויה מיוחדת של הכלה ללא סבלנות. וכמובן שההיפך נפוץ יותר.

@}


[b]דורותיאה[/b] (2010-10-30T16:40:11):
סאלי תודה על תשובתך
מעורר מחשבה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-30T22:55:21):
[u]מעורר מחשבה[/u]

שמחה מאוד @}


[b]שילת[/b] (2010-10-31T14:49:32):
אני קוראת פה הרבה
מזדהה מאוד עם העיקרון של הכלה וכו'
ויש לי הרהורים:
האם העקרון הזה של לעטוף את הילד שלי מבחינה רגשית
לזהות את הצרכים והרגשות שלו ולספק אותם
(שזה מה שאני מנסה לעשות וזה מה שמרגיש לי נכון)
האם זה מחזק או מחליש?

הרי במהלך החיים הוא יהיה במסגרות שונות וייפגש עם אנשים שונים
שהם לא תמיד רגישים, מכילים ולעיתים קרובות - בדיוק הפוך

אולי הצורה שבה אני עוטפת את הילד שלי מחלישה אותו??? במקום לתת לו כלים לעמוד על הרגליים ולהתמודד עם נסיבות שונות??


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-31T16:23:58):
[u]אולי הצורה שבה אני עוטפת את הילד שלי מחלישה אותו??? במקום לתת לו כלים לעמוד על הרגליים ולהתמודד עם נסיבות שונות??[/u]

היי שילת,

שאלה יפה שאלת, שאלה שאני נתקלת בה לא מעט, במיוחד סביב ילדים יותר קטנים.

אני זוכרת שסבא שלי שהיה בשואה, אמר לי, שהיו מחקרים אחרי השואה, על התמודדות של ילדים בשואה (סליחה אם זה רגיש מדי). חשבו שילדים מבתים עניים מאוד, קשים, הרוסים, שידעו רעב ומכות - יתמודדו יותר בקלות עם הזוועות. הפתעה. היו אלו הילדים מבתים רגועים ומאושרים שהיה להם (איכשהו) יותר כוח לשרוד את הגיהינום.

הבנת עד עכשיו שאני לא חושבת שעיטוף הוא מחליש, גם הילדים העטופים שלי נראים לי חזקים למדי, במיוחד הגדולה שכבר עומדת יותר במבחנים - בת 8. סיפרתי כל מיני סיפורים על זה שהיא בנבחרת התעמלות קרקע, למשל, חויה לא עוטפת במיוחד, ופורחת שם. אני מרגישה שההכלה שלי מאפשרת לה להיות במקום רגשי טוב ולהתמודד עם דברים, ככה גם עם הבן, שהוא במקום רגשי מאוד טוב.

אני גם יכולה לראות זאת מתוך העבודה שלי, הרבה שנים של עבודה, וגם עבודה שעשו איתי. אני אמנם מאמנת, אבל אני ממש לא בסגנון של ללחוץ על אנשים להתקדם. ב"התמקדות" עובדים מאוד רגוע, מאוד מכיל, מאוד מקשיבים למה שיש. אפשר לומר שזה מאוד רך. והנה אנשים משיגים עבודות חדשות וטובות בקלילות, הולכים ומבצעים משימות גדולות כמו לכתוב יום יום עד שנכתב רומן שלם, הולכים ועומדים טוב במצבים שנראה שהם מלחיצים. אז בינתיים לא הבחנתי שרכות היא מחלישה.

אבל אני גם לא רוצה לנפנף את החשש שלך. האם את מרגישה שמשהו שאת עושה מחליש את הילד (למרות שכתבת שלא)?

ויש משהו שאני חושבת שהוא כן מחליש. והוא לספק את הרצונות של ילד מיד, בניגוד לצרכים. אם ילד רגיל שעל כל קיטור שלו מסירים מדרכו את כל הדרישות, או נותנים לו מוכן את מה שהוא היה יכול להשיג לבד, ומבטלים כל אתגר שעומד בפניו ע"י כך שמבצעים עבורו הכל - אני לא רואה את זה כהכלה אלא להיפך, כאיזה סוג של בריחה. מלמדים אותו לברוח ממה שמורכב, ממה שעומד בפניו. וזו לא הכלה. זה יכול להיות רחוק מאוד מלהבין אותו באמת. זה לראות את התסכול שלו בצורה מאוד שטחית.

אמשיך את הדוגמא של ביתי. כאשר היא לא רצתה את ההתעמלות קרקע כי פחדה מן התחרות, אני מאוד הכלתי אותה, מאוד הקשבתי, חיבקתי, הבנתי את הקושי (אחרי שקיבלתי תמיכה רגשית - זה לא היה לי קל בהתחלה). אבל לא רצתי להסיר את המכשול מדרכה. היו לי סיבות שבעיקר ידעתי שהיא מאוד מאוד פרחה שם עד אז. אז הכלתי וקיבלתי ונתתי לה לפרוק. והיתי איתה וליויתי אותה, ישבתי שם שעות. עטפתי לגמרי, בלי להוריד אותה מהמגרש.

אז באמת מעניין לחדד את ההבדל בין הכלה, עיטוף והחלשה.

@}


[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-11-01T21:00:16):
" אולם את ההכלה האמיתית – לא נצליח לייצר ללא תהליך אמיתי ויסודי שנעבור בעצמנו – שבו מישהו יכיל אותנו ..."
תוכלי קצת להרחיב על הההכלה, זה מרגיש לי כיסוד קריטי בחינוך, ואני מבינה את זה כהקשבה, אפטיה, קבלה, חוויה משותפת של הכאב, הזדהות.
למה זה משמעותי כל כך העניין הזה שמישהו אחר צריך להכיל אותי כדי שאני עצמי אוכל להכיל את האחר?


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-01T21:53:31):
[u]למה זה משמעותי כל כך העניין הזה שמישהו אחר צריך להכיל אותי כדי שאני עצמי אוכל להכיל את האחר?[/u]

שלום לך @}

שאלת אותי שאלה שאני חושבת שהיא מרכזית.

[u]אני מבינה את זה כהקשבה, אפטיה, קבלה, חוויה משותפת של הכאב, הזדהות[/u]
גם אני מבינה כך הכלה, חוץ מאשר ההזדהות. הזדהות זה כאשר אני בתוך הבור, ומישהו קופץ איתי לתוך אותו הבור. זה לא עוזר לי. טוב יותר כאשר הוא נשאר מחוץ לבור, אבל מבין אותי ויכול לתמוך בי לצאת.
למשל אם את כועסת על בעלך, ותספרי לחברה, ועכשיו גם היא כועסת על בעלך.
זה טוב לך?
בד"כ התחושה לא טובה כשאנחנו נסערים ואנשים סביבנו נהיים נסערים גם כן. זו הזדהות. והכלה לא חייבת להכיל הזדהות.
להיפך, הכלה זה כשאני אני, ואז יש לי מקום להכיל אותך ואת הרגשות שלך. אני לא את.

עכשיו, למה אני אומרת שמישהו צריך להכיל אותנו כדי שנוכל להכיל ממש?
כי לרובנו יש המון צלקות מהילדות, ובכלל מהחיים. לא משנה איזה הורים אוהבים ומכילים היו לנו (ובטח אם לא מכילים... או לא עד כדי כך) - אפילו אז - נפגענו. הצטלקנו. אולי זה הטבע האנושי. ויש לנו נקודות רגישות, כואבות.

ואז מה קורה? הילדים שלנו דורכים על הנקודות הרגישות שלנו. למשל, אם ההורים שלנו לא הכילו כעס, יכול להיות לנו מאוד קשה עם כעס. מרגישים רע מאוד כשכועסים, מרגישים רע כשכועסים עלינו. ואז הילד כועס. האם נוכל להכיל את הכעס? להיות שלווים, להבין אותו באמת, לא לכעוס עליו בחזרה, לתמוך בו בחוויה הזו של הכעס?

אני מנחשת שלא. אישית זו נקודה שהיתה לי קשה מאוד. היה לי קל להכיל עצב של ביתי, ותסכול, וכל מיני רגשות - רק לא כעס. כעס היה מכעיס אותי בחזרה. אם היא היתה נופלת לתוך הבור של הכעס - היתי מיד נופלת איתה פנימה לתוך הבור. ואז יש לנו שתיים בתור הבור, שתיים כועסות, שתיים נפגעות, ומי יכיל? מי יהיה מחוץ לבור, יציב, שליו, רואה את התמונה כולה, אוהב?

אז ברור שאני צריכה לצאת קודם מהבור, ואז לעזור לה לצאת.
בשבילי לצאת מהבור כולל הכלה. שמישהו יכיל אותי. מישהו שהוא מחוץ לבור ויעזור לי בדרכי החוצה. שמישהו יראה את הכעס שלי, ישמע אותו (הכעס אולי מופנה כלפי ביתי, אך ממש לא מגיע משם... הוא עתיק הרבה יותר), יתן לו מקום, יקבל אותי גם כשאני כועסת. ואז אני אוכל להשתחרר מהכעס הזה, חתיכה אחר חתיכה.

בכל פעם שהבת שלי כעסה עלי, אחרי שהתחלתי לעבוד על זה ב"התמקדות", כעסתי בחזרה פחות. לאט לאט נוצרו המון פעמים שבהם אני לא כועסת בחזרה כלל, ויכולה להכיל את הכעס שלה לגמרי.

היום היתה דוגמא חיובית. ביתי קיטרה על כל מיני דברים שאין לה, ויש לחברותיה, ולמה אני לא קונה לה. יכולתי לשמוע את זה ללא כעס עליה. חיבקתי אותה ושאלתי אותה עוד, שתפרט מה בדיוק היא רוצה ומה מפריע לה. אחרי חצי שעה כזו היא היתה שמחה וסיכמנו על תוכנית לעניין. התוכנית לא כוללת את כל מה שהיא רוצה - אבל מספיק, והתחושה שמה שהיא מרגישה הוא בסדר, את זה יש לה. לא יכולתי לעשות דברים כאלה בתקופות שהיתי עמוסה רגשית, ללא הכלה עבורי.

איך זה נשמע?

[/spoiler]
[spoiler=איך התמקדות השפיעה על קבלת עבודה]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-10-28T10:24:11):
שתי נשים שמתאמנות איתי קיבלו השבוע עבודה חדשה. ועוד גבר אחד בתהליך שנראה ממש טוב. אחת מהן הכפילה את המשכורת שלה פי שתיים וקצת יותר, ובתחום שמעניין אותה הרבה יותר.

כולם אמרו לי דברים דומים. שהם היו נינוחים בראיון, יותר בטוחים בעצמם, יותר הצליחו להעביר את המסרים שלהם, הרגישו יותר קרבה אישית עם המראיין, שהם ממש נהנו מהראיון, שהיה קליק.

אחת אמרה לי שבראיון שאלו אותה שאלה שאני נתתי לה בשבוע הקודם כשיעורי בית (בלי קשר לראיון, כי לא ידעתי שתשיג ראיון השבוע) שאלה לגבי החזון שלה.
והם מאוד נהנו מהתשובה.

הכי נפלא זה שבכלל לא דיברנו על ראיונות עבודה. הם עשו הכל בעצמם. אנחנו רק עבדנו בשיטת ה"התמקדות" על הרגשות שמפריעים להם, עוצרים וחוסמים, רק עבדנו על לקבל את עצמם כפי שהם, להביא יותר קבלה, שלווה ואמפטיה לעצמם, והנה, מתוך זה דברים קורים. מרגש.

[/spoiler]
[spoiler=סיפור על עונש שקיבלתי, מחשבות על עונשים, דיון: מה אפשר היה לעשות במקום זה?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-04T11:33:51):
לאחרונה הבשילו אצלי כמה מחשבות על עונשים. דברים שחשבתי עליהם שנים, כמובן, אבל עכשיו זה יותר מגובש.
אז יש כמה קטעים שכתבתי בנושא, הנה הראשון שפורסם. [url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/7236/%D7%94%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%95,]זה סיפור אישי שלי[/url] על עונש שקיבלתי בילדותי.


[b]שילת[/b] (2010-11-04T11:52:22):
כתבת מקסים
בהחלט מעורר מחשבות
אבל יומרני לצפות שאנחנו כהורים לעולם לא נשגה כמו שאבא שלך "שגה"
אנחנו בטוח נשגה
ומה שמשנה בעיניי זה הסה"כ של חווית הקשר בינינו
אם הסה"כ הוא קירבה ואמון, אז לא קרה כלום אם פעם אחת הילד שלי הלך לישון מתוסכל ועצוב


[b]אחת[/b] (2010-11-04T12:05:39):
[u]אם הסה"כ הוא קירבה ואמון, אז לא קרה כלום אם פעם אחת הילד שלי הלך לישון מתוסכל ועצוב[/u]
כן קרה. הוא הלך לישון מתוסכל ועצוב.
את צודקת שהסך הכל חשוב יותר אבל הרגעים הקטנים חשובים גם.
לראיה - סאלי זוכרת בחדות גדולה את הרגע ההוא. וגם אני זוכרת את שלי. אז כנראה שזה חשוב.

[list]
[*] קשה לי כשאומרים לילד "לא נורא, לא קרה שום דבר". כן קרה. והוא יחליט בעצמו כמה זה נורא.
[/list]


[b]שילת[/b] (2010-11-04T12:31:59):
וגם אני זוכרת בחדות את הרגעים שלי וחווה בעצמה רבה את השריטות שלי גם עשרות שנים אחרי
אבל אמא שלי לא התכוונה, ולא יכלה לצפות את הפגיעה וגם במקומות שהיא פגעה היא לא תמיד אשמה כי לעיתים היא הנציחה אצלי את הפגיעות שלה עצמה

אז אני לא מתייאשת ומשתדלת בכל מאודי להפסיק את השרשרת הזו
ולטפל בעצמי בשביל לתת לילדי ילדות בריאה יותר

אבל אני גם לא מתיימרת , אם אנסה אצטרך ללכת על ביצים בהתנהלות עם ילדי


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-04T12:44:00):
[u]אם הסה"כ הוא קירבה ואמון, אז לא קרה כלום אם פעם אחת הילד שלי הלך לישון מתוסכל ועצוב[/u]

מצד אחד, נכון. יצאתי אדם שמח ומצליח, עם קשר קרוב להורי ולהרבה אנשים אחרים. אז אפשר לומר שלא קרה כלום.
ומצד שני, קרה משהו. קרה משהו די גדול, אפילו. גם אם ניתן לתיקון.

אנחנו לא חייבים ללכת איתם על ביצים. אבל אפשר לאט לאט להרחיב את היכולת שלנו, כדי לפגוע בהם פחות.

[u]ולטפל בעצמי בשביל לתת לילדי ילדות בריאה יותר[/u]
בדיוק לזה התכוונתי.

[u]"לא נורא, לא קרה שום דבר". כן קרה.[/u]
נכון, קרה. ואם נכיל מספיק את החויה שלו, יכול מאוד להיות שבסופו של דבר גם הוא ירגיש שלא קרה כלום :-) אבל בהתחלה, קרה.
בדיוק אתמול היתה לי הדגמה. הבן שלי חזר עם אביו מאוחר הביתה, אחרי שהיו אצל סבתא ואכלו, והוא בכה ובכה שהוא רוצה רימון. אבל היה מאוחר, וידעתי שהוא לא ממש רעב, אם כי היה לי ברור שהוא אכן רוצה רימון. לא הסכמתי לרימון, אבל חיבקתי אותו הרבה זמן, ואמרתי לו שאני יודעת כמה הוא עצוב בלי הרימון, וכך הלאה איזה עשר דקות טובות. אחרי זה הוא קם שמח וטוב לב (באמת!) וצחצחנו שיניים. אני חושבת שבסוף הוא הרגיש שלא קרה כלום, וכמובן הרימון הובטח והתקבל בבוקר. אבל החויה הזו, אני לא חושבת שתשאיר עליו חותם שלילי.


[b]דורותיאה[/b] (2010-11-04T14:36:51):
הי סאלי
המאמר שלך באמת יפה ומרגש. אבל אני תוהה. את מספרת על ענין הרימון עם בנך. עכשיו נניח שאביך היה יושב ומחבק אותך ומסביר לך שלא היום סיפור אבל מחר כן. בדיוק כמו שעשית עם בנך. האם בכך היה נגמר הענין מבחינתך? אני לא חושבת.
אז למה את חושבת שעם בנך זה עבר טוב? אולי גם הוא נשאר בתחושה שאמא לא מבינה אותו? נכון, את ממש בטוחה שהוא לא צריך בערב את הרימון. אבל הוא ממש בטוח שהוא רוצה רימון. ואם היה אוכל קצת רימון ומגיע בעצמו למסקנה שאינו רעב ומספיק לו? אני שואלת אותך לא בגלל ענין הרימון אלא בגלל שנדמה לי שכמעט אף פעם אנחנו לא יכולים להבין אלא את הצד שלנו, ולא יכולים להעריך את עוצמת הפגיעה בילד. את אומרת שזה בסך הכל רימון ובסך הכל לא הסכמת בערב וכן היית איתו וחיבקת. אבל אולי הוא יגיד שמשהו נשבר מבחינתו כי אמא לא הבינה עד כמה הוא רוצה לאכול את הרימון הזה. תוהה


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-05T23:22:10):
היי דורותיאה,

שמחה לנהל את הדיון הזה איתך. אלו באמת שאלות עדינות, ואני לא חושבת שיש תשובה אחת תפורה על פי מידה, שמתאימה לכל מצב.
לא זוכרת איפה קראתי, לפני שנים רבות רבות, מישהו כתב שאין טענה שהיא תמיד נכונה ואין טענה שהיא תמיד לא נכונה. לכן הנכונות לא מאוד מעניינת, אלא איזה ערך ניתן לשאוב מכל טענה. וזה ככה כללית לגבי מה שכתבתי. ספציפית,

[u]שכמעט אף פעם אנחנו לא יכולים להבין אלא את הצד שלנו, ולא יכולים להעריך את עוצמת הפגיעה בילד[/u]
מסכימה, חלקית בלבד.

