סבטקסט כפול בלוג

אני מרגישה שאני מתמוטטת.

אני מרגישה שאני מתמוטטת.
מאחלת שתרגישי שוב טוב, בקרוב

היה שבת וחג נהדר,אירחנו שתי משפחות לארוחות.

טוב לי

היום יש לי יומולדת 25..
מרגישה שאני צריכה לעבוד על הכרת הטוב ,
ובירור עצמי לאן אני רוצה להמשיך.
ברוך ה' יש לי יותר כוח.

ואוו, את ממש צעירה! (מהכתיבה שלך איכשהו דמיינתי שאת יותר מבוגרת)
מזל טוב ואיחולים חמים.

ראיתי ששני המוקדים של מריבה עם הילדים זה הרבה במחשב וממתקים.
הבעיה העיקרית היא איך אני יכולה למנוע מהם מה שאני לא עושה,(איפה הדוגמא האישית?).

באבחון של בני ראו שהוא חכם וקולט
ורק צריך קצת ריפוי בעיסוק שזה די מובן לילד שכמעט לא היה בגן שעשועים.
זה נתן לכולנו המון שמחה ואנרגיה ובשבילו הרבה ביטחון עצמי.

לגבי זה שאיך שאני כותבת אני נשמעת מבוגרת אז אם היית רואה אותי גם היית חושבת כך.
התחתנתי בגיל 18 ועברתי הרבה ורואים את זה עלי.
יש לי חברה בת 37 שנראית צעירה יותר ממני.

אני חושבת שמה שגורם לאישה ובעצם לכולם להראות יותר צעירים זה שמחת חיים ואנרגטיות,
וזה משהו שאני מתחילה לעבוד עליו רק עכשיו.

שליחה על ידי אחת* » 11 יוני 2012, 19:29

מזל טוב!

מזל טוב

למדתי להגיד לעצמי מתי שאני שאני עושה משהו שקשה לי וצריך לעשות.
כל הכבוד לך,איזה אישיות יש לך, את חזקה.
זה מאוד עוזר..

_למדתי להגיד לעצמי מתי שאני שאני עושה משהו שקשה לי וצריך לעשות.
כל הכבוד לך,איזה אישיות יש לך, את חזקה._

מצטרפת למה שאת אומרת על עצמך. צודקת לגמרי !

וגם כל הכבוד שאת אומרת את זה. זה גם לא מובן מאליו, וכלכך חשוב....

שליחה על ידי אחת* » 14 יוני 2012, 14:16

יש לך אישיות חזקה ונהדרת.

אני מקווה שמחר יהיה לי כוח לקחת אותם לגן-ככה לסוף השנה.
אני איזה שבוע כמעט לא מצליחה לצאת החוצה, נהיית עצבנית וקשוחה ועייפה.
אפילו לדבר עם חברות אין לי כוח.
חזרתי לקחת את התרופות.
בעלי עובד ביומיים האחרונים עד שעות מאוחרות,וגם מחר.
מצליחה לבשל לסדר לנקות לעשות כביסה וקצת לפנק את בעלי והילדים.
ישנה בסביבות ה-5 שעות ביממה.
מחפשת את האיזון.

אני ובני עם דלקת גרון.
ממש לא רוצה לקחת אנטיביוטיקה.

קשה לי שהילדים בבית ואני עצבנית.

מרגישה שהילדים מרגישים חוסר בממתקים ו"הפתעות למניהם" שיוצר תסכול ורצון יותר גדול,
זה לא מגיע ממקום טוב מבחינתם,מה לעשות?

http://rotter.net/forum/scoops1/17890.shtml

לפעמים יוצא שאת כותבת על משהו שעובר גם עלי, בדיוק

למשל עכשיו בעלי נמצא בתקופת חפירות, אז בקושי נמצא בבית.
מאז שהוא התחיל את החפירות, לא היה לי כח לנסוע לשום מקום (הפסדנו פעמיים חוג בגן חיות, ופעם אחת את חוג "שומרי הגן" ביער).
לפני יומיים היתה נסיעה של היישוב, וכל השכנים היו עם השקיות המרשרשות באוטובוס, חוץ מהילדים שלי, והיה לקטן מאוד קשה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לקנות, שיהיה בבית, או לנסיעות כאלה, אבל כשהייתי למחרת בחנות לא קניתי :-\

בעלי עכשיו במילואים כל חודש יולי,-אבל חוזר הביתה כל יום בגללי.

