עד שהגעת הם היו מהממים

אני מנסה להעביר לכתב משהו שאני לא בטוחה איך מתנסח אפילו אצלי בראש. בעצם הבקשה שלי היא מין סיעור מוחות שאני לא ממש מצליחה לעשות לבד ועם בנזוגי.
יש לי שני ילדים. בת שלוש ובן שנה וחצי. מקסימים, נוחים ואחים טובים. בזמן האחרון (כמה חודשים עם החמרה לכיוון החודש האחרון) בכל פעם שאני מגיעה הביתה זה כאילו הופך להם את היום. אם עד אותו רגע הם היו עם אבא בסבבה, ברוגע, בכיף. אז אני מגיעה ומתחיל בכי ותלונות וחוסר שביעות רצון מתמשך. בעיקר אצל הקטן. עכשיו, זה בטח נשמע שאני מין אשת עסקים שמגיעה כל יום מאוחר הביתה ואז התגובה המתבקשת היא - טוב, ברור, הם לא ראו את אמא כל היום ועכשיו הם פורקים את זה ומבקשים את מה שמגיע להם.

אבל לא. אני עובדת שלושה ימים בשבוע, 6 שעות בכל פעם. כשהם קמים משנת הצהריים בימים האלה אני כבר בבית. ושאר הזמן (4 ימים בשבוע) אני כל הזמן איתם. בשבוע האחרון של אוגוסט הייתי איתם כל השבוע רצוף, ועדיין: איך שאני יוצאת מהבית לחצי שעה נניח לשכנים - הכל רגוע, גם אם עד אותו רגע היה בכי ותלונות. האבא מספר שאיך שאני יוצאת, הכל נרגע. כשאני חוזרת, זה מתחיל שוב. או אצל חברים - תלונות, קוטריות, אני נכנסת רגע הביתה שלהם לעשות משהו, והכל נרגע.

זה לא גרוע כמו שזה נשמע. רוב היום זה לא ככה בכלל. אבל יש שעות שזה רצוף וזה מתיש ובעיקר מתסכל אותי שאני לא מצליחה להבין למה ו(שאלה פשטנית:) מה אני עושה לא נכון.

הקטן מאד בתקופה של אמא. הוא גם התחיל לינוק יותר (עד עכשיו היה יונק רק בסיטואציות שקשוריות לשינה, ועכשיו לפעמים גם סתם באמצע היום). הגדולה גם מאוד רוצה אמא. אני כאילו הלהיט בבית, האייטם החם. וזה בסדר והגיוני וברור. אבל משהו בווליום לא ממש מסתדר לי. ואני מנסה להביט מבחוץ עלינו ולראות אולי משהו בתמהיל, באיזון, משהו לא נכון, ולא רואה כלום. שנינו המון בבית עם הילדים. כשאני חזרתי לעבודה אחרי הלידות הם היו עם אבא ואחר כך בשילוב של קצת מטפלת (יום או יומים בשבוע לכמה שעות. כל אחד בתורו, הגדולה כבר בגן). והכל היה ממש רגוע. רק בזמן האחרון זה התחיל וזה נהיה יותר ויותר... אני מרגישה שיש לי השפעה שמחרפנת אותם (שוב, לא כל היום, רק בזמנים מסויימים. בעיקר אחה"צ).

דבר נוסף - היינו מאוד עסוקים בזמן האחרון בהקמת גן. זה מצחיק (טוב, לא ממש מצחיק) כי עבדנו המון המון כדי שנוכל להיות מסוגלים לספק לשניהם חינוך שאנחנו מאמינים בו, ובינתיים כמובן שזה בא על חשבונם (כי אנחנו מאוד עסוקים). הוא עדיין קטן, אבל ידענו שלא נוכל בעתיד לשלוח את שניהם למסגרות פרטיות, ככה שהיינו חייבים לייצר אלטרנטיבה (איכותית וכלכלית). לגבי הרעיון של חינוך ביתי, זה לא אנחנו כרגע. אני מאוד נמשכת לזה כאלטרנטיבה לבית ספר, אבל כרגע זה לא אופציה (למרות שזה עלה בשיחות. בעיקר בנזוגי לא מאמין בזה וגם אני מאוד שלמה ואוהבת את הרעיון של גן, כפי שחווינו בהצלחה עם הגדולה. לכן ההשקעה בגן שאנחנו מאמינים בו ונוכל לספק לשניהם).

רעיונות?

תודה...

את אוהבת את העבודה שלך? כלומר, זה בדיוק בדיוק מה שאת רוצה לעשות וגורם לך שמחה ומימוש? או שזה רק לצרכי פרנסה?

> ברונית בהשראת parenthood]הורות כמעשה נסים shay or6 new attitude3[/po].htm <

עירית_לוי

הי במבי

זה נשמע באמת מתסכל. סוף סוף את כבר איתם ודווקא אז יש אי נחת וחוסר שביעות רצון...

את אומרת שאת לא מבינה מדוע זה קורה - הרי את נעדרת מהבית למעט שעות יחסית, ואם היית אשת עסקים עסוקה - היית יכולה להבין.

אני חושבת שזה לא כל כך משנה במקרה הזה לכמה שעות את יוצאת - מה שחשוב זה כמה את נוכחת כשאת כן נמצאת.
כאשר את בבית - כמה את באמת עם הילדים? לעומת כמה את מוטרדת מדברים אחרים? (מחשבות שרצות בראש/ טרדות / עניינים לא סגורים וכו').

כאשר את נמצאת בבית אבל לא נוכחת, מה שקורה זה שהתגובות שלך אליהם הן אוטומטיות.
הם קולטים את זה, קולטים שאת לא "שם" וממשיכים לחפש ולדרוש את אמא

זה מדבר אלייך?

אולי יש קשר בין הלחץ של הקמת הגן בתקופה האחרונה לבין ההחמרה הזו של המצב?
ואז זה אומר שברגע שיירגע כל עניין ההקמה ונושא הגן יתחיל לזרום (איך הולך אגב?), הדברים ישובו להתנהל על מי מנוחות?
ואם באמת יש להם קצת חסך-אמא, אז אולי התחרות שקיימת גם ככה על זמן-אמא מחריפה.
אולי בזמן שאת איתם הראש שלך ממשיך להיות בגן ובעבודה והם מרגישים את זה?

