פתח לשינוי

לאט לאט אורי, אנחנו לא צריכות למצוא את כל הפתרונות עכשיו או אולי אי פעם. אני שוב ושוב מגלה שכשאני מצליחה באמת לוותר על הנסיון לשנות את הדברים ואת המציאות היומיומית שלי, דווקא אז חלה רגיעה והכל משתפר כאילו מאליו. לא אחת אני מוצאת את עצמי מזמזת בקול את שלמה ארצי: "אני נכנע נה נה נה נה נה איך אני נכנע לך...."

ולגבי הקשה והמורכב - הדיוק היום דיברתי על זה עם גיסתי וסיפרתי לה שהשבוע מצאתי את עצמי אומרת בפני אנשים ובקול שבאופן כללי האמהות קשה לי ובכל זאת אני בוחרת בה שוב ושוב, זה לא דבר שקל לי לעשות זה מאתגר אותי ולוקח אותי לקצוות ומעורר הרבה הרבה עבודה פנימית וכו'. יש איזה אשליה מערבית אולי שסוברת שכל הזמן צריך להיות לנו קל וסבבה אני לא חושבת שזה באמת פוגש את המציאות וגם אם זה נכון לחלק מהאנשים, מההיכרות רבה השנים שלי עם עצמי אני מתחילה להבין שזה מה שיש. מורכבות, על כל גווניה, עם היתרונות ועם החסרונות...

אנחנו לא צריכות למצוא את כל הפתרונות עכשיו או אולי אי פעם.
כמה שזה קשה לחיות את העכשו ולא לדאוג לעתיד כל הזמן. יש לי איזה רצון שהעתיד,לפחות זה החומרי,יהיה פרוש לפניי בבטחון. וכל הזמן יש אי ידיעה כזו, שנים שאני מחליפה מקומות עבודה ולא יודעת את מקומי, ועכשו בכלל עצרתי ועזבתי. גם דירות החלפנו די הרבה. לא גרנו בדירה משלנו ועדיין אנחנו דואגים על זה, שאיך בכלל נוכל לאפשר לעצמינו אי פעם, עם קשיי הנדל"ן העצומים בארץ,ואני עם הקושי התעסוקתי שלי. והידיעה הזו שכל הזמן אנחנו גרים במקום לא שלנו,וכל הזמן אנחנו על סף עזיבה,מקשה כל כך. וכל הזמן אפשר להעזיב אותנו,וזה גם קרה בעבר. וקשה לחיות בתודעה הזו, של בינתים. (עכשו פחות סביר שיעזיבו אותנו,אבל מי יודע). ולחיות את הבינתים בלי לחשוב ולתכנן כל הזמן את המחר,זה קשה לי כל כך. אבל יודעת שזה דבר לשאוף אליו, רק שזה בסיסמא.

אני מסתובבת פה בבית חצי ערומה בגלל החשד שלי שיש לי פטריה בפיטמה ואני רוצה לאוורר כמה שיותר את המקום. כי מהצהרים ועד מחר בערב מחכה לי הרבה זמן להיות לבושה ומזיעה,לצערי. כי לא נהיה בבית. ואני עכשו בין רופאים,עוד לא ממש מצאתי את עצמי עכשו,אז לא ידעתי לאן ללכת כדי לבדוק את העניין.ואני בכלל לא בטוחה מה עם הקטנה ואם גם לה יש פטריה או לא. לא נראה לי שהיא מתלוננת.
בינתים מנסה את מה שיש לי בבית. אבקת אצידופולוס, לימון. יש לי גם שמן עץ התה אבל מפחדת לשים על הפיטמה את זה. וכואב להניק בצד אחד,למרות שפחות נורא מאתמול

היו לי מחשבות על קושי ועל התמודדות עם קושי
על קושי מפרק, כמו שהיה לי בעבודה,שגם אליו יש הסתגלות,אבל הוא ממשיך לפרק ולהיות איום ונורא וקשה.
ועל קושי שכן בונה,אולי כמו שיש לי עכשו עם הילדים. שאפילו שמאוד קשה לי אני בכל זאת רוצה בזה,אני כן מתמודד,כן יש התרגלות והסתגלות אבל לטובה,באופן שכן מפחית את הקושי.
ואיך שאני באופן כללי בחיי מכירה בעיקר את הקושי המפרק, כל דבר חדש שחוויתי היה מפרק, אולי רק אחרי הרבה זמן הוא בנה משהו,לפעמים,לא תמיד. אז בחוויה שלי קושי הוא דבר איום ונורא ומפרק (יחד עם זה שכל דבר הוא קושי,בעיקר כל דבר חדש.

תפילה_לאם

אני מאז המילואים בכלל לא עם רשימת מטלות מסודרת בכלל, לא מפורטות,ולא לא מפורטות. לקחתי חופש. (וכנראה עוד לא מצאתי את המיקום שבו אניח את רשימת המטלות הזו אז זה נדחה לו. כי היה לי מקום קבוע בבית הקודם. תרוצים תרוצים
לא התכוונתי לרשימה כמטלה בפני עצמה. אם זה מעיק עלייך - תעזבי.
פשוט זכרתי שהצגת את הסיפוק שבלפרט כל תת-מטלה ולראות אותן מחוקות בסוף היום.

אולי אפשר לקבוע עם בעלך בוקר שבועי שהוא יוצא מאוחר? ולהגיד לו "תודה רבה"! @}
וגם יום אחד שהוא חוזר מוקדם?

_לא התכוונתי לרשימה כמטלה בפני עצמה. אם זה מעיק עלייך - תעזבי.
פשוט זכרתי שהצגת את הסיפוק שבלפרט כל תת-מטלה ולראות אותן מחוקות בסוף היום._
לא לא, לא תפסתי את זה כך בכלל
להפך,אני לגמרי בסדר עם עצמי (לשם שינוי) בעניין הזה, מודעת לזה שעברה עליי מהפכה קטנה, שלוקח לי זמן להתארגן מחדש, ומסכימה לזה-נותנת לזה להיות לקחתי חופש.
מאז שקלטתי שחלק מהאיטיות שלי קשורה בסוג מסויים של פרפקציוניזם (בחיי שבחיים לא חשבתי שאומר על עצמי את המילה הזו), זאת אומרת שאני חייבת שהכל יהיה מאורגן ולא אשכח אף פרט, אז מאז אני מנסה לאפשר לעצמי משהו אחר: להיות לא מתואמת עד הסוף, ולחיות עם זה ששכחתי משהו. להיות לא יעילה עד הסוף,ולקחת בחשבון שאצטרך לשלם על זה מחיר באיזו דרך.
למשל שאין לי רשימה מסודרת של מה צריך לקנות,והייתי בקניות ולא היתה לי רשימה אז שכחתי חלק מהדברים. ואני חיה עם זה.
לדוגמא:אני תמיד משתדלת לקנות בגדים לילדים בסוף עונה כדי לקנות דברים באיכות טובה ובזול יותר. ותמיד לחגים אני עושה את זה, קונה בסוף הקיץ שמלות יפות במחיר זול יותר,מעט יותר גדולות ושומרת לראש השנה לילדות. השנה לא קניתי כמעט כלום בסוף עונה, בחלקו זה היה דוקא כן יעילות (הבן לא עולה במשקל בקצב מהיר כל כך, אז בגדים משנה שעברה עדיין מתאימים לו ואפילו גדולים עליו, והלואי ואתבדה ובשנה הבאה פתאום הכל יהיה קטן עליו. והבת אוהבת דבר מסויים כשקונים אותו,אבל אם עוברת חצי שנה אז היא כבר משנה את טעמה ולא מעונייינת. זה יכול לקרות גם אחרי שבוע,למען האמת. אז חבל לקנות מראש. והקטנה יש לה כל כך הרבה בגדים מאחותה,כמעט חדשים וגם מתנות שקיבלה בלידה). אבל גם רציתי לקנות מעט בגדים בסוףעונה, דברים יפים במיוחד,או לראש השנה, ולא הצלחתי, כי הייתי כל כך עמוסה שפשוט ויתרתי על המאמץ (היעיל הזה) והחלטתי שאשא בתוצאות מה שיהיה,אסתדר. ושחררתי את זה. וזה היה טוב. וברגע האחרון כמעט קניתי שבוע שעבר שמלה לבת- נורא יפה שהיא נורא שמחה בה,ואפילו לא היתה יקרה. אז שמחתי שלא עשיתי מסע כדי לקנות בסוף עונה.
טוב,זה היה מאמר מוסגר

אבל יש איזה חוק מסויים ,נדמה לי, שאומר משהו על 90%/10% או משהו כזה. ש90% מהזמן אתה עסוק ב10% מהלקוחות ו10% מהזמן אתה עסוק ב90% מהלקוחות. משהו כזה.
אז אני מזמן הבנתי שככה זה בהתארגנות של כל מיני דברים. למשל לארוז: 10% מהזמן לוקח לארוז 90% מהדברים ועוד 90% מהזמן לוקח לארוז 10% נוספים שהם הדברים הקטנים האלה שנוטים לשכוח ושלרוב לא נורא ואיום אם שוכחים,אבל לפעמים זה נורא חסר, ובשביל לזכור את כל הדברים שראוי לא לשכוח כדי שיהיה מקסימום נוח (יצא לי חרוז), אז צריך להשקיע הרבה זמן בלחשבו על הדברים האלה כדי שלא לשכוח אותם. ולכן לוקח לי כל כך הרבה זמן לארוז ואני שונאת לארוז, אבל תמיד אני כל כך מאורגנת ויש לי הכל הכל, עד שרוך נעל, לא שוכחת כמעט דבר. אבל... האם עוגמת הנפש שיחסר לי פריט מסויים שווה את עוגמת הנפש על כך שאני כל כך שונאת לארוז וזה עושה לי רע? זו שאלה.
וככה בעוד הרבה דברים, גם בעבודה אם אני חושבת על זה, כשכותבת מסמך שצריך להגיש, 10% מהזמן לוקח לי לכתוב 90% מהמסמך, ו90% מהזמן לוקח לי לכתוב ולדייק את ה10% הנוספים, עם כל מיני תיקונים ושיהיה עד הפרט האחרון (שאקבל אחר כך פידבק לעתים:איזה יופי כתבת,כל כך ברור, מובן,מפורט. אבל האמת היא שלא תמיד משתמשים במה שאני כותבת ולא תמיד זה נצרך עד כדי כך לדייק. ויכול להיות שמשהו פחות מושלם גם כן היה מתקבל ומספיק בהחלט, ואולי חבל על האנרגיות). הרבה לאחרונה אני עסוקה בחשיבה על סדרי עדיפויות ומה עדיף ממה, וזה שיש מחיר לכל דבר והשאלה איזה מחיר רוצים לשלם. זה די בתיאוריה כרגע,אבל חושבת שמדי פעם זה פוגש את המציאות. והלואי ואצליח קצת להעביר את זה לפסים כאלו ולהשלים עם זה.

למרות שכן אשתדל להכין רשימה בכל זאת,זה לא איזה אידיאל כזה לחיות בלי רשימות ובלי סדר.רק לאפשר לעצמי להרגיש מה זה כשלא הכל מאורגן וזה שאפשר לחיות עם זה. ולא לאלץ את עצמי לעשות את הרשימה הזו כשלא מתאים לי כרגע מסיבות שונות. כי זה גדול עליי ועל האנרגיות שלי, ואולי אשלם מחיר יותר כבד,אנרגטי,אם אהיה אדוקה עם רשימות כרגע כשאני צריכה לנשום. (זה יכול גם להקל לפעמים, ולהוריד נטל כשכן מכינים רשימה, תלוי מתי).
וזה קצת מוזר לי. כי הרי תמיד כולם הולכים לכיוון של להיות יותר מסודרים,יותר יעילים,לחשוב על פטנטים ושיטות איך להתייעל, ואני עושה תהליך הפוך. לא ממש הפוך,אבל מנסה להיות פחות יעילה,כדי שישארו לי יותר אנרגיות.

מגילה שלמה כתבתי, פשוט כי פתאום נפתח לי הפתח להסביר משהו.

_אולי אפשר לקבוע עם בעלך בוקר שבועי שהוא יוצא מאוחר? ולהגיד לו "תודה רבה"!
וגם יום אחד שהוא חוזר מוקדם?_
זה יוצא לפעמים שהוא יוצא מאוחר יותר,ואז זה כזאת הקלה.
הלואי והיה אפשרי שבכל יום שהוא חוזר נורא מאוחר,זה יהיה גם היום שהוא יוצא מאוחר יותר ונמצא איתי בבוקר,אבל זה לא תמיד מתאפשר מכל מיני סיבות.
אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להתמודד עם זה שהוא לא נמצא . לא להכנס לסטרס עצום כל כך. צריכה לחשוב איך. כי זה בהחלט קורה הרבה יותר מאז שעברנו דירה. למרות שזה קצת התאזן, בתחילה זה היה יותר כי הוא בדיוק חזר ממילואים אז היה לו יותר דברים ועומס בעבודה,ועכשו זה ירד.

אני לומדת לאט לאט להתמודד עם הבקרים,למרות שאני מתוחה בפנים,אבל מתמודדת ופחות מפוחדת ופחות קשה לי מבעבר (כנראה בגלל שאני לא עובדת גם,או לפחות זה מה שאיפשר לי ללמוד את זה)
עם ערבים כבר התמודדתי בעבר,אבל תמיד זה היה סיוט וקשה, ולא מצליחה להתמודד עם זה, נפשית

לא נראה לי שזה פטריה, נראה לי שזה שלפוחית אולי שהתפוצצה
זה פצע,די כואב,אבל משתפר. אני מורחת שמן קוקוס. מזל שהילדה שלי מספיק גדולה לזה
רק שזה באמת קשה ככה להניק כי ההנקה כל פעם מחדש פותחת את הפצע ומאוד מכאיבה,אפילו בשינוי תנוחות. אז יצא שהפחתתי את ההנקה מהצד הזה והגברתי בצד השני,מקווה שלא יזיק

שוב היה ערב לא קל, אני מוצאת את עצמי רוצה לצרוח וכל כך מיואשת בערבים שבהם אני לבד. אני מסה להקל על עצמי,נותנת להם לאכול משהו שהם אוהבים,מרשה להם לראות סרט לפני השינה. מקלחת חפיף בלי ראש. ועדיין-כל כך קשה לי להרדים את כולם בבת אחת,כי הם לא הולכים לישון בלי תשומת לב אישית,והתשומת הזו היא על חשבון האחרים,כך שבינתים האחרים מתעוררים.
הסרט לא הלך טוב כי היתה בעיה באינטרנט,אז מה שהיה אמור לקחת חצי שעה לקח כמעט שעה וחצי והלכו לישון מאוחר. הקטנה נרדמה קודם וכמובן התעוררה לצרוח בדיוק כשהגדול יותר גם צרח בעצמו. והתפתלה במנשא ולא רצתה,בסוף הסכימה במנשא השני, ולמזלי הגדול יותר הסכים שאסתובב סביבו ולא אשב לידו (מה זה השתדלתי להתאפק כשהוא צרח, וצרח בכוונה כדי למשוך תשומת לב) .
בקיצור,סיוט כל פעם מחדש לעשות את זה לבד, שלא לדבר על זה שבבוקר צריך לתלוש אותם מהמיטות כי ישנו מאוחר.
ואני צריכה לשנות גישה, אי אפשר שזה יהיה כל כך שגרתי שאני נמצאת איתם לבד בערב אחת לכמה ימים ועדיין לסבול כל כך. ולהיות בסטרס כל כך, ולכעוס על כל העולם.

תפילה_לאם

זה לא איזה אידיאל כזה לחיות בלי רשימות ובלי סדר.רק לאפשר לעצמי להרגיש מה זה כשלא הכל מאורגן וזה שאפשר לחיות עם זה
הזכרת לי את ההמלצה של הרמב"ם, אם אני זוכרת נכון, ללכת לקיצוניות ההפוכה כשרוצים להתאזן ולהגיע ל"שביל הזהב".

