סיפור לידה בעבר ובעתיד

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חיבוק גדול וחזק. שולחת אנרגיות חיוביןת ואהבה. יעל

[עולם_חדש_מופלא*]

בהצלחה. אם אתם בגוש דן וצריכים משהו- אל תהססי להתקשר.

[כינור_לשירייך*]

בהצלחה. מחכה במתח לעדכון, וכמובן אזכיר את שמך במנחה.

[רסיסים_של_אור*]

מתפללת לשלומך ולשלום העוברית

[אבישג_א*]

וואי אתן חמודות אבל בסוף לא ילדתי (מרגישה כמו הילד ב"זאב זאב" - בסוף כשאני באמת אלד לא יאמינו לי) ואפילו שיחררו אותי הביתה (למרות שהרופאה הייתה מתה לנתח אותי במקום - תחי הביורוקרטיה).

עוד חוויות בהמשך, בינתיים מתה לאכול ולהתארגן קצת על עצמי.

[יעלפו_מהמושב*]

יופי! חזרתי לכאן באובססיביות כל הערב. בריאות ושמחה! תעדכני בהרחבה כשיהיה לך כוח. לילה טוב

[אבישג_א*]

טוב, אז לקחנו אוטו מחברה ונסענו לנו אל בית החולים.
דוד כהרגלו נסע כל-כך לאט, עצר גם בירוק והצליח לעכב בנסיעתו אפילו משאיות, בפתח תקווה לא הפסיקו לצפור לו שיזוז כבר, אמרתי לו שאם היה נהג אמבולנס כל החולים היו מתים בדרך...
הגענו לבלינסון והוא החנה ב... הקניון הגדול, כן כן, גם אני לא האמנתי שהוא עושה לי את זה אבל הוא אמר לי שהוא לא יודע איך להגיע לבלינסון אז נלך קצת ברגל, לא נורא.
כך יצאנו לנו למסע כומתה מפרך בן למעלה מעשר דקות עד שהגענו למיון יולדות (בדרך כהרגלי השמצתי אותו והוצאתי דיבתו רעה בפניו, עכשיו אני עושה את זה כאן), טוב אולי בגלל זה הוא הציע שאסע באוטובוס, בטח הייתי מגיעה יותר מהר מאשר איתו (-:

בבית החולים הבדיקות השגרתיות, דימום כבר אין, הפרשה דמית חלשה ומתייחסים לזה בעיקר ברצינות בגלל שליית פתח וניתוח רביעי.
הרופאה מנסה לוודא את מה שאמור להיות לי ברור - שאין בשום אופן לקיים יחסים כשיש שיליית פתח ואני עונה בשיא הטבעיות שברור שקיימנו - למה, אסור ?
היא כמעט התעלפה במקום, אמרה לי שיכלתי לדמם למוות (יש להם אחלה ביטויים לרופאים), שזה ממש מסוכן, שזה אסור ואיך ייתכן שאיש לא עדכן אותי שאסור.
גם אני תהיתי איך ייתכן שלא עדכנו אותי שאסור, אולי בנו על זה שאני דתייה אז ברור שאנחנו לא עושים מעשי תועבה שכאלה (-:

בכל אופן הדימום כנראה קשור לזה ושני הרופאים לחצו עלי שאתנתח כמה שיותר מהר ודי נגנבו שאני עדיין בלבטים איפה כדאי ללדת, בסוף הם קבעו לי ניתוח ל 31/12 וביקשו שאקבע פגישה לטרום ניתוח כבר מחר, כי ממש מאוחר.

אז נראה לי בסוף שאלד בבלינסון, אחרי כל הטררם והלבטים אני די מותשת וקצת לחוצה, הם נחשבים מאוד מקצועיים וכרגע הכי חשוב לי זה לעבור את הניתוח בשלום ובבריאות, אני והתינוקת.

קצת הגזמתי בהשמצות על בעלי (לא נראה לי שעכבנו משאיות אבל הוא באמת נסע נורא לאט) אז לא לקחת מדי ברצינות.

[עולם_חדש_מופלא*]

שמחה לשמוע שאתם בטוב, ושהחלטת איפה ללדת.
אני לא יודעת איך בלינסון מבחינת גישה טבעית, אבל בטוחה שיהיה לך שם נוח בקטע הדתי.

(ונהנית, כרגיל, מחוש ההומור שלך)

[כינור_לשירייך*]

גם אני נהנית, כרגיל, מחוש ההומור שלך{{}}. שיעברו לך בשמחה ובשלום הימים האחרונים.

[אבישג_א*]

אוף אני שוב בלבטים
קבעתי פגישה לטרום ניתוח בבלינסון וגם תאריך ניתוח יש לי אבל ראיתי מה כתבתי שראיתי באתר שלהם וזה לא מצא חן בעיני : אפשר לראות את התינוק בתיאום עם מחלקת ילודים - למה מה ? הוא שלהם ? ודווקא לפי האתר באיכילוב והפרטים של עולם חדש מופלא ממש התרשמתי מהם (גם מבחינת כשרות אגב הם עשר) - אבל לא הייתי שם אף פעם ואני לא מכירה, היה לי די נחמד בבלינסון אבל אני לא רוצה שישתלטו לי על התינוק.
מה עושים ?

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

החלטות טובות ושליחים טובים

[טליה_אלמתן*]

אוי אני כל פעם מפספסת את הדרמות!
אני ממש ממליצה לך לבקש פגישה עם מנהל מחלקת חדרי לידה בנוגע לביות מלא אחרי קיסרי. ואם לא עם המנהל, אז עם מי שאפשר. שהכל יהיה סגור וברור ביניכם.

[ב_עילום*]

אוף אני שוב בלבטים

הכל חשוב אבל הכי חשוב שפשוט יעבור הכל בשלום @}

[אבישג_א*]

תודה על האיחולים, ובאמת העיקר שיעבור בשלום.

אני משתדלת לחשוב על כך כשאני מתבאסת שסגרתי בסוף עם בלינסון
ואיך זה קרה בעצם ? הרי כבר קבעתי תור לקדם ניתוח באיכילוב ויכלתי לנסוע לשם שבוע שעבר כשהיה לי דימום, למה הלכתי שוב לבלינסון ?
אני משערת שהיה לי נוח לנסוע למקום מוכר וסך הכל היה לי באמת בסדר שם
אבל מטריד אותי מה יהיה עם התינוק מייד לאחר הלידה, באיכילוב התרשמתי שהם ממש מאפשרים להשאר איתו, בבלינסון הבנתי שלא. אז העיקר שהניתוח יעבור בשלום אבל אני רוצה שתהיה חוויה חיובית גם לעובר.

אני רוצה הפעם ביות מלא למרות שבדרך כלל אחרי הלידות שלי אני לגמרי סמרטוט ובקושי מתפקדת, אבל לפחות הייתי מאוד רוצה שהמלווה שלי תהיה עם התינוק אחרי שיצא מהרחם, שלא יזרקו אותו ישר לעגלה והופ לתינוקיה.

נראה לי שכבר מאוחר לשנות, הייתי היום בטרום ניתוח ויש לי תאריך כבר והשתכנעתי בעצמי שבאמת כדאי שאלד כבר ולא אחכה יותר, התחלתי הכנות אתמול ושישי - שלחתי מייל לראש החוג שלי, התארגנתי לסיים את הקורס שלימדתי השנה, שלחתי למייל למנחה שלי על המחקר שלו שאני מנהלת ועל המחקר שלי, הודעתי לקרייטמן שידחו לי את המבחן על הצעת המחקר, מאוד קיוויתי להבחן לפני הלידה אבל זה לא הולך כרגע, לקח לנו הרבה זמן למצוא בוחנים והלידה ממש בפתח.
זהו, סידורים אחרונים.

[יעלפו_מהמושב*]

בחיי, אני מצפה ללידה הזו כאילו זו לידה שלי אני ממש במתח ומחזיקה אצבעות ומחכה לטוב.

באיזה שבוע את עכשיו? יש לך תאריך ידוע לניתוח?

[אבישג_א*]

באיזה שבוע את עכשיו? יש לך תאריך ידוע לניתוח?
36 משהו
הניתוח שבוע הבא - יום שני 31/12/12 ועוד לא בדקתי לי תאריך עברי אבל נראה לי יח' טבת - רציתי ללדת בשבט כי בטבת יש לי ילד בשבט אין לי.
הבנתי שאני אהיה 37 פלוס 4 בניתוח - התרשמתי שזה די מאוחר מבחינתם והם היו מעדיפים קודם (אבל למזלי אין אפשרות קודם)

[כינור_לשירייך*]

37 זה מאוחר מבחינתם?
ואני שמעתי שבאופן כללי השאיפה היום בבתי חולים היא לקבוע ניתוחים ל39...

