אחרי הילדים

דיברו קצת ב-לא רוצה ילדים על החיים לפני הילדים, ועל החיים עם הילדים, וכמה שהתקופות האלה שונות. ואני כל הזמן מתייחס אל התקופה הזו של עם-הילדים כאל תקופה זמנית. הם הרי פה איתנו לתקופה קצרה, ואחר כך הם ילכו. כל יום שילד שלי מצליח לעשות עוד משהו חדש ללא עזרתי (כלומר, כמעט כל יום), אני מרגיש את התקופה הזו מתקצרת בעוד יום. ועוד יום עובר, ועוד שנה, כל כך מהר. ואוטוטו אנחנו בחיים אחרי הילדים, ומה נעשה אז?

נניח שהילדים חיים בית כעשרים שנה (כולל תקופת הצבא וקצת אחריה), ההפרש בין הילד הגדול לקטן עומד על 7 שנים. מכאן שזמן החייים עם הילדים עומד על 27 שנה. אם תוחלת החיים שלך היא בסביבות 80 שנה (עד 120), הרי ששליש מחייך אתה מבלה עם הילדים. תוסיף לשליש זה את המפגשים עם הילדים לאחר שיעזבו את הבית, ונניח שתחילת תקופת הילדים הייתה בגיל 27 (שליש מחייך), הרי שמרגע שנולד לך הילד הראשון נותרו לך כ 54 שנה שמחציתם תבלה עם הילדים ברמת תלות כזו או אחרת, ומחציתם בקשר פחות אינטנסיבי עם ילדיך.
מה בעצם הייתה השאלה ?

אחרי הילדים באים הנכדים לא?

יופי - שניכם מתיחסים לתקופה של אחרי הילדים כתקופה עם הילדים, אבל באופן פחות אינטנסיבי.
זה בדיוק מה ש"כולם" אומרים לי P-: ומה אח"כ? קריירה? מי יתייחס אליך בכלל? את סתם לא תצליחי לשחרר את הילדים, וחייך ישענו עליהם תמיד.

יש לי חברה שהיא גם משתתפת בפורום ואולי תכתוב בעצמה, אז אמא שלה יצאה לעבוד רק אחרי ששני ילדיה גדלו.
היא למדה מחשבים ומצאה עבודה מיד. מעסיק שלה אמר שהוא מעדיף לקחת אותה מאשר מישהיא צעירה שתצא לחופשות לידה ומחלות ילדים.
תחשבו על זה...

גילה,
העלית נקודה חשובה. אין צורך לחכות לאחרי הילדים. שכן, בתוך אותן שנים שבהן הילדים מהווים מרכז החיים יהיה זה ראוי לעסוק גם בדברים נוספים המבטאים את הייחודיות של ההורה - יהיה אשר יהיה - בתחומים שאינם במסגרת הבית והמשפחה. חשיבות זו עולה גם בקשר עם הילדים אשר מביטים אל הוריהם כמודל לחיים. היכולת לשלב בין החיים בתוך מסגרת הבית והמשפחה ובין הרצונות האישיים איננה נקנית מבחוץ אלא נדרשת לטיפוח מודע על ידי כל הורה.
נכון, שכאשר הילדים קטנים ובמיוחד כשהם מגיעים ברצף - עם מרווחים קטנים, מונחות בצד השאיפות האישיות לתקופת השנים הראשונות, מפאת חוסר זמן ומפאת התמקדות בילדים כביטוי עצמי עליון.
ביטול עצמי בתקופת גידול הילדים יהווה אבן נגף כבר כשאלה מפתחים עצמאות המניחה להורים את הזמן לעצמם. לכן, לא צריך לחכות לתקופה של אחרי הילדים על מנת ל"מצוא משהו אחר לעשות".
הנקודה המרכזית בסוגיה זו היא נושא שחרור הילדים לדרכם, שכן, חוסר היכולת לשחרר את הילדים נובע מחוסר היכולת לשחרר את עצמך. שחרור עצמי יניח את המסד לביטוי עצמי אשר אינו מתנגש בהכרח עם ההורות, נהפוך הוא, נמצא ההורה משחרר את ילדיו לעצמאותם (כבר בגיל הרך) וממלא את הזמן והמרחב המתפנים בעקבות שחרור הילדים בתוכן חדש העולה מעצמיותו. למשל, יש תקופות בהן נדרשת בעיקר נוכחות ההורה בסביבתו של הילד כאשר כל אחד עסוק בענייניו. נכון שהילד קובע את לוח הזמנים במיוחד כשהוא קטן, אבל נפתח פתח לענינים אישיים של ההורה.
שחרור הילדים אם כך עולה כנקודה מרכזית בהורות ובתהליכי גדילתם להיות עצמאיים.

