סיפור הלידה של אמאל'ה

[אנונימי]

{דף סיפור לידה}

דף סיפור לידה בבית חולים

{2 וחצי בלילה.
אני מתעוררת מציר. כבר לא נדמה לי, זה ציר כמו שאני זוכרת שצירים מרגישים. מנסה לתזמן. הם מאוד רחוקים ולא סדירים. אני מעירה את אבא ושואלת אותו אם כדאי לשלוח סמס לרונה, הדולה שלנו. הוא מתלבט, אבל אני מחליטה. שולחת "אולי משהו מתחיל. אעדכן". היא עונה לי "טוב חמודה, תנסי לישון קצת בלי להסתכל בשעון. אני פה, תעדכני אותי אם צריך". אני שוכבת במיטה, מנסה לישון קצת, אבל לא מצליחה. הצירים מציקים לי. אני מחליטה לקום.}

{3 בלילה.
הצירים ממשיכים. אני שותה תה פטל וסרפד, מפעילה מכונת כביסה, מסדרת מדיח. העיקר לזוז, אחרת זה כואב. אבא מצטרף אליי, מדליק דוד מים חמים, מחבק אותי.}

{4 בלילה.
הצירים מתחזקים. כאב שאי אפשר להתעלם ממנו. ממשיכה לזוז.}

{4 וחצי.
"בוא נלך לטייל עם הכלב", אני מבקשת. אני נכנסת לחדר של הגדולה, היא פוקחת עין. "אנחנו הולכים לטייל עם הכלב", אני אומרת לה. היא עוצמת עיניים מחדש. הכלב מופתע אבל מרוצה. אנחנו יוצאים לצינת הלילה – אני, הצירים, אבא והכלב. בשדה אנחנו פוגשים שכן, מטייל גם הוא עם הכלב. "לא יכולים לישון?" הוא תוהה. אני לא רוצה לשתף במה שבאמת קורה. "כן, טיול לילי", אני עונה לו. אנחנו ממשיכים לטייל, רואים איך השחר עולה.}

{6 בבוקר.
כואב לי. אני מנסה לנוח אבל לא מצליחה להירגע. הצירים הולמים בי, ואני לא מוצאת בהם סדירות. אני מסדרת את חדר האמבטיה, מחליפה מגבות. הצירים באים כל הזמן. אנחנו מעירים את הילדים ואבא מתחיל לארגן אותם לקראת בית הספר. אין לי כוח להכין להם אוכל. כואב לי מדי.}

{7 וחצי בבוקר.
שולחת סמס לרונה. "צירים כל הזמן, אבל אני מתמודדת". היא עונה לי "יופי! תיכף אתקשר אליכם". אני מחליטה לומר לה שמוקדם מדי שתבוא.}

{8
רונה מתקשרת. "איך את מרגישה?". אני עונה לה שבסדר גמור ורגע, יש לי ציר, אני לא יכולה לדבר. היא ממתינה על הקו. אני ממשיכה לדבר. "רוב הצירים הם כאלה?" היא שואלת. "הם קצרים אבל באים כל הזמן", אני עונה לה. "את לא צריכה עדיין לבוא". "בסדר", היא עונה לי. אני נכנסת לאמבטיה. אני מנסה לשטוף את כאבי הצירים עם המים החמים, אבל זה לא עוזר. אני מסבנת את הבטן הגדולה ומספרת לתינוק שבבטן שתיכף ניפגש, עוד מעט, עוד קצת. אני יוצאת, מתנגבת. רונה מתקשרת שוב. "איך את מרגישה?". כמו קודם, אני משיבה לה. "טוב, אני באה", היא אומרת. "אבל לא צריך!", אני מזדעקת, "ומה אם זה שום דבר?". "אז אני אקרא ספר", היא עונה לי. אני עם חלוק האמבטיה והצירים, מפשיטה את המיטה ומחליפה מצעים. הנה עוד ציר, ועוד אחד ועוד אחד.}