[אבישג_א*]

_זה מאוחר מבחינתם?
ואני שמעתי שבאופן כללי השאיפה היום בבתי חולים היא לקבוע ניתוחים ל39..._
בעיקרון אמרו לי שנוהגים לקבוע ל-38, אני תכננתי לקבוע עצמאית לשבוע 39 (ממילא אין לי רבע ציר לפני שבוע 43 פלוס)

העניין הוא שאני במצב מיוחד - בשליית פתח הסיכון גבוה יותר ומעדיפים לנתח ב-36

[כינור_לשירייך*]

אוי, נכון, שכחתי את זה.

[יעלפו_מהמושב*]

אני לא מבינה בזה כלום, אם יש לך כוח, תסבירי- למה בקיסרי לא מחכים שתתחיל לידה, ואז במקום לידה טבעית עושים ניתוח? (זאת אומרת, אם מניחים שהגוף יודע מתי העובר צריך לצאת, למה לקבוע איזה תאריך אקראי לעניין ולא פשוט לחכות?).

מגניב. ילדה חדשה לשנה חדשה (של הגויים, כמובן, ימח שמם). אני יכולה לגרור את עולם חדש מופלא לביקור אצלך בבלינסון?

[אבישג_א*]

אני לא מבינה בזה כלום, אם יש לך כוח, תסבירי- למה בקיסרי לא מחכים שתתחיל לידה, ואז במקום לידה טבעית עושים ניתוח?
אה זה פשוט, הם מעדיפים שלא תמותי (-:
מותק, מי שחייבת קיסרי לא לוקחים איתה סיכון, ואם הלידה תלך מהר ? ואם התינוק יצא דרך צוואר הרחם ? היא עלולה למות (אני בכוונה לא משתמשת בגוף ראשון, כן?).
במצב של שליית פתח הם עוד יותר בפחדים מפני לידה ולכן הם מעדיפים להקדים ככל הניתן

ואתן מוזמנות בשמחה לבוא לביקור.

[תפילה_לאם]

אוי אני כל פעם מפספסת את הדרמות!

ובאמת העיקר שיעבור בשלום.

[אבישג_א*]

טוב, היה לי כבד על הדף אז מחקתי את הקטע האחרון, בכלל נראה לי שעדיף לי להתמקד בהתבאסויות ופחדים מהניתוח ולא בהתבאסויות ישנות יותר.

אז תתכוננו, אני הולכת לקטר ולפחד הרבה, לא שלא עשיתי את זה עד עכשיו, אבל לפחות השתדלתי גם לשעשע ולשמור על מינון מסויים, מי שאין לה כוח מוזמנת לשוב לכאן בשנה הבאה (עלינו לטובה אני מקווה) למניין הגויים.

אז יעלפו ועולם חדש אם תבואו לבקר בסוף אז תעדכנו כאן שילדתי. אגב אם אתן באות בסוף ואם אתן מביאות לי שוקולד (לא שאמרתי שאתן צריכות להביא שוקולד, ואם אתן רואות בזה רמז זבש"כם) - שימו לב שזה חלב ישראל, אין דבר יותר מבאס מלגלות שקיבלתי שוקולד ואסור לי לאכול אותו. תודה.

[אבישג_א*]

חוזרת ללמד, אכתוב כאן מן הסתם בהמשך הלילה, מי שתהיה ערנית שתקפוץ להגיד לילה טוב.

[כינור_לשירייך*]

לילה טוב (-:

(קראתי אותך גם אתמול, לא הגבתי כי נעתקו המילים מפי. פשוט לא ידעתי מה אפשר להגיד אחרי סיפור כזה.)

[אבישג_א*]

(קראתי אותך גם אתמול, לא הגבתי כי נעתקו המילים מפי. פשוט לא ידעתי מה אפשר להגיד אחרי סיפור כזה.)
טוב, נו, האמת חשבתי לי כך.
סבתא שלי מאוד אהבה סרטים טורקיים, והנה אני מביימת לי כמה (-:

[אבישג_א*]

הרדמה מקומית מול הרדמה כללית
עברתי שני ניתוחים בהרדמה כללית לעומת אחד במקומית

לא נעים להודות אבל עם הרדמה כללית היה לי הרבה יותר קל - הכל, כל השלבים.
נתחיל בהרדמה שלא כואבת בכלל ואפילו די מגניבה, שמים מן מסיכה כזו לשנייה או שתיים אומרים לספור עד שלש ופוף - עברתי לעולם החלומות
גם כשהתעוררתי בקושי הרגשתי כאבים ואפילו סירבתי למשככים למרות שיכלתי לקחת אחרי מס' שעות, התאוששתי מהר, ירדתי מהר מן המיטה במהירות שהפתיעה את האחיות (לפחות כך זה היה בלידה של מבשר), הרגשתי טוב

לעומת זאת עם אחישלום עשו לי הרדמה מקומית - אפידוראלית
היה סיוט ממש
נתחיל בהרדמה, שהייתה משפילה, כואבת ובלתי נעימה
את הניתוח לא הרגשתי, היה בסדר
אבל אחרי הניתוח היו לי כאבים רציניים, שכבתי כואבת כולי מבלי יכולת לזוז, בלי אפשרות לקחת משככים, היה קשה.
גם ההתאוששות הייתה יותר ארוכה וקשה - סבלתי 3 ימים מכאבי ראש מטורפים בהשפעת האפידוראל.

חברה שלי הציעה לי אתמול לאור הנ"ל לבקש הרדמה כללית - מה אתן אומרות ?
היא נחשבת יותר מסוכנת ופחות טובה לתינוק אבל אצלי לפחות היא זכורה הרבה יותר לטובה.

[אבישג_א*]

הממ, לאן כולן נעלמו ?

לילה אחרון שלי בבית ואני מוצאת את עצמי כאן עם עצמי, אז חברות סבלתן אותי כל-כך יפה עד עכשיו תנסו להחזיק מעמד עוד קצת, כבר אני הולכת ב"ה ויהיה לכן כמעט שבוע שקט (ואולי יותר, נראה כמה זמן יקח לי להתאושש). נסו לגלות אמפתיה אפילו שהדף בטח מיצה את עצמו (אני נהנית להתלונן אבל משתדלת שזה יהיה מעניין רוב הזמן).

באמת לאף אחת אין מה לתרום לשאלה המשמעותית האם עדיף הרדמה כללית או מקומית ?

[אבישג_א*]

יעלפו ועולם חדש זה היה בצחוק העניין עם השוקולד, אני לא באמת אשלח אתכן למסע חיפושים ברחבי בני ברק אחר האותיות הקטנות של "חלב ישראל", וממילא אם אמא שלי תגלה שהביאו לי שוקולד זה לא יהיה טוב (-: .

[אבישג_א*]

אגב תלונות

אחרי ההרדמה המקומית הזוועתית עם אחישלום שכבתי לי במיטה כואבת כולי, מוקפת צינורות ובלי יכולת לזוז .
לא יכלתי לעשות כלום מלבד... להתלונן. אז שכבתי לי במיטה ופצחתי בגניחות ותלונות בנוסח : איי, כואב לי, אחח, כואב לי וכד' כשאני חוזרת על עצמי שוב ושוב בווראיציות שונות.
זה דווקא היה די נחמד
אבל זאת ששכבה במיטה לידי הייתה ממש מזועזעת, אפילו שכאב לה היא השתדלה לא להביע את זה אלא לסבול בשקט.
טוב, יש אנשים מאופקים, אני לא כזאת, ובעיקרון אני מאוד נהנית לשתף במה שעובר עליי, רצוי בקולי קולות.

[אבישג_א*]

בכלל לידה מביאה לי מחשבות על המוות, יש קשר מאוד חזק אני חושבת בין תחילת החיים לסופם, אני חושבת שהרבה נשים מתעסקות בנושא הזה סביב הלידה.

אבל בדרך כלל זה בא לי (ככל הזכור לי) אחרי הלידה, ואילו עכשיו נהיו לי ממש חרדות ממוות.

בכלל, פתאום נראה לי מוזר שאנחנו חיים ובריאים, תחשבו כמה סכנות יש בעולם : תאונות עבודה, תאונות דרכים, פיגועים, מחלות (רק סרטן אומרים שבעתיד כל אדם רביעי יחלה או שכבר ? אני לא יודעת) וכו... וכו... לא יודעת, פתאום החיים נתפסים בעיניי כמשהו לא שגרתי - זה מפחיד לא ?