הערב נשמע קשה.

רעיון קטנטן: להגדיר שצופים במחשב משך זמן מסוים, גם אם הסרט לא נגמר עדיין. אצלנו בעלי הורדת תכנה טיימר/ סטופר. מכוונים את משך הזמן שהוחלט והטיימר מצפצף (ומשמיע קולות נפץ P-:) כשהזמן תם.

יש מצב להרדים את כולם בשכיבה משותפת (אפילו במיטת ההורים) ולהודיע להם מראש, שאחר כך יועברו אחר כבוד למיטותיהם? יירדמו יותר בקלות ככה?

יש מצב להרדים את כולם בשכיבה משותפת (אפילו במיטת ההורים) ולהודיע להם מראש, שאחר כך יועברו אחר כבוד למיטותיהם? יירדמו יותר בקלות ככה?
ממש לא
הגדולים מפריעים אחד לשני, הקטן לא מפסיק לדבר ולקשקש, הגדולה מנסה להרדם וכשלא מצליחה גם היא נכנסת לקטע של לקשקש.
והקטנה לא נרדמת בשכיבה במיטה סתם כך, או שהיא יונקת או שהיא במנשא.
זה צרכים רבים מדי ומגוונים,גדול עליי כל כך לנסות להשביע את צרכי כולם.
(היתה תקופה ששני הגדולים כן יכלו לישון יחד כשאני לידם, אבל היא חלפה לבלי שוב)
הגדולה כבר נהייתה קלה יותר בעניין,אלא אם היא נכנסת לאיזה קטע. אבל הקטנים,בלתי אפשרי איתם יחד.

כמה מחשבות על בעלי
קשורות לכל המעבר הזה
שנים שאני כועסת עליו כל כך,בלי ממש ותמיד להודות למה. אבל היתה לי תחושה כל הזמן שזה שרע לי כל כך זה אשמתו. שבגללו אני עובדת במקום שלא טוב לי בו,שבגללו אני חייבת לעבוד. שבגלל הגישה שלו בכלל הכל ככה נראה כמו שהוא נראה. ושבגדול-בגללו אני סובלת. כמובן שאי אפשר להודות בזה כי זה היה ממש לא משהו ישיר.
עכשו כששינינו מקום מגורים והוא הלך איתי לפה, למרות שממש לא היה לו קל, ועדיין לא פשוט לו בכל מיני מובנים, ועדיין הוא מתגעגע למקום הקודם, ואני מרגישה כל כך הקלה, למרות שקשה לי גם כל מיני דברים,אבל יש בי הקלה מאוד גדולה, האיום העצום והענק הזה שהעיב עלי חיי במשך שנים יצא מחיי, לעת עתה לפחות. ובתוך כל זה גם התפוגגה לה ההאשמה מול בעלי, ויש מין תיקון כזה,שהנה הוא הסכים לבוא איתי לפה,בשבילי. הוא לא אטום (למרות שבהחלט הוא לא מבין,עדיין,ולא נראה לי שיבין את זה גם בעתיד) הוא מבין (בשכל) שקשה לי,שומע את הפתרון שלי ומסכים לשנות, כי אני אומרת שאני לא יכולה יותר. זה תיקון לתחושה העמוקה הזו של שנים שהוא לא רואה אותי ואת הקושי שלי,שאני טובעת לגמרי,חיה בתחושה איומה יום יום,והוא לא עושה כלום,ולהפך ברור לו שאני צריכה לעבוד והוא לא מבין מה הקושי שלי בכלל.
ופתאום האשמה שלו כל השנים מקבל תפנית אחרת. פתאום אני מבינה שאני צריכה לקחת אחריות על הקשיים שלי,ולא לצפות שתגיע ישועה מבחוץ מכיוון מישהו שלא מבין בכלל מה הבעיה,ברור שאין לו שום דרך לעזור לי או להציע שינוי. אני צריכה לקחת אחריות על השינויים. והוא, יש סיכוי שיהיה מוכן ללכת איתי אם אומר שזה מה שאני צריכה ולא יכולה אחרת,אם אומר שאני סובלת. זה אחריותי למצוא פתרונות,לא לשבת ולחכות שמשהו יפול אליי, גם לא להתקע במקום ולהרגיש שאני זועקת בלי קול ואין מושיע. אין לי מספיק מילים להגדיר אבל זה הגדיר משהו ביחסים בינינו,ביחסים זוגיים בכלל אולי,ואולי ביחסים בין אנשים בכלל. וגם משהו על עצמי ועל הפאסיביות שלי,ועל הציפיה שלי שהישועה תבוא מבחוץ, ועל הכעס שלי וההאשמה שלי את האחרים כשזה לא קורה. וכבר חוויתי את זה בעבר עוד לפני הזוגיות הזו. וגם מפנה לי מקום פשוט יותר לאהוב אותו, לכעוס עליו על הדברים הקטנים של החיים (למה הוא לא מסדר קצת את הבית והכל מבולגן כל הזמן?), על הדברים הלא חשובים,שאפשר לחיות איתם, ולאהוב אותו בלי להרגיש שהוא מזיק לי ואטום אליי, בלי לחיות איתו בתחושה אמבווילנטית כזו. ואני אכן אוהבת אותו, ומשהו אחר קצת צמח בינינו, מצדי לפחות, מצדו בעצם לא השתנה דבר.
וגם פתאום כשאני נושמת לרווחה אני מגלה איך אנשים אחרים חיים. "אה,אז ככה מרגישים כשאין איום גדול ומפחיד על הלב כל הזמן. אז באמת יש אנשים שמצליחים לנשום וככה זה מרגיש, ויש אנשים שחיים מיום ליום עם קשיים כמובן,אבל מתמודדים איתם-ככה זה מרגיש להתמודד עם קושי שאתה יכול לו. ככה זה מרגיש להתמודד עם יום יום שגרתי ולא רק להרגיש בהשרדות.
(ואני לא מבינה את עצמי,בחיי שאני לא מבינה. מה כל כך נורא היה שם אז?מה?? )

ובתוך זה לאט לאט אני מקבלת את זה שאני בבית,ושאני לא מחפשת עבודה כרגע, ואפילו נדהמת על עצמי פתאום,איך זה שיש לי אפשרות כלכלית כרגע לזה,לתקופה מסויימת ואני לא אנצל את זה??מה אני פראיירית ללכת לעבודה ולהשאיר את הקטנה שלי אצל מישהו אחר כשיש לי הזדמנות שלא לעשות זאת סוףסוף? (כי יש את הקולות האלה של הסביבה שמתפלאת שאני עם כזאת תינוקת גדולה(?!) בבית ולא חוזרת לעבודה, ויש את הפחדים שלי מתוכי על מעמדי המקצועי וההתקדמות המקצועית,בעיקר מבחינת השכר,שנעצרת לי - שזה עיקר הקושי שלי. עם דעות הסביבה אני מתמודדת)

הקטנה ישנה שעתיים רצוף(!!) בעגלה, עם מעט נענוע בשלב כלשהו.
נס!

גם היום היא ישנה שעתיים (עדיין ישנה). שוב הרדמתי במנשא והנחתי בעגלה,ואם היא מתעוררת אני טיפה מגלגלת אותה והיא נרדמת חזרה.
וגם השבוע היו שתי נסיעות ארוכות של לפחות שעה וחצי כל אחת, הרדמתי אותה לפני ושמתי בסלקל והיא ישנה כללל הנסיעה.
בעבר אם הייתי מרדימה אותה ומניחה אותה בסלקל או בעגלה מיד היא היתה מתעוררת ועכשו היא נשארת לישון, איזה יופי לי ולה (כשישנים טוב גם רגועים ומשחקים יותר בכיף אחר כך)

שתהיה שנה טובה.אמן

ואוו ! מדהים. כל הפוסט שכתבת על בעלך - בדיוק אתמול בלילה שמעת שיעור של גידי דבוש (באתר של לב הדברים, תחת הכותרת "להיות מלך") שדבור בדיוק בדוק את כל מה שכתבת. הוא הדגש מאד את המקום הזה של להתקרבן ולהאשים אחרים (בן הזוג...) בקשם שלנו ואיך הפתצרון חיב להיות לקחת אחריות. מדהים אותי שכתבת את כל זה ככה שר מעצמך. תראי לאיזה תובנות גדולות את מגיעה !

וכמה כיף שדברים קצת נפחם עם הקטנה וקצת נרגעים בתוכך !

מאחלת לך ולקריך שנה טובה, שנה של התפתחות והרבה הרבה נשימה

(לגבי ההרדמות אן לי הרבה תובנות זה היה אחד הדברים הכי קשים כשהאיש היה בחו"ל, נסתי בעיקר לא להאבק בזה ולבוא לזה במין הכנעה בלי לחשוב מתי אני כבר אוכל להתקלח או לנשום רגע בל שכולם סביבי... )

תפילה_לאם

(היתה תקופה ששני הגדולים כן יכלו לישון יחד כשאני לידם, אבל היא חלפה לבלי שוב)
חלפה אבל יש סיכוי שעוד תשוב! @}

ואני אכן אוהבת אותו, ומשהו אחר קצת צמח בינינו, מצדי לפחות, מצדו בעצם לא השתנה דבר.
אפילו אם השינוי מתבטא רק אצלך - במוקדם או במאוחר זה ישליך עליו.

_אני אכן אוהבת אותו, ומשהו אחר קצת צמח בינינו, מצדי לפחות, מצדו בעצם לא השתנה דבר.
אפילו אם השינוי מתבטא רק אצלך - במוקדם או במאוחר זה ישליך עליו._

האמת שאמרתי שמצדו לא השתנה דבר מהצד החיובי של העניין, הוא היה בסדר גם קודם , אין לו את אותם הזרמים התת קרקעיים שלי יש, היו, עכשו נרגעו. אצלו אם יש חוסר שביעות רצון,כעס,זה יוצא,נאמר,נגמר. לרוב-יש אי הסכמות ששנשארות בינינו, והוא בדרכו יודע דוקא טוב יותר ממני לקבל דברים כמו שהם,ככה.

עצובה קצת שנגמר החג
פתאום זה מעלה שוב את הפחד מלהיות אחראית לבד ללא שותף מספיק נוכח למשך רוב שעות היום
והבן שלי שעברו עליו כמה ימי חופש מהגן,לפתע הודיע שהוא לא הולך לגן, וזה אחרי שהוא כבר התרגל והתחיל מאוד לצפות וליהנות ללכת לגן. ופתאום שוב הסתגלות,והקושי של לעבור את זה לבד, בלי בעלי כל בוקר מחדש.
היה מאוד נחמד להיות יחד כל ימי החג ושבת

אני כן מתרגלת קצת לבית הקטן הזה, למרות שמאוד מעייף אותי לסדר אותו כל הזמן, כי ברגע שמבולגן אי אפשר לדרוך. וקצת מעצבן גם שכך,כי יש משהו בבית מסודר כל הזמן שלא עושה טוב לנשמה, בודאי לא הלחץ על זה,אבל צריך שיהיו משחקים מפוזרים קצת לא? לא כדאי לאסוף מיד כל דבר כי אולי הם ירצו שוב לשחק? וגם מה הטעם לסדר ואז להוציא שוב? בכלל, הסדר הזה נותן תחושה של עדיף לא לשחק בכלל כי זה יבלגן.
יש בי כל מיני מחשבות על העניין הזה,ואיך מתמודדים עם בית קטן (לא שתמיד היה לי בית גדול,אבל לא עד כדי כך קטן)
אני ממשיכה בדרכי שלכל דבר יהיה את מקומו הידוע,וזה עוזר,לוקח פחות זמן להשליט סדר בבית.
היום סגרתי עוד איזו פינה פה שדחיתי ודחיתי,וקצת הקלה.
והנה אני מרגישה שכדאי שתהיה לי רשימה יותר מסודרת של מה עוד צריך לעשות כאן,שיהיה לי קו מנחה. רק צריך להיות ברור לי איפה להניח אותה.

תפילה_לאם

הבן שלי שעברו עליו כמה ימי חופש מהגן,לפתע הודיע שהוא לא הולך לגן
גם אצלי, אבל בסוף נפרד ממני בן רגע. מצד שני, אמרתי לו שמחר (יום של הגננת המשלימה) אאפשר יום חופש.
קחי את כל הזמן שעד אחרי שמחת תורה כתקופת הסתגלות: כל בוקר שיתחיל בקלות - ראי כבונוס.

רק צריך להיות ברור לי איפה להניח אותה.
על המקרר, לא?

על המקרר, לא?
על המקרר לא נוח,מועד ליפול ולהמשך כל הזמן. לי יש רשימות ארוכות ומפורטות על דף גדול לא איזה פתקון קטון,צריך מגירה או מדף להניח
אבל הוחלט על המגירה התחתונה שלי
החזרה לגן עברה בסדר,סיכמנו שאני נשארת קצת איתו ואז הוא אומר לי שלום, והוא עמד בזה יפה. כמובן היו עוד ילדים כאלו שלא היה להם קל אתמול
מה יהיה לנו אחרי סוכות? שבוע וחצי חופש (גם אני אצטרך הסתגלות כי בעלי בחופש כל החג)

מחשבות מעופפות שטוב לי ככה,הלואי ואף פעם לא הייתי צריכה לעבוד
מנסה להעביר את עצמי שינוי תבניות,חשיבה דרך מסגרות אחרות,פחות מקובלות סביבי,אבל קיימות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חושבת לעצמי מחשבות
שמצד אחד כן טוב לי עכשו, רגוע לי ואני מרוצה ממה שיש,למרות שקשה לי ועמוס לי
ומצד שני אני עכשו אותו דבר כמו שהיה קודם אבל הפוך
כשעבדתי היתה לי תחושה שכלום לא יכול לעזור לי ולהקל עליי, אז בשמנו בעלי היה מאוד מעורב ועשה המון, המון בבית והמון עם הילדים, והיה מסדר את עצמו ממש לפי הצרכים שלי ומה שאני צריכה, בהמון נקודות של החיים, והרבה בחלקים הטכניים שלהם. ואני הרגשתי שכלום לא יכול לעזור לי ולהקל עליי,שכל עוד אני עובדת אז אני פשוט חיה בסיוט וקשה לי כל כך, ואני תחת אימה גדולה כל כך שכלום לא יעזור ולא יקל,למרות שבעלי כל כך משתדל.
ועכשו ההפוך זה שגם כשקשה לי,אני אל מתלוננת על המצב, מעדיפה ככה, גם אם ממש קשה לי ועמוס לי לי ואני לא מצליחה ולא מספיקה, ואני לבד כל הזמן עם הבית ועם הילדים ובעלי רחוק ופחות שותף,למרות הכל- אני מעדיפה ככה, העיקר העיקר שלא צריכה ללכת לעבודה. שוב האימה מצדה השני. הכל עדיף בעיניי, רק לא ללכת לעבודה. אז אני אשתוק ולא אתלונן על כך שקשה לי לבד (אני כן מתלוננת,אבל לא מתלוננת על כך שהוא לא נמצא,אלא על הקשיים שהיו לי עם הילדים), העיקר שלא חייבת ללכת לעבודה. זה שווה הכל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וגם משתדלת להקשיב למה שרסיסים אמרה וממתינה,נותנת זמן. אולי משהו יוולד בי. אני הרי נפתחת למשהו חדש בחיים,לומדת מה זה אומר לא לסבול ולא לחיות בתחושת איום תמידית, וזה חדש לי בהחלט, ויחד עם זה אני עדיין חושבת בתוך אותה צורת חיים שחייתי קודם ובאותם הכיוונים, אבל מקווה שזה ישתנה,שאפרוץ קצת. שמשהו יתחזק בי מבפנים. שיגיע השלב שארצה משהו מתוך רצון פנימי ולא הגררות עם החיים.

