סיילנט ליון דף בלוג

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן,
הנה אני מתחילה...

יש לי כל כך הרבה לספר, על חווית ההורות, על הגדילה המשותפת שלנו כמשפחה, על המסע הזה של החיים שמלא בחוויות וארועים ותובנות ופחדים וחששות והישגים ורגעי התעלות קטנים שהופכים את החיים למה שהם. על זה אני רוצה לכתוב. על המעגלים שנפתחים ושנסגרים ועל ההזדמנויות שמוענקות לי בתוכן.

זהו דף בלוג.

לילה. אני שוכבת במיטה ומניקה. לא יודעת מה השעה ולא יודעת כמה פעמים כבר התעוררתי. מניקה על ריק, מה שנקרא "על תקן תחליף מוצץ". הקטנה לא משחררת ומחוברת אלי כאל אינפוזיה שמטפטפת לה חומרי הרדמה. לנתק ממנה את השד זו אמנות שמגיעה בעיני לרמת אמנות זן. יש סיפור מאסטרים שאני תמיד נזכרת בו כשאני בעדינות מוציאה את הפטמה מהפה שלה. זה הולך ככה:

"מספרים על יאנג צ'יאן-הו בנו השני של יאנג לו-צ'יאן שיכול היה להחזיק ציפור בכף ידו ולמנוע ממנה מלעוף. ברגע שהציפור רצתה לעוף יאנג צ'יאן-הו היה "מרוקן את כף ידו" כלומר מרפה, כך שהציפור לא יכלה לנתר על מנת להמריא".

כן, ככה, בדיוק. להרפות ולסגת אך גם לא להשאיר חלל ריק. למלא אותו במחשבה ואהבה. ואחרי שיצאתי והפיטמה בידי, אני עוד נשארת צמודה ונושמת עמוק, מרפה. לאט לאט נסוגה לאחור. משאירה את הנוכחות שלי בתוך האין שנותר.

רק תביאו לי ציפור על היד, קטן עלי...

במגרש המשחקים

בוקר. שתינו מגיעות מפוהקות למגרש המשחקים. אין יום שלא עוצרים פה, זה טקס קבוע בשגרת יומנו. יש לנו דלי ויש לנו כף, יש מגרפה וצורה של צדף, ועם כלי העבודה האלה אנחנו בוראות כל יום את העולם מחדש. את השער פותחת מטפלת של שני ילדים קטנים. אנחנו מכירות זו את זו מפה ומשם אבל מעולם לא החלפנו מילה. באופן קבוע היא מדברת בנייד נון סטופ בעוד הילדים מוזנחים לנפשם, עד שהיא מוצאת לנכון לגעור באחד מהם, או יותר נכון – לגרור את אחד מהם לעבר היציאה. היא כהת עור ומדי פעם היא מדברת איתם בשפה זרה "סרקומזי, סרקומזי" היא לוחשת לעברם, כאילו מנסחת מילות כישוף שיגרמו להם להתנער באחת ולשמוע בקולה.

הילד, כבן שנתיים, עומד במרחק ארבע אמות מאיתנו ומתבונן. אני כבר רגילה ויודעת שהוא רוצה משהו. בלי לומר מילה אני מושיטה לעברו כדור ששכב לידנו. "אני צריך כף" הוא אומר בלי להתבלבל. אני שואלת את הקטנה אם היא מסכימה, ומושיטה לו כף. הוא עדיין עומד לידנו, מחזיק את הכף ומסתכל. אני מזמינה אותו להצטרף אלינו למשימה החשובה של מילוי הדלי. אה, זה מה שהוא רצה. אנחנו ממלאים את הדלי במרץ ובשתיקה. הקטנה מצביעה לעבר הנדנדה ואנחנו זזות. הילד הכף והדלי צועדים אחרינו. יש לנו חבר חדש. החבר החדש שלנו גם מדבר אבל אני לא מבינה מילה. משהו על אח שלו ועל המטפלת. ג'יבריש של ילדים בני שנתיים. הוא מסתכל על הקטנה מתנדנדת ואומר לי, הפעם באופן ברור לגמרי "הילדה הזו לא אוהבת להתנדנד חזק". אני מסתכלת עליו, ומסתכלת על הקטנה שמלאת חיוכים, וחושבת לעצמי, וואלה. מנדנדת חלש יותר. הילדה לא מחייכת כמו מקודם, אבל נראית לי פתאום יותר נינוחה. "אתה צודק" אני אומרת לו "אני חושבת שבאמת יותר נעים לה ככה. תודה".

המטפלת מגיעה ואנחנו מחליפות מילים קבועות של מגרשי משחקים "בן כמה", "נראה גבוה לגילו" וכו' וכו', ומבלי לשים לב אני ממשיכה לנדנד חזק. הילד אומר "הילדה רוצה שתפסיקי לנדנד אותה". אני מסתכלת על הקטנה שמסתכלת למעלה אל השמיים. המטפלת גוערת בו "לא נכון, תראה כמה היא מחייכת וכמה נעים לה להתנדנד" היא מנסה לשנות את דעתו. אני בתגובה עוצרת את הנדנדה ומוציאה את הקטנה. אני משאירה את שניהם שם וממשיכה לאחד המתקנים. כואב לי הלב על הילד, אבל גם עליה אני מרגישה פתאום חמלה. סרקומזי הצמודה לפיית הטלפון הנייד נראית לי פתאום לא פחות בודדה בעולם הזה של חוסר תקשורת משווע.

אחרי כחצי שעה אני קולטת בזוית העין את הילד צוהל ומאושר עולה על אחד המתקנים. הוקל לי.

איזה יופי.

רק התחלת, ואני כבר רואה בלוג מקסים שאיהנה לקרוא.

הסיפור על גן השעשועים - כל-כך חי. ומקסימה ההקשבה שלך לַילד.

תודה סוסת פרא. זה נעים לי שאת כאן.

הריון

בליל ההתעברות הקסום ההוא אספתי את ידי מעל בטני וביקשתי ילד. עצמתי עיני ודמיינתי את הביצית שלי חורגת מן השחלה, גדולה יפה וצהובה, ומתחילה במסע. ידעתי בבירור כי אני לא בזמן ביוץ, אך הגוף נפתח, נשמע לי, הולך בבטחון אחרי לאן שאוליך אותו. ידיעה פנימית חזקה, שלוה.

אחרי כמה ימים, כאבים חזקים בצד שמאל. אני נשכבת על המיטה ועושה הילינג. עיני חצי נעצמות מרפרפות פתוחות, ואני רואה ילדה בים גדול, נראית אבודה, טובעת. ילדה שלי, אהובה, כל כך רוצה אותה, שמחה בבואה. היא מתלבטת אם לבוא לעולם, כך אני מרגישה. אני מחבקת אותה בחום גדול אך גם אומרת לה "אני לא יכולה להחליט בשבילך, ילדה שלי", ומוסיפה "אם תחליטי לבוא אהיה תמיד שם בשבילך, אך ההחלטה היא שלך".