אני חושבת שאני יכולה לראות את עוצמת הפגיעה, לפחות במידה מסוימת.
זה גם תלוי בכמה הקשר פתוח, ובכמה הדחקות משתמשים באופן קבוע. אם ילד יושב וצופה ב - TV, את לא ממש יודעת מה שלומו, ומה עוצמת הפגיעה. אבל אם את יושבת עם ילד ומחבקת אותו, ומביטה בפניו, וגם רואה את ההתנהגות שלו בהמשך הערב (שוב: בלי שיש מוצץ בפיו, שוקולד בידו או כל דבר שיטשטש את המצב הרגשי האמיתי שלו), ואם את קשובה ורוצה לראות מה שלומו, אני חושבת שאת יכולה לדעת מה שלומו. ולא היה נראה שמשהו באמון שלו נשבר. להיפך, אח"כ הוא היה ממש שמח.

והנקודה היא שאמא כן הבינה כמה הוא רוצה לאכול את הרימון, היא ישבה איתו שעה ארוכה והקשיבה והבינה.
לא נתנה את הרימון, נכון. אבל יש הבדל בין מילוי הרצון לבין ההבנה.

יותר מזה. אני חושבת שלתת לילד גמור מעייפות רימון, זה פחות להקשיב. זה מאוד קשור לתפיסת העולם שלי, שמתחים נצברים בחיים בכל מקרה, וחייבים לתת להם מוצא. אם הוא עייף, ומתוח, אני חושבת שעדיף לו לשבת ולהתחבק איתי, לבכות ולפרוק (מבחן התוצאה: ילד שמח בסוף) מאשר לקבל את הרימון, שהיתי די משוכנעת שהוא לא היה צריך. אז הוא היה מחכה עשר דקות להכנה, אוכל שני ביסים, ואז בוכה על משהו אחר, עוד יותר מאוחר בלילה.

אני חושבת שאם אבא שלי היה ממש קשוב ואקטיבי בקשר שלנו, וער למה שקרה, הוא היה יכול לתקן את הנזק גם בלי לקרוא את הסיפור.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-05T23:24:30):
עוד כמה מילים על מילוי רצונות בניגוד להקשבה והכלה.

לפעמים ביתי בת ה - 8 מבלה יומיים או שלושה לא בבית. משפחה, חברים. במקומות הללו ממלאים את כל רצונותיה באופן מוחלט, כולל ממתקים כמובן.
היא חוזרת משם במצב רגשי הרבה הרבה פחות טוב מהרגיל.
לא היו חסרים לה שם לא רימונים ולא הקראות סיפורים, אלא הקשבה והכלה.


[b]דורותיאה[/b] (2010-11-06T20:22:51):
סאלי,
תודה על התשובות שלך. האם את מוכנה להמשיך ולהסביר?
[u]אני חושבת שאם אבא שלי היה ממש קשוב ואקטיבי בקשר שלנו, וער למה שקרה, הוא היה יכול לתקן את הנזק גם בלי לקרוא את הסיפור.[/u]
איך לדעתך?
אני תוהה כי נדמה לי שלפעמים להקשיב באמת (ולהכיל) זה אומר למלא את הרצון של הילד, הרצון הקונקרטי באותו הרגע ממש, יהיה הרצון הזה מיותר, מטופש, סתמי או בעייתי ככל שיהיה. לא תמיד זה כך, אבל לפעמים כן.
אני קצרה בזמן ואולי לא מסבירה את עצמי טוב
אשמח להבין


[po]סאלי תדמור[/po]* (2010-11-07T09:11:32):
שלום לך דורותיאה,

מעט דברים מעניינים אותי יותר מאשר לדון איתך בזה @}

לא קל לי לענות על השאלה הזו, כי היא מכילה כל כך, כל כך הרבה. כל הבוקר הסתובבתי איתה בראש וחשבתי על מספר כוונים שונים להתייחס אליה.

אבל הנה עכשיו צץ לי עוד כוון. זה מזכיר לי אשה שדיברה איתי על עודף משקל. עבדנו בשיטת ה"התמקדות", שבה לומדים להכיל, לקבל, לשמוע, להביא אמפטיה, סבלנות וסקרנות - לכל חלק שבנו, לכל חלק של החויה שלנו, לכל מה שיש לנו בפנים. (לומדים גם להביא פחות הזדהות - אבל את זה לא קל להסביר במספר מילים, זה מה שעובדים עליו הרבה).

היא שאלה אותי: [b]איך אני יכולה להביא אמפטיה לחלק שבי שרוצה לאכול שוקולד, בלי לאכול שוקולד?[/b]
וזה בדיוק מה שאת שואלת. האם להקשיב ולהכיל לא אומר למלא את הרצון?
ואני אומרת שלא. הכלה ומילוי רצון כמעט לא קשורים. כמובן שלפעמים זה פשוט למלא את הרצון. אבל לפעמים זה לא פשוט, או לא רצוי, או אפילו מזיק מאוד.
למשל במקרה של שוקולד. להכיל את הרצון הזה שלה (או של ביתה, לא משנה) יכול לסבך אותה בבעיות קשות ביותר.
אז מה עושים עם הרצון הזה? דוחים אותו? מדחיקים אותו?

הצעתי לה לחשוב על מצב שבו ביתה היתה רוצה לשתות אקונומיקה. איך היתה מגיבה?
אחרי שהחלה מלהסביר לילדה שזה לא בריא ואפילו לכעוס אליה, הגענו לרעיון של פשוט לשבת איתה, לחבק אותה, לשמוע את הרצון העז שלה לשתות אקונומיקה, אולי הילדה תבכה ואפשר יהיה לחבק אותה. וככה כמה זמן שזה יקח. עד שהילדה תרגיש "מוקשבת" לחלוטין, מובנת לחלוטין, מוכלת לחלוטין - וזהו. היא תעבור לנושא אחר, באופן טבעי. ואולי זה יחזור על עצמו מספר פעמים. האם לא תיתן את האקונומיקה, אבל זה לא אומר שאי אפשר להקשיב, להכיל, להביא הרבה אמפטיה לרצון.

לא כל רצון הוא קיצוני כמו אקונומיקה, וגבולות הם שרירותיים תמיד, כתבתי כאן קטע די מעניין על גבולות [url=http://onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/5385/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%94%D7%91%D7%AA.]ומשמעת אוהבת[/url] כל אחד מאיתנו שם את הגבולות שלו במקום אחר, ויתכן ששלי שונים משלך. יתכן שבעינייך סביר לשבת לארוחת ערב מאוחרת גם אחרי שאכלנו לא מזמן. אבל כולנו נתקלות במקרים שבהם לא ניתן או שאנחנו לא רוצות למלא את הבקשה, ואז יש אפשרויות אחרות פרט לדחיה, כעס או תסכול (שלנו - יתכן שהם יהיו מתוסכלים).

זה מזכיר לי עוד פרט קטן מילדותי. בגיל מסוים הבחנתי בכך שאבי מוכן לקנות כמעט כל דבר שאבקש, ואילו אמי מסרבת לחלק מהבקשות. לכן העדפתי לבקש ממנה, כי אז ידעתי בוודאות שזה בסדר. אם אבי הסכים לא היה לי שום מושג אם זה באמת סביר, או שאני מגזימה. והעדפתי את הקרקע הבטוחה שלה.


[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-11-07T11:58:13):
וואו! זה מדהים, הפוך מכל ילדה אחרת שהייתה הולכת דווקא לאבא....
תודה על תשובתך בעניין ההכלה, בהחלט ענית על שאלתי. קראתי את המשך בדף ונזכרתי בסיטואציה שהייתה לנו הבוקר- בעלי נסע לזמן קצר לחבר וביקשתי ממנו שייקח את ביתי הקטנה איתו כדי שיהיה לי יותר קל להכין את בני לגן ואז בני החל לבכות (ומכ-ל הלב) אני רוצה את אבא! ככה כמה דקות. ניסיתי להרגיע אותו ולהסביר לו אבל זה לא עזר לבסוף נתתי לו אקטימל (שבשבילו זה יותר מסוכריה..) וזה שינה לו את ההרגשה בשניה. התכתובת הזו השאירה בי את ההרגשה שלא עשיתי כ"כ בטוב אבל לא נראה לי שפה הכלה היתה עוזרת. אולי כן? מה את אומרת?
לגבי מה שכתבת במאמר על אבא שלך קודם כל ממש התפעלתי איזה אבא מדהים! הלוואי עלי.. אם היית יכולה להחזיר את המצב אחורה כשאת במקום שלו אחרי שכבר החלטת על העונש, מה היית עושה? מעניין...


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-07T12:54:57):
שלום לך,

אבא שלי אכן אבא מדהים. והבנתי שהסבא שלו היה מדהים, גם אימו, ככה שכנראה משהו מיוחד זורם שם דרך החינוך....
לפני כמה שבועות שמעתי איזה סיפור על סבא שלו, מישהי אמרה שהוא לא הרשה לגעור בילדים.
מה?!?! היתי בהלם. תחשבי מתי זה, חרדים בפולין, בתקופה שאני חושבת שמכות לילדים היו שגרתיות ביותר, משם הביטוי "להרביץ תורה". אז אסור לגעור???
ובכל זאת מעניין שהרבה רכות לפעמים הגיעו עם קשיחות נקודתית מוגזמת. מעניין מעניין.

עכשיו חוזרת אלייך, עם בנך שבכה. אני מסכימה איתך, התגובה שלך לא היתה אופטימלית. כי דחקת את ההרגשה שלו עמוק יותר, ושינית את ההרגשה השטחית באופן מלאכותי ע"י סוכר. כך שהגעגועים לאבא נשארו לא מוכלים, לא מוקשבים, לא מוכרים, בלי לגיטימיות. וכן, הכלה היתה עוזרת מאוד, אם היית יכולה לתת אותה.

אבל זה נפלא!!! כי את לומדת. ואת ערה למה שאת עושה. ואני עושה שגיאות כאלה גם. לפעמים אפילו במודע - כי באותו רגע זה מה שאני יכולה לספק. וכולנו. ואם את לומדת - אז את על הדרך הנכונה, והבן שלך זכה בך שאת אם כזו. ואל דאגה - הוא יעלה את זה בפנייך שוב. הוא שוב יבכה כשאבא יעזוב, ותהיה לך הזדמנות להכיל ולתקן. הם חוזרים על זה שוב ושוב, וזה טוב.

עכשיו לשאלה שלך עם העונש... אחרי שהחלטתי על העונש... קודם כל זה קרה לי הרבה פעמים. לא עם עונשים, כי אני לא משתמשת, אבל עם החלטה שהחלטתי עליה, שעכשיו אני לא מרשה X, ואז התחרטתי. פתאום הבנתי שהרצון של הילד גדול ממה שהערכתי. פתאום הבנתי שהאיסור שלי מוגזם, או לא מספיק חשוב לי, או שהבן שלי העלה איזה טיעון שלא חשבתי עליו - ובעצם אני מסכימה! ואז אני נסוגה. אני אומרת ששיניתי את דעתי, ומסבירה מדוע. והילד שמח ואני שמחה איתו, אני לא נוטרת טינה. אני מפרגנת לו את ההישג שלו. זה כשאני במיטבי כמובן, זה לא תמיד.

ואם זה כבר קרה לגמרי? לא ירדתי מהעץ והמצב כבר הסתיים, ובדיעבד אני מתחרטת? אני מדברת איתם על זה. מסבירה שטעיתי ומתנצלת. ואם הם בוכים וכועסים וצועקים, אני משתדלת להכיל כמה שאפשר. להבין אותם את הכעס שלהם, מוצדק או לא - זה לא משנה.

@}


[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-11-07T19:12:18):
"ובכל זאת מעניין שהרבה רכות לפעמים הגיעו עם קשיחות נקודתית מוגזמת. מעניין מעניין"
לא כ"כ הבנתי את המשפט הזה.. אשמח אם תסבירי.


[b]דורותיאה[/b] (2010-11-07T22:23:15):
הי סאלי
השאלה שלך ממש חשובה וקולעת (בענין אי-אכילת השוקולד אבל גם בלי כעוס על החלק שבי שרוצה שוקולד) ועדיין היא מרחיקה אותנו מענין הילד שתלוי כל-כך בהורה שלו.
אני ממשיכה את הדיון, בסדר?
דוגמת האקונומיקה שלך לא מוצלחת לדעתי. מי רוצה לשתות אקונומיקה? ואם נשנה את הדוגמא כל המקרה ייראה לנו אחרת.
בואי ניקח דוגמא של ילד צמא שרוצה כוס מיים קרים, בסדר? האם אפשר להביע הכלה לצורך שלו לשתות מים בלי לספק לילד כוס מים? אני חושבת שלא.
אני חושבת שאם הייתי מתחננת לכוס מים מאימי, והיא היתה יושבת עימי, מלטפת את ראשי ברכות ונותנת לי לבכות על כתפה, זה אכן היה פחות נוראי מאשר אם היתה צורחת עלי, אבל עדיין מרגיז מאוד. לכאן מתקשר לי המאמר שלך על ההבדל בין סבלנות להכלה, מאמר נהדר לדעתי. אני חושבת שבתגובה כזו (וכך התרשמתי מסיפור הרימון שלך) מדובר בהרבה סבלנות ובתגובה שלילית מאוד נעימה וחביבה ונטולת תוקפנות (שזה תמיד טוב) אבל כזו שבפועל עיוורת לצורך אמיתי שצריך לספק אותו כאן ועכשיו.

דוגמת המיםהיא חשובה לדעתי כיוון שברור לכולנו שמדובר בצורך ממשי. אבל נדמה לי שילדים קטנים (וככל שהם קטנים זה מובהק יותר) חווים לעיתים קרובות את הרצון שלהם כצורך עז וחריף, גם אם לא מדובר בצמא נורא. גם אם מדובר ב"תיקני לי את הבובה המגונדרת הזו". כן, נכון, אני כאמא יכולה להגיד שזה לא צורך כמו שתיית מים. אבל אני זוכרת את עצמי בילדות, רוצה נורא נורא משהו (תחפושת מסוימת), מקבלת הרבה אמפטיה וחביבות אבל רק לא את הדבר עצמו, ומרגישה שלא רואים אותי ממטר. מה שרציתי היה את המשהו הספציפי הזה ולא חביבות מאמא.
לדעתי זה נקשר לשוקולד. כי אני לא חושבת ששוקולד הוא תמיד תחליף למשהו אחר. והרי זו ההנחה שלך כאן. לפעמים שוקולד הוא באמת שוקולד (או רימון. או סיפור). ובתור אדם מבוגר (ומאוזן ומחובר לתחושותי) אני יכולה להגיד שבא לי עכשיו ריבוע שוקולד, לא במקום שום דבר אחר, פשוט שוקולד, ואז לאכול אותו בשימחה וללכת לישון. אבל אם הייתי ילדתך אני מניחה שהיית מחבקת אותי ומנחמת אותי אבל עושה הכל רק כדי שלא אוכל את קוביית השוקולד הזו לפני השינה. אבל אני ממש רוצה שוקולד. ואני חושבת שהכבוד לילד אומר למלא צורך שהוא שלו (ולא שלך), לקבל את הביטוי של הצורך ככן (ולא תמיד לחפש איזשהו הסבר נסתר שמתחבא מאחורי מה שהילד מבקש - כאמור, דוגמת המים) וגם לא רק להתעסק עם רגש התסכול שעולה אצל הילד כשהצורך שלו לא מתממש.
ברור שיש פעמים שבהם אי אפשר למלא בקשה של ילד. אין כרגע שוקולד בכלל באזור. יש לך אלרגיה לשוקולד ומסוכן לאכול אותו, או שיש הפסקת מים (או מצור) וצריך להמתין... במצב שכזה ברור שאמפטיה לצורך היא מרגיעה. אבל זה היוצא דופן, לא כך?
נדמה לי שהכלה (ושוב - במיוחד אצל ילדים קטנים) קשורה בקשר הדוק למילוי הצרכים והרצונות של הילדים, באופן שהוא כמה שיותר מדויק (מבחינת נקודת מבטם). אני חושבת שאין דבר משמח יותר מלבקש משהו ולקבל בדיוק את הדבר שרצינו (ולא חשוב אם הדבר הזה הוא משהו רוחני, יצירתי ומתוחכם או סתם אובייקט גשמי וירוד או איזה שניצל שנורא רציתי).
יצא ארוך....


[b]דורותיאה[/b] (2010-11-07T22:30:15):
וגם - הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך בענין הסיפור של אבא והסיפור.
מה לדעתך אביך יכול היה לעשות שימנע את האכזבה הגדולה שלך? ממה שאני הבנתי כשקראתי אותך (בענין רב), זה שנכון היה לוותר על העונש, לגלות הבנה למאמץ שלך, רחמנות ביחס לכשלון, ולספר את הסיפור כבכול ערב..
בלי לספר את הסיפור (כלומר לוותר על העונש) - מה עוד ניתן היה? - מהפרספקטיבה שלך כיום.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-07T22:50:28):
היי דורותיאה,

ההמשך שלך מחדד את השאלה שלך, אני חושבת, שהיא למעשה, על הבדל בין מילוי [b]רצונות וצרכים[/b].

בגיל אפס אנחנו מתייחסות לכל "בקשה" של הילד כאל צורך, ואצות טסות למלא אותו מיד (לפחות שואפות לזה). אנחנו לא נחבק ונלטף תינוק שרוצה לאכול, אלא נאכיל במהירות האפשרית. ומתישהו בהמשך אנחנו מתחילות להבדיל בין צרכים ורצונות, ומשתדלות לספק היטב את הצרכים, ואילו לגבי רצונות, אנחנו מנסות להסתכל על התמונה הכוללת (גם על הצרכים של אנשים אחרים, למשל) ולעשות את המיטב.

רק שיש חילוקי דיעות מסוימים איפה הצרכים ואיפה הרצונות.
וגם, אני חושבת, שחלק מחילוקי הדיעות הם בנקודה עד כמה ההקשבה והאמפטיה [b]בפניה עצמן[/b] חשובות, או לא כל כך.

על איפה עובר הגבול בין רצונות לצרכים אני לא חושבת שצריך להתווכח. כל אם מציירת את הקווים במקומות שונים. בעיני גם להיות צמא לפעמים זה לא נורא, וכמובן שבד"כ מספקים מים מיד. אני בהחלט מתייחסת ברצינות גם לרצונות כמו בובות, גם אם לא אספק אותם מיד, אלא למשל בחג או ביום הולדת.

על זה שהכלה קשורה אצל ילדים למילוי הרצונות, אני לא יכולה להסכים. אולי את מתכוונת שזה מכבד אותם. הכלה בכל זאת זה משהו אחר, שקשור יותר לרגש מאשר למשהו גשמי. זה מהמילה מכל. מכל שמכיל אותם כמו שהם. אין פה שינוי של המצב.

