פתח לשינוי

[אורי*]

_כי לא נוכל להחזיק פה מעבר לפרק זמן מסויים,
אורי, למה?_
כי זה קטן כל כך לא יודעת אם נחזיק מעמד פה עוד,וגם אם כן,זה יהיה למשוך עוד קצת,לא לנצח
ולבעלי אמרתי שנתיים, וכבר ככה קשה לו (וגם לי)

[אורי*]

חוזרת קצת לעוד דברים
_החיים שלי נהיו הרבה יותר פשוטים אחרי שהשלמתי עם שני דברים:
הפרנסה שלי היא רק פרנסה. לכן אני רוצה להתפרנס בכבוד אבל אין לי רצון להגשים את עצמי דרכה.
אני צריכה המון המון זמן לעצמי ובשביל זה אני מוכנה לעבוד בעבודה פחות ריווחית._

לשתי המסקנות האלה כבר הכרחתי את עצמי להגיע די מזמן, לפני שנים
באמת בהתחלה הלקיתי את עצמי על כך שאני לא מספיק אוהבת את העבודה שלי, שאני לא מתחברת אליה עמוקות ולא מממשת את עצמי דרכה. על כסף ממילא ויתרתי בהתחלה כי חשבתי שקודם אבנה את עצמי מקצועית ואחר כך נראה. ואז בשלב כלשהו אחרי שהיה לי קשה הרבה זמן,החלטתי שהיא רק פרנסה בשבילי, כי אני חייבת להתפרנס. זה הקל עליי לתקופה מסויימת. אבל רק הקל. אחר כך זה התחיל לגרום למצב להיות גרוע יותר.
קודם כל,בשלב מסויים כבר לא הרגשתי שאני יכולה להקל ראש בעניין המשכורת,אז כן החלטתי לעבוד פחות אבל כשחיפשתי עבודה בודאי שהמשכורת היתה שיקול (עם הולדת הילדים והתרבות ההוצאות), כך שנוצר מצב גרוע שגם אני רוצה להרוויח משהו בעבודה שלי,וגם אני מתייחסת אליה כאל פרנסה בלבד, והשיקולים הקרים האלה בעבודה גרמו שהיא הפכה להיות כורח עוד יותר מעיק ועוד יותר היה לי קשה ללכת לעבודה. וזה נמשך ונמשך. (והחלפתי עבודות זה לא שנשארתי רק באותה עבודה כל הזמן).
בנוסף למה שתפילה אמרה שהעבודה שלי היא מסוג שחייבים להכניס את הנפש בפנים, וכל חבריי לעבודה עשו כן, ורק אני הרגשתי שאני לא, או לפחות לא כמו שצריך. והסבל שלי רק הלך והתקבע והתרחב,עד שלא ידעתי אחרת,ולא יכולתי לראות כלום,רק ידעתי שרע לי, והתרגלתי לזה,אבל שרדתי,חייתי בהשרדות מלאה בסבל הרבה זמן.
גם עכשו אני קצת מרגישה בהשרדות,בעיקר כי קשה לי ועמוס לי גידול משפחה על כל צדדי העניין הזה, ואין לי מקום לרצות דברים אחרים בחיי כרגע (כמו שכתבת על עלמא שאת מליאה בה ולא מצליחה לחשוב על ניסיונות ב החיוניות שלי חלק שמיני ). אבל עכשו אני לא סובלת, בטח לא כמו שסבלתי כשעבדתי. אני קמה בבוקר לעשות דברים שאני כן יכולה להתחבר אליהם, ושהם עולים בקנה אחד עם העקרונות שלי והרצונות שלי,אפילו אם מאוד קשה לי.
לפעמים אני חולמת,לו רק הבית הזה היה גדול יותר,יכולתי לחיות כך לנצח. (אבל זה לא נכון,כי בשלב מסויים נעבור את הגיל שבו משלמים למטפלת סכומי עתק וששווה להשאר עם הקטנה בבית כי חוסכים את זה, ובהתחשב בזה שכן בניתי על זה שהשכר שלי עולה קצת כל הזמן, יגיע מצב שמה שהייתי יכולה להרוויח מול כמה שאנחנו חוסכים על כך שאני בבית יתגמד ויהפוך להיות מינוס, כבר עכשו יחד עם החיסכון בשכר דירה זה לא לגמרי משתווה למה שהייתי מרוויחה במיוחד שאני רוצה להפריש לעצמי פנסיה,אלא שאנחנו יכולים לעמוד בזה,לפחות לתקופה. בקיצור -הכל זמני, כל החישובים וכל היכולות שלנו למשוך הן לא לאורך זמן אלא לתקופה,אחר כך זה כבר לא יהיה אפשרי,אפילו לו יצוייר שנמשיך להדחס לבית הפצפון הזה)

אני חושבת שהשלב הבא יהיה חייב לכלול איזושהי יכולת שלי לאהוב את מה שאני עושה,אחרת אני מתה בתוכי, ואין לי כוחות ואין לי אנרגיות לכלום.
כבר עכשו אני מרגישה שאני צריכה לעבוד על היכולת של י לאהוב את מה שאני עושה כשאני עם הילדים, שכמובן אני אוהבת אותם,אבל ממש לא תמיד אוהבת את השהות איתם לאורך שעות ארוכות. לא יודעת איך להגדיר את זה כל כך. איך אפשר לעשות הפרדה בין זה שאני אוהבת אותם לבין ההנאה שבשהות איתם? איך זה מסתדר בכלל? האם זה רק עניין של האינטנסיביות והשעות הארוכות לבד? (גריין של יונת:טוב לזכור את העקרון הזה: אנחנו לא בנויות לגדל את הילדים לבד. ) או שיש משהו שהוא יותר מזה שיש בי שאני צריכה להגדיר לי מהו בדיוק. (חוסר עניין בחיים? עייפות פנימית עמוקה עמוקה?)
הפסיכולוגית שאלה אותי איך אני זוכרת את עצמי עם הצורך הזה בזמן לעצמי במשך החיים שלי לפני הילדים וכילדה. האם זה משהו שנוצר בשלב מסויים או תמיד היה? ולא לגמרי יכולתי לומר. מצד אחד זה כן משהו שתמיד היה (ובתור צעירה לפני הילדים וגם לפני הנישואין, יכולתי לתת לעצמי את הזמן ולהחליט במה אני ממלאת את החיים שלי וכמה אני נשארת בבית, ולעבוד מעט מאוד ובהתאם לתאם את ההוצאות שלי ולהסתפק במועט, ובתקופת התיכון-לא להוסיף לעצמי המון פעילויות אחרי הצהריים אלא לשהות הרבה בבית). מצד שני לפעמים יש בי הרגשה שאם ינתן לי הזמן באמת כמו ש לב שומע אמרה שלקחה לעצמה בשלב מסויים (משרה חלקית) 'לעשות כלום', זה ימלא לי משהו,איזשהו צורך שקיים,איזושהי החלמה, ואז אוכל להמשיך הלאה למדרגה גבוהה יותר של חיים.
אמרתי את זה,אבל עכשו אני לא בטוחה. חושבת לעצמי, אולי ככה אני, חסרת כוחות,צריכה זמן לעצמי בכמויות שלא אוכל לספק,ועכשו מאוחר מדי, אני לא אחזיר אחורה את זה שיש לי ילדים ואני צריכה לגדל ולפרנס אותם (אני גם לא באמת רוצה).
אבל עכשו אני חושבת על עוד משהו. למרות שלא היו לי כוחות גם קודם בתור צעירה יותר, כן היה לי עניין. כן אהבתי לעשות דברים.כן נהניתי מדברים-גם פרודוקטיביים. גם בעבודות מסויימות (לא המקצוע שלי),עבודות סטודנטיליות כן נהניתי. לא יכולה להגדיר לגמרי למה. אלה היו עבודות שהצריכו את הלב שלי ואת המאמצים שלי,אבל לא את המקצועיות שלי. גם לא הרווחתי הרבה כמובן. (למשל-עבדתי בגן ילדים כממלאת מקום).
היכולת שלי להנות מלעשות דברים ולהתעניין בדברים מתה לאט לאט. לא יודעת לשים את האצבע מתי. ואולי זה מה שצריך להחיות.
אבל איך? לקחת את הזמן? זה יעזור?הרי אני עמוסה גם ככה? זה לא שיש לי זמן ריק, אפילו שנה שעברה היה לי יותר זמן, כי הקטנה היתה קטנה יותר,והגדולים היו יותר שעות במסגרת,פה מסיימים מוקדם יותר.

המון מחשבות לא מדוייקות. מחשבות שכבר חשבתי,באופנים אחרים, מול תנאי חיים אחרים.
חבל כל כך שנמחקו לי גרסאות קודמות (כי לא הבנתי איך זה עובד המחיקה פה) הייתי חוזרת לדברים שכבר כתבתי.

מחכה לי יום עמוס חוגים.כבר עכשו אין לי אויר. גם אי אפשר כל כך להיות בחוץ אחרי הצהרים כי קצת קר,אז לחכות בזמן של החוגים זה די אתגר עם תינוקת פלוס אחד נוסף.
הקטנה ישנה כבר די הרבה,משלימה שעות מהלילה, מקווה שהשינה תעשה לה טוב ותעזור בהחלמה.

