אופיר ג סיפור לידה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[אנונימי]

אופיר – דף סיפור לידה

לא בא לי.
לא בא לי לכתוב את הסיפור.

גם ללדת אותו לא רציתי. רוב הזמן. עד שעה בערך לפני הלידה. רק אז בחרתי ללדת. רציתי. זו היתה החלטה אמיצה מבחינתי.
קצת מצחיק, לא?!

לילה שבין ראשון לשני, 28.4.2008, שבוע 41 +1.
בשלוש ותשע עשרה דקות בלילה התעוררתי מציר.
ידעתי שזה הציר שמסמן את התחלת הלידה.
הוא היה אחר מהצירים הקודמים, אלה שהתחילו יומיים קודם בערך. אולי קצת קודם.
קמתי. הלכתי למחשב.
אחרי חמש דקות, הגיע עוד אחד.
אחרי חמש דקות נוספות, עוד אחד.
וכך הלאה. 5 – 6 דקות בין ציר לבא אחריו.
בארבע בערך חזרתי לישון. הבנתי שעם צירים כאלה לא יולדים וכדאי שאנסה לישון לקראת הלידה.
אלעד התעורר וקם קצת קודם. ישב איתי קצת, וכשהלכתי לישון, תפס את מקומי ליד המחשב.
ישנתי שעתיים בערך. הרגשתי כל ציר תוך כדי שינה, אבל ישנתי דרכם.
ועוד על הבטן.
[תגלית נפלאה – גם בחודש תשיעי ובשבוע 41 אפשר לישון על הבטן. אתן יודעות, עם רגל אחת כפופה הצידה ולא כל המשקל ישר על הבטן, אבל בכל זאת, שווה ביותר!]
בשבע בערך, התקשרתי למיכל ב. המיילדת האהובה. מתחילה הלידה. רוצה שתבואי.
ביקשה שאתקשר שוב עוד שעה.
אחרי שעה, התקשרתי אליה שוב. אצלי לא היה שינוי.
היא רחוקה, בצפון, בלידה של מישהי אחרת. הלידה שם נתקעה. היא רק מוודאת שכך, ובאה.
הערכת זמן שלי של ההגעה שלה: שעה וחצי.
התקשרתי לשגית וליפעת שיבואו.

אולי זו היתה טעות לחכות כמעט שלושה חודשים כדי לשבת לכתוב את הסיפור לידה.
לא זוכרת מה קדם למה.
לא זוכרת מה עשיתי בינתיים.
הייתי עם אלעד. כמדומני ששתיתי תה. [אולי חליטה... ]
חשבתי לעצמי שזה יכול לקחת גם עוד יומיים ויותר. שגם אני יכולה להיתקע עכשיו.
שאני רוצה שמיכל תגיע בכל זאת, שלא יקרה מצב שאלד בלעדיה. גם אם הלידה נתקעת עכשיו.
חשבתי שזה הזמן גם להודיע לד"ר ברדה. הוא היה אמור להיות בלידה על תקן רופא מיילד, כי יש לו ביטוח ולמיכל לא היה, והיה חשוב לנו שיהיה ביטוח. חשבנו על עבודת צוות שלהם יחד, אחריות משותפת. מיכל מסכימה אבל מהיכרותה איתו, חשבה שיהיה אחרת. ובסוף היה אחרת עוד יותר.
הודענו לו. אמר שהוא במרחק 20 דקות מאיתנו ושנודיע לו כש... לא יודעת מתי. בטח האיש יודע מה הם סיכמו.
הבריכה כבר עמדה מוכנה. האיש הכין אותה מבעוד מועד וגם את כל הצנרת אליה.

שגית הגיעה.
יפעת הגיעה.
קודם או תוך כדי, שטפתי כלים, טיטאתי קצת, סידרתי קצת.
עברה שעה וחצי ומיכל עדין לא הגיעה.
בינתיים הצירים התחזקו קצת, אך לא משמעותית.
ידעתי שככה לא יולדים וזה היה מצוין.

