פרידה ומשמורת

[עוד_מישהי*]

רציתי להגיד לך, שבמסגרת להיות שמחה בחלקך, תראי איזה מזל שביתך אוהבת אותה ומתחברת אליה!
תארי לעצמך והיה מדובר באיזו קלפטע..
אני רוצה לומר שמעבר לפגיעה ולקנאה ולעלבון, את בודאי צריכה להיות שמחה בחלק הזה שאומנם לא מרוכז סביבך, אך הוא טוב לילדתך.

[פלוני_אלמונית*]

יש איזה ערב הכרות לקורס שאני רוצה לקחת.

אצלי הביבי סיטר בערב שבאו במקום הוריי שיצאו לעינייניהם לא זכורה כחוויה טובה - וזה רק שלי.

והייתי מצפה לפגוש המון אנשים בהליכה/אופניים
אני בכפ"ס אצל אמא ומה שהלך פה אתמול בערב עד שעה 23:00 בערך ומה שהלך היום ברחובות...
תמונות הזויות, ממש שוות צילום (הגבירה?) :
משפחות יושבות מתחת שני עצים קטנים בככר קטנה שסביבה ביום רגיל נעות מכוניות ללא הרף - נחות, נהנות מן הטבע שממש קיים בעיר מסתבר, ונותנות לילדים לעלות ולרדת, לעלות ולרדת - כל ילד וכלי רכבו.
הייתה אווירה מאוד טובה ונעימה ברחובות. השקט וההליכה הבלתי מרוסנת הזו, על הכבישים, מכניסה בילדים כזו שמחה וגם בנו _(הילדים הגדולים). היה מזג אויר נעים ובכלל אוירה נעימה של חסד (ולא של דין).
פתאום הטבע, כל כך מזדקר ומשרה אוירה טובה אפילו בעיר סואנת וגדולה, שוב נותן לי תקווה. לא להאמין כמה המכוניות "מסתירות" את הטבע הזה.
כמה ציפורים נשמעו היום... ממש אפשר היה לעשות מחקר על קולות הציפורים.


_לומדת איך להניח את 'הרגל' יותר בעדינות על 'הקרקע'. איך להתנהל יותר בעדינות איתי.
@}

[שמחה_בחלקי*]

אני רוצה לומר שמעבר לפגיעה ולקנאה ולעלבון, את בודאי צריכה להיות שמחה בחלק הזה שאומנם לא מרוכז סביבך, אך הוא טוב לילדתך.
ברור, שמחה מאד מאד. זה לא מעצים או מחליש את הכאב. כאב הפרידה והאבל על אבדן החלום הפרטי שלי, באמת לא קשור אליה.
אני שמחה שלידתי טוב בקונסטלציה הזו.
ואומר יותר. מרגישה איפה שהוא בבטן, שכשאכיר אותה, גם אני אחבב אותה. זה עדיין לא מבטל את תחושות הכאב.

[עוד_מישהי*]

זה עדיין לא מבטל את תחושות הכאב.
נכון, אבל רק תארי לעצמך איך היו קשים חייה של ילדתך אם האשה שלו היתה לא נעימה אליה. וזה בלשון המעטה.
אני רואה בכך מזל גדול שביתך יכולה לומר לך משפט כאוב כמו:
אמא, אני רוצה שלושקה תהיה אמא שלי
תודה לאל שטוב לה שם.
עם כל השאר את תתמודדי בגבורה אין לי ספק.

אני גם רוצה להאיר את עינייך לעוד משהו שכתבת, ואם יהיה לך לא נעים את מוזמנת למחוק.
כקוראת אילמת של הדף הזה אני ממש מרגישה צורך לומר לך שהתאור שלך:

את יודעת מה, אני אסע מפה וזהו'
היא מגיבה בזהירות, מסתכלת עלי לבדוק שוב את התגובה הלא צפויה הזו.
'אמא, אני רוצה שאת ואבא תחיו ביחד. אני רוצה לגור איתכם.'
אמא, זה מה שאני באמת רוצה. אני התחרט-תי. אני לא רוצה שלושקה תהיה אמא שלי. אני רוצה לגור איתכם'

משהו ברצף הזה מהדהד לי כל כך מוכר מהילדות שלי, אין לך מושג.
מניפולצייה רגשית. כך קוראים לזה.
את בודאי לא התכוונת, כי ליבך מדמם וזאת האמיני לי שאני מבינה היטב.
אך מניפולציות רגשיות אני יודעת לזהות מקילומטרים.

זיכרון ילדות שלי:
אמא שלי היתה מאיימת שתלך, ובאמת היתה נעלמת לה לאחרי צהריים שלמים.
אחי ואני היינו עומדים שעות ליד החלון ומחכים לה, בפחד נוראי, שאולי לא תחזור באמת.

מה שאני רוצה להגיד זה שביתך, בתום ליבה קלטה שמה שאמרה (שאני דרך אגב משוכנעת שאכן היא התכוונה אליו, פשוט כי טוב לה שם),
פגע בך, ומעצם היותה ילדה רגישה היא עשתה מהר סוויץ' והתחרטה אחרי שאמרת ש"תסעי מפה וזהו".

בקיצור, תעשי כל מאמץ אפשרי שלא ליפול לבורות האלו של המניפולציות הרגשיות,
מכיוון שהעומס הרגשי שהן מטילות על ילד, שגם כך מעמסת החיים כבדה על כתפיו הקטנות, מיותרת לגמרי.
מה גם שילד לומד באופן כזה להתנהג באופן מלאכותי בכדי לרצות את ההורה הפגוע,
ואז אוטומטית נחסם משהו בתקשורת הפתוחה והזורמת שבינו לבין ההורה שלו.
תני לה להנות מהמשפחתיות החמימה שנרקמת שם. תודי לאלוהים שככה זה, ולא תסריט רע.
כל ילד, ואין מה לעשות משתוקק לאבא-אמא-אחים כשהכל עטוף בחמימות נעימה. אין מה לעשות. זאת דרך הטבע.
ומאחלת לך את החמימות הזאת בהקדם.
שתהיה לך באמת שנה של הגשמת כל משאלות הלב, ושתהיי שמחה בחלקך

[שמחה_בחלקי*]

עוד מישהי, תודה על תגובתך.
אני חושבת שהחיים הם לא שחור-לבן. כלומר מה שאת אומרת שאני דרך אגב משוכנעת שאכן היא התכוונה אליו, פשוט כי טוב לה שם לא מסכימה לגמרי.
היא רוצה שע' תהיה אמא שלה, כי עוד מעט היא תהיה אמא של התינוק שהיא מחכה לו, והיא גם רוצה את מה שכתבת: משתוקק לאבא-אמא-אחים כשהכל עטוף בחמימות נעימה.
היא לא מחפשת אמא אחרת, אבל מחפשת את המשפחה השלמה שלעולם לא תהיה לה.

ואמא שלה, בכל הכנות נפגעה. זו המציאות. אני יכולה לטייח את זה עבורה, אבל אני לא רוצה. כי זה יצא במניפולציות, כפי שאת אמרת.
כשאני עוברת מהמשפט הנוראי את יודעת מה, אני אסע מפה וזהו - שהתנצלתי עליו אגב, בפניה,
לשיקוף רגשותיה, זה מאמץ אדיר בשבילי ומנסה לגמרי לראות אותה.

אבל משהו בתגובה שלך, עושה את מה שאני לעולם לא ארצה לעשות לבתי אבל לצערי אני עושה אותו לי - והנה את שיקוף לכך:
מעביר מייד את הכאב הפרטי שלי ואת הקושי פשוט לשהות שם למקום אחר כמו: _אני רואה בכך מזל גדול שביתך יכולה לומר לך משפט כאוב כמו:
אמא, אני רוצה שלושקה תהיה אמא שלי, תודה לאל שטוב לה שם._
זה נכון, ואני מודעת לכך ומודה על כך.
אך מה שאני נוטה לעשות כל כך מהר, ואת משקפת את זה בתגובתך, זה לפסוח על הכאב שלי. אם הייתי רגע עם הכאב שלי, באמת, לא הייתי צריכה להגיד לה משפט נוראי כמו - אני אסע מכאן. כי הייתי יכולה פשוט להבין ואפילו להגיד כמה זה כואב לי. בלי איומים ומניפולציות.

ואגיד לך יותר מזה, גם אני בתור ילדה חוויתי אמא שנעלמה מאיתנו ועוררה דאגה גדולה, במקום לספר או להיות עם הכאב שלה. אני לא אעשה זאת לבתי.
וכמיטב יכולתי גם אחסוך ממנה דברים אחרים שהם כבדים על כתפיה הקטנות. כמיטב יכולתי כי גם אני כאן במשוואה, ואני חושבת שאני עושה הכי טוב שאני יכולה במסגרת כאביי.

כל ילד, ואין מה לעשות משתוקק לאבא-אמא-אחים כשהכל עטוף בחמימות נעימה. אין מה לעשות. זאת דרך הטבע. נכון. ולה לא יהיה את זה. במקרה הטוב ביותר, יהיו לה שני תסריטים כאלו. במקרה הפחות טוב, אחד וחצי. זה המצב, ואת זה אי אפשר להסתיר, לטייח או לנסות לשנות.

[פלוני_אלמונית*]

נדמה לי שיתכן שכשילדתך המדהימה אומרת שהיא רוצה שלושקה תהיה אמא שלה היא לא מתכוונת להחליף אותך, את שלה והיא שלך וזה מקום מבטחים של שתיכן, אבל היא רוצה שגם היא תהיה אמא שלה, הגבולות שלנו לא תמיד ברורים לילדים ואולי לא חייבים להיות, כשהיא אצל אבא שלה בבית יותר פשוט עבורה ליצור תמונת משפחה שם עם הנוכחים ולא לחיות את הפיצול, אבל זה ממש לא מתוך ויתור עלייך, קצת מתוך צורך של פשטות וסדר אל מול מורכבות של ילדים, אשר בעולמם אשר חלים עליו פחות גבולות זה לא בלתי אפשרי הגם וגם מה עוד שהחיים מראים שזה שם - הרי הן חולקות זמן משפחתי ביחד.
ואני בטוחה שהיא מקבלת את החיים איתך באהבה כמו שהם, נראה שאת הרצון שלך למשפחה השלמה את מתרגמת לעיתים לאשמה כלפיה )-:
ולצד זה אני לגמרי לגמרי מבינה איזה כאב מטורף זה לשמוע את הדברים האלו ממנה.
אוהבת אותך ומקווה שיצא המפגש שלנו בקרוב מאוד
פליי

[שמחה_בחלקי*]

תודה פליי על האינפוט. כן, זה באמת יותר פשוט בעולמה, כשהיא שם שיש משפחה שלמה שכוללת אמא-אבא ועוד מעט אח.
באמת בעולמו של הילד, שרוצה פשטות וסדר, יותר קל לראות את זה כך.
אני לא מרגישה אשמה מובהקת כלפיה אבל אולי לא מודעת להכל.
בכל מקרה, מרגישה עד כמה קשה לי העניין הזה, עד כדי כך שעולות לי מחשבות שקשורות למשמורת המשותפת....

[עוד_מישהי*]

אני חושבת שאני עושה הכי טוב שאני יכולה במסגרת כאביי.
אני בטוחה בזה.

במקרה הטוב ביותר, יהיו לה שני תסריטים כאלו. במקרה הפחות טוב, אחד וחצי. זה המצב, ואת זה אי אפשר להסתיר, לטייח או לנסות לשנות.
אבל את יודעת משהו? כמה אנשים את באמת מכירה שאת יכולה לומר שהיתה/יש להם משפחה מושלמת?
את אומרת:
מחפשת את המשפחה השלמה שלעולם לא תהיה לה.
אני באמת חושבת שילד לא תופס את החיים בהגדרות גדולות. בטח לא בגילאים האלה.
כשאני מנסה לחזור אל הילדה הקטנה שהייתי ולברר מה באמת היה לי הכי נעים, אלו הם אוסף של פרורי רגעים קטנים שבהם הרגשתי חום ואהבה ומגע עוטף מצד ההורים.
לא זכיתי לחוש משפחתיות שלמה ובריאה מכל מיני סיבות, וכך גם חברי הטובים ביותר.
ומצד שני, הכוונות הטובות, החום, התמיכה והמגע, ולא משנה המינונים כרגע, הם אלו שהפכו אותי בסופו של דבר לאמא האוהבת והעוטפת שאני היום.
מה שאני מנסה לומר הוא, שתהיי שלמה עם עצמך, כי את עושה את המקסימום טוב שביכולתך,
וכך אני מניחה גם האקס, יש עוד פרמטר שנכנסה לתמונה וזאת זוגתו,
וגם היא כנראה דמות מיטיבה עבור ביתך, כך שבסה"כ עוד לפני התרחבות המשפחה, ועל אף הבילבול, עם הורים קשובים,
יש לביתך נתוני פתיחה טובים מאוד לגדול בשימחה ובאהבה, גם ללא משפחה שלמה.