[תפילה_לאם*]

לא תמיד אוהבת את השהות איתם לאורך שעות ארוכות.
האם זה רק עניין של האינטנסיביות והשעות הארוכות לבד?
מאמינה שזה לב העניין, וכשנוספת על זה ביקורת עצמית בסגנון "למה אני לא אמא מכילה ומשלמת (והרי אני אפילו לא עובדת - מה יש לי להיות חסרת סבלנות/ עייפה וכד')?". זה באמת לא כיף.
אני עובדת על עצמי לנסות לראות את הטוב שאני כן עושה ואת ההתקדמויות הקטנות שלי ביחסי לילדים (שבתוכן נכנסות גם פסיעות לאחור לא פעם), ובו זמנית איכשהו לזכור את מה שאני רוצה לשפר ולנסות להתקדם באפיקים האלה.
@}

היכולת שלי להנות מלעשות דברים ולהתעניין בדברים מתה לאט לאט. לא יודעת לשים את האצבע מתי. ואולי זה מה שצריך להחיות.
ואולי היא לא כבתה אלא הוקפאה זמנית? נשאבה לכיוון אחר?
כשאת עסוקה בתינוקת בת שנה ומתלהבת מאוצר המילים המתפתח בהדרגה ומהחכמות המתוקות שלה וטרודה בנוגע להצטננויות שלה ולתזונה שלה וכו', וזה לפני שמנינו עוד ילדה וילד ובעל ובית ומשפחת מקור ויחסים חברתיים ו... - מאיפה תהיה אנרגיה להשקיע בעבודה, שמצריכה את הלב שלי ואת המאמצים שלי ואולי גם לא מתגמלת מספיק בכסף ובמשובי הערכה מהמעסיק ומהעמיתים?!

תרגישו טוב! שיהיה יום כיפי ושיעבור בקלות!
(אולי תחכו באוטו? תצטיידו בכמה ספרים, בדיסקים, בצבעים ובדפים ובמדבקות, באיזה משחק וגם בפרות. אין חלל שאפשר לחכות בו במקום של החוג? אולי שווה לנסוע הביתה ולחזור? או לתאם עם הורים אחרים, שאת תסיעי צד אחד והם צד שני?)

[אורי*]

אוף כמה שהיא לא מרגישה טוב
יצאתי איתה היום לטיול די ארוך בעגלה,חשבתי שיועיל לה אויר צח ושמש. בטיול היא היתה מרוצה. עכשו שוב קשה. נרדמה חצי שעה (הכנתי מרק בינתים),התעוררה,יונקת עכשו.נראה אם תצליח לחזור לישון. אפילו לאכול משהו לא אכלתי היום.


כשאת עסוקה בתינוקת בת שנה ומתלהבת מאוצר המילים המתפתח בהדרגה ומהחכמות המתוקות שלה וטרודה בנוגע להצטננויות שלה ולתזונה שלה וכו'
חשבתי על דברייך. ניסיתי לחשוב בעקבות זאת היפותטית לחלוטין מה אני אוהבת,וחשבתי על זה שאני מאוד אוהבת תינוקות קטנטנים,וזה עדיין מעניין אותי,ואז עלתה בי מחשבה שאולי אני צריכה פשוט להיות מטפלת של תינוקות אם כך. בהתחשב בזה שלא בטוח שיהיו לי עוד וגם אם כן,אולי אחד וזהו, אז השתעשעתי במחשבה הזו קצת. גם נזכרתי בחברה של אמא שלי שעשתה את זה פעם (היום היא כבר בפנסיה) אבל בשלב די מתקדם בחייה היא לקחה חל"ת, הצעיר ביותר שלה היה לדעתי בן 12 והיא שמרה על תינוקות כמה שנים (אין לי מושג כמה,אחר כך חזרה לעבודתה).
בעודי חושבת על זה (היפוטתית לחלוטין כאמור) קיבלתי טלפון, שאלו אותי אם אני בבית השנה ואם אוכל לטפל בתינוק בן 4 חודשם, לא כל כך ברור כמה ימים בדיוק,בהתאם לעבודה שתמצא (לא שאלה אותי האם ישירות אלא צד שלישי לא מתוך המשפחה). אולי מ7 עד 2 וחצי.

אז קודם כל תודו שזה מדהים הצרוף מקרים הזה, רק אחרי כן שמתי לב.

בהתחלה בעיקר הרגשתי לא נעים מהטלפון הזה, כי זה היה נראה לי 'לא'. כל כך הרבה סיבות שלא יודעת מאיפה להתחיל לפרט. הטכני:הבית שלי קטנטן. אצטרך לשמור עליו מסודר כל הזמן. איך אסתדר עם הגדולים שלי,אני הרי צריכה להוציא אותם בבוקר ולהחזיר בצהרים, השעות שנאמרו לי הן לפני שאני מפזרת ואחרי שאני אוספת (וזה התרוץ הרשמי לטלפון ). גם ככה ההסחבות הזו עם כולם כל יום ( כשלא תמיד יש לי אוטו) היא סיוט.
מה גם שלא ברור כמה זה שווה לי,לא ארוויח כל כך הרבה על זה, לא בטוח אם הפונה יש לה כסף לשלם כמה שאבקש (בכל זאת זה מסגרת רק של שני ילדים על אישה אחת,ולא ארבעה או שישה כמו שיש במקומות אחרים). וחוץ מזה אם זה 5 ימים בשבוע אז אין סיכוי כי יש בוקר שאני הולכת לפסיכולוגית.
ועיקר העיקרים,מאיפה אקח כוחות לדבר כזה? הרי גם ככה אני מרגישה עמוסה עד הקצה שלי, והזמן שיש לי לעצמי ממש לא מספיק לי, וגם ככה לתמרן בין 3 ילדים זה קשה(+עבודות הבית) אז להוסיף עוד תינוק? ואני לא ממש צריכה את הכסף עכשו,אנחנו מסתדרים

אבל מנותק מכל מה שעמוס לי וקשה לי ואני מחוייבת לו, דוקא היה לי נחמד לשמור עך תינוק בן 4 חודשים,אפילו שהוא לא שלי. גם זו מסקנה מסויימת.

[רסיסים_של_אור*]

אבל מנותק מכל מה שעמוס לי וקשה לי ואני מחוייבת לו, דוקא היה לי נחמד לשמור עך תינוק בן 4 חודשים,אפילו שהוא לא שלי. גם זו מסקנה מסויימת.
מקסים ! ו"צירוף המקרים" תמיד נחווה אצלי כחיוך מאלוהים או איזה ליטוף שהוא מלטף לי את הראש אחרי ימים של בלבול ותהיות וקושי...

אולי תוכלי ללכת עוד ם המחשבה הזו ולראות לאן היא תתפתח כשזה כן יהיה יותר מתאים !


לגבי הקטנה - לפני איזה שבועיים נסעתי עם הילדים לפעילות שהיתה לנו בירושלים ובדרך הקטנצ'יק כל-כך השתעל שפחדתי שהוא יחנק בנסיעה . באותו ערב נסעתי אל המדקרת האהובה שלי, היינו אצלה בערך חמש דקות והמצב שלו השתפר פלאים (ישר חשבתי למה לא למדתי דיקור ועוד כל מיני דברים כאלה שהיו כולים לעזור לי הרבה יותר כאמא...) - אולי יוכל לעזור לכם

[אורי*]

אותו ערב נסעתי אל המדקרת האהובה שלי
זה דבר שאין לי ומעולם לא אימצתי
אני רואה כאן שכותבות 'המדקרת שלי' 'ההומאופתית שלי' האייפקיסטית שלי' ולי אין, לא עשיתי את כל הניסיונות האלה אף פעם כדי למצוא דברים שעוזרים. אף פעם לא העזתי להוציא מלא כסף על כל מיני ניסיונות בשביל מחלות ילדות

[תפילה_לאם*]

מדהים הצרוף מקרים הזה
לגמרי!
ואולי המסר הוא לא: "ממשי עכשיו את ההזדמנות" אלא "תראי, כשיתאים לך, תהיה הזדמנות". @}

[רסיסים_של_אור*]

האמת שאל המדקרת הזו אני הולכת בשביל עצמי. במקרה התייעצתי עם חברה במפגש בירושלים והיא הציעה לי ללכת לדיקור. זה באמת לא מובן מאליו למרות שחשבתי לעצמי שאם אני לא משתמשת ברפואה הרגילה (תודה לאל) אפשר ו אולי אפילו רצוי להעזר מידי פעם במשהו אלטרנטיבי

[מיכל_בז*]

הו אורי! אולי תשמרי על גוזי? את לא ראית דבר מתוק כזה בחיים שלך וזה רק שלוש פעמים בשבוע!

(אני יודעת שזה לא ריאלי ואין לי מושג בכלל איפה את גרה, אבל מותר לפנטז, לא?)

[אורי*]

הו אורי! אולי תשמרי על גוזי? את לא ראית דבר מתוק כזה בחיים שלך
עשית לי חשק
לא,אנחנו ממש לא מאותו אזור:-)


שאם אני לא משתמשת ברפואה הרגילה (תודה לאל) אפשר ו אולי אפילו רצוי להעזר מידי פעם במשהו אלטרנטיבי
את לא משתמשת ברפואה בכלל?
ברור שנחמד להשתמש ברפואה אלטרנטיבית, העניין הוא שיש כל כך הרבה דברים ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה הדבר שיתאים לך,אז להוציא כל כך הרבה כסף היה לי מאוד קשה. מה גם שהמבטים המפקפקים של בעלי על כל הדברים האלה עוד מורידים לי את המוטיבציה,למרות שמבחינתו אפשר לנסות,( רק שאם זה לא ילך לא בא לי לספוג את ההערות המתגרות על זה)
סתם,אני מפילה עליו,זה לא בגללו,זה בגללי.
זה לא שאני לא משתמשת בכלל, אני כן כן משתמשת בפרחי באך למשל, או בדברי פשוטים שלא מצריכים ללכת לפגישה אצל מומחה.
הפעם עם הרגישות של הקטנה,שאני לא כל כך בטוחה לאיזה מזונות והיא משלשלת לפעמים, רציתי לנסות אייפק. אחרי הרבה מחשבה התקשרתי למישהי, מכיוון שלא הכרתי בסביבתי מישהי אז החלטתי לעשות את זה טלפונית, והיא היתה נחמדה ודיברה איתי ואמרה שלא כדאי עדיין לעשות אבחון וטיפול על דבר כזה,כי היא קטנה וסך הכל היא אוכלת די הרבה דברים, ויכול להיות שזו רגישות שתעבור, אז כדאי לחכות ולנסות עוד מאכלים שהיא הציעה.
עד שמצאתי בתוכי כוח להתחיל תהליך הוא נקטע בתחילתו, ודוקא בגלל שהיתה נחמדה כל כך ולא רצתה עדיין לטפל אם לדעתה אין צורך. (אבל אני גם חשבתי להתחיל עם הקטנה לראות איך זה,ואולי גם לבדוק את הגדולים בהמשך, יש לי ילד שהוא קטן ורזה,אז חשבתי אולי יש לו רגישויות, ויש גם אטופיק דרמטיטיס ועוד כל מיני דברים רגשיים).