זאת חתיכת עבודה והרבה פמם לא שמים לב שמשהו השתנה עד שמגיעה איזו התמודדות ופתאם, הופס, אנחנו מגלים שבעצם אנחנו כבר מזמן לא ככה וככה... מבינה ?
וגם אנמגלה עכשו כמה מורכב לי וכמה התמודדויות יש לי כאן במקביל. רק הבוקר פתאם קלטתי שש ל שני בנים מתבגרים בבית ואנ לגמרי לא מבינה מאיפה זה הגיע...

רסיסים אני כל כך מקווה
אני שיניתי את עלילת הסיפור באמצע מבלי לדעת מה סוף הסיפור, מבלי אפילו לתכנן מה סוף הסיפור (הרי אנחנו לא באמת יודעים אף פעם,אבל לתכנן-מנסים). וזה קשה שאין לי שמץ של מושג מה יהיה סוף הסיפור.
מתוך שאני כותבת אני פתאום מבינה שבגלל שכל כך קשה לי שאין לי סוף לסיפור,אז בראש שלי, בלי להתחייב כמובן, בעוד שנתיים אני חוזרת לחיים הקודמים,כמעט בדיוק אותו דבר,ורק מקווה שבפנים ישתנה משהו בגישה שלי לעבודה. ועכשו אני מבינה שהייתי צריכה איזשהו סוף ולכן זה העתיד שמצטייר,אבל לא בהכרח שזה מה שיהיה, אולי יהיה משהו אחר,שאני פשוט עוד לא יודעת אותו כרגע (מנסה לנער את התגובה של בעלי למשפט כזה,ולהכניס את התגובה של אחותי למקום מול העיניים). איכשהו המחשבה הזו מקלה עליי אפילו. שאולי כן יהיה סוף אחר,מתאים יותר אליי. שאולי לא בהכרח אחזור לאותו דבר.
שהדברים פתוחים,גם אם לי מאוד קשה להפתח.

רק הבוקר פתאם קלטתי שש ל שני בנים מתבגרים בבית ואנ לגמרי לא מבינה מאיפה זה הגיע...

הם גדלים כל כך מהר

יותר בקטן,אני מסתכלת על התינוקת שלי ותוהה איך היא אוטוטו ילדה הופכת לי, הרי ממש אתמול היא היתה קטנטנה צרחנית,עוברית, והנה היא כל כך פעלתנית,ובמיוחד התגובות שלה והתקשורת שלה. איך היא צועקת כשהיא רוצה לקרוא למישהו או שמישהו ירים אותה וברור שהיא מבחינתה מדברת (כשבעלי מגיע הביתה היא מתרגשת וצועקת לו,ועד שהוא לא מרים אותה היא לא מפסיקה). איך היא מגלה משהו חדש ומסתכלת עליי כדי לבדוק שגם אני ראיתי וששתינו רואות את זה יחד. איך היא אומרת אממ אממ וזה כל כך נשמע כאילו היא קוראת לי. כמה שאני נהנית מהתקשורת המתוקה הזו (אבל גם כרגיל מתגעגעת לקוטן הזה שרק יצאה מהרחם).

יותר בקטן,אני מסתכלת על התינוקת שלי ותוהה איך היא אוטוטו ילדה הופכת לי, הרי ממש אתמול היא היתה קטנטנה צרחנית,עוברית, והנה היא כל כך פעלתנית,ובמיוחד התגובות שלה והתקשורת שלה. איך היא צועקת כשהיא רוצה לקרוא למישהו או שמישהו ירים אותה וברור שהיא מבחינתה מדברת (כשבעלי מגיע הביתה היא מתרגשת וצועקת לו,ועד שהוא לא מרים אותה היא לא מפסיקה). איך היא מגלה משהו חדש ומסתכלת עליי כדי לבדוק שגם אני ראיתי וששתינו רואות את זה יחד. איך היא אומרת אממ אממ וזה כל כך נשמע כאילו היא קוראת לי. כמה שאני נהנית מהתקשורת המתוקה הזו (אבל גם כרגיל מתגעגעת לקוטן הזה שרק יצאה מהרחם

לגמרי !!!

איזה כיף
הקטנה יושבת כבר על כסא אוכל עם שולחן ואוכלת פירות בחתיכות:-)
מתוקה
היא גם עוד לא קלטה עדיין שאפשר לזרוק על הרצפה ולעקוב איך זה נופל ומשפריץ לכל עבר,ושזה משחק נחמד לראות את אמא מרימה, אז בינתים לא כזה מלוכלך:-) (מחר-מחרתיים,גג)

כמה שאני נהנית מהתקשורת המתוקה הזו (אבל גם כרגיל מתגעגעת לקוטן הזה שרק יצאה מהרחם

כולן מוזמנות לעשות בייביסיטר. נכון שכבר שבעה שבועות, אבל עדיין די עובר.

אבל עדיין די עובר

חמודה את
הייתי שמחה קצת להסניף את הקטנה שלך שנשמעת מתוקה יפהפיה
וכמובן שאני לא מתגעגעת לצרחות (אצלי זה היה משולב עם המון פליטות גם,והמון הערות על פינוק ועל מנשאים:-), אבל לא עם שאיבות אינסופיות וסטריליזציה של בקבוקים)

כולן מוזמנות לעשות בייביסיטר. נכון שכבר שבעה שבועות, אבל עדיין די עובר.

איך מוצאים את הנקודה הזו שבה אני יכולה להגיד בשלווה ושחרור:זה מה שאני יכולה וזהו
ומצד שני שזה באמת יהיה זה מה שאני יכולה ולא ויתור לעצמי
זה מעסיק אותי כל כך
ועכשו אני חושבת שבכל יום מחדש זו מציאת הנקודה מחדש
וגם לא לעשות מאמצי על להשיג משהו אידיאלי שבסוף אני או הילדים משלמים מחיר גבוה יותר (למשל באוכל אני מתלבטת על זה. האם כל הנסיון שלי להקפיד לא יוצא זכרו לגמרי בהפסדו? כי למנוע מהם לאכול ג'אנק, כשכל הסביבה כולל אבא דוחפת להם את זה כל כל כל הזמן, אני לא מצליחה. אז למה המלחמה הזו והחמיצות פנים וחסר שביעות הרצון שהם מרגישים כל הזמן?)

אתמול בעלי חזר מאוחר, כל היום הסתדרנו יופי. הכנתי את עצמי נפשית לזה, היו לי נקודות ביום שתכננתי עוגן שיעזור לי עם הילדים. רוב היום הלך ממש טוב. הילדים העסיקו את עצמם נפלא,שיחקו יפה,קצת ציירו (קצת גם רבו,נו) הסתובבו. הקטנה גם שיחקה יפה ולקטן היה זמן להתרפקות על אמא שחצי נשכבה על הרצפה (הייתי מאוד עייפה). לא היה משבר החזרה הביתה מהמסגרות שלפעמים יש עם אחד או שני הגדולים. ארוחת צהרים במפתיע עברה בסדר ולא ארכה שעתיים וחצי.
גם ארוחת ערב ומקלחות עברו ללא בכי או מריבות. הקטנה נרדמה. הבטיחו ללכת לישון בזמן. הגדולה קיימה אבל עם קצת קושי,לקח זמן. הקטן בכלל לא היה בכיוון, נורא קשה לו לקיים מה שמבטיח. אין קשר עדיין בין שני הדברים. ומשך ומשך,והקטנה התעוררה ולא הצלחתי להחזיר אותה לישון כי הוא לא נתן לי. אז בעלי חזר מאוחר ושניהם הסתובבו. הקטן בסוף בכה עד שנרדם. הקטנה הסתובבה עד שהתעייפה ובסוף הרדמתי במנשא. בעלי היה עצבני,זה עושה לי רע שהוא עצבני. עצבני על השינה,עצבני על כמות הכלים בכיור,עצבני על שלא מספיק כלום. ואז אני נהייתי עצבנית בתוכי איך זה שהוא גם לא נמצא כל היום וגם מסוגל לחזור עצבני על המלאכות בבית,באיזו רשות?
בקיצור,היה יום טוב שנגמר רע. והיה לי מלא מה לעשות שתכננתי לעשות בלילה ולא עשיתי כלום. וכמובן שהיו עייפים היום בבוקר. יש לי פה ערמות כביסה, 3 גיגיות מליאות מליאות. ועוד מלא כביסה לכבס. הוצאתי כבר בגדי סתיו כי כבר צריך לפעמים,וטיפה חורף, תכף נצטרך ,אז צריכה לסדר מחדש ארונות או שהכל יושב לי פה ומסתכל עליי בתוך הבלאגן.והקטנה כבר מגיע לכל מקום ומפחדת שהיא תמשוך את הגיגיות או את הבגדים מתוך הגיגיות. המון בלאגן בתוך הבית ומחוץ לבית בגלל מה שהיה השבוע. ואני מנסה לחיות בתוך זה.צריכה לסדר המון דברים ולארגן, אבל רוצה כן להספיק לארגן לפני סוכות. אבל צריכה לנסוע היום וצריכה גם לשאוב לקטנה כי זה יהיה בלעדיה.
בסוכות מתוכננים הרבה דברים,עם המשפחה בעיקר מכל הצדדים. כיף,אבל רוצה שיהיה פה מסודר,כי אולי יבואו לפה לבקר? וכשמדובר בסדר מהסוג הזה זו מלאכה שלי בלבד, כי מבחינת בעלי הדברים יכולים להשאר איך שהם,לא מפריע לו בעיניים (ובנשמה!) כנראה. או שהוא פשוט לא יודע מה לעשות (למשל עם הכביסה והבגדים הקטנים שצריך להכניס כדי לפנות מקום לבגדים אחרים).
דואגת דואגת ויושבת ולא עושה כלום.

ועדיין יש לי איזה כאב בשד, לא ברור, למרות שפחות מקודם. כאילו היא לא תופסת טוב או שמפעילה ואקום חזק מדי.כואב בזמן הנקה. אולי השיניים? אבל זה לא שהיא נושכת. אבל כואב לי למרות שהחתך שהיה בפיטמה נראה שהתאחה. וגם קצת דקירות בתוך השד לפעמים. אוף .

תפילה_לאם

זה מעסיק אותי כל כך
גם אותי!!
למשל באוכל אני מתלבטת על זה.
לגמרי!!

ואז אני נהייתי עצבנית בתוכי
טוב שרק בתוכך, כי אני מתפרצת ולפעמים על דברים מוצדקים הרבה פחות ואחר כך קשה לי להתחרט ולהתנצל.
מצד שני, חבל שבתוכך, כי כך קשה למנוע את הפעמים הבאות. תהיה לו סבלנות להקשיב ל"היום עשיתי ככה והיה ככה והילדים ככה ו... ונשאר..."?

ועדיין יש לי איזה כאב בשד, לא ברור
אוי, אולי תלכי להיבדק? את מרגישה שמגמת השיפור מספקת?

אוי, אולי תלכי להיבדק?
לא יודעת איפה להבדק. רופא סתם נראה לי לא מבין בזה. אולי צריכה לכתוב באתר של ללל אם יש מקום לשאול שאלות
לא יודעת אם השיפור מספק,אם כי בהחלט זה השתפר. גם לחתך לקח הרבה זמן להסגר, כמובן יותר ממה שלוקח לכל פצע רגיל להסגר,והזכרתי לעצמי כל הזמן שכל פצע רגיל נותנים לו מנוחה ולא נוגעים בו,ולא יונקים ממנו כל כמה שעות. שזה חלק מהעניין בעצם, שהשד הזה כל כך בשימוש שהוא לא יכול לנוח לו קצת. ואולי זה עדיין ההגלדה.

אתמול לא היה לי כוח לומר לו כלום, כבר היה כל כך מאוחר ולא רציתי להכנס לריב,שזה מה שהרגשתי שהיה קורה. אני גם יודעת ומזכירה לעצמי שהעצבים שלו לא מכוונים כלפיי, זה לא שהוא עצבני עליי ומוציא את זה עליי, הוא פשוט עצבני, ואולי מותר לו,הוא עייף, אין לו כוח, הוא לא יודע איך להסתדר עם הילדים ולא מרגיש אוהב את זה ולא מרגיש טוב בזה, הוא בקושי נמצא ממילא, וכשהוא נמצא הוא רק רב על מתי הולכים לישון וצריך לארגן את הבית. חוזר לבית הפוך ולאמא שנגמר לה הכוח. אז ככה זה מרגיש.
אחרי סוכות צריך לעשות סדר עם עניין השינה, לא יכול להיות שהקטן ילך לישון כל כך מאוחר כל יום ויקום בבוקר עייף, הוא בקושי ישן, ומסתובב לו כל הערב בבית. ועכשו גם הבית קטן אז אי אפשר לברוח מזה,הוא ער במרכז הבית ונמצא כל כולו בתוך הבית (זה גם מה שגורם לעצבנות של בעלי,וגם שלי, שאין שקט לרגע)

מה אני אגיד לך מזדהה עם הקשיים שאת מתארת... גם אצלנו עכשו תקופה מאד מאד מאד משברית....

צפוף לי
אני מבקרת בבתים של אחרים ומרגישה שכל כך צפוף לי, זה מתבטא עד רמת הנשימה שלי.

טוב לי כל כך שבעלי בחופש, כך זה צריך להיות, שני אנשים אחראים על הילדים והבית. זה לא הגיוני שאני האחת צריכה להיות עם כל הילדים כל יום לבד כל כך הרבה שעות, זה פשוט לא הגיוני.זה בלתי אפשרי. ככה אני לא לחוצה, ככה אני יכולה להקדיש תשומת לב לילדים גם בנפרד ולא כל היום מכבה שרפות, ככה גם אני מצליחה לנשום (ואני מדברת על משהו פיזי לגמרי, כל כך אני עמוסה שאני לא מספיקה לנשום - בכלל,כנראה הרבה דברים מתבטאים אצלי בנשימה,הנה גם כתבתי למעלה).

ועוד משהו
היו לי כמה חיוכים בלתי מוסברים בימים האחרונים. פתאום חייכתי לי ולא כתוצאה ממשהו ספיציפי. היום פתחתי את סיר תפוחי האדמה וחייכתי, ולא הבנתי לגמרי מה הטריגר, איזו תחושה חמקמקה של 'טוב' שחמקה מיד ועברה לה. אין לי מילים להסביר בכלל, כי זה לא שזה מורגש כל היום שאני מחוייכת וטוב לי, אבל ברגעים כאלה כאילו משהו מפציע ונעלם שוב.
מעניין, ובלתי מובן.

אמא לא מושלמת
לקרוא

טוב לי כל כך שבעלי בחופש, כך זה צריך להיות, שני אנשים אחראים על הילדים והבית. לגמרי לגמרי !!!

היו לי כמה חיוכים בלתי מוסברים בימים האחרונים. פתאום חייכתי לי ולא כתוצאה ממשהו ספיציפי. היום פתחתי את סיר תפוחי האדמה וחייכתי, ולא הבנתי לגמרי מה הטריגר, איזו תחושה חמקמקה של 'טוב' שחמקה מיד ועברה לה. אין לי מילים להסביר בכלל, כי זה לא שזה מורגש כל היום שאני מחוייכת וטוב לי, אבל ברגעים כאלה כאילו משהו מפציע ונעלם שוב. מרגש !!!

אוף
חיכוכים
וממש סתם סתם
(הוא התחיל)
מרגישה שכל היום הזה אני נרגנת וכועסת
היה לי קשה עם הילדים, רבו מלא מלא מלא, כולם עם כולם (זאת אומרת הגדולים ביניהם וגם הציקו לקטנה וגם רבו איתנו)
ובלילה לא נרדמו ולא נרדמו ולא נרדמו, בסוף הגולה נרדמה, הקטן לא, עד לפנות בוקר, ועל הדרך גם העיר את הקטנה ולא נתן לה להרדם בחזרה,לקח לי שעתיים להרדים אותה שוב. בסוף גם הוא נרדם. זה גם גרר חיכוכים ועצבים בינינו.

