סיפור ההריון והלידה של מאמה ובייבי

[אנונימי]

דף סיפור לידת בית ואח"כ פינוי לבי"ח.

[מאמה*]

בייבי נולד בXX/X/2011, בדיוק תשעה חודשים לאחר החתונה של הוריו. לאורך ההריון של בייבי היה חשוב לי להמעיט ככל הניתן בבדיקות רפואיות, כדי למנוע ממנו קרינה מיותרת, וגם כדי לא להכניס את עצמי לחרדות מיותרות בעקבות סטטיסטיקות לא ברורות, שעלולות להתקבל כתוצאה מהבדיקות.
ההריון היה קל ומרגש (אם כי, מלווה כל פעם בפחדים אחרים שלי). בשליש הראשון, פחדתי שאני חלילה עלולה להפיל. בערך בסוף החודש השני, טסנו לשלושה שבועות לארה"ב, וניחמתי את עצמי שבחזרה השליש הראשון יהיה מאחורי. אני זוכרת, שהייה לי תאבון ללחם לבן פשוט (שאני לא אוכלת בשגרה), ולא סבלתי ריח של דגים. הפליא אותי עד כמה חוש הריח שלי נעשה מחודד, הרגשתי כמו כלב ציד.

[מאמה*]

בשליש השני עשינו בדיקת אולטרסונד אחת, והייתה לי הרגשה שרק אחרי שס' (בעלי) ראה את בייבי פועם באולטרסונד, הוא באמת האמין שאני בהריון. הייתה לי הרגשה בשלב הזה שזה בן, וקראתי לו בייבי. בסוף השליש השני עשיתי סקירת מערכות, הייתי בלחץ נוראי כל מהלך הבדיקה ולא הייתי מוסגלת להסתכל על המסך, גם הרגשתי שאני חודרת לו לפרטיות ורואה את מה שעדיין אני לא אמורה לראות. בסוף הבדיקה גילינו שהכל תקין, וס' קיבל תמונה של החלקים הזכריים של בייבי. הרגשנו מאושרים כ"כ. וגם החמיא לי שגיל ההריון שאני חשבתי ע"פ הביוץ, תאם בדיוק לגילו ע"פ האולטרסאונד.
בשליש השלישי פחדתי שהוא לא יתהפך. כחודש וחצי לפני הלידה המיילדת מיששה את הראש למטה, ואמרה שהוא כבר "מוברג" כמו שצריך, ולא יתהפך בחזרה. אחר-כך הייתי מבקשת מ-ס' שיבדוק האם הראש עדיין למטה. לקראת סוף ההריון התחלתי לאגור נוזלים בכל הגוף. הייתי נפוחה לגמרי, קראתי לעצמי "חבר כנסת". הייתי נפוחה ברמה כזאת שרק זוג נעלי הליכה אחד עלה עליי, ואפילו תנוכי האוזניים היו כ"כ נפוחים שלא יכולתי לשים עגילים. הבדיקות היו תקינות וזה מה שחשוב. בשלב הזה גם התחיל לי גרוד נוראי בכל הגוף, והתחלתי לנחור. אבל ס' לא הפסיק להגיד לי שאני יפה, להגיד דברים טובים לבייבי, ולחבק כל לילה.

[מאמה*]

בשלב הזה כבר בחרנו מיילדת, ונסענו לקנות בריכה ללידה בחנות בדרום ת"א. הצחיק אותי שהמוכר אמר שהבריכות שהוא מוכר מצויינות, ויש אפילו כאלה שיולדות בהן.
עשיתי יוגה להריון בערך מאמצע ההריון, ובתחילת כל שעור תרגלנו נשימות, סיבובי אגן, ותנוחות אפקטיביות לצירים.
כחודש וחצי לפני הלידה פגשתי את הדולה המקסימה שלנו, שעשתה לנו הכנה לגבי שלבי הלידה, וגם הכנה רוחנית נפלאה שעזרה לי מאוד במהלך הלידה.