לא נרדמתי בלילה עד מאוחר ואז אני עייפה בלי יכולת כמעט לזוז.

יש עיצה?

למרות העייפות הצלחתי לצאת למגרש-גן שעשועים עם הילדים.

מרגישה צורך בלהיות רכה נעימה וחמודה.

כולנו חולים כאן.
אני לא מצליחה לעשות את עבודות הבית בלי להכנס למתח ועוררות.
אין לי מושג מה לעשות.

פעם ראשונה אחרי 7 שנים אני צמה בצום י"ז בתמוז,
סוף סוף מותר לי לצום,למרות שאני עדיין על כדורים,
זה לא מסכן אותי ואין סיבה למה שלא אצום.
זה קשה מאוד לצום כשיש וכל בבית וצריך לתת אוכל לילדים ולא לאכול גם.
אני בטוחה שלפחות יום אחד אני יכולה להתגבר על תאוות האכילה.

מקווה שהצומות יהפכו לימים טובים לישראל ולא נצטרך כבר לצום בגלל שנאת חינם.

לאט לאט אני מצליחה יותר להיות, לעשות.
איך נרגעים ולא לוחצים על הילדים?

אתם יודעים?
כשאני חושבת על זה,המשפט קל לאדם להיות נאמן לעצמו כשהוא לבד אך אדם אמיתי נמדד כשהוא בחברה,כל כך נכון.(לא ציטוט מדויק ולא זוכרת את המקור)
מתחילה את צעדי בשדה החברה ואני מרגישה כמה קשה לי להשאר נאמנה לעצמי לצליל הפנימי שלי ולא לשים מסכות,למרות שכל מה אני אומרת נכון ואמיתי,זה לא מרגיש נכון.
הפחד מדחייה כל כך חזק אצלי ואני מפחדת ליפול ואני מרגישה שאיך שאני מציגה את עצמי זה סוג של הצגה אני נכנסת לסוג של מוד עשייה מוגבר וקצת אובססיבי מנסה להראות כמה אני טובה -ואני לא ממש מאמינה שמגיע לי שיאהבו אותי ושיש מה לאהוב בתוכי כי אני לא אוהבת את עצמי כרגע,
לא ממש רואה את הצדדים החיוביים שלי שאני בטוחה שאמורים להיות גם אם אולי לא הבעתי אותם מספיק,האמון בעצמי נסדק אני כבר לא מרגישה שווה יותר מכולם ושיש בי משהו.

אני מרגישה שאני מתחרפנת,מהרגע שנכנס החופש הגדול,לא משנה שהם היו בבית קצת לפני,הם מחרפנים אותי.
והתחלתי להשוות את עצמי לשכנה..
קשה לי.

בתור ילדה נערה כל הזמן השתמשתי בדמיון,ההורים שלי היו בטוחים שאני אהיה סופרת.
כיום אני מפחדת לדמיין ולחשוב כי אני לא סומכת על המוח שלי שיוביל אותי לאן שאני רוצה.
איבוד שליטה במובן הכי כואב ופנימי.
במבחן איי.קיו לאחרונה ראו שירדתי ביכולת חשיבה עשרים נקודות הייתי בגבול בין ממוצע למחונן והיום מאוד בממוצע.
פשוט הפסקתי כל סוג של חשיבה ודימיון ונכנסתי לעולם של פחדים ומחשבות מעגליות.

במבט מבחוץ אני מבורכת שעם כל הקשים אני מתחילה לפתוח את העיניים ובמצב טוב,
חברות משבחות אותי על הדרך שאני עושה לאחרונה.
אבל כואב לי וקשה לי ואני מרגישה שמה שהשגתי בחודש האחרון בסיכוי להתפורר מרוב לחץ ועייפות.
קשה לי לקבל את זה שאני בסדר שמותר ליפול ולקום ופשוט להאמין שאני בדרך הנכונה.

מה שמשיגים בדרך פנימית לא מתפורר ונעלם.
הסירי את הפחד הזה מלבך.
אולי זה יתמוסס לפרקים, ישכח לרגע, אבל כל הזמן נמצא אצלך עמוק בפנים.
זה שלך ויישאר כך.

שבת טובה.

חם..
והמזגן לא עובד.
אני מרגישה רע.