[אבישג_א*]

בניסיון לקצת יותר אופטימיות

מזמן חשבתי על כך שהמשפט " מי שאוכל לבד מת לבד" נורא מוזר

קודם כל מה זהאמור להיות? איום ? שאם אני אוכל לבד אני אמות לבד ?
ומה עדיף?, למות בקבוצה (נניח באיזה פיגוע המוני, או חדירת מחבלים לבית של משפחה או סתם פיצוץ באוטובוס שמחבר את המוות שלך עם כל מיני חתיכות שעפות ממך למוות של אנשים אחרים) ? מוות נשמע לי משהו מאוד אישי ואינטימי, לא חושבת שהייתי רוצה לחלוק אותו בקבוצה : אם אלה אנשים שאני אוהבת - אני רוצה שהם יחיו ואם אלה אנשים שאני שונאת - אז למות איתם, להקבר איתם ואז גם לפגוש אותם בשמיים ? לא תודה
לכן אני מעדיפה לאכול את כל השוקולד לבד - גם לא לקלקל אנשים אחרים (זה לא בריא הרי) וגם אין לי עניין שימותו איתי.

בעלי לעומת זאת דוגל בשיתוף (לעומתי האנוכית), עוד שיצאנו כזוג והוא טיגן ציפס היה לו חשוב לכבד את כולם (מעשה שלא ייעשה בעיניי, מי מכבד מציפס ? יש מס' דברים שאני שומרת לעצמי), הוא גם היה נגד נסיעה באופנוע (לי היה וכשהשאלתי לו שיביא לי משהו ששכחתי בגבעות הוא התהפך איתו) ונגד שמיעת מוסיקה באוזניות (כאילו שמישהו רוצה לשמוע את המוסיקה הזוועתית שלו).

אולי בגלל זה הוא מעשן, כי מי שאוכל לבד מת לבד אבל מי שמעשן (לבד?) בטוח לוקח איתו עוד כמה (-:

[אבישג_א*]

הסוגייה הקשה את מי לקחת איתי ללידה ?

האמת, הכי מגניב היה ללדת לבד, אבל בכל זאת שיהיה מי שיקבל את פני הנולד.
חברה שלי הציעה לי לבוא אתי ונורא שמחתי כי בעלי זה נראה לי בעייתי שהוא יהיה בלידה וגם אין לי כוח לדאוג גם לו וגם לי - הוא די הולך לאיבוד במקומות האלה.
ואמא שלי לא רציתי שתבוא ותראה אותי במצבים האלה, פחות נעים לי להתלונן, לרטון ולכאוב לידה.
אז חברה זה רעיון נהדר - מישהי שאכפת לה ממני אבל לא ברמות של אם - הרי בסופו של דבר מה שעובר על הילדים שלנו עובר גם עלינו, ברמה כזו או אחרת.

אז שמחתי להודיע לאמי שהיא לא צריכה להגיע לשמור על הילדים (דרך שלוקחת לה באוטובוסים ורכבת 4-6 שעות לכל צד), בעלי יהיה איתם והיא גם לא צריכה להגיע אליי, אבל היא חשבה אחרת ואמרה שאם היא לא באה לשמור אז היא תבוא ללידה, ממילא היא נורא דואגת אז היא מעדיפה להיות במקום.
בסוף אמרתי לה איכשהו שאני מעדיפה שלא תבוא וסגרנו שהיא תגיע ב"ה בשני אחרי צהריים (בתקווה שעד אז אני אהיה אחרי הלידה וגם ארגיש קצת נורמלי)

[אבישג_א*]

טוב, אני מנסה לארגן את הבית אחרי שבת אבל אין לי כוח לזוז, מכיוון שהתחלתי את חופשת הלידה שלי באופן חלקי ובלתי רשמי בשבוע שעבר, אני שבה לקשקש על המחשב.

יום שישי, כרמלה מ"אם ועובר" מתקשרת להודיע לי להגיע בראשון בלילה, אני מנסה לשכנע אותה שתרשה לי להגיע בשני בבוקר, כמו שקראתי שעושים באיכילוב (וזו עוד סיבה שהעדפתי את איכילוב) אבל היא אמרה שבמצבי אין מצב ובטח אני אהיה ראשונה בבוקר (כן בטח, בבית חולים אני מרגישה תמיד שהחיים מתנהלים מעל הזמן, כאילו אין שעון בעולם ופעם קודמת הגעתי מוקדם בבוקר ובסוף עשו לי טובה ויילדו אותי אחר הצהריים) כי הניתוח שלי מסובך וכו וכו - דווקא נחמד להרגיש חשובה ושיתייחסו אליי במלוא הרצינות.

אני מבקשת פגישה עם המרדים והיא אומרת שזה בתוכנית, יופי, כי נראה לי שאני הולכת להתעקש על הרדמה כללית או לפחות ספינאלית - רק לא אפידוראל.
בכלל שמתי לב שהלידה שהכי זכורה לי לטובה היא היחידה שהתעקשתי בה לעשות כרצוני, חתמתי חופשי על סירובים ובכלל באתי במצב רוח לוחמני.
מצד שני זה כנראה מה שגרם לי להסתבך עם קיסרי...
והצהוב יצא לי ממש מתאים - האמת, אני כמעט אף פעם לא קוראת את הצהוב אבל הנה קראתי, קבלו אותו : "זכותינו להיות מטומטמים ככל שנחפוץ"
במיוחד אם אנחנו נהנים מזה.

[פלוני_אלמונית*]

אני פה. בכוננת שוקולד מלאה. יעלפו

[אבישג_א*]

אה תודה יעל, סוף סוף יש לי חברה.

האמת, אין לי חשק לעשות כלום היום : לא סידורים, לא עבודות בית, לא לימודים (די סגרתי פינות לפני הלידה אבל יש עוד מה לעשות).

אני חושבת שפשוט אכתוב לי כאן ובמקביל אנסה להתקדם עם משימות אחרונות טרום נסיעה.

[אבישג_א*]

יש בלידה משהו שמחבר אותנו למעגל החיים שלנו, אני חושבת : התחלה וסוף, ילדות ובגרות, הכל מתמזג לו.

אז הנה החיים שלי לפי סדר זכרונות :

[טליה_אלמתן*]

אני כאן, חסרת תובנות. בעד שתקשיבי לעצמך, עצם. אולי הגוף שלך אומר לך שעבורך עדיפה הרדמה כללית? הרי אין תשובה נכונה לכווווולם, ותמיד יש יוצאים מן הכלל.

[אבישג_א*]

ילדות
האמת הזכרון הכי מוקדם שלי מהילדות היה שסבלתי מדיכאון
נראה לי שזה התחיל בערך סביב גיל 5 ונגמר סביב גיל 12-13 - כשמצאתי משמעות לחיים דרך היהדות
זה היה קורה סתם כך, בלי שום סיבה, בדרך כלל בשקיעה, משהו בשקיעה גורם עצבות אני חושבת
וזה היה מפחיד וקשה יותר מכל דיכאון או עצבות שחוויתי בחיי, אולי רק הדיכאון אחרי לידת עינה התקרב לזה מעט

אתה פשוט שוקע לתוך בור שחור, מי שמכיר את זה יודע על מה אני מדברת
פחדתי מהמוות, מחוסר משמעות לחיים, מהזיקנה, לכן תכננתי בגיל 18 להתגייס לצבא ולמות באיזה קרב כדי לא להזדקן, (גיל 18 היה נראה לי הגיל שבו מתחילים להזדקן), רק המחשבה הזו הייתה מרגיעה אותי ויכלתי לצאת מהבור הזה.

זה עבר לי בתחילת גיל ההתבגרות, אני חושבת שזה קשור לעובדה שמצאתי משמעות לחיים דרך היהדות.
אני זוכרת את עצמי כילדה בלונה גל, שוחה להנאתי, ופתאום הדיכאון הזה, חשבתי לעצמי, הרי במונחים של ילדה זה אמור להיות שיא האושר בשבילי : בריכה ומים ולונה גל, אבל בסופו של דבר גם זה לא נותן לי סיפוק בחיים ואם זה לא האושר אז מהו האושר ?
בגיל 12 חזרתי בתשובה (או התחזקתי, תלוי איך מגדירים) ואז החור הזה גם נרגע בתוכי. ולמרות שיש ביהדות דברים שהם לא פשוטים לי מבחינה נפשית, בסופו של דבר אני חושבת שרק משהו שהוא מעבר לקיום הבסיסי כאן יכול לתת סיפוק ושמחה אמיתיים.

[אבישג_א*]

טוב ננסה להסביר איך חזרתי בתשובה למרות שבעצם גדלתי במשפחה שהגדירה את עצמה כמשפחה דתית.