בכלל,אני צריכה לחשוב למה בכל פעם שהוא לא נרדם (וזה כל הזמן) אז ישר גם החיכוך בינינו עולה, כי תמיד זה עומד שם העניין הזה שהוא חושב שאני 'רכה מדי' איתם, שזה כבר לא קשור עכשו בכלל, כי זה לא שהוא מתכנן להחטיף לו סטירה כדי שישן או משהו, אבל הוא בעמדת הקשוח ואני בעמדת הרכה,כרגיל. ולכן אני אשמה.
אפילו לא יודעת מה מזה זה בתוכי,תחושות אשמה, ומה מזה זה באמת בחוץ ובינינו.

אוף

אורי, חקרת את בעיית השינה של הקטן? אולי יש פה משהו פיזיולוגי? מחסור בהורמון השינה? אולי איזה טיפול אלטרנטיבי יכול לעזור? או אפילו לא אלטרנטיבי?

התחלתי לחשוב על זה בזמן האחרון
התחלתי אפילו לחשוב על בעיות תחושה או בעיות קשב
בלי הרבה מסקנות, רק שכשהיה לו מוצץ פעם היה הרבה יותר קל, ובנסיעות הוא נרדם.

תפילה_לאם

מעניין שכתבת אצל לב שומע על ההספק שלי בתחום הבישול, כי אני מרגישה שהייתי רוצה יותר בתחום הזה, ובוודאי ובוודאי שאני אחוזת התפעלות מכל תאורייך על ההתמדה בטאטוא ובארגון המשחקים והבלגאן הכללי.
כנראה שבכל תקופה יש תחום, שאנחנו מציבות בראש מעייננו, וההספק שלנו בתחום הזה הוא הרב ביותר, וכל השאר חייב "לצאת מופסד".

תפילה_לאם

ורציתי גם לשאול אם את לא גמורה מעייפות.
אפילו אם אני מתכננת לא להיתקע מול המחשב שוב עד אמצע הלילה ומעבר לו, הקטנה מתעוררת, אני מיניקה אותה מול המסך, וגם כשהיא שבה ונרדמת, אני כבר מקורקעת.
ובבוקר חבל לי לחזור לישון, כי אני רוצה לנצל את הזמן. ובצהריים אני נשפכת לפעמים, אבל משתדלת להימנע מזה, כי חבל לי להיעלם מהשטח בדיוק כשהילדות חוזרות מביה"ס.

וכל השאר חייב "לצאת מופסד"
כן
אצלי יש באופן כללי עניין עם ניקיון, יותר מסדר,יותר מבישול. לא שמבריק כל הזמן, בכלל לא. אבל חייבת לשטוף ולנקות שירותים פעם בשבוע. אבל גם בעלי ככה אז אנחנו מסתדרים.
אבל כל כך הרבה יוצא מופסד. אבל באמת שמה שקשה זה שהזמן שלי הוא לא שלי. הזמן הוא של הילדים.וקשה לי לחיות בתחושה הזו. וכתוצאה מזה ההספק בהתאם.
ולגבי העייפות,אני אכן גמורה מעייפות. אבל באמת חבל לי על הזמן, שכמו שאמרתי הוא לא שלי. אצלי הקטנה דוקא ישנה בלילה (קמה לאכול די הרבה אבל חוזרת לישון) נרדמת בשעה נורמלית יחד עם האחים שלה (בעצם,אח שלה לא ממש תמיד ישן בשעה נורמלית:-/) . לפעמים אני חוזרת לישון בבוקר איתה,אבל ממש רק לפעמים כי עד שהיא ישנה בא לי זמן לעצמי, אני אפילו לא מקדישה אותו לבית או משהו. מעדיפה בלילה להקדיש את הזמן לבית, ובבוקר את הזמן לעצמי.
בצהרים אין מצב בשבילי לישון כי הילדים שלי קטנים ולא יסכימו להשאר לבד. אלא אם אשים להם סרט,שזו אופציה שעשיתי בחופש הגדול בעיקר.
לפעמים אני מצליחה לעשות משהו איתה כשהיא זוחלת סביבי (מה לפעמים? לארגן ארוחת צהרים לכולם,וגם להאכיל את הקטנה, וגם לנקות מיד אחר כך את השולחן והכסא שלה וכל הלכלוך שזרקה סביב. וגם להכין שיעורי בית איכשהו, ועוד לשמור על בית מסודר ונקי ברמה כללית כזו,לא הפוך לגמרי. זה המון וגם זה קשה). אם היא לא רוצה להיות בידים אז אני יכולה קצת לקפל כביסה. אם לא,אז דוחה לערב הכל.
מה ששמתי לב זה שברגע שהבית מסודר תמיד (עכשו קצת התרופפתי עם המשמעת העצמית,אז זה לא פיקס כבר. בהתחלה פה לפני שהייתי הולכת לישון מרכז הבית היה מתוקתק,מבריק,מסודר כך שאפשר לארח מישהו באמצע הלילה) , אבל ברגע שהבית מסודר,אז גם בעלי מתרגל לזה ומסדר יותר כי רוצה להחזיר את המצב לקדמותו. ואם אני משאירה קצת מבולגן,לא ממש הפוך,רק קצת דברים לא במקומם,אז הוא הרבה פחות עושה את זה,וגם הוא משאיר את החפצים ככה.

חבל לי להיעלם מהשטח בדיוק כשהילדות חוזרות מביה"ס
אצלי יש התפרקות בצהרים של הילדים,עד שהם מתאפסים. הרבה פעמים יש התפרצויות זעם או ריבים בדיוק בחזרה. ואני משערת שהם צריכים לפרוק מתח מהמסגרות. אחר כך לרוב זה מתאזן והם נרגעים.

אתמול הבן דוקא הלך לישון מוקדם באופן יחסי לעצמו (לא מספיק,את כולם היה צריך הבוקר ממש להעיר לצערי. מקווה שהם יהיו עייפים והיום לפחות ירדמו יותר מוקדם)
בעלי דאג לכך באופן מפתיע,ובלי יותר מדי עצבים.
היום אני לבד עד הלילה מאוחר. וגם בלי אוטו. לא נעים לי לקוות כזה דבר,אבל אני מקווה שלא ירד גשם בדיוק כשצריך לחזור בצהרים.
אני קצת בדאון של אחרי החגים. מפתיע שיש לי את זה למרות שבכלל אני לא חוזרת לעבודה,לפהך יש לי "חופש" עכשו כי הילדים לא נמצאים. אבל אני צריכה שוב להתרגל לחסרונו של בעלי.
למרות שנראה לי שהחופשה עשתה לנו טוב. איכשהו מאז הקיץ והמילואים הוא היה עמוס בעבודה ולא ראינו אותו,והרגשתי שהוא לא פה ולא איתנו, פשוט בכל מובן של המילה,לא פיזית לא טכנית וגם לא רוחנית, מנותק.רחוק רחוק. והחופש בסוכות החזיר אותנו להיות יחד. מקווה שזה יתבטא גם בפועל,וגם אם לא,אז לפחות בתחושה של הילדים,של בעלי,שהוא בכל זאת נוכח. שייך, חלק.
שוב עולות המחשבות של מה הלאה,ואני משתיקה אותן קצת,דוחה,מתעלמת.

אצלי יש התפרקות בצהרים של הילדים,עד שהם מתאפסים. הרבה פעמים יש התפרצויות זעם או ריבים בדיוק בחזרה. ואני משערת שהם צריכים לפרוק מתח מהמסגרות. אחר כך לרוב זה מתאזן והם נרגעים.
איך הייתי רוצה שיהיה לי זמן לקרוא גם אותך באופן סדיר.
רק מעירה שגם אצלי זה היה כך.
היום זה כבר לא, הם קוראים. הם חוזרים ניגשים מייד לספה ושוקעים. ככה נגמרו כל התקפות העצבים.
אם הם מתחילים בטעות לעשות משהו אחר לפני - תמיד מתפתח ריב.
אני דואגת להזמין לערוך שולחן רק כשכבר יש מה להכניס לפה - גם האוכל מרגיע.

באמת שמה שקשה זה שהזמן שלי הוא לא שלי
הזכרת לי משהו שאמא שלי אמרה לי פעם (דיברנו על איזה מעבר הכי קשה - ילד ראשון/שני/שלישי והלאה), שהכי קשה לי היה לה הראשון (ראשונה בעצם, אני P-: ) כי צריך להשלים עם זה שהזמן שלך כבר לא שלך. אם כבר השלמת עם זה אז פחות דרמטי מה בדיוק את עושה בזמן-שאינו שלך-ממילא. אני יודעת שמבחינת התיאור של הקושי זה לא ממש משקף את רוב האנשים, אבל נראה לי שאולי באמת קל יותר אחרי שעושים את ההשלמה הזו. מצד שני, אני שונאת ממש את הביטוי הזה - הזמן לא שלי. לא שזה ממש לא נכון, פשוט זווית כזו מבאסת לראות ממנה את הדברים.
(כתבתי קצת דבר והיפוכו, לא? זה כי גם לי אין תשובות...)

היה צריך להיות "שהכי קשה היה לה", בלי ה"לי".
(כן, נו, פרויד וזה)

(כן, נו, פרויד וזה)

הכי קל היתה לי השלישית
למרות שאובייקטיבית היא התינוקת הכי בכיינית והכי נודניקית והכי רגישה שלי. אבל כבר הייתי מוכנה לזה.
במספר אחד באמת חוטפים שוק מעד כמה זה אינטנסיבי ועד כמה צריך להיות אמא 24 שעות ביממה. במספר שתיים חטפים שוטק מזה שצריך להתפצל ואי אפשר לענות על הצורך של הילד שלך,פשוט כי יש ילד אחר במקביל שדורש את שלו.
ילד שלישי זה פשוט עוד מאותו דבר וזה נורא קשה אבל לא שוק. מצד שני בילדה הזו התייאשתי מלתפקד גם בתור אמא וגם בתור עובדת מחוץ לבית מרוב שזה נראה לי בלתי אפשרי (ועוד כמה סיבות הכריעו כמובן)

_גם אצלי זה היה כך.
היום זה כבר לא, הם קוראים. הם חוזרים ניגשים מייד לספה ושוקעים. ככה נגמרו כל התקפות העצבים_
הלוואי

באמת שמה שקשה זה שהזמן שלי הוא לא שלי

הכי קשה בעולם כולו. ממלכתי תמורת זמן לעצמי. (בעצם עכשיו יש לי זמן לעצמי. הידד! היא נרדמה פתאום.)

_באמת שמה שקשה זה שהזמן שלי הוא לא שלי
הכי קשה בעולם כולו._
האמת שלי זה לא הכי קשה. הכי קשה לי זה העייפות האינסופית והתמידית.
מתגעגעת לשינה טובה, ארוכה ואיכותית (שלא לדבר על יקיצה טבעית).
היום פתאום קלטתי עוד כמה זמן אני לא צפויה לחוות שינה כזו והייתי עצובה פתאום.
טוב, האמת שאולי זה נכנס בקטגוריה של זמן לעצמי.

אורי וכל הנשים מרובות הילדים (כלומר עם יותר מילד אחד) שכותבות כאן, אתן אלופות עולם! לא פחות.
כי לא רק שאתן מטפלות בכמה ילדים אתן גם דואגות לבית ומבשלות. איך אתן מספיקות???
אני, מאז הלידה, בקושי מבשלת, ממש נתק ביני לבין המטבח, וזה חבל כי דווקא עכשיו מאד חשוב לי לאכול מזין (הנקה וזה) ואני פשוט לא מספיקה וגם אם כן ממש ממש לא בא לי לבשל...

תפילה_לאם

חבל לי על הזמן, שכמו שאמרתי הוא לא שלי.
מרגישה שבנקודת הזמן הנוכחית זה לב העניין מבחינתי: שלוח הזמנים שלי מוכתב מבחוץ, ולא רק שאני לא קובעת הרבה ממנו, אלא שבכל רגע יכולה להיות "הקפצה".
אמרתי ל{{}}מיכל בז, שחשבתי על סטרט-אפ: צג קטן, שמוצמד לתינוק, שמונה לאחור כמה זמן נותר עד ההתעוררות הבאה. ז-וז! זה היה יכול להיות מועיל, וכך יכולתי לתכנן את פעולותיי.

וגוונים, דעי לך, שאחרי הלידה של בכורתי היה בעלי מובטל במשך כמה חודשים, ורק פה ושם היו לו עבודות מזדמנות. במשך שנים עשר השבועות של חופשת הלידה שלי ואחר כך במשך כל זמן שלא הייתי בעבודה היינו בבית שני מבוגרים עם תינוקת אחת מתוקה, ולא הצלחנו לשטוף את הבית (אז גרנו בבית שני חדרים). יש עניין של מידת התובענות של התינוק, שמשתנה מתינוק לתינוק, אבל על אף שאני חושבת שהייתה לנו תינוקת, שלא הקפידה להיות כל הזמן נוחה למשתמש, אי אפשר לתות בכך הכול. חלק מהעניין הוא ההסתגלות. כנראה שעם המשך הצעידה בנתיב ההורות (וואו, נעשיתי ציורית

) לומדים לג'נגל (מלשון ג'גלינג, אבל כנראה מתאים גם להישרדות בג'ונגל

).
ורעיונות בקשר לאוכל המזין:

בשלי סיר גדול של מרק - לא חייב להצריך הרבה עבודה, ואת יכולה להקפיא חלק.
אם יש לך ממי לבקש (בעלך? אימך, אימו, חברה קרובה) אמרי, שתשמחי שיצ'פרו אותך מדי פעם במאכל מזין ותני דוגמות. נראה לי שזה עדיין לגיטימי לחלוטין.

אכלי הרבה פרות, ירקות ו{{}}אגוזים* .
חשבי מה כן* היית רוצה לבשל לו היית פנויה לכך, ואם יצוצו לך רעיונות (אנטיפסטי, קינואה, פשטידה, מרק, תבשיל ירקות), אולי תגלי שבזכות ה"תאבון" לבשל, תצליחי בכל זאת להגיע ולממש את הרצון על אף הזמן המוגבל.
@}

בסוף כן נרדמתי היום, מיד אחרי שכתבתי פה הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות. בדיוק הבת שלי צייצה ונראה שהיא מתעוררת,לקחתי אותה מיד בעדינות איתי למיטה ותוך הנקה ארוכה נרדמנו שתינו. כך שבסיכום היום היא ישנה די הרבה (אבל קמה מוקדם)

תפילה_לאם

מצוין. אני נחתי אתה בצהריים כחצי שעה, וזה תדלק אותי לגמרי. קמתי כשאנסטסיה חזרה מביה"ס, ואזמרלדה המשיכה לישון עוד יותר משעתיים! הספקתי לאפות שבלולי שמרים מבצק שהכנתי בבוקר, לשטוף המוני כלים שהצטברו בכיור החלבי מאתמול, לקלף פומליות...