אבל זה בסדר להניח את זה כך. אולי אכתוב על זה עוד משהו בהמשך, וגם אחשוב על זה עוד, וגם את יכולה לנסות בימים הקרובים להתבונן בנקודה הזו, איפה ההכלה בקשר שלכם ואיפה סיפוק הרצונות והצרכים.

לגבי העונש, בלי לספר את הסיפור, הנה מה שכתבתי שמתאים לזה:

[u]אם זה כבר קרה לגמרי? לא ירדתי מהעץ והמצב כבר הסתיים, ובדיעבד אני מתחרטת? אני מדברת איתם על זה. מסבירה שטעיתי ומתנצלת. ואם הם בוכים וכועסים וצועקים, אני משתדלת להכיל כמה שאפשר. להבין אותם את הכעס שלהם, מוצדק או לא - זה לא משנה.[/u]

@}



[b]דורותיאה[/b] (2010-11-08T21:43:44):
הי סאלי
אני לומדת הרבה מהשיחה (הוירטואלית) איתך, על כל מגבלותיה האינטרנטיים.
הייתי שמחה אם הייתי כותבת על הכלה. את צודקת, אולי אני באמת לא סגורה על נושא ההכלה. מה זה אומר להכיל בלי לספק את מה שהילד מבקש. כמובן שאני חושבת על כל העניין מתוך החוויות שלי (לרוב זה כך, לא?), וזוכרת תחושות חריפות של היעלבות ממקרים כאלה שהיו איתי מאוד חביבים (וזו נדמה לי הסבלנות מהמאמר הקודם שלך) אבל לגמרי לא הבינו (כך חשתי) שהרצון שאני מבטאת הוא רצון כן, אותנטי, חריף ומשמעותי. אז השאלה היא באמת איך מראים לילד שמבינים זאת מבלי להענות לבקשה שהילד מבטא.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-08T23:04:42):
[u]אני לומדת הרבה מהשיחה (הוירטואלית) איתך[/u]

שמחה :-) גם אני.

המממ... הכלה.

[u]שהיו איתי מאוד חביבים (...סבלנות...) אבל לגמרי לא הבינו (כך חשתי) שהרצון שאני מבטאת הוא רצון כן, אותנטי, חריף ומשמעותי.[/u]
פה את מבטאת יפה מה הכלה היא לא. היא לא רק חיבה. וגם יש פה משיכה למה היא כן: להבין את עומק הרצון שלך, את הגודל שלו והחריפות שלו.

לא אהבת את הדוגמא של האקונומיקה, אבל אני בילדותי הסתקרנתי מאוד מאקונומיקה. הריח החריף שלה סיקרן אותי, ומשך אותי לשתות אותה, אם כי לא עשיתי זאת. יש מקרים שבהם אי אפשר בכלל לקיים את הבקשה של הילד. וכן אפשר לשבת איתו ולשמוע את הכל. את גודל הרצון. את החריפות והמשמעות שלו. אפשר לדבר על זה. לשאול ולהקשיב. אין לי מתכון איך להראות לילד שמבינים, בלי למלא את הבקשה, אבל עצם השאיפה לעשות זאת, אני חושבת שהיא תביא תוצאה חיובית. אפילו עצם זה שההורה מנסה להבין את גודל הצורך.

הכלה, והכרה, אגב, לא מחייבת בעיני הבנה רציונלית מלאה. אני זוכרת משפט נפלא שבן זוגי אמר לי לפני שנים: אני לא מבין אותך בכלל, אבל אני אוהב אותך כפי שאת. זה ריגש אותי מאוד. אז מה אם הוא לא מבין אותי בדיוק? הבנה זה נעים, אבל לא תמיד קריטי. הרצון להבין, או הקבלה שלי כפי שאני, ריגשו אותי יותר מאשר הבנה רציונלית מלאה, שהיא תמיד מוגבלת.

אגב, הכלה בעיני היא לא משהו מסתורי במיוחד. זה כמו חיבוק. חיבוק לרגשות ולרצונות של הילד. הכרה. אני שומע אותך ויכול לקבל אותך כמו שאתה.



[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-08T23:21:57):
משהו לגבי הקטע עם אבא שלי.
מישהי אמרה לי שהקטע הזה גרם לה לתחושה ממש גרועה, שהיא אמא רעה, בגלל שאפילו אבא כזה טוב, ומשהו אחד שלו פגע בי ככה. אז מה איתה?
אפילו חשבתי למחוק את הקטע הזה, אבל מצד שני קיבלתי לא מעט אימיילים של תודה על הקטע הזה, שזה פתח להם הרבה מחשבות.

רציתי להבהיר, שהמטרה של מה שאני כותבת זה לעורר חשיבה. לעורר רצון בכל אחד מאיתנו ליצור איזה שינוי (תמיד כוללת את עצמי בזה - בכנות), לעשות עוד צעד אחד קדימה. לבדוק את התפיסות שלנו (למשל שעונשים זה טוב או לא נורא), לאתגר את עצמנו.
להרגיש רע עם עצמנו זה רגש לגיטימי, וגם רגש מעניין שווה בדיקה, אבל זו בטח לא המטרה שלי. אני חושבת שכולנו אמהות ואבות טובים - לעכשיו. ושלכולנו יש הרבה מקום לצעוד קדימה.

באהבה לכל ההורים @}


[b]דורותיאה[/b] (2010-11-09T08:34:26):
תודה סאלי
את עוזרת לי לחדד מחשבות ולנסח התלבטויות.
מקווה שגם בפועל ליישם טוב יותר - הכלה ושות'.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-09T09:34:36):
[u]את עוזרת לי לחדד מחשבות ולנסח התלבטויות.[/u]

בשמחה בשמחה @}


[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-11-09T20:18:42):
ענית לי כמדומני אבל מעניין שמה שאת קוראת לו קשיחות מוגזמת בעיני זה חינוך, אני תוהה לעצמי בימים האחרונים איך צריך להתייחס לילד שלא עושה מה שאומרים לו. לי נראה שכשמסבירים לילד יפה והוא לא סר מהתנהגותו צריך לעשות איזה מעשה שטיפה יזעזע אותו ויראה לו שזה באמת חמור.
בני בן 3 וחצי למד להגיד לי לא רוצה ואני ממש קרועה ומתבחבשת עם עצמי איך לנהוג איתו, זה נראה לי קו אדום, אולי אני מגזימה אבל זה נותן לי תחושה שכל הסמכות שלי נפגעת. מה דעתך איך אני יכולה לעצור את התופעה הזו בלי עונשים כי כשאני מענישה אני מרגישה שאני מכניסה את עצמי למאבק מול הבן האהוב וזה מכאיב. בכלל אני פתאום מרגישה שהילד שהיה הבן המתוק שתמיד חיבקתי פתאום נהייה כזה עצמאי וקצת מתרחק וזה קשה...

אגב ממש בלי קשר את מבינה את פישרו של הפתגם הזה "טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה" זה הופיע מעל החלון ומעניין אות מה המשמעות... תודה! אגב את הראשונה שאני ממש מתכתבת איתה בבאופן וזה ממש נעים לי!!!


[b]בלבוסטה[/b] (2010-11-09T20:58:55):
הי סאלי, (זאת יעל) - יותר פרטי לכתוב כאן.
ראשית, מה שאת מכנה הכלה עובד - אני יכולה לתת מליון דוגמאות לכך. אח התפקידים שלי כאמא הוא להבחין בין רצון לצורך (וכן, לפעמים צורך הוא לא מים/אוכל/שינה, אלא צעצוע/קוביית שוקולד כמו שנאמר קודם) [u]וגם[/u] ללמד את בני את ההבדל הזה. ההוכחה לקיומו של ההבדל הוא בדיוק המצבים שבהם ילד ממש רוצה משהו, אבל אחרי שהוא מקבל אותו הוא שוב עצבני/כועס/בוכה... (נדמה לי שכתבת על זה למעלה). ואז באמת אני מוצאת שההכלה - הבעת הזדהות ורבלית, חיבוק וכו מאוד יעילה. כמובן שהיא צריכה להיות אותנטית. ובכל אופן יותר יעילה מאשר שכנועים למיניהם.
אבל מה שהתכוונתי אליו בפייסבוק הוא הנושא של אלימות - עוד לא מצאתי דרך יעילה למנוע ואפילו לא להפסיק התנהגות אלימה (נשיכות וכיוב) שמתפרצת במקרים מסויימים - ענישה ודאי לא עובדת, גם לא שכנועים. המאמץ למצוא את מקור התסכול (רעב, עייפות, שעמום, דחייה חברתית) לא תמיד מצליח וגם שיטת התוצאות (שכל כך מצדדים בה ב'איך לדבר' ) כמו במאמר שהפנית אליו, מה גם שהרבה פעמים התוצאה האמיתית לא ניתנת לביצוע (למשל אנחנו אורחים ולא יכולים פשוט לקום וללכת). טוב אין פה ממש שאלה - אלא ההתלבטות התמידית


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-09T21:12:14):
יקירתי,

כיף לפגוש אותך גם פה :-) וגם בכל מקום...

אני לא זוכרת את הגיל המדויק של הבן שלך, נדמה לי 2 או 3. בגילאים צעירים כאלה, אני חושבת שיש התנהגויות שפשוט לוקח זמן לוותר עליהם. גבולות שלוקח זמן להפנים. אני זוכרת שאיפשהו אחרי גיל שנתיים שמתי לב לשיפור בתחום של הפנמת הגבולות, ועדיין, יש גבולות שנצטרך לתחזק לא מעט זמן. אם תצליחי (לא תמיד זה קל...) להמשיך להזכיר ולאסור בצורה אוהבת אך מיידית, שוב ושוב, אני בטוחה שזה יפסק. גם היום בגיל 5 כמעט, יש דברים שהבן שלי עושה, שהוא יודע שאסור. בד"כ יש גלים כאלה, פתאום איזו תקופה שהוא יורק על הרצפה, למשל. איי, זה נמשך איזה חודשיים, עד שהפסיק. ככל שהתרגזתי יותר זה החמיר, כשנרגעתי ורק חיבקתי אותו באהבה בכל פעם, זה היה הדרך לסיום.

הם אנשים. אנחנו לא יכולים לשלוט בהם שליטה מלאה. אבל אני מאמינה שאם אנחנו משפרים עוד ועוד את הקשר איתם, האהבה שלהם אלינו והרצון הטבעי שלהם לקחת חלק בעולם הזה, גורמים להם לוותר בסופו של דבר על ההתנהגויות האלה, לפחות לרוב.


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-09T21:28:29):
[po]כעפעפי שחר[/po],
[u]לי נראה שכשמסבירים לילד יפה והוא לא סר מהתנהגותו צריך לעשות איזה מעשה שטיפה יזעזע אותו ויראה לו שזה באמת חמור.[/u]

תענוג הדיון הזה. בסוף בטח אעשה מזה עוד איזה קטע מעניין.
הבעיה היא שאני חושבת שלא ניתן לכפות הבנה. אם הילד לא מבין שזה חמור, האם מעשה מזעזע באמת יגרום לו להבין? או יגרום לו להבין שמשהו לא בסדר בו עצמו? או באהבה שלנו? או בנו עצמנו ההורים? למה דווקא במעשה?
את מבינה מה אני אומרת? אם ההבנה עדיין חלקית, מי אמר שדווקא המעשה החמור יעזור?

זה מזכיר לי שפיאז'ה (פסיכולוג ידוע) אמר שאמפטיה לאדם אחר מתפתחת רק בגיל 7-8. כשראיתי את זה גיחכתי. אבל ככל שהם מתקדמים בגיל, אני רואה שזה נכון, האמפטיה מתחילה מגיל תינוקות, אבל לא מבשילה ממש לפני גיל 8, גם בגיל 8 היא לא מלאה. האם מעשים מזעזעים יכולים לזרז התפתחות של המוח והתפיסה? לא נראה לי.

[u]זה נראה לי קו אדום, אולי אני מגזימה אבל זה נותן לי תחושה שכל הסמכות שלי נפגעת[/u]
אני חושבת שאת מגזימה. מרשה לעצמי לומר, כי שאלת אותי :-) הסמכות שלך היא אצלך, ולא קשורה אליו. הלא רוצה שלו הוא שלו, וגם לא קשור אלייך. אתם שניכם עומדים בפני עצמכם, והערבוב שאת עושה - הלא שלו קשור לסמכות שלך - הוא זה שמסב לך סבל ([u]קרועה ומתבחבשת[/u]), לתפיסתי, ולא ההתנהגות שלו. לכן אני מזמינה אנשים לעבוד איתי ב"התמקדות". כי אפשר לעבוד על הדברים הללו. לחזק את התפיסה הבסיסית שלך של סמכות, להפחית את התלות שלך בהתנהגות שלו. זה ישים את ההתנהגות שלו בחזרה בפרופורציה - לא משהו עם השלכות אדירות עלייך. פה נכנס החופש האמיתי. אם המעשים של הילד מאיימים עלינו, זה מעמיס את הסיטואציה. לא מזמן עבדתי עם אשה (מקסימה) שהיתה מתווכחת הרבה עם הבן שלה על שיעורי בית. אחרי כמה שיחות היא ראתה את התפיסה שלה שהיא נשלטת. אחרי עוד כמה זה ממש הוקל, המצב כולו השתנה.

ועוד כמה מילים לעצם העניין:
[u]כשאני מענישה אני מרגישה שאני מכניסה את עצמי למאבק מול הבן האהוב וזה מכאיב[/u]
מסכימה איתך. הדרך הזו לא יוצרת קשר חם ואוהב, ובעצם שומטת את כל הבסיס לשיתוף פעולה בהמשך

[u]מה דעתך איך אני יכולה לעצור את התופעה הזו[/u]
התופעה של "לא רוצה"? לא חושבת שכדאי לעצור אותה. זה הבסיס (אחד הבסיסים...) לתפיסת העצמי שלו. הוא נפרד ממך ויש לו רצון נפרד. תחשבי על אדם מבוגר. כמה זה נפלא שהוא יודע לומר: אני לא רוצה!!! זה בדיוק מה שאת רוצה שהוא יפתח. אז זה ממש בסדר שהוא אומר את זה. ותצרכי למצוא דרכים להמשיך ולתקשר איתו, כך שבכל זאת ההתנהגות שלו תהיה סבירה. למשל, לפעמים, צריך לחבק את הקטנצ'יק ולומר לו, שאת מבינה לגמרי שהוא לא רוצה, וזה בסדר שהוא לא רוצה, ועכשיו בכל זאת תעשו X.

[u]"טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה"[/u]
היה איזה הסבר ששכחתי, משהו עם זה שלהיות חסידה זה להתחסד. לא להיות חסודים מדי. משהו כזה...

[u]תודה! אגב את הראשונה שאני ממש מתכתבת איתה בבאופן וזה ממש נעים לי!!![/u]
גם לי, מאוד, תודה על הדיון |L|


[b]בלבוסטה[/b] (2010-11-10T00:10:41):
הי, בול קראתי את הפוסט החדש בסלונה ונכנסתי לפני שאשכח - אז זה העניין - אני חושבת שבסופו של יום הייתי רוצה שהוא יסמוך על שיקול הדעת שלי ו"יעשה וישמע" או "ישמע ויעשה" בלי כל הבלאגנים מסביב, כי באותו רגע זה חשוב שהוא יקשיב לי , וגם , מה לעשות שאני חושבת שילדים צריכים להקשיב להורים שלהם (לא במובן הלא שפוי), ושאני הייתי בסך הכל ילדה ממושמעת למרות שלא הענישו אותי וכיוב.

כלומר, אם הוא נגיד מרביץ, קודם כל אני רוצה שהוא יפסיק כי אמרתי לו , אחר כך (שזה יכול להיות 5 שניות אחר כך), אני אכיל, אמצא את הבעייה, אחבק, אדבר וכל הדברים הללו. אבל אם הוא לא מפסיק וצריך להפסיק אותו בכוח (הוא מאוד מאוד חזק - עשה כפיפות בטן לפני שידע להתהפך...) אני מיד נכנסת לכעס על זה שהוא גם מתנהג לא יפה וגם לא מקשיב לי, ואז מאוד קשה לפתור את העניין בדרכי נועם.

(אגב הוא בן כמעט 4)


[b]שילת[/b] (2010-11-10T10:26:33):
ואחרי כל הדיון המרתק הזה, תגידו לי מי הרשה לנו בכלל להיות הורים בלי ללמוד את זה 10 שנים כולל סטאז'?
ולא אני לא מיואשת , אבל קולטת יותר ויותר את גודל המשימה האתגר



[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-10T22:23:50):
[u]אני חושבת שילדים צריכים להקשיב להורים שלהם[/u]
אני איתך. ללא ספק מצב בריא הוא שהילד סומך גם על שיקול הדעת שלנו, ולא רק על שלו, בעיקר בגיל הצעיר.
אבל את בעצמך אומרת - יש פה [u]ישמע ויעשה או יעשה וישמע_ ואלו דברים שונים. מכיון שאני מכירה אותך מעט, אני נוטה לחשוב שאת רוצה דווקא את ה"ישמע ויעשה" ולא את ה"יעשה וישמע". גם ישמע וגם יעשה. ולא קודם יעשה. וגם, _בסופו של יום הייתי רוצה שהוא יסמוך על שיקול הדעת שלי[/u], אבל השאלה היא, מהו סופו של היום? מתי את רוצה לקבל את זה? האם מיד, אבל תוך כדי נזק, או באופן איטי ויסודי יותר?

כתבת
[u]אני הייתי בסך הכל ילדה ממושמעת למרות שלא הענישו אותי[/u]
גם אני. למה שהילדים שלנו לא יהיו כך? אני חושבת שהם כן יהיו. גם הם לא מבצעים בצורה מושלמת עכשיו.
תראי. אני דורשת הרבה מהילדים שלי, המון. והם מקיימים את הרוב. אני לא מוותרת הרבה, אבל אני משתדלת להיות סבלנית איתם, להפריד את הכעס שלי מכל העניין, ולעבוד עליו בנפרד (בקביעות. לא יודעת איך מתפקדים היטב בלי זה). כך יש יותר יכולת לעבוד איתם על העניין הזה, וכמובן על דברים אחרים. כי בעצם הכעס שלנו הוא המפריע. המפריע למצוא עוד פתרונות יצירתיים וכווני מחשבה ופעולה.