[שמחה_בחלקי*]

מה שאני מנסה לומר הוא, שתהיי שלמה עם עצמך, כי את עושה את המקסימום טוב שביכולתך,
מנסה, ממש מנסה.
אני באמת חושבת שילד לא תופס את החיים בהגדרות גדולות. בטח לא בגילאים האלה.
נכון. יחד עם זאת, בחלקים שאינם מילוליים אצלה היא חווה את הקרע של המשפחה שהיתה לה פעם. זה אין לי ספק, אני רואה עליה ושומעת ממנה.

יש לביתך נתוני פתיחה טובים מאוד לגדול בשימחה ובאהבה, גם ללא משפחה שלמה.
תודה, גם אני מרגישה כך. ועושה באמת כמיטב יכולתי לתת כוונות הטובות, החום, תמיכה ומגע.

אבל את יודעת משהו? כמה אנשים את באמת מכירה שאת יכולה לומר שהיתה/יש להם משפחה מושלמת?
לא מדברת על מושלמת אלא על שלמה. כזו שיש לה אבא-אמא-אחים. כזו שההורים חיים יחד. לזה אני קוראת משפחה שלמה.
יחד עם זאת, בהחלט הרבה מהמשפחות השלמות אינן מושלמות. גם לא יכולות להיות.
קראת (ן) את הספר של אמיתי מגד "משפחה כן בוחרים"? לי זה עשה משהו בהקשר של המשפחה שלי, ושל זו שאני בונה איתה ומן הסתם המשפחה החדשה שלה.

[עוד_מישהי*]

לא קראתי. אשמח לקרוא.

[שמחה_בחלקי*]

הספר מדבר על התסכול שמגיע באופן טבעי לילד מהמשפחה שלו. ולא משנה אם היא שלמה, קרועה או איך שנקרא לזה. וכמה זה חשוב (התסכולים האלו) להתפתחות שלנו כמבוגרים. כמה אין סיכוי בעולם לספק לילד משפחה מושלמת. כי אין כזה דבר...
נראה לי שאני הולכת לקרוא אותו שוב.
שבוע טוב שיהיה!

[י_פה*]

שבוע טוב אהובה . את מעוררת הערצה . האמיני לי.
המתוקה שלך מקנאה כבר בתינוק , היא רוצה להבטיח את מקומה בקונסטלציה החדשה, לכן , כשהיא רואה אמא בהתהוות, היא רוצה חזקה שם. נקודה.
והיא כל כך בוטחת בך שהיא יכולה לספר לך את נבכי ליבה.
אשרייך.

[גם_וגם*]

לשמחה_ בחלקי, מצחיק שדוקא היום קראתי את מה שכתבת על הבת שלך והבקשה שלה לעבור לגור עם אבא והבת זוגתו.
דוקא היום

אז אני בפרידה מכוערת ביותר מבזן זוג עם הפרעות אישיות לא בריאות לילד (או לבת זוג). ואני נלחמת בשיניים על החזקה שלא תיהיה משותפת.
עכשיו אחרי הפרידה לפני שנגמרו ההלכים המשפטים המורכבים שלנו, סוף, סוף הוא נזכר שיש לו בן ומרעיף עליו תשומת לב.
מיד איך שיצאתי מהבית עברה לשם בת זוגתו עם 3 ילדים ואצלי בבית.. זה רק אני והבן שלי.

אחרי שנים שהיתי לגמרי בשבילו היתי אמא ואבא וגן והכל.
ופתאום עכשיו זה כל הזמן אבא
רק חזר אלי מכמה ימים אצל אבא ושואל על ללכת אליו
כל הזמן מבקש לחזור לאבא ולמרות הרצון לגלות בגרות ואורך רוח.. נשבר לי הלב כל פעם מחדש
ואני מרגישה שאני כועסת ונותרת ונורא נורא פגועה

היום היה השיא, דוקא אחרי שקראתי אותך והערצתי את התגובה וההכלה שלך, זה קרה.
הוא אמר שהוא רוצה להיות עם אבא והבת זוג והבנות
ובחוסר בגרות מזעזע אמרתי שאין בעיה, עוד כמה ימים שהוא הולך לבקר את אבא שלו הוא יכול להשאר שם וזהו
והוא לא הבין ואמר שהוא רוצה לחזור ואני אמרתי - לא!
תלך ותשאר
יש בהצהרה הזו שלי כל כך הרבה רועה שלא ידעתי שאני מסוגלת לו
כי עוד שבוע הוא הולך אליו בצורה נדירה ל6 לילות רצוף אבל הילד לא יודע עדין
והוא לא יבין למה הוא לא חוזר אלי
אני יודעת את זה, יש לי רצון מכוער להכאיב לו בחזרה
לזעזע אותו
לגרום לו לרצות להיות איתי ולהפסיק לרצות להיות איתו כשברור לי שכל מה שאני משיגה זה בילבול וכאב וצורך להסתיר ממניא ת המחשבות שלו.

אבל אני לא מצליחה לתבגר ולהשתחרר מהקנאה ןכן גם ההשפלה שאני שווה פחות כי אני לא יכולה לתת לו את המשפחתיות שהוא כל כך רוצה וכל כך חסרה לו ואבא שלו כן יכול.
אז, רק רציתי להגיד שקראתי והפנמתי ולא למדתי וכנראה שזה נפוץ יותר ממה שחשבתי אם יוצא שככה באותם ימים אנחנו חוות חוויה דומה כל כך.

[שמחה_בחלקי*]

גם וגם יקרה. קודם כל קבלי כי אני יודעת כמה זה כואב.
נדמה לי שכואב לנו (או לפחות לי) לא פחות, כשהתגובה שלנו מגיעה ממקומות שלא היינו רוצות שתגיע.
זה באמת חלק מהכאב כשאני מגיבה באופן ילדותי ונעלב אל מול בת ה-4 שלי.שאני לא מצליחה להתמודד עם זה ביותר בהכלה.
לי עוזר שוב ושוב, להבין את הצרכים של הילד, ושהם באמת לא קשורים אלי. זו הבנה שאני מצליחה להגיע אליה לעיתים בדיעבד (כמו בסיפור למעלה) אבל חשובה גם היא. כי היא עוזרת לי אחרי זה לשקף לילדה, בזמן רגוע יותר, את הקשיים שלה בכל העניין.
בן כמה הילד שלך?
_מצחיק שדוקא היום קראתי את מה שכתבת על הבת שלך והבקשה שלה לעבור לגור עם אבא והבת זוגתו.
דוקא היום_ (היא לא ביקשה שהיא תגור איתם, אלא ביקשה שהבת זוג תהיה אמא שלה גם)
אבל אני לא מצליחה לתבגר ולהשתחרר מהקנאה מוכר, מוכר.
ןכן גם ההשפלה שאני שווה פחות כי אני לא יכולה לתת לו את המשפחתיות שהוא כל כך רוצה כאן, אני חושבת שאם אני חווה את מה שכתבת זה בגלל שאני מאמינה שאני שווה פחות עם אני לא נותנת לה את הסטינג המושלם. אבל באמת, בתוכי, בעומק - אני לא מאמינה שזה מה שעושה אותי שווה פחות.
ובכלל, לילדים צעירים, ההורים לא שווים פחות.
יש ההורים שבגלל שהם חווים את הקושי הזה ומחברים אותו אל הערך העצמי שלהם - עולה אשמה ואז מפצים בממתקים, במתנות ועוד דברים שהילד לא ממש צריך.

[גם_וגם*]

גם שלי בן 4

וכן מאוד כואב לי שאני לא מכילה ואני גם המומה משברון הלב שאני חווה.
עוד לפני שהוא היה, הכינו אותי לאהבה העצומה ליצור הזה שמגיע לעולם אבל אף אחד לא הכין אותי לשברון הלב שבדחיה. וזה לא שהוא באמת דוחה אותי. ממש לא
הוא רוצה את אבא ואת אמא והכי הכי הכי את אבא ואת אמא ביחד ומזה בעצם מגיע הצורך לחזור אליו ולחברה שלו
כי אולי איך שהוא אני והיא נתחלף ומבחינתו האיזון הגלקסי יחזור.
הוא פשוט לא זוכר או יודע או מבין כמה לא טוב היה גם לו כשאמא ואבא היו ביחד ואיזה אסון זה יהיה אם הם יחזרו.

כואב לי שאני לא מכילה, מגעיל לי שאני מגיבה בכזו ילדותיות אבל זה לא יוצא לי אחרת.
רק מלחשוב על המחשבות שלו עולות לי הדמעות.
לא יכול היה לפגוע בי יותר ובעצם בתמימות וכנות גמורה.

אני לא מפצה בחפצים או ממתקים ולא מנסה לקנות את עולמו, להפך אני מוצאת את עצמי מתרחקת גם פיסית וגם נפשית
פשוט קשה לי להתקרב ולהתמסר למקור כאב.
יכולתי לאהוב ולהכיל ולחבק מבוקר עד ערב כל עוד שלא לקחתי בחשבון שיש לו את היכולת להכאיב לי כל כך.
נשבר משהו ביננו ואני מקווה שאצליח לאחות אותו

[אהבת_עולם*]

אישה יקרה, אני קוראת אותך ומאוד מאוד מאוד מבינה את הכאב שלך.
גם מאוד הבנתי את מה שכתבת, שלא לפסוח על הכאב במחשבה שזה טוב לבתך. אלא כן להתייחס לכאב שלך עצמך.

ואמא שלה, בכל הכנות נפגעה. זו המציאות.
נכון מאוד.

אני רק חושבת יותר מזה, ואולי אני טועה כי אין לי ילדים,
אני חושבת שאולי נכון היה דווקא כן לשתף אותה במה שאת חווה.
יש לי הרגשה שכרגע את די מסתירה ממנה את הרגשות שלך כדי 'לא לפגוע בה' וכדי 'לא לשים הכול על הכתפיים הקטנות שלה' וכו'.
ואז את מסתירה מסתירה מסתירה - ופתאום הכאב גדול מנשוא, והנה זה יצא ממך פתאום בצורה מוגזמת של 'אני אלך מכאן'.
ואז זה בא בצורה שהיא עלולה להרגיש אשמה וצורך להגן עלייך.

אני חושבת, מה יקרה אם פשוט תגידי לה שזה כואב לך, כי זה חשוב לך שאת אמא שלה, ואת מקנאה בזה שהיא רוצה שגם לושקה תהיה אמא שלה?
מה יקרה אם תגידי את זה בפשטות? בכל הכנות?
מה יקרה אם תספרי לה בפשטות שאת לא רצית לעזוב את אבא אבל אבא רצה וזה כואב לך?
מה יקרה אם תודי בפשטות בקינאה שלך?
מה יש, זה בסדר לקנא. זה בסדר לכאוב. מותר להרגיש את זה. מותר לספר את זה.
אני חושבת שאפשר לספר את זה גם לילדים.

אולי אפילו את זה שגם יש לך כעס על אבא. אני חושבת שזה בסדר להגיד.
כל זמן שאת יודעת שזה רק צד אחד בך, לצד הצד שמסוגל לפרגן וכו' - אז ככה גם זה יעבור לדעתי. בצורה לא מפחידה.

שוב, אולי אני טועה, אבל אני חושבת שכן יש מקום לשתף ילדים ברגשות האמיתיים שלנו. לא מתוך העמסה עליהם של האחריות לרגשות, אלא להפך - כי גם לאמא יש רגשות ועולם פנימי וכמה שהיא אמורה להימצא עבור הילד יש לה גם את הקשיים שלה,
וכשאת פשוט משתפת אותה - אז היא גם יכולה להבין יותר ולא להיבהל, וגם יש פחות חשש שזה יתפרץ פתאום בצורה מוגזמת שתניח עודף משקל על הכתפיים שלה.

אני ממש ממש חושבת שההסתרה של כל זה מתוך רצון לגונן עליה היא לא נכונה ולא באמת מגוננת עליה, ואני בעד לפתוח את הדברים האלה בפניה.