רקע לאשכנזים חילוניים שלא ממש מכירים את התרבות המזרחית בה אני גדלתי.
אני גדלתי בחברה מסורתית שבה החילוניים לא היו ממש חילוניים (עד היום מוזר לי שיש חילוניים שלא מפרידים בין בשר לחלב או לא צמים בכיפור) והדתיים לא היו ממש דתיים - כלומר שמרנו שבת וכשרות וחגים פחות או יותר, בלי כל הדקויות ובלי כל מיני מצוות אחרות כמו : ברכות, תפילה, לבוש צנוע, שמירת נגיעה וכל מיני מושגים של דוסים.

בגיל 12 קלטתי שלמרות שאני מקבלת את הדת היהודית אנחנו בעצם לא ממש שומרים על המון מצוות מהשולחן ערוך ואז התחלתי להקפיד עליהם.
למשל ללכת עם חצאית, בחטיבה בה למדתי היה ברור שחייבים לבוא לבית הספר עם חצאית וחייבים ללכת אחרי בית הספר עם מכנסיים. למדתי בבית ספר דתי אבל היה ממש קשה לי להיות דתייה שם : הלכתי בקייץ עם שתי חולצות כי לא אישרו לי לבוא בלי חולצת בית ספר ( שהייתה קצרה ואני הקפדתי על שרוולים), הלכתי עם חצאית וזה היה ממש לא מקובל, נטלתי ידיים לפני אכילת לחם אבל לא הייתה נטלה בבית ספר (אז הפסקתי להביא לחם), שמרתי נגיעה ומישהו ממש נעלב ממני כי הוא הזמין אותי לרקוד במסיבה ואני סירבתי בגלל זה וכן הלאה וכן הלאה - בגלל זה, על אף הרקע הדתי שממנו אני באה אני מגדירה את עצמי כחוזרת בתשובה, בגלל השינוי המשמעותי שעברתי ושאילץ אותי בעצם, לעבור בתיכון (לאחר התמודדות של שנה ומשהו במצב הזה) , לאולפנא.

[אבישג_א*]

באופן כללי, תובנה שיש לי לאחרונה לגבי תרבות מזרחית מול תרבות מערבית :
תרבות מערבית היא מאוד חדה לעומת תרבות מזרחית שנוטה לערבב הכל לכדי בלילה אחת : צלילים, טעמים, חושים, עובדות, רגשות - אולי מכאן המונח "דמיון מזרחי", אולי בגלל זה הערבים מואשמים תדיר בשקרנות, אולי זה לא ממש שקר זו פשוט מציאות מורכבת.

אצל האשכנזים הדברים יותר חדים : יש דתיים ויש חילוניים, יש ימין ושמאל - הכל מאוד מחולק באופן חד וברור.
אני גדלתי בחברה שבה המושגים די התערבבו להם וגם אני, למרות שאני ממקמת את עצמי בימין הקיצוני, מתקשה להגיע להחלטה ברורה. קראתי כאן טיעונים של השמאל הקיצוני ומצאתי את עצמי מסכימה עם הדברים, אחר כך דיברתי עם חברה שהביאה טיעונים של הימין הקיצוני וכמובן שגם הסכמתי איתה. כבר התחלתי להרגיש עם עצמי לא נעים, מה אני שקרנית ? סובלת מפיצול אישיות ? לא , זה הצד המזרחי שלי, העולם שלנו פשוט מלא גוונים וצבעים, הרבה יותר מורכב מהעולם המערבי.
מצד שני, אולי בגלל זה האירופאים יותר מתקדמים מן הערבים, כשהכל אצלך מעורבב, אתה מתקשה להחליט, ממילא ההתקדמות איטית ופחות נחושה.

סתם מחשבות, אז נא לא להתפס מדי על הדברים.

[אבישג_א*]

בחזרה לילדות

אני חושבת שהייתה לי ילדות די הזויה
אבא שלי בחר לגור בעיר פיתוח, בשכונת מצוקה, אולי אחת השכונות הכי קשות בעיר (בחר כי יכלנו לגור במקום קצת יותר טוב).
גדלנו בשכונת פשע, בעיר פיתוח, הלכנו לבית הספר הערסי המקומי
אבל בבית שמענו מוסיקה קלאסית ואריק אינשטיין, היינו מנויים על העיתון לאנשים לבנים, חושבים (את עצמם), אה וכמובן שמאלנים - אבל זה ברור לא ?
כילדה דיברתי עברית ספרותית, עד כיתה ו' ממש הזדעזעתי כששמעתי מילים גסות ואמא שלי הייתה נותנת לי נאום בן שעה אם קראתי לאחי "מפגר" .
הערצתי את זאב זבוטינסקי, קראתי את צרלס דיקנס, לא הפסקתי לבכות כשקראתי את עלובי החיים, בלילות הייתי מדקלמת להנאתי את שירי רחל, שהייתה המשוררת האהובה עלי
אני וזבוטינסקי ורחל במקום שאף אחד לא פתח בו ספר מעולם ביוזמתו.

ולא שאני נגד ערסים, באמת, כילדה הכי רציתי בעולם להיות ערסית, כולם סביבי היו ערסים מה אני ארצה להיות ?
אני פשוט חושבת שאדם צריך לגדול במקום שמתאים לו ואם כבר סביבה כזאת אז שיתנו לי בבית חינוך ערסי בלי ספרים ומוסיקה קלאסית ברקע או שיגדלו אותי בסביבה אחרת

[אבישג_א*]

כשגדלתי שאלתי את אמא שלי : "למה עשיתם לי את זה? לא ראיתם שאני שונה ? לא ראיתם שאני לא קשורה ? למה הייתי צריכה להרגיש שמשהו אצלי לא בסדר רק בגלל ש... אהבתי לקרא ספרים"

אבא שלי בחר לגור שם, למרות שהוא השתכנז מאוד במהלך השנים, למרות שיכלנו לגור במקום אחר. כשאני מנסה להבין מה משך אותו לשם אני משערת שאלו השורשים שלו, בסך הכל הוא בא ממשפחה ערסית שעונה על כל הסטריאוטיפים הקלאסיים למשפחה מזרחית ומרובת ילדים, אז נכון שהוא למד בישיבה אשכנזית, שירת בהסדר, המשיך לאוניברסיטה ובאופן כללי סיגל לעצמו תרבות מאוד אשכנזית, בסופו של דבר כולנו מתגעגעים לשורשים שלנו, לריח ולטעם שספגנו בילדות.

וגם אני, כשאני מנסה להבין את סוד החיבור שיש לי לאיתמר, אני מבינה שברמה מסויימת זה קשור לשורשים שלי.
איתמר זה ישוב שהוקם ע"י קהילה מזרחית ברובה, עם פשטות ותמימות ושורשים בעיירות הפיתוח בדרום, נכון שהישוב מאוד השתנה בעשור האחרון, בעקבות הפיגועים הגיעו המון זוגות צעירים ששונים מהמרקם הראשוני של הישוב, אבל אני הגעתי קודם, לפשטות ולתמימות ולצעקות של נשים מהחלון.

[אבישג_א*]

צעקות מהחלון זה משהו שאני זקוקה לו בשביל הנפש, בשביל להרגיש בבית
צעקות וריחות תבשילים, ופשטות בלבוש ובנוף ובאווירה של המקום, למרות שזו התנחלות - בכל זאת בתים צמודי קרקע, שחלקם או רובם נראים טוב יותר מהבניינים המכוערים שהקיפו אותי בילדותי, עדיין האווירה והמקום מחברים אותי בחזרה אל בית ילדותי.

[אבישג_א*]

אגב צעקות מהחלון, הלכתי פעם לצורך המחקר שלי לתזה למשפחה בחינוך ביתי, משפחה אשכנזית מישוב מאוד מבוסס.
תוך כדי הראיון עם האם, הגיע אליהם מישהו, ואז לגודל תדהמתי פתחה האשה את החלון ו... צעקה אליו, הייתי ממש מזועזעת.

אז אולי גם זה הפך להיות חלק מהנוף הישראלי ללא שייכות עדתית מובהקת

[יעלפו_מהמושב*]

קוראת בעניין גדול.

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

איזו ילדות מרתקת, החוויות שלי מחווירות לידך, ילדת. התנחלות תמימה( אם אני מתעלמת מכך שהאינטיפדה הראשונה פרצה כשהייתי בכתה א)

לידה קלה והחלמה מהירה

[אבישג_א*]

מה בין תרבות מערבית לתרבות מזרחית ?

מה מתקשר לנו לתרבות המערב ? שוויון זכויות, דמוקרטיה, פמיניזם, אקדמיה, השכלה - עם כל הביקורת רובינו עדיין מעריכים את הדברים האלה
ומה מתקשר לתרבות מזרחית ? דיכוי נשים, בערות, נחשלות, אלימות ועוד מושגים שליליים.