מבעד לדמעות שהחלו לרדת אני רואה שלמעשה היא אוחזת בגלגל הצלה. "הנה", חשבתי לעצמי, "זו היא, זה חלק ממנה, מהאישיות שלה. היא מבקשת עזרה למרות שהיא יכולה להסתדר בעצמה". שמחתי על ההבנה הזו. עם הידים המשכתי וריחפתי מעל הבטן בתנועות ישרות כלפי מטה. הכאב עבר.

בדיקת הריון ראשונה עם תוצאה שלילית וטעם מריר בפה. אני שוקעת בלימודים וגם עושה בדיקת שתן במרפאה. מנסים להשיג אותי עם התשובה ויש לי כבר שלוש הודעות בטלפון הנייד. אין לי זמן לזה בכלל, ואני מתעלמת באלגנטיות. ביום הדדליין אחרי הגשה של פרויקט גדול אני מתקשרת לברר. פתאום זה תופס אותי לא מוכנה, "מה באמת?" כולי פליאה. אני בהריון.

מעגלים

תשעה חודשים זה הרבה זמן, ולא בכדי. ההבנה שאני הולכת להיות אמא הכתה אצלי גלים ופתחה כל מיני קופסאות שהיו שמורות אצלי עמוק בבוידם, קשורות היטב בסרטים וחבלים. קופסא ראשונה שנפתחה היתה קופסת אמא-סבתא-בת-נכדה. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת שתים-עשרה. היא גידלה אותי, לפחות כך מספרים. שמרה עלי כל תקופת הינקות בזמן שאמא יצאה בבקרים לעבודה, ואחרי שכבר הייתי בגן היא היתה איתי כל יום בשעות הצהריים. אמא שלי והיא (זו סבתא מצד אבא) לא הסתדרו בלשון המעטה, והן היו מתנצחות ומתקוטטות בכל דרך אפשרית. אני זוכרת הרבה מריבות. בעיקר על דרך גידולי. סבתא היתה אוספת את הפוני שלי בשתי סיכות "שיראו לך את המצח", ואמא היתה מסירה. סבתא היתה אוסרת ללכת רק עם גרביים ואמא היתה מתירה. גרנו בבניין דירות דלת מול דלת והחיכוכים היו יומיומיים ומתישים. סבתא היתה אומרת לי "אמא שלך לא טובה" או "אל תעשי מה שאמא אומרת לך". אמא היתה מבטלת את סבתא ואת ה"פתפותי ביצים" שלה. כך במשך שנים. אחת מול השניה מעולם לא החליפו מילים קשות, אלא בחרו לשלוח את כל הארס בדרכים אחרות. המחנות היו ברורים. אני הייתי ילדה של אבא וסבתא, ואחי הגדול ילד של אמא. למעשה שני המחנות נותרו עד היום, דבר שגרם גם לקרעים אחרים במשפחה אבל על כך לא ארחיב לעת עתה.

כעבור שנים, כשכבר גרתי בדירה משלי, נשואה ומיושבת בדעתי, באה אמא שלי לביקור. ישבנו וקשקשנו לנו על כוס קפה והשיחה איכשהו התגלגלה לימי הילדות ההם, ולשני המחנות הברורים. "איך הכל התחיל, בעצם?" פתאום אזרתי אומץ לשאול, "על מה ולמה היה בינכן כזה ריב גדול?". אמא שתקה לכמה רגעים ואז אמרה "זה התחיל כשנולדת. לפני כן היה ביננו קשר טוב, היא באה במיוחד לעזור לי עם הלידה ועברה לגור בשכנות. בהתחלה היא עזרה מאד, אבל אז התחילו בעיות". אמא לגמה עוד לגימה והמשיכה "לא הצלחתי להניק" היא לחשה לי, "זאת אומרת, הנקתי אבל את לא גדלת. היית קטנה ולא עלית במשקל וכל הזמן נרדמת על הפטמה, לא אכלת". "ניסינו תוספות ובקבוק, ולא עזר כלום. לא אכלת, והיא התחילה להאשים אותי שאני לא מנסה" ואז אמא אמרה "והיא חטפה לי אותך". "מה זאת אומרת חטפה אותי?" שאלתי לא מבינה, "היא היתה לוקחת אותך אליה, ונועלת את הדלת" והמשיכה בבכי "אני חושבת שהיא תמיד רצתה בת, ופתאום נולדת, ילדה כה יפה ומיוחדת. היא רצתה אותך לעצמה". הדברים היכו בי במלוא מובן המילה, בכל גופי הרגשתי את הכאב. הכל פתאום התבהר לי. זכרונות מן העבר פתאום קיבלו מימד אחר. האם היא ניסתה להניק אותי באותן שעות אומללות שלקחת אותי אליה? מה אמא שלי עשתה? הכתה על הדלת או ישבה מכונסת בביתה? פתאום רציתי לדעת הכל. אבל במקום לשאול חיבקתי את אמא שלי ושתינו בכינו ארוכות. "אבל למה ויתרת עלי?" פתאום שאלתי כועסת. "מעולם לא ויתרתי עליך" היא הישירה מבטה אלי. "מעולם לא ויתרתי עליך" חזרה ואמרה.

תשעה חודשי הריון לקח לי לחשוב על הכל ולעכל שוב את הדברים. פתאום נהיה לי ברור למה בחרתי לגור בניכר, ולהקים את הקן שלי אלפי מילין מהמשפחה. תמיד חשבתי שזה בא ממקום של עצמאות ושל "אל תגידו לי איך לחיות", אבל זה היה הרבה מעבר לכך, מסתבר.

עוד רגע ההמשך...

צחוק הגורל, צחוק הגורל. צחוק הגורל הוא שדברים התגלגלו איך שהתגלגלו. אחרי הלידה אמא שלי הגיעה בטיסה הראשונה כדי לעזור ונשארה איתנו כחודש. צחוק הגורל הוא שלא הצלחתי להניק. נחתנו לתוך טירונות של שאיבות והנקות מסביב לשעון, כאבי תופת, דם יזע וחלב. ובנוסף לכך הקטנה לא היתה מוכנה לישון בשום מקום פרט לעל הידיים. קשה קשה קשה. אמא שלי היתה ג'דא אמיתית והיתה איתה שעות ארוכות בזמן ששאבתי או ישנתי, שרה לה שירים והרדימה אותה תוך כדי הליכה רונדלים סביב המטבח והסלון. לא הייתי מוכנה לטרוף הזה בכלל והייתי מותשת ואפוסת כוחות. לילה אחד, אחרי הנקה כואבת ומתישה,כשאמא שלי הרדימה אותה עליה ואני הלכתי לתפוס קצת שינה אמרתי לה "אם את רוצה את יכולה לישון איתה צמודה במיטה. אל תשארי כל הלילה ערה". והלכתי לישון. אחרי כשעה קמתי ותפסתי את עצמי ונתתי לעצמי טלטלה הגונה. באתי לחדר של אמא שלי ולקחתי את הילדה שלי, שמתי אותה צמוד אלי במיטה ולא זזתי ממנה.