הבנים התעוררו סביב 8-9.
אני רציתי שישארו איתי ואיתנו, שיהיו חלק מהלידה, שיהיו חלק ממקבלי הפנים של האח הטרי.
יחד עם זאת, הסברתי מראש שזו בחירה שלהם.
הבכור בחר ללכת למפגש אצל שגית. הצעיר ליומולדת של חברה. שיחררתי אותם לדרכם.
סבתא באה במיוחד ופיזרה הגורים ביעדים.

אולי עדיף בכלל ללדת ביום שלישי? והרי יש לנו מקום להלין את שלוש הנשים הנהדרות האלה, אז מה רע? וגם "עכשיו בוקר. מי יולדת בבוקר? בוקר זה לא זמן ללדת. זה ממש מוזר כל האור הזה."
מיכל הגיעה אחרי כשעתיים. עוד בדרך, הבינה שאין מה למהר ועצרה לקפה בחוץ.
חילקה הוראות הפעלה. היתה איתי, בדקה, עדכנה את ברדה (סיכמה איתו שבפתיחה של 7 יקראו לו ולאמבולנס), הבינה שככה לא יולדים, השאירה אותי עם חברותיי והחבר-איש בסלון ופרשה לה לחדר טלוויזיה להתחבר לפלפון שלה ולעניינים שלה.

בינתים, הבריכה שכבר עומדת בסלון, מולאה בחלקה התחתון במים קרים, ממתינה למועד בו יצטרפו המים החמים, כדי שאוכל להיכנס אליה.

רוב הצירים מתקבלים על כדור פיזיו גדול סגול וחדש [הכדור המיועד שהתקבל בהשאלה, הושאר לטובת שימוש הבנים]. הכדור עובר איתי ממקום למקום ברחבי הבית.
איזה כיף שיש בית מרווח. אפשר לקבל צירים בכל מיני מקומות.

נוצר זמן שאנטי:
שלוש נשים על ספה בסלון. לוויתנית שרועה ומלוטפת להנאתה משני הצדדים. עד כדי כך שלא קמתי אפילו בצירים.
האיש שרוע מולי.
שיחת בנות הזויה של ארבעתינו.
אם היה לי את זה פעם בשבועיים, את הפינוק הזה, YYY, זה היה יכול להיות קרוב לשלמות . רק בלי הצירים כמובן.

אחת עשרה בערך.
המחשבות שעברו לי בראש:
הלידה לא נראית לי רלוונטית כל כך.
וזה טוב, כי תינוק זה הרבה יותר קשה מהריון.
אפילו ששמעתי סיפורים מעודדים על איך השלישי כבר מגדל את עצמו וכאלה.
לא השתכנעתי. סקפטית שכמוני. אתן יודעות.
שישאר עוד קצת בבטן. זה בסדר. מוגן, בטוח. אין חיתולים, אין בכי, אין הנקות!!! כבר יותר מחצי שנה שלא הנקתי. מה אני צריכה עכשיו עוד פעם שמישהו ישתלט לי על הפטמות? שיחכה, זה בסדר.