הייתי עם חברות כל הצהריים.
אחת אמרה שיש לי עין טובה-האמת התאמנתי עליה-
אבל זה הוכיח לי שלימוד הוא הרכישה,יש לי עוד הרבה מה ללמוד בנושא.

יכולות חברתיות זה ממש לא הכול,אני יכולה להגדיר את זה כתכמון חוסר אמירת אמת ותדמית.
ברגע שמי שנפגע אומר ולא מדבר מאחורי הגב אפשר לפתור.
אני יכולה לקלוט אם מישהי רוצה בקירבתי או לא,השיקולים לא ממש מענינים אותי.
המחיר החברתי לפעמים הוא כבד.

עייפה.
לילדה יש כינים-אני מסרקת פולה ושמה את התכשיר "הדרין",
זה משגע אותי ברמות על. מקווה שזה יגמר מהר.

הסתבכו לי שוב שעות השינה

אני קמה עייפה ונרדמת בחוסר חשק.
הילד עבר אבעבעות רוח בקלות מעוררת השתאות-גירוד של יום אחד והבראה מהירה עם פצע בולט אחד.

הבית נראה טוב,והילדים נמרצים ושמחים.

חם והמזגן שוב התקלקל.
אני מרגישה את המוח מתאדה לו.

הילדים לשלושה ימים אצל חמותי.
קשה לי.

_הילדים לשלושה ימים אצל חמותי.
קשה לי._
כי הם אצלה? או שהם אצלה כי קשה לך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי הם לא בבית,שקט מדי.

ההודעה ממני

מאחלת שהזמן יחלוף מהר!

חזרו הילדים,עשינו יום כיף עם הישיבה של בעלי ועכשיו בעלי חולה.

אני מפחדת לעשות אפילו חצי צעד נוסף לכיוון הגשמת חלומות ויעוד,
מרגישה כאילו אני אפסיד הכל,אפסיק להיות תלויה כל כך ואז מה יקרה?
כאילו שזה באמת משנה,זה הצעד הבא ואין מקום אחר לצעוד ואם לא אצעד אמות בתוכי,
ומה שיקרה יקרה ואני לא חייבת להפסיק כלום.

כאילו אני צועדת על פי תהום יודעת שאם אצעד יהיה שם דרך
אבל כרגע אני רואה רק את התהום שפרושה מולי,
ואין לאן לחזור או לפנות,ויכול להיות שאפול אבל אני יודעת שיש שם דרך
יפיפיה שאני פשוט לא רואה,ורק צריכה להאמין.

הלו?

השלב הזה בחופש שהילדים נכנסים ויוצאים מהבית,
קשה לקום וקשה לישון,קשה לעשות ארוחות מסודרות,
זה השלב שאת יודעת שעוד שניה נגמר החופש הגדול
ומתחיל שנה חדשה.
זה מזכיר לי לעשות קניות.

הכתיבה שלך השתנתה לאחרונה, חזרת להתנסח כמו לפני שנים, בצורה פואטית יותר, מעוררת השראה. אני חושבת שכדאי לך לכתוב יותר. לאו דווקא בבלוג. לכתוב במחברת, בכתב יד, כתיבה חופשית, בלי צנזורה, בלי שיפוט, בלי ביקורת. קני לעצמך מחברת יפה (אם עוד אין לך) ונסי לכתוב אפילו ברגעים גנובים במשך היום. בשבילי כל דקה של כתיבה היא דקה של ריפוי. @}

אם את רוצה השראה לכתיבה כזאת חפשי בחנויות הספרים את "הזכות לכתוב" מאת ג'וליה קמרון (הוצאת כנרת).

אני בהחלט כותבת יותר לעצמי אבל עדיין רוצה להמשך את הקשרים שנוצרו פה בבלוג.
רק שאין לי הרבה מה להתלונן.
לבן שלי יש יומולדת היום ואני לא קולטת שיש לי ילד כל כך גדול.

אה, לא התכוונתי שתִזנחי את הבלוג לאנחות! גם וגם (-:.

אחרי חופש שלם שהקפדתי ללכת לישון בזמן ולקום בזמן,החזקתי בצפורניים.
השבוע שיחררתי שליטה אני ביום הרביעי כבר שכמעט לא ישנה בלילה וישנה בבוקר עד הצהריים,
ועוד פעם קשה לי לצאת ולעשות דברים ואני עייפה ובלי סבלנות,ומדוכאת לא נהנית כמעט מכלום.
איך יוצאים מהדיכי?
בנתיים אין לי תוכניות לשנה הבאה.