לא בבום גדול כמובן. אבל כן לספר. באמיתיות. כמו שזה.

[אהבת_עולם*]

ובהקשר לנ"ל, אני גם רוצה להגיד שאני לא כ"כ בעד השם החדש שבחרת לך.
אני מרגישה שאת לא באמת במקום הזה, ובאופן מאולץ מנסה 'לקפוץ מעל הפופיק'.
ובכך בעצם בעצמך 'פוסחת על הכאב של עצמך'. מה שכתבת קודם שלא נכון לעשות בעינייך.
כאילו לקפוץ אל השמחה לפני שהיא באמת הבשילה מבפנים.
את עדיין לגמרי בכאב.
אז מה את צריכה להוכיח לעצמך או לאחרים?

וזה גם קשור למה שכתבתי בהודעה הקודמת.
כי אני חושבת שגם הבסיס למה שהצעתי קודם הוא קודם כל ההרשאה לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה.

**********

חיבוק גדול !!!

ואשמח לשמוע את דעתך על שתי ההודעות שלי.

[שמחה_בחלקי*]

אהבת יקרה מאד,
תודה על המילים ועל המחשבה.
יש לי הרגשה שכרגע את די מסתירה ממנה את הרגשות שלך כדי 'לא לפגוע בה' וכדי 'לא לשים הכול על הכתפיים הקטנות שלה' וכו'.
אולי לא פירטתי למעלה אבל: היא ראתה אותי בוכה, וניסתה להצחיק אותי ואמרתי לה שעכשיו אני עצובה.
אני חושבת, מה יקרה אם פשוט תגידי לה שזה כואב לך,
ואמרתי לה שהלב שלי בוכה עכשיו.

_אולי אפילו את זה שגם יש לך כעס על אבא. אני חושבת שזה בסדר להגיד.
כל זמן שאת יודעת שזה רק צד אחד בך, לצד הצד שמסוגל לפרגן וכו' - אז ככה גם זה יעבור לדעתי. בצורה לא מפחידה._
לא יודעת. צריכה לחשוב על זה. זה נראה לי לא מתאים. אבל מבטיחה לחשוב על זה.

_ובהקשר לנ"ל, אני גם רוצה להגיד שאני לא כ"כ בעד השם החדש שבחרת לך.
אני מרגישה שאת לא באמת במקום הזה, ובאופן מאולץ מנסה 'לקפוץ מעל הפופיק'._
כשבחרתי את השם (בקפידה אגב), כתבתי גם פה שאני ממש לא שם. אלא זה משהו לשאוף אליו.
ראיתי פה כמה דפים של נשים שנתנו לעצמם ניק שמייצג את שאליו הן שואפות. נדמה לי שאפילו בדף שלך, כשהחלפת מסוסת לזה, היתה איזו אמירה בעניין.
מה שכן, כל פעם שאני לא שמחה בחלקי, וכותבת על זה, זה צורם לי (בטח גם לך, כי כתבת על זה )

אגב, שמחה בחלקי לא אומר רק להיות שמחה. אלא ממקום צנוע וענו יודעת שמה שיש לי כרגע (שזה יכול להיות גם עצב גם שמחה), איתו אני חיה בשלום.
גם לך

[אהבת_עולם*]

היא ראתה אותי בוכה, וניסתה להצחיק אותי ואמרתי לה שעכשיו אני עצובה.
[...] ואמרתי לה שהלב שלי בוכה עכשיו.

כן, אבל לא אמרת לה למה את עצובה.
אולי אני טועה, אבל אני חושבת שאפשר להגיד, ושאפילו כדאי.

[אהבת_עולם*]

בקשר לכינוי, המחשבה עלתה לי כשניסיתי לחשוב איך לפנות אלייך ו'שמחה' היה נראה לי מוזר לאור כל מה שכתבת (לכן בסופו של דבר החלטתי לפתוח ב-'אישה יקרה').

אך לא התכוונתי חלילה לומר שאת צריכה לשנות אותו אם את מרגישה טוב איתו.
פשוט הייתה לי הרגשה שאולי את בעצמך לא ממש שלמה איתו. לכן הצעתי לחשוב על זה שוב.

וגם,
אני חושבת שכשבוחרים כינוי כזה זה הרבה פעמים מגביל אותנו. אנו עלולים להרגיש מחוייבים לתדמית של הכינוי שבחרנו, גם אם זה ממש לא מרגיש כך באותו רגע.
וזה עלול לגרום לבושה לבטא את הרגשות האמיתיים.

באמת היו מקרים של נשים שבחרו כינויים מהסוג הזה והרגשתי שזה מין קטע ניו-אייג'י מוגזם כזה.
חשיבה חיובית, יצירת מציאות... הכל טוב ויפה.
אבל כשהפער ממילא גדול זה סתם צורם.
ואני מרגישה כאן חניקה של הרגשות האמיתיים.

בגלל זה אני הרבה פעמים לא מסכימה עם אלו שמציעות לכותבות להחליף לכינוי נורא אופטימי. והרבה פעמים מציעים את זה מוקדם מדי, עוד לפני שהכותבת קרובה להיות שם. עוד לפני שמניחים לה להרגיש את מה שהיא באמת מרגישה.

כשהכינוי רחוק מהמציאות, לדעתי, במקום ליצור מציאות טובה יותר, זה רק מחדד את הפער - ולכן רק עלול לייאש יותר. פלוס מבטל את הלגיטימציה להיות במקום שנמצאים בו.

אני כן מסכימה שאם בחרו מלכתחילה כינוי מאוד שלילי (כמו מיואשת מהחיים ), אז כדאי לעדן את זה.
אבל לא הייתי מציעה לקפוץ מיד לכינוי כמו מאושרת עד הגג , אלא משהו יותר נייטרלי.

(ודרך אגב, בכינוי שבחרתי לעצמי לא הייתה שום כוונה להכריז על עצמי ככזאת או אחרת, במדרגה כזאת או אחרת.
הכינוי אהבת עולם לקוח מהתפילה 'אהבת עולם אהבתנו אד-ני אלוהינו' במשמע של 'אהבת נצח' ומלכתחילה מבחינתי נועד לבטא את אהבת הנצח שאני שואפת לה בין גבר לאישה.
כלומר, כן יש פה איזו כמיהה - אבל לא הצגה של עצמי דרך איזה דימוי מחייב.

זה בכל זאת היה לי לרועץ כמה פעמים, כשאנשים שהבינו את הביטוי כ'אהבה כלפי העולם' ציפו ממני לנטוף כולי אור ואהבה לכל יצורי תבל.
ובאמת היו פעמים שהייתי צריכה להתגבר על החששות שלא אעמוד בתדמית שבלי כוונה אולי יצרתי לעצמי, ולהרשות לעצמי להביא את עצמי כפי שאני, גם לא ממש סמל האהבה עלי אדמות).

***********

אגב, שמחה בחלקי לא אומר רק להיות שמחה. אלא ממקום צנוע וענו יודעת שמה שיש לי כרגע (שזה יכול להיות גם עצב גם שמחה), איתו אני חיה בשלום.

אהה. זה באמת פירוש נוסף מאיר עיניים ויפה.
אם כי עדיין הייתי חושבת על משהו יותר מעודן, שמשקף את הפירוש שנתת כאן אבל קרוב יותר למציאות שלך.

בכל אופן, אם טוב לך הכינוי הנוכחי - בוודאי שאינך צריכה לשנותו.
אבל גם אז, אני מציעה, הרשי לעצמך להעלות כל רגש שהוא, ואל תרגישי מחוייבת לכינוי שבחרת.

(מצטערת שקצת הארכתי ואולי חזרתי על עצמי, אבל זה מה שיצא לי .
ומקווה גם שאת לא מרגישה שקצת פלשתי. אם כן, אל תשיתי לבך לדבריי, ואנא הסבי את תשומת לבי)

[אהבת_עולם*]

נראה לי שמכל הנ"ל, שכחתי לומר כמה אני מעריכה את הדרך הכמעט בלתי אפשרית הזאת שאת עושה, בתוך כל הקושי הזה.
לבי יוצא אלייך, ובו בזמן מלא הערכה.

[שמחה_בחלקי*]

כן, אבל לא אמרת לה למה את עצובה.
בטח שאמרתי. ברור ובהיר...

לגבי הכינוי, כרגע אשאר איתו. הרי שמחה בחלקי - זה רק חלקי, לא שלם...

[אהבת_עולם*]

בטח שאמרתי. ברור ובהיר...
טוב, אז אולי לא הבנתי נכון. סליחה.

[אחת*]

אני לא בטוחה שאני עושה נכון, אבל בכל זאת רציתי להזכיר שכאשר יוולד התינוק , בשעה טובה, ישתנה מערך היחסים בקן המשפחתי של בן זוגך. בתך , יחד עם כל היתר תעבור טלטלה רצינית ותהיה במידה מסוימת אאוטסיידרית למשולש שיווצר. אצלך ישאר האי הבטוח והמקבל- בסיס האם וטוב כל כך שאת פנויה עכשיו ממחויבויות נוספות.

[שמחה_בחלקי*]

אצלך ישאר האי הבטוח והמקבל- בסיס האם וטוב כל כך שאת פנויה עכשיו ממחויבויות נוספות.
תודה אחת, זה מחזק אותי, לחשוב ולהאמין בזה.

[שמחה_בחלקי*]

גם וגם יקרה, לוקח לי זמן להגיב אליך, כי תגובתי מורכבת
הכינו אותי לאהבה העצומה ליצור הזה שמגיע לעולם אבל אף אחד לא הכין אותי לשברון הלב שבדחיה
בחיי, לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.
וגם אצלי התגובה דומה לזו, לפחות לרגעים: אני מוצאת את עצמי מתרחקת גם פיסית וגם נפשית
ואני יודעת, יותר מהכל, שדחיה זה משהו מילדות שכואב לי. והתגובה שלי של התרחקות רק מזכירה לי את זה.
וזה השעור שלי כאן, והוא קששששההה, בדיוק בגלל זה.
פשוט קשה לי להתקרב ולהתמסר למקור כאב
גם לי, אבל אני נחושה יותר מתמיד, בגלל שמדובר בבתי, להבין ולהתמסר למקור הכאב, למקום שממנו זה עולה, ולהביא נחמה לשם בדיוק...

[עוד_מישהי*]

אני חושבת, מה יקרה אם פשוט תגידי לה שזה כואב לך, כי זה חשוב לך שאת אמא שלה, ואת מקנאה בזה שהיא רוצה שגם לושקה תהיה אמא שלה?
אהבת יקרה, זה נטל קשה מנשוא לילדה בת 4!
זה עומס שאין לילדה בגיל כזה שום יכולת להכיל או לפרק.
אפשר בהחלט לציין קושי, ולבטא רגש אמיתי,
אבל צריך להיות ברור מאוד מי האמא ומי הילדה, ומי מטפל במי.
הדבר האחרון שילדה בת 4, רגישה, שחווה משבר של פירוד בין אבא לאמא, צריכה - זה גם את נטל עומס הרגשות הכואב של אמה, על כתפיה הקטנות.
זה לא נכון בעיניי.
זאת עניות דעתי, אך אני מרגישה צורך לבטא אותה פה.
גם אני הייתי ילדה קטנה ורגישה מאוד, ואת נטל רגשותיה של אימי אני עדיין סוחבת באופן כזה או אחר עד היום.
זאת טעות פטאלית.
כן לרגשות פתוחים ושיתוף, לא להתערטלות נפשית בפני הילד.
אין לו שום כלים להתמודד עם זה, ושום דרך לעבד את האינפורמצייה המיותרת והמכבידה הזאת.
בשביל זה אנחנו מבוגרים. בשביל להתמודד.

[י_פה*]

אצלך ישאר האי הבטוח והמקבל- בסיס האם וטוב כל כך שאת פנויה עכשיו ממחויבויות נוספות.

לגמרי מסכימה . ו אמא זאת אמא, זאת אמא ,זאת אמא .