מאותו רגע דרכנו לא נפרדו. כל כך נחרדתי מעצמי וממה שארע שלא משתי מהילדה שלי ולו לשניה. טנדו של שתיים, אני והיא, ואין כניסה לאף אחד. לא נתתי לאף אחד לגעת בה, לא לחמותי, לא להורי ואפילו לא לאיש שלי האהוב והיקר. בתחילה עם הסברים של "אני מניקה" או "היא זקוקה לי" ואחר כך האשמות החל מ"אתה לא יודע להחזיק אותה" ועד ל"אתה לא יודע להיות אבא". במקום ליצור לעצמנו חלל אינטימי של משפחה אוהבת, אבא, אמא וילדה נוצרה דינמיקה כאובה ומלחמות קרב ביני לבין בעלי על הילדה. עם חמותי עד היום יש נתק גדול וכעסים משני הצדדים על התקופה שהיא באה לעזור אך נתקלה בחומה בצורה.

ומהמקום שלי עכשיו, בתום כתיבת הדברים הללו אני לוקחת נשימה גדולה. לקח לי שנה תמימה להוציא את כל מה שהיה בתוך הקופסא הזו, כל הלכלוך, הכאב, הכעסים והפחדים, לנתק את הכבלים ולפרק אט אט את מטען החבלה. שחררתי את חבל הטבור והוצאתי אותה ואותי ואת כל המעורבים לחופשי. אני נותנת עתה לכל העבר הזה להתפזר כאפר ברוח. נוחי בשלום על משכבך סבתא והיי ברוכה.

איזה יופי!
אל תעלמי. סוף סוף בלוג ראוי...

את כותבת נפלא.
תמשיכי, תמשיכי...

תודה על התגובות...
אל דאגה, אני ממשיכה...
Bear with me...

החלטתי לחטוא גם אני בטרנד הפושה בדפי הבלוגים בבאופן, ולקשר לקטע מוסיקלי.
אני מזהירה מראש שהטעם המוסיקלי שלי הוא לא מיינסטרימי בכלל. אני חובבת בעיקר מוסיקה קלאסית מודרנית, שזו מין הכלאה מוזרה שכזו... הקטע הוא קרוב ללבי. זו היצירה הראשונה שניגנו אני ובעלי יחדיו מול קהל (ולא משנה שרעדתי מהתרגשות וזייפתי נורא...). בעלי הוא זה שהכיר לי את המוסיקה המודרנית ועל כך אני חבה לו תודה גדולה.

המלחין הוא Arvo Part והקטע נקרא Spiegel im Spiegel

רוב הנאה!

מעגלים #2
קופסת הנפץ השניה שטולטלה בהריון היתה קופסת אהבות-קודמות.
אני מאלה שלא שומרות על קשר עם אקסים, מה שהיה היה, נחתך, נגמר וממשיכים הלאה. אבל ההריון הזה לא נתן לי מנוחה והעלה באוב את כל הדמויות ששמתי מאחור.

"אקס" היה החבר הראשון שלי. אהבה ראשונה גדולה שהחלה פתאום ביום אחד וסחררה אותי ממקומי. גרנו בערים שונות ולמדנו באוניברסיטאות אחרות אבל שום דבר לא הפריע להיות ביחד. הוא היה מלא חיים, מצחיק וחמוד, וכבש אותי לגמרי. שלושה חודשים משותפים גרמו לי להחליט לעזוב את הלימודים ולעבור לגור איתו. הרבה תמימות היתה שם. בעיקר מצידי. ממרחק הזמן זה נראה לי לא נורמלי, אבל ככה זה כשצעירים. לאט לאט נפקחו לי העינים והבנתי שלא הכל ורוד. גיליתי שכשאני לא שם יש גם אחרות. בדיעבד היתה שם גם חברתי הטובה ביותר. מרגע שהבנתי לא לקח הרבה זמן עד שזה נגמר, והנפילה שלי היתה גדולה. כמובן ששנים אחר כך לא יכלתי לשים מבטחי בבני זוג, והכאב היה רב. לא שמרתי על קשר למרות שהוא ניסה כמה פעמים לחדשו. עשר שנים עברו מאז ועדיין הפצע שתת דם.

בערך בחודש הרביעי להריון התחלתי לחלום חלומות בלילות. אקס המיתולוגי, הופיע לי לילה לילה בחלום וביקש סליחה, ואני בחלום מסרבת נחרצות "אני לא סולחת לך", "אני לא סולחת לך". כך לילה אחרי לילה. באחד הימים החלטתי ללכת לקנות לי בגדים במרכז העיר. גרנו אז בעיר גדולה ולא יכלתי לסרב למכירות החגים, על אף שעדיין חשתי סחרחורות של חודש רביעי פה ושם. נסעתי ברכבת התחתית לאחד הרחובות היפים ביותר בעיר אך גם הסואנים ביותר בתקופת השופינג. כשיצאתי מן התחנה והתחלתי ללכת ברחוב נתקל בי אדם מאחור, התנצל והמשיך ללכת. נפניתי אליו לומר שזה בסדר, ונשימתי נעתקה. זה היה הוא. אמנם היה לו כובע חורפי ומעיל שעטף את כולו, אבל לא היה לי ספק שזה היה הוא. הסתובבתי לאחור ומבטינו שוב הצטלבו. הוא קלט אותי ואני אותו. שנינו המשכנו לדרכנו בלי לומר מילה זה לזה.

כשחזרתי שוב לתחנה אחרי שהצטיידתי במיטב הגרדרובה המקומית נעצרתי שוב במקום בו הוא חלף לידי. המקום היה ריק, ולא היה שום זכר למאורע שחל שם לפני כמה שעות. נשמתי אויר מלוא אפי וחזרתי הביתה. חיפוש קצר בגוגל אישר את הדברים. הוא גר כאן, פרופסור באחת האוניברסיטאות.

כששחזרתי בראש את הדברים, הפעם בהילוך איטי, ובלי דפיקות הלב שלא אפשרו לי לחשוב, פתאום הבנתי – הוא התנצל ואני אמרתי שזה בסדר. בדקתי שוב עמוק בפנים, הפצע נעלם. הסליחה התקבלה, המעגל הזה נסגר. יותר לא חלמתי עליו בלילות.

אוהבת לקרוא אותך!@}
מוזמנת גם לבלוג שלי שמחת הפרטים הקטנים

עשית לי דמעות עם הסיפור הזה.

דרך אגב, זה נחמד ש-מהות של אהבה מזמינה אותך לבלוג שלה.
שתיכן פתחתן בלוג בערך באותו הזמן, ובשני הבלוגים האלה התאהבתי. נראה לי שאתן מתאימות.

מהות של אהבה, תודה! כבר קופצת אליך לבלוג..
סוסת פרא, את מקסימה..

קוראת. נהנית.
תודה על השיתוף.
@}

<טוב שהתחלת לפרט, לרגע חשדתי שאת אני.

מזל שהמוזיקה הפילה את התיאוריה הזו.