מאידך גיסא,
הטרחתי כבר את כל הצוות להגיע.
כולן פה.
נחתי, נהניתי, אולי בעצם זה בסדר שהוא יצא, אולי אני כבר יכולה להתמודד עם עוד תינוק? עם עוד ילד? עם עוד זכר?
כן. אני יכולה.
קמתי. הלכתי למיכל.
מיכל, מה עושים? אני רוצה להזיז את הלידה. הספיק לי ההריון.
נתנה רשימת הצעות. שפסלתי. (הצעות כמו עיסוי פטמות ושכאלה)
ואז הציעה: בואי נצא לסיבוב בחוץ. וואללה. יצאנו. חשבתי שיהיה מוזר לקבל צירים בחיק הטבע, אבל התאים לי לצאת עם מיכל לסיבוב הזה.
יצאנו. שתי מדרגות ואנחנו על הכביש. חצינו אותו. אנחנו בטבע. חורשת חרובים אלונים ובתה, תנים בלילות. טבע צמוד לבית, בלב המושב. מטפסות בעליה בשביל הכורכר. 10 מטר של עליה. 3 עצירות לצירים.
כבר מהצעד השני בעליה הרגשתי שזז משהו משמעותי.
אבל שמרתי על איפוק. רק יצאנו. רוצה קצת להנות מהטיול.
המשכנו ללכת. ליד גדר גן הילדים ילד מסתכל עלינו ואומר משהו על "שתי הזקנות האלה".
מיכל אפילו לא שמעה. [מיכל, איפה היית באותו רגע?] לא ידעתי אם זה יותר מצחיק אותי או יותר הזוי בעיני.
כל כמה צעדים – ציר. חזק ונוקב. אני עוצרת, מתכופפת עם הגו כלפי מטה, נשענת עם הידיים על הירכיים. שקטה. מאופקת.
יודעת שזה כבר זה. לא אומרת כלום.
אנחנו ממשיכות ללכת עוד. פונות לרחוב סמוך. גפן משתרעת קוראת לנו לבוא, לקטוף ממנה עלים.
שתינו קוטפות בשמחה. אחרי עוד ציר שם, אני מפסיקה לקטוף, מסתכלת על מיכל שממשיכה לחפש את העלים הצעירים, הבוהקים בירוק רענן.
היא מפסיקה, שואלת אם מספיק לי? שנחזור? כן. לחזור.
כל שלושה צעדים בערך, ציר.
עדין לא רואים עלי שזה – זה, אבל אני כבר יודעת שזה. ולא אומרת כלום.
יודעת, אבל לא מאמינה לידע שלי.
הלא מיכל באה אלי מתוך לידה שנעצרה.
י' סיפרה על איך הלידה שלה נתקעה עד שהיא הבהירה לקטנצ'יק שאם לא יזוז מהתקיעות היא משחררת את המיילדת.
גם אצלי זה יכול להיתקע. ואני לא מנהלת איתו שיחות עדין. ז"א כן, אבל לא כאלה.
אולי זה עוד לא זה?
הגענו הביתה.
אני שואלת את מיכל מה דעתה, האם משהו השתנה. היא חושבת שלא ממש, לא משהו משמעותי.

ואני, הגוף שלי יודע שמשהו השתנה, שאלה כבר צירים אחרים, צירים "רציניים", עם כיוון והתקדמות ודיוק והרבה עוצמה. אבל הראש – מפקפק...
מיכל מציעה שנבדוק.
אני מהססת.
ואם זה לא זה? הפחד מהאכזבה...
כן, אבל אם זה כבר פתיחה של 6 (או 5? או 7? לא יודעת) אז אפשר להיכנס לבריכה.
טוב. אני מסכימה להיבדק.
הולכות לחדר שינה. אני נשכבת.
וואו! מיכל מתלהבת! פתיחה של 7!
שנודיע להם היא שואלת? בוודאי. שימלאו לי את הבריכה!
עכשיו זה הולך בערך ככה:
מיכל יוצאת להגיד לחבורה למלא את הבריכה, להגיד לאלעד להודיע לאמבולנס ולד"ר ברדה.
בו זמנית, האיש בא לשאול אותה אם כבר להודיע לברדה.
כן.
אבל קודם לאמבולנס.
הוא מתקשר למד"א. מעבירים אותו ממנגינה אחת לאחרת.
בו זמנית הוא גם פותח ברזים, מעביר צינורות וכו', עם הבנות.
אני מתלבשת חזרה. היו עלי כבר שתי גוזיות זו על זו, וחזרתי ולבשתי את מכנסי הכדורסל האדומים הענקיים של השיקגו בולס עם המספר 23.
בגדי בריכת לידה. (מענין מה מייקל ג'ורדן היה חושב על זה)
מגיע ציר כשאני יושבת.
זה היה הכי גרוע. נאנקתי שככה אני לא מוכנה שוב בשום פנים.
[האיש שמע, וחשב שהתכוונתי לבכלל, לא רק ללקבל ציר בישיבה. אז איך אלד אם ככה לא עוד? בי"ח ואפידורל? אולי זה מה שהוא חשב עוד]
במד"א לא ענו לו. מהגינה אחרי מנגינה. הוא ניתק. התקשר לברדה. בעודו מתקשר, מיכל באה להגיד לו שכבר לא צריך. שיבטל את ברדה. שהוא כבר לא יספיק להגיע בלאו הכי. היא לא ידעה שהוא בכלל עוד לא התקשר להגיד לו לבוא...