ועם זאת, פתאום צלצל לי בראש, שאמרת קודם נשיכות וחשבתי על ילד קטן יותר. ואת אומרת 4 עכשיו ואני כבר לא בטוחה. זה לא גיל קצת מאוחר לזה?... אולי בכל זאת יש איזה עניין? אבל אז לא היתי חושבת על כוון של משמעת, בכלל, אלא יותר בכוון של משהו שמטריד אותו?

[u]אבל קולטת יותר ויותר את גודל המשימה האתגר[/u]
גם אני רואה זאת כך... ואכן, פעם האתגר של ההורות היה קטן יותר, אני די בטוחה, מעצם זה שהדרישות היו קטנות יותר. החיים היו יותר לגבי שרידה מאשר לגבי כל דבר אחר, ומה שהיה צריך לעשות זה "להשריד" את הילדים, כך שיחיו בכלל, ויהיו שבעים ובריאים, וגם ילמדו אולי משהו שיפרנס אותם אח"כ, וזהו. היום רוצים הרבה יותר, רוצים להיות מאושרים. ואז זו משימה הרבה יותר מורכבת, ולדעתי גם הביולוגיה שלנו לא תומכת היטב באושר (ההסטוריה שלנו בטח לא), אבל על זה אולי בפעם אחרת.



[b][po]כעפעפי שחר[/po][/b] (2010-11-11T11:14:40):
סאלי תודה רבה על הדברים שלך אני מרגישה שהם מחזקים בתוכי קול שקצת הוחלש לאחרונה, זה מדהים כמה שהורים יכולים לחבל מגיל צעיר בטיב הקשר עם הילדים, וזה באמת נראה לי כל כך נכון המקום הזה של לקרוא את המסר שהם מנסים להתייאש. בזכותך היה לי אתמול יום (בעיקר ההשכבה..) יותר הרמוני ונעים עם ילדי. תודה!


[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-11T12:19:14):
[u]סאלי תודה רבה על הדברים שלך אני מרגישה שהם מחזקים בתוכי קול שקצת הוחלש לאחרונה, זה מדהים כמה שהורים יכולים לחבל מגיל צעיר בטיב הקשר עם הילדים, וזה באמת נראה לי כל כך נכון המקום הזה של לקרוא את המסר שהם מנסים להתייאש. בזכותך היה לי אתמול יום (בעיקר ההשכבה..) יותר הרמוני ונעים עם ילדי. תודה[/u]

תודה תודה שכתבת את זה! שמחה מאוד לשמוע.
בדיוק אתמול יצא לי לשבת ליד אם וילדתה הקטנה, וחשבתי לעצמי, הממ.... כמה יותר [u]הרמוני ונעים[/u] אפשר היה לעשות את כל זה.

אגב, הרבה פעמים אם אנחנו מתחילים להיות יותר פנויים רגשית לילדים, אפילו קצת, זה יכול לפעמים לגרום תחושה שדברים "הולכים אחורה", כי פתאום צצות בעיות שהיו נסתרות קודם. אבל זה בסדר, זה חלק מהתהליך, זה מה שמאפשר לעבוד על עוד דברים.

[/spoiler]
[spoiler=זוית אחרת על עונשים. האם ילדינו הם עובדי היטק או עובדי נקיון?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-10T22:34:45):
[url=http://saloona.co.il/blog/%D7%9C%D7%AA%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93/]עוד קטע על עונשים[/url] - זוית קצת אחרת.
(בלבוסטה - זה ב"סלונה", מה שכבר קראת)

[/spoiler]
[spoiler=מה לבחור? יעוץ שווקי או יעוץ עסקי?]
[b][po]סאלי תדמור[/po][/b] (2010-11-11T22:16:04):
בנושא קצת אחר, הנה קטע שהתפרסם בדה מרקר על הבחירה בין יעוץ שווקי, יעוץ עסקי, אימון עסקי ואימון אישי.
[url=http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=[po]smb20101111]ממה כדאי להתחיל כדי לקדם את העסק?[/url] 328[/po]
[/spoiler]

[סאלי_תדמור*]

משהו שכתבתי לאחרונה על "התמקדות" ותסמינים פיזיים:

איך הגעתי ל"התמקדות"

יש לי וידוי: אני לא טיפוס רוחני במיוחד. משפטים כמו "מה שצריך לקרות קורה", או "לכל דבר יש סיבה"... הממ... בואו נגיד שהם לא טבעיים במיוחד בשבילי. אם משהו פיזיולוגי יטריד אותי, כמו כאב גב או בטן, אני לא אחפש את המשמעויות הנסתרות שלו, או את הכוונה שלו עבורי. אלא יותר נוטה לבדוק ולשנות את התזונה שלי, להחליט לתרגל יותר יוגה, או אולי ללכת לישון יותר מוקדם. אני בדרך כלל אחפש תשובות לעניינים פיזיים - בגוף עצמו.

אלא מה? רצה הגורל, או שאולי אני עצמי רציתי, למצוא שיטת עבודה שעובדת עם רגשות. אחרי 12 שנה של אימון, אמרתי: מספיק עם חשיבה ותפיסות בלבד. בואי נודה. חשיבה לא פותרת כל עניין. לא עבור המתאמנים איתי, ולא עבורי בחיי. צריך פה עוד משהו. והיתה לי תחושה שזה יהיה משהו שאולי יערב את הגוף. היו לי רמזים: הרי הרבה כל כך מורגש בגוף. מישהו חותך אותי בכביש – איי! - איזו התהפכות בבטן. מישהו כותב לי אימייל זועם שהקטעים שאני כותבת טפשיים – אוף! - איזו מועקה בחזה. זה הלך והתברר לי. יש פה גוף. כדאי ללמוד לעשות משהו איתו, חוץ מרק תרגול גופני, חיזוק והגמשה (מה שאני מאוד אוהבת, ומועיל).



מה עושים עם רגשות?

אז הלכתי ללמוד "התמקדות", ופתאום היה לי כלי מדהים. כל הרגשות שלא ידעתי מה לעשות איתם: להדחיק? לדכא? להתעלם? לנסות לחשוב בצורה חיובית יותר עליהם? כל זה לא עבד מספיק טוב, ולא ידעתי מה עוד אפשר לעשות. עכשיו דווקא היה הרבה מה לעשות: להקשיב. להיות איתם. להרגיש אותם בגוף (היום זה פשוט לי). לתת להם לספר לי עוד. ואז קרה מה שרציתי שיקרה כמובן, מה שכולנו רוצים שיקרה: הרגשות האלה התחילו להתפתח. לזוז. להשתנות. הכעס פינה את מקומו לפעמים לעצב, לפעמים לרצון חזק, לפעמים לאהבה, ולפעמים פשוט התפוגג. חוסר הסבלנות לילדי - רגש עקשן שכל ההוקוס-פוקוסים המחשבתיים שלי לא עבדו עליו - גילה בפני עולם שלם של רצונות נסתרים שלי, כעסים מן העבר, תסכולים, ובסופו של דבר, הרמה של חוסר סבלנות בחיי צנחה פלאים.



"התמקדות" משנה תחושות פיזיות בגוף

ואז התחיל להתגלות משהו חדש נוסף. משהו שבהתחלה התעלמתי ממנו, עד שהעדויות הלכו והצטברו בפני. "התמקדות" ותשומת לב לגוף ולרגשות יכולה גם לשנות תחושות פיזיות בגוף, באופן ישיר. "לפתור כאבים". ממש לא נוח לי לכתוב את זה, זה ממש לא תואם את התפיסה הרגילה שלי. אבל זה קיים.



כאב נוירולוגי בזרוע

הראשונה שאני זוכרת היתה בחורה שסיפרה לי בדרך אגב, ממש על הדרך, שיש לה כאבים בזרוע. יש לי משהו נוירולוגי, סיפרה. הזרוע שלי כואבת כל יום, הרבה מהזמן. אני לא יודעת אם אוכל לתרגל "התמקדות", אמרה, כי אמורים להקשיב לתחושת הגוף – והרבה פעמים כל התחושה שלי בגוף היא הזרוע הכואבת הזו. ואין טעם להתמקד ולהרגיש את התחושה הזו – זה בכל מקרה לא יעבור. זה רק מפריע להרגיש את שאר הדברים. תראי, אמרתי. ב"התמקדות" מקשיבים לכל מה שעולה. מה שמגיע הוא מה שעובדים איתו. אם יש כאב בזרוע – בואי נרגיש אותו. בסדר. התחלנו לתרגל. היא עצמה עיניים, הקדשנו כמה דקות להביא את תשומת הלב אל הגוף, ואני נתתי לה הנחיות פשוטות ביותר. בואי תראי מה מורגש בגוף. הזרוע מורגשת. בואי נראה אם אפשר להרגיש ממש את התחושה. את המקום המדויק, את הצורה. אח"כ סיפרה שזה הפתיע אותה. אף פעם לא הרגישה במדויק את התחושה, לא היתה סקרנית לגביה. יותר ניסתה לגרש אותה, כמו זבוב. נרגיש את הגודל. ואז הצעתי לבדוק אם היא יכולה לומר "שלום" לתחושה הזו. שלום – אני פוגשת אותך. אני כאן ואת כאן, ואני רואה ושומעת אותך. בהמשך, דיברנו גם על פיתוח היכולת ליצור פחות הזדהות. אני זה לא הכעס – יש כעס ויש אותי. אני זה לא הרצון. אני יכולה לשמוע את הכעס, הרצון, להביא אמפטיה אליהם, ואמון בכך שהם יכולים להשתנות (ועוד כמה דברים), אבל אני זה לא הם. וגם עם התחושה. אני זה לא הכאב בזרוע. אני זה אפילו לא הזרוע.

בסופו של דבר האימון שלנו לא עבד טוב עבורה. לא סיפקתי את הסחורה, וסיימנו אחרי מספר פגישות לא גדול. אבל העניין עם הזרוע השתנה. הזרוע כמעט שלא מציקה לי, אמרה. פה ושם אני מרגישה את התחושה, אבל במקרה כזה פשוט מרגישה אותה. מתבוננת בה, סקרנית יותר לפרטים שלה (גיליתי שזה נעים), אומרת לה שלום. בד"כ היא נחלשת, ואם לא, אני נותנת לה הרבה פחות משמעות. זו התחושה וזה אני, אני יכולה לשמוע אותה ואני לא מנסה לסלק אותה. הנושא הזה נעלם מחיי. אחרי כמה חודשים פגשתי אותה ושאלתי אותה במקרה על הזרוע. לא חזר.

היו עוד מקרים. אנשים שכתוצאת לוואי של העבודה שלנו הרגישו פחות כאבי ראש, כאבי בטן, עייפות. מעולם לא עבדנו על הדברים הללו באופן ישיר. זה היה מתוך התפיסה השונה כלפי התחושות והכאבים הללו, ואולי כתוצאה מהפחתת מתח ולחץ כללית שמלווה את העבודה ב"התמקדות".



כאבים ברגליים בהריון

הדוגמא המדהימה האחרת היתה אשה בהריון. כואבות לי הרגליים מדי יום, כבר שנים, אמרה, הרבה לפני ההריון. הבן שלי מעסה לי אותן מדי יום, אחרת זה כואב מדי. את זה סיפרה לי בדרך אגב. באותה פגישה תרגלנו "התמקדות" עם איזו תחושת עייפות שיש בה, תחושה של חוסר רצון לעשות כלום. רק לנוח ולנוח. נושא שהיא מכירה מחייה. העייפות הזו ממש הרתיעה אותה – היא פחדה ללכת וללמוד באוניברסיטה, כי יש שם הרבה מטלות ומשימות, ויש גם המון משימות בבית – איך תעשה את כל זה בלי להיות עייפה מדי? תרגלנו "התמקדות" והרגשנו את התחושה הזו ברגליים, תחושת העייפות, הרצון לנוח. תחושה כבדה מאוד. כמו משקולות גדולות ברגליים. הרגשנו והרגשנו את הרגליים, הקשבנו לתחושה על כל פרטיה, דיברנו איתה מעט, הבאנו אמפטיה. ובפגישה הבאה, שהיתה לאחר שבועיים, חיכתה לי הפתעה: העניין נגמר. אין יותר את הכאבים ברגליים. שכחתי מזה, אמרה. וההריון רק מתקדם – חשבתי שזה יחמיר.

היתי סקפטית. עשית עוד משהו? התחלת לעשות יותר ספורט? שינית משהו בתזונה, שאלתי? לא. אי אפשר להכחיש, אמרה, זה מה"התמקדות". זה כבר בערך חודשיים אחרי זה, היא קרובה ללידה. היא פעילה מתמיד ואם היא עייפה, היא נחה. נושא העייפות הזה נפתר והתחושה הזו ברגליים – כאבים חזקים במשך שנים – נעלמה.

והסנדלר?

ומה איתי? לאחרונה התמודדתי עם סימפטום פיזי מרגיז ולא נעים, במשך חודשיים. לא משהו שיוגה עוזר לו, אני חושבת, אבל המשכתי לתרגל הרבה יוגה, כמו תמיד. השתדלתי לאכול עוד יותר ירקות ופירות מכרגיל, ולישון טוב. אני לא חובבת תרופות וכימיקלים, אז עשיתי כל מה שאפשר שנראה לי מספיק טבעי, כולל כל מיני שמנים אתרים, פרוביוטיקה בכמויות, כל מיני טריקים טבעיים (כן סבתא אכלתי הרבה שום), כל מה שאפשר. כל דבר עזר קצת, אבל זה המשיך. ועוד ועוד. כבר התחלתי להיות מתוסכלת. לרפואה הקונבנציונלית יש רק תרופות חזקות מאוד להציע בתחום הזה, ואני עדיין לא התייאשתי עד כדי כך. אבל היתי קרובה.

יום אחד הלכתי ברחוב והרגשתי את התחושה הפיזית מציקה, ואז התעוררתי סוף סוף. אולי יש לזה משמעות רגשית? צריך להכיר אותי בשביל להבין עד כמה המחשבה הזו זרה לי. אפילו עכשיו אני עושה פרצופים סקפטיים. מה הקשר? בריאות זה מספורט ואוכל טוב. רגש זה משהו אחר. אבל המחשבה הגיעה, ואחרי שהיא הגיעה כבר לא יכולתי לנפנף אותה לגמרי. החלטתי להתמקד בתחושה, להרגיש אותה ממש, לנסות להביא אמפטיה אליה – אפילו קצת. החלטתי להקשיב לה (ובמקביל גם לסקפטיות שלי - עם פחות הזדהות). היא לא אמרה הרבה, ואין לי מושג מה המשמעות של התחושה הזו. טוב, אולי יש לי מושג קלוש, ממש ניחוש. אבל באותו רגע משהו בקרב בינינו נגמר. ועם כל הסקפטיות שלי, אני חייבת להיות כנה: זה עבר.

[סאלי_תדמור*]

סיפור אימון להנעה ולקשר עם ילד סביב ש"ב

העבודה שלי שונה עם אנשים שיש להם נסיון שונה בתחום ההתפתחות האישית. יש אנשים שמגיעים אלי בגיל 30 או 40, וזו הפעם הראשונה שהם לוקחים על עצמם עבודה כזו יחד עם אדם אחר. לעומתם, יש שמגיעים אחרי כמה סיבובים של טיפול פסיכולוגי, או אימון, או סדנאות, או כמה מאלה. בד"כ העבודה איתם מתקדמת מהר יותר, ולפעמים הקצב מאתגר אפילו אותי! אני צריכה להיות ערנית לא לעכב אותם בהתקדמות המטאורית שלהם.

האישה הזו היא מהקבוצה השניה. אני אם, ובהריון, סיפרה לי. הנושא הלא פתור שלי: לימודים או עבודה. עבדתי במספר תחומים, אח"כ לקחתי שנה חופש והיתי בבית. אני רוצה למצוא כוון בחיים. חשבתי על הוראה, אבל אין לי מספיק בטחון עם זה. אני יודעת שיש להוראה יתרונות וחסרונות, ואני רוצה לדעת שאני באה ממקום נכון. אנשים סביבי בעד, כולם. אומרים שזה מתאים לי. יש לי גם נסיון מסוים בזה, חיובי.



רוצה להיות שלמה עם הבחירה

אז מה היית רוצה להשיג בעבודה שלנו, שאלתי? אני רוצה לבדוק את התחושה שלי לגבי הוראה. אני רוצה להיות בטוחה, לא רוצה להתחיל ולהפסיק. אני רוצה ליצור יותר קשב לעצמי. מה הלו"ז, שאלתי. עכשיו עוד מעט תחילת הסמסטר, אם אני לא טועה? נכון, אמרה, צריך לפעול מהר. כבר הבוקר עשיתי שיחה לאוניברסיטה, שדחיתי הרבה זמן. צחקתי, כי האימון כמעט תמיד מתחיל עוד לפני השיחה הראשונה. השינוי מתחיל בהחלטה על שינוי.

התחלנו ללמוד את שיטת ה"התמקדות". בתרגול הראשון שלנו, בפגישה הראשונה, אמרה שהבחינה בכך שיש לה אמביוולנטיות לגבי הרבה נושאים בחייה, ושהיא מרגישה שההתבוננות הזו יכולה לפתור הרבה מצבים משתקים. התרגילים שעשינו היו מאוד מעניינים, אמרה.



חוסר סבלנות עם ילד

פגישה שניה: התרגילים שעשינו השפיעו לטובה, אמרה. משהו בי יותר רגוע, מתבונן, שקול. הבחנתי בתגובות שלי, במקום שהן פשוט יקרו. אני מחייכת. זה באמת עובד מהר.

כמו תמיד, מתחת לנושא המקורי מסתתרים נושאים אחרים שבעצם מפריעים יותר. בד"כ לוקח 3-5 פגישות כדי להגיע אליהם, אבל הפעם זה עולה בפגישה השניה. מה שמפריע לי הוא חוסר סבלנות, אמרה. זה עולה הרבה עם ילדי. כשהם מספרים לי דברים, ובעיקר סביב הכנת ש"ב.



עייפות כללית, חוסר חשק לעשות

עוד נושא שמבחינה שמפריע: עייפות. שאלתי את עצמי מה היתי רוצה שיקרה איתי השנה, אמרה, והגעתי למסקנה שהיתי רוצה יותר אינטנסיביות בחיי. מספיק עם החופש. ואילו עכשיו, שאני כבר מתחילה לעשות סידורים לקראת ההרשמה ללימודים, אני כבר מתעייפת. יש בי תחושה שכל הלימודים האלה זה כאב ראש אחד גדול. אני פוחדת שזה יתיש אותי. אני לא אוהבת עומס.