אההההההההההההההההההההההההההההההההההה

תפילה_לאם

מה קרה, אורי? (-)

תפילה_לאם

הייתי צריכה לצרוח
אני עצבנית כל כך
שוב אני לבד כל היום, עד מאוחר
שוב אני מנסה להקל על עצמי כמה שיותר את הארוחות והמקלחות, מוצאת דרכים להתארגן,לקצר תהליכים,לוותר לעצמי. ואז מגיעה ההרדמה וזה פשוט אבוד. אין לי סיכוי. אני לא יכולה להרדים את הילדים לבד,זה פשוט בלתי אפשרי. הם כולם כולם מפריעים אחד לשני.
הקטנה נרדמה (הראתי להם סרט כדי שאוכל לעשות זאת)
בדיוק 5 דקות אחרי שנגמר הסרט (והם עוד עשו את עצמם כאילו הם מנסים להרדם,או הצהירו ככה לפחות,כי מהרעש והטיילת זה ממש לא נראה ככה)הקטנה התעוררה והם אין סיכוי שיתנו לי להניק ולהרדים אותה בחזרה (גם הגדולה! הפריעה,ממש כעסתי, היא מסוגלת יותר בדרך כלל). בדרך כלל אני רק צריכה להניק והיא נרדמת,אבל הם כל כך הפריעו והרעישו וצעקו שהיא לא הצליחה:-(
וכולם היו ערים, והקטנה עם כוחות מחודשים כי היא הרי ישנה. והמשיכו להפריע אחד לשני ולהסתובב. בסוף הגדולה כן ניסתה יותר לישון אבל זה היה די אבוד עם הרעש מסביב (בית פצפון כזכור) , ועם זה שהורגש שהיא בעצמה קצת בהיי מכל התהליך עד כה.
בסוף מי שנרדם ראשון היה דוקא הקטן (בעגלה?!) ,הגדולה עדיין במיטה (שלי) עכשו,מנסה, עוד לא מצליחה,אבל לפחות בשקט כרגע. הקטנה אין סיכוי. הנקתי מלא,מנשא,יצאתי אפילו החוצה לחצר עם המנשא,כבר כואב לי הגב. שום דבר,הילדה ערנית ביותר.
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!!!!
ואיתה הכי קשה,אי אפשר לעשות כלום. בינתים היא אוכלת פה איזה ספר שאח שלה נראה לי יכעס עליה בבוקר שהיא הורסת לו.

אורי,
וואו, קשה כל כך! קבלי המון חיבוקים!!

תפילה, רק מתייחסת רגע למה שכתבת לי (ותודה על ההתייחסות המפורטת!)

יש עניין של מידת התובענות של התינוק, שמשתנה מתינוק לתינוק,
האמת, התינוקת שלי ממש לא תובענית , גם לדעתי הלא אוביקטיבית וגם בעיני כל מיני סבתות וחברות מנוסות. היא פשוט תינוקת רגילה... פעילה וסקרנית ומתוקה מתיקות אינסוף. והאמת, הרבה פעמים אני בוחרת לשבת איתה על השטיח כי פשוט זה יותר כיף (לשתינו!) מאשר ללכת ולבשל ארוחת ערב. אני מניחה שכשאצטרך להתחיל לבשל לה, תהיה לי יותר מוטיבציה לפתע (התחלנו! טעמה כבר בטטה וקישוא:-) )
ולגבי הרעיונות לאוכל, אני מכירה ויודעת הכל, אל תשכחי שאני בוגרת דפי החיוניות למיניהם ונראה לי אפילו שאת ואני ניהלנו פעם שיחה דומה שם. הבעיה המרכזית שלי היא קילוף והכנת הירקות והפירות, זה כאילו שטותי אבל זה הדבר שהכי קשה לי להרים את עצמי לבצע. וכך יוצא שאני אוכלת בסוף הרבה פחות ירקות ממה שהייתי רוצה סתם כי אין לי חשק לשטוף, לקלף, לחתוך. על הפנים. טוב, זה ממש דיון לא קשור לכאן, אמשיך אותו אולי בדף אחר מתישהו. סליחה אורי על הסטיה הכל כך לא קשורה לכאן.

הספקתי לאפות שבלולי שמרים מבצק שהכנתי בבוקר, לשטוף המוני כלים שהצטברו
הנה זה דבר שלא אתחיל מכיוון שזמני לא שלי. לא אתחיל לאפות משהו. לבשל כן כי זה הכרחי יותר, וגם כן ממש ממש פשוט. כמו לזרוק ירקות חתוכים גדול ועוף לתוך סיר. או לבשל תפוחי אדמה בקליפתם, או להכניס עוף לתנור,או להכין רוטב בולונז. כל מה שלוקח רק כמה דקות ואפשר לסיים מהר. ולשטוף כלים?יש לי התנגדות פנימית לזה מעניין למה. בעלי שוטף לרוב.
(האמת,אני אומר את זה בשקט שמרפי לא ישמע. כנראה שהקטנה שלי כבר יותר מבוססת ומסוגלת לישון ולהשאר בשינה. הרבה פעמים שעתיים,לפעמים שעה וחצי,אבל לפחות שעה אני די יודעת שיש לי. היום היו רעשי מטוסים ואני פחדתי שתתעורר והיא לא, פעם היא היתה מתעוררת מדברים כאלה. אני שמה אותה לישון בעגלה,העגלה נשכבת עד הסוף, הוספתי מזרון טוב, ובבוקר שם היא ישנה וזה עוזר לה לישון יותר טוב. אם אני רוצה שהיא תישן מעט אני מניחה אותה במיטה שלה:-) ואז היא .ישנה מינימום וקמה. במיטה שלי כבר לא שמה אותה לבד כי היא זוחלת,ובדיוק יש על זה דיונים בדפים מקבילים.
העניין הוא ששעה עוברת ממש מהר:-) היום הספקתי לסדר קצת איזה ארון, ולהוציא עוד קצת בגדי חורף. והיא התעוררה,גלגלתי קצת בעגלה והיא נרדמה שוב. נכון שהיא מלכה? אפילו בלי הנקה. ואז גם הספקתי לאכול משהו ולנוח לי.עד שהיא קמה שמחה ומרוצה ב12 וחצי ,ויותר לא ישנה עד הערב,וזה היה קשה.)

אני רגועה יותר כי כולם ישנים כבר כמעט שעה. ותכף בעלי מגיע (ואולי הוא ישטוף כלים? לי אין כוח. אבל יש פה הרבה כביסה. ואני פה בלי כוחות.)
מנסה להבין על מי אני כועסת. כי אני כועסת. כועסת על זה שקשה לי כל כך.
כועסת על זה שקיבלתי מה שרציתי מזה הרבה מאוד זמן, להשאר בבית ולא ללכת לעבוד,לקבל את הילדים בצהרים ולא להזדקק לצהרונים, להשאר עם תינוקת עוד זמן. קיבלתי מה שרציתי וכל כך קשה לי. על זה אני כועסת?
לא יודעת אבל אני עצבנית מבפנים. ואני במתח כל כך.
אז מה בעצם אני כן רוצה?

גוונים
תרגישי חופשי:-)

תפילה_לאם

התחלנו! טעמה כבר בטטה וקישוא
יה, איזה מרגש שהיא גדלה ככה!

הבעיה המרכזית שלי היא קילוף והכנת הירקות והפירות
גם לי יש קטע כזה.
לפעמים עוזר לדאוג לזה מראש ולשמור במקרר במקום להצטרך לעשות את זה ברגע האמת.
נורא כיף לי לבשל מרק, למשל, כשאני יודעת שאני צריכה בסך הכול לשלוף מהמקרר שקית, שמחכים בה בצלים קלופים, גזרים שטופים וכו'.

הנה זה דבר שלא אתחיל מכיוון שזמני לא שלי. לא אתחיל לאפות משהו.
נכון. אלה מין מותרות: שילוב בין "משימתי כאמא להאכיל את בני הבית במאכלים מזינים יותר" לבין כיף שלי. שיערתי שיהיה לי איזה זמן להכין את הבצק (והיו בבית שני אחים גדולים לגיבוי, אם אצטרך שמישהו ייגש אליה בדיוק כשאהיה מצופה דבק...). לחמניות הספקתי לאפות לפני שהתעוררה, ואת הרוגאלאך אפיתי מאוחר יותר כשבמפתיע נרמה שוב לשנה יפה, אבל הבאתי בחשבון שאולי אצטרך ליצור אותם עם תינוקת במנשא.

בשקט שמרפי לא ישמע.
טפו טפו! @}

לסדר קצת איזה ארון, ולהוציא עוד קצת בגדי חורף
לא יאומן איך שהמשימה הזאת לא נגמרת! אתמול הספקתי לעבור על הארון של התאומות, וגם לקטנה די ארגנתי, אבל בשביל למיין לבנים אני צריכה אותם כדוגמני מדידות, וגם הגדולה רוצה שאעזור לה במיון.

ואולי הוא ישטוף כלים?
אבל יש פה הרבה כביסה.
מניסיוני, הכלים והכביסה לא בורחים אף פעם לשום מקום. (ואולי חבל שכך.)

אז מה בעצם אני כן רוצה?
שיהיה פשוט יותר?
יכולה להבין אותך.
אולי חלק מהכעס הוא על שאת כועסת ולא מרוצה? כלומר, את מרגישה שהיית אמורה לחוש הכרת תודה לעצמך ולבעלך על השינוי המבורך שייחלת לו, אבל השינוי הזה לא יצר חיים מושלמים, ועדיין יש קשיים ואי שביעות רצון, וזה יוצר אכזבה מסוימת?
אני בטוחה שייעשה קל יותר בהמשך: שעות השנה של התינוקת (המלכותית!) מסתדרות, תיכנסו לשגרה של כיתה א' וכו'. רק שהכול הדרגתי מאוד, ואף פעם לא מגיע לכדי "מושלם". אז - מותר לך להתלונן.
ורציתי לשאול בעניין בנך: את חושבת שאם הייתם רק הוא ואת, בלי אחיות מסביב, בלי בלגאן ועניינים, אחד על אחד, היה לו קל יותר להירדם?

ם הייתם רק הוא ואת, בלי אחיות מסביב, בלי בלגאן ועניינים, אחד על אחד, היה לו קל יותר להירדם?
זה קורה כמעט כל ערב כשבעלי נמצא, הן כן נרדמות, והוא עוד מסתובב. אבל זה יותר טוב כשבעלי נמצא ואני מקדישה לו את הזמן לשינה

אבל זה יותר טוב כשבעלי נמצא ואני מקדישה לו את הזמן לשינה
היום היה גרוע. לא רק בגלל שהיה גרוע והוא לא נרגע ולא נרדם,אלא בגלל שבעלי היה עצבני,ואמר לו דברים שלא רציתי לשמוע,וכשעשיתי לו פרצוף על זה,הוא לא חזר בו כי היה עצבני. ולא רק זה אלא האשים אותי בכל ענייני השינה שהכל החינוך שלי. אי אפשר היה לדבר איתו כי הוא היה אטום לגמרי היום וכלום לא חדר, אז פשוט עזבתי את זה, אבל די שתקתי רוב הערב.
לא טוב. אני מרגישה ממש רע על הכל. וכועסת,אבל יותר מכועסת.
כבר התחלתי לחשוב שהיה עדיף שהוא לא יהיה ואני אהיה עם זה לבד מאשר איך שהוא מתמודד או לא מתמודד עם זה (ושלא תחשבו,אני הרדמתי אותו,הוא רק צפה מהצד. אבל הנקודות שהיה צריך לגבות אותי, עם הקטנה בעיקר, גרמו לו להיות עצבני ומאשים ולומר שטויות).

תפילה_לאם

אוף, קשה.
יש מצב שתצאו לכם איזה ערב לשוחח באווירה אחרת?

ננסה,אבל זה יקח עוד זמן.אני קצת פסימית. לא בהקשר הזה שנרגע ונשלים,אלא בהקשר שהוא יבין מה אמר ושזה לא מתאים. יש לו גישה חינוכית אחרת משלי,שבעיקר אומרת:הילדים לא צריכים לשגע אותי,וכמעט הכל בא בחשבון בשביל שזה יקרה. או בניסוח שלו:גם אני קיים. (שאני יכולה להבין את זה-את ההרגשה הזו, אבל לא את התוצאה,בטח כשזה לא בא בתור גישה או דרך מנותבת שיש לה מטרה ברורה,אלא סתם כהוצאת עצבים)
נראה לי שהיום הוא עוד עצבני עצבים שהוא אוגר כבר הרבה זמן. ויש לי כל כך הרבה ביקורת על ההתמודדות שלו וכועסת בעצמי.

וגם שכחתי לכתוב שכבר ארבעה ימים הצלחתי לתת להם ארוחת צהרים והם אכלו. במושגים שלנו זה המון. יום אחד שניצל. יומיים אכלו רוטב בולונז, ויום אחד כנפיים. (היא עם פסטה והוא עם איטריות אורז. כמובן בתוספת קטשופ. והקטנה עם קינואה). ירקות לא הסכימו-לקטנה הכנסתי בתוך האוכל שלה מעורבב. אבל בשבילנו זה המון. לרוב המקסימום (אחרי ריב ומדון) זה שהם מואילים בטובם להסכים על פסטה עם קטשופ או על פרוסה של לחם אחיד עם כלום, והקטן לפעמים פשוט צם. ואני יוצאת מדעתי על לנסות להגיש ארוחת צהרים במשך שעתיים.
הם היו רוצים לאכול נקניקיות בפיתה. או טוסט עם גבינה צהובה. ונחשי גומי בתור מנה עיקרית.
הם ממש הפחיתו את אכילת הפירות:-( מחזירים את הכל בקופסת האוכל. וגם בבית רק לפעמים. ורק אם אני חותכת יפה ומגישה יפה, ולא תמיד יש לי זמן וכוח. ואני מרגישה שכל היום שלי סובב סביה הגשת אוכל וניקוי אחריו

אורי יקרה - קודם כל חיבוק ענק ענק, תרגישי.

הייתי בסרט הזה של הכעס לפני כמה שנים.
אצלי הסיבה הייתה אחרת, אבל אשתף אותך אולי זה יבהיר לך משהו לגבי עצמך בטעות
הייתי בתחילת דרכי בבאופן והכל היה נראה לי כל כך נכון ואצילי, הרגשתי שרק אני יודעת איך לגדל את הילדים שלי.
היינו כועסים ורבים הרבה בגלל זה.
היו לי גם הרבה כעסים בלי קשר אליו, כי הרי באופן מראה כל מיני אידאלים לגבי איך להיות אמא, והשינוי הזה כל כך הדרגתי שבהתחלה שום דבר לא עובד
רציתי שהילדים יאכלו פתאום בריא והשקעתי והכנתי והם לא היו שם עדיין וזה יכול להטריף
רציתי להיות רגועה ושלווה ומן אמא יוגה כזאת, והם היו כל כך בהלם מהשינוי שהם ניסו וניסו להחזיר את האמא הקודמת ונגעו בכל הנקודות הכי רגישות דווקא אז - וזה גם יכול להטריף
בעצמי עדיין לא הייתי לגמרי בטוחה בדרכך (ונדמה לי שגם היום אני עדיין לא), דרך שלמדתי בקריאה של דפים באינטרנט כשאני חצי נרדמת מול המסך, והדרך הזו כל כך מתישה וקשה, היא ממש 24*7, אין רגע מנוחה
מצד אחד רציתי להיות מושלמת, באמת רציתי, מצד שני לא הייתי, וזה כל כך הכעיס אותי
כי בעצם לימדו אותי מן שיטה נפלאה כזו להיות אמא והכל היה נראה ורוד ומקסים, אז למה לא הצליח לי? למה זה היה נראה לי בלתי אפשרי אם כל האמהות המדהימות האלה מצליחות לעשות הכל - גם להאכיל את כולם באוכל מדהים, גם לאפות, גם ללמד, גם להעניק חום ואהבה כל היום, גם להגיד את כל הדברים הנכונים וכו' - יצאו לי העיניים
ואני לא הצלחתי

הילדים כמובן הרגישו מייד את כל ההתלבטות הזו שעברה על אמא שלהם וחגגו - בשינה בלילה, באוכל, בהתנהגות בבית, והאבא חגג גם - בלרמוז שהכל בגללי, שהשיטות שלי לא עבדו.