הגעתי לבריכה.
מים חמימים ונעימים. ציר. וואו. אחרת לגמרי. כואב מאד מאד, אבל המים מחבקים אותי מכל הכיוונים והופכים את הכאב לאחר, יותר עגול, יותר גלי. רך משהו. סלילי.
נגמר הציר. פרשתי רגליים לאחור, כאילו אני שוכבת על הבטן. התמתחתי, השתרעתי.
עוברת דקה (אני לא באמת יודעת כמה זמן, אבל יותר ממה שהיה קודם בין ציר לציר) ולא מגיע העוד ציר.
נתקעתי? זהו? הלידה תקועה?
עוברת עוד דקה. מגיע עוד ציר. לא נתקעתי. הכל בסדר. הלידה זורמת בקצב הנכון. אני כבר יודעת, אבל עדין לא במאת האחוזים. מדהים כמה הבטחון שלי בידיעה של מה קורה איתי בי בתוכי – שברירית.
ואז עוד אחד.
אלעד עדין בטלפון להודיע לברדה שלא יבוא.
יפעת עם מצלמת וידאו.

אני שעונה קדימה על דופן הבריכה. עמידת חצי כריעה בתוך המים.
מרגישה שצריכה לעבור לפישוק רחב. ועוד יותר רחב.

"מיכל, הוא יוצא" אני אומרת. בדיעבד: לוחשת. רק שגית שלמראשותיי שמעה.
אני מרגישה אותו יוצא.
הוא יצא.
אני בשקט.
עובר רגע.
"מיכל, הוא יצא" אני אומרת בטון מתבכיין, לחוץ קצת.
"הוא יוצא?" - מיכל
"לא, הוא יצא" – אני
"הראש יצא?"
"לא, הוא יצא!" אני עם הגב אליו, נשענת על דופן הבריכה, פוחדת שהוא טובע לו במים ואני משותקת ולא זזה אליו, למצוא אותו, למשות מהמים, להציל אותו. החליק דרך המכנס, למים. הוא צף לו שם ואף אחת לא איתו.
"אה, הוא יצא." מיכל מחפשת אותו בבריכה, מוצאת, לוקחת, מנגבת, הוא בוכה, אני מסתובבת אליו, מקבלת אותו, מחבקת אותו, מערסלת, מצמידה.
פושטת את הגוזיות. מיכל מעבירה את המכנס מעליו כדי לשחרר אותו ממנו והנה, הוא עלי. עור לעור.
אלעד לידי, שלושתינו יחד. אמא אבא ילד. גור.

אח"כ השליה הסרבנית מוותרת, כשאני בעצמי מוותרת על השהייה בבריכה (האדומה כדם, בשל שריטה קטנטנה בסה"כ) , ומתחילה לצאת החוצה.

אני על ספונת מרופדת ממוגנת. אני מכוסה במגבת ובגור, ואלעד לידינו, מחבק, מנשק, אוהב.
מוקפת באהבה.

3,670 ק"ג של גוריות מתוקה.

ויפעת הכינה עלי גפן ממולאים. נפלאים. חמצמצים, מרעננים, משביעים.

עכשיו כבר בא לי לכתוב את סיפור הלידה? ככה ככה. אבל מוטב עכשיו, כשיש לי קצת זמן ומשהו אני עדין זוכרת.