כתבתי לך בדפבית!

בשבת בחלום ביקרו אותי "שדים" מהעבר אלה שפגעו בי ברמה שלא יכולתי לסלוח,
אחת מהם מישהי שהיתה ראש המתעללות בי החזירה לי בחלום את מה שהיא גנבה לי וביקשה סליחה,
גם בחלום לא יכולתי לסלוח לה וסילקתי אותה ולא רציתי לראות אותה.
לא מצליחה לסלוח רוצה להשתחרר ולהגיד אני סולחת,
אך הכעס על הפגיעה משאיר אותי חסר רחמים עם רצון להעניש.
אני מרגישה שזה כובל אותי למצב של פגיעה מתמדת בעצמי ובסביבתי.
כאילו שזה משפיע עליה שלי לא טוב.לא ראיתי אותה שנים ואני לא בקשר איתה.
רוצה לצאת לחופשי..לסלוח ולשים את העבר מאחורי.

בהצלחה בתהליך הסליחה{@
מגיע לך קודם כל לסלוח לעצמך ולזכור איזה אדם נפלא ומיוחד את.

סליחה זה אחד הדברים שהכי קשה - לסלוח באמת, מבפנים. אבל אולי באמת הדרך הכי טובה היא קודם כל לאהוב את עצמך.
פתאום אני חושבת - אולי תוכלי להיעזר באורנה שפרון? היא נותנת שיחות ייעוץ/עזרה גם בטלפון, והיא נהדרת. עוד אפשרות - נדמה לי ש עירית לוי נותנת אפשרות להתייעץ איתה באימייל, תשאלי בדף שלה. אלה נשים נפלאות שעזרו מאוד לי ו/או לחברות שלי @}

בדיוק אתמול ראיתי שני סרטים (במסגרת התוכנית 'הסיפור') שמדברים על הנושא הזה של התעללות ילדים בילדים אחרים וההשלכות של זה.
הסרט הראשון סתם עצוב, מתאר מקרים קשים מהזמן האחרון, בלי להראות איזה פתרון באופק.
בסרט השני פנו ל-3 אנשים בוגרים שהתעללו בהם בילדותם והציעו להם להיפגש עם הילדים המתעללים, כדי שיוכלו להתמודד עם העבר, לספר למתעללים מה הם הרגישו ולשמוע מה יש להם להגיד.
לדעתי זה נעשה בצורה לא הכי מקצועית. הכניסו לאותה כיתה את זה שהתעללו בו יחד עם אלה שהתעללו שידברו ביניהם, בלי שהיה שם שום תיווך של איש מקצוע, פסיכולוגית, משהו, או לפחות מישהו מההפקה של הסרט. זה רק הוא והם.
וגם זה יצא שזה היה אחד מול שניים או מול שלושה, שזה גם לא כוחות. מטבע הדברים לדעתי זה שוב הציב את אותו בוגר בעמדה החלשה יותר. שזה ממש טיפשי.

בכל המקרים אותם אלה שהתעללו אמרו דברים כמו 'אני לא זוכר שהרבצתי, אבל אם הרבצתי לך כנראה שהייתה סיבה', או 'אתה הזמנת את זה. ביקשת - קיבלת', למה לא עשית כלום? למה לא התנגדת?'
כאילו עצם זה שמישהו לכאורה חלש יותר, חסר ביטחון, לא מעז להגיב - זאת כבר הצדקה לפגוע בו.
נכון שהרבה פעמים חולשה או חוסר ביטחון מושכים פגיעה. אבל להשתמש בזה כהצדקה?

זה ממש הרתיח אותי. ועל זה גם כעסתי שלא דאגו שיהיה שם איש מקצוע שיתווך, שיהיה שם לחזק את אותו אדם ולהביא את הצד שלו לפוגעים, ואותו אדם בוגר פשוט 'נזרק' לתוך המים האלה, בלי שהיה ברור שהוא יידע לשחות בהם.
רק במקרה אחד בסופו של דבר אלה שהתעללו גם הביעו הבנה למצוקה שלו, והביעו חרטה אמיתית.