אני חושבת שהסטריאוטיפים בישראל על מזרחיים ועל ערבים דומים למדי, כלומר אם ניקח את הסטריאוטיפ על המזרחי האותנטי (לא המשוכנז) ונכפיל אותו פי כמה נקבל את הסטריאוטיפ על הערבי.

האם אין תרבות מזרחית יפה ? האם אין מה ללמוד ממנה ? אילו נושאים שמטרידים אותי בשנה האחרונה אחר שקראתי הצעת מחקר מרתקת בנושא.

אני חושבת שבאיתמר מצאתי את המזרחיות היפה שחיפשתי : חיבור טבעי לאדמה, חקלאות, פשטות בלבוש במקום ובאישיות, וריחות וצעקות ואווירה של בית.

[אבישג_א*]

תודה לכל המאחלות - נחמד לדעת שאני לא כותבת רק לעצמי (-:

[עדי_א*]

גם אני כאן.

אין לי מה להגיד על עניין ההרדמה.

בהצלחה לך מחר.

[אבישג_א*]

אז מילא שההורים שלי עשו מנוי על "הארץ" - כילדה וכנערהדווקא אהבתי לקרא את העיתון הזה (עד שנהייתי מתנחלת והחלטתי שאני לא מזוכיסטית...)
וגם הספרים, האנציקלופדיות ושאר כתבי העת עליהם היינו מנויים העשירו מאוד את עולמי.
אבל מוסיקה קלאסית ? יש באמת מישהו שאוהב את זה ?

או גפליטעפיש
אני זוכרת שפעם ישבתי לאכול עם הורי באירוע כלשהו, והציעו להם שתי אפשרויות של דגים, אז הם שאלו אם יש במקרה גפליטע... (-:

[אבישג_א*]

תודה עדי

בכל אופן, בכיתה ז' התחלתי להשתלב חברתית : התחלתי לקלל, עברתי לשפת רחוב, שמעתי מוסיקה מזרחית "כבדה" (זוהר ארגוב אגב, זה ה"קלאסי" של המזרחית, אני מדברת על אבי ביטר, עופר לוי, סמיר שוקראן ועוד רבים אחרים).
אבל אז כאמור חזרתי בתשובה ובכך אבדו סיכויי סופית להיות יום אחד ערסית מן המניין.
בכיתה ט' עברתי לתיכון אליטסטי, שם גם מצאתי חברות לחפור איתן בכל מיני נושאים, בכיתה יב' כינור ואני הקמנו קבוצה של בנות שהיו נפגשות אחת לכמה זמן בלילות כדי לקרא שירה וספרות (חיקוי עלוב ל"ללכת שבי אחריו").

עד כאן ילדות אני חושבת (לא מבטיחה שלא יתווספו לי דברים בהמשך).

[אבישג_א*]

טוב נכנסתי לרגע עכשיו לדף מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי
ונמלטתי מהר על נפשי
כאילו שיש לי ברירה, עדיף לא לקרא על כל האפשרויות הגרועות שיכולות להיגרם מקיסרי (מה זה הדף הזה בכלל ? אמור לשכנע אותנו לא ללדת בקיסרי ? יש כאן מישהי שבוחרת ללדת בקיסרי ? )
בררר איזה דף מפחיד, גם ככה מציפות אותי עכשיו מחשבות קשות בנושא
חשיבה חיובית

[רק_אמא*]

אבישג, אני מאוד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת! הזכרונות שלך ממש מזכירים לי את הילדות שלי, למרות שאני גדלתי בצד האשכנזי. אבל עדיין היו אמהות שצעקו מהחלון, ועדיין היה ריח של בישולים וילדים שעברו מדירה לדירה בבניין שלנו, ובין שתיים לארבע צעקו עלינו להיות בשקט... וגם אצלנו שמרו כשרות וחגגו חגים, למרות שאנחנו חילוניים- אשכנזיים. ומי שלא שמר כשרות ולא חגג חגים, תמיד סגר את החלונות ביום כיפור והסתיר את האוכל הלא כשר בחלק האחורי של המקרר (וכולם בשכונה ריכלו עליהם, כמובן). אני מתגעגעת מאוד לימים האלה, במיוחד כי היום אני גרה במנהטן וזה לא יכול להיות יותר רחוק מאיך שגדלתי.
הלוואי שהלידה שלך תהיה הכי נהדרת בעולם ושתסתיים באמא ותינוקת בריאות ושמחות!

[אבישג_א*]

תודה על האיחולים, רק אמא

היה מעניין ומשעשע לקרא ולשמע חוויות שלך על ילדות דומה, האמת שפעם בכלל לא התעסקתי בנושא כמו מזרחיות מול מערביות - זה לא פוליטקלי קורקט וזה לא היה במודעות שלי, שנה שעברה קראתי הצעת מחקר אוטואתנוגרפית מאוד מעניינת של מישהי שמתארת את החוויות שלה כמזרחית באקדמיה ומאז התחלתי לשים לב לכל מיני דברים. אז היה לי מעניין לקרא את החוויות שלך ולמצוא קווים משותפים.

[אבישג_א*]

ובחזרה לתיכון

למרות שחברתית היה לי הרבה יותר טוב בתיכון ולראשונה בחיי מצאתי חברות באותו ראש, אין לי זכרונות טובים מהמקום ואין לי שום געגועים אליו.
למה בעצם ?
אני חושבת שהיה לי קר ומנוכר שם, למדתי בתיכון טוב, אליטיסטי, עם מסגרת פנימייתית, תיכון גדול במונחים שלי והרגשתי שאף אחד לא ממש רואה אותי.
כלומר היו לי חברות אבל אני חושבת שבגיל הזה אתה עדיין זקוק להורים או לדמות אחרת של מבוגר, לא היה לי שום קשר עם הצוות, לא הייתה לי שם תחושה של בית, תחושת חמימות.

ושוב, אם אני מנסה להבין את הקשר שלי לאיתמר, אולי זה החיבור הזה בין אנשים שמתאימים לי מבחינה חברתית (כמו בתיכון) ותחושה של בית (כמו בילדות).

[אבישג_א*]

כיתה יב', אני מחפשת שירות לאומי עם עוד שתי חברות, הכיוון שלי מאוד ברור לעצמי - בית ילד, אני רוצה לטפל בילדים יתומים.
כבר לא זוכרת מתי נכנס לי הרעיון הזה לראש, אני רק יודעת שהוא יושב אצלי חזק, מחכה ומחכה מתי כבר נוכל להוציא אותו אל הפועל. אני חושבת שיש דברים שהם כל-כך מהותיים לנו, שהשאלה למה אנחנו רוצים לעשות אותם היא פשוטה : ככה
למה ? ככה
כי אין הסבר אחר, אני לא יודעת אם זה יציל את האנושות ולא מעניין אותי אם זה חסד או לא, אני יודעת רק שהחיים שלי לעולם לא יהיו שלמים ומלאים אם לא אעשה זאת.

אז הלכתי לבית ילד בדרום עם שתי חברות, לבדוק שירות לאומי, היה מדהים, היינו שם יום שלם וכל-כך נהניתי.
המקום כמובן שיגע אותי : יושבת המדריכה עם קבוצת ילדים שחזרו מבית הספר וככה זה הולך : עושים סבב וכל ילד צריך לומר איך היה לו היום
ילד ראשון : בסדר
ילד שני : בסדר
ילד שלישי : בסדר
ילד רביעי : בסדר
ילד חמישי : אין לי חברים
המדריכה : שוב אין לך חברים ? טוב נדבר אחר כך
כשאני הייתי ילדה הייתי חוזרת הביתה לאמא שלי, שהיה לה את כל הזמן להקשיב לי, שהכינה אוכל במיוחד בשבילי, שוויתרה על יום חופשי כדי שתמיד היא תהיה בבית כשאני אגיע
וכאן הכל קר ומנוכר ורשמי
איך הילדים אמורים לגדול ככה ? בלי אהבת אם, בלי אהבת מבוגר שיחשוב שהם הכי מדהימים וטובים ומוצלחים בעולם (כמו שאמא שלי תמיד חשבה עלי, כמו שאני חושבת על הילדים שלי וכמה שזה נראה טפשי לפעמים : ההתלהבות שלנו האמהות מהילדים שלנו - כמה שזה חשוב להתפתחות התקינה).
בערב לפני השינה, עברתי מילד לילד וניסיתי לדבר איתם, לשמוע מה יש להם לומר, איזה סיפורי זוועה שמעתי, והיה רעש בחדר, חשבתי שאני מפריעה, אבל לא - הם פשוט חיכו שכבר אגיע אליהם.