[עדי_יותם*]

איזו לידה מדהימה, אין לי מילים.
{@{@

[מיכל_אופנהיים*]

וואו
!!!
מזילה דמעה

[עינת*]

מדהים! והתיאור מקסים ביותר!
המון מזל-טוב!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזו לידה מדהימה
מזל טוב! @}

[אנונימי]

תודה

[מירב_ב*]

חיכיתי וחיכיתי לשמוע את הסיפור...
איזו לידה שלווה ומיוחדת!
מעוררת השראה ומחשבה.

[בלה*]

[נועה_ברוך*]

_וואו
!!!
מזילה דמעה_
(())(())
מזל-טוב מזל-טוב מזל-טוב
@} @} @} @} @}

[מאמא_מאוהבת*]

וואו, היה שווה לחכות! איזו לידה מיוחדת ולא אמרת מילה על זה שהוא יצא לבד. איפה חינכו אותך, בק.ג.ב.?
את מלכה, מותק!

מה זה "גוזיות"?...

כמדומני ששתיתי תה. [אולי חליטה... ] פסדר פסדר, סתלבטי, למה לא? זה רק סימן שחזרת לעצמך

[אביב_חדש*]

נו, לידה מדהימה, מה יש לומר!!!

[מאמא_מאוהבת*]

נו, לידה מדהימה
כמו היולדת!!!
<אני לגמרי אובייקטיבית >

[בר_ומי*]

מזל טוב - מדהים!!

[יהודית_שפמן*]

מזל טוב סיפור מקסים פעם ראשונה שאני שומעת קןראת אותך ואכן לא פלא שאת נראית נפלא עם שלושה בנים אחרי לידה מעצימה ונפלאה כזאת.
הנאה אושר והמשך אמונה בגוף ובאינטואיציה שיש לך.
יהודית שפמן

[אנונימי]

איזה מחמאות
תודה

[ורדי_תיק*]

גם אני פה במברכים ובבוכים
נשיקות רבות וכמובן מזל טוב

[במבי_ק*]

וואו, הרסת אותי! מזל טוב! איזה יופי, וכמה ייחודי ומקסים...

[טל_טיבי*]

וואו - ליאת מדהימה!
איזה מדהים!
תודה ששיתפת.
ואני כולי מתרגשת עד דמעות.
נשיקות וחיבוקים,
והמון תודה!

[פלוני_אלמונית*]

הי מותק, תודה ששלחת לי את הקישור.
את מדהימה. הזלתי דמעות.
אתקשר בקרוב.

עירית

[אנונימי]

[מירי_ועמית*]

וואוו !!!! איזו שלוה, איזה שקט "אה, הוא יצא." מיכל מחפשת אותו בבריכה הרסת אותי גדולה !!!! נשמע שהיתה לך חוויה מעצימה ביותר. כן יירבו

[אילה_בשדה_הדגן*]

תודה על הסיפור והשיתוף.
עושה לי כייף של התרגשות ואהבה ואינטואיציה והומור.
המון מזל טוב לכולכם.

[אנונימי]

ש כן ירבו החוויות הטובות המרגשות האינטואיטיביות ומלאות באהבה והומור שבחיי כולנו

[ניצן_אמ*]

מה שמירי ועמית אמרו. מילה במילה.
@} @}

שכן ירבו החוויות הטובות המרגשות האינטואיטיביות ומלאות באהבה והומור שבחיי כולנו
אמן.

