אחרי שנה בבית

[אמא_לביאה*]

דף בלוג

פתאום שמה לב שעברה כבר שנה מאז שמי-אור סיימה את הגן ועברה ל"גן אמא".
בעצם פה אין כל כך "גן אמא", זה יותר "גן מי-אור". היא הגננת, הסייעת, וגם 18 הילדים.
היא כבר מזמן לא רוצה ללכת לגן, היא כבר מזמן מלאת גאווה על כך שהיא "אנחנו עושים חינוך ביתי, אמא ואבא מלמדים אותי כל מה שאני צריכה לדעת ולא יהיה לי גם מה לעשות בכיתה א כי אני כבר יודעת לקרוא ולכתוב וגם מספרים"
ובכל זאת כל בוקר אחרי שהנסיכה מתעוררת ומסיימת את ארוחת הבוקר: "אמא אפשר חברים?" - לא. "למה הם כולם בגן?" - כן. "אוף".
בחודשים האחרונים הרגענו את עניין החברים בשעות הבוקר. כבר הגענו למצב שהצורך החברתי שלה ושלנו הפך את הבית למקום חסר פרטיות ואת מי-אור לעצבנית בשעות הערב - מלאה מידי.
כל היום הבית מלא ילדים. נמאס לי. עכשיו בבוקר - ברוב הבקרים לפחות יש שקט. אחה"צ - מה שהיא רוצה.
בבוקר אנחנו לרוב משפחה ביחד.
כליל כבר עוד מעט בת שלוש . אין מצב בעולם שהייתי מוציאה אותה מהבית לגן כלשהו. אולי זה כיוון שהיא עדיין יונקת אבל מצד אחד היא ילדה לכל דבר, משחקת במשחקי דמיון / קופסא, רוצה להיות גדולה כמו אחותה,
מצד שני - היא תינוקת, היא רגישה, היא בקושי מכילה את עצמה, אם אני לא אוספת אותה היא ממש מתפרקת. היא עדינה כל כך באופי שלה, שזה מדאיג אותי לפעמים. טוב, ויש גם את הצד של הקלעפטע, היא חכמה ותחמנית ומנהלת את העולם.
"אני רוצה את זה" - אבל עכשיו זה אצל גלבוע - "אז תחטוף לו ותתן לי". הכל מגיע לה.
מי-אור יצרה בבית מבנה חברתי משפחתי מדהים בעיני באופן ישיר כתוצאה מהשהייה שלנו בבית:
אם יש אצלה חברות, זה ברור בעיניה שגם כליל היא חלק מהמשחק. אם חברה לא מעוניינת לשחק עם כליל כי "היא קטנה", היא תגן עליה בחרוף נפש.
הרבה פעמים אני שומעת את כליל רודה בבנות הגדולות ממנה בכמה שנים טובות.
זה נהדר בעיני הקשר ביניהן.
כמובן שיש גם מריבות והרבה, הן הולכות מכות כמו זוג חתולות רחוב , לרוב כליל מנצחת, אם היא מגזימה היא חוטפת ובוכה. לרוב כליל גם מתחילה.
אותי , אני מתביישת להודות, זה מצחיק הסיפור הזה של המכות. הן כאילו לא ממש כועסות אלא יותר רוצות להוכיח שליטה, מכות אחת את השניה במהירות ועדיין לא למדו שאמא לא מתערבת ושהן צריכות להסתדר לבד.
