על השימוש במושג חוויה מתקנת

[סירופ_מייפל*]

לאחרונה שמתי לב שאני משתמשת בביטוי "חוויה מתקנת" יותר מידי. במיוחד כאמצעי השוואה בין שני ילדי, ותמיד הילדה השניה מתקנת חוויה שלי מהילד הבכור.
אתמול נפל לי האסימון שאני טועה בשימוש בביטוי הזה. מעניין אותי אם יש שחוות משהו דומה.
דוגמאות @}
למשל הלידות.
את שני ילדי ילדתי בלידת בית. לקח לי כמה שנים להודות ולהבין שהלידה הראשונה הייתה על גבול התעללות מבחינתי. לא קיבלתי שום תמיכה מהמילדת ומהדולה שלי ומהבחינה הנפשית זהו הלידה היתה ממש קשה.
בלידה השניה קיבלתי פשוט כל מה שיכולתי לרצות...
אז תמיד חשבתי שהלידה השניה הייתה חוויה מתקנת לראשונה.
מה שהבנתי שהלידה השניה לא תיקנה בכלל את החוויה שלי מהלידה הראשונה. לא שינתה ולא תיקנה. אני עדיין חושבת ומרגישה אותו דבר לגבי הראשונה. התיקון היה בהתארגנות לקראת הלידה השניה. בבחירת המיילדות וכו'.

עוד שתי דוגמאות קצרות,
הגדול שלי נולד עם בעיה אורטופדית שמצריכה טיפול. הקטנה לא. חוויה מתקנת? לא, החוויות שלי מהטיפול בבעיה של הגדול עדיין איתי באותו האופן שהיו. כן, הרגשתי הקלה גדולה שלקטנה אין את הבעיה הזו אבל לא חוויה מתקנת.
אוכל- הגדול אוכל מעט (מידי?) ומגוון קטן של מאכלים. הקטנה אוכלת מנות גדולות, נהנית מאוכל ומתנסה בטעמים שונים. תמיד הצגתי את ההאוכל עם הקטנה כחוויה מתקנת אבל שוב, החוויה שלי לא מתוקנת, היא שונה, קלה יותר, מהנה...

בעצם אופן השימוש שלי בביטוי הזה רימז על אשמה שלי כלפי הבכור והעדפה לקטנה בלי לחשוב בכלל. ושימוש יתר בביטוי בהקשר הזה יכלול לזרוע את ההעדפה הלא נכונה נכונה הזו בתחומים מסויימים. החוויות שונות, ואפילו אם שונות לטובה החוויות הקודמות לא תוקנו.

יכול להיות שהרחבתי מידי את הביטוי, ומיצד שני אני לא מרגישה שהבהרתי את עצמי ממש...אני לא יודעת.
אשמח לשיתוף שלכן @}

[אילה_בשדה_הדגן*]

אולי זה עינין של לחיות בהווה.לעשות את מה שאפשר לעשות באותו רגע .
לשחרר לחלוטין את העבר.

לפעמים חויה בעבר גורמת לנו להתמקד יותר בשיעור.
אם לא נקשיב היטב, גם הפעם השניה (והעשירית) ילוו בתחושות קשות.
אם כן נקשיב ונתכונן,נזמן לעצמנו וכ'-יש סיכוי.

---

עם הילדים זה קשה.
גם עם הבן שלי,הבכור, היתה לי חויה של אמהות בודדת מאוד.לא הרגשתי שאני סומכת על מישהו שיטפל בו בצורה שבה חשבתי שצריך.ואז גם די נחנקתי בלי עזרה.
אני זוכרת את עצמי עומדת בחלון,עם הילד בידים,מחכים לאבא.מחכה לראות את האוטו שלו מגיע מהפינה.

עם השניה לא היה לי פנאי לחכות בחלון.היינו במפגשים , הינו בין חברים.התינוקת עברה מיד ליד תינוקת של השבט אמהות וילדים ,כולם חייכו אליה ,בעקבות כך היא בעצמה נהיתה יותר מחויכת.