[אורי*]

למה כולן יכולות ואני לא (האמירה המציקה הזו בבטן שלא שותקת כשאני מסתכלת על הסביבה בה אני חיה):

כי הרבה ילדים בסביבה שלי במסגרות עד 4 ואני ממש משתדלת ועושה מאמצים שלא, וכואב לי הלב אם כן , אז יש לנו המון שעות משותפות ואינטנסיביות שבהן אני לבד מתמודדת, ויש לי גם ארוחת צהרים להכין.

כי הרבה הורים שאני מכירה נותנים לילדים שלהם לראות הרבה סרטים במחשב/טלביזיה כבר מגיל צעיר ואני כמעט ולא נותנת בכלל, ובגיל מאוד צעיר בכלל לא. אז בשעות הרבות שאנחנו נמצאים ביחד אני צריכה לשהות איתם יותר ולהתמודד יותר.

כי אצלנו בבית אין כמעט מזון מהיר כמו פיצה/מלאווח/שניצל טבעול/קורנפלקס . וצריך קצת להשקיע כדי להכין אוכל. וכי אני משתדלת כמה שפחות 'להשתיק' אותם על ידי נשנושים שונים (הלוואי ולא הייתי עושה את זה בכלל), במשפחה של בעלי אני רואה את זה המון המון.

כי לי תמיד היה חשוב להרדים את הילדים כמו שהם צריכים ולא להשאיר אותם בוכים עד שילמדו להרדם לבד. וההרדמות אצלנו לוקחות הרבה זמן אצל הגדולים, ואצל הקטנה יש גם התעוררויות מרובות (בנוסף-גם חשוב לי להניק ולא לתת פורמולה, ומה לעשות חלק מילדי הפורמולה שאני מכירה אכן ישנים יותר טוב בלילה.)
חוץ מזה שאני לא מניחה תינוקות לישון על הבטן כשהם קטנטנים בגלל הסיכון, ולדעתי זה דופק להם גם בהמשך קצת את השינה.


כמה נקודות לעצמי שלא תמיד יש מה להשוות (בודאי לא למשפחה של בעלי)
.
.
.
.
.


אה, והתקשרתי לפנסיה. אחרי שכתבתי על זה תפסתי אומץ (מה שאומר שצריך לדון בדברים ולומר אותם ולא להחביא אותם,וזה עוזר קצת כשהם חשופים לאור ולאויר להתמודד ולעשות)
וזה בכלל לא רבע שעה. זאת אומרת,אולי זה רבע שעה עד שמחייגים את כל החיוגים ומקישים את כל המספרים אבל אז מחכים שיגיע תורך, ואז מדברים עם מישהו, שבסוף זה בכלל לא הוא שעושה את הפעולה, וצריך מישהו אחר, והוא יתקשר אלייך,ואם לא אז תתקשרי את כי יש המון עומס היום ובכלל בימים הקרובים. (מעניין אם יתקשר או שאני אצטרך). אז עד שאני מצליחה להזיז את עצמי לעשיה יש מחסומים בדרך ואני לא מצליחה להגיע לקו הסיום המוצלח, זה עוד נמתח ונמשך.
וכמובן שהודיעו לי שיתקשר אליי גם מישהו שינסה לשווק לי ביטוחים


ועכשו אני צריכה לחפש איפה יש פה טיפת חלב כי הרי עברתי דירה ולא שקלתי ומדדתי את הקטנה כבר כל כך הרבה זמן כבר לפני כן, וכבר דחיתי את החיסונים כל כך הרבה,ואני הרי כן מתכוונת לחסן בסופו של דבר.
וגם צריכה להתקשר לביטוח לאומי ולמלא איזה טופס שאני צריכה
וגם צריכה לעשות ברור לגבי כל קופות הגמל הקטנטנות שיש לי כי יש חוק עכשו שאפשר לשחרר אותם בחצי שנה הקרובה אם יש בהן רק מעט כסף והן לא פעילות (ויש לי כמה כאלה מסתבר,אבל אני צריכה לברר את זה, וגם לבקש לשחרר אותן)
אוף כמה דברים, וזה רק מה שאני זוכרת כרגע

[רסיסים_של_אור*]

את לא משתמשת ברפואה בכלל?
בעזרת ה' במינון מינימלי וגם לפמים בתור חוות דעת כשאנ יכולה לחזור הביתה, לחשוב קצת ולהחלט לאן לקחת את זה.

ולגבי הדיקור - שוב לא חוכמה, המדקרת שלי גובה ממני פרוטות (אין ל מושג כמה הוא לוקחת מאחרים) והטיפול הוא בתדירות לא גבוהה מה שהופך את זה לאפשרי. בכל מקרה, זו היתה הפם הראשונה שלקחתי אלה את מי מילדי....

[דנד_י*]

מבלה את היום בלהדוף מחשבות דומות לשלך ואומרת לעצמי שאלו הן הבחירות שלי בחיים אז באמת אין לי מה להתלונן.
הכנתי פשטידה בסגנון שהמלצת - אחרי שקניתי קמח אורז מלא שלא ידעתי שיש.
יצא טעים ממש! אז תודה...

[אורי*]

יצא טעים ממש! אז תודה.
יופי:-)

אני כל כך עייפה אבל מאוד רוצה לכתוב כי יש לי המון מחשבות

הפסיכולוגית אמרה שהאימהות שלי היא כמו יולדת שעדיין הכל מחובר אצלה והיא עוטפת אליה את הילדים גם בגיל יותר גדול ולא רק תינוק קטן. היא ניסתה להבין מה ההשקפה שלי על האמהות שלי, והאם אני חושבת שאני צריכה לוותר על עצמי למען הילדים, ושעקרונית זו תקופה כזו בחיים של הורים שבה ההורים ממעטים עצמם כל עוד הילדים קטנים.
כשהיא הגדירה את זה אמרתי לה שזה נשמע לי כמו ביקורת. היא אמרה שלגמרי לא היתה לה כוונה, וכנראה אני כל כך מרגישה מתגוננת מהסביבה שלי,או שהסביבה שלי כל כך שונה ממה שאני חושבת שנכון,עד שאני תופסת דברים בנושא כביקורת,כי היא רק התכוונה לתאר.

אמרה גם שאני באמת מתקשה להתנתק מהמציאות הטכנית וכשאני מנסה לדבר על מה אידיאלי בעיניי לגבי האמהות אני בעיקר מתייחסת למה שקיים בשטח (מעונות ומטפלות, צהרונים, מסגרות גדולות עם הרבה ילדים) ולא מצליחה לנסות לחשוב בלי שזה בהכרח יתבטא מיידית במציאות או יהיה אפשרי במציאות.

אוף אני עייפה מדי מכדי להתנסח
אז שמה לי כאן לתזכורת ואולי אצליח מאוחר יותר

[רסיסים_של_אור*]

שבת שלום

[דנד_י*]

בררררררר!

עם כאלה פסיכולוגים למה צריך בעלים/אמהות?

שהאימהות שלי היא כמו יולדת שעדיין הכל מחובר אצלה והיא עוטפת אליה את הילדים גם בגיל יותר גדול ולא רק תינוק קטן.
אני חושבת שאני צריכה לוותר על עצמי למען הילדים, ושעקרונית זו תקופה כזו בחיים של הורים שבה ההורים ממעטים עצמם כל עוד הילדים קטנים
וככה זה אמור להיות. לשם הטבע מושך אותנו, אלא אם כן אנחנו מתנגדות אליו.
אם אנחנו הולכות לפי הטבע ונצמדות לילדים שלנו הגוף שלנו ממשיך להפריש הורמונים שגורמים לנו לאהוב אותם יותר ולרצות להמשיך להיות איתם.
ברגע שמתרחקים, ההורמון מפסיק להיות מופרש, ואז לאט לאט פחות מפריע המרחק.
את הולכת בדיוק לפי הגישה של הורות מקושרת, גישה נפלאה שעושה רק טוב לכולם (טוב, נו, אולי חוץ מלפסיכולוגית).

הפסיכולוגית שלי בפועל מן הסתם בדיוק בגישה של הפסיכולוגית שלך, הן שתיהן הרי לא הפכו להיות פסיכולוגיות מנוסות ע"י זה שהן נשארו בבית עם הילדים, נכון? גם הבת של הפסיכולוגית שלי מהר מאוד מעבירה את הילדים שלה למעון, כך שהיא לא באמת יכולה להזדהות איתי, ולמרות כל זה היא הייתה מספיק מקצועית לעודד אותי כל הזמן, היא שיקפה לי בנעימות כמה זה חשוב לי להיות עם הילדים, ואיזה יופי שאני עומדת מול הפרץ ומצליחה להיות נחושה ולעשות את מה שחשוב לי למרות שכוווולם בערך חושבים אחרת.
היא הבינה שאחרי שנים של חוסר עידוד כל מה שאני צריכה זה בהחלט רק עידוד וגם ללמד את עצמי איך לעודד את עצמי ולא להיות ביקורתית כלפי עצמי.

כשהיא הגדירה את זה אמרתי לה שזה נשמע לי כמו ביקורת
זה בהחלט נשמע כך, את צודקת לגמרי.

אמרה גם שאני באמת מתקשה להתנתק מהמציאות הטכנית וכשאני מנסה לדבר על מה אידיאלי בעיניי לגבי האמהות אני בעיקר מתייחסת למה שקיים בשטח (מעונות ומטפלות, צהרונים, מסגרות גדולות עם הרבה ילדים) ולא מצליחה לנסות לחשוב בלי שזה בהכרח יתבטא מיידית במציאות או יהיה אפשרי במציאות.
ממש לא הבנתי, אבל כנראה גם את ממש לא הבנת, אולי כי היא אמרה משהו מאוד לא ברור לך.