עם הפליק הראשון יש גם את צעקת ה"אמא" - אוטומאטי, כמו שעון.
לכליל אין חברות משלה ביישוב - אין פה בנות בגיל הזה. עוד חודש אנחנו עוברים דירה, גם שם יש קבוצת גיל גדולה של בנים. שתי בנות.
אני מוצאת את עצמי תוהה לגבי העניין הזה, אבל לא ממש מודאגת. לא נראה לי שמשעמם למישהי מהן.
שיעמום. יש ימים שלמים של שיעמום. שהן לא מוצאות את עצמן, ואני לא מוצאת את עצמי, והיום כולו עובר בכלום. אני רואה את זה כזכות גדולה.
מצד שני יש ימים שלמים של עשיה.
יש ימים של משחק בלתי פוסק. ילדות חיות בבועה, מוגנות מכל רע.
הן שותפות להתנהלות הבית. אני כמעט לעולם לא מסדרת עבורן את החדר שלהן. לפעמים המצב מגיע לכדי מהפכה מזעזעת ומטונפת עד כדי הקאה.
אני בדעה שאם הן מסוגלות להפוך בכזאת רמה - הן גם יכולות לסדר. שיקחו אחריות גם אם הן ילדות על החיים שלהן.
אני לא מסדרת להן את החדר לבד לעולם. מידי כמה שבועות אני נכנסת לשם ועוזרת להן להביא את החדר למצב מושלם. תמיד ביחד איתן.
למדתי לספוג את עניין הבלאגן ולהבליג למשך ימים ארוכים.
הן לקחו להן לבד גם תפקידים בבית: שואבות שטיחים, מרוקנות מדיח, עוזרות לשטוף את האוטו, וכליל מכוונת את מכונת הכביסה .
ושאני רק אתן להן סמרטוט רטוב ביד. אפילו מנקות תריסים כשצריך .
מי-אור מסוגלת להנות מארגון ארונות המטבח במשך המון זמן. אני לא.
גלבוע. כמעט בן שנה. כזה מתוק ורגוע (כל עוד אני בסביבה), הן מתות עליו, הוא מת עליהן, הן שותפות להשגחה עליו, הן דואגות לו ושומרות עליו, משחקות איתו. והוא מושך להן בשיער וצוחק.
כליל לפעמים מציקה לו נורא. נורא עד כדי להציב לה גבול ברור, מסוגלת להוריד לו אצבע בביס. כב רמזמן לא קרה אבל זה עניין שדורש השגחה.
אני מתבוננת בילדים שלי ופשוט כיף להם לדעתי. גם כשהם חושבים שרע להם אני לא מודאגת כי מותר להם לבכות לפעמים ומותר להם להרגיש רע לפעמים , ממש כמו לגדולים.
ככה זה בחיים, גם אצל ילדים.
מרגיעון: מה את רוצה?
אני רוצה שיהיה לנו טוב. שתהיה התפתחות, שיהיה לכל אחד כיוון כלשהו באופן כללי וגם לכולנו יחד כמשפחה. שנמצא את הדרך להגשים את המאוויים הפנימיים שלנו ושנדע לתקן את הטעויות שלנו ללמוד מהן ולגדול דרכן.
שנה טובה.