הילד היה הכרטיס כניסה שלי לבאופן,לצערי הרב, הכרטיס התחיל כשהיה בן שנה וחצי . קודם לא שמעתי על זה בכלל.
מצד שני , אני זוכרת איך היינו ביחד , רק שנינו בדיאדה,עולים ויורדים,קשובה לו בלי סוף-אולי זה מה שהיינו צריכים באותו שלב.

(דיאדה -לא המקום הזה בת"א, הוא נפתח יותר מאוחר ובמילא לא נסעתי לשם כי היו לי פחדים שלא תהיה חניה,פקקים וכ')

[אהבת_עולם*]

זה מאוד מעניין מה שאת אומרת, ומעורר בי מחשבות ותהיות.
אני לא יודעת אם זה קשור, אבל זה מזכיר לי משהו שכתבו לי לאחרונה בבלוג שלי הפעם בלי להתבייש, בעניין האם זוגיות יכולה לתקן פצעי ילדות.

תמי אמא לשתיים כתבה:
_לגבי ריפוי פצעי הילדות, או בניסוח אחר: בנייה של קשר טוב שלא זכינו לו בילדות: אני מאמינה שזה אפשרי. מרגישה שזה כך בחיי. בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, [...], הצליח לשקם בי משהו שהיה מעורער מאוד.
זה לא מפחית מהצער על מה שהיה חסר בילדות. אבל זה כן משקם את הבגרות._

ו-X כתבה:
_גם לי האהוב היה התיקון. [...] וכן, *הוא ריפא את X, מהרבה בחינות.
אבל לא את הילדה*. הילדה נשארה מכוערת, נואשת, עלובה. בלתי אהיבה._

כלומר, משתמע ממה שהן כתבו לי, שמצד אחד ה'חוויה המתקנת' הזאת באמת מתקנת משהו.
מצד שני - היא לא באמת מתקנת את החוויה המקורית.

אז מה בעצם המשמעות של 'חוויה מתקנת'?
לְמה צריך לקרוא 'חוויה מתקנת'?
האם באמת יש דבר כזה בכלל 'חוויה מתקנת'? האם יכול להיות?

**********

_אז תמיד חשבתי שהלידה השניה הייתה חוויה מתקנת לראשונה.
מה שהבנתי שהלידה השניה לא תיקנה בכלל את החוויה שלי מהלידה הראשונה. לא שינתה ולא תיקנה. אני עדיין חושבת ומרגישה אותו דבר לגבי הראשונה. התיקון היה בהתארגנות לקראת הלידה השניה. בבחירת המיילדות וכו'._

את אומרת שהלידה השנייה בעצם לא הייתה חוויה מתקנת לראשונה.
אז אולי זה אפילו להפך:
אולי אפשר להסתכל על זה כך שהלידה הראשונה היא זו שהיוותה חוויה מתקנת ללידה השנייה? במובן הזה שבגלל הניסיון שהיה לך מהראשונה - אז ידעת איך להיערך יותר טוב ללידה השנייה - ולכן בזכות הראשונה, השנייה יצאה יותר 'מתוקנת'?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי סירופ
מאוד מעניין מה שאת כותבת.
אני אף פעם לא התחברתי למושג הזה,בגלל שבאמת הרגשתי ששום דבר לא יכול לתקן את הפצע העמוק
שיש לי בנושא הפגות של בכורתי.
אישית אני כמעט לא מכירה אמא שאין לה או לא היו לה רגשות אשמה אל הילד הראשון.
פיתחתי לי מין תאוריה עם השנים שהילד הראשון הוא מראה של הקושי האמיתי שלנו בחיים ואילו הילד השני

• מהמקום הזה שמישהו כבר הציף את ה"סרט" יכול להרשות לעצמו להיות פחות השרדותי.

מקווה שאני מובנת...
לא שהילד השני הוא לא שיקוף, אבל המראה שהוא מציב לא נמצאת לנו ממש על האף אלא קצת יותר רחוק.

[נגה*]

סירופ, האם זו חוויה מתקנת אם אני עדיין עסוקה בחוויה הראשונית? כי אם זו באמת היתה חוויה מתקנת, אז בכלל לא היה עניין לדבר על החוויה הראשונית או השנייה שתיקנה אותה - היה איפוס ודי.
אולי אין דבר כזה חוויה מתקנת.