[מאמה*]

הרגשתי שאני אלד בסוף שבוע, ורציתי ללדת בשבת כי צדיקים נולדים בשבת. ביום חמישי בישלתי בורשט עשיר, ובקר עם תפו"א, והסתכלי באושר על המקרר המלא כל טוב (שלצערי לא זכינו להנות מרובו), את נקיון הבית השארתי ליום שישי. ביום שישי בבוקר הרגשתי שמשהו מתחיל, הלכתי לשרותים, וראיתי הפרשה רירית אדומה-ורודה, והבנתי למה קוראים לזה הפקק הרירי. התקלחתי, והייתי כולי בהתלהבות, התקשרתי למיילדת, ואמרתי שכבר לא נבוא (הייתה אמורה להתקיים פגישה שלנו באותו בוקר), והתקשרתי בהתלהבות לדולה.

[מאמה*]

השלב הזה היה בעיקר כולו התרגשות והתלהבות. הציר הראשון הופיע בשמונה בבוקר. הסתכלתי מידי פעם על השעון וראיתי שהצירים מופיעים כל 4 דקות. הם היו סדירים מההתחלה, אבל לא ממש כואבים. ידעתי שצירים כל 4 דק' זה כבר התחלה של לידה פעילה, אבל לא האמנתי שאני כבר שם. השעה הייתה בערך 10 בבוקר. התלבשנו, כנראה גם הכרחתי את עצמי לאכול משהו. ס' יצא לקנות צינור למילוי הבריכה, חיתולים ועוד כמה דברים, אני בינתיים העמדתי כביסה של מגבות חדשות שקנינו ללידה, כי המיילדת אמרה שצריכים הרבה. תליתי את הכביסה, ובשלב הזה הצירים כבר היו הרבה יותר משמעותיים. ס' חזר עם הציוד, חלות, פרחים, וחיתולים מידה 2, שביקשתי שילך ויחליף למידה 1, אני בזמן הזה תליתי את הכביסה, תוך השענות קדימה וסיבובי אגן, טאטאתי את הבית, וניקתי אבק. חיכיתי שס' יחזור.

[חלומות_מתגשמים*]

מקשיבה לך ומחכה להמשך

[מאמה*]

ס' חזר, אכל, אני כבר לא הייתי מסוגלת לאכול, אלא רק להשען על השולחן בכל ציר ולסובב את האגן. בין הצירים הלכתי לשרותים, כי זה מה שהמורה ליוגה המליצה לעשות, אבל השהייה בשרותים הפכה את הצירים למשמעותית יותר כואבים. חזרתי לסלון, והעברתי את הצירים הבאים בישיבה תוך השענות קדימה, כדי שהתינוק יתברג כמו שצריך. בערך שעתיים העברתי בישיבה על הספה, תוך קימה מידי פעם לשרותים. התבוננתי כמעט כל הלידה בשעון קיר שהיה מולי בסלון, הזמן זז כמו בשעונים הנוזליים של דאלי, לאט מידי, ובו זמנית מהר מאוד.

[מאמה*]

בסביבות השעה שתיים ביקשתי מס' שיתחיל למדוד צירים, הוא תיזמן אותם באייפד, ובין לבין שיחק במשחק. הצירים הופיעו כל שתיים-שלוש דקות, ונמשכו כ40-50 שניות. הוא מדד את הצירים במשך שעה. הצירים היו מאוד סדירים כשהוא מדד אותם. לפני כל ציר הוא הזהיר אותי שעוד מעט יבוא הציר, ולא כדאי לי ללכת לשרותים, לדוגמא. כעסתי עליו שהוא זה שגורם לצירים לבוא, וביקשתי שלא יגיד לי, כדי שהם יתרווחו . כשהוא תיזמן, אמרתי הינה בא עוד כואב, ומיהרתי לתקן את עצמי להנה בא עוד ציר . ידעתי שצירים בתדירות כזאת, זה כבר שלב מתקדם, ולא האמנתי שאני אכן כבר שם, אבל ס' אמר שאני כבר לא יכולה ללכת וכדאי שנזמין את המיילדת. בשלב הזה כבר ויתרתי על ההליכה לשרותים, וראיתי שכל המכנסיים שלי רטובים, חשבתי שזה פיפי, אבל זאת הייתה ירידת מים. התקשרנו למיילדת, היא ביקשה לדבר איתי, דיברתי איתה בין הצירים, והרגשתי שנשמעתי לגמרי רגיל, פחדתי שהיא לא תאמין שאני כבר בשלב כ"כ מתקדם (היא כל הזמן חזרה על זה שלידות ראשונות הן בדר"כ מאוד ארוכות).מסתבר שהיא הייתה באמצע לידה אחרת , ולא יכלה לבוא. היא ביקשה ממילדת אחרת, שגרה יותר קרוב להגיע. הדולה אמרה שהיא תגיע תוך שעה. בשלב הזה כבר מאוד רציתי שמישהי תהיה איתי, כי הרגשתי שאני צריכה תמיכה פיזית (מטעמי טהרת המשפחה לא יכולתי להשען על בעלי). התחלתי להלחץ שיגיע עוד זמן עד שמישהי תגיע. בינתיים ביקשתי מס' שיתחיל לנפח את הבריכה ללידה. בשלב הזה כבר הרגשתי צורך לעמוד בכל ציר, כך שבציר עמדתי ובין הצירים ישבתי.