[תמר_א*]

אני מתבוננת בילדים שלי ופשוט כיף להם לדעתי
איזה יופי

[אמא_בבית*]

את כותבת מאוד יפה. ממש אפשר להרגיש איך זה אצליכם בבית. @}

[אמא_נמרה*]

נשמע שמצאתם מקום לכל אחד לכולכם ביחד. איזו יופי!

התגעגעתי לקרוא, תודה שכתבת

[ההולכת_בדרכים*]

מקסים @}

[חוט_השני*]

נעים לי לקרוא אותך{@

[אמא_לביאה*]

באתי לכתוב וגיליתי שיש לי מבקרים. תודה, איזה כיף.

כבר שלושה ימים אני צרודה עד כדי חוסר קול לגמרי. כניראה שאני צריכה לשתוק ולהתבונן סביב, לבדוק את החיים עכשיו. או אולי פשוט לנוח?
הבעל הרבה בבית בדיוק, ואני בהתפנקות של חוסר עשיה כמעט לחלוטין. לגמרי לא מצב רגיל שלי.
ביום הראשון כליל דיברה אלי בלחש בתמורה לחוסר הקול שלי. אח"כ עבר לה . ילדים מתרגלים מהר. דווקא מתאים לי שהיא תלחש איזה יומיים שלושה.
כבר יומיים בעצם גם הם בחוסר עשיה - לנוכח אי העשיה שלי. מדבק העניין הזה.
קמתי בבוקר, עם תכנית גרנדיוזית לצאת החוצה לגינה , לשפוך המון המון מים ולפסל איתם בבוץ וחצץ. אולי מחר.
היום מי-אור מתחילה קורס קטן של שלושה ימים לשיפור סגנון השחיה שלה.
היא שוחה לא רע, שלוש בריכות בכיף, אבל הסגנון מזעזע.
לפני שהיא למדה לשחות חשבתי אם לשלוח אותה לקורס שחיה או לא. בינתיים הסתכלה על אלו שכן למדו ולמדה לבד. אמרו לי להניח לה - היא תשחה ותלמד לבד את התנועות. למדה. רק שבין תנועה לתנועה יש לה גם תנועות של עצמה, מה שמביא לשחיה לא יעילה . החלטתי שאני לא רוצה שהיא תתרגל לשחות ככה , או לפחות שתדע שיש דרך נכונה לעשות את זה ותוכל לבחור. כיוון שלא הצלחתי ללמד אותה - מצאתי לה קורסון קטן של שלושה ימים , עם ילדים שעברו קורס מלא וזקוקים רק לתזכורת. היא בהתרגשות מטורפת ואני חושבת שחסר לה בחודש האחרון הקטע של מורה אחר חוץ מאמא.
ז"א החוגים נגמרו , יצאו לחופשה, והיא מאוד אוהבת את העניין הזה של מורה אחר.

אוהבת עד גבול מסויים. היא אוהבת להצליח, להיות טובה במה שהיא עושה. ובדרך כלל היא טובה.
הלכה השנה לחוג התעמלות קרקע. בפעם הראשונה שהיא לא היתה הכי טובה בתרגיל, היא לא רצתה לחזור לחוג. והיא בעצם לא סובלת את המדריך. (חולה עליו). שלחתי אותה לאבא שלה שעשה לה שיחה והסביר שלחוג הולכים קודם כל כדי להנות, אח"כ אם היא רוצה להיות הכי טובה זה בסדר, אבל שתדע שזה דורש עבודה. התחילה להתאמן בבית. מעט. הכי טובה היא לא נהייתה מהמעט הזה אבל היא הבינה שזאת אחריות שלה ושהשתיים שיותר טובות ממנה כן עובדות על זה מעבר לשעה של החוג. נרגעה.

החודש קיבלתי מחזור בפעם הראשונה אחרי הלידה. 9 חודשים אחרי הלידה הגוף שלי התחיל לאותת לי, ואז זה הגיע.
שמחה גדולה. מבקשת לא להכנס להריון. פעמיים נכנסתי להריון אחרי הדימום הראשון. עכשיו אני לא רוצה. רוצה קצת זמן לעצמי, לילדים שלי.
מצד שני וואו כמה אני אשמח לעוד ילד. לא עכשיו. עוד קצת.
לא שזה יגרום לי לעשות משהו דראסטי בנושא. אבל אסור לזלזל בכוחה של תפילה.

אמורים לעבור דירה עוד שבועיים וחצי.
עם המצב בצפון לא נראה לי שזה יקרה. מסיבות שונות . אז עוד חודש. לא טוב. אני מרגישה שהמעבר הקרוב מחזיק את הילדות על הקצה, מסתמנת דאגה, חוסר הבנה, פחד לאבד את החברים מהול בשמחה של מי-אור לחברים חדשים.
כליל התעוררה היום בבוקר אחרי שבערב "היתה לה ציפורן" = חתיכת ציפורן מהקצה נפרדה מהציפורן הלא גזורה וזה כאב לה. גזרתי לה והיא הלכה לישון.
התעוררה וצעקה: "אמא , עוד מעט גם הציפורן שלי תעבור איתי דירה".
ואז מנינו את כל מי ואת כל מה שיעבור איתנו דירה.
רק לגלבוע לא מפריע כלום. שמח בחלקו, אין לו דאגות . חוץ ממי יקבל יותר פעמים ציצי - הוא או כליל. אני מתבוננת עליו וזה מדהים בעיני להיות תינוק.
הסקרנות שכל כך קל גם להפרות אותה וגם לספק אותה. החופש. התמימות המדהימה הזאת. הלמידה והחיקוי שמתפתחים בכזאת מהירות.
ההתפנקות שלו זה משהו שאני לא מכירה מהבנות. גם הן אוהבות מגע אבל הוא יכול שעות להתמכר למסג' ופשוט להנות בחוסר תזוזה, ואז בבת אחת להתפוצץ בתנועה ובמשחק את כל מה שהוא חיכה בינתיים.