>

מרתק...
<לאחרונה איכות הבלוגים באתר מרקיעה שחקים...>
תמשיכי
תמשיכי
תמשיכי
@}

בשבתות בבוקר אני מעבירה אימוני אמנות לחימה בפארק הסמוך לביתי. כבר יש קבוצה יחסית גדולה של אנשים שמגיעים כל שבוע, חלקם מתמידים גם בגשם ובקור. כיף אמיתי. אני מלמדת אך עדיין רואה עצמי בעיקר תלמידה. אין תחליף ללמידה עם מורה מנוסה, אך האינטראקציה עם תלמידים, בעיקר חדשים חסרי נסיון, מעשירה אותי באופן שלא יכלתי ללמוד מאף מורה. באחת מהפעמים הראשונות שהעברתי מפגש בפארק, כשעוד לא ממש התגבשה קבוצה והגיעו בעיקר סקרנים כדי לראות במה מדובר, הגיעה מישהי שביקשה רק להסתכל מן הצד. היא לבשה בגדים הגדולים ממידתה והסתובבה עם שתי שקיות ניילון גדולות, ונראתה קצת שונה. כיבדתי את בקשתה להתבונן מהצד, ולא פניתי אליה כל האימון למרות שהנוכחות שלה כן היתה אצלי בתודעה. היתה לי הרגשה שהיא מאד רוצה להשתתף אבל חוששת מתשומת לב ממוקדת בה. לקראת סוף החימום היא הצטרפה לתנועות והשתדלתי לא להביט בה ישירות. כשעברנו לעבודה בזוגות היא שוב התישבה וצפתה מן הצד. כך לאורך כל האימון, התקרבה ונסוגה חליפות. בסוף המפגש היא הצטרפה לסדרת התנועות שכולנו מבצעים יחדיו ובאמצע עזבה והלכה כשהיא מרשרשת בשקיות ועוברת מול כולנו, באופן ממש מופגן. המשכתי כרגיל, וכבר הייתי בטוחה שאותה לא אראה יותר.

שבוע לאחר מכן היא הגיעה והפעם היינו רק שתינו. זה היה סוף הקיץ ורבים הודיעו לי שהם יוצאים לחופשה כך שלא התפלאתי ששתינו היחידות. קצת במבוכה היא סיפרה שהיא חולה ולכן קשה לה לעשות אימון רגיל, והיא תשמח אם נעשה יחדיו תרגילים יותר פשוטים. התחלנו ממדיטציה פשוטה בעמידה. אני בדרך כלל לא נותנת הרבה הוראות, מלבד הסברים על יציבה, אבל הפעם משום מה אמרתי לה "אם תרגישי שהידיים שלך רוצות להתרומם, תרגישי חופשיה לעשות זאת". קצת הופתעתי מעצמי כי זה לא משפט שאני בדרך כלל אומרת אבל זה מה שיצא. בתום התרגיל היא נראתה נרגשת מאד והתפלאה על כך שהידיים שלה התרוממו מעלה. "למה זה קרה?" היא ביקשה שאסביר לה. סיפרתי לה על כך שלכולנו יש איזשהו מרחב סביב הגוף שלנו ואותו היא הרגישה, והצעתי עוד כל מיני תרגילים שעוזרים לנסות להרגיש את אותו המרחב. היא גילתה התלהבות רבה ורצתה לחוש שוב ושוב את ה"דבר הזה" שרק גילתה. באיזשהו שלב היא התעייפה וביקשה שנשב קצת על הספסל. ישבנו ודיברנו קצת. מסתבר שהיא פרופסורית באחת האוניבסיטאות בתחום שבעבר היה תחום ההתמחות שלי וכיום נושק לתחום בו אני עוסקת. היא סיפרה שמה שעשינו בתרגול במיוחד מעניין אותה כי היא מתחילה לחקור את הקשר וההשפעה של הנפש על הגוף, תחום חדש ומסקרן המתהווה במחקר המדעי, דברים שתמיד עניינו ומשכו את סקרנותי. ישבנו ודיברנו ארוכות, שיחה מאד נעימה.

בשבועיים הבאים היא התמידה והגיעה, ושוב היינו רק שתינו. ניסינו כל מיני תרגילים אבל נראה היה לי שאותה חוויה נרגשת של התגלות שהיתה במפגש הקודם לא חזרה על עצמה. היא נראתה מאד עייפה ובעיקר דיברנו ביננו. בסוף המפגש היא שאלה אם אני אמשיך ללמד גם בחורף, וסיפרתי לה שאני מחפשת מקום לשכור והיא אמרה שאודיע לה כי היא תהיה הראשונה להצטרף. היא הוסיפה קצת בהיסוס שהיא לא יודעת כמה שיעורים היא תספיק לקחת כי היא מאד חולה. לא שאלתי עוד על מחלתה והיא גם לא סיפרה מצידה. נפרדנו ברוח טובה ואמירה שנתראה בשבוע הבא. מאז אותה פרידה לצד מכוניתה לא ראיתי אותה ולא הצלחתי ליצור קשר. אני חוששת שהיא כבר לא בין החיים אך אין לי באמת דרך לדעת. רציתי להודות לה על אותה עבודה משותפת ועל כך שגילתה כל כך הרבה עניין ואהדה. אני מרגישה שהיתה שם חוויה נדירה של תקשורת מיוחדת שנוצרה, משהו שהפרה את שתינו ואפשר מקום ללמידה. הלוואי וידעתי אז, כשנפרדנו, שזו תהיה הפעם האחרונה.

פנאטית הנקה.

שלשום נתתי לבתי לשתות מבקבוק בפעם הראשונה מאז הרבה זמן. היא הרגישה לא טוב, צרחה מכאבים ולא נרדמה. רציתי לתת לה לשתות קצת תה מרגיע אבל לא היה שום סיכוי שהיא תסכים לשתות מכוס רגילה, אז החלטתי לנסות את הבקבוק. הפעם האחרונה היתה בגיל חמישה שבועות. שילבנו תמ"ל בימים הקשים של ההתחלה, נלחמתי כמו לביאה על ההנקה ושמחתי מאד לחזור להנקה מלאה. מרוב נחישות להציל את ההנקה אסרתי בתכלית האיסור על בקבוקים, מוצצים ושאר תחליפים, כולל ויתור על שאיבה. הנקה מלאה מלאה. הייתי מאד גאה בהישג וזו היתה הדרך שלי לחגוג אותו. לכן, זה היה מאד משעשע לראות את הקטנה מנסה לתפוס את פטמת הבקבוק. אם בגיל שבוע ניסינו להרגילה לפתוח את הפה גדול, עכשיו היה צריך לעבוד על התנועה ההפוכה... בסוף היא תפסה את העניין ושתתה את התה בהנאה מרובה, ואפילו נרגעה.