לקראת סוף הפגישה, היא שמחה. החשש שלי יותר ברור לי עכשיו.



מתחילה ללמוד

פגישה שלישית: אני יותר ויותר בטוחה בכוון שלי, אמרה. לא בטוחה איך, אבל אני הולכת על זה. חבל לבזבז עוד שנה. אני בטוחה שאני לא רוצה להשאר ככה, כמו עכשיו, עוד שנה בבית. אחרי השיחה הקודמת שלנו הגעתי למסקנה שהחשש שלי קשור לעומס בחיים בכלל, ולא קשור ללימודים. אני מכירה את הדפוס שלי, אני נכנסת לעשיה ומתעייפת – פיזית ורגשית. ואני חוששת שבלימודים אצטרך נשימה ארוכה. אבל אני הולכת על זה בכל זאת, מחר אני נרשמת.

בתרגול בפגישה הזו עלתה תחושה חזקה של כאב ברגליים, כאב שהיא מכירה כבר שנים. היתה תחושה שהכאב קשור לאיזה רצון חזק במנוחה רבה, שיש לה. רצון לא לעשות את מה שהיא צריכה, רצון שיניחו לה, לראות הרבה טלויזיה. לקראת סוף התרגול התחושה ברגליים השתחררה לחלוטין. מדהים ההבדל! אמרה. מדהים מדהים מדהים, חזרה וחזרה, איזו תחושה קלה ברגליים. הן הרגישו כבדות כמו אבנים גדולות, ועכשיו, כלום. זה היה תרגול מעניין. עכשיו אני יותר אמפטית לחלק בי שרוצה לנוח.


כאב חזק ברגליים - שעבר

פגישה רביעית: לא תאמיני. היה לי שבוע אינטנסיבי ביותר, עם המון עשיה מכל סוג. ולא היתי מותשת בכלל (היא אפילו בהריון...). אני מרוצה מהחיים שמתמלאים. אפילו הילדים שלי הבחינו בהבדל בי. והכי מדהים, הרגליים שכאבו לי יום יום, הרבה לפני ההריון, עד כדי כך שילדי היו מעסים אותן מספר פעמים ביום – זה נעלם. נגמר. פעם היה קשר בין רמת הפעילות שלי לכאבים, עכשיו כלום. נרשמתי ללימודים, וגם התחלתי ללמוד. לקחתי על עצמי גם מספר פרויקטים אחרים שתכננתי. אני עובדת עם תוכניות, כפי שסיכמנו, וזה עובד מצוין.

למשל, סיפרה, היתה פעם שחזרתי מהליכה וכאבה לי הבטן, והיתי עייפה. פעם זה היה נמשך כמה ימים. עכשיו נחתי, הרגשתי את התחושות, נתתי לזה מקום בלי להתבעס מזה כל כך. ההתנגדות לתחושות פשוט לא הגיעה. הבחנתי במחשבות שלי על הנושא. ואחרי שנחתי, זה עבר, והמשכתי את מה שרציתי לעשות.

בשלב הזה אני ממש מופתעת מקצב ההתקדמות. אבל זה כך – ולא רק אצלה – מי שעובד הרבה על נושאים בחייו, יכול להשתמש בצורה יעילה מאוד בכל סוג של עבודה. היתי גם חשדנית מעט, חשבתי שהכאבים אולי יחזרו – אולי יש שם עוד משהו – אבל בינתיים זה כבר כמה שבועות אחרי, והם נעלמו.



הילד לא רוצה לשבת להכין שיעורים

יש לי גם יותר יכולת בנושא של לבצע דברים עכשיו, לא לדחות, אמרה. שמעתי את הקול שבי שרוצה לדחות כמה משימות, ובכל זאת ביצעתי אותן.

עולה שוב נושא שעלה בפגישה השניה, הקשר עם הילדים, בעיקר סביב הכנת שיעורי הבית. במיוחד ילד אחד. יש לנו קשר נפלא, אמרה, והוא ילד מקסים, אבל יש הרבה מתח סביב הכנת השיעורים. הוא זז הרבה, ולא מציית למה שאני מבקשת. האם עונשים הם התשובה?

תרגלנו תרגול התמקדות מעניין על נושא השיעורים והקשר ביניהם. בסוף אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר רגועה לגבי הנושא, זה הפך להיות פחות טעון.

פגישה חמישית: היום אני מרגישה עמוסה, אמרה. לא מרגישה את ה"עזבו אותי כולכם" הרגיל, שהיה פעם, אלא משהו מעט שונה, ובכל זאת. המון דברים מתקדמים ונעשים, ואני קצת חוששת. אנחנו מדברות, ועולה נושא השינה. אני באמת לא ישנה מספיק. הולכת לישון מאוחר מדי, ולא נרדמת טוב. הקשר עם הבן סביב שיעורי הבית, לא השתפר. להיפך, זה נראה גרוע יותר (סימן טוב, אני אומרת אבל רק לעצמי, לפחות משהו זז, זה לא נשאר סטטי). לפעמים אני מרוצה מההתנהגות שלי, כשאני שלווה ובטוחה. ולפעמים אני לא בטוחה בכלל. האם אני דורשת יותר מדי? אני לא אוהבת שאני כועסת עליו, ונותנת עונשים קטנים כמו לא לשחק עם חברים. אני מרגישה במבוי סתום. אם כי, היא אומרת בדיוק את מה שחשבתי, אני מרגישה שהקושי צץ כי אני יותר מקשיבה ומודעת. זה הכוון הנכון, אבל מאוד מתסכל כרגע.



מה קורה כשלא ישנים?

עשינו כמה תרגילי מחשבה על הקשר שלהם. על הפרדה בין העובדות שקורות בפועל, ובין התפיסות שלה לגביו, לגביה ולגבי הקשר. אבל כשבאנו לתרגל התמקדות, קרה משהו מעניין. היא כמעט לא יכלה לתרגל – היתה עייפה מדי, והתחילה להרדם. וזה היה מעולה. כי היא הבחינה, עד כמה היא עייפה, ועד כמה זה לא משרת אותה. איך היא יכולה לתמוך רגשית בבן שלה, בקושי שלו, אם היא עייפה ברמה כזו? בסוף התרגול העייף הזה (ועדיין היה די נעים... יכולות מרשימות בהחלט יש לה), אמרה לי: אין סיכוי שאמשיך ללכת לישון מאוחר כמו עד עכשיו. פשוט לא. אני לא מוכנה להיות עייפה כך. זה לגמרי ברור לי עכשיו.



אני מפוטרת

פגישה שישית ואחרונה לעכשיו, אחרי שבועיים: הכל מתקדם. לימודים – מצוין. יצרתי קשרים עם נשים אחרות בקבוצה, ואנחנו עוזרות זו לזו. קשר עם בן הזוג – עלה מדרגה. משהו שונה. רגוע, קרוב ומחבק. עם ילדי – הנושא של שיעורי בית פשוט לא מטריד יותר (אפילו אני מופתעת. כל כך מהר? חשבתי שרק אני עצמי עובדת במהירות כזו...). אני זוכרת שזה היה עניין, אבל זה לא. משהו ממש השתנה. קנינו שולחן וכסא לבן, והוא מכין שיעורים בחדרו. אני נחה במיטה לידו. אני פחות מציקה לו, והוא פחות זז. מדי פעם עושה הפסקת ספורט קצרה, וממשיך. אין יותר מתח סביב העניין. זה קרה ללא מאמץ. לא רבנו אפילו פעם אחת סביב העניין, אחרי שפעם היינו רבים מספר פעמים ביום על זה. שחררתי קצת, ומשהו שם השתנה.

כל זה מהעבודה שלנו? שאלתי בתדהמה. כן, אמרה. רק אנחנו התעסקנו בזה. אין לי הסבר אחר, שום דבר אחר לא השתנה.

אני גם נהנית מהלימודים, ספקות מסוימים שהיו לי לגבי כוון ההתמחות – נעלמו. מרגישה שבחרתי מצוין את הכוון, מאתגר אותי בדיוק ברמה נעימה. פעם חששתי שהתחום הזה קשה מדי, אבל לא. יש לי דרייב לזה.

אני ישנה הרבה יותר. בן זוגי עוזר לי עם זה. הוא לקח את זה על עצמו. גם נרדמתי יותר בקלות וישנתי יותר טוב.

אני גם יותר בקשר עם אחרים, בני משפחה אחרים למשל. יותר טלפונים, יותר מארחת. משהו בי יותר פתוח כלפי אנשים. יש השפעה גדולה על חיי, למה שעשינו, אפילו שאני לא מבינה בדיוק את מה שעשינו.

בפגישה הזו עבדנו על נושא אחר, וזהו, הגיע זמן להפסקה. אני מרגישה שאני רוצה לקחת את מה שעשינו לעוד תחומים בחיי. ובהמשך נעבוד על תחומים עמוקים אחרים.

בהצלחה לך, אישה מרשימה שכמותך! השארת אותי תחת רושם עמוק.
יש לי זכות ללמוד מאנשים כאלה. בעצם, מכל אדם.

[סאלי_תדמור*]

מכתב שכתב לי גבר שעבדנו יחד.
הוא הצליח בעסקים ופרש בגיל צעיר, ורצה למצוא כוון חדש בחיים.

שוחחתי עם סאלי תדמור מספר שיחות. רציתי לגבש לעצמי את הכוון שלי בחיים, אחרי שהצלחתי בעסקים, ופרשתי בגיל צעיר. רציתי להתארגן עם עצמי, ולבחור כוונים חדשים בחיי. הרגשתי קצת תועה ואובד, חסר כוון.

נהניתי מאוד לשוחח עם סאלי. בניגוד לפסיכולוגים מסוימים, שהם כל כך כבדים, וכל כך עסוקים בתיאוריות, שבקושי אפשר לדבר איתם... מהשיחות עם סאלי יצאתי תמיד בהרגשה טובה. שמח, קליל. זה היה מהנה. אני עצוב לסיים, ומתכנן להמשיך לשוחח מדי פעם.

למדתי מספר דברים חשובים. בגלל שיש לי השכלה בפסיכולוגיה, הדברים אולי לא היו לגמרי חדשים. אבל ידע לא מספיק. אם לא מודעים לדברים היום, לאיך שהם מתבטאים בחיים היום – זה לא עוזר. ולדבר על הדברים האלה עם סאלי, עזר. אולי לפעמים פשוט צריך לשמוע את הדברים ממישהו אחר. עכשיו הדברים יושבים לי בראש, ואני יכול להשתמש בהם יותר ביעילות.

היה דבר משמעותי שהבנתי בשיחות האלה. מכירים את תיאוריית השלבים של אריקסון? אמרתי לסאלי שאני נמצא בשלב האחרון של חיי, שלב שבו מתבוננים אחורה על החיים. ואז אתה יכול להיות שלם עם עצמך, או מיואש, תלוי איך אתה רואה את חייך. סאלי קראה כמה פסקאות בעמוד הרלוונטי, בספר של אריקסון שהראיתי לה, ואמרה לי, ידידי, אתה לא בשלב הזה של ניתוח אחורה של חייך. אתה בשלב המשמעותי ביותר בחייך, שלב הבגרות. שלב שבו יכולה להיות פוריות, או קיפאון. ליצור דברים, או להפסיק להתפתח.

וזה נכון. זו היתה בחירה מוטעית שלי, לראות את עצמי בשלב האחרון של חיי. היום אני רואה את הדברים מעט שונה. הגעתי לכמה החלטות על שינויים בחיים. שינויים קטנים – אבל בכוונים שאותם רציתי לממש. החלטתי, וכבר התחלתי ליישם.

דיברנו גם על ההבדל בין התנהלות לפי הנסיבות, אנשים אחרים, רגשות, נטיות – כל מה שסאלי קוראת לו "נסיבות". זה כמו להיות עלה נידף ברוח. לעומת זאת, על האפשרות להתנהל מתוך בחירה. בחירה אמיתית שלי, האני שלי. ולהגדיר את זה ככה בצורה נחרצת – מתי אני פועל מתוך בחירה, ומתי מתוך נסיבות – נותן לי תחושה טובה, של כנות עם עצמי, של יותר אפשרויות.

אפילו אשתי אומרת שאני יותר חזק, וממוקד בעניינים שמקדמים אותי.

תודה! אני ממליץ על שיחות איתך.

[סאלי_תדמור*]

חויה מיוחדת היום.

הבת שלי כעסה עלי ובכתה מכעס, קרוב ל - 40 דקות! של כעס עלי! ממש חזק, עם המון בכי ובעיטות עם הרגליים (בת 8... בעטה בשמיכות ובכריות). רוב הזמן החזקתי מעמד יפה, ידעתי שזה משהו שצריך לצאת. זה לא קורה הרבה, אולי פעם בכמה שבועות. הזכרתי לעצמי כל הזמן שאלו רק רגשות, לגיטימיים וטובים, זה לא שאני לא בסדר... כמה פעמים כמעט כעסתי חזרה אבל חזרתי להקשיב לה. חיבקתי אותה כמה פעמים תוך כדי.

בסוף - מדהים! איזה אושר! היא ממש צחקה, הרגישה כל כך טוב, התחילה לומר דברים מתוקים מאוד לי ולאחיה (היא כעסה על שנינו). זה היה מדהים לראות את זה. אני עושה את זה בקביעות (מוציאה את כל מה שיש לי - לא עליה כמובן...) ואנשים כמובן שמתאמנים איתי עושים את זה איתי. אבל כמה פחות מובן מאליו זה עם הבת שלי. והנה עשיתי את זה. ממש ממש עד הסוף.

לא אומרת שזה קל - אבל אם מצליחים אפילו 5 דקות, זה מתגמל כל כך...

[סאלי_תדמור*]

כמה מילים שכתבתי לאשה שניסתה טיפולים אלנטרנטיביים כפתרון למצוקה רגשית.

[סאלי_תדמור*]

עוד חויה מאוד מיוחדת. התמקדות עם גבר שחווה אובדן של ידידה.
בד"כ בהתמקדות מרגישים מסופקים אם יוצאים קלילים, שמחים, עם כווני פעולה, ברורים ברצונות...
ואולם הפעם המטרה היתה שונה. המצב ההתחלתי: בלבול, מחשבות רודפות, חלומות רודפים, נסיון לברוח מהמחשבות לכוון של המון עבודה, הסתגרות מהמשפחה...
והמצב בסיום: עצב. עצב מורגש. ורצון להיות קרוב למשפחה, להביא אליהם את העצב הזה.

כמה יותר טבעי. כמה יותר אמיתי.
כמה יותר בדרך להבראה.

[סאלי_תדמור*]

התמקדות ראשונה היום, והאישה אמרה לי בסוף: אני לא מבינה. אני חושבת על הדברים האלה יום ולילה. למה לומר אותם לך מרגיע, משנה, משפיע? זה אותו דבר שאני אומרת לעצמי. מה, אני צריכה לשמוע אותך (אני מהדהדת בחזרה חלק מהדברים) בשביל לשמוע את עצמי באמת?

אבל ככה זה לפעמים. לפעמים משהו בנו מדבר ומדבר, ואנחנו לא מקשיבים. וכשמישהו יחד איתנו מקשיב לקולות הללו בפנים, משהו בנו מתחיל להקשיב. אני חושבת על זה לפעמים כמו על "דייט מונחה". כמו בתוכניות הטלויזיה שבהן המאמן יושב עם אוזניות ומצלמה בחדר השני, ומאמן בזמן אמת את המתאמן שיושב על הבר בדייט. אז זה ככה פה, אני מלווה את הדייט הזה של האדם עם הקולות הפנימיים שלו.

חוויה כיפית.

[בלבוסטה*]

הי סאלי
קראתי הרבה בעמוד שלך היום.
בעיקר התעניינתי בנושא של הכעס - מה עושים עם הכעס, הכעס שצריך להוציא ואסור להדחיק וכו... (אין טעם לכתוב הכל שוב).
הילד שלי כועס/מתוסכל הרבה (זה הולך אצלו ביחד), כמו כל בן בגיל 4 זה יוצא באלימות או בבכי. הנושא של אלימות מאוד מכביד עלינו ומהווה בעיה קשה בגן (סיפרתי לך פעם?). [רגע של אפולוגטיקה אמהית - כל הבנים בגן מרביצים, אבל משום מה אצלו זה מעצבן את הגננות יותר].
בכל מקרה, מצד אחד ברור לי שזה גם קשור אלי/אלינו ולהתנהגות שלנו במצבי כעס, שלמרות שהיא לא אלימה אני כן רואה כאן דפוס מולד או סביבתי שהוא מחקה. וברור לי שעבודה עצמית תוביל גם לשיפור שלו כמו בדוגמא של המטופלת שלך ושיעורי הבית.
אבל - יש דברים שצריך לפתור מהר, כמו למשל, שהילד יפסיק להרביץ. איך מלמדים ילד לעשות את הדבר הזה של - אחריות על הכעס, לצד התיאור של הכעס כחלק ממני. איך מלמדים את ילד להוציא את הכעס בצורה שלא פוגעת באחרים? בבית אני יכולה לתת לו לצרוח ולבכות ולהרביץ לשק אגרוף ומי יודע מה (כמו בדוגמא של הבת שלך), אבל ברגע שהוא לא איתי, אני רוצה לצייד אותו בכלים יעילים יותר להתמודדות הזאת.

[סאלי_תדמור*]

בלבוסטה מקסימה @}

אני לא יכולה להבטיח כלום, כי יותר מדי תלוי ביותר מדי פרמטרים, אבל לפעמים לעבודה שלנו עם עצמנו יש תוצאות מהירות ומפתיעות. באמת. במיוחד כאשר נקודת ההתחלה די טובה, ואני טיפה מכירה אותך וחושבת שנקודת ההתחלה שלך די טובה (שוב מסתכנת בטעות... למדתי לאחרונה להיות צנועה בשני הכוונים...)

המדהים עם ילדים הוא שבגלל שהם עדיין צעירים, ולא צברו הרבה, לפעמים בזמן קצר מאוד הם מרגישים את השינוי עלינו, ומשתנים בהתאם.