הרבה פעמים אם יש איזשהן תחושות קשות אצל הילדים, הן יוצאות מול אמא, כמו ילד שרק מתחיל ללכת לגן, ובכל השהיה בגן הוא בסדר, וכשאמא באה לקחת אותו הוא פורץ בבכי. אבל זה לא כל כך מסתדר לי עם העבודה שהם בסדר כשבנזוגך בסביבה, כי אני יודעת מהיכרותנו הווירטואלית שהוא אב מאד פעיל.

אני זורקת רעיונות לחלל האוויר, אולי אני מדברת שטויות, ואולי משהו יקלע.

אין לי תובנות אבל נשמע קשה אז שולחת עידוד

שולחת עידוד

כאמא , יש לך יכולת להכיל את הילדים שלך "תחת כנפך" על כל המשתמע מכך.
ז"א, כשאת מגיעה הביתה, רגע לפני שאת מתקרבת לפתוח את הדלת, תעצרי ותחשבי איך את מרגישה.
את רגועה? כיף לך? גם געגועים לילדים יכולים לגרום לך לסערת רגשות. והילדים מרגישים הכל.
נסי לקחת נשימה עמוקה, לזרוק את כל היום שעבר הצידה, לדמיין איך את רוצה ששאר היום ייראה עם הילדים,
ואז להיכנס ולהתנהג בהתאם.
תאפשרי להם להתנהג כמו שהם רוצים. אם את תדבקי בשלך - גם ההתנהגות שלהם תשתנה.
הם קולטים את הרגשות שלך, את הפחד שלך, את חוסר הביטחון שלך, את המצב המעורער של מערכת היעחסים שלך איתם.
קולטים ומגיבים בהתאם.
דברי איתם על זה, דברי איתם כמו עם גדולים על איך ומה את רוצה שיהיה.
כשהם ירגישו שאת בטוחה ויציבה, המצב ישתפר.
נסי להכניס לטקס ההשכבה בערב, או אולי אפילו כשאת מגיעה הביתה, טקס מגע.
לא מגע של חיבוק נישוק, אלא משהו מכוון לאיזון רגשי שלהם. נשמע כאילו גם הם בסערה רגשית -
את יכולה גם כשילד עומד פשוט להבריש עם הידיים שלך את כל הגוף שלו מלמעלה למטה - מהראש דרך החזה והגב עד לריצפה.
ולשים יד על הלב שלו, להרגיע.
או אפילו לקפוץ יחד איתם ולהוציא קריאות מלחמה מהפה.... מאוד מרגיע ומאפשר מקום לדברים חדשים להיכנס ולקחת חלק .

לגבי היציאה לעבודה: נשמע שאת שלמה עם עצמך. אז אל תתני לאשמה לתפוס מקום בעניין.

אני כאילו הלהיט בבית, האייטם החם
נשמע מאוד קשה להיות כזאת. יש לך גם זמן לעצמך?

מקווה שהצלחתי להעביר את עצמי (בחסותו של היונק שכבר מאבד סבלנות)

את אוהבת את העבודה שלך? כלומר, זה בדיוק בדיוק מה שאת רוצה לעשות וגורם לך שמחה ומימוש? או שזה רק לצרכי פרנסה?

כן. מאוד אוהבת. זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות במובן שזה מה שאני טובה בו, זו עבודה יצירתית, אני לא בנאדם עם שאיפות להתקדם, אלא פשוט לעבוד, להתפרנס ולעשות משהו יצירתי שאני טובה בו. ואת כל אלה יש לי, פלוס סביבת עבודה מקסימה עם אנשים ובעיקר בנות שהן גם חברות שאני מאוד אוהבת. ויש גם התחשבות רבה ביותר באימהות. אחרי הלידה הראשונה עבדתי כמה חודשים מהבית כמעט בלי לעבוד במשרד, וזה היה יוזמה משותפת שלי ושלהם, אבל אני רציתי להפסיק עם זה. זאת עבודה שיש בה גם הרבה סיעור מוחות משותף, וקרה ככה שפרוייקטים שהתחלתי לעבוד עליהם - חזרתי אחרי שבוע ודברים השתנו ולא הייתי מעורבת בהרבה דברים שהו חשובים לי. והרגשתי מנותקת, ואני אוהבת להיות בעניינים ולהרגיש שאני חלק מהעשייה. בעיקר שאני באמת אוהבת את מה שאני עושה (גם אם לעיניים אחרות זה לפעמים שטחי ודבילי, אני קופירייטרית בחברה שמייצרת תוכן, בעיקר סולוארי ובעיקר לבנות). אני אוהבת שהעבודה היא משתנה ולא רוטינית, אני אוהבת לנסות להמציא ולחדש ולפתח. וכשהיתה עבודה רוטינית שייגעה אותי וייבשה אותי בזמן האחרון (משהו דומה למה שאת, ברונית, עשית פעם בשבילנו) אז אמרתי שמשעמם לי ואישרו לי למצוא כותבת מחליפה. אני מרוויחה בסדר וזאת חצי משרה. ואין לי שאיפות להתקדם. הכל טוב במובן הזה. אז אני לא מרגישה אשמה ומאוד כיף לי ואני מרוצה גם מהפורמט. ככה שבתחום הזה הכל באמת לשביעות רצוני ולמעלה מזה.

_מה שחשוב זה כמה את נוכחת כשאת כן נמצאת.
כאשר את בבית - כמה את באמת עם הילדים? לעומת כמה את מוטרדת מדברים אחרים? (מחשבות שרצות בראש/ טרדות / עניינים לא סגורים וכו')._

אני די איתם. כמובן שאני עושה עוד דברים, כמו לבשל, לסדר קצת, לגלוש קצת. אבל אני נמצאת איתם הרבה, גם במובן של להיות שם באמת. בזמן האחרון יש התשה מסויימת בגלל שהגדולה כל הזמן מדברת איתי ואני צריכה כל הזמן לענות. ויש גם קטע של לחזור על כל דבר 50 פעמים בדקה (שהיא חוזרת הרבה פעמים בזמן שאני כבר מבצעת). אלה בטח דברים רגילים, לא משהו מיוחד, זה פשוט מתיש ואני הרבה פעמים מוצפת בהמון דיבורים ו"רגע" ו"עוד מעט"... מה שנכון במה את כותבת ובמה שמיצי הציעה - שיש לי הרבה טרדות על הראש והרבה מאוד מחשבות. כל הקטע עם הגן היה ועדיין גם הרבה עבודה וגם הרבה מאוד רגשות וסערות ואני בנאדם די רגשי שיכול לטחון הרבה מחשבות בראש על משהו שאפשר לסכם לפעמים במשפט (ברגע שמצליחים להיות קצת מנותקים ולא לקחת אישית כלמיני דברים). .