[פלוני_אלמונית*]

יקירה
יש 2 שירים השמורים אצלי על גזר עיתון בלוי ותלויים על המקרר, והנה רק היום יצאו ממקום אריזתם להיתלות שוב על המקרר בביתי החדש,
ובמפגשי המחודש עם אחד מהם היום את כל הזמן עולה במחשבתי, ואני חוששת ובכל זאת בשם אהבתי לשיר, ובשם הקשר שלך לשירה ובשם אהבתי לך.... הנה הוא -

"הייתי עלול לכעוס
על מי שאני אוהב,
אלמלא לימדה אותי
אהבתי
להתעצב"
(אורהן ולי קניק)

ומסכימה עם יפצ'וק -
אמא זאת אמא, זאת אמא ,זאת אמא

פליי

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הי שמחה מתוקה.
או מה שאני עוברת בימים אלה...ושוב מתנחמת בדף שלך, מדמיינת אותך יודעת את שעובר עלי... (אולי קצת מהגבירה?ואולי בכל זאת צריך לדבר בטלפון?):
לגבי דבריה של אהבת,
אני מסכימה איתך, שאין להתערטל ושכתפיה קטנות מידי אבל, כן חושבת שבגיל הזה לוקחים הרבה אשמה באופן אינסטנטיבי (אולי זה קורה בגיל קצת יותר גדול?) מהסיבה הפשוטה שבגיל הזה היא מרכז העולם של עצמה והכל יוצא ממנה ובא אליה ולכן חשוב מאוד לאמר לה שזה לא בגללה שאת עצובה. שקשה לך הפרידה ושאת אוהבת אותה ורוצה להיות איתה תמיד ושתמיד תהיי אמא שלה, אוהבת ושומרת.

(כל דבריי הנ"ל מכוונים גם לגם וגם, מאוד מציעה לך לשתף אותו במה שעומד לקרות ולאמר לו שאת תחזרי ושתמיד תאהבי אותו גם בשעת כעס או עצב, ולאמר לו את סיבת שהותו הארוכה עם אבא, כדי שלא "יישרט" מהסיטואציה. נדמה לי שזו יכולה להיות חוויה קשה מדי לילד בן 4 והרצון שלך לנקום בילד בגיל כה צעיר...לא ממש יועילו כמובן).

לי הייתה משפחה שלמה בגילאים הצעירים ואני מאוד שמחה על כך. הורי נפרדו קצת אחרי גיל 21 ועברתי משבר אימתני.
אני משערת שזו חוויה קשה ביותר לילד קטן ונדמה לי שהכי קשה לילדים קצת יותר גדולים ומבינים (נגיד איזור 10).
מה לעשות?, זה המצב וכל מה שיש לנו לקוות זה, שאולי הם יצליחו יותר בבחירת בני הזוג.
בינתיים נותר לנו לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולות ויודעות לעשות.

[שמחה_בחלקי*]

עוד מישהי, לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב ממה שכתבת:
זה עומס שאין לילדה בגיל כזה שום יכולת להכיל או לפרק. אפשר בהחלט לציין קושי, ולבטא רגש אמיתי, אבל צריך להיות ברור מאוד מי האמא ומי הילדה, ומי מטפל במי.
וגם: זאת טעות פטאלית.כן לרגשות פתוחים ושיתוף, לא להתערטלות נפשית בפני הילד.

ממש. גם אני ניצולת אמא שהיתה משתפת אותי בפרטים שאחר כך היו עושים לי בחילה. פיזית.
ממש ממש לא. בשביל זה יש לי חברות, אותכן מבקרות הדף וטיפולים למינהם.

[עולם_ומלואו*]

את יודעת שאני קוראת שקטה. אני ממש מסכימה.
זה עומס שאין לילדה בגיל כזה שום יכולת להכיל או לפרק. אפשר בהחלט לציין קושי, ולבטא רגש אמיתי, אבל צריך להיות ברור מאוד מי האמא ומי הילדה, ומי מטפל במי
את רואה דברים בצורה מאוד שקולה ובוגרת, ובלי ספק זה טוב לילדה שלך. כל הכבוד על ההתמודדות והדרך. אני מעזה לקוות שמי שמתמודדת ככה בסוף תגיע למנוחה ולנחלה שלה, וגם לך יהיה שקט.

[שמחה_בחלקי*]

יפצ'וק ופליי - יקרות שלי, תודה על המילים החמות, השיר מדהים! תודה

נקודות וואו, תודה, רשמתי לעצמי
ולכן חשוב מאוד לאמר לה שזה לא בגללה שאת עצובה. שקשה לך הפרידה ושאת אוהבת אותה ורוצה להיות איתה תמיד ושתמיד תהיי אמא שלה, אוהבת ושומרת.

[שמחה_בחלקי*]

אני מעזה לקוות שמי שמתמודדת ככה בסוף תגיע למנוחה ולנחלה שלה, וגם לך יהיה שקט.
עולם, תודה, אמן

[גם_וגם*]

מה יקרה אם תספרי לה בפשטות שאת לא רצית לעזוב את אבא אבל אבא רצה וזה כואב לך?
זה כבר משהו שמזיק לקשר של הילד/ה לאבא ולזה אני אישית לא היתי מוכנה. מערכת היחסים ביננו עם כל מה שהיה ויהיה הוא לא נחלת הילד.
אני לא היתי רוצה לפגוע בזכותו של ילד לפתח מערכת יחסים עם אבא שלו בלי מטענים שקשורים אלי.


ולשמחה בחלקי
גם לי, אבל אני נחושה יותר מתמיד, בגלל שמדובר בבתי, להבין ולהתמסר למקור הכאב, למקום שממנו זה עולה, ולהביא נחמה לשם בדיוק...
אני קוראת אותך ומקנאה, הלואי והיתי יכולה להתמסר למקור הכאב ולהתמודד בצורה מכילה ובוגרת עם המצב.
אני מתביישת בזה שההתנהלות שלי כל כך ילדותית
אבל נראה לי שיש לי עוד שנים של התמדדויות עם מצבים שלא תארתי ל עצמי שיעברו עלי ואני מקווה שאני אתבגר ואלמד להתמודד איתם טוב יותר.

[שמחה_בחלקי*]

ואני מקווה שאני אתבגר ואלמד להתמודד איתם טוב יותר
גם אני מקווה. בשבילך, בשבילי ובשביל כל אלו שהחיים מביאים להם התמודדויות כאלו ואחרות.
את יודעת אני 20 שנה כבר בעבודה פנימית (טיפולים, סדנאות, מסעות, רוחניות, עבודה רגשית). וכל זה מביא אותי עד הלום.
ועדיין יש עבודה...

[שמחה_בחלקי*]

מזכירה לעצמי לכתוב את השיחה ביני לאקס. ראשי פרקים:
הצעת עבודה
פגישה קבועה פעם בחודש
לא לעשות קואליציות מתוך אוטמטים
אמא יש רק אחת + שיקוף היחד והקרע
לתת לה בהירות, כי זה מה שהיא
משמורת משותפת: מתוך אבא ואמא משמעותיים לה, ולשמר את זה
זמן אבא משמעותי - אמון בו - משבר על טיוחים ושקרים (?)
הזמנת הבתזוג

בטח אגיע לזה רק מחר או מתישהו...

[שמחה_בחלקי*]

מאיפה להתחיל? כל כך הרבה עדכונים וכל כך מעט פניות בתוכי לכתוב.
אבל זה חשוב לי, ולכן מתפנה.
אתחיל מהסוף, מאתמול, ערב חג.
הייתי מוזמנת לחברה אהובה פה ביישוב. כשהגעתי היתה שם חברה שלה, שמסתבר שהיא קוראת אדוקה של הבלוג הזה.
היה מוזר... אני עדיין לא מעכלת, למרות שאני 'משוחחת' פה עם נשים, שיש נשים שקוראות את הבלוג שלי ויודעות על חיי, לפעמים יותר ממה שחברותיי יודעות, ובטח יותר ממה שמשפחתי יודעת. והנה, אשה זרה, שהפכה לקרובה בן רגע.
והיא קרובה יותר מסיבה אחת, וזה היה מרגש ומביך בעת ובעונה אחת.

ואז הגיעו עוד חברים וחברות. חבורה שמכירים אחד את השני כבר שנים, מרגישים נוח. ואני ועוד אחת או שתיים שכמעט ולא מכירות מתמזגות לתוך ההיכרות הנינוחה הזו. כמה נשים נהדרות הגיעו בגפן, מה שהעלה לי את השאלה הנוגה - איך זה שיש כל כך הרבה נשים 'שוות' לבד? איך?

היו שם גם שני זוגות. במהלך הערב, שהיה מרגש עד דמעות מבחינתי (טוב, נו, הן לא זלגו, אבל היו תקועות בגרון), הזכירו לי הזוגות, בנוכחותם את מה שאני רוצה לעצמי. וכאן, חשוב לאזכר שיש לי נטיה לעשות אידאליזציות ובכל זאת - סוג של השראה מקום לשאוף אליו. כמו הניק החדש שבחרתי לי:
זוג אחד נראו כחברים, הורים לילד שהיה איתם, וראו את הקשר הטוב ביניהם. הם לא היו כל הזמן ביחד והתחלקו על הזמן עם הילד. היו רגעים עדינים של חיבוק של מגע, אבל כל אחד לעצמו.
והזוג השני... טוב הם ממש עוררו את הגוף שלי להזכר במה שכבר אני שנים שוכחת. אני קצת מכירה אותם. הם כבר שנים יחד, חברים טובים, נדמה לי שעוסקים במקצועות דומים, חברים טובים כבר אמרתי? הם התגפפו כל הערב, ליטפו, פינקו והתפנקו אחד על השני. התפנו לתמוך בחברה אחרת שהיתה זקוקה להם ושוב חזרו אחד לשני לערסולים הדדיים. אפילו במהלך החלק התרבותי והשיתופים הם היחידים שהזכירו את הזוגיות כמקום של התפתחות וצמיחה, של אהבה וריפוי.
נזכרתי שגם אני רוצה כך. גם אני רוצה חברות בזוגיות, הערכה וכבוד והבנה הדדית שהזוגיות והתקשורת שם היא הדרך והמטרה והמיכל למה שקורה.
אה, כן, והם היו זוג גברים.

[שמחה_בחלקי*]

קפיצת גדילה
השבוע הזמנתי את זוגתו של האקס אלי הביתה, באחד מהימים שהחזיר את ילדתנו.
וילדתי, שיודעת כוחותיי, נתנה לי להרגיש אותם - עד מאד.
נכנסו הביתה. בתי על ידיו של האקס.
בירכתי אותה ב 'ברוכה הבאה', חיוכים ומבטי עיניים.
ואז אל בתי, חיבוקים ונשיקות ולא רצתה לעבור אל ידיי.
אלא אל ידיה, על בטנה ההולכת לפניה, ומנשקת אותה ואת בטנה.
הנחתי לה להיות והתיישבתי עם האקס במטבח.
הבת שלי הראתה לה את חדרה ואת שאר החדרים בבית, קצת שיחקו ואני והאקס החלפנו מספר מילים.
חזרה בתי אלי, אל זרועותיי, כאומרת תודה על המרחב ועל האמון ועל הידיעה שעל הקשר בינינו אין מתחרים ובמובן הזה - הקשר שלה עם כל אחד הוא עצמאי. ואת זה אני מעודדת, ואת זה היא הרגישה והודתה לי. מאותו רגע היתה עלי.
הצעתי שנצא לגינה, הצעתי שתיה ועוגיות. הזוג כל כך אהבו את העוגיות שביקשו את המתכון.
אחרי כרבע שעה הרגשנו, המבוגרים שקצת מציף לה, לקטנה, אז הלכו.
בדרכם החוצה, בעוד האקס קוטף להם כמה רימונים מהעץ, ביקשה זוגתו ממני - להפגש לבד לפני הלידה.
שאלתי אם זה חשוב לה. היא אמרה - זה חשוב.
אחרי שהלכו חשבתי לעצמי, איזו אמירה של אקסיומה, כאילו שהחשוב הוא חשוב ולא בעיניי המתבונן.
אבל ברגעים הללו, היינו שתינו בתוך בועה, הסתכלנו אחת לשניה בעיניים, בנועם והסכמתי.
מתי שהוא שיצא, בחודשיים הקרובים. היא תקח את הטלפון מהאקס ונתאם.