אבל פנאטיות ההנקה שלי לא מתבטאת רק בהחלטות לגבי הדרך שלי אלא יש בזה כנראה הרבה מעבר, גם איזשהו אלמנט חברתי חזק, כך לפחות אני מרגישה. אחרת מה יסביר את הרגשות העזים שמציפים אותי בכל פעם שאני רואה אישה עם תינוק שלא מניקה? זה צובט לי בלב וכואב לי ממש. למה? מה אכפת לי מה היא עושה?

קריאת הספר "עקרון הרצף" היוותה מבחינתי נקודת מפנה בחשיבה שלי. דוקא לא מן הבחינה הפרקטית של "איך לגדל ילדים מאושרים", וגם לא עניין הנשיאה על הגוף. מה שהמם אותי בספר היה בכך שהוא חשף בפני את חוליי החברה המערבית במלוא מערומיה, וגרם לי להרבה ביקורת עצמית על דרך חיי. לפני קריאת הספר, כששמעתי אמירות כגון "הסבל האנושי" פטרתי אותן כדמגוגיה בגרוש. מסביבי ראיתי בעיקר אנשים שמחים, אולי מוטרדים ממשכנתא לוחצת או אהבה נכזבת, אבל לא הבנתי על איזה סבל מדובר. פתאום אחרי קריאת הספר הרגשתי את הסבל חי וקיים. אנשים ברחוב כבר לא נראים לי מאושרים אלא שבויים תחת קונספציות על לא עוול בכפם.

ומה הקשר להנקה? זה הכל מתחיל משם. הנקה, קרבה לגוף, שינה משותפת, חינוך ביתי, קהילה שבטית, קרבה לטבע. זו דרך חיים, השקפת עולם. בכל פעם שאני רואה אשה לא מניקה אני מרגישה את שלשלאות החברה המערבית ואת כל עולה על הצואר. בטח כך מרגיש אדם שומר מצוות שרואה חילוני שמחלל שבת. זו בעיני דת לכל דבר.

ניצן אמ ו סגו לה, תודה..

@}

גם אני פה בשקט נהנית לקרוא אותך,
לביאה שקטה ומקסימה@}

הסיפור עם האשה בפארק מרגש.
וגם כל השאר...

(זו אני, סוסת פרא

)

הסיפורים שלך מדהימים, נוגעים עמוק...
תתחדשי על הבלוג @}

תודה על התגובות @}

אני עייפה מאד לאחרונה. עושה ג'גלינג בין שתי עבודות חלקיות יחד עם משרה מלאה של להיות אמא בבית, עובדת בלילות ובכל דקה פנויה. אין לי הרבה שעות שינה... האיש נמצא הרבה עם הקטנה, לוקח אותה שעתיים פה שלוש שעות שם כדי שיהיה לי קצת זמן לעצמי, ובזמן הזה אני לא מפוקסת, בוהה במחשב וחושבת על הכתיבה בבלוג... מצאתי לי זמן לפתוח בלוג..

האמת היא שנעימה לי מאד הכתיבה ואני מרגישה שמשתחרר פה צד שלי שבדרך כלל לא בא לידי ביטוי. זה נותן לי כוחות להאמין בדרך שלי ובכיוונים אותם בחרתי לקחת. עצם זה שיש אנשים מן הצד השני זה מחמם את הלב ומדרבן להמשיך. תודה שאתם כאן

אמשיך כנראה במנות קטנות. יש לי המון מה לכתוב, והשחרור האיטי של הדברים הוא ממש תרפויטי בשבילי. אני רגילה לעשות דברים באופן אימפולסיבי ברגע שהם צצים לי בראש, אבל הנה אני שומרת אותם על אש קטנה, הופכת והופכת, מוסיפה תיבול בבחישה איטית, עד שזה מוכן.

אני כותבת והקטנה ישנה עלי. זה ממזמן לא קרה, אני רגילה כבר להרדים אותה בשכיבה במיטה, אבל הנה היא נרדמה בלי הודעה מוקדמת, נשפכה לי על הידיים. היא כולה גוש של חמימות ומתיקות עם נשימות עולות ויורדות שמווסתות לי את קצב הלב, ועוד רגע אנחנו שוב מחוברות כמו שהיינו תשעה חודשים. יורד שלג בחוץ והטמפרטורה מתחת לאפס, ואנחנו ביחד בפנים מרופקות זו על זו. אי אפשר לבקש יותר מזה.

גיסתי ילדה השבוע במזל טוב ובלידה קלה וטובה.
ביני לבינה אין קשר מי יודע מה. אף פעם לא דיברנו יותר מכמה משפטים בודדים בארוחות משפחתיות שהן נדירות גם ככה, ואם יוצא לי במקרה להתקשר אליהם הביתה והיא עונה אז היא מהר מוסרת את המכשיר לאח שלי וכל אפשרות לשיחה נקטעת באיבה.
כשאח שלי הביא אותה הביתה בפעם הראשונה היתה התרגשות גדולה במשפחה. זה היה לפני שהכרתי את האיש שלי, והיא היתה הראשונה שהצטרפה למשפחתנו הקטנה, בלי שהבנו מאיפה זה נפל עלינו ואיך פתאום נולד עוד אדם למשפחה. היא כבשה את כולנו בחוש ההומור המיוחד, בכשרון הנדיר לשפות ובידענות המופלגת בכל דבר ודבר. אבל במיוחד בכך שהיא הפכה את אח שלי לאדם קורן שמח ומאושר.

עוד מן ההתחלה לא הצלחתי למצוא איתה שפה משותפת, למרות שהיו פה ושם הבלחות של תקשורת. שתינו למדנו תחומים קרובים, אהבנו לעסוק במלאכת יד ולקרוא ספרים. גם אח שלי שוב ושוב אמר "היא מזכירה לי אותך", אבל האמת היא שמעולם לא התחברנו מעבר לשיחות הסלון משעממות והרשמיות. פעם אחת הופתעתי מאד. זה היה ביום ההולדת של אמא שלי, הראשון שבו היא חגגה עמנו. אני אוהבת לקנות לאמא שלי מתנות יומולדת מיוחדות ואני משתדלת תמיד לקלוע לטעם שלה. באותו יומולדת קניתי לה עץ לימון. כשבאתי בערב לבית ההורים גיליתי לתדהמתי שהיא קנתה לה עץ לימון גם כן. לא האמנתי, איך זה יכול להיות? פתאום צרב בי מעין עלבון. סוג של "אבדן הבכורה". במקום להינות מן משותף ביני לבינה התפתחה בשקט מעין יריבות על אש קטנה.

הימים חלפו, ואני התחתנתי, נכנסתי להריון והדהמתי את כל בני המשפחה עם סרובי לערוך בדיקות והרעיונות המשונים שהיו לי ללידה בבית. מכולם דוקא אח שלי הפתיע אותי לטובה ותמך ופרגן ורק הביע חששות לגבי מקרי קיצון וכדומה אבל הכל ברוח טובה, בהקשבה ובהבנה. כבר הייתי בטוחה שמהכיוון הזה כבר יש הסכמה עד שמספר ימים לפני הלידה קיבלתי מגיסתי מכתב ארוך שמפרט למה לא כדאי לי ללדת בבית עם כל מיני נתונים מספרים והפחדות. לא היה לי כח להתמודד עם זה ולא הגבתי, אבל מאז אותו מכתב הרגשתי שהיחסים ביננו הועבו מאד. המגורים שלי מעבר לים לא עזרו לגשר מעבר לתחושות וחוסר התקשורת היה מורגש.