{כמעט 9
אני שומעת את הדלת נפתחת. רונה. אני יורדת למטה, שמחה לראות אותה, למרות שאני חוששת שהיא באה מוקדם מדי. הצירים שלי קצרים, עשרים שניות בערך, אבל תכופים וכואבים. היא מיד מתחילה לעסות אותי, ללחוץ על נקודות בגב שכל כך נעימות לי. כשמגיע ציר היא מלווה אותו בנשיפות ששששששששש ארוכות, ואני מצטרפת אליה. כל ציר מגיע כמו גל, עולה ויורד. אני מדמיינת שאני מטפסת על הר, וחבורת אנשים מושכים אותי בחבל שמחובר לחבל הטבור שלי עד לפסגה, ומשם הציר יורד והכאב נעלם. היא מסבירה לאבא כיצד לעסות לי את הגב. אני אומרת לה שוב ושוב שאני מאושרת שהיא איתי.}

{10
אנחנו יוצאים החוצה. מזג אוויר נפלא. אני מטיילת על הדשא, נושפת את הצירים. רונה תומכת בי, לוחצת בכל מיני נקודות בגב, אומרת לי שוב ושוב שכל ציר מקרב אותי ללידה, שכל ציר הוא יחיד במינו ולא יחזור שוב. "הנה אתה בא, תינוק שלי", אני מלטפת את הבטן בתום כל ציר, מדמיינת אותו יורד למטה, נמוך.}

{עשר וחצי
רונה מציעה שאתלבש. אני עולה למעלה. שוב ציר. אני נשענת על משקוף הדלת ומרגישה פתאום שידיים נעימות כל כך מעסות אותי. לרגע אני תוהה מי זה, ומסתובבת לראות שם את אבא. "זה כואב", אני אומרת לו. "בואי, אעזור לך להתלבש", הוא אומר. אנחנו הולכים לחדר, ואני בוחרת בגדים. שוב ציר, הפעם אני נשענת על הראי והוא מעסה אותי. לאט לאט אני מתלבשת, בין הצירים. קשה לי להתכופף ואבא גורב לי גרביים. "תינוק מתוק שלי", אני אומרת לו, "תיכף אחזיק אותך". אנחנו יורדים למטה, אחרי שהציר הבא עובר. "שנצא?" רונה שואלת. "עוד לא", אני עונה, "ומה אם נגיע וימצאו שיש לי פתיחה של חצי ס"מ?". רונה מחייכת. "אמנם אין לך פתיחה של שמונה ס"מ, אבל אין לך פתיחה של חצי", היא אומרת ופונה לאבא – "תכין לעצמך סנדוויץ' ואז נצא". אני מסכימה. היא מבקשת מאבא למצוא שקית ניילון, למקרה שארגיש בחילה. "אני פוחדת להקיא", אני אומרת לה. "לא תקיאי", אבא מרגיע אותי. אני אסירת תודה.}

{11.
נכנסים לאוטו. רונה מציעה שאשב במושב האחורי, כדי שיהיה לי מקום לנוע. אני מסרבת. אני גם לא מעוניינת לשבת הפוך במושב הקדמי, כי זה עלול לגרום לי לבחילה. אני מרכיבה את משקפי השמש ואנחנו מתחילים לנסוע, רונה במכונית מאחורינו. נוסעים לאט כשאני מודיעה שציר מתקרב ומגבירים מהירות כשהוא יורד. בדרך המון מהמורות, בורות וקפיצות שכואבים לי כל כך. אבא פותח את הרדיו והווליום חזק כל כך. אני צועקת שיכבה אותו מיד. הכל כואב לי, הכל מציק לי. ברמזור פונה אלינו נהגת מהמכונית ליד, מבקשת לדעת איך מגיעים לאיפשהו. אני נושפת ששש ששש ששש ותוהה האם היא שמה לב שאני יולדת. אנחנו ממשיכים, בכניסה לנתניה מצטרפת אלינו מכונית ללימוד נהיגה. נוסעת לאט, מאיצה, בולמת בפתאומיות. אני צועקת לאבא שיעקוף אותה, אני לא מסוגלת לסבול את הנסיעה. אני רוצה לרדת וללכת, אבל לא יכולה. אני מחליפה את הישיבה הרגילה בישיבת ג'ודו. פתאום אני מרגישה משהו זולג ממני. אני יודעת שזה הפקק הרירי. אבא תוהה האם אלה מי שפיר, אבל אני משיבה בשלילה. זה משהו צמיג, לא נוזלי. ממשיכים לנסוע בזהירות. בית החולים כבר קרוב. }