אחר כך בריאיון מול שתי אחראיות שם - הן שואלות אותי שאלות
ואחת השאלות הייתה : יש כאן דברים שהיית רוצה לשנות ?
ואני בשיא התמימות (והטמטום) עונה את האמת - כן, בטח
ואיך את מתכוונת לשנות - הן שואלות, בכוח או באופן חוקי ?
רק באופן חוקי - אני עונה (אבל גזר הדין כבר נגזר כמובן)

טיפשה שכמותי, כאילו שאת מישהו זה מעניין כמה אהבתי את הילדים האלו, כמה רציתי בהם, בסופו של דבר העיקר זה להתאים למסגרת, ללכת בתלם, שחלילה לא אפריע להם להתנהלות.
אני קיבלתי תשובה שלילי, חברות שלי (שלא ממש רצו להיות שם ולדעתי גם לא התאימו לשם) קיבלו תשובה : בהמתנה.

וכך הפכתי להיות מתנחלת (כן כן, בכיבוש תאשימו את בית הילד הזה - אחרת הייתי כבר במקום אחר לחלוטין (-: )

[אבישג_א*]

החיפושים ממשיכים, הביקוש לבתי ילד הוא מטורף, אני לא מוצאת מקום שהייתי רוצה להיות בו (אולי גם לא חיפשתי מספיק)
מבואסת לגמרי מזה שלא התקבלתי לאן שהכי רציתי, ממשיכה את החיפוש עם חברה.

ולילה אחד ראיתי מודעה קטנה : דרושות בנות שירות לאיתמר
האמת, התנחלויות אף פעם לא דיברו אליי, המתנחלים נראו לי קצת מתנשאים ומנותקים והזויים, לא שהייתי נגד, זה פשוט היה מאוד רחוק ממני. הרב הס כותב שלכל אדם מישראל יש חיבור מיוחד לאחד משלושת הנושאים : עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. אני חושבת שאני תמיד התחברתי לעם, לנושאים חברתיים - לא שחשבתי שארץ ישראל לא חשובה אבל היא לא ממש העסיקה אותי. עניינו אותי יותר נושאים כמו : נשים מוכות, ילדים חסרי בית, פערים כלכליים ולא ממש הקמת עוד מאחז בארץ ישראל.

אבל באיתמר הייתי פעם אחת, בכיתה י' - והיה לי הכי מדהים בעולם
עד היום קשה לי להבין לגמרי מה גרם לחיבור המיידי, בסך הכל הייתי גם ביצהר ובחברון ובשבי שומרון - עוד התנחלויות במקומות דומים - לא התחברתי לאף מקום ולא חשבתי שאי פעם אגור שם.
אז מה בעצם קרה לי באיתמר ? מהרגע הראשון שבו הגענו למקום ידעתי שהגעתי הביתה, זה היה ממש מדהים החוויה הזאת. אני זוכרת שנכנסנו לישוב דרך השער ובאותו רגע קרה לי משהו שאין לי דרך להסביר, אבל ידעתי שזה המקום שלי.

כאמור, אני די רציונאלית לעיתים ואהבה למקום זה לא מה שיגרום לי לשנות מתוכניותיי, תכננתי לגור בעיר פיתוח, אולי אותה עיר בה גדלתי בילדותי, ושירות חיפשתי לעשות בתחום שקרוב אל ליבי.

אלא שכאמור לא התקבלתי לאן שרציתי והצירוף של איתמר עם המילה רווחה (שהייתה כתובה באותיות קטנות) גרמה לי בכל זאת ללכת לבדוק שם עם חברה.

הייתי ועדיין לא התלהבתי, אבל לחברה שלי נמאס לחפש אז היא שכנעה אותי לסגור שירות במקום.
וסגרנו
היא כבר עזבה מזמן את המקום
אני מאז שם, ברצף, יותר מ-13 שנה

[אבישג_א*]

הגענו לשירות
אחת הסיבות שהסכמתי לבוא, אולי העיקרית שבהן, הייתה שכשבאנו אמרו לנו שיש כאן אשה גוססת מסרטן, נותרו לה חודשים ספורים לחיות, וצריך שאחת מאיתנו תטפל בילדים שלה.
זה כמובן הדליק אותי מיידית, זה בדיוק מה שרציתי לעשות בחיים
אבל כשהגענו ציפו שאני אקח על עצמי את הסניף ואהיה קומונרית (מכיוון שלי היה רקע בהדרכה ולחברה שלי לא) - קומונה נחשבת למשרה כמעט מלאה ובתוספת העובדה שהייתי מחוייבת להיות גם בבית הספר המקומי היה ברור שמי שתכנס למשפחה תהיה חברה שלי - אני התבאסתי קשות.

למזלי ובהשגחה פרטית, חברה שלי לא רצתה להכנס למשפחה הזאת, היא אמרה שזה מדכא אותה.
כך יכלתי אני להכנס אל המשפחה, וכך התחילו לי 4 שנים מופלאות ומדהימות בחברת הילדים הללו.

[אבישג_א*]

כשהגענו לישוב, זה היה בדיוק שבועיים אחרי שאמא שלהם נפטרה.
הם היו שישה ילדים : האחות הבכורה, שהייתה צעירה ממני בשנה בדיוק, עוד אחות שקטנה ממנה בשנתיים ובדיוק יצאה ללמוד באולפנא (היא זו שהחזיקה את הבית וכולם שמחו שיהיה לה עכשיו חיים משלה), ילד בכיתה ה' (שסירב לתקשר איתי כל השנים), ילד בכיתה ג', ילד בכיתה א' ופעוט עם פיגור בינוני וC.P בן שנתיים וחצי

בהתחלה באתי רק כדי להכין שיעורים עם הילד בכיתה א' אבל עם הזמן השתלבתי לגמרי בבית : שיעורים עם הבנים, תרגילים עם הפעוט, להגיש להם צהריים, לשמוע מה היה בבית הספר, קשר עם המורים, לרדוף אחריהם עם סוודר בחורף ובקבוק מים בקייץ, מקלחות וארוחת ערב וכמובן - סיפור לפני השינה.
הם היו כל החיים שלי באותה תקופה
ולא שהכל היה מושלם, אני יודעת שעשיתי גם הרבה טעויות וגם פגעתי בהם ויש דברים שהייתי צריכה לעשות אחרת או לא לעשות
אבל בגדול, נהניתי מכל רגע, אהבתי אותם נורא ואני חושבת שדי תרמתי להם בסך הכל.

אבל אחרי חצי שנה עדיין חשבתי שהתנחלויות זה לא בשבילי ורציתי לעשות שירות בעיר פיתוח
חברה שלי שכנעה אותי להשאר שנה נוספת ואחרי שנתיים איתם לא היה מצב שאעזוב, אז חיפשתי לימודים לתואר ראשון בשומרון - מקום קרוב שאוכל להמשיך להיות איתם, בניתי לי מערכת לפי הצרכים שלהם, עבדתי בלילות אחרי שהם נרדמו כדי לחיות ממישהו ובסך הכל היה לי סדר יום מוטרף
ומאוד מאוד מהנה
אני חושבת שאילו היו השנים אולי הכי מדהימות בחיי

בתחילת השנה הרביעית אצלם התחתנתי, ובסיומה נולדו לי הבנות. עשיתי טעות רצינית שלא נפרדתי מהם, אבל באמת לא חשבתי שנפרד, לא חשבתי שאמהות זה דבר כל-כך קשה (ועוד של שתיים). אז עד היום אני מרגישה עם זה לא טוב, שפשוט נעלמתי להם (קפצתי לבקר עוד תקופה ארוכה אבל זה היה שונה לגמרי). הייתי איתם שלושה ימים קודם הלידה ואז הלכתי לבית החולים עם רעלת היריון וניתחו אותי, אחרי זה לקח לי הרבה זמן להתאושש - וגם האמהות שאבה אותי מאוד. לפחות זה קרה כשהאחות שתמיד טיפלה בבית סיימה תיכון וחזרה הביתה לשירות לאומי קרוב לבית, וגם אבא שלהם יצא לפנסיה כך שהיו מבוגרים שהיו פנויים בשבילם , אבל אין ספק שזה היה טעות להעלם ככה.

[אבישג_א*]

קראתי באתר מעט על קפיטליזם וכמה שהוא רע
האמת, אני די בורה בנושא ולא ממש הבנתי למה

האם כסף צריך להתחלק בצורה יותר שוויונית ? אולי, אני מניחה שכן
עד כמה שוויונית ? אין לי מושג, לא חושבת שלכולם צריך להיות אותו דבר, ולא הייתי רוצה שאחותי תצטרך לחיות ברמת חיים שלי, אני אישית נהנית מאוד מחיי אבל אם אחותי תצטרך לחיות ככה היא תעדיף למות, אני מקווה שתמיד יהיה לה הרבה יותר כסף מאשר לי.