אני חושבת שכשדבר כזה קורה - יש בזה באמת משהו מרפא. אפילו רק לקבל הכרה על הפגיעה מהפוגע.
אבל גם מישהי אחרת שלא קיבלה הכרה או חרטה, בכל זאת הרגישה שזה חיזק אותה - מעצם זה שהעזה לעמוד פנים מול פנים עם האנשים האלה.

למה אני מספרת לך את זה? לא יודעת. קודם כל כי זה פשוט התקשר לי. ואולי זה יעניין אותך.
הנה הקישור לשני הסרטים:

עוד דבר - אני חושבת שאם לא מצליחים לסלוח אז לא חייבים לסלוח.
סימן שזה עדיין לא הזמן.

ואולי זה עדיין הזמן דווקא להפך - לפרוק את רגשי הכעס שלך וכל האלימות המודחקת כלפי הפוגעים. אולי לא מספיק הרשית לעצמך עד היום להרגיש את זה, לבטא את זה.
כמובן שצריך להיזהר מלבטא את זה בצורה שתפגע בקרובים לך, או תעשה משהו בלתי הפיך,
אבל אני אוהבת לדמיין את כל הדברים הרעים שהייתי רוצה לעשות להם (למשל, חותכת אותם לחתיכות קטנות קטנות

, ועוד כל מיני דברים ממ-ש רעים...).
בדמיון הכל מותר.

לפעמים גם הזעם יכול להפוך לכוח מניע. כוח חיובי.
אם מסכימים להרגיש אותו.

לא תמיד זה צריך להיות רק 'אור ואהבה, אור ואהבה'

.

לא הייתי חלשה וחסרת ביטחון,הייתי מישהי שאיימה על המצב החברתי שלהם,
הגננת שלי מספרת שהיא היתה בטוחה שאהיה חברת כנסת.
מבחינת אישיות יש לי את כל התכונות להיות מקובלת,
אבל חוסר רצון לפגוע באחרים בשביל זה. וגם טיפת חוסר בהבנת מצבים חברתיים.
לא קיבלתי מכות מחברותיי אבל התעללות נפשית ריגשית וחברתית ,כן.
אבא שלי הרביץ לי מגיל שנה וחצי- שנתיים כעונש,-פליק בטוסיק או סטירה על הלחי.

אני מרגישה עם הילדים שאולי אני צריכה ללמוד פחות לשמור על עצמי יותר לתת,
כל יום יש לי איתם מריבות על דברים שהם רוצים שאעשה בשבילם ולי שאין לי כוח ואני חושבת שהם מספיק גדולים,
הבת שלי לשאלה את מי אמא אוהבת ענתה "אותך",ואמרה שאני לא דואגת להם ורק אבא וסבתא כן,
מתחיל איזה שהוא ניכור,הם מבקשים תשומת-לב בשעות שאני עייפה ואין לי כוח להקשיב לכלום(האמת?זה רוב הזמן),
לרוב הבקשות אני אומרת לא ורק אחר-כך חושבת-ולפעמים משנה את דעתי.
להיות פחות אגואיסטית..ואין לי מושג איך להתייחס לעניין.

מרגישה שה"אגוסיטיות" שלי היא החליפת שיריון שלי.קודם כל אני והצרכים שלי,
ואם יש עוד כוח?אז עדיף לשמור עליו,כי אני אצטרך אותו..

היום הלכתי לעשות בדיקת דם לילדה ונסחבתי ליום כיף,
כשכבר הייתי מותשת הרגשתי שאני הולכת להתעלף ונכנסתי לאחות לבדוק לחץ דם וסוכר.
הלחץ דם הראשון היה מאוד גבוה בשבילי.

לפעמים אני מוותרת כי אין לי כוח להתווכח ולא בגלל שאני חושבת שזה נכון,
ואין לי ממש את היכולת לחשוב כמה צעדים קדימה.
המריבות הם די מחזוריות.

אני מדייקת ואומרת שרוב הזמן אני כן דואגת להם ולצרכיהם.
אני פשוט לא יודעת איפה הגבול בין לתת להם אחריות על עצמם לבן לעשות בשבילם הכל.
וזה יוצא מסובך וכואב לכולם.

סבטקסט, אני קוראת אותך באהדה. למרות שלצערי אין לי פתרונות.
רק רציתי לומר שאני מרגישה בחודשים האחרונים שמשהו השתנה בכתיבה שלך.
פעם היית כותבת נושא שלם במשפט אחד. מאוד לקוני. בלי לפרט יותר מדי רגשות. עכשיו את ממש כותבת.
לא יודעת, אולי זה שינוי לטובה.