{11 וחצי.
מגיעים לחניה. אבא שואל אם אני רוצה לרדת כשהוא מחנה אבל אני מסרבת לעזוב אותו אפילו לרגע. הוא חונה ואני מחכה שהציר יעבור כדי לצאת מהמכונית. הרגליים שלי רדומות ואני עומדת ומנסה לשחרר אותן ואז מגיע עוד ציר. רונה ניגשת אליי ומחבקת אותי, ושתינו צועדות לאט לקבלה. בדרך, בחניה, עוד כמה צירים, ואנחנו נושפות אותם החוצה, רונה נושפת ואני אחריה. אבא הולך מאחורינו עם התיקים. אנחנו נכנסים לבית החולים, ועולים במעלית לקבלה. אני עם משקפי השמש, ואין לי מושג היכן המשקפיים הרגילים שלי. לא נורא, אני חושבת, תיכף ניכנס לחדר לידה ויהיה זמן לחפש אותם. אני נכנסת לקבלה עם רונה, לגברים אסור להיכנס. אני נכנסת לשירותים ומגלה את הפקק הרירי. אני יוצאת ואומרת לרונה, והיא עונה לי אבל עוד ציר משתק אותי פתאום והיא מנדנדת אותי ונושפת איתי ואומרת לי שזה תיכף קורה. "למה יש לה משקפי שמש?", מישהי שואלת, ורונה מסבירה ששכחנו את המשקפיים באוטו. הרופאה פונה אליי וקוראת לי להיכנס לבדיקה, אבל אני לא יכולה ללכת. רונה עוזרת לי להתקדם לחדרון, ולעלות על המיטה. המיילדת בודקת אותי, "8 וחצי סנטימטר". 8 וחצי? לא יכול להיות. זה מהר מדי. הרופאה מניחה עליי מתמר אולטרסאונד ובודקת דופק. "כולנו ראינו דופק?" היא שואלת. "אני לא ראיתי", אני עונה לה מתוך הציר. "הנה", היא אומרת ומראה לי. אני רואה משהו פועם אבל מרגישה רק ציר ענק מסביבי. "מתוקה, את בלידה", רונה מחייכת אליי אבל אני לא מחייכת, אני פוחדת. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר, אני לא מוכנה עדיין. "את רוצה ללכת למרכז לידה? הלידה שלך מאוד קרובה, את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם?", היא שואלת. אני יודעת שזה מה שאני רוצה, אבל לא מצליחה להחליט, לדבר. אני מסתכלת על רונה. "את רוצה למרכז לידה", היא אומרת לי. "אני רוצה למרכז לידה", אני חוזרת אחריה ופתאום יודעת שזה בדיוק מה שאני רוצה. "בואי", היא עוזרת לי לקום ולהתלבש בחלוק בית החולים ומחבקת אותי. פתאום הדמעות פורצות ממני, אני מפחדת נורא. זה מהר מדי, יותר מהר ממה שחשבתי. אנחנו יוצאות מהחדרון. מישהי ניגשת אליי ורונה אומרת לה שאנחנו בפתיחה של 8 וחצי. "בואי איתי", היא אומרת לי. זו פנינה וזו לא המשמרת שלה, אבל פזית נמצאת במחלקה ואין זמן לקרוא לה. אין גם זמן לעשות לי מוניטור. "נעשה לך במרכז", אומרת פנינה ומחזיקה אותי חזק, שלא אפול מהציר שהתקיף אותי, חזק וסוחף. רונה הולכת לקרוא לאבא ואני אפילו לא שמה לב, כואב לי, אבל פנינה לצדי, נושמת איתי לאט. אני לא זוכרת איך, אבל אנחנו מגיעות למרכז לידה ונכנסות לחדר הראשון. "לא, נלך לחדר השני", אומרת פנינה. אנחנו מסתובבות והולכות לחדר השני, ושוב ציר.}