בשיחה השבוע עם אחי הוא דיבר על הלידה בהתרגשות רבה. היתה להם חוויה מיוחדת שהם לא ציפו לה. כבדרך אגב הוא הזכיר שבשיחות שלהם לפני הלידה היא אמרה ש"אם יש מישהי שהיא רצתה שתלווה אותה בלידה זו את". ככה, אמר את זה בין משפט למשפט והמשיך הלאה בסיפור. נדהמתי, אני מודה. זה בא לי מכיוון לא צפוי בכלל. כל כך שימח אותי לשמוע שכך היא מרגישה שהסתובבתי יום שלם עם הרגשה טובה. פתאום הרגשתי שאני יודעת מה זה אומר ש"הלב מתרחב". הלב שלי הפך להיות רך כמו חמאה.
אני מחכה כבר לפגוש אותך בביקור הבא, ממש ממתינה בציפיה.

>>הערה ופניה נרגשת לקוראי המדור... (-:
אני כותבת דברים אישיים ומן הסתם מן הפרטים הביוגרפיים אפשר לזהות (אפילו די בקלות) מי אני. אין לי בעיה עם כך, אחרת לא הייתי כותבת (ואולי אפילו טורחת יותר ל"טשטש עקבות"). בא לכאן ביטוי צד מסוים שלי שאני שלמה איתו לגמרי, ומי שהצד הזה חדש לו אז אני שמחה שיכיר אותי גם כך.
(אני רק מבקשת לא לעשות לי אאוטינג....)
@}

http://www.youtube.com/watch?v=CMQoMmEqOA0
לפני כמה ימים שמעתי את השיר מן המחשב של בעלי. הוא הגיע אליו בשיטוט מקרי, אין לי מושג איך (חיפוש אחר שירי נוסטלגיה מן הסתם). ברגע ששמעתי את השיר התחילו לרדת לי דמעות. פסטיגל 1980 היה הפסטיגל (היחידי) שהשתתפתי בו, (הייתי קטנטנה ואני לא יודעת איך שרדתי את כל אורכו), אבל זו חוויה שצרובה לי היטב בזכרון, (שלא לדבר על כך שהקלטת של השירים אחר כך נטחנה אצלנו נון-סטופ). אני זוכרת את השירים והתפאורה של הזו של הפטריות כאילו זה היה אתמול.

מסתבר לי פתאום שבעלי היה שם גם באותו אולם.

כמו שהסתבר ששנינו גדלנו באותה עיר, שנינו קראנו את שר הטבעות באותה שנה, שנינו נהגנו לעשות תרגילי ניצוח (מוזיקלי) בילדות, שנינו עשינו אותם משחקי חשבון כשראינו לוחות רישוי של מכוניות, וגם בבגרותינו, שנינו למדנו אצל אותה מנחה לתואר השני בלי שנדע זה על קיומה של זו ועוד כדומה וכדומה דברים.
כשהבנתי שהוא היה באותו אולם המשיכו לרדת לי דמעות, הפעם כבר לא מתוך התרפקות נוסטלגית על זיהוי השיר אלא על זה שאני והוא ביחד.

אנחנו לא סתם זה עם זו. החיבור ביננו מיוחד. הנשמות שלנו תאומות.

הלואי וידעתי אז שהאיש שלי נמצא שם באולם. בעצם, אולי ידעתי. אולי ידעתי עוד אז.

_פתאום הרגשתי שאני יודעת מה זה אומר ש"הלב מתרחב". הלב שלי הפך להיות רך כמו חמאה.
אני מחכה כבר לפגוש אותך בביקור הבא, ממש ממתינה בציפיה._
מרגש !

וגם זה:

_כשהבנתי שהוא היה באותו אולם המשיכו לרדת לי דמעות, הפעם כבר לא מתוך התרפקות נוסטלגית על זיהוי השיר אלא על זה שאני והוא ביחד.
אנחנו לא סתם זה עם זו. החיבור ביננו מיוחד. הנשמות שלנו תאומות.
הלואי וידעתי אז שהאיש שלי נמצא שם באולם. בעצם, אולי ידעתי. אולי ידעתי עוד אז._

הרבה זמן שלא כתבתי כאן. שורות נכתבות ונמחקות לי בראש ללא הפסק אך דבר לא מגיע לכלל מימוש שחור על לבן. בינתיים המחשבות יוצרות באיטיות את התובנות הפנימיות שלי. אנסה לפרוש כאן את חלקן.

אמא אינדיגו ילדת קריסטל
לעמוד ילדי רטט הקריסטל הגעתי אחר חיפוש על התפתחות מאוחרת של שפה. הפעוטה לא מדברת. משמיעה קולות יפהפים כשל לוויתן, שרה ומהמהמת לעצמה, מבינה הכל, אך לא אומרת מילה. אני לא מההורים הדאגניים, אני בעצמי התחלתי לדבר בגיל 3-4, אך אני סקרנית ורוצה לדעת עוד. כשקראתי על ילדי הקריסטל ישר ידעתי שזה זה. זה לגמרי זה. התיאור היה תיאור מדויק להפליא של הילדה שלי. זו שקופצת על בעלי חיים ומכניסה להם יד לפה, זו שאין בה פחד, זו שנושמת טבע בכל רמ"ח איבריה, זו שמתקשרת בטלפתיה מדהימה, הילדה היפה שלי עם העינים הגדולות והחודרות. כמה מתאים השם "קריסטל" לילדים אלו, שמנצנצים אור וצבעים תוך כדי הליכה. איזו זכות נפלה בחיקי ללדת אותה. אחד הדברים שהפליאו אותי לקרוא על "ילדי הקריסטל" הוא שהם "נשמות חדשות", כאלו שלא התגשמו בעבר על פני האדמה. גם אני וגם בעלי הרגשנו ברגע הלידה שמדובר בנשמה חדשה. היא הגיעה עם מין נקיון כזה. נקיון ופליאה.

לפני כמה חודשים שלחה לי חברה מתנה, קריסטל. היא מצאה בארגז ישן מנורת קריסטלים עתיקה ומאובקת שהיתה שייכת להוריה זכרם לברכה, פירקה את המנורה ושלחה קריסטל לכל מכריה שנולד להם ילד סביב אותה תקופה. "יום יבוא ואזמן את כל הילדים שקיבלו את הקריסטל ונעשה חגיגה" אמרה וצחקה. מיותר לציין שהיא לא ידעה, וגם אני לא ידעתי אז על המושג "ילדי הקריסטל". אני חושבת שהיא הרגישה מבפנים, ראתה את האור והצבעים של הילדים. זו בעיני מתנה מדהימה.