מזכירה על "המרפאה הטבעית ביצהר". אם רלוונטי לך - ממליצה לך לנסות

אני עייפה חם לי ואני עצבנית,
אם אני אסכם את היום זה יראה טוב,אבל כל היום הרגשתי רע,
עצבנית וכועסת והשתדלתי לא להוציא את זה על הילדים והצלחתי.

הלכנו לרופא שיניים,קניתי נעלי ספורט לבן והבת הסתפרה אכלנו בחוץ,
לאחר מכן חזרנו הביתה נחנו והלכנו למפגש ג'ודו ראשון לבן שלי ,
בעלי הגיע הביתה סידר אותו והכין סלט שהשתלב מעולה בארוחת הערב,
הילדים שיחקו בחוץ ראינו סרט והם הלכו לישון.

ואני עצבנית וחם לי ואין לי כוח אפילו לישון,
מחכה לבעלי שיחזור מהצגה בערב (הוא שחקן).

היום עשינו לבני את הסתימה הראשונה מתוך 8 בשיניים בנתיים סתימה זמנית אך מתוכנן סתימות אמלגם,
עד שמצאנו את הרופאה הזאת שהיא קורבה לבית מטפלת בילדים דרך הקופה.
אין לי הרבה מה לעשות, זה פעם ראשונה שהוא אצל רופא שיניים וזה מצב כבר מאוד בעייתי..
וחוץ מזה אני מפחדת מרופא שיניים היה לי ממש כואב לשבת שם לראות שהוא מקבל טיפול,
הוא דווקא עבר סביר.והיה אמיץ ובכה רק טיפה כשירד לו דם.

קמנו מאוחר מדי והיינו צריכים להזדרז,ובעלי מאוד נלחץ וצעק עלינו,
לאחר מכן כשחזרנו הרגשתי שאני בהתמוטטות עצבים ורבתי עם הילדים.
אני עייפה מאוד,ובעלי עדיין בעבודה.
איך יוצאים מהמעגל הזה?.....

ל"ט

מאז שחזרו ללמודים אני לא מרגישה ,ולא ישנה טוב,הלחץ הזה של הזמן כואב לי מאוד,
ואני בסיוט שלא טוב להם-למרות שנראה שהם ממש נהנים.

מנסה להרגע ולא מצליחה.

מה נותנים לאכול במקום טונה?
בלי הכנה?

סרדינים?
(השלמתי קריאה מאז פארק הירדן ולבי יצא אלייך ואז פתאום השאלה המצחיקה הזאת (-:)

גם אני רואה שינוי מהותי בכתיבה שלך, כבר כתבתי לך את זה, אני חושבת. את נשמעת הרבה יותר מפוקסת, אופטימית אפילו. אולי מבפנים את לא רואה את זה, אבל מבחוץ ניכר שמשהו בתהליך של שינוי. גם בתכנים של הכתיבה וגם בעצם ההתנסחות.

אני מכירה היטב את ההרגשה שאני לא משקיעה מספיק בילדים, שאין לי כוח לעשות אתם כלום, לא מעניין אותי הדברים שלהם... נראה לי שמה שחשוב לילדים זאת הנוכחות שלנו כאמהות, לא עצם העשייה המשותפת אלא הידיעה שאני זמינה להם, שגם כשאני עסוקה במשהו אחר אני מוכנה להקשיב במקרה הצורך, לתת חיבוק, נשיקה על המכה... זה לא פשוט ולא מובן מאליו, זה משהו שיש אנשים שצריכים ללמוד אותו (כמוני). איך להיות נוכחת, אני מתכוונת. נדמה לי שיש דף על זה. ועוד משהו שנראה לא שייך אבל נתן לי הרבה, גם כאמא:
הרצאה מרתקת על כריזמה

גם אני רואה שינוי מהותי בכתיבה שלך
אני חוששת לשאול אם הפסקת לקחת את התרופות :-\

את צודקת.

כלומר הפסקת? (אני לא חוששת לשאול, רק אשמח לשמוע יותר. מה זה אומר מבחינתך?)

דואגת לך מאוד
(אני בשלילת רשיון, ולכן לא נסעתי לירושלים לאחרונה)

אני רק על תרופה אחת כבר שנה.
אני מרגישה מאוזנת ובתהליך החלמה.
חבל שמעשית עדיין אין לי כוח לעשות יותר.