{11 ארבעים וחמש.
רונה כבר איתי, אבא מעסה אותי מאחור, ופנינה מצמידה אליי את המוניטור. אני עומדת, לא רוצה לשכב, לא רוצה לשבת. אני מסתכלת על קצב הלב, נדמה לי שאני רואה שם 130. זה נמוך מדי? אני לא זוכרת. "את רוצה להוריד משקפיים?" פנינה שואלת, אבל אני מסרבת. אני צריכה לראות הכל. פנינה ממשיכה עם המוניטור וכולנו מתנדנדים כשהציר הבא מגיע. והוא חזק, כואב, הולם בי. "זה כואב!" אני אומרת. "בואי נבדוק אותך", אומרת פנינה ומובילה אותי למיטה. רונה פונה לאבא ומבקשת ממנו שייקח ממני את המסטיק שאני לועסת. אני עולה על המיטה והיא בודקת אותי. "9 וחצי, את רוצה כבר ללחוץ?". אני מתרוממת. "לא", אני עונה לה. אני לא רוצה ללחוץ, לא רוצה לשבת, לא רוצה ללדת. אני רוצה ללכת ולהשאיר שם את הצירים. אלוהים, כמה שזה כואב. "את רוצה שנפקע את המים?", היא שואלת. אני לא יודעת. מסתכלת על רונה. "אפשר", היא אומרת. "זה לא יכאב לו? זה לא יכאב לי? זה מסוכן?" אני שואלת ולא ממש מבינה מה אני שואלת. "זה יעזור לו לצאת, הוא ממש פה", היא עונה. אני פונה לאבא. הוא אומר שאפשר. היא פוקעת אותם. המים גולשים ממני, חמימים וצלולים. "איך את רוצה ללדת? בכריעה?", פנינה שואלת. אני לא יודעת. אני לא יודעת שום דבר. גם אם היו שואלים אותי לשמי, לא הייתי יודעת לענות. הכל מעורפל. אבא מיד מוביל אותי אל הסולם, ופתאום אני יודעת ששם אני רוצה ללדת, ששם דמיינתי את עצמי יולדת כשסיירנו במקום כמה שבועות קודם לכן. אני כל כך שמחה שהוא החליט בשבילי. אני תופסת את שלבי הסולם. רונה רצה להביא מזרן להניח מתחתי. אני נבהלת, אני צריכה אותה. היא חוזרת במהירות. אני מחזיקה חזק בסולם, ופתאום ציר ענק. אני יודעת שאני צריכה ללחוץ, אבל אני פוחדת, כל כך פוחדת. הציר הזה לא מותיר לי ברירה, אני חייבת ללחוץ, ולא משנה בכלל אם אני מוכנה. שאגה עצומה נפלטת ממני, ואני לוחצת. אני מפחדת, אני לא שם. זו מישהי אחרת שכואב לה כל כך, כאב שאי אפשר לתאר אותו. "חצי ראש בחוץ", מישהי אומרת. שורף לי, לוחץ, מפחיד. פנינה אומרת לי לא ללחוץ, רק לנשוף נשיפות קטנות ומהירות. טוב לי שהיא מדריכה אותי בדיוק מה לעשות, זה נותו לי בטחון. הלחץ בפרינאום ממשיך; אני מכירה את תחושת הלחץ הזה מהאימון באפי-נו, זה לא דומה בעוצמה, אבל זה משהו שאני מכירה, וגם בזה אני נאחזת בכל הכאב הזה שעוטף אותי. "אל תחתכי אותי!" אני צועקת כשאני מרגישה את הגל מתקרב. "אני לא חותכת, עוד לחיצה והראש בחוץ". ועוד ציר, ואני שואגת שוב, הראש יוצא והקלה מסוימת עוטפת אותי. "12 ו-17 דקות", מישהו אומר. ואז עוד ציר עצום ואני לוחצת אותו חזק החוצה בשאגה גדולה. הכתפיים יוצאות ואיתן כל הגוף ופתאום הקלה גדולה. אני מנסה להסתכל למטה, אבל לא רואה כלום. מושיבים אותי לאט ומניחים אותו בזרועותיי. הוא ממצמץ, מנסה למקד בי את המבט. אני לא מאמינה שהוא כאן.
אנחנו ממתינים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ואבא חותך אותו.
השילייה יוצאת רבע שעה מאוחר יותר, שלמה ומושלמת. 7 שעות מאוחר יותר, אחרי שלא נפרדנו ממנו לרגע, ואנחנו כבר בבית.}