כאשר את נמצאת בבית אבל לא נוכחת, מה שקורה זה שהתגובות שלך אליהם הן אוטומטיות.

זה קצת קורה עם כל טחינת המוח של הגדולה (של דיבורים בלתי פוסקים ודרישות לעשות ככה וככה ובא לי ככה ותעשי לי ככה...) כשהקטן מצטרף בחוסר שביעות רצון וקיטורים, וזה לא משנה אם אני לוקחת אותו על הידיים או מציעה לו לינוק, אז אני הופכת להיות קצת אוטומטית.

הרבה פעמים אם יש איזשהן תחושות קשות אצל הילדים, הן יוצאות מול אמא

מיצי, אני יודעת את זה וזה נראה לי הגיוני, למרות שהאבא שותף שווה לגידול שלהם (גם מבחינת העובדה שחצי מהזמן הוא איתם וגם מכל הבחינות הנוספות). אמא זה משהו אחר וזה בסדר גמור. רק לפעמים הוא במטבח והיא לידו ואני בחוץ והיא באה אלי ומבקשת פסיפלורה (למשל). ואני אומרת: תבקשי מאבא, הוא שם, את לידו הוא יתן לך. וזה משגע אותי שלמרות שהוא עושה הכל איתם ומגדל אותם כמוני, היא תבוא לבקש ממני (בקביעות) ולא ממנו, שקרוב אליה ולאייטם המבוקש. עכשיו הקטע הזה טיפה משתפר, אז אני לא אבזבז עליו קיטורים

.

הם קולטים את הרגשות שלך, את הפחד שלך, את חוסר הביטחון שלך, את המצב המעורער של מערכת היעחסים שלך איתם.

זה לא מתאר את התחושות שלי בכלל. עד לא מזמן הייתי בטוחה שאני ממש אמא להיט (אז מי יכול להאשים אותם שהם חושבים ככה??

). שום חוסר בטחון, אלא רק פליאה גדולה מכמה שאני נהנית להיות אמא, כמה שלא קשה לי, כמה שהילדים שלי נוחים ומקסימים, כמה שאיזה כיף זה שני ילדים קרובים בגיל, כמה שיש לי בנזוג נפלא. ובעצם, עכשיו יותר קשה לי, אבל אני עדיין מריצה את התוכנה ההיא, ככה שזה עדיין לא מתפרש אצלי כחוסר בטחון. אני חושבת שאני, למרבה ההפעה שלי ושל כל מי שמכיר אותי מפעם, אחלה אמא עם הרבה בטחון באמהות ובהורות ובדרך שלנו כזוג הורים, בגלל זה אני מתפלאה מה קורה כאן.

_אני כאילו הלהיט בבית, האייטם החם
נשמע מאוד קשה להיות כזאת. יש לך גם זמן לעצמך?_

זמן... אההממ. בזמן האחרון ממש לא. אבל אני לא מכירה הרבה אמהות עם זמן לעצמן. לפעמים אני הולכת איתם לטיול בעגלה ויש לי זמן קצת להרהר כי אנחנו הולכים מרחקים. וגם לפעמים אני יושבת איתם בגינה של הבית והם משחקים ואני מהרהרת וכאלה. או אינטרנט. ויש לי שלוש פעמים בשבוע שעה ברכבת (חצי שעה לכל כיוון) שאני קוראת ספר או בזמן האחרון תופרת בובות לגן שלנו. אז זה ממש זמן לעצמי. ובערב - בזמן האחרון כל ערב כמעט אנחנו עובדים על הגן, אבל לפני כן היה לי זמן לעצמי או לעצמנו. אבל אתמול ממש התחשק לי לחתוך מהכל וללכת לשתות בירה עם חברה, אבל הייתי עסוקה מדי בלבכות, אחרי שהם ממש שגעו אותי, וללכת לישון מוקדם (כי בעצם מה שהכי חסר לי בזמן האחרון זה שעות שינה, והבנזוג היה עם הילדים ואני הלכתי לישון ממש מוקדם). אני מאוד רוצה וגם הצבתי לעצמי מטרה למצוא זמן לעשות יוגה ולהתמיד בזה. וזה הכי קשה לי בעולם, כי זה אומר להזיז את עצמי בערב או ביום שישי בבוקר, מה גם שבזמן האחרון פשוט היינו עסוקים מדי. וקשה לי לוותר על ערב משותף עם המשפחה וללכת ליוגה, כי לפחות בשנה החולפת לא היו הרבה ערבים ששנינו בבית ואני מאוד אוהבת את זה (הוא למד יומיים בערב ועבד בין יום ליומיים בשבוע מהערב עד הבוקר למחרת. השנה זה יהיה פחות כי יש רק יום לימודים אחד שלו). אבל גם על זה אני עובדת ויש איזה יוזמה של מישהו מבאופן שרוצה לארגן קבוצת תרגול ואז זה יהיה יותר גמיש בזמנים ואני מקווה שיצא מזה משהו. אני כל החיים עשיתי פעילות גופנית בהתמדה (שחייה או יוגה) ומאז הלידה של הגדולה אני ממש לא מתמידה וזה בתקופות, ואני ממש לא מרוצה מזה.

_נסי לקחת נשימה עמוקה, לזרוק את כל היום שעבר הצידה, לדמיין איך את רוצה ששאר היום ייראה עם הילדים,
ואז להיכנס ולהתנהג בהתאם._

תמי שאני מדמיינת אז זה הכי כיף בעולם, ובאמת הרבה פעמים זה מאוד כיף. אין לי הרבה דרישות מהחיים ומאוד טוב לי איפה שאנחנו ואיך שאנחנו.