השאלה מערערת לי את ההרגשה שאני לא זקוקה לתרופה.
התרופה משפיעה יחסית מיד ולא צריך לאורך זמן
ככה שמתי שאני מרגישה צורך אני לוקחת.
זאת לא גאווה זאת קריאת המציאות.

האם ידוע על הגעה להחלמה או איזון במקרים דומים ללא תרופה? אני, כמובן, לא בעניינים P-:

למחלה שלי כן.
יש סיכוי להחלמה.

סבטקסט היקרה, אני ממש שמחה לקרוא את הדברים האחרונים שכתבת על התרופה והמחלה. את נשמעת לי לגמרי מאוזנת ובתהליך החלמה.

בקשר לקשיים עם הילדים (שגם הם נשמעים לי רגילים ולא חלק ממחלה), ובכלל קשיי החיים - אולי את יכולה להיעזר בשיחות טלפון עם אורנה שפרון, שמטפלת ככה (בתשלום) בלא מעט אנשים. הייעוץ האישי שלה הוא אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים (-:.

יש סיכוי להחלמה.
ב"ה! ממש הרגעת אותי! מחזקת אותך בדרך להחלמה!

מרגישה בטוב ובשמחה.
חג -שמח.

התחלתי לתת לעצמי מחדש מידי לחלום בהקיץ,
קשה לי עדין לשים את הגבול בתוך החלום בין דימיון למציאות
כי לפעמים הדימיון כל כך אמיתי.
אני יכולה לדמיין מגע וריח ותחושה וראייה-איך יודעים שזה דימיון??

חג שמח!

הגעתי למסקנה שסולם הצרכים של מאסלו ממש נכון.
עכשיו אני מרגישה צורך בכבוד והערכה.
בהחלט טיפסתי על הסולם היטב...

הבוקר שוב נלחצתי מסירוק השיער של ביתי,היא כבר רוצה להסתרק לבד,אבל לא עושה את טוב,
ולא רוצה שאסרק אותה כי אני נלחצת ומסרקת מהר ולפעמים זה כואב לה.
בדרך כלל אני נותנת לבעלי לסרק אותה,אבל לפעמים אין לו זמן לזה.
ובראש רצות לי מחשבות שאני חייבת לסרק אותה
כי אם השיער שלה לא יהיה מסודר לא ירצו לשחק איתה-כמו שלא רצו לשחק איתי,

יש לה ילדה בגן מתולתלת שאמא שלה סיפרה אותה קצוץ,
הבנות לא רוצות לשחק איתה כי היא מסופרת "כמו בן".
ואני נכנסת לפאניקה קלה-ככה כל בוקר-סיוט להתחיל ככה את היום.

כי אם השיער שלה לא יהיה מסודר לא ירצו לשחק איתה-כמו שלא רצו לשחק איתי
אבל את יודעת שזה הסיפור שלך, לא של הילדה שלך, נכון?
בכל אופן, סירוק ילדות זה סיוט יומי, גם בשבילי. ואם זה לא יומי אז זה עוד יותר סיוט, כי זה מתמלא קשרים!
אבל אם את יכולה לאסוף לה - אם השיער מספיק ארוך בשביל צמה - הייתי מנסה לסרק אותה בערב ולאסוף לצמה הדוקה. בוקר זה ממש לא זמן טוב בשביל זה. לחוץ מדי. אני לא יכולה לסרק בבוקר. ועוד משהו שמאוד עוזר לנו - שמן קוקוס. קצת למרוח לה על השיער, רצוי כשהוא לח אחרי הרחצה אבל אפשר גם על יבש, ולסרק. זה הרבה יותר טוב ממרכך.

יומולדת 5 לביתי,
סימן דרך חשוב,
לפני 5 חמש שנים ילדתי ילדה מדהימה עם כוחות חיים ורצון חזקים.
ונכנסתי לעולם השיגעון בשנית,בהתקדמות מדהימה אני חיה יותר ויותר בחיים,
עדין עם עצבים ולא מספיק כוח להגשים הכל אבל להמשיך להתמוד ולעלות יותר ויותר למעלה.
5 שנים, כלומר שאני צריכה לשאול את הרב אם לשים התקן ריחמי נוסף או לא,
להגשים חלומות או לוותר בגלל הקושי והעייפות והחוסר סבלנות,
ואיך לתמוך בבעל שמשנה את כיוון הקרירה שלו אבל מדוכא ולא מצליח לומר ממה.