{3.600
אפגר 9-10
אין חתכים, אין קרעים.
אושר גדול בא אלינו.}

{ותודות, שתמיד מגיעות בסוף הזכיה בפרס (והקטון הזה, שמנמנם עכשיו במנשא, הוא הפרס האמיתי):}
{בעלי, ששום דבר לא היה קורה בלעדיו, שהיה תומך ואוהב, מבין ומתחשב לאורך התהליך כולו, שידע להקשיב ולחבק, לתת מעצמו בלי גבולות ולהתמסר אליי ואל היצירה הנפלאה שלנו.}

{הדולה שלי, רונה בראון, היתה מעל ומעבר לכל מה שקיווינו – בהריון כמו גם בלידה. הותק הרב והניסיון העצום שלה, השקט שבה, המגע המלטף והחום בו היא עטפה אותי, החיוך המאיר שלה והרוגע אותו היא מפזרת סביבה, כל אלה גרמו לי להרגשת ביטחון נפלאה, שאפשרה לי להגיע ללידה שכל כך רצינו.}

{מרכז הלידה הטבעי בלניאדו היה נפלא. כל כך הרבה סבלנות ורצון טוב בתוספת ידע ואהבה למקצוע, הותירו אותנו נפעמים. המילדות והאחיות היו שם איתנו ובשבילנו, נתנו הכל כדי להגשים ביחד איתנו את הלידה, שהיתה תיקון גדול ללידות הקודמות שלנו.}

{ולבסוף – האחרון הכי חביב- תודה לגוף שלי, שבאמת יודע ללדת.}

[פלונית*]

מזל טוב!

[אמא_ל'ה*]

פרסומת זה כשרוצים למכור. אני רציתי לשתף.

[יו_יו_בקנדה*]

המון המון מזלטובים אמאלה!
סיפור הלידה שלך עוצמתי ויפיפה.
ברכות לימים מלאי שלווה ואהבה.

[אמא_ל'ה*]

תודה רבה }{
בינתיים הבילירובין ממשיך לטפס, ואנחנו ממש לא שלווים

[נעמה_סלע*]

מזל טוב!
הבאת אותי לסף דמעות מהסיפור המרגש.

[אמא_ל'ה*]

תודה נעמה

[מטפחת_ירוקה*]

לפני 5 דקות קראתי בתפוז,
ולא הספקתי להגיב,
אז אני כותבת כאןף
כל כך מרגש וטוב שבא לבכות. אז אני בוכה. שיהיה במזל ובבריאות ובשמחה ובאושר!

[אמא_ל'ה*]

תודה! אני מתרגשת עד עכשיו

[במבי_ק*]

אה, וואו, זה ממש טרי. כמה מרגש וכמה עוצמתי. תודה שהפנית אותי לקרוא...

[מלי_מלי*]

מזל טוב,
לידה מרגשת.