עיצבנה אותי הפסיכולוגית שלך, אז סליחה על הבוטות.
לא באמת, גם משלמת, גם מפנה זמן וזה מה שאת מקבלת?

[תפילה_לאם*]

כשהיא הגדירה את זה אמרתי לה שזה נשמע לי כמו ביקורת.
גם לי נראתה כך האמירה הזאת כשקראתי.
ולמען האמת, גם התגובה הבאה שלה: וכנראה אני כל כך מרגישה מתגוננת מהסביבה שלי,או שהסביבה שלי כל כך שונה ממה שאני חושבת שנכון,עד שאני תופסת דברים בנושא כביקורת יוצרת רושם של ביקורת!
ולדעתי, נהדר שגם הצלחת לקלוט את זה וגם שהערת לה, כי אני הייתי עלולה לחשוב שמדובר בהערה נכונה ולעמוד בשקט בפינה בעונש.

אמרה גם שאני באמת מתקשה להתנתק מהמציאות הטכנית
אבל זה באמת קשה...
אני אוהבת לחשוב לפעמים "מה היה בעולם אידאלי?" בכל מיני הקשרים: איזו עבודה הייתי בוחרת לו יכולתי לעשות כל מה שבא לי, איך הייתי מגדלת את הילדים, איפה היינו גרים, מה היינו אוכלים.
זה נחמד לכשעצמו ולפעמים אפשר גם לגזור מזה ערכים וליישם משהו במציאות המציאותית.
אבל אני יכולה להבין את המעשיות שלא נותנת לשגות בהזיות האלה ורוצה לחבר את המחשבות למה שאפשרי באמת.

_כשהיא הגדירה את זה אמרתי לה שזה נשמע לי כמו ביקורת
זה בהחלט נשמע כך, את צודקת לגמרי._
הנה, לא רק אני מסכימה אתך!

שבת שלום

[אמא_צעירה*]

אז עד שאני מצליחה להזיז את עצמי לעשיה יש מחסומים בדרך ואני לא מצליחה להגיע לקו הסיום המוצלח, זה עוד נמתח ונמשך. טוב לראות שאני לא היחידה. בעולם הבירוקרטי של היום, צריך להתאבד על מטרה כדי להצליח להשלים אותה.. (דוגמא- הפנסיה שלי תקועה בחברה שאני לא רוצה להשאר בה, ואני כבר לא עובדת אצל המעסיק ההוא כבר שנה ורבע.... פעם בחודשיים שלןושה אני נזכרת להתקשר ולברר, יושבת לפחות חצי שעה וכלום לא זז. רוצה לעבור חברת ביטוח לפנסיה, להשקיע את הכסף בחברה אחרת וזה לא קורה...!!)

היא הבינה שאחרי שנים של חוסר עידוד כל מה שאני צריכה זה בהחלט רק עידוד וגם ללמד את עצמי איך לעודד את עצמי ולא להיות ביקורתית כלפי עצמי.
זה התפקיד שלה, לפנות את עצמה לגמרי, לברר באמת מה את רוצה לעשות ולהיות ולעזור לך לחתור לשם!!

_כשהיא הגדירה את זה אמרתי לה שזה נשמע לי כמו ביקורת.
גם לי נראתה כך האמירה הזאת כשקראתי.
ולמען האמת, גם התגובה הבאה שלה: וכנראה אני כל כך מרגישה מתגוננת מהסביבה שלי,או שהסביבה שלי כל כך שונה ממה שאני חושבת שנכון,עד שאני תופסת דברים בנושא כביקורת יוצרת רושם של ביקורת!
ולדעתי, נהדר שגם הצלחת לקלוט את זה וגם שהערת לה, כי אני הייתי עלולה לחשוב שמדובר בהערה נכונה ולעמוד בשקט בפינה בעונש._
גם לדעתי הנלהבת. טופחת לך על השכם!!

שבת שלום D-:

[אורי*]

אין לי הרבה זמן כרגע
אבל אם יש לכן מתישהו זמן
אשמח אם תסבירו לי למה זה נשמע לכן כמו ביקורת
כי כשאני מסתכלת על המילים באמת הן לא ביקורתיות אלא רק מתארות מצב.
ודוקא אני כן קיבלתי את האמירה שלה שאני תופסת את זה כביקורת בגלל איך שהסביבה שלי מתנהלת (אנחנו מדברות על זה הרבה היא לא המציאה את זה, זה היה מאוד מחובר) וזה נתן לי חומר למחשבה על זה שאני בהתגוננות מתמדת גם איפה שלא צריך, כי זה דורך לי על נקוות האשמה שלי ועל נקודות רגישות. גם מול אנשים (אפילו אמהות גינה כאלה) שבכלל לא אכפת להם מה אני עושה ואני חוששת מכל מילה וכל מילה מפרשת כביקורת על איך שאני חיה, אפילו אם לא היתה שום כוונה וזה בכלל נאמר בצורה די נייטרלית.
אז אשמח לחוות דעת למה לכן,שאתן חיצוניות לי,זה נשמע כביקורת. (כמובן בהתחשב בזה שגם המילים שהבאתי לכאן הן ממש לא מילה במילה של מה שהיא אמרה אלא מילים שלי את מה שהיא אמרה,שגם זה בעצם פרשנות..)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אורי - אני במקום בו אני מרגישה שיש לי המון מה להגיד על מה שאת כותבת, אז אני מחכה שהטורים שלי יהיו קצת יותר נמוכים (הקפאין, הלקוחות, יום שישי...). אבל בינתיים - אני מבינה, באמת באמת באמת.

[תפילה_לאם*]

_אשמח אם תסבירו לי למה זה נשמע לכן כמו ביקורת
כי כשאני מסתכלת על המילים באמת הן לא ביקורתיות אלא רק מתארות מצב._

אורי, קודם כול, יכול להיות שאני טועה ושהדברים הקפיצו אותי, כי כמוך אני תופסת את זה כביקורת בגלל איך שהסביבה שלי מתנהלת
כלומר, הסביבה תשמיע אמירות באלה בכוונת ביקורת, ולכן ההרגל יהיה לפרש כך כל אמירה בנוסח דומה, גם אם תיאמר ללא כוונת ביקורת.
וכן, קיים גם הסייג שלא יכולת להביא בפנינו את מילותיה המדויקות ובוודאי לא את נימת דיבורה ואת שפת הגוף שלה.

ובכל זאת, יש כאן משהו מקפיץ. וקחי בחשבון שכשכתבת את דבריה, דווקא קיבלת את הביקורת על תגובתך והסכמת אתה שהאמירה הראשונה שלה נאמרה בנייטרליות, ולכן נאמנה עליי צורת הצגתך את הדברים.
הפסיכולוגית אמרה שהאימהות שלי היא כמו יולדת שעדיין הכל מחובר אצלה והיא עוטפת אליה את הילדים גם בגיל יותר גדול ולא רק תינוק קטן.
אם אני מנסה לשים את האצבע על המילים המסוימות שיוצרות תחושת ביקורת, נראה לי שזה השימוש במונח "יולדת", שברור שמתייחס לתקופת זמן תחומה ביותר ומעניק לאם בשלב זה "פריבילגיות" מוגדרות, שלמרבה הגיחוך כוללות את הזכות "לעטוף אליה את התינוק", והצמדתו לתפיסת האימהות שלך ביחס לילדים גדולים יותר.
ובהמשך
אמרה גם שאני באמת מתקשה להתנתק מהמציאות הטכנית וכשאני מנסה לדבר על מה אידיאלי בעיניי לגבי האמהות אני בעיקר מתייחסת למה שקיים בשטח
ומי אמר, שהדרך שהיא רוצה לדבר על תפיסת האימהות נכונה לכולם? מתאימה לך?
הזכרתי קודם שהדרך הזאת חביבה עליי. כנראה שהיא חביבה גם עליה. אבל הטיפול הוא בשבילך.

ודבר אחרון הוא שגם אם אין בדבריה ביקורת - אין בהם גם קורטוב של תמיכה, אבל כמובן ייתכן שאת מוצאת אותו בחלקים אחרים בשיחה שלא פרטת כאן.

שבוע טוב!

[מיכל_בז*]

דווקא לי זה לא נשמע כמו ביקורת, אלא כתיאור מצב. כלומר, לא נראה לי שיש משהו רע באמהות שלך כפי שהפסיכולוגית מתארת אותה ונראה שהיא מנסה לגרום לך פשוט לתפוס פרספקטיבה כדי לראות את זה מרחוק.
אולי בגלל זה היא גם מדברת על אידיאל - כדי שיהיה לך ברור שבתןך כל העייפות הגדולה והעשייה שהיא לעומתית, יש גרעין חזק של אידיאולוגיה. נראה לי שהמטרה הסופית היא דווקא שתראי את האמהות שלך כחיובית.

[תפילה_לאם*]

יכול להיות שדברי הפסיכולוגית הם תיאור מצב , ורק צריך שתשב בחדר גם מיכל בז כדי לספק תרגום בגוף הסרט...