[ורד_בוקעי*]

הי מותק
איזה יופי. אני כל כך שמחה שהספקנו לבקר אותכם ולראות את כל המקומות שתארת שבהם טיילתן.
לא בטוחה שהבנתי את הקטע עם המכנסיים .
נשיקות ואהבה
ורד

[ענת_גיגר*]

ש כן ירבו החוויות הטובות המרגשות האינטואיטיביות ומלאות באהבה והומור שבחיי כולנו
אמן!
חיבוק ונשיקות. סיפור מקסים @}

[אנונימי]

ורד אהובה,
מה לא הבנת? לא הורדתי את המכנסים. נשארו עלי. והוא עבר דרך המכנס לתוך המים כך ששרוול המכנס נשאר סביב לחבל הטבור, ומיכל העבירה את אופיר דרך השרוול הזה, כדי שהוא לא ישאר תלוי כך מוזר ומצחיק ובעקר הזוי...

~[מאשה,
מריץ' ורץ' יוצא - ריצ'רץ'. מגופיה וחזיה יוצא:???]~

[לילה_טוב*]

מה לא הבנת?
מה פתאום ללדת עם מכנסיים?

[מאמא_מאוהבת*]

מגופיה וחזיה יוצא:???
אווו, יכולים לצאת הרבה דברים חוץ מתינוק, כנראה בשביל זה יש מכנסיים

[חגית_נובק*]

איזה מדליקה שאת. אני רואה אותך בעיני רוחי עם החצי-חיוך הזה שלך... לא ממש רוצה לספר, אבל בסוף מתרצה ומספרת. לא ממש רוצה ללדת אבל בסוף... נו, טוב, יאללה... אבל האמת היא שהכי מדהים בעיניי אופיר. הרי ברור שזו היתה הלידה שלו, והוא זה שעשה כאן את העבודה לא פחות מכל המבוגרים שמסביב... עושה רושם שהוא ילד מיוחד... שלו כזה... זכיתם.
נשיקות וברכות.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

חיבוקים
מתיאורך ממש יכולתי לראות את כל האירועים , בחדרים ובחוץ.
איזה ילד חכם להגיע בכזו אווירה מלטפת ועוטפת .

[ליאת_של_מירי*]

מזל טוב יקירה!! כייף לקרוא את החוויה שעברתם, מאד שמחה בשבילכם!!!
עכשיו אנחנו צריכות להחליף מתכונים...
ליאת

[מי_כל*]

נכנסתי לכתוב מזל טוב.
לכולכם - לגור החדש ולגור הבכור וגם לך (אם אני לא מתבלבלת בתאריכים...)
קראתי. התרגשתי. ואני מודה לך מכל ליבי על החוויה המדהימה שזימנת לי בחיים, ללוות אותך בלידה הקודמת.
כמה עברנו מאז.
וכמה נעבור.
ביחד ולחוד.

ותמיד לך ולגברים האלו שלך יש מקום גדול וחשוב אצלי.

מזטובים ושנת יומולדת נפלאה לך.

[אנונימי]

תודות למברכות

ליאת של מירי -
א. ברוכה הבאה
ב. לי מתאים המתכון שלנו. בנות זה גדול עלי. מה גם שנראה לי שזהו. 3 זה מספיק. (אמנם גם אחרי 2 אמרתי את זה, אז נחיה ונראה)
אבל אשמח לשתפך

[עדיאל_נסים*]

ליאת יקירתי
אין עלייך... נשמה...
ואופיר הנפלא יצר תנועה בחייכם והוביל אתכם לבית חדש...
הוא יצא בדרכו שלו - בשקט
בדרכו המיוחדת, אותה אני חשה עוד כשבילה בתוכך
שולחת לך ולכולכם חיבוקים ונשיקות

[נטע_ש*]

איזה יופי, באמת מרגש ומעצים

[אנונימי]

[אמונה_בה'*]

ככה מתחדשים להם הדפים...

באמת מרגש ומעצים
וגם... מחזק!

[ב_דרך*]

איזה סיפור! הרגתותי מצחוק D-: עם הלידה דרך המכנסיים
(מזכיר לי שאחרי הלידה של נמרוד, בה אבא שלי נכח, כולם שאלו אותו אם הוא ראה אותי ערומה והוא אמר: "לא, היא ילדה בתחתונים...")
הרבה אושר ובריאות

[אנונימי]

תודה