כן הייתי רוצה לראות חלוקה שוויונית יותר באהבה, כל ילד זקוק לאהבה, אולי באותה מידה (וגם כל מבוגר כמובן, אבל כרגע אני מניחה אותנו בצד), המוסדות האלה מחרידים בעיניי, ילדים שגדלים בשיטת הסרט הנע בלי אף אחד שיעריץ אותם ויחשוב שהם הכי מדהימים בעולם.
משפט שקראתי פעם בספר של ליאו בוסאקליה ואהבתי מאוד : כל אדם זקוק למישהו אחד (לא צריך יותר) שיאהב אותו ויעריך אותו ויחשוב שהוא הכי טוב בעולם.
זה בסיסי, וכמה שזלזלתי בזה בעבר, כשטיפלתי בילדים האלה קלטתי כמה חשוב שלכל ילד יהיה מישהו שיחשוב שהוא הכי מדהים.

כן, האמהות האלה שמספרות בהתמוגגות על הילד שלהם - כאילו הוא איזה גאון עולם, ומסתכלות עליו כאילו הוא הילד הכי מיוחד בעולם. כמה זה נשמע דבילי, כמה זה חשוב להתפתחות.

אז מה אפשר לעשות ? הייתי רוצה שתהיה מודעות לנושא יותר, הייתי רוצה שיחפשו לילדים האלה פתרונות יותר משפחתיים.
אולי אני טועה, אני באמת לא מתמצאת בנעשה, אולי יש ילדים שהמוסדות האלה טובים להם יותר ממשפחה מאמצת או אומנת, אולי קשה למצוא משפחות אומנה(או שזה לא פתרון מאוד מוצלח), אולי באמת אין דרךלהשאיר אותם אצל המשפחה שלהם (אפילו בסיוע עזרה אינטנסיבית), אולי באמת הכל נעשה באופן מקסימאלי.
אני באמת לא יודעת
אני מרגישה אבל שצריך לעשות ככל הניתן כדי שהם יוכלו לגדול במשפחה שלהם, אולי כמו שבשמת כתבה בדף חינוך ביתי לא מה שחשבתם - להכניס מישהי שתהיה שם באופן אינטנסיבי כמוני, ושעדיין הילדים יוכלו לגדול עם ההורים שלהם.
ואם לא המשפחה שלהם אז משפחה אחרת (אם כי אני משערת שקשה מאוד למצוא הורים שיאהבו באמת ובתמים את הילדים הללו כמו הילדים שלהם) ולא המוסדות הקרים והמנוכרים האלה עם בת שירות וחיילת שמתחלפת כל יומיים ושיחה עם הילדים שמזכירה מפקד בצבא.

ושוב סליחה אם השמצתי, אני בטוחה שיש מוסדות טובים ויש אנשים נפלאים שעושים עבודת קודש ועדיין מאמינה שילד צריך לגדול במשפחה.

[אבישג_א*]

אני כבר בת 31 ועדיין לא לקחנו ילדים לאומנה או לאימוץ - איך זה קרה ?

בהתחלה גרנו שלש שנים בקראוון קטן, אי אפשר היה לבקש אומנה בגודל של בית כזה
התחלנו אבל לחסוך לנושא ושמנו כסף בצד עד שגיליתי שבאומנה מקבלים כסף מהמדינה כל חודש, אז הפסקנו לחסוך.

אחר כך ירדנו לישוב - לאשקובית, שבעיר מכונה דירת 4 חדרים (ובישוב סופרים רק את חדרי השינה - כלומר 3), מייד עטתי על ההזדמנות והגשנו בקשה לאומנה
ואז סירבו לקבל אותנו, לא סיבה אחת ברורה אלא אוסף של גורמים שכל אחד מהם לבד לא היה משמעותי מספיק אבל כולם ביחד גרמו לעו"סית לומר שאנחנו עוד לא בשלים לעניין ושכדאי שנחכה כמה שנים.

אחר כך המשפחה גדלה וכבר לא היה מקום בבית ואז עברנו לבית החדש שבנינו בעצמינו, אבל גם בו לא היה מקום
מכיוון שנמאס לי לחכות הגשתי כבר בקשה לאומנה, העובדת סוציאלית הגיעה אלינו ואז הסתבר שאי אפשר לבקש אומנה כשאני בהיריון

טוב נחכה עוד קצת, מקווה שתוך שנה נסיים את הבנייה של התוספת נהיה יותר מבוססים כלכלית (אנחנו גם בתקופה של שינויים במבנה הכלכלי שלנו ולהערכתי יקח שנתיים שלש עד שנתייצב) ונוכל להגיש בקשה לאומנה וגם לקבל, אם לא ננסה לפנות לאימוץ.

[פלוני_אלמונית*]

לא ישנת הלילה? איפה האיש שלךוהילדים? מתרגשת איתך. שולחת חיבוקים ואיחולים ללידה קלה ולידיים מלאות. יעלפו

[עולם_חדש_מופלא*]

אין לי זמן כרגע לקרוא הרבה, אז עונה רק בנוגע להרדמה:
אני בעד ספינאלית או מלאה. לא אפידורל.

החיסרון בספינאלית: את עדיין ערה, ואם את רגישה לחומרי הרדמה (לי הם עושים גלים של בחילות, ורעידות בלתי פוסקות, אבל לא כולם מגיבים ככה), זה מאוד לא נעים, ואין לך כ"כ פנאי רגשי להתעניין בתינוק שנולד.
היתרון בספינאלית: את ערה, ולכן מודעת יחסית לכל התהליך, ולא פתאום מקבלת תינוקת שהוציאו ממך בזמן שישנת...
קיסרי יזום משבש (לדעתי) את יצירת האוקסיטוצין, כי אנחנו לא באמת מרגישות את התינוק יוצא, ואפילו לא רואות, ונראה לי שזה יקרה פחות בספינאלית, כי בכל זאת המוח שלך יהיה נוכח בחדר כשיוציאו את הקטנה.

ברור שהביא שוקולד. מה הבעיה למצוא "מגדים" או ורד הגליל? יש בכל סופר רגיל.

באיזה יום תרצי שנבוא?

[אבישג_א*]

לא ישנת הלילה? איפה האיש שלךוהילדים?
ישנתי בהפסקות, שתים עשרה עד חמש ובשבע חזרתי למיטה עד עכשיו בערך
האמת לאחרונה גם בלי קשר ללידה הרבה פעמים ישנתי כך, הרגשתי עייפות בשעות מוקדמות אז הלכתי לישון, קמתי לפנות בוקר, עבדתי על המחקר וחזרתי לישון עוד קצת.

הילדים אוכלים עכשיו ארוחת בוקר ובעלי מעשן בחוץ, אני רוצה לסיים עם הגדולות פרק אחרון בשמואל ב' ואז נעשה מסיבת סיום
וגם אני מתלבטת מה להכין לצהריים (אולי קוסקוס ? אחרי הלידה אני לא אכין הרבה זמן)

[אבישג_א*]

_אין לי זמן כרגע לקרוא הרבה, אז עונה רק בנוגע להרדמה:
אני בעד ספינאלית או מלאה. לא אפידורל._

הי עולם
למה את נגד אפידוראל ? טוב, לי ברור למה אני נגד
בבית החולים ניסו לשכנע אותי שזה אותו דבר, אולי אקרא קצת חומר על הרדמה ספינאלית
אפידוראל עשה לי ממש רע בפעם הקודמת

האמת בא לי על הרדמה כללית, בפרט שהתרשמתי שבבלינסון ממילא יקחו לי את התינוקת ואני לא יודעת אם יהיה לי כוח לריב איתם (הם גם מתייחסים פחות ברצינות לחברה ואת בעלי אין לי כוח להביא)

אני אשלח לך מייל עם הסלולארי שלי אבל נראה לי שתבואו בשלישי או רביעי מתי שנוח לכן - חמישי אולי אני אצא, לא יודעת כמה לילות בדיוק נשארים שם (האמת, אני מקווה שישאירו אותי קצת יותר למעקב, כי ברגע שאני בבית אין לי כוח לנסוע שוב לבית חולים אם אני חושדת שמשהו לא בסדר וכשאני שם אני במעקב וזה טוב אחרי קיסרי).