---

אחרי כמה ימים של עיכול הבנתי שהדבר כמעט הכי קשה לי בפנימיותי הוא תחושת הפרדוקס שאני חיה בו. אני כמו פרדוקס מהלך, עוברת בתוכי בין רובד אחד למישנהו ומנסה בתוך זה לחיות את חיי השלמים.
ההתנסות איתה העלתה את כל הרבדים האלו.
את הרובד של הקנאה, של הכעס עליו, על השנים, הכעס והאכזבה מעצמי.
הכעס עליו שהוא מוסר את הבת שלנו לטיפולה של אישה שיפה וטובה ככל שתהיה היא לא תחליף אבא, או לפחות אני הייתי רוצה שיבלו יותר בנפרד מאשר שהוא מבלה בפועל.
את הרובד של הקבלה.
של החוויה שרק אני מכירה משנים שבכל אירוע ואירוע שהיינו בו (אני והאקס, מפסטיבלים ועד אירועים משפחתיים גדולי משתתפים) חיפשתי את זאת שתחליף אותי בליבו. וכשראיתי אותה מולי, רק לפני כמה ימים נרגעתי. כמו אישור על תחושות של שנים.
כאילו שהיה בי קול שאמר - הנה את, סוףסוף הגעת. אפשר לנשום ולהמשיך הלאה...
והרובד שיודע שהכל בדיוק כפי שצריך להיות, כולל הדחיפות שהרגשתי שכבר ילכו הביתה, והבכי שהמשיך אל תוך אחר הצהרים עד הערב, של געגועיי בתי אל אביה.

[שמחה_בחלקי*]

מול עצמי ומול האקס, אני מבררת שוב מהי משמורת משותפת עבורי. ומה עבורו.
השיחה שהיתה לי איתו היתה מאד טובה וקשובה ועם רצון מצדו לשיחה פעם בחודש גם על הבת שלנו וגם כדי לחמם את האוירה בינינו שנוטה להתקרר בזמן האחרון. הערכתי את זה.
אני מצדי העליתי כמה נושאים שקשים לעיכול עבורו, אבל הנטייה שלו היא להסכים מייד כדי לצאת בסדר/שלא אפגע/שהיחסים לא יתקררו ואז בפועל לעשות משהו אחר. חוץ מזה שיש פה הרבה אוטומטים שפועלים מצדו ומצדי ואני מניחה שהזמן יעזור לנו לעבור אותם.
לגבי המשמורת, יצרנו אותה - כך הוא הזכיר לי - מתוך מקום שיש אבא ואמא משמעותיים לילדה הזו מרגע הולדתה.
הודיתי לו על התזכורת. ואמרתי לו שאת זה בדיוק אני רוצה לשמר. כי בתחושת הבטן שלי הוא לא איתה בנפרד מספיק.
לא אכנס לנבכי השיחה שהיתה לא פשוטה בהרבה רמות - כולל טיוחים ושקרים שלו, אבל מעל הכל יכולתי ואני עדיין יכולה לראות את המצוקה שאליה הוא נכנס למולי, הפחד והאיום שמייצרים אצלו תגובה שהיא לא בריאה כלפי.
נדמה לי שאזום פגישה שמיועדת לדיון משותף על מדיניות המשמורת המשותפת - נכון להיום עם העובדות החדשות בשטח - אצל פסיכולוג הילדים שמלווה אותנו מתחילת הדרך.

מה שאני מרגישה חזק בבטן זה את האמהות שלי. זה מרגש אותי. כי בתוך כל בליל הצער והכעס והקבלה והעניינים שלי למולו - יש את הבהירות שאני חשה את ילדתי. כמעט בנפרד ממני ומתחושותיי. ויש לי את הזכות להיענות לצרכים שלה כולל הצורך שלה באישור חד משמעי ממני - לקשר שלה עם הבת זוג של האקס.
בשבילי, זה כמו תיקון לקרע מאמא שלי... שמעולם עד נשמת אפה האחרונה לא יכלה לשמוע את שמה של אשתו של אבא שלי, לא נפרדה ממנו, ויצרה אצל בנותיה קרע עמוק. בתוכן וממנה. היום יש בי גם הבנה למצבה וגם אפשרות לפעול אחרת למרות האבל שאני שרויה בו.

[רוצה_לעזור*]

את מרגשת אתי כל כך.
אני כבר מחכה לחבק אותך בכל ליבי וזרועותי

[זו_שפגשת*]

רציתי רק לומר שגם בשבילי המפגש היה מאד מרגש, אמרתי לך שכאבה לי הבטן אחר-כך והבנתי בדיעבד שזה נבע מהמעבר המהיר מזרות מוחלטת לשיחה כל כך אישית,
וגם המבוכה מהחשיפה שלך כביכול (שבעצם הייתה גם שלי).
אבל היה לי משמעותי ומשמח ואשמח להשאר בקשר (פה בא פרח שאני לא יודעת איך עושים).

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם היה אייקון של מנגב זיעה מהמצח הייתי מוסיפה גם.

[פלוני_אלמונית*]

יקירה,
מה שאני מרגישה חזק בבטן זה את האמהות שלי. זה מרגש אותי. כי בתוך כל בליל הצער והכעס והקבלה והעניינים שלי למולו - יש את הבהירות שאני חשה את ילדתי. כמעט בנפרד ממני ומתחושותיי. ויש לי את הזכות להיענות לצרכים שלה כולל הצורך שלה באישור חד משמעי ממני - לקשר שלה עם הבת זוג של האקס.
מרגש ונפלא
פליי

[י_פה*]

אני כמו פרדוקס מהלך, עוברת בתוכי בין רובד אחד למישנהו ומנסה בתוך זה לחיות את חיי השלמים.
כן. מוכר.


מה שאני מרגישה חזק בבטן זה את האמהות שלי. זה מרגש אותי. כי בתוך כל בליל הצער והכעס והקבלה והעניינים שלי למולו - יש את הבהירות שאני חשה את ילדתי. כמעט בנפרד ממני ומתחושותיי. ויש לי את הזכות להיענות לצרכים שלה כולל הצורך שלה באישור חד משמעי ממני - לקשר שלה עם הבת זוג של האקס.
גם אני מרגישה את זה אצלך. כן. ועוד איך.

[או_רורה*]

לא נותר לי אחרי קריאת הפוסט הזה שלך, לומר שאני ממש מעריצה.
הבגרות שבה את מתנהלת באירועים הלא פשוטים האלה ובעיקר אל מול האקס, בלי להיכנס איתו למקומות מרים וצועקים....
ברגע שאוכל - אני באה להתאמן אצלך...

[שמחה_בחלקי*]

הבגרות שבה את מתנהלת באירועים הלא פשוטים האלה ובעיקר אל מול האקס, בלי להיכנס איתו למקומות מרים וצועקים....
חחחח... אם היית שומעת את הצעקות שעברו בינינו בטלפון היום, על הראש של הקטנה שבוכה מגעגועים....
אבל לוקחת נשימה.
אני בדפוסים, הוא בדפוסים וצריך גם מהם להפרד כחלק מהקשר שלנו...

שבת מנוחה לנו.
ותודה על החיזוקים.
I need that!

[עוד_מישהי*]

אני תוהה מה עלה בגורלך...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזו שאלה דטרמינאלית (איך לאמר זאת בעברית?)...
מה, אנחנו מחכים לאיזה סוף?
בטח התכוונת לשאול משהו אחר ורק יצא לך שאלה מצחיקה משהו.. (-:

[עוד_מישהי*]

לגמרי..
רק כוונות טובות!
רציתי לדעת מה שלומה כעוקבת הבלוג..
אבל זה בסדר. אף אחד לא חייב לי כלום.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אל תתייאשי, היא עוד תגיע, נחכה בסבלנות (-:

[שמחה_בחלקי*]

אני כאן יקרות, כאן. רק שיש כל כך הרבה לכתוב ומעט מתנסח לי.
מבטיחה לחזור בימים הקרובים. כן, יש במה לעדכן.
תודה עוד מישהי ונקודות הנאמנית...

[שמחה_בחלקי*]

מדהים... אני רוצה לכתוב אבל פתאום קשה לי להתנסח... אתחיל.
נראה מה יצא.

[שמחה_בחלקי*]

נסיעה עם הבת שלי לצפון הרחוק. זו קפיצת גדילה עבורי, כי אני נוסעת לבד איתה המון שעות. עושות עצירה, מתארחות אצל חברים. כיף.
אבל היא כבר לא היתה בבית מיומיים קודם לכן. ומהלילה הראשון אל תוך סוף השבוע הרבה געגועים שלה הביתה.
מנסיון להזדהות איתה, אמרתי לה - את יודעת, גם אני מתגעגעת הביתה.
אמרה לי את האמת הכואבת - אבל אמא, את כל הזמן בבית, אני לא.
וכשאני בבית של אבא אני מתגעגעת לבית של אמא. ובבית של אמא אני מגעגעת לאבא...

ילדה של שני בתים. כואב לי, לה ולו.
עוד נדון בזה שבוע הבא

[שמחה_בחלקי*]

האקס שלי בדכאון הסתווי שלו. נזכרתי פתאום איזה מזל שהשנה אני לא לידו כשזה כך.
ולצערי או שמחתי אומר שתהליך האבל שלי מקבל טויסט לא מודע בגלל זה.
באופן די מדהים, לאורך השנים יחד ראיתי שאנחנו מן מקבילים הפוכים. כשהוא בטוב, לי יש איזה דאון וההפך.
תמיד חשבתי שזה קשור לחיים יחד.
ופתאום אני מגלה, שבלי להיות בקשר רציף (ועוד פחות מאז שחזרנו לשגרת הגן) ובלי לדעת בכלל, שוב התהפכנו.
הוא מה-מצוין/טוב/מעולה - שקע
ואני מתחתית כאביי ואבלי על הקשר והפירוק - מרגישה אסופה, מתפקדת, שמחה וממוקדת.

[שמחה_בחלקי*]

יוזמת בשבועות האחרונים התקדמויות בכל מיני תחומים בחיי. בפן המקצועי, בפן האישי.
יוזמת הכרויות עם גברים. יוצאת, מדברת. מתחברת עוד ועוד, עד כמה שביכולתי כרגע, למקום שבאמת רוצה את הקשר הטוב והמיטיב.
אז נפגשתי עם אחד ולא התאים, ושוחחתי עם עוד שניים שאפגוש בסוף השבוע.

ממרום גילי, הרבה יותר קל לי להגיד מהבטן מה לא מתאים - על פניו, ומה יכול להתאים ושווה בדיקה.
זה בהחלט מקצר תהליכים בעיקר שאני מוצאת את עצמי לפעמים מתפתלת מול הלא מתאים, אבל אז מתעשתת ותוך יומיים מתקשרת את האמת הזו בחוץ. בעדינות, בהחלטיות.
כיף להיות גדולה!

[שמחה_בחלקי*]

הלידה מתקרבת. מתישהו בחודש הקרוב. יהיה לבת שלי אח והחיים יהיו מורכבים הרבה יותר. מניחה שגם שמחים הרבה יותר עבורה.
יש בי ציפייה עדינה, ומשהו מהעצב שליווה את הידיעה בהתחלה התפוגג לו. אני אפילו קצת מחכה שע' תתקשר אלי לקבוע שיחה שהיא רצתה.
לאן הגענו...?
כרגע, בשבועות האחרונים של הציפייה, אני מרגישה שקט גדול. שקט במקום שאני נמצאת בו, של החיים, של העשייה שלי.
מרגישה שאני נוכחת בחיי, והילד שמגיע אליהם הופך עוד אחת מהעובדות הקיימות. בלי ויכוח פנימי, בלי שזה יעלה רגשות קשים.

[שמחה_בחלקי*]

הבת שלי חולה היום. יש לה חום. התקשרו מהגן, כי לא תפסו את אבא שלה. וזה היום שלו.
מיד התארגנתי לצאת מהבית, אך לפני כן, שלחתי לו הודעה וניסיתי להתקשר.
הוא לא ענה, ואני קצת נלחצתי כי זה אומר לבטל דברים שיש לי ביום שהיא לא איתי.
כשהייתי בחוץ, בדרך לרכב הוא התקשר להגיד שהוא בדרך אליה...
ביקשתי ממנו שיחסוך לי את הדאגה והנידנוד בטלפונים/הודעות, ופשוט יידע אותי לגבי מצבה.
בדרך מאד מוזרה הגיע אלי הידיעה שבעצם הם היו אמורים לנסוע למרכז ולהשאיר אותה אצל הוריו.
הייתי מתוחה כי לא יכולתי לברר איתו את העניין, כי לא הוא סיפר לי את זה. ובתוך תוכי לא היה לי ברור אם הוא יבטל את תוכניותיו בשביל להשאר איתה בבית.
סימסתי לו שאוכל לעזור אחה"צ אם צריך.
הוא ביטל הכל.
אני שמחה על כך.
עדיין מוזר לי שהיא חולה שם. ואני פה.
אבל זה גם בסדר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כיף להיות גדולה!
בהחלט כיף. מצחיק, שלא אחת אמרתי את המשפט הזה לעצמי כשהייתי עומדת באיזו פיצוציה, בוחרת לי ממתק...