מעגלים #3
הרבה מעגלים נסגרו בתקופת ההריון, אבל גם היו מעגלים שנפתחו והם עוד מכים בי בעוצמה.
כשהייתי בחודש רביעי התחלתי ללכת לקבוצת אימון של אמנות לחימה במקום מגורי. התאהבתי בקבוצה ממבט ראשון. זה היה שונה מכל מה שהכרתי בעבר. הם התאמנו בהעברת אנרגיות מאחד לשני ללא מגע, עם כל מיני קפיצות משונות ותנועות של הגוף. פעם ראשונה שמצאתי קבוצה של אנשים שסוף סוף מבינים באיכויות המרתקות של תקשורת לא-מילולית. הגעתי לשיעורים בהתמדה והייתי חוזרת הביתה מרוגשת ומלאת חוויות. אנשי הקבוצה הפכו לחברים והרגשתי שמצאתי בית. המורה הקדיש לי הרבה תשומת לב והחמיא לי על יכולותי. ההריון זרם לי בכיף והרגשתי בשמים.

יום אחד אחרי השיעור הודיע לי המורה במילים פשוטות שהוא מאוהב בי. הייתי אז בחודש שביעי, עם כל הבטן וההורמונים, ופתאום הוא מתחיל ללהג ולהסמיק ולספר לי שהוא כותב עלי שירים. איזו תדהמה. לקח לי זמן לנחות מהאופוריה ולהבין מה ארע. החלטתי חד משמעית לעזוב את הקבוצה ולא לבוא לשם שוב יותר, אך היה זה דוקא בעלי שהציע לתת הזדמנות נוספת ולדבר עם המורה על מה שקרה. אחרי שבוע מורט עצבים הגעתי שוב לשיעור. דיברנו והוא התנצל והחלטתי לסלוח ולהמשיך ללכת לשיעורים. ידעתי מבפנים שזו טעות אך המחיר של איבוד החברים והקבוצה המיוחדת היה לי גבוה באותם ימים. לאט לאט הוא הצליח להסיר ממני עוד ועוד שכבות של הגנה, עד שהוא נכנס אצלי עמוק בלב. בחודש תשיעי, עם כל האוקסיטוצין שזרם בעורקי, כשהוא היה מתקשר אלי הביתה יום יום לומר לי מילות אהבה, כבר לא ידעתי אם אני באמת מאוהבת או שהענן הזה שמכסה אותי זו מלאכת מחשבת של אמן פיתוי ממולח.

הייתי צריכה לאגור הרבה כוחות כדי להפסיק כל תקשורת עימו. גם במרחק של אלפי מילין ממקום מגוריו כיום הוא נכנס לי לחלומות ולגוף. אמנות התקשורת הלא-מילולית מפנה כלפי את חיציה כשאני שומעת אותו בכל מקום, קורא לי. מושך אותי אליו. האזניים שורפות, השיניים כואבות והלב רך רך. המעגל הזה עוד פתוח לגמרי, הקצוות שלו חשופים, דואבים ומהדהדים בכל אבריי.

איך שמחתי לראות אותך ב-מה חדש.

כל כך יפה הסיפור עם הקריסטלים.
וכל כך נוגע הסיפור על המורה.

נפלא ומרגש. הלוואי שהיית ממשיכה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קשה לחזור לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן. הדברים לא נראים לי רלוונטיים יותר, הכל פה כל כך השתנה.
אבל אני סיילנט ליון אמיצה.
והנה, הופ, אני קופצת למים..

היום בילינו בבריכה, אני והילדים.
פגשנו שם ידיד ששאל אותי אם נהגתי בעבר לשחות, ונזכרתי שכן, לפני הרבה שנים היתה תקופה כזו ששחיתי יום יום.

זה היה כשהייתי סטדנטית. איתרע מזלי ובשנה שהתחלתי ללמוד היתה שביתת סטודנטים ארוכה, כזו ששיבשה את כל הסמסטר.
הייתי עולה יום יום לאוניברסיטה ומתחילה את היום בשחיה ארוכה
משם הייתי ממשיכה לספריית החוג למתימטיקה
קראתי ספרים על חישוביות ובעיות NP, אלגברה לינארית, ספרי חידות
ראיתי הרצאות מוקלטות של גדולי המתמטיקאים
ראיתי את פרופסור פרלס הגאון מגיע עם השקיות שלו לספריה (אחת להחזרה והשניה להשאלה).
ובערב הייתי חוזרת הביתה דרך עמק המצלבה.

וככה מספר חודשים, שחיה, קריאה, הליכה, הניחוחות המשכרים של האורנים של גבעת רם.
שחיתי עוד ועוד, במים, בחומר, במחשבה. הכל הפך לי לאחד.
עומק הבריכה התערבב לי עם המימדים האינסופיים של האלגברה
התנועות המחזוריות של השחיה המשיכו איתי גם בהליכה ובחלום,
והכל במין דממה דמומה

זו היתה חווית הלמידה הכי מעמיקה ומעשירה שהיתה לי בחיי.

השביתה הסתיימה והלימודים התחילו הכל השתנה
הכרתי עלם חמודות, זה שמוזכר בתחילת הבלוג
נסעתי אליו יום יום לעיר אחרת, מתעלמת מחובות הגשה של תרגילים ועבודות, צוברת פיגורים וחובות

עד שיום אחד קמתי ועזבתי את הלימודים.

ובכל זאת נזכרתי שוב היום והרהרתי במין הנשי
אין ספק שנשים הן פאר היצירה עלי אדמות
אבל מה יש להן , איזה באג במערכת, שהן מוכנות לוותר על הכל
בעבור זוג עינים נוצצות, ומבט עורג

אני כבר לא שוחה יום יום ורחוקה מענייני המתימטיקה
אבל עדין נתקלת מדי פעם בעינים האלה, הנוצצות
ששלוחות כלפי כמו חיצים, מאיימות להטביע אותי במערבולת

ויש לי מזל גדול, ששנים של תרגול נושאים עתה את פריים
ואני מכירה כבר היטב את העניינים שבלב

ועל קצה קצהו של המזלג, לטובת הקוראים ובעיקר הקוראות
תרגול מעשי
טלטלו מעט את האגודל
והרגישו שיחד איתו מרגישים גם את הצד האחורי של הלב.
עתה טלטלו מעט את הזרת,
והרגישו שיחד איתה מרגישים גם את הצד הקדמי של הלב.
ועתה הצמידו אגודל לזרת
והרגישו שהתפנה לכם עתה מקום לנשימה.
והעומס הרגשי הוסר.
ואחרי כמה רגעים מופיעה גם דממה.

שליחה על ידי פז* » 20 יוני 2015, 16:19

תודה

גיליתי אותך וצללתי פנימה. תודה שחזרת לכתוב.

את כותבת נפלא, תענוג לקרא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה כיף לגלות שמישהו באמת קורא
וגם איזה מפחיד.

