סיפורים על שינוי בחיים

[מזמור_לילה*]

מזמינה לכאן את מי שרוצה לשתף בסיפור על שינוי עמוק בחיים.
זה יכול להיות שינוי קיצוני, כפוי, פתאומי, רצוני, הדרגתי, טוטאלי או מינורי - אבל כזה שיש/היתה לו השפעה עמוקה עליכם.
למשל,
הסבת מקצוע בעקבות מאורע מחולל (הלכת ללמוד דולאות אחרי הלידה הטבעית המעצימה שלך או אחרי לידת המכשירים המזעזעת? הפכת למטפל בעקבות טיפול שקיבל הילד שלך?), שינוי בסביבת המגורים (מעבר לעיר/כפר/חווה), שינוי מגדרי (שמעתם על הסרט ״משפחה בטרנס״?), שינוי משפחתי או זוגי (ניתוק קשרים, חידושם, גירושים, פוליאמוריה), שינוי תפיסתי או אידיאולוגי ועוד היד נטויה.
מקטן ועד גדול.
יש לי תחושה שיש הרבה מקום להרהור ופתח ללמידה ולצמיחה אישית מסיפורים כאלה, וגם אם לא, הם כמעט תמיד מעניינים!
גילוי נאות למפרע: לי אין סיפור כזה לספר D-:
אמרו שחכם לומד מניסיונם של אחרים, לא?...
ספרו, ספרו!

[יעלי*]

שיואו כמה סיפורים כאלה יש לי...ישנים וחדשים... מקווה לכתוב אותם לאט לאט.
איזה רעיון נפלא לדף!

[אי_ננה*]

שינוי עמוק בחיים:
פתיחת הדף הרישמי הראשונה שלי כאן באתר
בשם בדוי, כמובן (איזו אנונימית כלשהי)
ענו לי כאן המון נשים, וככל שהזמן זז הבנתי כמה בפנים השתנה בי
עוד מילה, עוד משפט, עוד הדהוד...זה הוביל לשינוי פנימי עמוק ממש.

[אמא_של_מוש*]

מצחיק שכתבת את זה בדוגמא D-:
באמת אחד השינויים הגדולים שעשיתי זה הלכתי ללמוד דולאות אחרי הלידה המזעזעת שהיתה לי
(מה שלא מנע גם מהלידה הבאה להיות זוועה. מקווה שעכשיו בפעם השלישית יהיה גלידה (-: )
אני גם מזדהה מאוד עם אי ננה , ''באופן'' הביא לשינוי מאוד עמוק בחיים שלי.
אבל אני חושבת שהשינוי הכי משמעותי בחיים שלי היה כשהכרתי את רבי נחמן מברסלב בטיול אחרי צבא בהודו.

[שיבולת_ירוקת_העין*]

אני חושבת שהכי נכון לקרוא לזה ״אם אין אני לי מי לי״.
וזה היה שינוי עומק בכמה שלבים.
ולטובה.
גדלתי עם הורים ניצולי שואה, קיבוצניקים לשעבר, אווירה ספרטנית, מאוד של לחשוק שיניים ולהתמודד כדרך חיים.
כל סימן לסבל, חולשה או קושי נתפס כפינוק, ואסור להיות מפונקים. בעיקר לא כשגדלים עם כפית של כסף בפה...
ובכלל, אין סבל או קושי גדול יותר מזה שעברו אחרים. השואה תמיד ברקע. לי אין זכות להתלונן.