מה שאמת מפריע לי זה שיש אבא בבית ואיתו הכל מצויין ומעולה, ויש אמא בבית ואז יש מצבים שזה פשוט לא כיף ולא מעולה ולא מצויין. אלא להיפך. לפעמים אני יוצאת לרגע מהפריים ומייד הדברים נרגעים. זה מה שלא ברור לי. מה הנוכחות שלי מחרפן אותם (לפעמים).

ואת כל זה אני כותבת כששני הילדים הסופר-אוטרא-מגה מתוקים שלי משחקים ביחד, עם זרי פרחים על הראש שהכנתי להם, מציירים בגירים על הרצפה, ולא מתחרפנים בכלל מזה שאמא בבית (ורק אמא בבית היום). טוב, נו, כרגיל זה ככה כשכותבים על משהו ופורקים הרבה פעמים כבר הדברים משתנים.

לכל המחבקות - תודה. זה לא באמת כל כך קשה, זה פשוט מאוד מתסכל ותופס הרבה נוכחות, הרבה יותר ממש שזה מבחינה טכנית תופס ביום (בעצם זה יכול להיות שעתיים או חצי שעה, וכל שאר היום נעים, אבל בחוויה שלי זה הרבה זמן, אפילו רק מעצם העובדה שזה ככה ואני לא מבינה למה).

עירית_לוי

כשהקטן מצטרף בחוסר שביעות רצון וקיטורים, וזה לא משנה אם אני לוקחת אותו על הידיים או מציעה לו לינוק, אז אני הופכת להיות קצת אוטומטית.

אם כך, אני מניחה שהם קולטים שאת לא נוכחת ונמצאת במקום אחר ולא איתם - וממשיכים לחפש אותך ולבקש אותך בכל דרך שהם מכירים.
הם רוצים שתראי אותם.
בכל פעם שהם נתקלים בתגובה אוטומטית - הם ממשיכים לבקש ולחפש, ולכן יש לך תחושה שזה לא נגמר, שהם רוצים עוד ועוד.
זה מן לופ כזה.
התגובות שלך ושלהם מזינות זו את זו.

את יכולה לנסות לצאת מהלופ הזה על ידי כך שתזהי את המצב האוטומטי שלך.
יש לזה כל מיני טכניקות. אחת מהן היא לקחת נשימה עמוקה בפעם הבאה שעולה מאחד מהם בקשה נוספת.
הנשימה מעבירה אותך ברגע אחד ממצב הוויה אוטומטי למצב של נוכחות.
זה לא פשוט, זה משהו שצריך לנסות ולתרגל, כי כל הקטע עם מצב אוטומטי הוא שהוא לא מודע.
את צריכה למצוא משהו שיוריד אותך בזמן אמת מ"הטייס האוטומטי".

אני מנחשת שכאשר הם יתחילו לקבל תגובות לא אוטומטיות ויקלטו שאת שם, שאת רואה אותם, הם ירגעו ויפסיקו לחפש.
הם פשוט ידעו שאת שם ועצם הידיעה תתן להם שקט.
מעבר לעובדה שזה יתן להם שקט וירגיע אותם - הירידה ממצב אוטומטי יכולה במקביל גם לעשות לך סדר בבלאגן שבראש ובמחשבות

במבי, מהיכרותנו הווירטואלית אני תופסת אותך כמישהי מאד חזקה, מאד לא קוטרית, מכילה ועם הרבה סבלנות. אבל בין השורות של מה שאת כותבת, אתם עוברים עכשיו תקופה מאד אינטנסיבית - שני ילדים בהפרשים קטנים, פעוטה זעירה ותינוק, שרק זה בפני עצמו כבר מעייף ומתיש בצורה בלתי-רגילה, ובנוסף יש לך את העבודה, ועל כל אלה מתווסף גם נושא הגן, שהוא פרוייקט עצום שאני בטוחה שהתעסקתם בו המון לאחרונה, והשקעתם בו כמות גדולה של משאבים רגשיים ושל זמן. אם פעם הייתם משכיבים את הילדים ומתרווחים לאחור ונחים, עכשיו אתם מדברים על הגן, יוזמים, מכינים דברים, משוחחים על זה ביניכם לבין עצמכם ועם אנשים אחרים.

בקיצור, נראה לי שהמצב בחודשים האחרונים באמת השתנה אצלכם, והילדים מגיבים לזה. אני יכולה להבין כמה העניין הזה של "רק אמא" יכול להוציא לפעמים מן הדעת. ואני גם יודעת איך השע-שעה וחצי הללו מן היום יכולות להשפיע על כולו ועל הימים שאחריו, במיוחד אם זה בסוף היום.

תחשבי על זה קצת ותראי אם זה מדבר אליך. בהנחה שכן, נראה לי שדבר ראשון, באמת לעשות מאמץ להתנקות מכל הבאז הזה בראש כשאת נמצאת איתם, ובשלב השני, לדעת שזה משהו שיעברו עוד מעט. אני מניחה שנושא הגן ייכנס למסלול של שגרה עוד מעט (אחרי החגים?), כבר לא תצטרכו לחשוב ולהמציא ולהתאמץ, תתחיל להיבנות איזו רוטינה, ואז לא תצטרכי להתנקות בצורה מלאכותית, אלא תבואי כבר נקיה.

מה שאמת מפריע לי זה שיש אבא בבית ואיתו הכל מצויין ומעולה, ויש אמא בבית ואז יש מצבים שזה פשוט לא כיף ולא מעולה ולא מצויין. אלא להיפך. לפעמים אני יוצאת לרגע מהפריים ומייד הדברים נרגעים. זה מה שלא ברור לי. מה הנוכחות שלי מחרפן אותם (לפעמים).

תשמעי, נראה לי שאכן יש מצבים לא כיף ולא מעולה ולא מצויין, אלא להיפך.
אבל הם מעצימים את הרגעים שכן כיף, וכן מעולה וכן מצויין.
לא הכל תמיד מושלם וזה גם בסדר.

תודה פרח, מיצי ולביאה...

היום היה לי ממש מעולה איתם (וגם מצויין וגם כיף

). הם היו מאוד מתוקים ושיחקו המון ביחד ולא התלוננו בכלל. היו מבסוטים ושמחים. וגם אני.