אני קולטת את ההתפתחות של ההבנה של המספרים אצל מי-אור. האותיות, קריאה וכתיבה זה קל לה. במספרים לא.
ובכל זאת, בשנה האחרונה, ללא כל עזרה ממני , היא הגיעה להבנה של יחידות, עשרות ומאות. מזהה את המספרים, יודעת לספור, יודעת לזהות מייד מה יותר גדול ומה יותר קטן, וכמובן פותרת בלי בעיה תרגילים פשוטים - או יותר נכון בעיות פשוטות.
זה מדהים אותי כי זה ממש ללמוד מהחיים עצמם.
ואני עוד זוכרת איך היא למדה לקרוא את הספרות מאחת עד עשר כדי ללמוד לחייג בטלפון. אני בטוחה שיש ילדים בכיתה א ויותר שאין להם כזאת הבנה.
כי מה שהיא לומדת היא לומדת מתוך רצון אמיתי ופנימי לדעת. איזה אושר.

חברה היתה פה השבוע והתפתחה שיחה על הרגלי ההתערבות שלי ביחס לחברים שמכים את הבנות . ז"א אלימות.
מסקנות : יש ילדים שמכים לא בגלל שהם אלימים אלא בגלל שהם בודקים ככה גבולות.
זה לא מעניין אותי ברגע שהילדים שלי חווים את המכות האלו כאלימות. גם אם הילד המכה לא.
אם פוגשים ילד חדש ויש מכות - אני ממתינה לראות, אולי תתאזן מערכת היחסים.
בכל מקרה שאני מזהה דפוס של אלימות, אני מרשה לעצמי להתערב. אני לא מרשה להרביץ לילדים שלי. אם אי אפשר בלי מכות אז כל אחד הולך לביתו.
מתפזרים.
אני חושבת שבגיל שלהם, הם עדיין לא בוחרים לבד לגמרי את הסיטואציות החברתיות שהם נמצאים בהן, (מי-אור אולי יותר אבל כליל לגמרי לא) ולכן אני לא מוכנה לאפשר סיטואציות שיש בהן דפוס חוזר ומתמשך של אלימות תוך ידיעה של זה מראש.
לא מוכנה שהם ילמדו שמותר להכות אותם.
אני טועה?

[בלה_שנדמה_לה*]

נהנית מאוד לקרוא אותך. את רגישה כל כך לילדים שלך!
ממש אפשר להרגיש איך זה אצליכם בבית

[עירית_לוי]

גם אני בקוראים.
מקסים

[אמא_לביאה*]

אאאאאההההההההההה
לכליל יש חום. 39 וחצי בערך - היא כל היום מסתובבת עם המדחום בפה אבל אולי גם יותר כי היא לא מפסיקה לדבר כשהיא מודדת.
מי-אור מקנאה בה משום מה - וואו יש לה חום.... מי-אור לא היתה חולה מאז האבעבועות רוח וכניראה מתגעגעת, וכניראה גם שכחה שזה לא נעים.
נראה לה מגניב כזה.
כליל עם חום הרבה יותר חמודה מאשר כליל בלי חום. פויה אמא רעה. אבל זה ממש ככה. המרשעת הקטנה פשוט מדליקה וחמודה ומלאת מתיקות כשהיא חולה.
היא החליטה שהיא פיה וכל היום התעופפה לה ושרה שירים ורקדה על כל כיסאות ושולחנות הבית. ושיחקה יפה ולא הרביצה ולא עשתה דווקא.
מותק.
אני לא מתערבת לה במחלה כי היא מרגישה טוב. אז לא מטפלת להורדת חום ולא בודקת מצב רגשי ולא כלום. היא מתמודדת יפה,
כאילו יש מחלות שטובות לגוף, שגורמות לגוף ולנפש לאיזו קפיצה, עלייה , צמיחה. כזאת היא המחלת חום המתוקה שלה.