תחנה ראשונה בשינוי: כשהייתי בת 16 קרוב משפחה מבוגר ממני בשנים ספורות נהג ללון אצלנו במהלך שירותו הצבאי. הוא הקדיש לי הרבה תשומת לב, הביא לי ממתקים מהשקם. הרגשתי קצת מסוחררת, מוחמאת מתשומת הלב שלפתע הורעפה על עכברונת כמוני. בשלב מסוים הוא התחיל לנסות להתעסק איתי. ליטופים, לדחוף ידיים בתוך החולצה, דברים כאלה.
נחרדתי, נבהלתי, פחדתי לספר כי בתמימותי ראיתי איך ההורים שלי מפרקים את המשפחה מרוב זעם.
בסוף סיפרתי, והם שתקו. והמשיכו כרגיל.
אפילו לא ביקשו שהוא יפסיק להגיע אלינו.
תחנה שנייה: קיץ אחר כך שולחים אותי לביקור אצל דודה בארצות הברית, ובמטוס בדרך לשם אני חוטפת התמוטטות עצבים. התקף חרדה היסטרי ודיכאון. מתחננת שיבואו לקחת אותי הביתה.
אף אחד לא בא. נשארתי שם חודש וחזרתי לבד, במועד המקורי, בשלוש טיסות מהגיהנום.
ותמיד מתנגנת המנגינה: זה? זה כלום. זה לא נורא. זה שום דבר. זה לא קושי, זו לא הטרדה מינית אמיתית, זה לא אונס, מחלת נפש זה דבר לא קיים, את סתם חלשה...

תחנה שלישית ומאורע מחולל: הריון מיוחל, ועוברית מתוקה שדמיינתי את רוך התינוקות שלה בעיני רוחי. ואז איבדתי אותה.
זהו, אמרתי לעצמי. הנה הדבר הנורא. קרה לי סוף סוף הדבר הנורא ״באמת״. עכשיו ייתנו לי רשות, עכשיו ייתנו לי לכאוב, עכשיו הרווחתי את הזכות הזאת ביושר...
ובשלב מסוים מצאתי את עצמי יושבת מול חמי, שסיפר לי מה נורא באמת (לשבת ליד מיטת אשתו הראשונה שגססה ממחלה קשה), מה זה כאב אמיתי, כמה מה שקרה לי זה אולי מצער אבל...
ואני עוד יושבת שם מולו, מהנהנת, מסכימה.
ואז קרה השינוי. ההבנה הזאת, שזה אף פעם אף פעם אף פעם לא יגיע מבחוץ.
תמיד יהיה מי שיטרח ללמד אותי שאני לא מסכנה, שיש דברים גרועים יותר, שאני לא יודעת מה זה סבל וקושי, והשואה, ועוני, ומחלות, ומחסור...
ואמרתי לעצמי: די.
תני להם לחשוב מה שהם רוצים. שיגידו לך שאת חיה בסרט. את הגיבורה הראשית של הסרט הזה. תני רשות לעצמך להתנהל איך שאת חושבת שמגיע לך. זה הסרט שלך! שלך ולא שלהם.
״אם אין אני לי - מי לי״.
ככה למדתי לסלוח לעצמי בעצמי, לאהוב את עצמי בעצמי, לתת לעצמי רשות לכאוב כשכואב.
שינוי אמיתי, טהור, מזכך.
הכי חשוב שעברתי בחיים.

[יולי_קו]

שיבולת יקרה,
תודה על השיתוף שלך. אין לי מילים כמה זה עמוק- התובנות והשינוי.

הלוואי שנגיע לתובנה הזאת בלי כל כך הרבה סבל.

תודה רבה וחיבוקים חמים.

[מזמור_לילה*]

_הסיפור שלי הוא לא אני.
ושוב: הסיפור שלי הוא לא אני......
יכול להיות לו ערך בידורי אם הוא כתוב טוב, הוא יכול לעזור לאחרים או לעורר ויכוח, אבל בשביל העצמי הערך שלו הוא שאפשר להשאיר אותו מאחור._
זה הגריין שהופיע לי בראש הדף כשנכנסתי לקרוא פה. אז חשבתי שזה לא אקראי, ושאולי כדאי שאניח אותו כאן.
ותודה לכל המשתפות. מרחיב דעת ולב. צמאה לעוד.

[ותיקה_שקטה*]

וואו שיבולת.
מדהים ומרגש

[עיני_מלאך*]

באמת סיפור מעצים.
ומרגש.
אין לי מילים.

[אמא_של_מוש*]

שיבולת
התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך.
תודה רבה ששתפת אותנו @}