שהוא יבין מה אמר ושזה לא מתאים. יש לו גישה חינוכית אחרת משלי,שבעיקר אומרת:הילדים לא צריכים לשגע אותי,וכמעט הכל בא בחשבון בשביל שזה יקרה. או בניסוח שלו:גם אני קיים.
הגישה הזו שלו, היא די הגישה הסטנדרטית היום לגידול ילדים. והיום אחרי כמה שנים אני לא בטוחה שהיא לגמרי מוטעית.
יש משהו חשוב בכך שהילדים ידעו שיש חשיבות גם להורים, לרגשות של ההורים, לנוחות של ההורים, שידעו שהם לא הכי חשובים בעולם.
ברור שאני לא מסוגלת ליישם את הגישה הזו ולכן...
החלטתי עם עצמי שזה טוב לילדים שלי שיש להם את שתי הגישות בבית - האמא שנותנת הכל 24*7 כמעט בלי לחשוב על עצמה העיקר שלכולם יהיה טוב, והאבא שרואה את עצמו במספיק חשוב כדי שהדברים שלהם יידחו או כדי שהם יתמודדו לבד עם הדברים.
והילדים למדו שההורים שלהם שונים - הם מתנהגים שונים לגמרי איתו ואיתי (אפילו הפיצית בענייני ההרדמה, איתי היא ישר מנסה לצאת מהמיטה אם היא לא רוצה עכשיו לשים ראש ואיתו היא פשוט לא מעזה, היא מייד שמה ראש ורק מבקשת תוך כדי שכיבה שיוותר לה), אז ברור שזה גם עניין שלי גיל.
כשהם עדיין היו תינוקות אני טיפלתי בהם לגמרי לבד כי לא האמנתי שיש טוב בגישה שלו בגיל רך כל כך, והנסיון החד פעמי וראשון שלי לערב אותו בענייני תינוקת הראה לי שצדקתי.
אבל ברגע שהם עברו את גיל 3 הרגשתי שהם יכולים להתמודד עם הקשיחות הזו בחלק מהזמן, וזה גם עושה להם טוב ולא רק רע.

היום אני ממש כמעט כמעט לא מתערבת בינהם, זה הקשר שלו איתם ויפעל איך שבא לו

תפילה_לאם

שכבר ארבעה ימים הצלחתי לתת להם ארוחת צהרים והם אכלו.
איזה יופי!
ובבולונז שלך אין ירקות?

הפחיתו את אכילת הפירות מחזירים את הכל בקופסת האוכל.
אולי בגלל קשקושים אחרים שאוכלים במסגרת? (חברה מכבדת בעוגייה, מורה "מצ'פרת" בטופי, גננת מחלקת בייגלה ועוד כהנה וכהנה.)

תפילה_לאם

דנדי, היה מעניין ומעורר מחשבה לקרוא אותך.
תודה על השיתוף המפורט.

קודם כל אני אפתח בתלונות
עכשו השתפרו הכאבים בפטמה
פחות כואב לי, צד אחד כבר ממש טוב וצד שני משתפר והולך, אבל מה? בדיוק בצד הזה התפתח גודש היום. באמת הנקתי קצת פחות בצד הזה, בין השאר כי ישנתי היום המון (וזה משמח- הילדים הסתדרו קצת לבד לשם שינוי, הקטנה ישנה איתנו, וכשקמה בעלי לקח אותה החוצה). וכנראה הנקתי פחות בצד הזה. בגלל שאני מנסה לשמור עליו אני יותר מגישה את הצד השני, וכנראה ב'תור' של הצד הכואב היא לא ינקה מספיק ואני התעלמתי ועברתי בשמחה לצד הכואב פחות, ועכשו אני משלמת על זה:-(
ועדיין,אני צריכה נורא להקפיד על התנוחה בשני הצדדים, אחרת כואב לי, וזה די מעייף, עם כריות, וצריכה לשבת בנוח ולסדר את הסביבה והכל (פתאום חסרה לי כרית הנקה מה שלא הזדקקתי לו קודם)
ניסיתי להניק יותר בצד הזה, הכואב ולעסות,ולעשות מקלחת חמה, זה השתפר אבל עדיין יש נקודה כואבת,ולדעתי הכאב גם מקרין אחורה אולי.
אבל חוץ מהכאב הזה גם לפתע פתאום נהיו לי כאבים כמו כאבי מחזור מאוד כואבים, בטן תחתונה,גב תחתון, רחם. ואני מאוד מקווה שזה לא אומר שאני הולכת לקבל מחזור פעם ראשונה מהלידה. עד כה לא קיבלתי מחזור בהנקה בכלל, רק אחרי שסיימתי להניק (אפילו כשנשארה הנקונת אחרונה בבוקר לא קיבלתי מחזור,רק כשסיימתי לחלוטין) , זה יהיה די מבאס להתחיל לקבל עכשו:-(
אבל אני בכלל לא בטוחה שזה זה. פשוט כואב לי כל הגוף.
וחוץ מזה הקטנה מצוננת ולא ישנה כל כך טוב, ועקב כך גם יונקת מלא,שזה טוב לגודש,אבל לא לסדקים/לפטמות הכאובות.
אז אני נורא מסכנה,כואבת מכל הכיוונים,אבל לא עייפה (ועכשו כבר לא רעבה-דחפתי לחמניה שהכנתי לבטן) , ומאוד מקווה שעכשו היא תישן הקטנה אחרי שהחזקתי אותה שעה,הפסקה, ושוב שעה.

דנד י
תודה רבה על השיתוף
זה מאוד עוזר מפיה של מישהי שאני מחשיבה את דעתה והתנהלותה כאמא.
תכף אתייחס עוד
הולכת לבדוק מה עם הקטנה

תפילה_לאם

באסה, אורי, כל הכאבים האלה, אבל אם הפטמה נרגעה, מניסיוני בדרך כלל גודש חולף מהר, כשיש לך תינוק/ ת שיונק בשמחה, ואז כבר תרגישי טוב יותר. מקווה שבמהרה!

ושמתי לב לזה: לחמניה שהכנתי
נו, מה? אפית??? או שהתכוונת שהכנת לך סנדויץ' מלחמנייה?

לילה טוב!

בבולונז שלך אין ירקות?
לא, לא חשבתי על זה. אבל גם את זה הם בקושי מסכימים, אם אוסיף ירקות והטעם ישתנה אבוד לי לנצח.
אני מתנחמת בזה ששניהם מסוגלים לפעמים לאכול את המים של מרק הירקות והעוף (עם שקדי מרק,קניידלך ואיטריות. כמובן,)

_לחמניה שהכנתי
נו, מה? אפית???_
כן,אני אופה מדי פעם. לחמניות מקמח שרובו מלא עם סוכר, מכינה כמות קטנה כדי שיהיה לי קל להכין. ורק כשבעלי בבית ושומר על הקטנה, והילדים לרוב מכינים איתי את הלחמניות.
הם לא תמיד מסכימים לאכול, אז הרבה פעמים רק בעלי ואני אוכלים.
הולכת
הקטנה..

אני פשוט אמשיך להחזיק אותה פה מול המחשב,אולי כך תהיה רגועה

_והדרך הזו כל כך מתישה וקשה, היא ממש 24*7, אין רגע מנוחה
.., אז למה לא הצליח לי? למה זה היה נראה לי בלתי אפשרי אם כל האמהות המדהימות האלה מצליחות לעשות הכל - גם להאכיל את כולם באוכל מדהים, גם לאפות, גם ללמד, גם להעניק חום ואהבה כל היום, גם להגיד את כל הדברים הנכונים וכו' - יצאו לי העיניים
ואני לא הצלחתי_

כן, כל כך דייקת

אלא שלא גילתי את באופן עכשו. כבר מזמן אני קוראת סמויה ולפעמים פלונית אלמונית. כבר מזמן בענייני אוכל יש לי עקרונות שאני רוצה ליישם, עוד לפני שהילדים נולדו, וזה רק הולך ומתדרדר. היום יש לי בבית דברים שלא הרשתי שיכנסו כשהיו קטנים. היום הם אוכלים הרבה פחות אוכל בריא והרבה יותר ג'אנק. אני לא מצליחה להסתיר,להגן,להחליף. מרגישה שאני ממש מחזיקה בגופי ובשיניים את קיר ההגנה הזה, ואני רק יותר ויותר אמא קרציה ולא מאפשרת,שהכל אסור אצלה. וגם כשהיא מנסה להכין אוכל שיש אצל אחרים זה לא יוצא טעים בכלל.

החלטתי עם עצמי שזה טוב לילדים שלי שיש להם את שתי הגישות בבית - האמא שנותנת הכל 24*7 כמעט בלי לחשוב על עצמה העיקר שלכולם יהיה טוב,
אבל אני לא מצליחה לתת את עצמי 24*7 אני גרועה בזה כל כך. אני לא מספיקה,ולא מכילה,ולא אוהבת ולא שום דבר:-(
ו האבא שרואה את עצמו במספיק חשוב כדי שהדברים שלהם יידחו או כדי שהם יתמודדו לבד עם הדברים._ או כדי שהם ישבו ויראו כל היום סרטים מגיל שנה,ויאכלו כל היום ממתקים וג'אנק שקונים ולא צריך להכין בכלל, ואם אפשר שיהיו במסגרות עד חמש אחה"צ (בעצם,עדיף פנימיה,עוד יותר טוב). ושילכו לישון בבכי הכי טוב,ואפילו אם הם לא הולכים לישון אז לפחות שאני אכעס עליהם מספיק ואהיה לגמרי לא עקבי בגישה שלי ואחר כך אאשים אותם,ואת אמא שלהם.
סתם,אני מוציאה עצבים.
מה שהכי קשה לי זה שהוא מתלונן אבל הוא בעצמו לא עקבי, ומוותר לילדים די הרבה מצד אחד ואחר כך כועס מצד שני. לו היתה לו דרך אחרת משלי אבל עקבית עוד הייתי מקבלת,אבל אני מרגישה שהוא פשוט עושה מה שהכי קל לו באותו הרגע. בדיוק בגלל ש
יש לו גישה חינוכית אחרת משלי,שבעיקר אומרת:הילדים לא צריכים לשגע אותי,וכמעט הכל בא בחשבון בשביל שזה יקרה

אני גם כן מוותרת יותר עכשו עם הקטנה, הוא כמעט ולא מטפל בה,נדיר שהוא מרדים אותה. אבל אפילו אם הוא לא צריך להרדים והילדים מסתובבים לו בין הרגליים עד מאוחר,עד שאני מתעסקת לאט לאט עם כל אחד,הוא מתחרפן.
יש שוני ביחסים בינינו, אני פחות כועסת היום עליו, וכן מניחה לו (ראי ערך:היום יש לי בבית דברים שלא הרשתי שיכנסו כשהיו קטנים. היום הם אוכלים הרבה פחות אוכל בריא והרבה יותר ג'אנק. כן שחררתי קצת,חלק בגללו). משתדלת בעצמי להתעסק עם ההרדמות,בעיקר של הקטנה (הקטן בכלל לא מסכים שאבא ירדים אותו,אז זה בכל מקרה אני), בלי הרבה טרוניות ובלי הרבה על הלב. ואני בעיקר מסוגלת לזה כי אני בבית עכשו ולא עובדת, זה מפנה לי הרבה יותר מקום להכיל את קשיי השינה וההרדמה,כשלמחרת אני לא צריכה לקום וללכת לעבודה,(לקום צריך כדי לארגן את הילדים,אבל זה אחרת לגמרי לחזור אחר כך הביתה), ולא צריכה להפרד מתינוקת יונקת.
וגם יש בי פחות כעס כי הוא זה שבעצם איפשר את זה והסכים לעבור דירה בשביל זה,בשבילי. ועדיין לפעמים נראה לי שהגישה שלו בלתי נסבלת. במיוחד כשהוא מאשים אותי בחוסר ההצלחה של 'השיטה' שלי (שאני באמת לא מצליחה בה:-()

ואחרי כל מה שכתבתי,את צודקת. וטוב שכתבת לי מה שכתבת כי בגדול, מזל שהוא לא דומה לי, שניים כמוני זה הרבה יותר מדי לילדים, הם יהפכו חרדתיים, הוא לוקח הרבה יותר בקלות הרבה דברים,וטוב שיש גם הדגם הזה בבית. (יחד עם הדגם של זה שמחפף ולא עושה עד הסוף דברים ומספיק הרבה יותר אבל מעגל פינות וחי עם זה בנחת והשלמה)

וגם אומר שבסוף לא ממש דיברנו (עדיין) אבל הוא גם כנראה קצת כעס על עצמו ואמר שהוא צריך לעשות עבודה עם עצמו. אבל קשה לו להגיע בערב ואין לו אפילו שעה אחת לעצמו,ורק הכל בשביל הילדים,ולהקריב הכל. וגם שאני מתלוננת כל כך הרבה וזה גם קשה לו (כנראה אני לא אומרת מספיק גם את הדברים הטובים, וזה עוד עניין,שאני לא מספיק עוצרת לראות אותם,הם נצבעים בשחור יחד עם כל מה שקשה-ודיברתי על זה עם הפסיכולוגית ואני צריכה להקדיש לזה מחשבה)

תודה דנד י
וחיבוק חזרה
טוב לדעת שאני לא הבלתי מושלמת היחידה שמתמודדת

שולחת בלי לקרוא

_הפחיתו את אכילת הפירות מחזירים את הכל בקופסת האוכל.
אולי בגלל קשקושים אחרים שאוכלים במסגרת?_

לא בטוחה, לדעתי חלק מזה זה שהם לא מספיקים, כך הם טוענים. הבת שלי נורא איטית (נו,כמוני) ויכול להיות שלא מספיקה ונגמר זמן האוכל (ואת ההפסקה הרי לא תפסיד)
והבן שלי גם איטי וגם קצת רחפן,וגם לא אכפת לו לא לאכול כלום במשך שעות, אז יכול להיות שגם הוא לא מספיק (האמת שכששואלים אותו הוא אומר שהוא לא אוהב את הפרי הזה, ומבקש משהו אחר, או מבקש חתוך, וכשנותנים לו את המשהו האחר הזה או חותכים,גם אותו הוא לא אוכל. חוץ מבננה שהוא יכול לאכול 3 ביום בלי לעפעף, ואז לפעמים פחות אוכל מהפרוסה, אבל הבננה צריכה להיות בדיוק ברמת ההבשלה המתאימה,לא פחות מדי ולא יותר מדי,אחרת הוא מחזיר גם אותה, ועל הבננות קשה לי לשלוט)
צריכה להשתדל לחתוך יותר בבית ולהכין בצלחת על השולחן,כך הם אוכלים יותר, אבל נו,קשה לי, גם ככה אני סובבת סביב האוכל כל היום (גם עם הקטנה שאוכלת כבר ארוחות ממש,וזה חיובי,אף מעייף)

מזכירה לעצמי:

נצבעים בשחור יחד עם כל מה שקשה
תינוקות מול ילדים
החצנת חיבה לקטנה

רציתי להגיב על הכל גם בדפים אחרים אבל כנראה שזה יחכה, מקווה שמחר

וגם
אמא שלי וסנדוויצים

אוף, מזמן לא קראתי אותך. אז באתי להגיד שאני מזדהה על הכל, וזה נראה לי ממש ממש ממש קשה לבד בבית עם 3 ילדים, והעניין עם ההשכבות נראה לי בלתי אפשרי מבחינה אובייקטיבית (ולכן כל פעם שזה עובד יש לראות בזה סוג של נס קטן), ולגבי האוכל גם - למרות שאצלנו זה פשוט האחריות שלי, והשאר מבצעים. לפעמים מתוך קצת החמצת פנים, לפעמים בלי, אב לא הייתי רוצה להיות הגנרל המפקד בעניין. סתם משקל על הכתפיים.
בנוגע לדברים אחרים שרשמת - אני מזדהה עם המקום שקיבל את שלו ועדיין עצבני מבפנים. נקודת המבט שלי היא, שכשזה קורה, האדם האמור לא ממש קיבל את מה שרצה. אולי מה שהוא רצה זה שקט נפשי, ומה שקיבל זה את האמצעים הטכניים שיובילו אליו או יאפשרו אותו, אבל בפועל - יש רק אמצעים, ולא שקט נפשי. ואז התחושה היא "אבל כבר ביקשתי המון, כמה עוד אפשר לבקש, מיציתי את הקרדיט". מלכוד. אולי מה שהוא קיבל היה מעט-מדי-מאוחד-מדי יחסית לכל מה שביקש לעצמו ולא קיבל, וזה הצטבר והצטבר... ועכשיו מה שקיבל לא ממש מרוקן את המים העכורים שהצטברו.
אולי העצבנות היא פחד מחוסר ראיית הנתיב לפתרון, למושא הלב?