תחשבי על זה קצת ותראי אם זה מדבר אליך. בהנחה שכן, נראה לי שדבר ראשון, באמת לעשות מאמץ להתנקות מכל הבאז הזה בראש כשאת נמצאת איתם

זה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. גם מה שפרח דיברה עליו. לנסות להיות נוכחת יותר בסיטואציה ולא על אוטומט. אבל ברור שזה קל כשיש אווירה נעימה וקשה כשיש אווירה של קיטורים ותלונות. לי מאוד קל להישאב לאווירה של כיף ונעימות, הבעיה היא איך אני מייצרת את האווירה הזאת, כשהם לא "שם" אלא במקום אחר, של תלנות וקיטורים. (?)

לא הכל תמיד מושלם וזה גם בסדר.

זהו, שחשבתי שאם יש דרישות צנועות, אז המושלם הוא משהו לא מושלם מיסודו (כי הדרישות צנועות) ואז כן אפשר לשאוף אליו. כלומר, לסוג של התנהלות נורמלית וכייפית כל הזמן. כנראה שגם זה לא ממש צנוע

...

זהו, שחשבתי שאם יש דרישות צנועות, אז המושלם הוא משהו לא מושלם מיסודו (כי הדרישות צנועות) ואז כן אפשר לשאוף אליו. כלומר, לסוג של התנהלות נורמלית וכייפית כל הזמן. כנראה שגם זה לא ממש צנוע ...
חה חה חה חה חה
את מזכירה לי את עצמי במחשבה הזאת

שחשבתי שאם יש דרישות צנועות, אז המושלם הוא משהו לא מושלם מיסודו (כי הדרישות צנועות) ואז כן אפשר לשאוף אליו

זה "הפח" של כולנו.
אולי יקל עלייך לחשוב שהילדים מביעים את עצמם? פשוט, הם מבטאים משהו פנימי ( ולא תמיד חייבים להבין הכל לדקויות ולנתח ) ואת מאפשרת להם קצת את 'החיכוך'. זה בסדר - את מקבלת אותם ואוהבת אותם גם כך.
ברור שזה קל כשיש אווירה נעימה וקשה כשיש אווירה של קיטורים ותלונות.
הקיטור שלהם נשמע חזק וצורם יותר מאשר של המבוגר כי הם עדיין מביעים את עצמם בלי הצנזורה של המבוגר. אז על כל פיפס יש 'חגיגה', כאילו - מה כבר קרה? ( את שואלת את עצמך ) אבל בישבילם כל דבר קטן בזמנים מסויימים של עיפות או געגוע הוא ה-דבר הכי משמעותי, ואולי אם זה לא מקבל את המקום, זה גודל ומתגלגל ומתפתח.
כל קושי שלא יצא בזמן המתאים - מחפש את המקום לצאת ואיתך הם מרשים לעצמם להוציא. תשמחי

קצת. תנשמי, תאפשרי להם להיות עם הבאסה, או מה שזה לא יהיה, ובאותו זמן כמובן תמשיכי לחשוב איך אפשר לפזר את הבאסה ולהפוך אותה למשהו נחמד, להתמודדות שאפשר ביחד להתגבר עליה, ולצאת מחוזקים - כי אלו החיים

את מתארת תופעה ידועה בקרב מטפלות. הילדה שמחה וטובת לב כל היום, איך שאמא מגיעה הילדה מתחילה לבכות.
ככה זה, לאמא יותר כיף לבכות....

או כמו שאומר יהודה אטלס:

בדרך הביתה הבכי נחלש,
ראיתי את אמא - התחיל מחדש!

לא קראתי את כל התשובות, אבל שמתי לב שהגדולה שלך בת שלוש, שזה גיל כזה שבו (את יודעת לפי שטיינר) ה"אני" מתעורר וזה בא הרבה פעמים, מול האמא, כסוג של הפרדות, שיכולה גם להביא להמון חרדה וקושי. הילד מתחיל לחוות את עצמו יותר נפרד מההאם, יותר "אני" והוא מגיב על זה בהתאם לאופיו ולגורלו. הילדה שלך מגיבה כמו שתארת וזה קשה. אולי אם תביני שהיא זקוקה לחיזוקים דווקא בכיוון של לגדול, להיות יותר עצמאית, להרגיש נוח עם תהליך ההפרדות תוכלי לחזק אותה ולתמוך זה בתהליך הזה ולאו דווקא לסגת למקום שבו את "ממלאת" את כל עולמה.

את מתארת תופעה ידועה בקרב מטפלות. הילדה שמחה וטובת לב כל היום, איך שאמא מגיעה הילדה מתחילה לבכות.

_או כמו שאומר יהודה אטלס:
בדרך הביתה הבכי נחלש,
ראיתי את אמא - התחיל מחדש!_

נכון. אבל - אני מדברת גם על ימים שלמים שאני בבית, ובכל זאת אם יש אפיזודה כזאת של תלונות שהן לא כי קרה משהו, אלא כי פשוט יש נאחס כזה, אז זה נעלם כשאני נעלמת מהרדיוס, וזה חוזר על עצמו כדפוס.

ולא תמיד חייבים להבין הכל לדקויות ולנתח.

זה מה שחבר שלי אומר - מה אפכת לך איך הם איתי, מה את משווה? אני זה לא את ואבא זה לא אמא, ויהיה לך הרבה יותר קל אם פשוט תקבלי את זה שככה זה עכשיו. שזה גם נכון, אבל אני רציתי לנסות לחשוב אולי יש משהו שאני או אנחנו עושים "לא בסדר" או לא שמים אליו לב. אבל בינתיים לא גיליתי שומדבר חדש (חוץ מהקטע שאנחנו עסוקים, שאני באמת חושבת שזה משהו מאוד נוכח כרגע בשגרת הבית).

נועה ברקת אני מרגישה שזה משהו שבא משניהם, ואפילו בעיקר מהקטן. דווקא הבת מאוד עצמאית, ובתקופה האחרונה יש לה יותר צורך לשחק בתינוקת ולהתפנק אצל אמא יותר מאשר קודם.