[אורי*]

תודה מיכל על הזוית שלך זה מאוד עוזר קצת חוות דעת חיובית.
האמת שקצת התאפקתי מלהגיב מה שבא לי מהבטן ולקחתי עוד קצת זמן כדי לחשוב. האינסטינקט הראשוני היה להגן על הפסיכולוגית שהותקפה (זה הרי אומר בכלל להגן על הטיפול הזה,הרי אני אצלה כבר תקופה, וזה בכלל סבב נוסף,היה כבר סבב קודם לפני שנים שבו הרגשתי שהיא ממש הצילה אותי). דנדי כתבה כל כך בלהט (שהרגשתי שזה ממש ממקום פנימי כמוני, מן תחושת בטן כזו בהתגוננות בלי להתייחס למילים עצמן), ואז תפילה ואמא צעירה הצטרפו גם הן. אז אמרתי לעצמי לקחת זמן לחשוב מה לקחת מהדברים שלכן לפני שאני קופצת ומגיבה מהבטן.
אבל האמת שמה שיש לי להגיד לא כל כך השתנה הרבה,גם אחרי שישנתי על זה.
נראה לי שהדברים של הפסיכולוגית קצת דרכו על נקודות רגישות לא רק לי אלא בעיקר לך דנדי,שאת כנראה מתמודדת עם זה זמן ארוך כי את בבית זמן ארוך. וכנראה גם לך תפילה כמו שאמרת, ואולי גם לאמא צעירה.
כמו שזה דרך לי על נקודות רגישות ותפסתי את הדברים כביקורת.
ואולי באמת השימוש במילה יולדת הוא לא מוצלח כל כך, אבל אני רואה את הפסיכולוגית לרוב באמת מנסה להבין את העמדה שלי,גם אם ייתכן והעמדה שלה שונה,ואני לא בטוחה בזה
דוקא.
כשהייתי אצלה בסבב הקודם (לפני 10 שנים כמעט) עדיין היו לה ילדים יותר צעירים בבית, ואני זוכרת שהשעות שלה נקבעו סביב זה. היא קיבלה בבקרים עד 1 או 1 וחצי. בצהרים היא לא קיבלה אף פעם,והיה לה אחר הצהרים אחד אם אני זוכרת נכון, ושני ערבים (אחרי שבע וחצי,שמונה) נדמה לי. הקליניקה ממש צמודה לבית שלה-אז אין לה נסיעות. כך שאני לא בטוחה שהיא כזאת קרייריסטית שממסגרת את הילדים שלה כדי שתוכל לעבוד. וכשדיברנו על חינוך ביתי היא הכירה את המושגים טוב ,וגם היא עצמה הזכירה את זה לראשונה אחרי שדבריי כוונו לשם.

ואנחנו בהחלט מדברות על כמה הילדים חשובים לי והרגשות שלי בנושא.

_אמרה גם שאני באמת מתקשה להתנתק מהמציאות הטכנית
אבל זה באמת קשה..._
זה דבר שאנחנו מדברות עליו הרבה. שהמציאות כל כך בפרצוף שלי שאין לי שום רווח ושום מקום בכלל לנסות לחשוב על משהו אחר. קצת כמו מה שמיכל כתבה לי בזמנו
אבל אולי את צריכה / יכולה להכניס קצת אוויר למחשבות הצפופות האלה כדי לראות פתרון. כבר עשית את זה פעם אחת, בטוח תעשי את זה שוב.
באמת אין לי אויר,אני חיה בלי אויר, ורואה רק את מה שמטר מלפניי, ועל זה אנחנו מדברות הרבה, ואני שנאתי את העבודה שלי ולא הצלחתי לחשוב כלל מה אני רוצה מעצמי, וגם עכשו אני לא מצליחה כשאני בבית ולכאורה עושה מה שרציתי תמיד. והיא מנסה לעזור לי קצת לרווח את המחשבות ואולי למצוא כמה רצונות שלי בתוך גם אם הם לא מתיישרים עם המציאות באותו הרגע. ואני כל הזמן חוזרת למציאות,והיא מזכירה לי. ובעיקר משקפת לי שזה מה שאני עושה.


והאמת שכשכתבתי את מה שכתבתי הייתי בטוחה שתהיה הזדהות דוקא מהמקום הזה המתגונן תמיד, והמודעות לזה שזו תגובה מתגוננת שלי. ויצא שהייתן בדיוק במקום שלי מול המילים שלה.

תכף אמשיך עוד קצת

[אורי*]

אולי בגלל זה היא גם מדברת על אידיאל - כדי שיהיה לך ברור שבתןך כל העייפות הגדולה והעשייה שהיא לעומתית, יש גרעין חזק של אידיאולוגיה. נראה לי שהמטרה הסופית היא דווקא שתראי את האמהות שלך כחיובית.
בשיחות בינינו נראה לי שאני לאט לאט עוברת ממקום של חולשה למקום של אידיאל שהוא לגיטימי
הרבה פעמים הרגשתי את הצורך והרצון הזה להשאר עם הילדים שלי כחולשה שלי. זה שלי אין כוח גם להיות אמא מליאה וגם לצאת לעבודה, זה שאני 'מרחמת' על הילדים שלי ולא מסכימה שהם יבכו,ומחזיקה הרבה בידים והם ישנים איתי במיטה. משהו בתוכי הרגיש ועדיין מרגיש מתבייש בכל אלו. ולאט לאט אני מרגישה שבאמת יש שם אידיאולוגיה, וחלק מקיום האידיאולוגיה הזו לוקח יותר כוחות מאשר סתם ללדת ילדים ולמסגר אותם ולקנות אוכל מוכן ולחמם במיקרו וכשהם חוזרים להושיב מול סרט עד זמן השינה (סתם אני מקצינה כן? ברור שכל ההורים על איזשהו רצף ולא כולם בקיצוניות הזו), ולכן כנראה רשמתי את הקטע על למה כולן יכולות ואני לא
כמובן שהכתיבה פה מאוד עוזרת לי להאחז בעקרונותיי,אבל גם מאוד מקשה עליי, כי כשהאידיאולוגיה שלי היא מציאות אצל אחרות (או כך נדמה לי לפחות),אני מרגישה שאני מועלת בתפקידי.
ואני לא מוצאת את המקום שלי על הרצף שהזכרתי, הרי גם אני נמצאת על הרצף ולא מוכנה להשלים עם זה בכלל. אבל אני לא מסוגלת,וגם המציאות לא תמיד מאפשרת את זה (ע"ע פרנסה, וע"ע אין לי כוחות)

אז אני נעה מקצה (האנשים שלצדי במציאות חיי - "מיינסטרים") לקצה (אידאולוגיות באופניות בצורה שאני לא מצליחה כלל ליישם), ולא מצליחה למצוא את המקום שלי באמצע, ולהשלים איתו, אפילו להשלים לזמן קצר, אפילו לדעת שאני בהתקדמות ושדברים יכולים להשתנות.
ולא טוב לי, ולפעמים אני כועסת על הקיצון הזה ולפעמים אני כועסת על הקיצון הזה.

זה שכשהילדים חוזרים הביתה באחת,שתיים ונשמתי נעתקת משם ועד הערב כשבעלי חוזר (ולפעמים עד שנרדמים,תלוי כמה הם תזזיתיים,כמה אני עצבנית וכמה בעלי עצבני), זה לא טוב. זה לא טוב לילדים שאמא שלהם חיה בלי לנשום.

[אמא_צעירה*]

וזה בכלל סבב נוסף,היה כבר סבב קודם לפני שנים שבו הרגשתי שהיא ממש הצילה אותי)

בשיחות בינינו נראה לי שאני לאט לאט עוברת ממקום של חולשה למקום של אידיאל שהוא לגיטימי

אורי, אני ממש מכה על חטא. אני רואה שהיא עוזרת לך, שהיא מכירה אותך לעומק ומגלה איתך את הכלים שלך, שבהם את יכולה לבנות אידיאולוגיה וחיי סיפוק ואתגר.
אני מבקשת שתמחקי מה שכתבתי לך ואל תתיחסי אליהם, ואסביר לך גם למה:
כתבתי כבר כמה פעמים (הרחבה בבלוג שלי קצת סדר בחיים ) על הקאוצ'רית שלי וכו. הרגשתי שם ממש במקום שאת היית, והמשפט הכל כך מדוייק הזה גרם לי לצביטה בלב. לכן, בעצם את ההשגות שיש לי על הקאוצ' שלי, הפלתי עלייך.
הטיפול שלך יעיל, תומך בך, בונה אותך כמו שאת באמת רוצה להיות עם המטרות המדוייקות שלך לחייך, וזה מדהים ומרגש. תמשיכי. וגם אם המשפט ההוא באמת נשמע צורם, אולי אפשר לצאת מנקודת הנחה שהוא היה פליטת פה...?

כמובן שהכתיבה פה מאוד עוזרת לי להאחז בעקרונותיי,אבל גם מאוד מקשה עליי, כי כשהאידיאולוגיה שלי היא מציאות אצל אחרות (או כך נדמה לי לפחות),אני מרגישה שאני מועלת בתפקידי.
יש כאן נשים שמדברות מה השאיפות (לא תמיד, לפעמים, כולנו יכולות וזה מעולה!!) אבל את קוראת אותן כמציאות יומיומית, ויש כאן כאלו שבאמת בתחומים מסויימים הצליחו יותר ממך. כמה ילדים יש להם? מה ההכנסה החודשית? בכמה מ"ר הן גרות? כמה עזרה יש להן? באיזה שלב בחיים הן התחילו וכמה תמיכה יש מהבעל?
יש כאן כמה וכמה שאלות שיכולות לעזור לי ולך להבין למה הן שם ואנחנו עדיין לא. (דוגמא- אין לי תמיכה מבעלי, יש לנו משכורת נמוכה כל כך שכשאני רואה את הסטטיסטיקות של ההכנסה הממוצעת למשפחה בא לי לבכות... היא תואמת קצת יותר מאחזקת ילד אחד. בלי ההורים שלו. אני נשואה רק שנתיים, ואין לי עדיין מיומנות של תפעול בית בכלל, שלא לדבר על סלטים ושייקים ובריאות. דבר אחד שאני מנסה להכניס- זה נשנוש פרי או ירק עם הבת שלי, אחר הצהריים. וגם גיוון במזון כדי שלא תינעל לי על מאכל אחד. זהו בערך... )

בהצלחה יקירתי!!
וקבלי נא את התנצלותי מעומק ליבי

[דנד_י*]

קודם כל ברור ש -
שהרגשתי שזה ממש ממקום פנימי כמוני, מן תחושת בטן כזו בהתגוננות בלי להתייחס למילים עצמן


_יכול להיות שאני טועה ושהדברים הקפיצו אותי, כי כמוך אני תופסת את זה כביקורת בגלל איך שהסביבה שלי מתנהלת
כלומר, הסביבה תשמיע אמירות באלה בכוונת ביקורת, ולכן ההרגל יהיה לפרש כך כל אמירה בנוסח דומה, גם אם תיאמר ללא כוונת ביקורת.
וכן, קיים גם הסייג שלא יכולת להביא בפנינו את מילותיה המדויקות ובוודאי לא את נימת דיבורה ואת שפת הגוף שלה_

ואם פגעתי אז סליחה רבה רבה רבה.