לדעתי, כשהאדם מקבל את מה שהוא צריך כדי להרגיש חי, מאוזן, חיוני - הדבר היחיד שקורה הוא שהוא מקרין את שמחת הקיום שלו החוצה. אצלי זה מורגש ביותר. האנשים הקרובים אליי מהווים ססמוגרף מאוד מדוייק לעניין.

את בוודאי מוזמנת לא להסכים עם שום מילה, ולראות בזה השלכה של קשיים מאוד דומים, שלי

(הולכת, הרוח בפניי...)

תפילה_לאם

גם אני מזדהה על הכל

ורוצה להציע ניסוי מהפכני

לחתוך יותר בבית ולהכין בצלחת על השולחן במקום ארוחת הצהריים, ואת הארוחה המבושלת הזאת תגישי דווקא בערב, או שלא תגישי אותה בכלל איזה יומיים-שלושה.

ומוצלח מאוד בעיניי, שבעלך אמר מה שאמר.
זה פתח לשינוי מצדו, זה פתח להבנה מצדך, זה פתח לדיאלוג ולחיפוש (ומציאת?) פתרונות. לפעמים גם אם לא מוצאים פתרונות, אבל מכירים בבעיה, יש בכך הקלת-מה.

ומשהו אחרון שלא ממש קשור:
טוב שיש גם הדגם הזה בבית.
בכוונה לא כתבת "טוב שיש גם את ..."? (נדיר למצוא אנשים שמקפידים להתנסח כך.)

תראי, חוסר עקביות עם ילדים זו באמת עלולה להיות בעיה.
ומייד תקום צילצול ותשאל למה עקביות זה חשוב, מה זה גורם לך להרגיש?
לא זוכרת מי אמרה כאן משפט גאוני - שאחרי שהיא אומרת לילדים שלה שהם יקבלו עונש, וזה נאמר תוך כדי כעס, אז אח"כ ברור לכולם שהעונש לא יתבצע - כי כל מה שנאמר מתוך כעס מקבל ביטול כשהכעס נרגע.
הייתי קצת בהלם בהתחלה מהמשפט הזה - כי הרי למדנו כל הזמן שחשוב מאוד להיות עקביים עם הילדים וכו', וכל כך שחרר אותי לחשוב שאני בעצם יכולה להגיד להם - קבלו ביטול, אמא אמרה אבל זה לא נחשב לפעמים, וזה יהיה בסדר.

יש זמנים שהוא כן אוהב / רוצה להיות עם הילדים?
אולי תצליחי לשכנע אותו שכדי שהילדים לא יקבלו בשוטף הרגשה שהם לא רצויים כרגע ע"י אבא או על ידך (סתם תוסיפי את עצמך לעניין כדי לא ליצור הרגשה שאת תוקפת אותו)
אז תחלקו בינכם את העבודה עם הילדים כך שכל אחד יטפל בילדים רק כשהוא מרגיש שהוא מעוניין כרגע להיות איתם.
ואז אולי אם הוא ירגיש שזה כן לבחירתו, שהוא יכול להחליט אם הוא עם עצמו או איתם, אז אולי הוא כן יוכל להיות יותר סבלני כלפיהם.

אולי תגיעי איתו לאיזו הסכמה שכשהוא חוזר הביתה אז הוא קודם כל מקבל זמן לבד לעשות דברים שהוא רוצה, ורק כשהוא מוכן הוא עם הילדים.

פשוט זה נראה לי חשוב שכשהוא יהיה איתם הוא יעביר להם את ההרגשה שהם רצויים.

ברור שזה קשה שהוא לא יעזור, אבל גם ככה את אומרת ששני הקטנים עליך בהרדמה, והגדולים אולי יכולים לכמה זמן ללכת לישון מאוחר יותר? אולי אפילו לראות איזה סרט בערב כדי לתת לך זמן בשקט להרדים קודם את הקטנים.

ולגבי האוכל -
גם אני התחלתי להנחיל אוכל בריא כבר לפני כמה שנים, ההתמודדות בעניין הייתה קיימת בכל זאת, גם עם הילד שהתחיל לאכול מינקות כך.
אצל כולם הגיע הגיל שבו הם התחילו להגיד על הרבה דברים לא ולא ולא.
אז קודם כל מה שמאוד עזר עם הקטן היה - ברזל, בדקת את המצב אצליהם? כי ילדים שחסר להם ברזל הרבה פעמים בררנים באוכל.

מה שעשיתי במשך חודשים רבים רבים בעקבות המלצה של בשמת כאן איפשהו היה לבשל כל מיני סוגי מאכלים בכל ארוחה (פשוטים, לא דברים מורכבים - סנפרוסט בתנור, ירקות מבושלים נקי נקי, לפעמים קינואה / אורז מלא) ותמיד ליד שמתי את הפסטה הרגילה/פירה רגיל/פתיתים/אורז לבן, משהו שידעתי שכווולם יאכלו.
גם בעניין הקטשופ, השתדלתי להכין רוטב פשוט למדי (ריסקתי עגבניות עם שום ואיזה ירק ובישלתי בסיר עם קצת רסק וקצת סילאן ותבלינים לכמה דקות), הכנסתי כזה הרבה והקפאתי מנות כך שתמיד היה לי רוטב להפשרה, הרוטב הזה תמיד היה בשולחן וגם הקטשופ.

זה לקח חודשים!
עבודה קשה!
הצלחתי לא להגיד מילה על אוכל.

היום המצב קצת יותר טוב, כל אחד הוסיף לעצמו לתפריט עוד כמה דברים קטנים, ואני יכולה כבר להכין ארוחה שכולם יהיו מרוצים ממנה ולא תכלול את הפסטה וכו'.
אפילו הגדול כבר לפעמים יושב לכזו ארוחה ולא אומר - מה? זה מה שיש לאכול?

מה שעזר לי עם הפירות זה השייקים, גם בעקבות צילי ותפילה, בעיקר פירות, תמרים תמרים תמרים, עלה חסה אחד, קמצוץ זרעים, אגוז או שניים וחלקם אוהבים את זה.

וגם - הרעיון של תפילה נשמע לי פצצה, אתמול הקטן שלי שוב לא מצא מה לאכול בארוחת הערב (שכללה לביבות מירקות, ביצים קשות, גבינות קשות, ירקות וכאלה), אז הוא ביקש תפוח אדמה, והצעתי לו פשוט תפוח, אז הוא אכל, וכולם ביקשו גם - פשוט תפוח עץ לארוחת ערב, אם הוא מרוצה, אני מרוצה.

וגם - ומה אם הם לא יאכלו? למה זה מפריע לך?

בעקבות המלצה של בשמת כאן איפשהו
מתקנת, מה שבשמת המליצה היה להגיש אוכל בלי להציע אותו, בלי לדבר על זה ובלי לפרט מה יש. פשוט לשים מול הילד ולאכול בעצמך. אולי תוך כדי אמרות שבח לאוכל שאת נהנית ממנו.
זאת ההמלצה שלקחתי ממנה, רק שתמיד הוספתי גם את הפחות בריא, כדי שהם ירגישו בנוח שיש להם משהו שהם אוהבים ובטוח להם בשולחן. והיום אחרי חודשים אני כבר לא חייבת לשים את זה יותר.

אורי, לגבי הכאבים,
בציצי זה נשמע כמו סתימה (אני עושה עכשיו מיני דוקטורט בנושא, ראי מה כתבתי בדף על הסתימות). אני יודעת שאת מכירה את כל העצות וכל מה שצריך לעשות. מקווה פשוט שזה ישתחרר/יעבור לך בקרוב, זה יכול להטריד מאד.
והכאבים בגוף, אז לי שבוע שעבר היה משהו מאד דומה, כאבי גוף כאלה כמו של התחלת מחלה ובמקביל כאבי מחזור ומה בסוף? גם קיבלתי וגם נהייתי חולה!! (צינון, גרון וכד' לא משהו רציני)
ממש ממש הופתעתי והתבאסתי לקבל מחזור (פחות משישה חודשים אחרי לידה והנקה מלאה ביותר!) ויש לי השערה ששני הדברים קשורים, המחזור והמחלה. שלולא המחזור לא היתה מגיעה המחלה ואולי אפילו להפך שלולא המחלה המחזור לא היה מגיע עכשיו (אני יודעת שפיזיולוגית זה לא כל כך הגיוני ובכל זאת) וכל זה על רקע עייפות רצינית וקבועה ומתמשכת שאני לא מצליחה למגר...
אז יכול להיות שגם אצלך קורה משהו דומה?
בכל אופן, מקווה שכל זה כבר עבר לך, הכי חשוב כל מקרה זה לנוח, כמובן שלרוב זה לא אפשרי אבל זה פשוט התרופה הכי טובה לכל הדברים האלה (כמובן שאומרת את זה גם ובעיקר לעצמי...)

תודה לכולן. חשוב לי מה שאתן כותבות. יוצא שאני טיפה עמוסה. צריכה לצאת
אנסה לענות לאט לאט בהמשך
(גם בשאר הדפים שתכננתי ולא יוצא..)

נראה לי שאני אחרי המשבר כמעט
הגוף כבר לא כואב,אולי חטפתי שפעת בלי לדעת וזה עבר? לא קיבלתי מחזור,בכל מקרה,תודה לאל.
אין גודש,גם הפיטמה הכואבת החלימה,אם כי עדיין רגישה מעט. ואני עדיין צריכה להקפיד על פה גדול ועל התנוחה ושלא תמשוך לי את הפטמה. קצת מעיק,די מגביל (יותר קשה לי להיות על המחשב למשל) מעניין אם היא תתרגל וזה יעבור.
הקטנה עדיין מצוננת,מסכנונת.אתמול כל הערב היתה בידים בערך,ערה לפחות. אני הייתי צריכה להכין עוגת יום הולדת שהסתבכה, ובעלי לא התחשק לו להחזיק אותה, כי צריך לשטוף כלים וכביסה ולנוח. אז הוא ניסה להרדים במנשא לא נרדמה,אחר כך החזיק קצת והתייאש והוריד אותה לבכות. ניסה בעגלה ואז השאיר אותה לבכות. אז בכל פעם כזאת אני באתי בסוף. עד איזו נקודה שמבחינתו הוא הלך לישון. אז אני נשארתי עד ממש מאוחר עם העוגה הזאת (שהיתה גם אמורה להיות חשובה לו) ועם תינוקת בוכיה,ועם בית הפוך לגמרי שאי אפשר לדרוך בו. ועייפה. ובעיקר-בלחץ מהיום שידעתי שיש לי הרבה משימות על הבוקר,פלוס להתארגן עם כולם. ובעלי כמובן יוצא מוקדם מאוד.
אז קצת הבנתי אותו וקצת כעסתי.כי מצד אחד הוא כן ניסה לעזור איתה ונתן לי די הרבה זמן,אבל זה הסתבך ולקח הרבה יותר מדי זמן. ונכון שאני הכנסתי את עצמי לזה שהחלטתי על משהו לא מספיק מתאים ושלוקח זמן, אבל לא ידעתי שזה יקח כל כך הרבה זמן. וכמובן לא ידעתי שתהיה לי תינוקת בוכיה וערה (בהמשך גם היו לה מקטעים של ערה בלי בוכיה,אלא סתם זוחלת מסביב,אז זה סבבה).
ויש לי מן תחושה כזאת שכהמשך לזה שקשה לו העול של הילדים,גם קשה לו לקחת צעד אחורה כשיש יוצא דופן. למשל,תינוקת חולה. הוא לא חושב שצריך להרים על הידים כל הזמן,או חושב שילד צריך לישון בלילה,אוקי. אבל זה שונה כשילד חולה. הגיוני שהוא יבכה יותר,צריך קצת גמישות לזה.קצת חמלה.רחמים. רגש.

פשוט זה נראה לי חשוב שכשהוא יהיה איתם הוא יעביר להם את ההרגשה שהם רצויים.
הזמנים האלה הם לא ביום יום. הוא יתן להם הרגשה כזו בארועים מיוחדים יותר.
אני זוכרת שקראתי תאור של בשמת לדעתי ב אמא שאוהבת יותר על אמא שרוצה ילד קצת לקישוט ושעשוע כדי שתוכל לשחק באמא וילד ובשאר הזמן לאפסן אותו על המדף. נראה לי ששם הוא נמצא. ואני לא מצליחה לקבל את זה. גם לי קשה.מאוד. אבל מי שיולד ילדים צריך לקחת על זה אחריות.
ואני גם מרגישה שאני באת צריכה אותו,אני לא יכולה לבד.גם ככה אני מרגישה עמוסה וקורסת לפעמים. אין סיכוי שהוא יגיע וילך לענייניו אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הכל. הוא מגיע בשעות הקריטיות ביותר.

אמשיך אחר כך

לגבי האוכל, אני אוהבת את ההצעות שלכם ואנסה. זה אומר שצריך שיהיה על השולחן הרבה אוכל בו זמנית, אבל זה יכול להיות לאורך כמה ימים אז זה אולי יהיה בסדר מבחינתי להכין.
מה אכפת לי שלא יאכלו? הבן שלי נורא נורא רזה לכן אכפת לי שמה שהוא כבר כן מכניס לבטן יהיה מזין,אחרת זה סותם את התאבון לכל דבר אחר (הוא מוכן קצת יותר מהגדולה לאכול כל מיני דברים,אבל בתקופות, והמכסה שלו קטנה). הגדולה פחות אכפת לי,כי היא תדאג לאכול בכל מקרה,לא תשאר רעבה.
אבל נראה לי שאני צריכה משהו שפוי כזה לגבי האוכל שבו אני יכולה לשחרר מעצמי קצת ציפיות (מעצמי או מהם?פתאום מתערבב לי ממי בכלל הציפיות)
גם לגבי הפירות אני הרבה יותר משחררת בנושא. פעם לא רציתי שהבן של ייאכל את הפרי לפני הקציצה כדי שלא תסתם לו הבטן. היום לא אכפת לי כבר, מי שרוצה לאכול פרי יכול בכל זמן גם כמנה ראשונה (ולפעמים זה סותם את הבטן לפתיתים שאחר כך). אז אולי אקח את זה עוד הלאה ואגיש גם את זה על השולחן.
יש עוד עניין והוא זמן הארוחה. הם פשוט לא מתיישבים לשולחן וצריך לקרוא להם אלף פעמים,ואז הם קמים באמצע. ואז הארוחה נמרחת עד הארוחה הבאה כמעט. גם זה חלק מהעצבים שלי.

ובהקשר הזה-יכול להיות שאם לא היו לי קשות כל כך הארוחות היו נשארות לי אנרגיות גם לערב, אבל אני פשוט גמורה, ולכן לא מרגישה שאני יכולה לאפשר לבעלי את החופש של לא להיות נוכח בארגוני הערב.

אז תחלקו בינכם את העבודה עם הילדים כך שכל אחד יטפל בילדים רק כשהוא מרגיש שהוא מעוניין כרגע להיות איתם.
אז זה לא יקרה, לא בבאלגן של הערב. הוא אולי יבחר לו איזו שעה בשבת אחרי הצהרים. גם אני לא אוהבת להיות איתם בערב אם לדבר בכנות, כבר נגמרים לי הכוחות. וזה שלושה דברים קשים:גם ארוחה, גם מקלחות (כל הזמן יש ויכוחים מי ראשו ן , מי מקלח,ועוד כל מיני מריבות) והרדמות שזה סיפור בפני עצמו.