בכל מקרה, וזה הדבר הנחמד - מאז שכתבתי כאן בעצם הכל בסדר. כמו קודם. אני לא יודעת בדיוק מה השתנה. אולי עצם זה שכתבתי. אולי עצם זה שנשברתי. אולי זה שהגדולה התחילה ללכת לגן ולקטן יש אותנו (אחד מאיתנו בכל פעם) לעצמו בבקרים. בכל מקרה - תודה לכולכן על התמיכה

...

רק עכשיו ראיתי (את הדף, לא את התופעה..)
טוב שנגמר (אחרת היית נשלחת לבדיקת הריון

), ולי זה ממש נשמע כמו התקופה הלחוצה (שעוברת אצלכם בסלון) ושהילדים מגיבים אליה.
שווה לחשוב על דרך להפריד את העבודה (הגן) מהבית. לא?

רק עכשיו ראיתי (את הדף, לא את התופעה..)

איזה מזל שיש לי עדים...

שווה לחשוב על דרך להפריד את העבודה (הגן) מהבית. לא?

אתה כל----כך צודק, רק שאין לי מושג איך עושים את זה. גם ככה זה נכנס לשעות של אחרי ההשכבה ולילות... אני מקווה שכשהדברים יתייצבו (וזה יקח עוד לפחות קצת זמן) נוכל להכניס איזשהו סדר של עבודה נכונה מהבחינה הזאת, וגם מבחינתנו האישית משהו שיהיה יותר "ארוז" ולא ישתלט עד כדי כך על החיים...

אפשר להחליט שלא מדברים על זה (וככה לא מתעסקים בזה גם רגשית) לידם.
אם יש טלפונים ושאר עניינים הקשורים למבוגרים אז לבקש מאנשים שיתקשרו החל מ9:30 ולא לפני.

>הולך לפתוח דף מה אני עושה פה ולא עושה במיטה <

לשנות את ההתנהלות שלך ושל בנזוגך בביתכם נשמע לי מאולץ, במיוחד לאור זה שאתם הורים כל כך נוכחים. הקושי של הילדים הוא לוא דוקא משהו שצריך להעלים או 'לדרוך על ביצים' מסביבו. אני מרגישה (או הייתי רוצה לחשוב) שהילדים אוהבים ומפרגנים לכם את התהליך והגדילה שלכם. אם קשה לך תגידי להם. לא בפולניות או בהאשמה, בשיתוף.

מנקודת מבט של שותפים הילדים רוצים שתחיי בשלמות לידם ולא שתארגני להם סביבה 'מושלמת' שבה את על 'hold' עד שהם ישנים. קראתי פעם אצל יונת את הגישה של 'להיצמד חזרה'. אולי אפשר גם לומר להם 'אני בטוחה שתמצאו פתרון, אני חייבת לשבת רגע עם אבא, או עם הקפה' (או תה צמחים

) ולאפשר להם להתחשב בך.

ב דחילו, מה שאני מתכוון זה לא להעלים את העבודה מהילדים אלא למצוא דרכים להקטין את הלחץ שנדמה לי וייתכן שאליו הם מגיבים.
למצוא את ההפרדה הנכונה בין העבודה מהבית לחיים שאינם עבודה.

למצוא את ההפרדה הנכונה בין העבודה מהבית לחיים שאינם עבודה בהחלט, אבל הדגש שלי היה שזה לא צריך להיעשות 'למען הילדים'. אם זה נעשה למען כולם, כי ההורים מרגישים שהמינון לא נכון להם זה אחרת. ולא כי הילדים לא חשובים, הם חשובים אבל יכולים להתחרפן גם כשההורים זמינים ומושלמים (כפי שזה נשמע כאן, ואני לא מתכוונת בציניות).

למצוא את ההפרדה הנכונה בין העבודה מהבית לחיים שאינם עבודה בהחלט, אבל הדגש שלי היה שזה לא צריך להיעשות 'למען הילדים'. אם זה נעשה למען כולם, כי ההורים מרגישים שהמינון לא נכון להם זה אחרת

וואו, במשפט אחד הצלחת לארוז את זה מאוד יפה

...

בכל מקרה, אין. מאז שכתבתי זה פשוט לא קורה יותר. החבר סיפר לי שאצלו בעבודה (טיפולית) עלתה בעיה עם אחד הדיירים (דירה של מפגרים) שהלכה והחריפה במשך זמן ממושך. ואז הם דיברו על זה בישיבת צוות, רק דיברו, עוד לא התחילו לעשות כלום, ומאותו רגע הכל השתנה. מה שמעלה כלמיני עניינים של אנרגיות וכוונה... שלפעמים רק לחשוב על משהו, להתרכז, לשאול... לפעמים זה כבר עושה שינוי (טוב, כדאי שאני לא אסחף, בטח עוד יהיו עניינים

).

אתמול חזרתי מהעבודה. הם כבר היו ערים. שמחו לראות אותי וחזרו לעניינים שלהם, והקטן אחרי שינק קצת פשוט הלך לשבת על אבא. תמיד כולם מתפלאים כמה שהוא עצמאי ורגוע, ואני בזמן האחרון בכל פעם שאמרו לי חשבתי ??!???? על מה הם מדברים?! פתאום אתמול ראיתי כמה שהוא... עצמאי ורגוע ובטוח.

קראתי פעם אצל יונת את הגישה של 'להיצמד חזרה'

את זוכרת איפה?

במבי, מה קורה?

אנונימי

_{דף זה נוצר משילוב הדפים תאוריית ההורה הבודד ו-אמא בסביבה והילדים מתחרפנים בקשת עזרה}

יש לי תאוריה, ומעניין אותי לדעת אם "תופעת ההורה הבודד" היא רק אצלנו או אצל כולם.

המצב הנבדק:
יש הורה אחד בבית עם הילדים (שניים במקרה שלי). הם מהממים ומאושרים. מעסיקים אחד את השני ואת ההורה בהרמוניה מופלאה, לא משנה אם ההורה היינו "הוא" או "היא".
הורה נוסף נכנס לבית, לאחר קבלת פנים שמחה ומאושרת מתקלקלת ההרמוניה. הילדים נהיים תלותיים, מעסיקים שני הורים ורבים זה עם זה. משפט המפתח: "עד שהגעת הם היו מהממים"
כמובן שזה לא קורה תמיד, אבל אני חושב שזה קורה מספיק על מנת להיות תופעה.

