לגבי אחריות ואשמה.
באמת אין לי כוח להיכנס שוב לדיון הזה.
אני גם מתנצלת מראש אם אשמע "שיפוטית". אני פשוט הולכת לכתוב בצורה ישירה לגמרי, בלי קישוטים.
אמא ל-5, את, כמו טילנדנסיה מבוייתת, מבלבלות לחלוטין לחלוטין לגמרי באופן מוחלט בין "אחריות" במובן שמדובר עליה כאן לבין "אשמה". (זה במקום ניסוח מעודן ופרחוני: "כנראה שבדף הזה חסר הסבר ברור למושג ה"אחריות" כפי שהוא נדון כאן").
לשתיכן יש בלכסיקון אך ורק "אשמה".
אין לכן בכלל מושג של "אחריות" שנפרד, נבדל, מנותק לגמרי, לא שייך, ל"אשמה". אין לכן. זה לא קיים אצלכן במוח, במודעות, בהבנה, בתובנה, בתפיסה, באידיאולוגיה, בקונצפציה, איפה שתרצו. אין לכן.
לכן אתן לא יכולות להבין מה אומרים גילה, נעמי ועוד אחרים פה. אתן ישר מתרגמות את זה לשפה "שלכן", וזה כמובן נשמע כמו "אשמה".
זה יותר רחב מזה. זה מתחבר לי לדף
בריאות וחולי גוף ונפש . איך אפשר להבין מלה אחת ממה שאני מנסה להגיד, אם לא קיים מושג ה"אחריות" שאנחנו מדברים עליו כאן? אי אפשר! זה ישר מיתרגם ל"אשמה", ומאשמה בורחים.
עכשיו, כל מה שטילנדנסיה מבוייתת כתבה, בגלל שהיא מפחדת מאשמה, נשמע לאוזניים שלי כמו: "היתה בעיה קשה, אמיתית ואובייקטיבית. היא לא היתה באשמתי. לא היה לי שום קשר לזה. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, ושום דבר לא עזר".
זה ניסוח של אדם שמרגיש
אשם (בסתר הלב יש חרדה גדולה: אולי אני עשיתי משהו שגרם לזה? אולי אני פספסתי משהו שיכול היה לעזור ובגלל זה לא הצליח לנו?), ומתגונן מפני זה.
ככה זה נראה.
אנחנו מזהות את זה.
מי שמכיר רק "אשמה" עושה אחת מהשתיים:
א. מאשים את ט"מ.
ב. מצדיק את ט"מ.
גילה, נעמי, אני ואחרות לא מאשימות אותה בכלל.
וגם אי אפשר לדבר על "מצדיקות", אם כי אני בטוחה שכולנו מקבלות לחלוטין את העובדה שהיא בכלל לא אשמה במה שקרה, שהיא עשתה כמיטב יכולתה, אפילו מעל ומעבר למה שכל אדם סביר היה עושה לפתרון הבעיה, שהיתה שם בעיה קשה או אפילו בלתי אפשרית לפתרון, ולפעמים קורים דברים רעים לאנשים טובים.
אם מנסחים את זה בצורה קולעת, זה נשמע כמו "מצדיקות אותה" ו"נותנות לה לגיטימציה", כמו אישור וחותמת כשרות, לאוזניים של מי שמפחדת מאשמה. ואז היא מרגישה שמבינים אותה, אוהבים אותה ומקבלים אותה.
אם מפשלים בניסוח - מפשלים במובן זה שמשתמשים במלים שלא משדרות אוטומטית "הצדקה" למי שזו השפה שלו - אז האוזניים של מי שמפחד מאשמה שומעות "את אשמה". אפילו שלא זה מה שנאמר, בכלל בכלל.
הסיבה היחידה שגילה, נעמי, אני ואחרות מעוניינות לנתח מקרה כזה ולהעמיד דברים על דיוקם (וגם אמא ל-5, כשהיא מבהירה שאין דבר כזה תינוק שלא
רוצה לינוק - רק תינוק שלא מצליח ומזה מתחיל מעגל שלילי שלא תמיד יודעים למה התחיל ולא תמיד אפשר לצאת ממנו) - היא כדי
לעזור.
אם לאמהות אחרות, כרגע או בעתיד.
ואם לט"מ עצמה, במקרה שהיא תרצה להניק בעתיד.
יש פה דפים אחרים שמסבירים את עניין האחריות, אבל יכול להיות שצריך שדה שלם של ידע, תפיסה והבנה כדי להבין את המושג הזה. שאי אפשר להבין אותו אם לא רואים את כל התפיסה שהוא יושב בתוכה (הדף על מה שרופאים לא רואים ניסה להסביר את מושג האחריות, אבל אפשר היה לראות שהרופאים שכתבו שם לא הצליחו בשום פנים ואופן להבין אותו. הם כל הזמן חזרו לתפיסת האשמה שלהם, ולא היו מסוגלים לצאת ממנה. אז זה כנראה מושג מאוד קשה להבנה).
אני כן יכולה להגיד, שמי שיש לה מושג כזה של "אחריות" לא זקוקה לאשמה.
כשעושים את הצעד קדימה אל כל תפיסת החיים שמגולמת במושג ובמונח "אחריות" כפי שאנו משתמשים בו כאן - נפטרים מהאשמה! אולי לא מייד (קשה להיפטר מההרגל הדביק הזה להרגיש אשמה (-; ), אבל בגדול הוא סותר את האחריות, וככל שמפנימים יותר את החיים באחריות כך לא נשאר שום מקום לאשמה. היא נדחקת החוצה עד שהיא נעלמת לגמרי.
באחריות, מפיקים לקחים, בלי לנזוף בעצמנו. איך יכולנו לדעת אז את מה שאנחנו יודעים היום? (
האם כל דבר הוא שיעור ? רק למי שרוצה ללמוד, כמו שכתבה
עירית לוי . וכדי שנלמד, אנחנו מוכרחים להיכשל!) לא יכולנו! אז זאת לא אשמתנו! והאשמה בכלל לא מעניינת אותנו.
אבל אם אנחנו רוצים לקחת מזה משהו חיובי, אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים, למשל: אה! אולי זה משהו שאני שידרתי בלי לדעת! אז אם אעשה שינוי כזה וכזה, זה לא יקרה לי שוב!
שימי לב, ט"מ, שאת בכל מקרה "הוכחת" לעצמך שהנקה = הקרבה . (לא רוצה להיכנס לזה, אז מחקתי את כל מה שהוספתי בסוגיה הזאת)
אז מי שיש לו תפיסה, שהמחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו, שהאנרגיות של הציפיות שלנו משודרות לעולם ויוצרות את המציאות - לא יכול לפספס את הקשר הזה. וכן יכול ללמוד ממנו. ללמוד ממנו משהו על עצמו, ומשהו למחר.
(טוב, מחקתי עוד קטע נורא ארוך שבו הסברתי איך במקום להרגיש "אשמה" על הבחילות וההקאות בהריונות שלי, אני בחרתי ב"אחריות", אבל זה עוד ייכתב במקום אחר).