הפסיכולוגית אמרה שהאימהות שלי היא כמו יולדת שעדיין הכל מחובר אצלה והיא עוטפת אליה את הילדים גם בגיל יותר גדול ולא רק תינוק קטן. היא ניסתה להבין מה ההשקפה שלי על האמהות שלי, והאם אני חושבת שאני צריכה לוותר על עצמי למען הילדים, ושעקרונית זו תקופה כזו בחיים של הורים שבה ההורים ממעטים עצמם כל עוד הילדים קטנים.
הדברים שגרמו לי לחשוב על המשפט כביקורתי -

• יולדת שעדיין - כלומר כבר לא צריכה להיות
• גם בגיל יותר גדול ולא רק - שוב, כנ"ל, למה רק תינוק קטן צריך עיטוף? משתמע מהמשפט שזה מה שנכון בעיניה.
• חושבת שצריכה לוותר על עצמי - כלומר רק את חושבת את זה וזה לא משהו כללי ג'נרי שנדרש בגילאים האלו
• הורים ממעטים את עצמם - שוב מילה שלילית על הורות - ממעטים, למה ממעטים, אנחנו מעשירים את עצמינו מיום ליום, גדלים, מתרחבים, לומדים.

אם אני הייתי רוצה לתאר את האמהות שלך ללא ביקורת הייתי מנסחת זאת כך -
באמהות שלך את מחוברת לצורך של הילדים שלך, את מבינה את הצורך שלהם בקשר עם האמא גם כאשר הם גדלים,
ההשקפה שלך על האמהות היא שמכל ילד את לומדת המון על עצמך, ונותנת המון מעצמך גם כשההתמודדות לא פשוטה, את כל הזמן בתהליך למידה.
את עושה המון מכל זה מתוך אידיאולוגיה למרות ההתנגדות של הסביבה.

[רסיסים_של_אור*]

הרבה דברים נכתבים לי בראש. אני קוראת אותך ומגלה לא מעט מעצמי, בתקופות חיים שונות. זה שוב ושוב חוזר לנטיה הזו שלנו להשוות את עצמנו לאחרים. פעם אמרה לי חברה חכמה שהיא למדה את המשפט החשוב הבא: "אל תשווי את הפנים שלך עם החוץ של אחרים". כי הרבה פעמים מה שאנחנ ורואות באחרים הוא רק החוץ ולכל אחד יש פנים. ובאמת, לכל אחד נסיבות חיים אחרות, רקע אחר שהוא בא ממנו, תץיקים גלויים וסמויים אחרים שהוא סוחב כמטען על ליבו ונשמתו ועוד כהנה וכהנה. וגם כשאת קוראת כאן ונדמה לך שחלקנו הרבה יותר "באופניות" אני מכירה את התחושה הזו וחווה אותה לא אחת.

ביהדות מדברים על מושג שנקרא "שמירת העיניים" זה יכול ללכת לכיווןנים של צניעות נשים גברים וכו' אבל בחוויה שלי זה מדבר בדיוק על זה, להישאר במקום שלי ולהפסיק להסתכל כל הזמן החוצה ושם להתבלבל ולחשוב שאני שוב ושוב לא כמו "כולם" (זוכרות מה היו אומרים לנו ההורים כשהיינו טועניות ש"כולם עושים ככה וככה..." ??)

אני חושבת שבדורות האחרונים לא קל להיות אשה ואמא. יש הרבה דרישות ונעשה מאד ברור שאפשר גם וגם וגם. רק לפני כמה ימים אמרה לי השכנה היותר מבוגרת שלי (כבר סבתא ללא מעט נכדים): "אי אפשר הכל, משהו בא על חשבון משהו אחר".

אבל בסופו של יום אנחנו אלה שצירכות לבנות בתוכנו הערכה וכבוד למי שאנחנו ולמה שאנחנו יכולות ועושת בשלב זה. לדעת שאני באמת עושה הכי טוב שאני יכולה ולהפסיק להשוות את עצמי כל הזמן לאחרות (וזה כל-כך קשה לפעמים !!). אפשר לבחון את מה שאת עושה ולהגיד איך זה שאין לך אויר באחר צהריים וכו' ואפשר להגיד למשל: זה די מדהים שלמרות שזה כל-כך לא פשוט לך ומאתגר אותך עדיין זו הבחירה שלך ואת לא שולחת אותם לצהרונים ומצמצמת מגע למינימום אפשרי וכו'.

ועוד מילה אחת לגבי הטיפול שאת עוברת - בתקופות שהייתי צריכה לחזק את עצמי הזכרתי לעצמי שכשאני הולכת לטיפול (לא משנה מאיזה סוג) זה משהו שאני עושה למען עצמי אבל גם למען כל שאר הנפשות בבית, כי יש לי מקום כל-כך מרכזי ומשמעותי עבורן...

[אמא_צעירה*]

תודה רסיסים!!
מילותייך כטל חיים על נפש עייפה

(סליחה על ההתערבות, אורי )

[תפילה_לאם*]

אפילו לדעת שאני בהתקדמות ושדברים יכולים להשתנות.
מזכיר את רוח הדברים ב{{}}החיוניות שלי חלק שמיני.
יעזור לך אם כקוראת מהצד אעיד שניכר שאת בתהליך, שעשית הרבה, שאת עושה הרבה ושבוודאי עוד תעשי הרבה?

[נוודית*]

אני מרגישה שבאמת יש שם אידיאולוגיה
אורי, משתפת אותך במחשבה שעלתה לי שאולי כדאי לך לשקול מונח חלופי ל"אידיאולוגיה"? אולי אמונה אישית, השקפה, בחירה, התאמה או פשוט האמהות שלי. משהו שיש לו בהרגשה שלך תוקף ועוצמה מספיק חזקים, אבל הוא גמיש ואישי. אידיאולוגיה, לדעתי, היא מלכודת, כי יש בה משהו קשיח, וגורף. היא לא משהו שלוקח בחשבון אותך ואת הילד המסוים שלך, כל אחד ואחד בפני עצמו, וקבוצת הילדים שלך, והזוגיות שלך, ועוד ועוד. אם את עובדת ומפתחת ומטפחת תפישה עצמית מחודשת לאמהות שלך, כדאי שהיא תהיה גמישה, ותכיל בתוכה את האפשרות לשינוי עתידי, לזמן שבו את תשתני (אולי), הילדים ישתנו (די בוודאות) וכו'. כרגע זה אולי שינוי קטן בסמנטיקה, אבל למילים יש כוח, וכדאי לבחור מילים טובות

[אורי*]

קראתי את כולכן
לא מצליחה להגיב מאתמול
הבת שלי די נודניקית ומשהו מפריע לה, הרבה בכי ויש לי עוד כמה דברים שחייבת לעשות
אז מקווה שבהמשך אגיע לזה

בינתים חיבוקים לכולכן,אתן עוזרות לי מאוד

[אורי*]

ילד חולה בבית
חלש-נרדם
אבל הקטנה ערה חבל שהם לא מסונכרנים יותר
הקטנה מתעוררת כבר יומיים בלילות וערה ומשחקת עד השעות הקטנות (אני מיואשת ומותשת)
בלילה כולם היו ערים אלף פעמים,חלק מהפעמים ישנתי כל כך חזק שבכלל לא שמעתי שבעלי קם

כרגע היא מסתכלת לדקה על ספר כלבלבים ועושה לי קוקו עם הוילון
סבלנותי אוזלת

כמה דקות של הנקה

[תפילה_לאם*]

יש מצב להעמיד סיר מרק?
או לעטוף טוב את שניהם כשהוא יתעורר, להכניס אותו לעגלה ואותה למנשא ולצאת להתאוורר? (אולי כבד מדי?)
מקווה שבהמשך יהיו מסונכרנים יותר. תרגישו טוב!

[אורי*]

סיר מרק למה?
הקאות ושלשולים (הכי גרוע,המון טיפול פיזי בלהחליף ולנקות , גם את הרצפה לפעמים, וקטנה שזוחלת בין לבין, שרק לא תדבק)
וגדולה שהתבעסה שכולם נשארים ורק היא יוצאת, יצאה ביבבה

קטנה יונקת,נרדמת
הלואי ולאורך זמן

מפחדת שהגדול ישן יותר מדי, אולי אין לו נוזלים?

[אורי*]

קטנה ישנה!!
חשבתי על להוציא אותם החוצה אבל באמת היא כבדה לי מדי במנשא,והוא כזה חלוש,אין סיכוי ללכת או לעמוד מאחורי העגלה אפילו.