השן של מי-אור
לפני שלושה חודשים מי-אור התחילה להגיד שכואבת לה שן. קדמית עליונה ימנית.
הלכנו לרופאת השיניים, צילמה, בדקה, אמרה אין כלום ושלחה הביתה. אמרתי למי-אור שהמשיכה להתלונן שאין מה לעשות, אולי היא קיבלה מכה וזה יעבור ושתנסה לא לאכול על השן הזאת.
בינתיים כבר מזמן לא שמענו על עניין השן עד שלפני כמה ימים פתאום ראיתי שבחניכיים מעל השן יצאה בלוטה מוגלתית. לא כואב לה, היא בכלל לא הרגישה שזה שם.
חזרנו לרופאת השיניים, היא אמרה "פיסטולה" וש "צריך לעקור את השן".
בינתיים אני במחשבות. התחלנו בטיפולים מכוונים לשן. אני לא רוצה שיעקרו לה את השן. אבל אני גם לא רוצה להזניח ושהמצב שם יפגע בשן שלמטה.
אני אמתין שבועיים , אנחנו מטפלות פעמיים ביום. אח"כ נלך לחוות דעת נוספת.
זה זרק אותי להתמודדות הרגשית שלה בקשר לילדות שלה. באו לי מחשבות על כך שאולי היא לא מספיק ילדה, כלומר ביחס שלי אליה.
יש בה צדדים מאוד מאוד בוגרים, ויש בה גם צדדים מאוד ילדותיים, וההתנגשות ביניהם קשה לה, וקשה גם לי לדעתי, והתגובות שלי אליה לא תמיד נכונות וכניראה לפעמים מוסיפות לקושי שלה.
אוף יופי אני הורסת לה את הילדות.
אנחנו מדברות על הדברים נראה לי , אבל אני מוטרדת.
אני צריכה להקדיש לה יותר השבוע, יותר זמן לילדותיות. להשתוללות. לצחוקים. וגם רק לה בלי האחים.

[חוט_השני*]

יש מחלות שטובות לגוף, שגורמות לגוף ולנפש לאיזו קפיצה, עלייה , צמיחה.
היתה ב"חיים אחרים" כתבה על רפואה אנטרופוסופית והרופא הסביר שלפי ראייה זו, הנפש גדולה מהגוף אליו היא נכנסת וזקוקה לחום כדי להרחיב את הגוף הפיזי שיוכל להכילה .
(מקווה שההסבר מהזיכרון לא חוטא למה שכתב)
החלמה מלאה(())

[נועה_ברוך*]

_גם אני בקוראים.
מקסים_ @} ותודה גדולה על השיתוף.

_לא מוכנה שהם ילמדו שמותר להכות אותם.
אני טועה?_
גם אני כמוך. אפשר לריב ולהתווכח אבל מכות לא.

מי-אור מקנאה בה משום מה - וואו יש לה חום....
גם אני הייתי ילדה כזו עשיתי עצמי חולה בכל מיני הזדמנויות כדי לנוח (להתחמק מ..), להתפנק לקבל תשומת-לב..
אוהבת את החשיבה שלך להקדיש לה זמן. @}

[ציל_צול*]

זה בעצם בלוג ישן עם שלושה פוסטים על פני ארבעה ימים.
דף למחיקה ?

[יעלי_לה]

אני חושבת ששיתופים בנושאי לב לבה של הליבה צריכים להיות האחרונים לעלות על שולחן העריכה.

[אחת*]

אני מסכימה עם יעלילה.

[גוונים*]

מסכימה

[אפרת*]

דף קצר ומרתק.
שמחה שהגיע ל"מה חדש".
אין סיבה למחוק לדעתי.