התואריה אומרת שברגע שנכנס עוד הורה למשוואה הילדים מבינים שיש עוד "תשומת לב", וזה מקלקל את שיווי המשקל שהיה קיים.

עומר,
אצלנו היתה תופעה דומה עם הנכדים, בעיקר כשהיו עדיין רק שניים.
כשהם היו רק אתי ועם מייק, היתה אוירה נעימה, שיחקו יחד או עסקו בענייניהם לחוד, אכלו אתנו והכל בניחותא.
כשההורים הגיעו היו מתחילות מריבות, בכי, מתח.
כך גם כשהיו מגיעים אלינו יחד עם הוריהם. בביתם הם היו כיפים, ורק הגיעו אלינו - התחילה המהומה.
עלה בדעתי, שאולי כשיש כמה מבוגרים בסביבה, מעין "התנגשות סמכויות" (בעיניהם), הם נעשים לא שקטים.

_הורה נוסף נכנס לבית, לאחר קבלת פנים שמחה ומאושרת מתקלקלת ההרמוניה. הילדים נהיים תלותיים, מעסיקים שני הורים ורבים זה עם זה. משפט המפתח: "עד שהגעת הם היו מהממים"
כמובן שזה לא קורה תמיד, אבל אני חושב שזה קורה מספיק על מנת להיות תופעה._
כל מילה, גם אצלנו. תאוריה או לא, מנחם לדעת שזה קורה אצל עוד מישהו. נראה לי שההורה שהיה פנוי אליהם לגמרי - גם אם לא עשה איתם כלום- עובר שינוי רגשי קיצוני כשנכנס השני, ומקרין בלי דעת המון דברים שמפרים לילדים את ההרמוניה שהיתה קודם ואפילו יוצרים איזו חרדת נטישה. אצלנו כשנכנס השני, הראשון להוט להגיד לו דברים ולשמוע אותו, ובעיקר להשתחרר. הטון משתנה, היציבה, ובאחת גם המבע שלו אל הילדים. בגדול מתווסף פתאם מתח חדש, גם אם הוא חיובי. אם אפשר היה לתרגם רגשות למראה, ניתן היה לראות שהצורה של ההורה שהיה עד עכשיו עם הילדים משתנה לגמריעם כניסת ההורה השני. אולי גם הצבעים שלו והריח.
בזכות מה שכתבת אני מבינה פתאם שזו תופעה של חרדה אצל הילדים. יהיה מעניין לנסות לשים לב לשינויים אצל ההורה בבית בפגישה עם ההורה הנכנס ולמתן אותם.
אגב, בתי לא צריכה את כל ההסבר הארוך הזה. היא פשוט מודיעה "אוף קילקלת לנו!" כברכת כניסה.

אני חושבת שכל כניסה של אדם נוסף יוצרת את זה.

זה קורה לי הרבה גם כשרק שני ילדים בבית (לא משנה באיזה הרכב, ולא משנה אם יחד עם הורה אחד או שניים) ואז השלישי מגיע (מחבר או פעילות).

לאחרונה יש לי בקרים בהם אני יוצאת לשעתיים, ואבא עם הילדים. אני חוזרת, והוא בורח מיד. אח"כ, די מהר, גם אנחנו יוצאים.
איכשהו, ההתארגנות שלנו בזמן הזה - אני אוכלת משהו, הילדים מתלבשים ודוחפים לי בתיק פרטי לבוש לאח"כ, ואולי לזכור לארגן עוד דבר-שניים עליהם לא חשבתי מראש - תמיד בבלגן, בלחץ, עם שתוף פעולה מצומצם מאוד.
כאילו השעתיים האלה בלעדי הטריפו אותם (בערב אין לי שום בעיה לצאת למשכי זמן כאלה, ובשגרה היציאה מהבית עם הילדים לוקחת הרבה זמן, אבל די רגועה), או אולי שיבוש הסדר הרגיל, או אולי השינויים המהירים/פתאומיים.

כן, יהיה מעניין לנסות לשים לב לשינויים אצל ההורה בבית בפגישה עם ההורה הנכנס ולמתן אותם.

אצלנו כשנכנס השני, הראשון להוט להגיד לו דברים ולשמוע אותו, ובעיקר להשתחרר
אצלנו גם.
אם הייתי, נאמר, סופשבוע שלם לבד עם הילדים כשבנזוגי בסדנה, והיה לנו נפלא והסתדרתי נהדר עם שניהם והכל היה הרמוני - אז ת-מיד כשהוא חוזר פתאום אני נהיית עצבנית קצת, נזכרת שאני בנאדם עם צרכים נפרדים, מצפה ממנו (אפילו אם זה לא סביר באותו רגע) שיקח ממני חלק מהאחריות, מתבאסת שהוא לא מבין את זה מיד... התחושות האלה לא כ"כ מחודדות ועזות כמו שאני מנסחת אותן כאן, אבל הן קיימות בי.
ואני משערת שלזה הילדים מגיבים. במריבות ביניהם, במריבות עם אחד מאיתנו, או סתם בחוסר הרמוניה בולט.

נראה לי שההורה שהיה פנוי אליהם לגמרי - גם אם לא עשה איתם כלום - עובר שינוי רגשי קיצוני כשנכנס השני.
בדיוק.

רק אצלנו זה הפוך?
לפעמים אני והילד לבד, ושנינו מחורפנים. ואז מגיע אבא והופ! פתאום ההרמוניה חוזרת.

תזמורת, לא רק אצלך.

לא רק אצלך.
גם אצלנו.

כן, גם זה קורה לנו.
גם זה קשור ל שינוי רגשי קיצוני (אבל אחר).

גם זה קשור ל שינוי רגשי קיצוני (אבל אחר).
זה אותו המקרה, רק הרגשות שונים.
פשוט, הנקודה כאן היא שהילדים שומעים חזק וברור את הרגשות שלנו, את שפת הגוף שלנו, את התחושות, את האיזון הפנימי.
בקול רם יותר מאשר את המלים שאנחנו מדברים!