[אבישג_א*]

טוב נכנסתי לאתר של בית חולים רבין, אין מידע מפורט על רמת הכשרות (באיכילוב הם ממש מפרטים באתר וזה נורא נוח) - אני כנראה אתקשר או שאברר שם, ממילא לאכול שם אוכל רק אחרי הרבה זמן.
חוץ מזה כתוב ששעות הביקור הן מדי יום בין 6 ל-8 בערב
הם רציניים ? זה הכל ?
אני דווקא מאלה שבעד צמצום שעות הביקור והגבלת המבקרים - לפעמים זה ממש מעיק (במיוחד כשזה מבקרים של אחרים (-: )
אבל רק בשעות הערב זה ממש תקוע, אני לא רוצה שבעלי יסע עם הילדים בשעות החשיכה וגם הוא צריך לעבוד בלילה, זה ממש ממש תקוע.
במעייני הישועה היו שעות ביקור שלש פעמים ביום, דווקא הייתי מצמצמת את זה לפעמיים, אבל פעם אחת זה ממש קצת.

[אבישג_א*]

מכירים את הסיפור על החסידה והתינוק ?
שכך כביכול היו אומרים לילדים, שילדים באים לעולם
שטויות, אפילו אני כילדה לא שמעתי את הסיפור הזה וכמה שהייתי תמימה לא חשבתי שכך באים ילדים לעולם.

האמת שהסיפור הזה בכלל מיועד לנשים הרות
טוב מה יגידו לנו ? על הצירים ? הכאבים ? התפרים ?
במקום זה אנחנו מדמיינות לנו חסידה שמגיעה עם חבילה בדיוק בשבילנו
ובית החולים זה בסך הכל דלפק קבלה

[ב_עילום*]

הי אבישג. נהנתי לקרוא מה שכתבת

גם לי היה צורך חזק לעבוד במוסד ואכן עשיתי את זה... 12 שנים... הזכרת לי כמה היה ממלא עבורי לפגוש בנות שהעולם לא התעניין בהן ופשוט להיות איתן ולהקשיב להן ולגלות איתן את היופי שטמון בהן....

בהצלחה מחר @}

[עולם_חדש_מופלא*]

_למה את נגד אפידוראל ? טוב, לי ברור למה אני נגד
בבית החולים ניסו לשכנע אותי שזה אותו דבר, אולי אקרא קצת חומר על הרדמה ספינאלית
אפידוראל עשה לי ממש רע בפעם הקודמת_
מה שאמרו לי באיכילוב הוא שלהרדמה ספינאלית יש הרבה פחות תופעות לוואי, והרבה פחות סיבוכים.
בין היתר, בהרדמה ספינאלית מדובר על זריקה לאיזור אחר, וזו זריקה קצרה וזהו. כלומר- בלי להישאר עם צינור תקוע בגב, כמו באפידורל.

מקווה לבוא בשלישי. אדבר עם יעלפו.

השלמתי עכשיו את כל הסיפור שלך, ונהניתי לקרוא. נהיה פה בלוג של ממש

[כינור_לשירייך*]

בכיתה יב' כינור ואני הקמנו קבוצה של בנות שהיו נפגשות אחת לכמה זמן בלילות כדי לקרא שירה וספרות (חיקוי עלוב ל"ללכת שבי אחריו")
יקירתי, כינור ואני לא הקימו שום דבר ביחד. את תמיד היית המקימה, הדוחפת, הנלהבת, הנואמת בעיניים בורקות, וכינור רק הלכה שבי אחרייך (ביוזמה נוסטלגית הזאת, ובאחרות שפחות הצליחו).

>הגעתי עכשיו, משלימה לאט לאט<

[כינור_לשירייך*]

לא היה לי שום קשר עם הצוות
באמת? אז למה היה לך חשוב שראש האולפנא יחתן אותך?

[כינור_לשירייך*]

פייי.. גמרתי לקרוא הכול. על הרוב לא היה לי מה להגיב, אבל עורר בי המון מחשבות. בעיקר מזדהה איתך מאוד בכאב על מצב הרווחה והטיפול במשפחות קרועות.
לגבי מזרחיות ומערביות: קראת את הספרים של הרב סבתו? בעיקר "בואי הרוח" מתמודד מכל מיני כיוונים עם מפגש התרבויות הזה.

[כינור_לשירייך*]

כמה מוזר שאני כותבת לך ובכלל לא יודעת אם כבר ילדת או לא. מקווה בכל לבי שהכול מתקדם בסדר, ומחכה לבשורות טובות.
(מי שבעניינים - תעדכנו בבקשה!)

[עדי_א*]

נו?
מישהי יודעת מה שלום?

[יעלפו_מהמושב*]

ילדה הבוקר בת בריאה!

[יעלפו_מהמושב*]

אבישג המדהימה והתינוקת המתוקה מוסרות דרישת שלום. עולם חדש מופלא ואני ביקרנו אותן (כי לפתח תקווה קל יותר להגיע מלאיתמר ) ושתיהן נראות מעולה (אחת מהן בעיקר ישנה במהלך הביקור). עושה חשק לעוד תינוק, בחיי. מזל טוב ענק גם פה!

[כינור_לשירייך*]

יהוהו! כמה טוב לשמוע!
משום מה דאגתי, בלי שום סיבה רציונלית. איזו הקלה לשמוע שהכול עבר בשלום וששתיהן בטוב.

[עדי_א*]

מעולה.

[טליה_אלמתן*]

מזל טוב! תודה על העדכונים!

[רסיסים_של_אור*]

_יהוהו! כמה טוב לשמוע!
משום מה דאגתי, בלי שום סיבה רציונלית. איזו הקלה לשמוע שהכול עבר בשלום וששתיהן בטוב._ גם אני דאגתי וכל-כך שמחה לשמוע את הבשורות הטובות !!!! הרבה הרבה מזל טוב ובריאות ושפע !

[סגו_לה*]

מזל טוב ! @}
החלמה קלה ושפע חלב

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<תפילה לאם מהמחשב של חמותי>

לא יכולתי להתעדכן מהבית, כי יש לי איזו בעיה במחשב:

מזל טוב גדול, התאוששות מהירה והרבה אושר ובריאות!

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

מזל טוב, וקליטה נעימה בבית

[פלוני_אלמונית*]

הקהל במתח. יש שם? יעלפו

[אבישג_א*]

תודה לכל המאחלות, שימחתן אותי

יש לי המון מה לכתוב, נעשה את זה בהמשכים, הבלאגן כאן חוגג ומבשר נזכר היום להיות חולה.

מזל טוב לנו

[טליה_אלמתן*]

מבשר נזכר היום להיות חולה.
אחרי שתי הלידות האחרונות שלי, שני ילדים נפצעו ונזקקו לתפרים, יומיים אחרי הלידה.
לפחות חולה אפשר להיות גם בבית!
תרגישו טוב!

[אבישג_א*]

_אחרי שתי הלידות האחרונות שלי, שני ילדים נפצעו ונזקקו לתפרים, יומיים אחרי הלידה.
לפחות חולה אפשר להיות גם בבית!
תרגישו טוב!_
רגע, מותק, אני לא סיימתי להתלונן, רק התחלתי
אתמול שוחררנו והיום כבר נאלצתי לנסוע עם הקטנה לבדיקת צהבת

ניצחתי ?

[אבישג_א*]

הקהל במתח. יש שם?

שיבת
השם נבחר במהירות שיא אצלנו (לעינה לקח לנו לבחור שם כשלושה שבועות)

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"
הבטחת האל לרחל אימנו כשגלו ישראל מן הארץ שהוא ישיב אותנו לכאן, היא ורק היא זכתה להבטחתו
"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לתפילתך ושבו בנים לגבולם" (ציטוט חופשי, סליחה על חוסר הדיוק, אני אחרי לידה)
והנה הקשר לרחל

אמא שלי ממש קיוותה לשם נורמלי הפעם, היא טוענת שרק עינה קיבלה שם נורמלי (עינה זה שם נורמלי ? מזל שבעלי לא ידע (-: )

אפשר לחשוב שהשם של אמא שלי נורמלי (-:

[אבישג_א*]

_רגע, מותק, אני לא סיימתי להתלונן, רק התחלתי
אתמול שוחררנו והיום כבר נאלצתי לנסוע עם הקטנה לבדיקת צהבת
ניצחתי ?_

ועכשיו התקבלו תוצאות הצהבת - והן גבוהות יותר (עלה לה מ 13.3 ל - 14.3 )
אני מנסה להשיג את שרה שתאמר לי מה לעשות
מזג האוויר מטורף בחוץ ואין לנו אוטו (היום עוד היה) - טוב אפשר לשאול או לשכור אבל ממש לא בא לי לצאת החוצה, גם היום לא רציתי, בטח לא לקופת חולים עם כל האנשים המשתעלים סביבי, אחרי לידה הכי כיף להיות בבית וזה בדרך כלל מה שקורה.
מקווה ששרה תמצא לי איזה פתרון קסם להשאיר אותי בבית איתה

טוב טלי, עכשיו בטוח ניצחתי בתחרות