אני לא חושבת שבגיל הזה אפשר ללמד ילדים בצורה ישירה לשלוט בכעס שלהם, בלי תוצאות הרסניות של דיכוי, בלי לשנות את היחס שלנו אליהם.
אני כותבת לך בכנות, ולא "מרחמת" עלייך. זו דעתי.

אם בבית את נותנת לו לצרוח ולהרביץ לשק אגרוף, ואת נותנת לו תשומת לב אוהבת תוך כדי (כל מיני דיבורים של כן, כן, זה בסדר, אולי ליטופים), זה אמור מאוד לעזור כשהוא בגן. לא יודעת אם את עושה את זה, כמה ואיך.

בגלל שאני יחסית בבית הרבה, אני רואה הרבה ילדים שההורים שלהם לא רואים אותם. ואני רואה ילדים מתוחים ומוציאים כעסים על ילדים אחרים, ואני רואה קו ישיר להתנהגות של ההורים. גם אם ההורים ממש מקסימים - יש לי דוגמא עצובה אחת בראש - ובמקרה הזה הורים קשוחים ומענישים (וגם מקסימים חלק מהזמן - מדהים!!!) אז הילדה לידם נופת צופים, אחרת תקבל מהם עונשים חבל על הזמן, ברגע שהם מסתלקים היא מקללת, צועקת, תוקפת, ממש עצוב. הילדים מתרחקים ממנה. אין מה לנסות "לחנך" אותה - לטעמי. ההורים שלה צריכים לשנות את כל ההתנהגות (וכנראה החשיבה) שלהם מהיסוד. בגלל שהיא חכמה היא גם מסתירה ומתחכמת.

עוד משהו על "צריך לפתור מהר" - אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בזה כתירוץ. אני יודעת מעצמי בוודאות. אומרים שאין זמן לתהליך ארוך ואז לא עושים כלום, הזמן עובר ואנחנו בעצם כבר יכולנו להספיק.

מקוה שלא יצאתי קשה מדי. יש לי רק חיבה אלייך, ואני בטוחה שתצליחו למצוא את הדרך הטובה. אני פה בשבילך ויש גם אחרות טובות.
בהצלחה

[סאלי_תדמור*]

עברה ההצפה הרגשית של השריפה. אמרתי לעצמי הרבה משפט שקראתי והזכיר לי: "חובה על אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה". אני בטוחה שמתוך הטעויות הגדולות יצמחו התקדמויות גדולות.

הנה סיפור על התחלה של אימון - רק שלוש פגישות - שפתרה בעיה גדולה בין שתי ידידות. מרשים מאוד. הנושא היה הצפה רגשית. אני אעלה אותו ברגע שגוגל יקלוט שהוא היה קודם באתר שלי

[בלבוסטה*]

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בזה כתירוץ. אני יודעת מעצמי בוודאות. אומרים שאין זמן לתהליך ארוך ואז לא עושים כלום, הזמן עובר ואנחנו בעצם כבר יכולנו להספיק.
מרגישה שקופה... נדבר

[סאלי _תדמור*]

מרגישה שקופה

לא התכוונתי להביך מדברת בעיקר על עצמי, את יודעת...

[בלבוסטה*]

מרגיעון: הכל נכון - גם פרשנות לקויה זה בסדר, מבוכה גם ככה באה רק מהחשפות וחוץ ממך אף אחד לא יודע מי אני תחת השם הזה.

[סאלי_תדמור*]

זה בסדר

[סאלי_תדמור*]

עשיתי משהו מפחיד ביותר!
וגם צילמו אותי VimmM9B]בסרטון Xmg[/po]
....

עשיתי את זה בתור תרגיל באומץ. למתוח את הגבולות של עצמי. ללכת למקום לא מוכר. לחוות משהו חדש.
זה היה כיף, וחושבת שתיהנו מהסרטון הקצת ביתי הזה (יש שם עוד טקסט שכתבתי על זה)

[סאלי_תדמור*]

לראשונה בחיי מצאתי את עצמי עובדת עם אדם מלאום אחר משלי, שחי בארץ.
מצאתי את עצמי במקום מפתיע. "הפוליטיקה" שאני בד"כ לא כל כך מעורה בה, מגיעה אלי מכוון אחר, מכיוון הרגשות הפרטיים החזקים של אדם אחר. אדם שבא לעבוד איתי בדיוק על זה. על המקום הרגשי שלו במשפחה, במקום עבודתו ובעצם (כך מסתבר לו ולי) גם בחברה.
המזל הגדול הוא שיש לי את ה"התמקדות". שנותנת כוון עבודה עם כל רגש שהוא. וכך יכולתי, בלי שהעמדות הפוליטיות שלי בכלל ברורות לי עצמי, לתמוך באדם אחר בדרך לשינוי שלו בחיים. השינוי שלו, והשינוי שלי תוך כדי, כמו תמיד.

[סאלי_תדמור*]

אני מנסה להבין משהו.
דיברה איתי אישה שהרגישה ממש מיואשת.
אין לה כרגע כסף לאימון והיא דיברה איתי רק שיחה אחת.
בד"כ אין לי ציפיות משיחה אחת. אבל אמרתי לעצמי שאשים את התפיסה הזו בצד. זה מה שיש כרגע.
בעצם התמקדנו בנושא של איך שאפשר להרוויח כסף כרגע. כסף עבור האימון ועבור העסק שהיא רוצה לקדם (בנוסף לעסק קיים).
ומצאנו כמה כוונים בעסק שלה שיכולים להיות רווחיים מאוד, ובזמן קצר.
מתוך מה שהיא אמרה, כמובן. אני לא ידעתי על האפשרויות האלה.

היא אמרה שזה כאילו obvious, אבל עובדה שלא עלתה על זה בלעדי.
ואני יודעת שזה לא משהו מיוחד בי. אני סה"כ ישבתי ושיקפתי אותה, עם מעט תוספות, באמת מעט.
זה משהו מיוחד במצב הזה של אימון. החלטה להתאמן. החלטה לקחת 80 דקות מחייה ולשלם ממיטב כספה, החלטה שהשיחה הבודדת הזו תהיה רגע של מפנה בחייה. היא יצרה את זה.

[סאלי_תדמור*]

קטע שכתבתי לאתר אחר, עם כמה פלוסים ומינוסים של "להיות עצמאית" כאמא http://www.yifatela.co.il/%D7%9B%D7%AA% ... %99%D7%AA/.

אני מתה על זה, אבל שווה לשים לב לאתגרים...

[בלבוסטה*]

אם היה לי בלוג הייתי כותבת את זה שם... אבל כיון שאין לי וזאת חוויה שתעניין אותך אני כותבת כאן (את יכולה למחוק, אני לא פולניה).

אז ככה - הבן שלי (4) אף פעם לא נרדם בעצמו, אנחנו תמיד שוכבים לידו, בדרך כלל נרדמים גם אנחנו על הדרך... היום הוא עשה משהו ממש אסור - לקח את המשקפיים שלי, אמרתי לו כמה פעמים להחזיר והוא לא החזיר. אמרתי לו בתקיפות - זרק על הרצפה (למשקפים שלום). מיד עשיתי הפרדת כוחות - הוא לחדרו ואני למרפסת לתלות כביסה (מאוד מרגיע). הוא אמר שלא רוצה עונש - אמרתי לו זה לא עונש, אני מאוד כועסת ואנחנו צריכים להיות בנפרד כמה דקות.

אחרי כמה דקות הוא בא ואמרתי לו (בלי לתכנן): אתה צריך לבחור - או שתלך לישון לבד, או ש... (לא היה לי רעיון)... תוותר על סיפור לפני השינה. הוא התארגן לבד על הכל - פיג'מה, שיניים, פיפי. בינתיים חשבתי שזה מסוג הדברים שלא הייתי רוצה לעבור עליהם לסדר היום כי זה קו אדום מבחינת חוסר הקשבה וגם מבחינת פוטנציאל הפגיעה הכספית. ולכן אעמוד מאחורי העונש שהמצאתי למרות שאני לא מאמינה בעונשים.

בהתחלה הוא בחר לוותר על סיפור, אבל התחרט ובחר ספר (הוא טען שהפיות ישמרו עליו, אבל הן לא יודעות לספר סיפור) וידאתי שמבין שילך לישון לבד. בסוף הסיפור - לילה טוב! קצת התנגדות. הסברתי שחוסר ההיענות שלו היה מוגזם ושהוא בחר בסנקציה הזאת . הוא קרא לי פעם אחת: "מה מותר ומה אסור?" ביקשתי הבהרה - "מותר לצאת מהחדר?" עניתי שלא - לילה טוב! אגב - כל השלב הזה נעשה מתוך שלווה גדולה מאוד שלי והוצב כעובדה מוגמרת.

תוך דקה וחצי - דממה מהחדר והילד ישן שנת ישרים.

תחושות מעניינות: 1. הייתי בטוחה שייקח לו שעות להרדם. 2. היה בי מקום שרצה שהוא "יסבול" וזה לא פעל. 3. היה בי מקום של אכזבה - "הוא לא צריך אותי יותר!" 4. תהייה - האם הוא ילמד מזה משהו? 5. האם עונש זה באמת כל כך רע? האם יכולתי לחשוב על תוצאה במקום?

נתראה מחר...
יעל

בקיצור

[סאלי_תדמור*]

יעל יקירתי,

סיפור מעניין...
מעניין גם העניין של השלווה שלך. הישג בפני עצמו, אני חושבת...

אני מצטרפת אלייך לתהיה מספר 4. האם הוא ילמד מזה משהו?
משהו הם תמיד לומדים. הם הרי לומדים בכל שניה מחייהם. אבל השאלה היא מה?
קודם כל, מכיון שאת אמא נפלאה שכזו, אין בי שום דאגה לילד שלך... כיף לו שאתם שוכבים איתו, ולא נורא אם פעם אחת לא. אני חושבת. כנראה שלא היה נורא.

האם עונש הוא כל כך נורא? במקרה הזה כנראה שלא. מעניין לראות מה יהיה מחר.

אני זוכרת שפעם היתי עושה עם הילדים מו"מ על קריאת ספרים ועל שכיבה איתם במיטה. אם הם יעשו כך ואם הם לא יעשו אחרת. יום אחד הצעתי לביתי לקרוא לה סיפור, והיא לא רצתה. איזה קווץ' בלב! אאוץ'! הרגשתי איך היא חומקת ממני. באותו יום הגעתי להחלטה (אישית ולא מחייבת אף אחד אחר) שאני לא עושה מו"מ יותר על ענייני אהבה. כלומר האהבה שלי זורמת חופשי, והביטוי שלה הוא, כמה פרוזאי, חיבוקים, סיפורים ושכיבה במיטות (יחד עם עוד כמה אלמנטים...)

האם אפשר היה לעשות משהו אחר במקום?
עלה בדעתי רעיון, שאפשר לחשוב, מה היינו רוצות שיעשו איתנו אם היינו מתנהגות כך?... היום עם כל הפרספקטיבה שלנו.

למשל אני התנהגתי היום מאוד לא יפה. בן זוגי רצה שאוותר על יוגה מחר לטובת זה שיש לו פגישה חשובה וצריך לאסוף את הילדה. ואני ידעתי שאני אוותר, כי אם הוא אומר שזה חשוב לו, אז זהו, אין לי לב לקלקל לו. אבל במקום להסכים בצורה יפה ולארג'ית, הוצאתי לו את המיץ שהוא חייב להודות לי על זה ולהעריך את זה ובלה בלה, טחנתי וטחנתי לו את המוח. אני חושבת שזה כאילו שזרקתי משקפיים על הרצפה. ואז אני מנסה לחשוב מה היה עובד טוב איתי. כמו בנך, ידעתי שאני עושה טעות. אני חושבת שהוא (4 ...) יודע שהוא לא יכול לזרוק משקפיים. אבל מסיבה רגשית כלשהי הוא ואני עשינו זאת בכל זאת. אישית אני קיבלתי חיבוק חם ומבין, וזה הרגיע אותי תוך שניה, והתנצלתי עמוקות על ההתנהגות המכוערת שלי. ושאר הערב המשיך הרבה יותר מוצלח. מה ללמוד ממני לבן ה - 4?

אולי שאנחנו לא מושלמים @} לא מי שזורק משקפיים, לא מי שטוחן את המוח ולא מי שמעניש קצת פה ושם בעונש קטן...

[בלבוסטה*]

תודה! ההתלבטות היא כמובן ששיטת החיבוקים לפעמים לא מוכיחה את עצמה, כי אצלי היא יוצרת ציפייה שיפסיק לעשות דברים מסויימים והוא לא.
והנה המרגיעון - הציפיות רק לכריות - צחוק הגורל! נראה לי שמישהו ממשפ' שרון יושב ומתאים מרגיעונים למה שאנחנו כותבים.
אז לא נתראה מחר - סוף שבוע נעים

[סאלי_תדמור*]

אני לא חושבת ששום דבר מוכיח את עצמו תמיד

בעצם אני חושבת שביום שלא יפריע לך כל כך אם הוא יזרוק את המשקפיים (או דברים דומים), הוא לא יזרוק אותם.
מין ניחוש כזה. עבד לי כמה פעמים עם הילדים.

[אביבה*]

ואוו סאלי, קראתי את שני הדברים האחרונים שכתבת פה. הולכת ליישם מחר דחוף בבית.

[סאלי_תדמור*]

הולכת ליישם מחר דחוף בבית.

כיף לקרוא @}
מעניין לשמוע איך הלך!
גם שינוי של מילימטר הוא שינוי.
וגם אני זכרתי זאת היום כשהם (שוב) רבו. הצעתי לכולם חיבוקים, למרביץ ולמורבץ. אני מבשלת עוד קטע על זה.

[אביבה*]

הלך מצוין. כך הייתי נוהגת עד לפני כחודש חודשיים ושכחתי. הזכרת לי, ותודה על כך, כי הניסוח שלך היה מדויק לחלוטין בשבילי.

[סאלי_תדמור*]

כך הייתי נוהגת עד לפני כחודש חודשיים ושכחתי

מדהים איך שזה קורה. גם לי.
ועדיין אני חושבת שגם כאשר אנחנו שוכחות, אנחנו לא באמת יורדות בחזרה לרמה הקודמת שהיינו בה, אלא למשהו קצת יותר טוב.
ועדיין טוב להזכר.
אני לא יודעת אם זה מובן, אבל הדברים האלה שאני כותבת הם תזכורת מצויינת גם עבורי. זה כאילו שיש שתי מגירות במוח (הרבה יותר כנראה...) אחת יש בה התיאוריות, ששם זה זורם לי מאוד בטבעיות לכתוב את כל הרעיונות הטובים האלה, והשניה היא מה שאני עושה בפועל, מה שלא תמיד תואם לגמרי. אבל יש השפעה. מזל. וההשפעה היותר משמעותית היא כנראה העבודה הרגשית. אבל אני מופתעת בכל פעם מחדש מכך שגם לתיאוריות או לרעיונות יש את הכוח שלהם.

[סאלי_תדמור*]

איזה כיף לי! המלצה מ עינת ש המתוקה:

_סאלי תודה רבה!!
ואם כבר את כותבת, את מזכירה לי שעדיין לא סיפרתי לכווווולם איזו מאמנת נהדרת את, וכמה האימון שלך עזר לי לארגן את היצירתיות הגואה שלי...
אז לכל מי שלא יודע, ולכל מי שצריך עזרה בארגון ומיקוד בחייו,
אני ממליצה בחום רב (!!) על סאלי תדמור, מאמנת אישית נהדרת ונפלאה,
שבאימון קצר יחסית עזרה לי למקד את עצמי ולעבוד בצורה יותר מסודרת ויעילה,
ונתנה לי את הכלים שיעזרו לי בחיי היום יום, ושבהם אני משתמשת כל הזמן. תודה רבה רבה @} _

[סאלי_תדמור*]

קטע שכתבתי על אימון אישי בשילוב התמקדות ביקשו ממני קטע על זה, ואמרתי לעצמי, לעזאזל, מה עוד אוכל לכתוב על אימון שלא נכתב?
אבל מסתבר שהיו לי עוד דברים חדשים. יצא לא רע, אני חושבת.

[יעל_ג*]

סאלי שלום, אני היא זו שביקשה סיוע להתמודדות עם לחצים. אני מודה לך על הצעתך. אני מכירה מעט את התהליך של התמקדות. אני לומדת אימון בעצמי במרכז שילוב ואנחנו עובדים עם הטכניקות האלה, אבל לא מספיק לעומק כדי שאהנה מזה. אודה לך אם תפרטי כמה זמן לוקח התהליך, היכן את מקבלת וכמה עולה?
שוב תודה
יעל

[סאלי_תדמור*]

החיים מלאי הפתעות. אני מרגישה כמו פורסט גאמפ שאמא שלו אמרה שהחיים הם כמו קופסת שוקולדים.

ההפתעה היומית: בחורה אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי שיחה אחת. שיחה אחת? נזעקתי. למה רק אחת? מה עם התהליך? התקדמות הדרגתית? משהו מעמיק? מה נעשה בשיחה אחת? אם אין תקציב ליותר, אני אנסה להמליץ לך על סטאז'ר, לא עדיף? אבל רצונו של אדם כבודו. הבחורה מתעקשת, ואני מסכימה.

ובתחילת השיחה, כמו תמיד, יש קרח. ואני אומרת לעצמי, לעזאזל, עד שישבר הקרח יגמר הזמן. אבל לא שקעתי בזה. הקשבתי ככל יכולתי. ופתאום זה קרה. מהר מאוד נשבר הקרח, וככל שהקשבתי התחלתי להבין קצת יותר מה קורה פה. הסכמתי להניח בצד את התפיסה הרגילה שלי על איך אימון צריך להיות, ולעשות את זה לפי הקו שלה. בשיחה אחת. כלומר עכשיו. כרגע. בלי לבנות קודם קשר בינינו. בלי הדרגה. הכל עכשיו.

וזה עבד. מדהים! משהו שמאוד הפריע לה נראה שונה עכשיו. התחושה מאוד שונה עכשיו. מתחושה של משבר יש תחושה של מתנה מצוינת שהיא קיבלה, ויודעת איך להתחיל להשתמש בה. אז היא יוצאת לדרכה עם תפיסה חדשה, ואני יוצאת לדרכי עם תפיסה חדשה, שאפשר לפעמים לעבוד כך.

אז בעצם גם אני קיבלתי אימון טוב היום.