הנקודה כאן היא שהילדים שומעים חזק וברור את הרגשות שלנו, את שפת הגוף שלנו, את התחושות, את האיזון הפנימי.
ולהיפך - כשנמצאים באינטימיות כל-כך גדוה, כל הצדדים נעשים נורא חדירים רגשית ואנרגטית לאלו שמבלים עימם שעות מרובות (איך שאחד הילדים נעשה ולה הגרון מתחיל לבעור לי...).

ואצלנו באופן כללי כל שינוי (מגיע חבר, מגיע אורח וכו') מפר את שיווי המשקל ודורש חזרה איטית לשגרה / הרמוניה.

מוכר לי התיאור של השינוי האנרגטי שנכנס ההורה השני,מעין בדיקת גבולות של הילדים.
אבל יש גם מצב הפוך,אני עם הילדים בג'ננה,כולם רבים,קשה לרצות אותם ואז נכנס האיש,ואפילו שהוא באמצע שיחת טלפון ולא ממש פנוי פתאום נוצר מין איזון כזה,כולם מתאפסים-ובמיוחד אני,שיכולה להעביר אליו את המושכות...

עכשיו קראתי את התזמורת...אז אנחנו לא חידוש גדול כנראה!

מסיכום רוב הדעות נראה שהסיבה היא שינוי בהורה יותר מאשר שינוי בילד. האמת כידוע באמצע, אבל מעניין אם ניתן ליזום ניסוי שיראה איזו סיבה יותר משמעותית.

ניסוי לא יזום:
דברתי עם חברה בטלפון, שיחה רגילה, היש שקט בבית.
בשלב מסוים החברה סיפרה לי משהו מאוד מפחיד על עצמה. מיד אח"כ הילדים התחילו להדבק אלי ולהרעיש כך שלא אוכל לדבר.

ניסוי לא יזום 2:
בהתחלת הלידה האחרונה שלי, כשהצירים התחזקו, עוד לא הייתי בטוחה שיולדת, לפני שקיבלתי החלטה לקרוא למישהו, כל הילדים, בתורם, נפלו כך שהיו זקוקים לאמא מנחמת-מחבקת. (זה, אגב, מה שגרם לי להבין שהגיע הזמן לקרוא לבעלי).

במבי, מה קורה?

הכל סבבה. זה נרגע (זה היה לפני כמעט שנתיים). אני כבר ממש לא זוכרת איך זה השתנה ואם זה היה בבת אחת או בהדרגתיות.

בדיוק חשבתי למחוק אולי את הדף, וראיתי שהוא דווקא מעניין (אני חושבת). מה, זה לא שם דף מתאים? הייתי מורידה את ה"בקשת עזרה". אין לי רעיון אחר. גם לא אכפת לי שימחק אם נראה למישהו שכדאי. פשוט יש כאן עצות לא רעות. אני מבחינתי כבר לא שם, ואני לא בטוחה שיש לי עצות משל עצמי להוסיף, כי שכחתי מה היה (אני חייבת !!!! בלוג, שיהיה לי תיעוד של השנים האלה. אני שוכחת הכל!, אבל למי יש כוח לכתוב בלוג?). אז אני יכולה רק "להמציא" מחדש, תוך הנחה שזה איכשהו נובע ממה שעזר לנו...

בשבילי הדף הזה היה מעניין ובמיוחד הקשב הזה למה שקורה בפנים ואצל הילדים, ומה שקורה בחוץ, ואצל הילדים.
הרגשות שלנו, ואיך הם מגיבים אליהם ומה שקורה כאשר עוד מישהו בא הביתה...
מחדד את ההקשבה לזה.
תודה

וריאציה על הנושא: עד שהגעתי הייתם מהממים
הילדים (גדולים כבר) מבלים בשלוה ובהרמוניה יחד, לפעמים שעות - ומיד כשאני מגיעה, או מתפנה אליהם, הם מיד מתחילים לריב.
איך אני יודעת שהם היו מהממים כשלא הייתי? לפעמים כי התקשרתי מהעבודה והם סיפרו לי, ולפעמים כי זה כשנחתי בצהריים, ושמעתי את קולות המשחק ברקע.

אני מוסיפה שאני מודעת לקיבולת שלהם אחד לשני, ומשתדלת לווסת את זמן ההעדרות שלי. לפעמים אני מפספסת בקצת, או מותחת מדי את ההעדרות שלי בגלל שהם כאלה מהממים...

אולי..... את מתערבת במריבות? את משמשת כ"שופטת"?
ואם לא בקול, אז במחשבות?

אולי..... את מתערבת במריבות? את משמשת כ"שופטת"?
בדרך כלל לא (אלא אם יש אלימות פיזית - נדיר מאד כיום)

ואם לא בקול, אז במחשבות?
משתדלת שלא...

חשבתי שמדברים פה על ציצים
עד שהגעת הם היו מהממים
קיטורים על הנקה וכאלה...

דף מעניין. קראתי רק את ההתחלה. רוצה לציין שההרמוניה מופרעת גם כאשר ההורה מקבל פתאום או יוזם פתאום שיחת טלפון.

אוו שיחות טלפון עם ילדים זה בהחלט עניין מורכב ואפשר לכתוב על זה לא מעט

אוי איזה כיף לשמוע שלא רק אצלנו זה ככה.... וריאציה נוספת: הילד עם שני ההורים - ההרמוניה נפלאה. האחות שלו מגיעה - הסיוט מתחיל.

ועוד וריאציה: שני הילדים אצל הסבתא שמחים ומאושרים. ההורים מגיעים - בלגן.

ואוו אני רואה שעד היום זה לא השתנה אצלנו. כל מיני קונסטלציות של נוכחות של אנשים יוצרות הרמוניה נפלאה בעוד שאחרות יוצרות לחץ ומאמץ. וזה לא שבנאדם ספציפי יוצר את הבעיות. זה שילובים של אנשים. קטע מוזר... וגם לפעמים איפה אני יושבת בבית (באיזה חדר) מול החדרים שהילדים נמצאים באותו רגע. או מה אני עושה ביחס למה שהם עושים (נגיד אני במחשב או שאני במטבח ואיך זה משפיע עליהם). אני קולטת שאפשר ממש לנתח את זה ואולי להביא את זה כמעט לרמה של מדע מדויק. (ספציפית לילדים שלי כמובן) באיזה חדר להיות ומה לעשות ועם מי להיות כדי לוודא שהילדים יהיו רגועים ושמחים.