[מאמה*]

ביקשתי מס' שיסגור את כל התריסים בסלון, ודרשתי בתוקף שלא יסתכל עליי בזמן שאני בציר, הרגשתי שזה מפריע לי להתרכז. ס' צחק מהבקשה שלי. בשלב הזה כבר כנראה הייתי בשלב המעבר. היה ציר שכבר הרגשתי צורך ללחוץ.
סופסוף בשלוש הדולה המקסימה הגיעה. כ"כ שמחתי. בצירים כבר יכולתי להשען עליה. אמרתי לה שאני מלווה את התינוק שלי (כמו שהיא לימדה אותנו בהכנה ללידה ע"פ שיטת ימימה). היא הציעה לי להכנס למקלחת, אבל הרגשתי שזה בכלל לא מתאים. באמצע התקשרה המיילדת המחליפה, ושאלה את הדולה איך אני. הדולה אמרה שאני בצירים אינטנסיביים, אבל זאת לידה ראשונה ואי אפשר לדעת. המיילדת שאלה אם אני מרגישה צורך ללחוץ, והדולה אמרה שלא, למרות שכבר היה לי ציר לחץ אחד. ראיתי איך הבריכה שס' ממלא הולכת ומתנפחת, ושמחתי שעוד מישהו עובד איתי. היה לי חם, והדולה הציעה שאני אוריד את הסווטשירט, זה נשמעה לי הצעה לא הגיונית בעליל, פחדתי שאני אצטנן .
אחרי שהדולה הגיעה , קיבלתי ציר מתנה, זה היה ציר שהרגשתי התקדמות רבה במהלכו, אבל הוא לא כאב כלל. אז הבנתי שמי שזוכה וכל הצירים שלה כאלו, יכולה לא לכאוב כלל כל הלידה!
סופסוף בארבע הגיעה המיילדת, היא רצתה ישר לבדוק לחץ דם, דופלר ופתיחה. עברנו לחדר השינה.

[מאמה*]