ועל התוכן אני מקוה שתשמעו בקרוב, אחרי שאכתוב על זה ואקבל אישור פרסום, כי זה היה מרתק.

[סאלי_תדמור*]

מכתב נפלא ביותר שקיבלתי מאישה יקרה שהתאמנה על הקשר שלה עם בנותיה, להפחית את הכעס והצעקות בקשר.

---

יום שישי בבוקר. אני צריכה לנקות את הבית ולעשות עוד מיליון דברים אבל במקום להתחיל מסתובבת בבית חסרת מנוחה. הלחץ גואה בי, ולא ירחק הרגע בו אוציא את המתח הזה על אחת הילדות שלי, או אריב עם בעלי, כמו בכל כך הרבה ימי שישי אחרים.
ואז אני נזכרת- אני יכולה לעשות התמקדות!
לרגע עולה בי התנגדות- אני הרי בלחץ, אין זמן לעצור עכשיו הכל. אבל משהו בי כבר יודע שזה שווה.
אני מתיישבת על הספה, עוצמת את העיניים, ובודקת- מה יש שם, בתוכי. אני חשה את התחושות בגופי, נותנת להן לעלות, להשתנות, או פשוט להיות.
אני יוצרת קשר עם עצמי, עם מה שיש, ברגע הזה.
אחרי כמה דקות אני פוקחת את עיני ומתחילה במטלות יומי, ולאחר זמן מרגישה שמשהו השתנה. משהו מרגיש קל יותר, בהיר יותר.
קשה לי להבין למה- מה כבר קרה? מה בסך הכל עשיתי?

חוסר היכולת שלי להבין את הפשטות הזו הוא הסיבה לכך שכשהתחלתי את התהליך עם סאלי הייתי חדורת ספקות. לקח לי קצת זמן להיפתח ולתת אמון בהתמקדות, בכוח הריפוי המדהים שיש להקשבה הפשוטה הזו פנימה, להכרה במה שיש.
במשך שנים רבות קראתי בספרים ולמדתי על חשיבותה של הקבלה העצמית, אבל לא הצלחתי ליישם את זה.
כשהתחלתי לתרגל התמקדות הבנתי סוף סוף איך עושים את זה. גיליתי שההתמקדות היא כלי מעשי, פשוט ויעיל להפליא, שמאפשר ליישם את הרעיון- החיוני אך מופשט - של קבלה עצמית.

ותודה לך סאלי, על הסבלנות, הרגישות, המקצועיות והדיוק, שבהם לימדת אותי להשתמש בכלי הזה.

התווספותו למיומנויות המאמנת שלך (אותן כבר הכרתי מהתהליך הקודם שעברנו יחד), הפך את התהליך שלי לשלם יותר, עמוק יותר ועוצמתי.
מעבר לשימוש שאני עושה בהתמקדות בכל תחומי חיי, אני מרגישה שקיבלתי השראה מיכולת ההקשבה והקבלה שלך, וזו חילחלה ליחסיי עם האנשים הקרובים לי ובראש ובראשונה עם בנותיי.
הקשר שנוצר בזכות ההתמקדות עם עצמי, עם רצונותיי, צרכיי ומגבלותיי, מאפשר לי יותר ויותר להימנע ממצבים שעלולים להוביל לכעס ולהתפרצויות. אני מעמיסה על עצמי פחות מחויבויות מיותרות ודואגת לספק לעצמי תמיכה ולעשות דברים מחזקים ומרגיעים. זה מונע הרבה מצבי תסכול ומתח שבעבר היו מובילים ללחץ ולכעס.
גם כשאני כבר מתפרצת, יש פחות הזדהות עם הכעס, וזה מאפשר לי לעצור- לא מתוך איפוק מלאכותי אלא מתוך כך שכבר אין הזדהות מוחלטת עם הכעס- ולהתנצל מהר יותר מבעבר. לפעמים תוך כדי התפרצות כעס, או מיד אחריה, אני יכולה לראות את הצד השני ולחוש חמלה ואמפתיה.
אפילו בנותיי שמות לב לכך ואומרות- בכלל לא התרגזת! או- כל כך מהר ביקשת סליחה!

הקשר המעמיק עם עצמי ועם גופי הוביל לשינויים חיוביים ומפתיעים בתחום התזונה, התנועה והמיניות, בדמות דיוק והעמקת היכולת שלי להקשיב לעצמי ולרגע הנוכחי, לדעת באופן עמוק ואמיתי יותר מה אני חשה, מה אני רוצה ולמה אני זקוקה.
עוד מתנה נפלאה שקיבלתי מהאימון היא פיתוח ושיפור יכולת ההקשבה- לבנותיי ולאנשים אחרים. שוב ושוב אני מתפעמת מכוח הריפוי המופלא שיש בהקשבה פשוטה, בלי נסיון לייעץ או לפתור לאחר את בעיותיו.

ככל שאני ממשיכה להתמקד אני מגלה חלקים חבויים ומודחקים בתוכי ויוצרת קשר אתם. אני לומדת להכיר את עצמי ולהבין מה מפעיל אותי, ועצם ההכרות עם החלקים השונים שיש בי מאפשרת להם שחרור וריפוי.
התהליך חיזק מאוד את האמון שלי בעצמי וביכולת שלי להירפא מדפוסים כואבים, לצמוח ולהשתנות.

[בלבוסטה*]

איזה יופי! בקרוב אצלי .....

[סאלי_תדמור*]

בקרוב אצלי .....


למען הכנות, אני חייבת לומר שהיו פה לא מעט פגישות.... אבל אז מה? שווה את זה

[בלבוסטה*]

יש לך פה למעלה את הנושא - האם המאמן צריך להיות מאומן בנושאים שהוא מאמן - ורציתי בהקשר הזה להגיד לך, לאחר אתמול, שזה מאוד חשוב. חשוב להרגיש שמישהו אחר חווה קשיים דומים לשלך, מתמודד ומתגבר. הרי חלק מהקושי בקשיים שלנו זה התחושה שרק לנו זה קשה ולכולם בעצם נורא קל....

[תלתל_בתוך_תלתל*]

הי סאלי,
הדף שלך מרתק!
שיהיה לכולנו שבוע מוצלח ביותר.....
@}

סאלי תדמור (2011-03-05T20:31:45):
תלתל - תודה לך אישה יקרה @} שמחתי לעניין

[סאלי_תדמור*]

האם כדאי לחזור לאקס? מתי ואיך? עוד ראיון נחמד איתי ב"איזה יופי" בערוץ 10.
מזל שלפני הצילומים צלצלתי לאחותי שתרביץ בי תורה. אחרת לא היה לי מה להגיד... אני כל כך רחוקה מזה. אבל לא מרגישים, אני חושבת...

אגב, תנסו גם את הלינק הקודם, עם קצת סבלנות. אני חושבת שזה יותר טוב עכשיו.

[סאלי_תדמור*]

ראיון קצר ונחמד איתי בבלוג חדש ומעניין של ענת מגל - בכל יום ראיון עם אישה אחרת. על הנושא של להיות עצמאית וכמה להשקיע בעבודה.

[סאלי_תדמור*]

מכתב קצר ו"שירי" של אישה שהתאמנה איתי להקים את העסק שלה.
אהבתי במיוחד את מה שהיא כתבה על עבודה דרך הסקייפ.

[סאלי_תדמור*]

קטע באונלייף שאני חושבת שיעניין אתכם. במקור כתבתי את זה על הנושא של ילדים שמרביצים, אבל זה רחב יותר. למה אנחנו לא יכולים להשפיע על ילדים? ועל עצמנו?

[סאלי_תדמור*]

סיפור קצר יחסית, על שני אימונים דומים, בעזרת התמקדות כמובן, במקביל: הילד מתפרץ רגשית, והאמהות לא מסתדרות עם זה טוב (כמו רובנו... ). האם זו שאלה של גבולות? עכשיו שני הילדים הרבה יותר רגועים, וכל הקשר קרוב יותר. אם יש התפרצויות הנשים הללו יכולות להכיל אותן טוב יותר. איזה כיף.

[סאלי_תדמור*]

סוף סוף פרסמו את הלינק לאיזה יופי שהתראיינתי בו, על איך להתכונן ללידת תינוק ראשון. חושבת שתיהנו מאוד לראות את נעמה - מייצגת את המיינסטרים - שומעת אותי, קצת מתווכחת אבל נראה לי שהבאתי את הזרם שלנו טוב

[סאלי_תדמור*]

יקירותי, זה קורה... אני פותחת קורס התמקדות.

לכל מי שרצתה לשלם פחות ולקבל הרבה יותר (לטעמי... אני מתה על קורסים).
12 מפגשים של 4 שעות כל אחד.
זה הרבה יותר מקורס. זו התחלה של שינוי משמעותי ועמוק בחיים, וכלים להמשיך אותו למשך שנים.

לקדם כל תחום בחיים, אישי או עסקי.
מתאים לכולם וגם למאמנים ומטפלים שרוצים להוסיף כלי מעולה לעבודה עם אנשים.
עוד על הקורס כאן - קורס התמקדות בחיפה

[סאלי_תדמור*]

קדימה בואו נתחיל את הקורס! תוך שלושה ימים מאז שפרסמתי, הוא כמעט מלא. אני קצת מופתעת
מתגבשים על יום שלישי. מקוה שנוכל להתחיל במאי כבר!
מי עוד מצטרפת?

[סאלי_תדמור*]

מושג נפלא שלמדתי מסטיבן קובי: "עצמאות הדדית". או באנגלית interdependance. ליצור את זה בנישואין זה אתגר אמיתי, אך מתגמל מאין כמוהו.
הנה סיפור קצר על אימון של מישהי שהתאמנה בדיוק לזה. אם כי, כמובן, זה לא מה שהיא רצתה להתאמן עליו בהתחלה.
היא רצתה למצוא את הכוון שלה בחיים הרגישה אבודה. הסתבר שזה מה שהיה חסר.

[סאלי_תדמור*]

האם כדאי להיות עצמאית כשיש תינוק או ילד? מה זה כולל? ואיך אפשר להצליח בזה? שאלה ששואלים אותי הרבה. הנה כמה נקודות למחשבה על זה.

[סאלי_תדמור*]

קטע בדה מרקר על איך להיות כאלה שאנשים ירצו לעשות איתנו עסקים. אני חושבת שזה מתאים לכל תחום אחר כמו - שיהיו לנו חברים, או קשרים רומנטיים, או כל סוג של משיכה.
איך למגנט לקוחות

[סאלי_תדמור*]

עוד משהו שפורסם עכשיו - קטע שכתבתי ישר מהלב (כולם אבל זה רלוונטי לי אישית), על נושא שאני חושבת עליו המון לאחרונה. האם יש לנו הנשים באמת תמיכה מאחור? האם תומכים בנו להצלחה גדולה? ומה עושים עם זה, כך שנצליח בכל זאת.
מי עומד מאחורי אישה מצליחה

[סאלי_תדמור*]

הרבה תגובות על הקטע האחרון. מוזמנות להכנס.

[יעל*]

מי עומד מאחורי אישה מצליחה
נזכרתי עכשיו בקטע הזה... בדיוק חשבתי על חלומון שיש לי לפעמים, יותר כמו רעיון להשתעשע בו - לעשות מופע סטדנאפ\סאטירה. שזה תחום שהוא די בזירה גברית, לפחות בארץ, אולי בגלל ש"זה לא נשי" לעשות צחוק מעצמך . ובאמת לעומת שאר השאיפות הגדולות שלי זה מרגיש הכי תלוש מהמציאות

[סאלי_תדמור*]

חלומון שיש לי לפעמים, יותר כמו רעיון להשתעשע בו

מה שנחמד לעשות עם דבר כזה הוא לשבת ולדמיין אותו. לוקחים מקום שקט ויושבים בשקט, מדמיינים את זה קורה בזמן הווה, ותראי אם את יכולה גם להרגיש את התחושות בגוף. פה קורים דברים מעניינים מאוד.
אם תנסי, אל תשכחי לספר לי @}

[מה_עושות_האיילות*]

סאלי,
תודה על המלצות הספרים בדף על הכסף (ונגזרותיו). בדיוק נזכרתי שיש לי בבית את "שבעת ההרגלים", לפעמים ממש לא צריך ללכת רחוק
וגם אני אוהבת עבודה יסודית, כך שהכוון שנתת מתאים..

[סאלי_תדמור*]

בדיוק נזכרתי שיש לי בבית את "שבעת ההרגלים", לפעמים ממש לא צריך ללכת רחוק

נהדר @} ספרי איך הולך

[סאלי_תדמור*]

סיפור אימון באתר "עשר פלוס", בנושא של ילדים מרביצים מקביל מאוד לתהליך שאני עצמי עברתי עם ילדי. פעם היתי משתגעת מזה שהם מרביצים. היום אני במקום אחר לגמרי. הם עדיין מרביצים, עדיין יש להם כנראה תהליך לעבור עם זה, אבל לפחות זה לא מתלקח פה למלחמת עולם שלישית שכוללת גם אותי. הרבה יותר טוב.

[סאלי_תדמור*]

אתמול היתה לי חויה מעניינת. בעצם כמה. עם תובנות משמעותיות לגבי.

נסענו לתחרות של התעמלות קרקע, שהבת שלי (8) השתתפה בה. היא כבר שנה רביעית מתעמלת, שנה שניה בנבחרת. שנה קודמת, שנה ראשונה בנבחרת, היא כמובן לא זכתה בשום דבר. "רק" מדליית השתתפות. שכמובן הסברתי לה כמה זה מדהים. כמה מעט מקבלות כזו, וכמה הרבה היא השקיעה כדי לקבל אותה. גם הפעם הכנתי אותה לזה שסיכוי נמוך לזכות - הרי היא בכיתה ב', והתחרות היא לכיתות א' עד ג'. אז הסיכוי לזכות בכיתה ב' עדיין לא גבוה. ובאמת כל הבנות מתעמלות כל כך יפה. וכמובן הרבה דיברנו במהלך השנה על כמה שזה פשוט דבר נפלא בחייה, והיא מקבלת משם המון, וגם האחרונה ביותר מכל הבנות - הביצועים שלה הרי מדהימים. זה לא יאמן כמה יפה הן עובדות.

אירוע ראשון. תרגיל קורה. הבת שלי - סתיו האהובה שלי - מאוד מאוד אוהבת את הקורה. מאוד יציבה ורגועה - נראה שהיא יכולה לשתות שם קפה, על הקורה הגבוהה והדקה הזו... היא בעצמה גבוהה ומחזיקה את הגוף זקוף כל כך - תענוג לראות. אני מצלמת בוידיאו, מה שקצת ממסך את הצפיה, ואז היא יורדת באלגנטיות, ופתאום אני אומרת לעצמי: רגע. אני חושבת שהיא שכחה אלמנט. שכחה לעשות עמידת ידיים על הקורה. ואני מרגישה שקיבלתי בוקס בבטן. לא יכולה לנשום. אני קצת מתביישת לכתוב את זה. כולה ילדות בנות 8. אבל כך הרגשתי. ושאלתי את אלו שישבו סביבי: היא עשתה עמידת ידיים? אמרו לי, לא, לא חושבים. ברגע הזה הרגשתי שמשהו בי פשוט לא מסוגל. לא יכול לקבל את זה. שבמכשיר שהיא הכי אוהבת, היא פספסה בגדול. ומשהו בי פה היה מסוגל גם להסתכל מהצד. ולשאול: רגע סאלי? מה קורה פה? מה הסיפור הגדול? אבל היה סיפור גדול בשבילי. וזה משהו שאני מתכננת לבדוק ולעבוד איתו. משהו בי שלא היה מסוגל לקבל את האכזבה, את השינוי.

אירוע שני. בסוף. בעודי מחזיקה את מצלמת הוידיאו ממוקדת על דוכן הזוכות, פתאום קוראים את השם שלה! מקום שלישי על הקורה. ואני פורצת בבכי, ממשיכה לצלם אותה מאושרת, מחייכת את החיוך הענק שלה, עם העיניים הכחולות המאירות כל כך, אותו חיוך שהיא שמרה עליו מגיל אפס. ואני ממש לא בשליטה. בוכה. רק שולטת במצלמה. ואחרי כמה דקות כמובן נרגעתי ורק שמחתי, ודיברתי איתה וחיבקתי אותה. ואח"כ כשחגגנו בסושיה האהובה עליה, פתאום נחתה עלי התובנה השניה לאותו יום. הרגש הזה שפרץ באותו רגע של הזכיה, היה הקלה. לא שמחה בעיקר, אלא הקלה. ואז הבנתי שאם היתה הקלה, היתה דאגה גדולה. וזה לא משהו שהרגשתי אותו במודע. לא חשבתי שאני דואגת. הרי לא חשבתי שהיא תזכה. אבל הדאגה הזו היא יותר עמומה, עמוקה ובסיסית מאשר דאגה ספציפית לגבי זכיה. דאגה יותר רחבה. לאושר שלה. לכוון שלה בחיים. לאיך שהיא תתמודד עם זה שהיא כל כך רוצה להיות על הבמה, לזכות, להופיע, להתחרות, להיות הטובה ביותר, שכולם יסתכלו רק עליה. וזה כמובן גם משהו שיהיה מעניין בשבילי לבחון אותו עוד ולעבוד איתו. על הדאגה הזו אליה. שהיא, מן הסתם, אחד הדברים הגרועים ביותר שאני יכולה להציע לה

ובעצם קרה עוד משהו. גם מרגש, בשבילי. אחרי התחרות, הבן שלי (5) פרץ בבכי. למה לסתיו יש 3 מדליות, ולו אין אף אחת? הוא היה מאוד עצוב. ואני חיבקתי אותו, ואמרתי לו שאני מבינה שהוא עצוב, אבל אני מאוד שמחה בשבילו. כי זו הפעם הראשונה שהוא הרגיש, שהוא רוצה מדליה. רוצה לזכות. רוצה להתחרות ולנצח. עד היום הוא לא הסכים להשאר בשום חוג. אולי הוא לא הסכים להתחרות בסתיו. ופתאום משהו התעורר בו. גם הוא. ואני גאה בו. שהוא מצא בעצמו לראשונה את הרצון להתמודד. לרצות. אפילו שזה הגיע כמשבר.

[א_ל_א_ן*]

איזה יופי מה שכתבת!

[סאלי_תדמור*]

איזה יופי מה שכתבת!