[תמי_אמא_לשתיים*]

אני חושבת שצריך לדייק ולהסביר מה מתקנת החוויה הראשונה. נניח: הלידה השנייה שלי באמת היתה חוויה מתקנת. אחרי לידת אימים ראשונה בתל השומר, לידה של פיטוצין וואקום שהסתיימה עם חתכים נוראיים והפחדות לגבי מצב התינוקת, עברתי תהליך ארוך של תיקון. תיקון של מה? תיקון הקשר שלי עם הגוף, תיקון תחושת הבריאות והכוח שלי, תיקון האמונה ביכולתי ללדת באופן טבעי ונעים. עשיתי עיבוד של חווית הלידה הראשונה והכנה מאסיבית ללידה השנייה וילדתי בלידת מיים נהדרת (כואבת אך מעצימה) אצל אילנה שמש. כן, זו בהחלט היתה חוויה מתקנת.
נכון, הלידה השנייה לא שינתה את העבר, היא לא "תיקנה" את חווית האימים של הלידה הראשונה. התיקון אינו של החוויה הקודמת. התיקון הוא של עצמי. הלידה השנייה שינתה את חיי, היא החזירה לי את האמונה בחיוניות של הגוף, בידע שטמון בגוף, ביכולות שלי, באינטואציה, ביכולת שלי לשאת ולתת. זה לא מקרי שאחריה הצלחתי להניק.
ונכון - אני כבר בכלל לא עסוקה בלידה הראשונה, והאמת - גם לא בשנייה. כשהחוויה טובה לא מתעסקים בה כמו בחוויה טראומתית.

[אמא_ללי*]

תמי, כתבת מאד יפה

[עשב_השדה*]

התיקון הוא שלי לא של החוויה, S-: , הובנתי?

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי עשב - כן, זה מה שהתכוונתי. תיקון שלי שלעיתים משנה את מה שהוא "אני". תיקון לא במובן של לחזור למשהו שהיה שם אלא של להרגיש טוב יותר עם מי שאני היום.
אמא ללי - תודה

[עירית_לוי]

התיקון אינו של החוויה הקודמת. התיקון הוא של עצמי.
אני מאוד מתחברת לזה.

אני מאמינה שהדרך לעשות את זה היא לנקות את המטען שיש בתוכי ביחס לחוויה מסויימת.
כלומר לשחרר את הזיכרון המסויים של החוויה, את הדבר הזה ש"לוקח" אותי, שנשאר בתוכי ממנה.
אפשר לעשות את זה גם בלי לחזור על הסיטואציה. אפשר גם עם, אבל זה לא הכרחי בעיני.

בדרך כלל מה שיוצר את המטען, את הזיכרון, זו ההתנגדות הגדולה לחוות שוב את החוויה הרגשית שליוותה את החוויה המעשית.
ההתנגדות הזאת הגיונית ולגיטימית והיא משמשת כסוג של הגנה, והרבה פעמים היא איננה מודעת.

לפעמים משחזרים חוויה כדי "לתקן" אותה, אבל בלי לשים לב מגיעים עם התנגדות פנימית באמת להיות בתוכה, להיות שוב ברגעים שהיו קשים ולא נעימים,
ואז לא רק שלא מנקים אותה, אלא מרחיבים ומעצימים את המטען שנלווה לה.

בקיצור – אבן דרך ראשונה לתיקון, לדעתי, היא הסכמה אמיתית ופנימית לחוות שוב את החוויה הרגשית.
לא כדי לסבול - להיפך: כדי לנקות ממנה את הסבל וכדי להפסיק, בלי לשים לב, לעקוף אותה או לברוח ממנה .

[עינת*]

סירופ מייפל הבחנה חדה ומדויית התחברתי לכל מה שרשמת למעט בעצם אופן השימוש שלי בביטוי הזה רימז על אשמה שלי כלפי הבכור והעדפה לקטנה בלי לחשוב בכלל , "האשמה" היא לא על הילדה אלה על הלידה, התיקון הוא על הדרך לא על התוצאה, זה שהלידה הייתה קשה לא מקטין או מוריד מהילדה.