היא לעסה מסטיק, דבר שעיצבן אותי מאוד, וביקשתי שתזרוק אותו. נעמדתי בעמידת שש כדי שהיא תבדוק פתיחה. היא מדדה לי לחץ דם, והוא יצא גבוה מאוד, היא מדדה עוד כמה פעמיים , ועדיין היה מאוד גבוה, עד שהדולה שמה לב שבגלל שאני נשענת על היד בעמידת שש, הבדיקה לא תקינה. שחררתי את היד, והבדיקה יצאה תקינה. כמובן, שהתהליך הלחיץ אותי, כי פחדתי שתכף יפנו אותי לבי"ח. אח"כ עוד כמה ימים כאבה לי היד מכול הבדיקות. היא ביקשה להקשיב לעובר עם הדופלר, לא הסכמתי כי פחדתי להלחץ. היא הסבירה לי למה זה חשוב והסכמתי. כל הזמן שהדופלר היה על הבטן לא נשמתי מפחד שמשהו לא תקין. הדופלר היה תקין, והיא עברה לבדיקת פתיחה, הדולה ביקשה שלא תבדוק אותי בזמן הציר. הבדיקה הייתה כואבת בצורה לא נסבלת, וצרחתי שתוציא את היד. הייתי בפתיחה מלאה! היא הציעה שאלד בסלון (שם הייתה ספה נמוכה, מכוסה במצעים ללידה). בפתיחה מלאה הלכתי מהסלון לחדר השינה, ומחדר השינה לסלון! ביקשתי שבעלי יכנס לחדר ויתפלל עליי, לא רציתי שיראה אותי בלידה עצמה. בסלון אינסטנקטיבית נעמדתי בעמידת שש, כאשר הידיים נשענות על הספה ומוגבהות מהגוף. היא מדדה לי עוד מס' פעמים לחץ דם, וביקשה להקשיב לדופלר בזמן הצירים. הרגשתי שההתערבות הזאת מאוד מוציאה אותי מריכוז ומפריעה לי.
בשעה חמש הגיעה מיילדת נוספת, והרגשתי שרווח למיילדת השניה. הרגשתי שלדעתן אני לא מתקדמת מספיק מהר, למרות שהרגשתי שאני מתקדמת בדיוק בקצב הנכון. הן העבירו אותי לשכיבה על הצד שדי הפחיתה את הצירים, אז הן לחצו עליי לשבת על כיסא הלידה, פחדתי לשבת על הכיסא, כי פחדתי להקרע. ישבתי על הכיסא (מכשיר סדיסטי לחלוטין!), והרגשתי שהצירים שבאים בגללו, הם אינטנסיביים וכואבים מידי בשבילי. ידעתי שהכי נכון לי זה להשאר בעמידת שש. בשלב הזה כנראה שגם המיילדות השתכנעו בכך. המיילדת השניה הציעה לשים ידיים על הגב התחתון שלי, זה היה מאוד נעים ותומך. המיילדת הראשונה ניגבה אותי ושמה קומפרסים של שמן כדי לרכך את האזור. כפות הידיים התחילו להתעייף בגלל ההשענות עליהן, והדולה הציעה שהיא תהיה בתנוחת עובר, ואני אשען עליה עם פלג הגוף העליון. זה הקל עליי מאוד.
השלב הכי קשה של הלידה היה השלב שבו עברנו לסלון. עד אז הרגשתי כל הזמן חיה את התהליך, ולא הייתה לי שום ציפייה לסוף. המיילדות משום מה ציפו לתינוק. הלחץ והציפייה לסוף התהליך שנוספה, הקשתה עליי מאוד.
בשלב הזה המיילדת כבר ראתה את הראש, וביקשה ממני להתחיל ללחוץ, למרות שביקשתי במפורש בתחילת המפגש איתה ללדת בלי ללחוץ. בשלב הזה היא ביקשה ממני מס' פעמים ללחוץ ולצעוק, למרות שלהרגשתי זה היה לגמרי מיותר. לחצתי מס' פעמים, הראש היה בחוץ, והיא הציעה לי לגעת בו. לא רציתי, רק שאלתי אם התינוק נורמלי, והם אמרו שכן. שאלתי באיזה צבע השער והן אמרו בלונדיני, זה נשמע לי חשוד , לא אני ולא בעלי בשום שלב של חיינו לא היינו בלונדיניים ולא קרובים לזה (בסוף התינוק יצא עם שיער שחור בעליל). אחרי עוד כמה לחיצות יצא הגוף. יצא בשעה שש, שעתיים אחרי שהמיילדת הראשונה הגיעה.
התינוק שקל 2.200, והן נלחצו, ניסו להזמין מס' רופאי ילדים, אך היה ערב שבת ואיש לא ענה. ניסיתי להניק אותו, אבל למרות שהתינוק מאוד השתדל, הוא לא הצליח להתחבר.
אחרי חצי שעה, הן לחצו עליי לחזור לכיסא הסדיסטי וללדת את השלייה. לא הרגשתי שום דחיפות ללדת אותה, וגם לא ציר, אך במצוותן לחצתי בכוח על הכיסא, והשלייה יצאה. הן לחצו עליי להתפנות מיד לבי"ח, כי התינוק קטן, לא מצליח לינוק, יכולות להיות לו נפילות סוכר, נפילות חום ומה לא. הסברתי להן, שגם אני נולדתי 2.200, ואצלנו כולם נולדים קטנים.
נסענו לבי"ח, המיילדת השניה ליוותה אותנו ומאוד עזרה.