תודה תודה יקרה @}

[שמחת_ציון*]

את נשמעת האמא הכי רגישה בעולם
איזה כיף לילדים שלך שזכו
תודה ששיתפת (ואיזה כיף לי שנכנסתי לקרוא - ממעיטה לקרוא דפי בית אבל אוהבת לקרוא את דבריך המחכימים)

[סאלי_תדמור*]

תודה לך אישה יקרה @} מחמם את הלב.
ככל שעושים יותר בחיים, נחשפים יותר לטלטלות, בעצם חיים יותר... ככה אני מרגישה סביב העניין הזה.

[פלוני_אלמונית*]

הי סאלי,
האם תוכלי להמליץ לי על מאמנת בשיטת התמקדות באזור המרכז, תל-אביב או רמת השרון?
תודה!

[מיצי_החתולה*]

איזה יופי מה שכתבת! במקום אחר הייתי עושה לך לייק .

[סאלי_תדמור*]

ישבתי וניסחתי פלאייר קטן על הקורס התמקדות, עד שיהיה לי זמן לטפל בעניין של פלאייר מקצועי כמו שצריך, וניסיתי לעשות קצת קופירייטינג. מה בעצם הייחוד של הקורס? הרי המילים "קורס התמקדות" לא אומרות כלום לרוב האנשים. אפילו שלי זה נשמע כמו הדבר המדליק ביותר בעולם.

ואז נזכרתי מה הדבר הטוב ביותר לגבי זה: זה שחרור מהתלות הכלכלית באימון אישי או טיפולים שונים. במקום להמשיך לשלם כל הזמן, יכולים להגיע למצב שיכולים לתרגל עם שותפים לתרגול, בחינם. אולי זה לא בדיוק כמו עבודה אם מטפל או מאמן מנוסה, נכון, אבל התועלת היא נפלאה. ונכון שבשביל זה צריך כמה עשרות שעות של עבודה. אבל אז מה? זה משתלם מאוד. אז הנה חולקת איתכם.

כבר יש תאריך התחלה ויש קבוצה נפלאה. מתחילים ב - 17.5.

[סאלי_תדמור*]

מאמנת בשיטת התמקדות באזור המרכז, תל-אביב או רמת השרון?

שלום שלום לך אישה יקרה @}

אז ככה. כרגע מעט מאמנים עובדים עם התמקדות, כי התמקדות מוכרת בארץ רק כמה שנים. ואין לי המלצות מהיכרות אישית עליהם. לא למדתי אפילו עם מישהו מהם.

מה שכן, יש לי המלצה חמה על המורה שהיא לטעמי המורה מס' 1 בארץ להתמקדות - דנה גניהר. שפותחת קורס התמקדות ברמה"ש. אצלה למדתי אחרי שלמדתי אצל חגית ספנסר. היא מעולה ואחרי שעושים את הקורס שלה אני מניחה שתקבלי את רוב מה שתרצי. אם עוד תרצי קצת עבודה אישית, היא עצמה עושה רק סקייפ. אבל אז אפשר גם להעזר באימון מסוג אחר.

עוד אפשרות היא לעשות סקייפ. ואז את לא מוגבלת גיאוגרפית. אז אפשר גם ללמוד עם הטובים ביותר בעולם שהם בארה"ב, רק שיש לנו קצת בעיית הפרש שעות. ואם בא לך לעשות כמה שיחות איתי, את מוזמנת. רוב האנשים מאוד מאוד מרוצים משיחת אימון בסקייפ (בהמלצות באתר בכוונה כתבתי על איזה אימונים היו בסקייפ). עד כמה שזה נשמע מוזר בהתחלה. רוב האנשים בתחום מתרגלים אישית את ההתמקדות בטלפון (אני אוהבת מאוד לעצמי) או בסקייפ (גם טוב). אחרי פעם פעמיים מתרגלים ואז יש נוחות אדירה שלא צריך לנסוע.

בכל מקרה, אני שמחה שאת רוצה להתחיל עם התמקדות, זה יופי!

[סאלי_תדמור*]

איזה יופי מה שכתבת! במקום אחר הייתי עושה לך לייק .

ואז היתי עושה לייק בחזרה

[פלוני_אלמונית*]

סאלי יקרה
תודה רבה לך האינפורמציה הרבה שכתבת כאן כתגובה לבקשת ההמלצה שלי.
אחשוב קצת על כך.
נוח לי כרגע להשאר בעילום שם, אני קוראת אותך לרוב ונהנית מדברייך.

[סאלי_תדמור*]

נוח לי כרגע להשאר בעילום שם, אני קוראת אותך לרוב ונהנית מדברייך.

תודה תודה
אנונימיות היא בסדר גמור בשבילי

[אמא_נמרה*]

איזה יופי מה שכתבת!

[סאלי_תדמור*]

תודה תודה יקירותי.

חשבתי קצת גם על עניין האנונימיות. בעצם אם מסלקים הצידה את כל הדיעות הקדומות, והזכרונות על אנשים, שחלקם לא רלוונטיים בכלל הרי... עם מה נשארים בעצם? כולנו אנשים. המשהו הבסיסי הזה שיש בתוכנו. ואת זה אנחנו יודעים גם בלי לדעת את השם או איזשהם פרטים "מזהים" כמו גיל או עיסוק....

[בלבוסטה*]

סאלי, מה שכתבת על התחרות של סתיו ממש מרגש! איזה יופי, ממש יכולתי לדמיין את החיוך שלה

[סאלי_תדמור*]

סאלי, מה שכתבת על התחרות של סתיו ממש מרגש! איזה יופי, ממש יכולתי לדמיין את החיוך שלה

תודה תודה יקירתי
החיוך, החיוך...
איזה מדד ששמתי לעצמי לגבי מה שלומה.
זוכרת את החיוך שלה מגיל צעיר.
זוכרת את איבוד החיוך כאשר אחיה נולד.
זוכרת בגיל 3 שלו, כשציינתי לעצמי בסיפוק: החיוך חזר, לגמרי.
ומכינה את עצמי לשינויי החיוך שעוד יבואו...

[סאלי_תדמור*]

דיברתי עם אישה שליוויתי בהשתחררות מהתמכרות. התמכרות שפגעה באיכות חייה, אך, כדרכן של התמכרויות, גם סיפקה הנאה לא מבוטלת.
אני עוד אכתוב יותר על זה, לוקח זמן לעבד, אבל המעניין והמרגש היה עניין ההסתרה ובסוף הגילוי. ברגע שהיא סיפרה לקרובים אליה מה קורה, זה סימן את הסוף. זה נגמר. היא לא חוזרת אחורה, והם גם לא יתנו לה. כל עוד לא היתה מוכנה לשחרר את ההתמכרות - גם לא סיפרה להם. הסתירה את כל הפרטים. ברגע שהגדירה לעצמה מספיק מה קורה כאן - מה הנזקים ומה באמת היא רוצה בחייה (מה שניסתה לחפש בהתמכרות) - היא הפסיקה. איכס. מגעיל. נגמר. וסיפרה לכולם. זו חתיכת הסטוריה. כואבת עדיין, אבל שייכת לעבר.

[סאלי_תדמור*]

בעקבות כמה אימונים מוצלחים עם עצמאים שהתחילו עם יומן ריק ומילאו אותו תוך כמה חודשים, ישבתי לחשוב מה עבד שם? מה עשינו בעצם? איך אימון עוזר בזה?
הנה התובנות באתר "אישה" שהוא ממש יפה בפני עצמו: מה עושים באימון עיסקי

[סאלי_תדמור*]

כתבתי כמה מילים, למה לדעתי אימון לילדים הוא פחות יעיל ומומלץ מאשר אימון לנו, ההורים.
5 בעיות עם אימון לילדים

[סאלי_תדמור*]

סיימתי היום אימון עם אישה שהסיפור שלה היה דומה לשלי באופן מדהים. מה שראינו רק לקראת הסוף. ההתחלה נפוצה ומוכרת: אשה/גבר שרוצים לעשות שינוי בחיים, אבל לא יודעים לאיזה כוון ללכת. יש המון המון אפשרויות, חסרונות לכל אחד מהם, המון מחסומים.
חצי ראשון של האימון הוקדש לסילוק הצידה של כל מיני תחומים שלא מספיק מתאימים. זה חלק לא קל ולא מאוד מספק, אבל לאט לאט מתגבשת תחושה של "מה לא". בהדרגה הרעיונות נעשים מציאותיים יותר ויותר, אבל עדיין לא טובים.
באמצע - בינגו. הכל מסתדר. החתיכה האחרונה של הפאזל. בצורה תמוהה זה משהו שהיא עסקה בו שנים רבות, מנוסה מאוד, בדיוק עם מה שצריך. אז אפשר לשאול איך לא עלתה על זה קודם (או איך אני לא עליתי על זה), שזה צריך להיות הכוון. אבל ככה זה עובד. כשיש מחסומים, קונספטים מוטעים ששובים אותנו, אי אפשר לראות דברים ברורים כאלה.
אז ברגע שהגענו לזה זה היה כאילו עד אז חתרנו נגד כוון הזרם, ופתאום אנחנו עם כוון הזרם, והכל הולך פשוט מעולה. קשרים חדשים וישנים נוצרים, לקוחות מגיעים והנה התשלום הראשון. צ'ק ראשון על שמה, ולא סתם על איזו חלטורה, אלא לעסק שלה, לעסק שהוא ממש מהלב שלה. פתאום אפילו הביוגרפיה נראית שונה, הכל נראה ברור כל כך, שכל חייה היא בנתה את עצמה לכוון הזה. כל ההשכלה המרשימה שלה וכל התפקידים הבכירים - זה בדיוק הביא אותה הנה. כל מיני הפרעות הן כבר לא רלוונטיות. בהצלחה לך אישה מוכשרת שכמותך, בין הטובים בתחומך .

[פלוני_אלמונית*]

צדיקים מלאכתם נעשת בידי אחרים... תהני :

ר | העבר | מחק תלתל בתוך תלתל (14.06.2011 10:09):
אירי סים ,
בכל שאלה על התמקדות מומלץ בחום לפנות אל סאלי תדמור
היא אחת ממובילות התחום בארץ ובוודאי תוכל לתת לך הנחיות.

[שיר_ה*]

תודה על העזרה בעריכה

[סאלי_תדמור*]

היי, איזו הפתעה נעימה, תודה לכן פלונית ותלתלית מקסימות

והנה כתבה נחמדה עלי בעיתון הטכניון זה בעמוד 38 ומגיע די מהר אם גוללים למטה, אפשר גם לחפש ישירות אני חושבת. יש שם כמה דברים שמסתבר שהפתיעו כמה אנשים

[עכשיו_טוב*]

תודה רבה!
האם הקורס יהיה בשעות הבוקר או הערב?
כמה מפגשים וכמה אמור לעלות בערך?
תודה

[סאלי_תדמור*]

שלום לך אישה יקרה,

אני כנראה אפתח שני קורסים. אחד יהיה במרכז אמ-פטיה בחיפה, נווה שאנן. ממש בימים האלה אנחנו בונות את הקורס - אני ושתי הנשים המקסימות (יועצות שינה ועוד שלל הסמכות) מרב ומיכל. עוד לא סגרנו את הפורמט אבל זה יהיה כנראה 16 מפגשים של 4 שעות, 200 ש"ח למפגש, מה שאומר 3200 ש"ח הקורס (אפשר לשלם בכמה תשלומים כמובן). זה יהיה בבוקר, כנראה רביעי בבוקר. עיקר התוכן יהיה התמקדות, שזה בדיוק למטרה של לעשות עבודה רגשית עם עצמנו, וגם ללמוד את הטכניקה כך שאפשר לתרגל אותה באופן עצמאי, וגם לעשות את הצעד הראשון של להכניס אותה לתוך עבודה של טיפול/אימון למי שעוסק בכך. מכיון שזה יהיה קורס למטפלים ומאמנים (בכל התחומים), נשתמש בדוגמאות מתחום עולם התוכן הזה - כדי לעבוד על נושאים שמטרידים אותנו בתחום. בנוסף נקדיש חלק מהזמן (בערך רבע) לנושאים כמו שווק - מהכוון הרגשי. איך להרגיש בנוח עם השווק שלנו, איך להרגיש בנוח לגבות תשלום הוגן, מה מגביל את ההצלחה העסקית שלנו ואיך לפרוץ קדימה.

בנוסף אני מתכננת לפתוח קורס התמקדות "רגיל" אצלי בבית (מקום מאוד יפה עם בריזה ונוף משגעים - כרמליה...). קורס רגיל - הכוונה שהוא מיועד לכולם, פשוט ללמוד את הטכניקה, להשתמש בה לכל נושא בחיינו וללמוד לתרגל אותה עם אחרים ולבד. זה יהיה 12 מפגשים של 4 שעות והמחיר 200 למפגש, כלומר 2400 ש"ח הקורס (גם כאן כמובן אפשר בכמה תשלומים). השאיפה שלי היא שגם הקורס הזה יהיה בבוקר, באמצע השבוע, אבל נראה אם יהיו מספיק משתתפות לבוקר. אם בוקר אמצע השבוע לא יצליח, אז נעשה את זה אולי שישי בבוקר. יש כבר כמה שמחכות לקורס הזה. גם זה מתאים למי שרוצה אח"כ להשתמש בקורס בצורה מקצועית, כך אני למדתי.

אני אערוך מפגש מבוא כך שאפשר יהיה לבוא ולהתרשם.

מי שלומד איתי התמקדות יכול אח"כ להמשיך להסמכה בינלאומית בהתמקדות אצל דנה גניהר.

את מוזמנת להתקשר אלי אם את רוצה. אשמח לספר לך עוד. אם תרצי את יכולה גם לבוא אלי למפגש התמקדות אישי של 80 דקות שבו תוכלי לחוות ממש את התרגול היפה הזה, ולעבוד על נושא שתבחרי. המחיר למפגש אישי 350 ש"ח.

בהצלחה @}

[הדס_צומחת*]

הי! רק רציתי לציין שקראתי את הכתבה עלייך בעיתון של הטכניון!
אני קוראת ואומרת לבעלי - הי! אני מכירה אותה מבאופן... חחח
עד כמה שהחיים שלנו הפכו להיות וירטואלים.

[סאלי_תדמור*]

עד כמה שהחיים שלנו הפכו להיות וירטואלים.

כן, זה ממש מצחיק. אח"כ פוגשים את האנשים במציאות והניק עדיין מחובר. כל מי שאני מכירה מבאופן (מתאמנים בעיקר), הניק שלהם עדיין יושב לי בראש (גם מפורומים אחרים, אגב).

[סאלי_תדמור*]

קטע מפורט שכתבתי: מה עושים באימון עסקי ? השתדלתי להיות כמה שיותר מפורטת.

[יעל_ש*]

תודה רבה רבה.

[סאלי_תדמור*]

שלום שלום אנשים יקרים @}

הנה הקטע הראשון בטור החדש שלי ב - nrg, על רגשות אשמה בהורות. ללא ספק נושא פופולרי

וגם למי שיש מגזין "לאישה", יש שם כתבה שאני מתראיינת שם - על איך ליצור שיתוף פעולה עם הילדים בבית. זה בעמ' 170.

להתראות ושנה טובה מלאת חידושים והפתעות לכולנו

[סאלי_תדמור*]

אני יודעת שאני לא נכנסת לכאן הרבה, אבל אתן עדיין הבית שלי ברשת... ואני כל כך מתרגשת....
האתר החדש שלי באויר!!! אחרי חודשים רבים של עבודה. "אימון אישי" www.tadmor.biz.
איזה כיף! עוד יש הרבה דברים שהם בעבודה, אבל זה מאחורי הקלעים.
אם נכנסתן, ספרו התרשמויות

[סאלי_תדמור*]

מרגישה צורך לברך ב"אחרי החגים שמח" @}
עם כל הכיפים והחופשות והבילויים והילדים וכל האקשן הזה, התגעגתי מאוד פשוט לעבוד. לעבוד הרבה וברצף.
זה בעצם רבעון שלם שעבר (לא סופרת את יולי, כי הוא היה בשבילי די רגיל - ילדים בקייטנות שגם היו נפלאות...).
ואני מרגישה כמו שהיתי ילדה ערב פורים. חיכיתי כל כך הרבה זמן לזה, קשה להאמין שאכן זה הגיע.
על כל כך הרבה דברים קיבלתי תשובות של "אחרי החגים". בלי סוף.
והנה אחרי החגים מתחיל מחר.
ואני סקרנית כל כך, איך יהיה אחרי החגים הזה. מה יקרה השנה.

מאחלת לכולנו שנת חידושים והפתעות!

נ.ב. אני מאוד מתרגשת לקראת מפגש ההתנסות בהתמקדות ביום שני. קיבלתי בלי סוף אימיילים וטלפונים של אנשים שרוצים לבוא, ואפילו שריינתי לעצמי כמה מאנשי שלומי שיצטרפו כדי להוות איזה עוגן עבורי. ובדקתי עם המקום שיש מספיק כסאות. אולי יהיו אפילו 20 איש. שזה ממש מרגש. ובכל זאת אם מישהי רוצה להצטרף ברגע האחרון (יש גם כמה גברים שמגיעים...) אז בכיף.

[א_ל_א_ן*]

קודם כל כתבת מקסים- ובהצלחה לצופן התמקדות.
חוץ מזה, לגבי הדלתות, גסי, אשר גר בשכונתך, אולי יכול לעזור. אייל. אפס חמש אפס שמונה תשע שתייםפ אפס שמונה אפס שש. אם תרצי, תגידי לו, ש- אילי הפנתה אותך...
אם לא מסתדר עם הדלתות, אולי אפשר וילון, זה גם מוסיף לחדר חמימות, וצבעוניות... וקצת בלאגן?

[סאלי_תדמור*]

תודה אילי! רעיון לא רע הוילון... אני גם אדבר איתו.
היה לנו מפגש נפלא אתמול של הקורס, יש קבוצה נפלאה ועוד לא מאוחר להצטרף @}

[מחשבה*]

אפשר להזמין אותך לדף שלי?
מחשבות מהעץ נופלות
כשיהיה לך זמן. תודה

[סאלי_תדמור*]

הרבה מתייעצים איתי, האם כדאי אימון אישי או להשתתף בקורס או סדנה. עם כל האהבה שלי לאימון אישי, אני אישית - לעצמי - בוחרת כמעט תמיד סדנאות. יש להן מספר יתרונות גדולים.
הנה כמה