_כרגע, בשבועות האחרונים של הציפייה, אני מרגישה שקט גדול. שקט במקום שאני נמצאת בו, של החיים, של העשייה שלי.
מרגישה שאני נוכחת בחיי, והילד שמגיע אליהם הופך עוד אחת מהעובדות הקיימות. בלי ויכוח פנימי, בלי שזה יעלה רגשות קשים._
איזה מעולה!
עדיין מוזר לי שהיא חולה שם. ואני פה.
וואי. נשמע קשה לאללה

טוב לשמוע ממך. (אגב, מהיום אנחנו גרושים רשמית)

[שמחה_בחלקי*]

(אגב, מהיום אנחנו גרושים רשמית)
מזל טוב... וואי, לקח הרבה זמן, לא?

[שחף_אהובי*]

כיף להיות גדולה! (-:

[שמחה_בחלקי*]

שמה לב, כמה יותר קל לקטנה (ומן הסתם גם לנו) שההחלפות של הבתים קורות דרך הגן. היא פחות מתרגשת מעצם המעמד שאחד מההורים בא לבית השני, היא פחות בבלבול. נדמה לי שאני קוראת את המפה נכון, אם כי, גם משמח אותה לעיתים שיש מפגש של כמה רגעים כשאבא מביא לבית של אמא ולהפך. רגעים של שלישיה מקורית, שהיתה ולא עוד...

[שמחה_בחלקי*]

כותבת לפני שזה הולך לאיבוד ...
באמת מרגישה בתקופה הזו, שמחה בחלקי.
בלי הרבה דיבורים על זה, שמחה שיש בי גם את החלקים האלו, ששאפתי אליהם - חיים ונושמים.
מפחיד אותי כמובן, שזה יגמר, בדבר הבא שיגיע, ומן הסתם החיים מתגלגלים, פעם ככה פעם ככה.
אז החלטתי לתעד גם את התקופה הזו. במילים האלו.
שמחה בחלקי.

[ראויה_לאהבה*]

_אז החלטתי לתעד גם את התקופה הזו. במילים האלו.
שמחה בחלקי._
כמה טוב שאת מציינת לעצמך את הטוב ומברכת עליו.
בטוח שזה יביא עוד טוב.
{מציינת זאת גם לעצמי ...)

[או_רורה*]

שמחה שחזרת, גם אני תהיתי מה קורה איתך והאם את בטוב....

[שמחה_בחלקי*]

כותבת כשהכל עוד טרי... זהו, הגיח לעולם אח קטן לילדתי. שבועיים וחצי מוקדם מהצפוי.
היא עוד לא יודעת על זה, אבל קיבלתי הודעה לנייד.
ממחר היא תדע, ממחר החיים של כולנו ישתנו.

מהרגע ששלח לי הודעה, נכנסתי למקום קצת רגיש.
מצד אחד מיד איחלתי איחולים חמים, דמיינתי את עצמי מגיעה עם מתנה, מחלקת נשיקות...
יודעת כבר שזו התגובה הראשונית שלי, בראש שלי. התגובה הראשונית שאחרי עלולה להגיע נפילה.
מקווה שהפעם לא תבוא הנפילה.

יחד עם זאת, כבר זוחלות להן, לתודעה שלי, מחשבות מחלישות. אני לא גאה בהן, נהפוך הוא קצת מתביישת.
אבל חשוב לי להביא אותן לכאן, כדי שלא יקבלו את הכוח שיש למשהו שהוא לא מדובר...

הם ילדו יחסית מהר (5 בבוקר התחילו צירים, 14 היה בחוץ), לידת בית טובה והרבה אהבה.
ואצלנו, 4 ורבע שנים לאחור... והנה מתחילות ההשוואות המחלישות שלי:
אצלנו לידת בית היתה מחוץ לאפשרויות בגלל סיבות רפואיות שלי, למרות שזה היה החלום שלי וגם שלו.
כשהלידה נתקעה בבית חולים והפכה ללידה ארוכה בת יומיים וחצי - הוא כבר איבד סבלנות ו'האשים' אותי על התקיעות הלא ברורה בהתקדמות הלידה.
אח"כ גם 8 שבועות קשים של התעקשות על ההנקה - שבסופו של דבר היתה עד גיל שנתיים וחצי - אבל ההתחלה היתה קשה וללא תמיכתו בי, אלא בקטנה בלבד.

עולים לי זכרונות מהשיחה בה הוא מודיע לי על ההריון. אותה שיחה קצת אחרי פסח...
הוא אמר שם, שאיתה הכל יותר קל. הכניסה להריון, היחסים, ההתנהלות...
וזה כמובן בהשוואה אלינו, שאצלנו היה יותר קשה - מכניסה להריון ועד היחסים שלנו.
הנה זה התממש: לידה קצרה, הריון טוב, יחסים טובים - המשפחה לה הוא ייחל.

באמת שלא הייתי רוצה לחיות איתו עוד.
אני עדיין משקמת את היחסים שלי עם עצמי לאחר הפרידה ממנו.
אבל עדיין כואבת את מה שלא יכולתי אני להיות לעצמי: להיות קלה יותר, ללדת קל יותר, שההנקה תלך פשוט יותר.
לחיות בקלות יותר בתוך מערכת יחסים...

אולי אני סתם קשה עם עצמי עכשיו.
והבת שלי, רדאר מהלך, ביקשה הלילה באופן מיוחד להירדם אצלי במיטה.
אין דבר שרציתי יותר. לחבק אותה בלילה. כל הלילה.
הולכת לחבק את עצמי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בא לי לכעוס עלייך..די ברור שאת יודעת את מה שאני הולכת להגיד ובכל זאת אגיד, כי את כתבת את שכתבת.

את בטח יודעת שההשוואות הללו כל כך מיותרות..
לא רק מעצם היותן מחלישות ומעוררות רגשות שליליים, אלא שאת באמת לא יכולה להשוות. את חושבת שאת יכולה עכשיו למדוד אותו איתה לעומת מה שהיה איתך. את לא באמת יודעת מה קורה שם. את לא יכולה למדוד את מידת אהבתם/הצלחתם/אושרם וכולי.
אנחנו חיים המון מתוך דמיונות וספקולציות ומסיקים מסקנות שווא.
מעבר לכך שככל הנראה שלא התאמתם אחד לשני. יכול להיות שהוא לא אהב אותך כפי שמצופה. יכול להיות שלא הוצאת ממנו את כל הטוב שיש בו. אז?
יש לי הרגשה שאת לוקחת על עצמך יותר מידי אשמה ורגשי נחיתות.
לא התאמתם ולא יותר מזה. אל תתני לעצמך ציונים, חבל, זה מיותר.
את מעולה וטובה ויפה ואוהבת למישהו אחר שעוד לא הגיע.
אני מבינה שזה קשה לראות אותו בונה את חייו מול הפרצוף שלך. אני מבינה שזה מעורר איזו קינאה.
אבל ככל שתחיי את חייך ואת חיי ביתך וככל שתצליחי לעשות הפרדה בינך לבינו , כך ייטב.
מאחלת שזה יקרה מהר . שתפרדי ממנו בכל מובן אפשרי (כן, יש הורות משותפת שלא תוכלי להפריד לעולם, חווה את זה גם..)
נשיקות

[יום_טוב*]

קוראת אותך באופן שבשיגרה. ואחרי הפוסט האחרון שלך חשבתי שאולי אוכל לנסות לתרום קצת..
לפני כמה ימים הייתי קשה עם עצמי. אפילו לא ידעתי שאני קשה עם עצמי. רק הרגשתי כ"כ רע, ותקועה ומשותקת. ואז עשיתי תרגיל שעירית לוי כתבה עליו בדף מציאות חדשה פרידה, תרגיל "מותר לי".

צריך להביא דברים בשם אומרם, אז הנה מה שכתבה עירית (03.10.2010 21:20) כשעינת - כותבת הבלוג, התלוננה על המחשבות הרעות שעולות בה בהקשר ליופיה החיצוני.

_חמלה חמלה חמלה.
מנה גדושה של חמלה אל עינת במדרגתה הנוכחית בנושא המראה החיצוני. להפסיק לכנות את העיסוק הזה "אדיוטי" ולהבין עד כמה העיסוק בזה הוא טבעי ואנושי מול הדפוס של ערך עצמי נמוך.

• אני מרגישה לא יפה – מותר לי. זה בסדר.
• אני מתעסקת בזה שוב ושוב – מותר לי, זה בסדר.
• אני משווה את עצמי לאחרות – מותר.
• אני תלויה בדעות של אנשים אחרים ביחס ליופי שלי – מותר לי. זה בסדר. זה טבעי.
• אני רגישה ביחס לנושא הזה – זה טבעי. זה אנושי.

ביחס לכל מחשבה, רגש ופעולה שעולים מתוכך._


אז את יכולה להחליף:

• אני מרגישה קינאה – מותר לי. זה בסדר.
• אני מתעסקת בזה שוב ושוב – מותר לי, זה בסדר.
• אני משווה את עצמי – מותר.
• אני מרגישה לבד – מותר לי. זה בסדר. זה טבעי.
• אני רגישה ביחס לנושא הלידה – זה טבעי. זה אנושי.
• אני מרגישה כבדה - זה בסדר.
• אני לא ילדתי מהר - זה בסדר.
• הנקה אצלי הלכה בקושי - זה טיבעי, זה אנושי.

שיהיה לך הרבה טוב.

[חמור_אביר*]

קבלי חיבוק מפוקק גם פה...
ואחד אמיתי בקרררררררררררררוב...

[שמחה_בחלקי*]

נקודות יקרה, אני באמת בפוקוס. ובסנטר שלי. נכון, יש לי ירידות, אבל אני מתעדת אותם כאן. כמו את 'שמחה בחלקי' שהיה חשוב לי לתעד.
וגם נכון, שאני בדרך כלל מתעדת את הקושי ולא את השמחה.
אני מרגישה את חלקי התחושות האלו קצת מבפנים וקצת מבחוץ שזה אומר - אני יכולה להתבונן בהן ולראות שהן מחלישות. אני לא לגמרי מזוהה איתן.
האשמה ורגשי הנחיתות הם כמו הרגש האוטומטי שלי. אבל זה לא אומר שאני לא תופסת את זה בזמן ועוצרת את זה.
את מעולה וטובה ויפה ואוהבת למישהו אחר שעוד לא הגיע - נו, ומתי יגיע?

אבל ככל שתחיי את חייך ואת חיי ביתך וככל שתצליחי לעשות הפרדה בינך לבינו , כך ייטב. מאחלת שזה יקרה מהר .
לגמרי לגמרי. ואני חושבת שהחיים גם ככה מספקים לי את כל מה שצריך כדי להפרד ממנו. ומהר.

ובאופן די המשכי, זה מתקשר גם למה שיום טוב הביאה לי לכאן. תודה לך.
אני מתרגלת את זה, כשאני זוכרת. למשל, אחרי שעלו התחושות הקשות/שיפוטיות כלפי עצמי, גם הצלחתי להגיד את כל אלו.
כי להגיד לעצמי: די כבר עם ההשוואות, מה זה עוזר וכו'... זה עוד ביקורת על ביקורת.
אז כן, אני נזכרת מדי פעם לאשר לעצמי את האנושיות הפשוטה הזו.
וטוב שהעתקת את זה לכאן.

וגם יודעת, שאם הכל היה פתור בתוכי, לא היו את כל הדיונים האלה של שיפוטיות-הרגעה.

[או_רורה*]

גם אצלי עלו ההשוואות האלה המון:
לידה ראשונה קיסרית איומה, לידה שנייה קשה מאוד וואקום (אבל מעצימה וטובה..).
רואה (משום מה...) את כל אלו מסביבי שיולדות תוך שעה ורבע.

אז מה?

לכל אחד יש את השיעורים שלו ואת מה שהוא צריך להיות/להגשים/לחוות.
בטוחה שלכל אישה כזו יש את ההתמודדויות שלה במישורים אחרים.


וואלה, גם אני כבדה ברמות.
בהכל.
בהתנהלות במערכות יחסים, בלידות, ביום יום, ביחסים עם העולם בכלל.
כזו אני.
זה מה יש.
והאמת? זה לא כזה רע.