[מאמה*]

בבי"ח סיכמנו על ביות מלא, למרות שע"פ הנהלים מותר להיות בביות רק מעל משקל 2.500. אחת האחיות בבי"ח אמרה לי שגם אם מנהל המחלקה לא מאפשר ביות, אני יכולה לחתום על טופס שבו אני לוקחת אחריות, ואז לא ניתן למנוע ביות. האחות שקיבלה אותנו ישר דרשה לקחת את הילד לאניקובטור. לא הסכמתי וחיכיתי איתו על הידיים עד שרופא הילדים יבדוק אותו. הרופא בא, בשלב הזה כבר לא הייתי מעל 15 שעות במצב מאוזן (לא בשכיבה). אז השארתי את התינוק, יחד עם בעלי, עם רופא הילדים. תןך הבטחה מהרופא שהם תוך עשר דקות מסיימים ומביאים לי אותו. הלכתי בינתיים לבדיקה בחדר הלידה, לא היו לי קרעים, אלא רק שתי שריטות, ולא בדקו אותי וגינלית. למרבה האירוניה, החדר שבו בדקו אותי היה החדר הטבעי, שהיה ריק כבר מס' שעות קודם לכן, ובמשמרת חיכתה מיילדת שלשעבר יילדה בבית, בלי לקוחות, כבר מס' שעות.
הלכתי לשכב קצת במחלקת נשים, וראיתי שכבר שעתיים אין בעל ואין תינוק. בזעם רצתי לתינוקיה, וראיתי את הבייבי שוכב ערום תחת מנורת חימום באקווריאום. שאלתי מה קרה, ונענתי שבשזמן הבדיקה הוא התקרר. דרשתי שיתנו לי אותו מיד. נתנו לי אותו, אחרי ויכוח עם אחת האחיות, שאני לא למדתי איך לטפל בתינוקות והן המומחיות אז שאשב בשקט.
מיד הורדתי את החולצה שלי בתינוקיה והצמדתי אותו אליי. נתתי לו תמ"ל. שאלתי את האחות כמה לתת, והיא אמרה לא יותר מ10 סיסי.
ההמשך הוא שלקחנו אותו כל 8 שעות לבדיקות מיותרות ומכאיבות (המון דם, חום רקטאלי ועוד) , בעלי המקסים נשאר איתי כל הזמן בבי"ח, אך למרות זאת בשלושת ימי האשפוז ישנתי אולי שעה במצטבר. שאבתי מסביב לשעון, והיה לי גודש נורא. השתחררתי על סף הזיות מחוסר שינה.
בסיכומו של דבר, הלידה הייתה קלה ונהדרת, והצוות בבי"ח ניסה ללכת לקראתנו עד כמה שאפשר.
אחרי חודש וחצי התינוק למד לינוק, והיום הוא בונבון לתפארת.

[מאמה*]

האנשים שליוו אותי :

אמא בבית , הדולה הנהדרת, שאין לי מספיק מילים לתאר עד כמה היא עזרה לי, ונתנה בדיוק מה שייתי צריכה, לפני , תוך כדי ואחרי.
בי"ח שהתפננו אליו היה קפלן.
המיילדת שהייתי אמורה ללדת איתה היא ענת תל-אורן.
המיילדת הראשונה היא עופרית, והשניה היא טובה.

[חלומות_מתגשמים*]

סיפור מקסים! ( ותודה על העדכון)
כמה כוח ונחישות ועוד בלידה ראשונה, למרות הכל ( מיילדות , פינוי) , כמה אומץ ואמונה בגופך בעצמך ו...מדהימה!!!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לך,
האם תוכלי לציין באיזו חנות קנית את הבריכה בדרום ת"א?
אני מתקשה למצוא היכן מוכרים.
תודה

[מאמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי חשק לכתוב את סיפור הלידה השני.

הוא היה לפני תשעה חודשים כמעט.

נראה אם אצליח למצוא את המילים.

אתחיל בזה שבזמן ההריון השני, עבדתי בעבודה חדשה, מרחק שעה נסיעה מהבית, למדתי לתואר שני, טיפלתי בבונבון הראשון, והנקתי אותו עד הלידה, תיחזקתי בית ובנוסף להכל היחסים ביני לבין בעלי, ס', היו לא משהו, בלשון המעטה.

רוב ההריון הייתי חולה בכל מיני שפעות ובהצטננויות, והרגשתי לא נוח לקחת ימי מחלה.

בסוף החודש השישי הייתי נפוחה כמו בחודש התשיעי בהריון הקודם, הייתי אדומה בפנים, שילשלתי , כאב לי הראש. הבוסית שלי כל הזמן אמרה לי ללכת להבדק, כי אני נראית לא טוב. הדחקתי.

בסקירה השניה בשבוע 24, העובר היה בגודל שהתאים לשבוע 23. קטן בשבוע ממה שהיה צריך להיות. אמרתי גם הראשון היה קטן. להיות קטן זאת לא מחלה.