וכן איך למצוא המנוחה של הביחד תוך כדי עשיה והתבוננות.
איך לתת לילדים להמשיך לצמוח בשמחה,
ואיך לשמור על קשר עם חברות
ולא להכנס לשבלול לשוב ולאבד בתוך החושך המלחיץ והמטרטר.
הרגשות אשמה שאני לא מספיק בשבילם,ולקבל את זה.
שאני רק אמא ולא כל-יכול.

ולסמוך.

אשמח לתגובה.
הילדים חולים נשארו בבית היום,
ישנתי כמעט 24 שעות.
עצוב לי ואני מוטרדת.

סבטקסט היקרה! התחלת להגשים חלומות של אהבה ואמהות בגיל צעיר. יש לך עוד שנים רבות של פריון, אז אולי אין צורך לדאוג בקשר לזה.
מהכתיבה שלך אני מרגישה את כוח החיים שלך ואת השינוי החיובי. אפשר להבין את הפחד מהריון חדש ומהידרדרות חדשה. אבל ייתכן שאת יכולה לברר קודם כל עם עצמך (גם בשיחה עם מי שמבין אותך, אם זה הרב או מישהו אחר) מה את רוצה. לדמיין את החיים שאת רוצה לעצמך הכי גבוה, כאילו שאין שום מגבלות, שום מגבלות. לתת לתמונה להתבהר לאט לאט עד שתראי איך נראים החיים האידיאליים בשבילך. אולי לכתוב את זה כאילו שאת כותבת על מישהי אחרת שחיה את החיים שאת רוצה. ואז, לאט לאט, לפרוט את התמונה לפרטים. אפילו לרשימה. לראות מה כבר יש לך ומה עוד היית רוצה. כן, גם הפנטזיות הכי רחוקות. מנסיוני, כשמעיזים לרצות הדברים מתחילים לקרות.
נשמע לך מתאים? רוצה לשתף?

הילדים חולים נשארו בבית היום
מזדהה. אני עם ילדה מחלימה, זה היום הרביעי שלה בבית. אבל לי זה קל יותר כשהיא בבית, כי אז היא ואחיה מבלים ביחד. בעיקר אחרי שהיא מרגישה טוב יותר.

עצוב לי ואני מוטרדת
מציעה אולי לנסות לכתוב. לפרוק על נייר את העצב ואת הטרדות.

.

ההורים שלי התגרשו סופית היום.
מתמודדת.

אוי,זה בטח קשה.
איך את בתוך השינוי הזה?

אני מרגישה חסומה בלי אפשרות לעשות משהו,כל דבר.
מפחדת ורוצה.
וכעס והכאב שיוצאים מציפים אותי,ונסוגים מציפים ונסוגים.
וכל מי שמסביבי סובל מזה.

לא מצליחה לדבר או לכתוב לנקות את הכאב או להדחיק
והחץ בלב שנתקע כשנפגעתי מעלה מוגלה ,והחבורות מהפגיעה החברתית פועמות מכאב.
ואני חזקה מספיק בשביל להרגיש ולא ליפול,אבל הכעס יוצא ופוגע בי בבעלי בילדי בחברותיי.
שקטה ונבהלת.

ונמאס כבר לא רוצה לסחוב את הפגיעות האלה,
רוצה לתקן,לאהוב ולתת בלי לפחד מפגיעה.

אני מרגישה לא פייר שאני מראה לכם רק את הצד השלילי.
יש לי הרבה יותר כוח,הילדים כמעט כל יום הולכים לגן,
הבית מסודר יותר מאי-פעם.ויש כוח להתמודד.

נסיתי להתחבר למוזיקות מרגיעות ולא הצליח לי,עד המוזיקה הזאת שעושה אותי ישנונית.
https://www.youtube.com/watch?v=NMmMNyT ... ure=[po]my liked videos[/po]&list=LLGBJewSaSoUZYcoNprJ6J8w

הגיעה אלי היום סומכת חדשה מבוגרת קטנטונת עם מרץ וסיפורים,
צריכה ללמוד את הגבולות שלי,ואיך לעשות בלי לחץ.
היה כיף וטיפה מעייף.

מה זה סומכת?

מישהי שבאה ללמד אותי איך לתפקד יותר טוב בבית.