מי שאוהב אותי אוהב אותי ומי שלא... אוקיי, אף אחד לא מושלם.

מאחלת לך המון קלות כרצונך, ושתדעי להפריד בינך לבינו - הוא בונה משפחה חדשה, היא ילדה בקלות - זה לא אומר דבר עלייך. לא נוגע אלייך ולא פוגע בך.

[שמחה_בחלקי*]

מאחלת לך המון קלות כרצונך, ושתדעי להפריד בינך לבינו - הוא בונה משפחה חדשה, היא ילדה בקלות - זה לא אומר דבר עלייך. לא נוגע אלייך ולא פוגע בך.
אמן ואמן. תודה אורורה. כתבנו יחד.
הכל בסדר.

[שמחה_בחלקי*]

אתן דוגמא למהלך הדברים שקרו אצלי אתמול, דרך אחד מהדברים שקרו.
כשהודיע לי על לידת האח, זה היה דרך הודעת טקסט. וביקש להודיע לה כשהוא לוקח אותה מהגן, ביום המחרת.
כשקראתי את ההודעה, יצאה לי מן אנחה/קריאה, והקטנה שאלה אותי, מה קרה.
עניתי, שפיציק הגיע, ולא הוספתי. הגבות שלה עלו, והיא לא הזכירה את זה עד הבוקר כשהיא קמה ורצתה כבר לראות את אח שלה.
אני לעומת זאת, ייסרתי את עצמי, בהתחלה, על ש'הרסתי' לו את ההודעה שהוא רצה לבשר לה.

לקח לי לילה ועוד בוקר להבין שפליטת הפה שלי היא ממש בסדר גמור.
הרי להודיע לה שבע דקות לפני שהיא פוגשת את התינוק החדש יכול להכניס קצת להלם. אך בלי לחשוב על זה בעצם, הכנתי אותה קלות.
בעצם פליטת הפה שלי, יצרתי אצלה סוג של הכנה, וציפייה שתביא אותה אחרת למפגש מאשר אם הכינו אותה לזה 7 דקות קודם.
אז הבוקר עברתי לסוג של חמלה והבנה ואפילו שמחה על הדיוק הלא מכוון של הדברים.

וגם סלחתי לעצמי על המהלך שקורה, בין ההלקאה העצמית להבנה והחיזוק.
מקבלת ומבינה. תודה

[שמחה_בחלקי*]

מתעוררת
לפני כמעט שבוע היינו אצל היועץ שלנו לענייני ההורות המשותפת. בכיתי שם במשך שעתיים. סיימתי חבילת טישו שלמה...
אבל בתוך הבכי הייתי מאד חד משמעית ואסרטיבית. כן, זה אפשרי.
דיברתי על הענין של הטלפון בימים שהיא אצלו ועל כל ענין המשמורת...
כאמור וכידוע, יש אצלנו חלוקה לרצפים. כלומר כשהיא אצלו אז אני לא רואה אותה יומיים וחצי.
במהלך השנה וחצי האחרונות הוא התרעם והפריע לו כל פעם כשהתקשרתי אליה.
זה החמיר מאד מאז כניסתה של זוגתו לחיים המשותפים ובניית המשפחה שלו.
כמו שהוא הציג את זה בפגישה שהיתה: זה מפריע את זרימת החיים המשפחתיים.
הוא מתנגד לטלפונים. יש לו איזה ענין עקרוני עם זה.
אני אמרתי ש-אין מצב. שבעיניי הגישה המהותית המתהווה לה אצלו, אינה מהסוג של המשמורת המשותפת שחלמתי עליה.
מבחינתי אין פה הורות משותפת במשמורת משותפת עליה - שמשתפת איתי פעולה לגביה.

היועץ היה לגמרי בעדי. הוא אמר שהוא צריך לפגוש אותו לבד (אני מניחה שלנער אותו). אמר לו, שלפי מה שאני מספרת (ונתתי שלל דוגמאות, לא רק בענין הטלפונים) אז אין פה סיבה והצדקה למשמורת משותפת. שהוא צריך להגיד תודה שהגעתי לשיחה על זה ולא מיד פניתי לבית משפט.
אני חושבת ששנינו היינו בהלם מהאמירה האחרונה.
אבל באופן שלא ציפיתי זה ממש חיזק אותי.

פתאום הבנתי, ואם לא אמרתי מספיק ברור אגיד לו בקרוב, שאם הייתי יודעת לפני שנתיים שעיצבנו את ההסדר שיהיה קושי עם טלפונים שלי אליה בימים שלה אצלו, לא הייתי עושה רצפים שכאלה. מבחינתי זה קו אדום בוהק.
פתאום ברור לי שעם זה אלך עד הסוף. ואנחנו בחילוקי דיעות. רציניים. משבר, אולי אפשר לקרוא לזה.

הוא אגב, האקס, מאד עסוק בשימת גבולות. הוא מרגיש אותי מאד פולשנית וחודרנית. (ממש המשך היחסים שלנו, זה מה שהיה 7 שנים). הוא מנסה לשים גבולות ובתוך כל הנסיונות שלו, הוא נאחז בענין הטלפון.
אז גם אני. לגמרי.
קודם כל קבענו אצל היועץ שנפגש לעיתים קצת יותר תכופות. במקום פעם בחודש, נפגש פעם בשלושה שבועות אנחנו ושלושה שבועות עם היועץ.
זה יתן לו אפשרות לעדכן אותי במה שצריך ושאני לא אצטרך לשאול ולשאול להיתפס כחודרנית...

מאד עצוב לי המשבר הזה, ולאן שהוא מתדרדר לו. לא תיארתי לעצמי שכך נתנהל.
אבל להבדיל מהחיים יחד, הפעם אני מתחזקת. ואין לי שום אינטרס להבין אותו יותר.
הגבול הפנימי שלי מרגיש הרבה יותר ברור.
אני מתעוררת.

[שמחה_בחלקי*]

בסופה של אותה פגישה, בחוץ לפני שנסענו משם, הבנתי שאם אני מדברת על תחושת רצף לבת שלי, אז אחרי שנולד לה אח, והיא רואה אותו ברציפות יומיים, אולי כדאי שבשבוע הראשון היא תראה אותו שוב בשבת.
הצעתי שנבוא לביקור קצר, וכך גם היא תקבל לגיטימציה ממני.
כך גם אוריד את מסך המפריד, מסך הקושי הכביכול רשמי שאמור להיות, מהעניין.

אז הגענו בשבת. עשר בבוקר.
נכנסתי אליהם הביתה ונתתי נשיקה לו ולה. הלכתי לראות את התינוק המתוק. היה נעים.
הם סידרו את הבית מחדש, לקראת הלידה באופן הרבה יותר חכם ונכון, צבעו, קנו, הפכו. מאד מצא חן בעיניי (גם לדעת שהבת שלי נמצאת במרחב טוב).
התרגשתי בשביל הבת שלי כשהיא התקרבה אליו.
החלפתי כמה משפטים איתה, עם ע', כשהניקה. היא התייחסה באופן נעים לבת שלי, מה שהיה נעים כשלעצמו.
הוא הכין ארוחת בוקר קלה והתיישבנו לאכול. היה ממש נינוח ובעודי שם הייתי גאה בעצמי שהתמסרתי לפשטות שבעניין.
כי באמת הרגשתי את הכל מאד פשוט מבחינתי.
הרגשתי את המרכז היציב שלי פועם.
אבל...
פעמיים בתוך השעה שהייתי שם, הם מצאו לנכון להתנשק. נשיקה קרובה כזו, של אחרי לידה.
כשהייתי שם, נופפתי את זה. פשוט לא התייחסתי.
זוכרת שהיתה לי מחשבה של פשוט לקום וללכת, אבל כמובן שזה לא מתאים עם הבת שלי ברקע ובכלל.
בערב זה היכה בי.
הסדיסטיות שבו. חוסר הרגישות. משהו שאני מכירה משמונה שנות יחד.
משהו שלא סופר אותי. שלא רואה אותי ממטר.
שאולי, אם אהיה רגע בעדו, מחשיב אותי כאימו/אחותו/בת דודתו.
גם ביחסים בינינו היה מוטיב כזה חזק...

בבוקר, כשקמתי, חיכה לי מייל ממנו, שבו הוא מודה לי ומעריך את המאמץ שעשיתי. שלמרות שזה כנראה קשה לי עשיתי מחווה שנגעה בו.
עניתי לו שאני שמחה שהוא מעריך את זה, אבל...
כתבתי שאני לא עשויה מברזל, שאני לא אחותו או בת דודתו, שהלב שלי עוד מחלים
וכשהם לא התאפקו והתנשקו בשעה הזו שהייתי שם, היה לי מאד קשה.

ובעל פה אגיד לו, שאם הוא רוצה יחסים טובים, שנוכל להגיע האחד לביתו של השניה ולהפך, צריך להתחשב בכל מיני דברים, בטח בתקופות רגישות כמו אלה.
למרות הכאב והקושי - עדיין מרגישה את המרכז מהדהד היטב. עוזר לי להיות יותר ברורה לעצמי ומולו.

[שמחה_בחלקי*]

לגבי הטלפונים, יש גם עניין איתה.
היא בעצמה, כנראה מתוך התייחסותו לעניין, לא רוצה לדבר איתי. בפעמים המעטות שהיא כן דיברה, אחרי זה היא פרצה בבכי קורע לב והגעגועים הציפו אותה.
נדמה כי היא מתנתקת ממני, והטלפון ממני מחזיר אותה למציאות שאני לא שם.
באופן לא מפתיע, כשהיא אצלי והוא מתקשר - אין שום עניין.

אני בטוחה שאם הוא יבין את חשיבות הרצף ושהטלפונים לא הורסים את הזרימה אלא חלק ממנה, הוא יוכל לגייס גם אותה נפשית. היא תהנה מהאפשרות הזו. פתאום, אני אהיה אופציה לאוורור אם היא תצטרך. או סתם תדע שחיפשתי אותה.
אבל כל עוד הגישה שלו היא כזו, זה מחבל גם בגישה שלה.
התחלתי לדבר איתה על זה, להסביר לה, לתת לה דוגמאות מילדות אחרות שמדברות עם ההורים ושזה כיף להם.
היא חוזרת כמו מנטרה: אני לא רוצה לדבר איתך כי אז אני מתגעגעת יותר ובוכה.
ולא משנה כמה אני אומרת לה שזה לא נורא לבכות, ושכשמתגעגעים אז הלב יודע שאוהבים וכו' וכו'
היא בהתנגדות, בדיוק כמוהו.

ואני בחוסר אונים מזה. לא יודעת מה לעשות. מרגישה שידיי וליבי כבולים.
יתכן והדבר היחיד שאוכל לעשות זה לשנות את הרצפים.
אם לא יהיו יומיים וחצי של רצף, זה יהיה פחות עקרוני לי. אולי.
לא יודעת. כרגע מיואשת מהענין הזה, אבל לא מתכוונת לוותר.

[ראויה_לאהבה*]

וואו! את מדהימה!
נפלא שאת מצליחה לפרגן לו את החיים החדשים
ונפלא שהוא מכיר במאמץ שאת עושה!
פשוט תיאור מעורר השראה.
תודה.

[שמחה_בחלקי*]

_נפלא שאת מצליחה לפרגן לו את החיים החדשים
ונפלא שהוא מכיר במאמץ שאת עושה!
פשוט תיאור מעורר השראה._
וכל זה על רקע משבר לא פשוט. אולי הכי קשה שהיה לנו עד כה.
מקווה שזה יתן לנו קצת דלק לפתור אותו.

תודה ראויה

[י_פה*]

יקרה שכמוך , לא יודעת למה , אבל מרגיש לי שהוא מתחרה איתך על הבת שלכם. הוא כאילו מנסה למדר אותך כשהיא איתו.
זה רע בעיניי. ככה לא פותרים בעיות. הדברים לא פשוטים והוא מנסה לפשט אותם. פוף ... איננה... ולא צריך להתעסק עם הבכי של הבת כשהיא שומעת אותך, ולא צריך שום התמודדות.
יופי שהוא בונה לו משפחה חדשה והוא רוצה שהכל יזרום בשקט ושלווה ולא יהיו "הפרעות".., אבל הוא רוצה לעשות את זה על חשבונך .
מסכימה איתך ומחזקת אותך לא לוותר בעניין הטלפונים. אל תיבהלי מההתנגדות שלו ואל תיבהלי מהמצב של הוויכוח בניכם.. גם זה יעבור, אבל הצורך שלך של לשמוע את בתך אהובתך בימים שאינה אצלך , זה לא עובר! ושיחת טלפון זה אוויר לנשימה, לגיטימי ומתבקש. חיבוק גדול אהובה..