מנסה לקרוא ולהגיב לאט לאט
אמא צעירה תודה על האיפוס ונסיונות לתת פרופורציות

דנדי
לא נפגעתי. רק ניסיתי להבין אם זה שלך או שלי, וניסיתי באמת לנסות לראות את הדברים מעט מסוננים מהרגשות

_הדברים שגרמו לי לחשוב על המשפט כביקורתי -
יולדת שעדיין - כלומר כבר לא צריכה להיות
גם בגיל יותר גדול ולא רק - שוב, כנ"ל, למה רק תינוק קטן צריך עיטוף? משתמע מהמשפט שזה מה שנכון בעיניה.
חושבת שצריכה לוותר על עצמי - כלומר רק את חושבת את זה וזה לא משהו כללי ג'נרי שנדרש בגילאים האלו
הורים ממעטים את עצמם - שוב מילה שלילית על הורות - ממעטים, למה ממעטים, אנחנו מעשירים את עצמינו מיום ליום, גדלים, מתרחבים, לומדים._
האמת שלא את כל המילים המדוייקות שלה אני זוכרת. רק את המילה 'יולדת' ברור לי שהיא אמרה. המילים האחרות אני לא סגורה. אבל גם העניין הזה של ההורים שממעטים את עצמם לדעתי היא אמרה במילים דומות. אבל זה גם בגלל ששוחחנו על זה. אבל את יודעת מה? אולי זה באמת לא מילים טובות לשימוש. רק שזה לגמרי מה שאני מרגישה:-/

_אם אני הייתי רוצה לתאר את האמהות שלך ללא ביקורת הייתי מנסחת זאת כך -
באמהות שלך את מחוברת לצורך של הילדים שלך, את מבינה את הצורך שלהם בקשר עם האמא גם כאשר הם גדלים,
ההשקפה שלך על האמהות היא שמכל ילד את לומדת המון על עצמך, ונותנת המון מעצמך גם כשההתמודדות לא פשוטה, את כל הזמן בתהליך למידה.
את עושה המון מכל זה מתוך אידיאולוגיה למרות ההתנגדות של הסביבה._
תודה על התאור מכיוון אחר.זה מחזק. אבל באמת חסר לי תאור מילים למקום הזה שבו אני מרגישה שאני ממעטת את עצמי,ושאין 'אני' כמעט, רק 'אמא'. זה לגמרי מה שאני מרגישה. אני לא יודעת אפילו כמה יש בי רצון למשהו אחר,אין לי מושג. כל כך עמוסה בתפקיד הזה עד מעל הראש. אבל משהו לא טוב לי,זה ברור. וממש לא רק בגלל איך שהסביבה מסתכלת. יש משהו ש לי לא טוב. ואני לא יודעת לגמרי מה. ובעיקר-איך להתמודד עם זה. איך לא להיות אמא מחוסרת אויר,מחוסרת כוחות,רק רוצה שהילדים ירדמו כבר ויתנו לי זמן לעצמי.

[אורי*]

"אי אפשר הכל, משהו בא על חשבון משהו אחר".
רסיסים
המשפט הזה הולך איתי מאז שקראתי אותו
נזכרת בו מדי פעם, מגלגלת בראש. חושבת איך הוא יכול להתבטא אצלי, איך אני יכולה ליישם אותו. מדי פעם משלימה איתו באופן רעיוני לפחות.

אל תשווי את הפנים שלך עם החוץ של אחרים"
עוד משפט לגלגל בראש
איך לקבל את מה שאני לא יכולה? איך? איך לדעת שאני באמת עושה הכי טוב שאני יכולה? כל כך הרבה אשמה וכעס יש בי.
לא מצליחה בכלל להתחיל לקבל את זה

אחד הדברים שאמרתי לפסיכולוגית,למה אני משתדלת לעשות את כל מה שאני עושה,זה שאני מרגישה שאם לא, אני מזיקה להם. זה הדבר הכי חזק אצלי,הפחד להזיק. זה לא סתם 'הדרך הנכונה ביותר לחיות בעיניי' זה ממש תחושה שאם אני לא עושה את מה שאני צריכה לעשות אז אני מזיקה להם. הבעיה היא שבחיים מתוך המחשבות האלה אני ממילא מזיקה להם,רגשית. ומי יודע מה יותר מזיק? (תפילה ודנדי, אני יודעת שיש דיון מקביל בדיוק על זה)
(פעם חברה שלי צחקה על המשפחה שלה אוכלת הג'אנק(בית הוריה): 'אצלינו בבית אוכלים הכל ודוגלים בזה שמה שמשמח את הלב זה הרפואה האמיתית' לא בדיוק במילים אלה,אבל זה הסגנון.

אז את כל זה אני מזכירה לעצמי כשאני לא מסוגלת לעמוד בפרץ של הממתקים והג'אנק שהם מקבלים מכל מיני גורמים,החל מסבתות וכלה במסגרות,דרך כל האמצע: חברים, משפחה, ארועים, שכנים. לפעמים מצליחה להרגע.
אבל זה בענייני אוכל,ככל שזה מגיע ליחס רגשי,אני פשוט לא יודעת מאיפה להתייחס להכל. איפה דבר אחד בא על חשבון אחר. איפה ההשתדלות שלי כאן שיהיו יותר בבית ולא במסגרות באה על חשבון הכוחות שלי,ואז הם נגמרים,ואז אולי עדיף להם לא להיות בבית עם אמא ככה,עכשו או התוצאות בעתיד. לא יודעת. את זה אני עוד יותר לא יכולה למדוד, ולעשות תעדוף. כמובן עם עוד כל כך הרבה גורמים שנכנסים למשוואה.

כשהגדולה שלי היתה קטנה בת שנתיים, והבן נולד. היה קשה כמו שלא היה לי קשה אף פעם (אמא צעירה -שמי לב,זה גם קצת תשובה למה שכתבת בדף שלך על ילד חדש שהוא פונקציה של חבר). היה פשוט סיוט. הוא היה תינוק נוח,אבל היא הרביצה לו כל הזמן,כל הזמן. אי אפשר היה רגע לבד להשאיר אותם. ואפילו לידי, מסתכלת, הוא חטף מכות (הם די עמידים כנראה). והיא היתה בכיינית כל כך ונודניקית.
ואני הוצאתי אותה מהצהרון במסגרת שהיתה בה ולקחתי אותה מוקדם (כלכלית לא היתה לזה שום משמעות) כי לא רציתי שתהיה כל כך הרבה שעות. ועד היום אני לא יודעת אם עשיתי טוב או לא. כי אני חייתי בתוך סיוט, אבל מצד שני הצהרון היה כל כך גרוע שלא היה על מה לדבר.
מה שבאמת הייתי צריכה לעשות זה להוציא אותה מהגן הזה ולהכניס אותה לגן אחר. לא היו לי הכוחות לזה אז, ובעיקר לא הכרתי ולא הייתי בטוחה אם הגן טוב או לא.אמא די טריה, בקושי את הגן הזה מצאתי. את הקטן לא הכנסתי לשם, שמתי במקום אחר כשהגיע לגיל,ואז ראיתי מה זה גן טוב, ושהגן ההוא לא היה טוב לה בכלל, שהיא לא קיבלה מספיק תשומת לב כמו שתינוקת בת שנתיים צריכה. אז היא גם לא קיבלה את זה בגן וגם לא מאמא שלה שהיתה בתוך סיוט, אמא שהתחילה לשנוא כל רגע בשהות איתה, וזה גלגל שמזין את עצמו.
וככה יש לנו צרות עד היום. גם צרות בקשר בינינו, וגם צרות בבטחון העצמי שלה שהיא בטוחה שהיא לא אהובה. ואני לא מצליחה לתקן את מה שקלקלתי אז.

למה זה קשור?
לא יודעת ככה האסוציאציות שלי רצות

[אורי*]

עזור לך אם כקוראת מהצד אעיד שניכר שאת בתהליך, שעשית הרבה, שאת עושה הרבה ושבוודאי עוד תעשי הרבה?
כן, עוזר קצת

נוודית
אורי, משתפת אותך במחשבה שעלתה לי שאולי כדאי לך לשקול מונח חלופי ל"אידיאולוגיה"? אולי אמונה אישית, השקפה, בחירה, התאמה או פשוט האמהות שלי. משהו שיש לו בהרגשה שלך תוקף ועוצמה מספיק חזקים, אבל הוא גמיש ואישי.
הרעיון שלך מעניין
אבל הוא גורם לי לתהות בכלל על העניין הזה של האמיתות בעולם. האם באמת אין אמת אחת לכלום, האם באמת הכל אישי, האם?
כנראה זה קצת מה שאני מתחבטת בו ואולי מה שכתבתי על עניין התעדוף קצת קשור בזה. האם יש קו אידאלי להגיע אליו ואני בעצם צריכה לקבל את זה שאני לא יכולה ולתעדף בין כל הדברים מה כן ומה לא לעשות. או שבכלל אין דבר כזה, והכל אישי לגמרי שלי. האמירה שלך בעצם יותר לכיוון האפשרות השניה. אבל אני צריכה מספיק להאמין בזה כדי שאוכל לקחת את זה בתור המילים שלי.
אולי, צריכה עוד לחשוב על זה. זה רעיון חדש ומעניין.

תודה לכן

[תפילה_לאם*]

סיר מרק למה?
אוך, חשבתי איזו הצטננות/ שפעת.
אבל בכל מקרה, נראה לי שריח של מרק, שמתפשט בחלל הבית, מחמם את הגוף ואת הלב, והוא קל לאכילה, מרווה. אולי מתאים גם למקיא ומשלשל להחזרת נוזלים (רק לאכול לאט ומעט).


ובעיקר-איך להתמודד עם זה. איך לא להיות אמא מחוסרת אויר,מחוסרת כוחות,רק רוצה שהילדים ירדמו כבר ויתנו לי זמן לעצמי.
יש מישהי מהקהילה שלנו שעוסקת בנושא הזה, בהדרכת אימהות, ב"מתן ארגז כלים". אם רלוונטי בעינייך אכתוב לך כאן את פרטיה.

(הם די עמידים כנראה)
D-:
מה שעבר על הבן שלי הוא כאין וכאפס לעומת סיפורים ששמעתי מאחי על ילדיו. עכשיו כבר אפשר לצחוק על זה.

_למה זה קשור?
לא יודעת ככה האסוציאציות שלי רצות_
הקשר האסוציאטיבי ברור. זה קשור לאי הידיעה שלנו מה תהיה תוצאת כל סך הגורמים שהכנסנו ושהכניסה הסביבה למשוואה.
כנראה שאנחנו צריכות איכשהו להאמין שאנחנו עושות את הטוב ביותר שאנחנו יכולות ושזה הטוב ביותר שהילד יכול וגם צריך לקבל. ממש לדעת את זה כנראה שלא נוכל לעולם. @}


האם יש קו אידאלי להגיע אליו ואני בעצם צריכה לקבל את זה שאני לא יכולה ולתעדף בין כל הדברים מה כן ומה לא לעשות. או שבכלל אין דבר כזה
מניחה שכמו בהרבה דברים, התשובה מוטלת איפשהו בין שתי האפשרויות הקיצוניות: יש עניינים ברורים שנכונים עבור כולם (העדיפות המשמעותית של ההנקה, הצורך במגע) ויש רבים אחרים שנזילים יותר.