צריכה ללכת
אני כותבת בבהמשכים

תפילה_לאם

לגבי הפירות
הרעיון שלי היה שלא תגישי גם את זה על השולחן. יום או יומיים או שלושה תגישי רק את זה על השולחן:
תפוחים, בננות לא רכות מדי (גם לי יש סטודנט אחד כזה

), תפוזים, שקדים, אגוזים, מלפפונים, עגבניות שרי (אני זוכרת שכתבת שהגדולה אוהבת - אם זה לא השתנה מאז...) ואולי גם משהו שהם בכלל לא רגילים לאכול ואפילו את לא קונה בדרך כלל כמו סלק (אפשר לקלף ולפרוס ולאכול בלי לבשל! אני אוהבת להוסיף "גפרורים" לסלט ירקות כגיוון) או קולרבי.
מתקבל שולחן צבעוני ועשיר ומושך (לא שיעבוד על הבנות שלי, אבל אצלך נראה לי שיש יותר פוטנציאל).
הטרחה שלך לא גדולה - חסכת קיצוצים, טיגונים, ערבובים, תיבולים.
כל האפשרויות מזינות.
אין חשש שאם הם שקועים במשחק וצריך לקרוא להם אלף פעמים , האוכל יתקרר. לא. הוא מחכה בסבלנות. את יכולה להגיש, להודיע, להזכיר עוד פעם ו... שלום על ישראל.
ולדעתי, אפשר גם להצהיר שהבית הוא לא מסעדה. אולי דומה יותר לחדר אוכל במלון או בקיבוץ. הארוחה מוגשת עד שעה קבועה. כשהשעה חולפת השולחן מפונה. מי שלא בא בזמן פספס, אבל אל חשש - בהמשך תגיע עוד ארוחה.
אולי כך יאכלו טוב יותר בארוחה הבאה? (אולי אפילו תגישי בערב ארוחה בשרית או מרק ירקות.)
ואולי ילמדו למחרת לאכול בטווח השעות שחדר האוכל פעיל בו?
ואולי תראי שבערב קצת פחות נגמרים לי הכוחות ?

_בנוגע לדברים אחרים שרשמת - אני מזדהה עם המקום שקיבל את שלו ועדיין עצבני מבפנים. נקודת המבט שלי היא, שכשזה קורה, האדם האמור לא ממש קיבל את מה שרצה. אולי מה שהוא רצה זה שקט נפשי, ומה שקיבל זה את האמצעים הטכניים שיובילו אליו או יאפשרו אותו, אבל בפועל - יש רק אמצעים, ולא שקט נפשי. ואז התחושה היא "אבל כבר ביקשתי המון, כמה עוד אפשר לבקש, מיציתי את הקרדיט". מלכוד. אולי מה שהוא קיבל היה מעט-מדי-מאוחד-מדי יחסית לכל מה שביקש לעצמו ולא קיבל, וזה הצטבר והצטבר... ועכשיו מה שקיבל לא ממש מרוקן את המים העכורים שהצטברו.
אולי העצבנות היא פחד מחוסר ראיית הנתיב לפתרון, למושא הלב?
לדעתי, כשהאדם מקבל את מה שהוא צריך כדי להרגיש חי, מאוזן, חיוני - הדבר היחיד שקורה הוא שהוא מקרין את שמחת הקיום שלו החוצה. אצלי זה מורגש ביותר. האנשים הקרובים אליי מהווים ססמוגרף מאוד מדוייק לעניין._

הולכת והרוח בפניי

תודה תודה תודה על המילים שלך
כל מילה
ממש אמרת אותי
ובצורה כל כך מנוסחת שלא הכרתי בעצמי את הדברים הללו בי
זה שיש לי האמצעים אבל לא שקט נפשי, זה שמיציתי את הקרדיט (והרבה מעבר,אני אמורה לא רק להיות עם שקט נפשי ושמחה, אלא גם להקל על בעלי בכל מיני דברים ולפנק אותו בדברים אחרים ,כי אני קיבלתי את מה שרציתי, והוא משקיע מאמצים בשביל זה)
ונראה לי שהעצבנות שלי היא באמת שאני לא רואה נתיב הלאה, שאין לי פתרון ואני לא יודעת מה לעשות. ואני מפחדת.

אולי אפילו לראות איזה סרט בערב כדי לתת לך זמן בשקט להרדים קודם את הקטנים.
זה לא עובד
כי השינה של הקטנה לא עקבית ולא ברורה, והיא יכולה להתעורר בדיוק כשיגמר הסרט ובדיוק כשאנסה להרדים אותם,ואז הם יעירו אותה לגמרי. בימים שבעלי לא נמצא אני רואה איך זה עובד. זה לא!
היום דוקא היה סביר עם הגדולים (הקטנה עדיין חולה אז קמה כל הזמן) לקחתי את הבן שלי למיטה שלי ואמרתי לו שישנים וזהו. לא הסכמתי לשום ניסיון בריחה שלו (ללכת לשתות-הבאתי בקבוק, רעב לאכול-בארחות ערב אמרתי שזו הפעם האחרונה שאוכלים, תחנונים לעוד סיפור-לא,לפגוש את אבא-לא, להוריד חולצה-כן ולישון לא הולכים לשום מקום) ממש השארתי אותו שם בלי ללכת, אמרתי לו שאני נרדמת ולאט לאט הוא הבין כנראה שאני החלטית ובסוף נרדם. (ואז הגדולה לא הצליחה להרדם, ככה זה-מישהו חייב להיות ער,אין ואקום בנושא הזה).

לגבי בעלי אני מרגישה שלאחרונה המצב עוד פחות טוב מבחינת היכולת שלו עם הילדים, ואני כועסת ולא כועסת, כי אני מרגישה שחלק בגללי, שהיום שלו הפך להיות יותר קשה בגלל הנסיעות ואז גם לבוא הביתה אל הילדים המתבכיינים והאישה המתלוננת, וחוץ מזה שאין לו פה החברים שלו וקשה לו כך, ועוד לא מצא חברים אחרים שטוב לו איתם והם בשפה שלו.
אז אני קצת כועסת וקצת מרגישה אשמה.

_משהו אחרון שלא ממש קשור:
טוב שיש גם הדגם הזה בבית.
בכוונה לא כתבת "טוב שיש גם את ..."? (נדיר למצוא אנשים שמקפידים להתנסח כך.)_
מממ... ממש לא בכוונה
קצת קשה לי לשחזר אבל יכול להיות שאני מתנסחת בשתי הדרכים וככה יצא לי הפעם

הרעיון שלי היה שלא תגישי גם את זה על השולחן. יום או יומיים או שלושה תגישי רק את זה על השולחן:
צריכה לחשוב על זה. מעניין מה תהיה תגובתם, נראה לי שהארוחה הבאה תהיה חייבת להיות בזמן מוקדם מאוד כי יהיו רעבים.
תודה על כל הרעיונות גם לגבי שעת האכילה

תפילה_לאם

אז קצת הבנתי אותו וקצת כעסתי.

ואני כועסת ולא כועסת

אז אני קצת כועסת וקצת מרגישה אשמה.

בעיניי יפה ומעיד על בגרות ובשלות מצדך, שחוץ מראיית הקושי שלך והכעס עליו, את מצליחה גם לראות ולהבין את הקשיים שלו.
אבל בכל מקרה, אל תרגישי אשמה! הבחירה שלך הייתה מתוך מטרה לשפר את איכות חייך=חייכם.

כרגיל, מזדהה עם הרבה מהקשיים.
אתמול היה לנו ערב זוועתי במיוחד מבחינת ההרדמה - וזה עם ילד אחד.
מה עושים מול ילד שאומר בצורה ממש ברורה (לא בהתכיינות וכלום, ממש בצורה בוגרת ויפה) - אני לא אוהב לישון, אני רוצה לשחק ביחד. אני קם עכשיו S-: .
אם היה קצת פחות מאוחר ללא ספק היינו קמים. אבל השעה כבר הייתה 23:00 וידעתי, לפי המבט בעיניים, שהוא כן עייף. הוא פשוט באמת לא אוהב לישון ותכלס אני גם מבינה אותו לגמרי.
כאילו שאני לא נכנסת לפעמים לקרוא כאן בשתיים עשרה בלילה, גמורה מעייפות, במקום ללכת לישון.
חושבת המון על איך לחבב עליו את השינה ואת ההירדמות. אם יהיה לי רעיון אשתף, בינתיים אני מציעה רק הזדהות (-:
גם אצלי אגב, במצבים כאלה בעלי לפעמים מגיע לסף כוחותיו לפניי (אצלו אני לא חושבת שזו באמת גישה חינוכית, למרות שהוא מצהיר שכן, כי אני רואה שכשהוא לא גמור מעייפות ומתסכול הוא מתפקד יותר קרוב לאיך שאני) ונוקט בשיטות שלא מקובלות עליי, ולכן אני מוצאת את עצמי בעצם מתמודדת לבד.
מנסה להזכיר לעצמי שזו בחירה שלי, ושגם אני לפעמים נוקטת בשיטות שלא מקובלות עליי כשאני עוברת את הסף.

ונראה לי שהעצבנות שלי היא באמת שאני לא רואה נתיב הלאה, שאין לי פתרון ואני לא יודעת מה לעשות. ואני מפחדת.
מה דעתך פשוט לא להתעסק עם זה קצת? לא לתמיד. פשוט להחליט שאת מאמינה שיהיה בסדר, בלי שום סיבה רציונלית, רק אמונה.

ואז גם לבוא הביתה אל הילדים המתבכיינים והאישה המתלוננת

אה, שכחתי שרציתי לכתוב לך משהו גם על זה.
כתבת כמה פעמים שאת מנסה להתלונן פחות. אולי תנסי (כלומר, אני זורקת רעיון) להוסיף במקום לגרוע, כפי שמייעצים פה הרבה בהקשרים אחרים (-; - פשוט לשתף גם ברגעים טובים וכיפיים שהיו לך עם הילדים לאורך היום. זה עוזר לזכור שילדים זה גם כיף ונחת ולא רק עבודה קשה.
אולי את עושה את זה ממילא, אבל למקרה שלא, ואם מתאים לך לנסות...

מה דעתך פשוט לא להתעסק עם זה קצת? לא לתמיד.
אני משתדלת לא להתעסק עם זה. אני די שמה את זה בצד ולא חושבת על זה כל הזמן, אבל זה יושב שם ולא זז לשום מקום בינתים, ולכן נראה לי גורם לעצבנות הזו שאני לא תמיד יודעת את מקורה הברור. זה פשוט שם כל הזמן משדר אותות.
אבל אהבתי את
פשוט להחליט שאת מאמינה שיהיה בסדר, בלי שום סיבה רציונלית, רק אמונה
שווה ניסיון

אולי תנסי (כלומר, אני זורקת רעיון) להוסיף במקום לגרוע, כפי שמייעצים פה הרבה בהקשרים אחרים - פשוט לשתף גם ברגעים טובים וכיפיים שהיו לך עם הילדים לאורך היום.
זה רעיון יפה מאוד
שיכול אולי להועיל גם לי וגם לו
אולי זה יעזור לי לזכור שילדים זה גם כיף ונחת ולא רק עבודה קשה.
כי הבעיה היא שגם אני די בגישה הזו כרגע. וגם אני לא מצליחה לראות את הכיף מספיק, לפחות לא עם הגדולים,עם הקטנה אני כן מצליחה.
וזה מתחבר לשני נושאים שרציתי לכתוב עליהם ולא יודעת אם אספיק כרגע (הקטנה ישנה ובטח אוטוטו תקום, ישנה כבר שעתיים,מוגזם לצפות ליותר מזה)
אחד זה התחושה שלא כיף לי עם הגדולים כל כך. שנורא כיף לי עם תינוקות,אבל עם ילדים גדולים יותר אני לא כל כך מצליחה להנות. אין לי מילים כל כך להגדיר את העניין הזה,אבל כאילו כל הרגשות וההנאה וההנמסות (ככה אומרים?) שיש לי כלפי תינוקות די נעלמת לי כשהם גדלים. ואני באמת לא יודעת להגדיר וזה די מדאיג/מציק/עצוב בעיקר.
דוקא כשהייתי מעירה יותר אהבתי מאוד גם ילדים גדולים יותר, והייתי מאוד טובה עם ילדים,הייתי יכולה לשחק איתם המון,ולהנות כל כך. והיתה לי סבלנות עצומה. (ילדים לא שלי כמובן. כשעשיתי בייבי סיטר או קרובי משפחה). אז מה קרה ? אין לי מושג. מרגישה שהמילים האלה יושבות אצלי כבר הרבה זמן,והן לא מנוסחות טוב ולא ברורות, ולא יודעת מה עומד שם.

דבר שני זה שמה שקשה לי פשוט צובע את הכל בצבע הזה. הכל נצבע בשחור. היום עמוס לי נורא, ואני כל היום מתעסקת בהכנת אוכל,בסדר וניקיון וטיפול בילדים במקביל. וקשה לי ואני רק רואה מה שקשה, ולכן גם כשבעלי מגיע המילים האלה על מה שהיה טוב היום פשוט לא יוצאות כמעט, והרושם שמתקבל זה שהיה רע כי אני רק מתלוננת על מה שהיה קשה. אבל גם בעיניי, הרגעים הטובים טובעים בתוך הקושי, וגם לא מצליחים להתפתח מעבר לרגעים. לא נוצר כמעט משחק מהנה ביני לבין הילדים. וגם כשמנסים אז הקטנה נורא מפריעה. המקסימום זה שאני משתתפת באופן פאסיבי במשחקי הדמיון שלהם, כשהם מדביקים לי איזו דמות ואני משתפת פעולה איתה (ומצחיק שגם הם יודעים לתת לי דמות שלא צריכה לעבוד הרבה היא די פלקט רקע שם במשחק שלהם ולא יותר מדי פעילה).

אבל בכל מקרה, אל תרגישי אשמה! הבחירה שלך הייתה מתוך מטרה לשפר את איכות חייך=חייכם.
נכון
אבל כל כך קשה לי כשאני רואה שלא טוב לו. וכן מרגישה אשמה. אולי אקרא לזה בשם אחר:אחריות.

כשהייתי מעירה יותר
כשהייתי צעירה יותר הכוונה

מקווה להספיק לכתוב פה עוד מאוחר יותר, אבל בינתיים - יצא לך לקרוא את אני מתפטרת ?
ותודה על המילים החמות שרשמת אצלי @} אגב, בחיים לא הייתי מדמיינת אותך כדחיינית.

אגב, בחיים לא הייתי מדמיינת אותך כדחיינית.
באמת?
מעניין למה זה
הנה יש לי פה חוברת חוגים שאני אמורה לברר לילדים חוגים ועוד לא בררתי. למה? הרי כבר יכלו ללכת השבוע.
ואמרתי לעצמי שאברר את עניין הפנסיה. אני רוצה לשלם כל חודש סכום לדומה למה ששילמתי כשעבדתי ואני צריכה לסגור את זה (בעבר בררתי איתם אבל עכשו אני רוצה ממש לעשות את המעשה עצמו ולשלם) ולא עושה את זה.
ועם קופת חולים יש לי כמה עניינים טלפוניים לסדר.
שלא לדבר על כל הדברים הקטנים בבית שאני עוד צריכה לסדר (אפילו לפרוק איזה ארגז שמחכה, ולמצוא מקום לעוד כמה דברים אחרים)
וקופת גמל קטנה שיש לי שאני צריכה לבדוק מה איתה
ורופא שיניים לילדים לבדיקה שגרתית שכבר נמרחת יותר מדי זמן
ואפילו יש לי רשימה במגירה (אפילו 3 רשימות,כל פעם התחלתי אחת חדשה) של כ--ל הדברים שאני צריכה לעשות. ואני מתקדמת כל כך לאיטי.