כמובן שאחרי שקראתי
ישר עלו בי מחשבות הפוכות

חשבתי לעצמי שזה בעצם היה מזל שהיה מי ששלף אותי מתוך הבועה הגדולה הזו
מתוך העולם האקדמי שיש לי כל כך הרבה ביקורת כלפיו
שאנשים מתהלכים בו עוורים סומים, ולא באמת רואים

ואיך בכלל אפשר לסרב להזדמנות לאהבה, אז, והיום.

וכמה זה נשי
המחשבות ההפוכות האלו

וכבר הייתי בטוחה שאני מבינה משהו, וגיליתי שאני בעצם, כרגיל, לא מבינה כלום.

נשמע (או יותר נכון, נקרא) שאת דווקא מבינה כל כך הרבה, מעבר.

ובצהבהב: אגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגדת המציאות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צהבהב מעולה, תודה

והפעם מאת הצהובון : אפשר להזמין הזדמנויות.

מזמנת לכולם בריאות ואהבה...

תענוג לקרוא אותך,

חלומות פז.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עברו כשבע שנים מאז התחלתי כאן את הכתיבה
כמה סמלי.

עברתי הרבה תהפוכות בשנים האלה, ימים לא פשוטים ומאתגרים. והשינוי הכי גדול שעברתי הוא שהפכתי למטפלת.

למעשה טיפלתי הרבה לפני שידעתי שזה מה שאני עושה
הפעם הראשונה שהבנתי שאני בעצם מטפלת היתה בשיעורי אמנות לחימה שהעברתי
כשעוד גרנו בארץ רחוקה

אל השיעור הגיע אדם מבוגר, כבן ששים, הוא הגיע צולע ומשך את רגליו בצורה משונה
הוא ניגש אלי וסיפר שעבר מספר תאונות דרכים ושכבר למעלה משנה הוא לא יכול להשתמש ברגליו
ביקש להצטרף לשיעורים, או לפחות לנסות. קצת חששתי מהתחייבות שכזו וביקשתי אישור רופא
ובשבוע שלאחר מכן הוא הצטרף לקבוצה.

פתחנו בתרגול בזוגות שבו משתמשים בדחיפות ידים כדי לתרגל העברת משקל, ובחרתי בו כזוג.
הוא בקושי נשא את משקל גופו, נשען קדימה, וכמעט נפל עלי.
הרגלים שלי היו יציבות מאד ויכלו לשאת זאת, ובכל זאת משהו שם היה מאד לא נינוח בסיטואציה.
פתאום נדמה היה לי שאני רואה כתם שחור מסביב לבטנו והחזה. כתם ענקי שלא יכלתי להתעלם ממנו.

כל הזמן הזה המשכנו להחליף ביננו משקל באמצעות הידים
והרגשתי את כל כובד משקלו, ושהוא כמעט נופל עלי.
ואז ראיתי שם דבר נוסף,
כעס.
כעס על אמא שלו, שלא אוהבת אותו.

ובעודנו מתרגלים ודוחפים זה את זה
אמרתי שוב ושוב בלבי
״אמא שלך אוהבת אותך, אמא שלך אוהבת אותך,
אמא שלך אוהבת אותך, אמא שלך אוהבת אותך״
והרגשתי את הנוכחות שלה, ושלחתי ממנה אהבה למרכז הכתם השחור שכיסה אותו.

לאט לאט הוא התישר, הגוף שלו התיצב, והוא כבר לא נשען עלי.
הכתם השחור נעלם.

שאר התלמידים כבר התחילו לפטפט והמשכתי בשיעור.

באותו ערב הוא שלח לי מייל להודות לי על השיעור וכמה שזה עשה לו טוב.
שבוע לאחר מכן הוא הופיע, כבר לא גורר את רגליו, וסיפר לי שבמהלך השבוע היה שיפור רציני במצבו.
שוב הוא הודה לי על השיעורים וכמה שזה תורם לו.

שבוע נוסף עבר
והוא סיפר לכיתה שהוא חזר לשחק טניס, כמו בעבר.

טניס!
אללי.

ואפילו שהדברים היו כל כך ברורים ושקופים, עדין לקח לי עוד כמה שנים להבין
שאני מטפלת בכל רמ״ח אברי.

והיום ניסים שכאלה בקליניקה מתרחשים אצלי תדיר
ועדין כל פעם מחדש, אני מלאת פליאה

והודיה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ותודה בשביל האושר ויוהנה, שמחה שאתן כאן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד לא כל כך יודעת למה חזרתי לכתוב פה.
מצד אחד, נורא חושפני לי,
ומצד שני, מרגישה שהכתיבה עוזרת לי לחבר את הקצוות
ועוזרת לי לנשום.

יש מעגלים שנסגרו ויש כאלה שעוד פתוחים
ובכל השנים האלה שעברו, עוד לא מצאתי פתרון לתסבוכת אחת גדולה
ששמה, חיי נישואין

איך אתאר את התסבוכת?
מרגיש לי קצת כמו מלך דנמרק, שהכניס ידו לשקיק הכפתורים.

יש ספר נפלא שנקרא music and silence שכתבה הסופרת רוז טרמיין
הספר מספר את סיפורו של כריסטיאן ה-4 מלך דנמרק
כשהיה כריסטיאן ילד לקח אותו אביו המלך לסיור ברחבי הממלכה.
הם יצאו למסע שארך זמן רב, עברו מעיירה לעיירה והכירו את התושבים ובעלי המלאכה.
באחד הביקורים פגשו בחייט, איש צנוע, אך אומן גדול, שנתן לכריסטיאן במתנה שקיק של כפתורים.
כריסטיאן הילד אהב מאד את שקיק הכפתורים שלו,
במיוחד הוא אהב להכניס את היד שלו פנימה, ולהרגיש את שפע הכפתורים מדגדגים בין האצבעות
מדי ערב היה שופך את הכפתורים ובוחן אותם אחד אחד, ואהב שהם צבעוניים ומנצנצים
והוא הרגיש ממש עשיר

אבל כריסטיאן היה גם מאד קפדן, ואהב שלמות
והחליט יום אחד שאת כל הכפתורים הפגומים הוא זורק
עוד ועוד כפתורים הוא השליך, אחד עם שריטה, השני לא עגול מספיק
וכך נשאר כריסטיאן רק עם הכפתורים המושלמים

אבל בערב, כשהכניס שוב כריסטיאן את ידו לשקיק
שוב לא מצא את אותה תחושה שאהב
נותרו שם כל כך מעט כפתורים
ושוב לא יכל להרגיש איך את האצבעות הם מדגדגים.
ושוב לא יכל לראות אותם פרושים ומנצנצים

הסיפור המקסים הזה מלווה אותי כמה שנים
מדי פעם אני מדמיינת את כריסטיאן הצעיר, ואת שקיק הכפתורים
ולאחרונה היכתה בי ההכרה שזה מרגיש לי כמו חיי הנישואין
שהתחילו בעושר גדול, רבגוניות וצבעוניות
והיום אני מרגישה שבשקיק שלנו
לא נשארו כפתורים

וגם אלה שנשארו,
הם למעשה
שבורים.