אחיק,
אני מנסה לעשות חשבון כמוך,
אנחנו עם ילדים כבר 20 שנה (אם ניקח בחשבון את ההריון הראשון כחלק מהתקופה), אורין, הצעיר מילדינו בן 3 בקרוב. על פי הנחתך הרי שהוא יעזוב את הבית בגיל 20, כלומר עוד 17 שנה, כלומר, חיינו רצופי ילדים בבית יהיו לאורך תקופה של 37 שנה.
כאן, אני מרשה לעצמי לקוות כי תקופה זו תהא שליש מהחיים, נו אז נחיה עד גיל 111, נראה לי שאם נבקש יפה אולי יתנו לנו איזה בונוס של 9 שנים ולו על מנת שנחיה גיל 120. מתאים לי.

צפריר - אני מסכימה.
זה אחרים ("כולם") שואלים. לא אני. (-:
אני נאלצת לענות, ולפעמים - לגמגם, כי ילדי רק בני שנתיים, ועוד אין לי מרחב משלי (שלא תפוס ע"י מטלות שנואות שיסתיימו בקרוב).

למה החשש מהקריירה "אחרי הילדים" ?
"אחרי הילדים" נהיה בני 50+, אם נסתדר מבחינה כלכלית עד אז, עם הילדים, סביר להניח שנוכל להמשיך כך הלאה. תחביבים אפשר לפתח גם בגיל 70. מרים רות (בים בם בם תירס חם) הוציאה את ספרה הראשון בגיל מבוגר. החופש משגרת העבודה מאפשר להתחיל דברים חדשים בגיל מבוגר יחסית.
ס"ה אנחנו מנסים לשדר לילדים, שהם יכולים לעשות כל מה שירצו. אם הם יכולים אז למה אנחנו לא?

ענת, הצחקת אותי באמצע הציר. יהי לי על מה לפנטז עד סוף הלידה.

ענת - ושמנים...

צפריר, תודה. בד"כ אני מרגישה כאילו זה לא בסדר שאני מתעסקת בענייני ולא "עושה משהו עם הילדות", והנה גרמת לי להרגיש טוב.

אני חולמת על היום הזה של "אחרי הילדים" כמעט כל יום. מה זאת אומרת מה אני אעשה??? המון... קודם כל, אהיה ספונטנית יותר. סרט בלי תיאום עם בייביסיטר, נסיעה לחו"ל כי יש קומבינה משתלמת, להישאר בעבודה קצת יותר כי לא סיימתי את המשימה שלי. וכן, הקריירה המדשדשת כיום, המוגבלת ע"י השעון - תתפתח אולי. אני אסכים לנסוע לחו"ל מטעם העבודה. אני אלך לחדר כושר ולא בשש בבוקר, אלא בשש בערב.

נכון שאני יכולה לעשות חלק מהדברים האלו היום, אבל במינון נמוך, שמשאיר מקום לזמן שאני רוצה שיהיה לי עם הילדים (הקטנים עדיין: בן ארבע ובת שנה, אם לא יהיו עוד אז מדובר על עוד 19 שנה?). ברור שכשהם קצת גדלים אפשר לעשות חלק מזה, כי הם פחות צריכים אותנו.

ההורים שלי, כשאנחנו לא באים לארוחות שישי מכנים את עצמם "זוג צעיר" והולכים לסרט, לים, קוראים ספר במיטה עד הסוף...

אח, להפליג בדמיון...

באופן טבעי

באופן טבעי