[זו_שפגשת*]

כרגיל כשאני קוראת אותך זה מעורר בי הרבה דברים. אני מחזקת אותך בהתעקשות לאפשר לבתך להיות איתך בקשר כשהיא אצל אביה, גם אם היא יכולה לבחור כרגע לא לדבר איתך - חשוב ששתיכן תדעו שזו אפשרות פתוחה והכי לגיטימית בעולם ובעיקר שהיא נועדה להקל על הילדה ולאפשר לה לשמור על חיבור גם כשהיא רחוקה.
הבקור שלך אצלם היה צעד יפה ופותח וחוסר הרגישות שלו צורם.
כל כך חשוב שאתם נפגשים באופן סדיר לבד ועם יועץ וממילא זה זמן של טלטלה עם התינוק החדש והדברים ימצאו את איזונם, אני מאמינה.
(ובלי קשר, אולי באמת "שיטת הרצפים" פחות מתאימה ושווה לכם לבדוק אפשרות לשנות אותה?)
חיבוק

[שמחה_בחלקי*]

יפה יפתי, תודה על החיבוק והחיזוק. הוא בעצם מורכב, בדיוק כמוני. מצד אחד הוא אינו רוצה להתמודד עם ההפרעה, מצד שני הוא דוגל בלתת לכאב להיות וגו'...
ומבלי שזה ישמע שאני מגנה עליו, דווקא מכיון שאני מכירה את המורכבות הזו שלו, הדגשתי את זה אצל היועץ.
אמרתי שבגלל חוסר הרצון שלו להתמודד עם הקושי שזה מעלה, הוא מנפנף אותי.
יחד עם זאת, אני יודעת שהוא מתמודד עם הרבה רגעי געגוע שלה אלי, בלי קשר לטלפונים, ויודעת שהוא מתמודד היטב.
אל תיבהלי מההתנגדות שלו ואל תיבהלי מהמצב של הוויכוח בניכם תודה שהזכרת לי. צריכה לזכור בדיוק את זה.

ו-זו שפגשתי, גם לך תודה על החיבוק והחיזוק.
חשוב ששתיכן תדעו שזו אפשרות פתוחה והכי לגיטימית בעולם ובעיקר שהיא נועדה להקל על הילדה ולאפשר לה לשמור על חיבור גם כשהיא רחוקה.
בדיוק, את זה אני רוצה לזכור.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הגרון חנוק מדמעות.
הכי קשה לי דווקא כשאת כותבת כזה, כאילו את מעל הכל. אז אני רואה הכי חזק את הקושי, הכאב, הטירוף, האבסורד.
הכי חנוק לי על הילדה המתוקה שלכם. אני שומעת מפה ומשם על כל מיני מערכות יחסים וילדים של גרושים וזה בשבילם כזה עול. ממש מבאס.
מצד אחד רוצה לאמר לך שאין דבר ועוד מעט היא תיגדל מעט ותוכל לבטא לבד את רצונותיה. להרים לך טלפון כשהיא רוצה או למרוד בהחלטות כאלה ואחרות גם שלך וגם שלו.
מצד שני, אני חושבת על הגדילה בתוך הקריעה הזו. (גם אצלי כמובן). כשהם מתבגרים זה כל כך מתיש ללכת כל פעם לבית אחר. לעקור ממעגל החיים : חבר'ה, פעילויות וכולי וללכת לאבא למשל. ממש נשמע כמו קוץ בתחת.
הבנתי מסיפורים גם שלמשל הילד הולך לאבא, אבל בערב יוצא עם חברים או לחברים ואז חוזר מאוד מאוחר, ישן כל השבת ונגמר הביקור אצל אבא...
איזה גדילה מפוצלת זו..
תחשבי שהיא חלק משתי משפחות. אולי כשתגדל מאוד (נגיד גיל 20) זה כבר יהיה לה טבעי, כי ככה היא חיה כל השנים והיא תהיה כבר מספיק גדולה ועם כלים כדי לראות את זה מופרד ממנה. אבל כרגע כשאתם כל עולמה והכל כל כך מורכב ומופרד - זה בטח כל כך קשה רגשית ומחשבתית.
טוב, הדמעות כבר נדדו מן הגרון אל גלגלי העין...
מצטערת שאין לי מילים טובות לאמר

[שמחה_בחלקי*]

הכי קשה לי דווקא כשאת כותבת כזה, כאילו את מעל הכל. אז אני רואה הכי חזק את הקושי, הכאב, הטירוף, האבסורד
באמת? ככה כתבתי?
תראי מה מצאתי...
ואני בחוסר אונים מזה. לא יודעת מה לעשות. מרגישה שידיי וליבי כבולים.
היה לי מאד קשה
לא יודעת. כרגע מיואשת מהענין הזה
מאד עצוב לי המשבר הזה, ולאן שהוא מתדרדר לו.

נקודות, את פשוט בוכה גם את הדמעות שלי... תחזירי לי אותן חזרה בבקשה וקחי אם את רוצה את נדודי השינה שלי...


ועכשיו ברצינות. אני מרגישה שיש בי באמת שני חלקים חזקים. של הקושי מולו, וגם מרכז שלי.
זה מאד מוחשי לי ואולי מתוך זה את מרגישה איזה נתק, כאילו אני מעל הכל.
אני ממש לא, בתוך זה BIG TIME...
עם כאבי גוף, נדודי שינה ובכי.

מצטערת שאין לי מילים טובות לאמר
לא חייבת, בכלל לא.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני אקח את נדודי השינה שלך אחרי שאגמור עם שלי...
ולחשוב שפעם תזמורת שלמה יכלה לעבור וגם לדרוך עלי בדרך ואני הייתי ישנה. פשוט ישנה.
אחחח מבחינת השינה אני בהחלט מתגעגעת לימים טרום ילדים.

[שמחה_בחלקי*]

מבחינת השינה אני בהחלט מתגעגעת לימים טרום ילדים
הלוואי והייתי יכולה להגיד את זה. אצלי זה התחיל, בזכרון הראשון שלי, בחטיבת הביניים.
כשיש עלי עומס רגשי זה מיד מתבטא בזה.

[הגבירה_בחום*]

יקירה
כ"כ הרבה דברים חכמים נכתבו לך כאן, ומילים עוטפות ומחזקות, וזה אולי מקל אך במעט עם האתגרים האימתניים שאת מתמודדת מולם.
אני כמובן מצטרפת לחיבוקים, לעצבים על חוסר הרגישות של הפרוד (אני לא מכירה אותו ואת המורכבויות שלו אז מרשה לעצמי פשוט להתעצבן (-:) ולחיזוקים בעניין הקשר שלך איתה בזמן שהיא אצלו.
צצה לי פתאום מחשבה ישנה שלי לגבי כל ההתמודדווית האלה שנוחתות לפעמים בבת אחת, ואני זוכרת שפעם, בעיצומה של תקופה כזאת רצופה בקשיים ומפולות, אמרתי לעצמי: "דיי אין לי כוחות יותר, מספיק!" ואז עניתי לעצמי, שכנראה יש כוחות אחרת לא היתה ההתמודדות...
ונזכרתי במשהו שאת אמרת באחד ממפגשי המרעה שלנו ((-:) שהילדה שלך יודעת מצויין אילו כוחות יש לאמא שלה - וכמה זה נכון!
אז זו הזדמנות נוספת לומר לך שאת אישה מ-ד-ה-י-מ-ה ולשלוח

[הגבירה_בחום*]

אה כן, ו..נקודות, כשאת מסיימת עם נדודי השינה של שמחה בחלקי את יכולה להתחיל עם שלי - לקחתי מספר (-:

[שמחה_בחלקי*]

אמרתי לעצמי: "דיי אין לי כוחות יותר, מספיק!" ואז עניתי לעצמי, שכנראה יש כוחות אחרת לא היתה ההתמודדות...
מוצאת את עצמי אומרת את המשפט הזה לא פעם בתקופה האחרונה...

את מסיימת עם נדודי השינה של שמחה בחלקי? את יכולה להתחיל עם שלי - לקחתי מספר
מצחיקות אתן, עם שלי אין לגמור. מי שלוקח זה לכל החיים...
פחחח...

[או_רורה*]

וואו... קראתי אותך בנשימה עצורה.
אכן, הגיוני שהוא שם גבולות עכשיו, בין משפחתו החדשה ובין פרודתו, אם ביתו.
רק חבל שזה בא על חשבונך, ועל חשבון הילדה, וחבל שהוא לא מתמודד בצורה אפקטיבית יותר.

שולחת לך המון כוחות לצלוח את המשבר הזה בקשר ביניכם.

בלי קשר, אולי דווקא קצת מרחק מ"הם" והחוויות "שלהם" - יעודדו אותך קצת.
אולי את מעורבבת מידי בו, במשפחתו, ואת גם צריכה את המקום שלך.

סתם מחשבה שעלתה לי, את יכולה למחוק כמובן.

[שמחה_בחלקי*]

סתם מחשבה שעלתה לי, את יכולה למחוק כמובן.
מה פתאום למחוק? גם לי עלתה המחשבה. בעצב רב.
איך אני עסוקה בו ובתגובות שלו אלי, במקום להיות עסוקה בחיים שלי, עם בן זוג אוהב לידי והבת שלי ואולי אפילו הרחבת המשפחה שלי...
עצוב לי הבוקר...

אתמול התקשר בערב כדי לבקש שאמסור משהו בגן. התעניינתי איך עברה הברית, איך הוא, היא וכו'.
אחרי כמה דקות שאלתי אותו אם קרא את המייל שלי לגבי מה שהיה אצלם בשבת.
אמר שקרא. ושקט.
הוסיף אחרי דקה שדרך המיילים הוא לא אוהב לתקשר.
אמרתי לו דברים קשים, סכר של כאב וכעס נפרץ. שההתנהגות הלא רגישה שלו רק גורמת לי לחסוך במעשים שבאים לטובת הענין.
שגם זוגתו לא כזו רגישה כמו שהוא משווק אותה.
מיד התחיל לגונן עליה ואמר שזה הוא, ובאמת לא שם לב, אבל שהתגובה שלי לא פורפוציונאלית.
אני התפוצצתי עוד יותר, ואמרתי לו שאני לא מתכוונת לשתוק יותר, כמו שעשיתי בשנים שהיינו יחד (בעצם לא ממש שתקתי, אבל לא חשוב) על ההתנהגויות שלו ש'הוא לא שם לב' אליהן. שנמאס לי וזה גובה את מחיר ההתרחקות שקשורה גם לבת שלנו...
הוא כעס בתורו, ואמר שהפרשנות שלי צבועה בכל הכעס על השנים שהיינו יחד, ולכן היא כל כך מאסיבית וקשה.
שהוא חווה המון ביקורת ממני - מה שאישרתי מיד, שאני אכן מבקרת הרבה מההתנהגויות שלו לאחרונה. הביקורת עליו סוגרת אותו.
שאלתי אותו אם שם לב שאת המייל שכתבתי לו כתבתי עם לקיחת אחריות מלאה על הרגשות שלי, מבלי לבקר/להאשים אותו...
בקיצור, לא אמשיך בפרטים המייגעים, אבל השיחה נגמרה רע.

אחרי דקה שלח לי מייל. שהוא מתנצל. שההתנהגות שלו באמת לא לקחה אותי בחשבון ושהוא לא היה מספיק רגיש אלי.
שאני צודקת. שהוא רצה להתיחס לדברים ופשוט לא ידע איך.
הוא כתב עוד שהמאמצים ששנינו עושים כדי ליצור עבור הבת שלנו את מארג החיים המיטבי מאוד חשובים לו והוא מוקיר כל צעד שאני עושה וכל כאב שאני חוצה.

לבסוף הוסיף, שלעיתים הוא מתקשה לפגוש את הכאב שלי ואז זה יוצא לו בהפוך - כמתקפה.
שהוא נמנע מלהרגיש את כאב האשמה שהוא חווה.

זה פתח לי את הברז סופית.
אנחנו עוד נפרדים אחד מהשני, למרות שהוא כבר חי את חייו במשפחתו החדשה.
זה ברור לי.