[דנד_י*]

אורי יקרה.

שאלה לי אליך - את מסוגלת לעשות עכשיו סוויץ'?
נניח שהיית יכולה לראות את העתיד ולגלות שהיה עדיף לילדים שלך שתחזירי אותם למסגרות עד 4, תחזרי לעבוד ותתני להם לאכול ג'אנק.
היית מסוגלת לעשות את זה?

אני אישית לא הייתי מסוגלת לזה, ולכן בכל פעם שעולות לי מיליון ההתלבטויות האלו שהעלית כאן, ועוד. אני מזכירה לעצמי שזה מה יש, אני האמא שלהם לטוב ולרע, אני לא מסוגלת לראות אותם אוכלים ממתקים כל היום, אני לא מסוגלת לראות אותם מול מסך דיגיטלי כל היום, אני לא מסוגלת להשאיר אותם במסגרות עד 4 ולא מסוגלת לשלוח אותם למסגרת בגיל צעיר.
וגם אם זה לא הכי טוב להם - עם זה הם יצטרכו להסתדר.

אם הם יצטרכו פסיכולוגית כשיגדלו - אשמח לעזור להם במימון... או אפילו לדבר איתה ולהסביר לה מה עוללתי.
לגדול אפילו כתבתי מכתב שמגולל את כל מסכת ה"התעללות" שהוא עבר מאז שנולד, כדי שיהיה לו עם מה להתחיל את הטיפול שמן הסתם יגיע.

ואגב - קצת כמו דלתות מסתובבות (הסרט). אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היית מחליפה לה גן בזמנו, אולי הכל היה טוב, ואולי לא, היה נשאר אותו דבר, אולי היו צצות בעיות אחרות.
יש מצב שהאח הקטן היה מקבל מכות כך או כך.

לגבי הלהיות רק אמא - אז שמתי לב בזמן האחרון שהלהיות אמא בעצם מציל אותי.
אני נמצאת באופן קבוע במצב שיש לי מישהו שצריך אותי, רוצה אותי, אוהב אותי.
ואני לא צריכה לעשות כמעט כלום בשביל זה, זה פשוט שם.
זה מצב שלא היה לי עד שהתחתנתי. וגם אז - הבן זוג לא תמיד כל כך צריך/אוהב/רוצה כמו הילדים.
הבנתי שבשבילי זה חמצן להיות אמא. התיקון שלי. מהסיבה הזו.

אולי תתחילי לחשוב על שינוי כיוון - על משהו שאת יכולה ללמוד דרך האינטרנט בהרצאות של שעה בשבוע נגיד, משהו שתוכלי אח"כ לעבוד בו מהבית, או לעבוד בו עם יציאות קצרות כשאבא כבר בבית.
אולי זה ייתן את המקום לעצמך.

[מיכל_בז*]

אני חושבת שכתבתי את זה פעם. יש איזו תובנה שהגעתי אליה עוד בהריון ואני מאוד מנסה להיאחז בה ולהמשיך להיאחז בה גם בעתיד.

הילדות שלי הייתה ממש קשה. במובנים רבים סבלתי מהזנחה. היו שפע של טרגדיות, היה ממש לא קל. אבל אני כבר די הרבה שנים אשה חזקה ודי מאושרת. יש לי משהו בפנים שהוא שלי והוא חזק והוא מתווה לי דרך.

לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים ולמרות פרויד, מידת הנזק והתועלת שלנו (כאמהות לא מתעללות, כמובן) די מוגבלת.

זאת האמונה שלי.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

"אי אפשר הכל, משהו בא על חשבון משהו אחר" הוא משפט שמבאס אותי. אני מרגישה כמו הזאב ההוא, שמנסה לתפוס את כל הביצים, ומשהו חייב ליפול. משחק שמועד לכישלון והרבה תסכול. אולי "תראי כמה דברים חשובים יש בחיים שלך, ואת כל הזמן מצליחה להטיב עם אחד מהם לפחות. לשפר אותו, לטפח אותו, להשקיע בו". הרי זה מה שאת עושה מבוקר ועד לילה, לא? את משקיעה את כל כולך במאמץ שמכוון להטיב עם משהו, עם מישהו. בכל יום יש לך ילדים שנמצאים עם אמא, שמדברים איתה, שצוברים ממנה זכרונות. זכרונות צריך לצבור גם על מצבים שנראים לך לא אידיאליים, גם זה כלי לחיים, גם זה משהו שמאפשר אחר כך להתייחס למצב נתון ולהגיד "כזה אני רוצה, כזה אני לא רוצה".
תראי, הגישה שלי לעצמי היא קצת... שונה כנראה. אפשר לנחש מאיפה זה בא, אבל למען האמת אני לא חושבת שזה כזה עקרוני. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני אמות. כי זה פיצ'ר כזה, אנשים מתים. מה עוד, הם לא יודעים מתי. אז תחת ההנחה שנקודת הזמן הזו קיימת, ואני מתקדמת לקראתה רוב הזמן, זה מאפשר לי להרגיש עד כמה הכל מוגבל - אני מוגבלת, ההבנה שלי מוגבלת, היכולות והזמן שעומד לרשותי הם מוגבלים. זה לא מתסכל אותי, כמו שזה מקל עליי את הנטל. זה מאפשר לי להרגיש אנושית ולראות את כל התמונה, שבה לי קשה לפעמים, ולבן זוג שלי קשה לפעמים וגם לילד שלי יהיה קשה. ואנחנו נריב ונעלב וניפגע, וזה בסדר. הכל בסדר. מנקודת המבט הזו, הדרמה לא כזו גדולה.
קראת אולי את "4 ההנחות"?

[תפילה_לאם*]

_נניח שהיית יכולה לראות את העתיד ולגלות שהיה עדיף לילדים שלך שתחזירי אותם למסגרות עד 4, תחזרי לעבוד ותתני להם לאכול ג'אנק.
היית מסוגלת לעשות את זה?
אני אישית לא הייתי מסוגלת לזה_

דנדי, אני חושבת שאת חושבת שלא היית מסוגלת, כי את לא באמת מאמינה שיכולה להיות מציאות עתידית כזאת. וגם בעיניי לא סביר שמהפך קיצוני כזה ייטיב עם הילדים ועם המשפחה.
אבל יש מצב שמהפך חלקי כן היה יכול להיות טוב יותר, ואם היינו יודעות זאת בוודאות, נראה לי שהיינו משנות את דרכינו בהתאם לידיעה הזאת עד כמה שאפשר.

[דנד_י*]

אולי בעניין הג'אנק הייתי מסוגלת לשחרר במקרה כזה.
לא בעניין של אמא וילדים כגוף אחד.
זה גם צורך שלי שלא הייתי מצליחה לוותר עליו.

[אמא_צעירה*]

וככה יש לנו צרות עד היום. גם צרות בקשר בינינו, וגם צרות בבטחון העצמי שלה שהיא בטוחה שהיא לא אהובה. ואני לא מצליחה לתקן את מה שקלקלתי אז.
את בטוחה שקלקלקת? יש לי שאלה קצת בוטה, תמחקי מה שלא נכון בשבילך :]
אם הבת שלך הייתה גדלה במצב אחר, את בטוחה שלא הייתה כזו?? יש אנשים שתמיד יהיו כאלו - מה שיהיה להם ומה שלא. את מבינה? אני לא באה לפסול את האישיות שלה. אני בטוחה שהיא נפלאה, וכשהיא תגדל היא תהיה עוד יותר. כרגע קשה לכן יחד, וקשה לה עם עצמה. זו יכולה להיות תקופה
תראי לי אמא שמצליחה להתמודד עם הבעיות של הבת שלה בגיל ההתבגרות... יהיה הקשר הכי איתן והכי קרוב וחם- זה פשוט לא ילך!!
שכנה שלי אמרה לי פעם שהבן שלה, בן 18-19, אמר לה "אמא, אני לא רוצה להתווכח אבל זה פשוט קורה, ה חזק ממני!!"
קחי את זה כמצב שלא בשליטתה, וזה יעבור, כך או אחרת.
לגבי בטחון עצמי, אני זוכרת שתמיד הסתכלתי על עצמי ואמרתי כמה שאני מכוערת, וכלם סביבי חשבו שאני טפשה כי אני ממש לא מכוערת!
ויום בהיר אחד הסתכלתי במראה ואמרתי לעעצמי...
ש.... כן....!!
הם צודקים D-:
זה היה מצחיק....
החיים שלך עמוסים עכשיו, והמחשבה הזו דורשת זמן ואנרגיות, אבל אולי תזרקי אותה, שתסתובב עם על המחשבות החדשות...

(אמא צעירה -שמי לב,זה גם קצת תשובה למה שכתבת בדף שלך על ילד חדש שהוא פונקציה של חבר). היה פשוט סיוט. הוא היה תינוק נוח,אבל היא הרביצה לו כל הזמן,כל הזמן. אי אפשר היה רגע לבד להשאיר אותם. ואפילו לידי, מסתכלת, הוא חטף מכות (הם די עמידים כנראה). והיא היתה בכיינית כל כך ונודניקית.
ברור לי שזה הולך להיות קשה. לפחות בהתחלה. אבל יותר ברור לי שאני רוצה שלילדים שלי יהיה קשר קרוב כבר מילדות, ואחד התנאים שפוגעים בו בגדול זה הפרש גילים גדול מדי...

_אם הם יצטרכו פסיכולוגית כשיגדלו - אשמח לעזור להם במימון... או אפילו לדבר איתה ולהסביר לה מה עוללתי.
לגדול אפילו כתבתי מכתב שמגולל את כל מסכת ה"התעללות" שהוא עבר מאז שנולד, כדי שיהיה לו עם מה להתחיל את הטיפול שמן הסתם יגיע._
אוי דנדי, את כל כך מצחיקה D-: (אני נהנית, באמת. לא בשביל לרדת עלייך.)
זו גישה כל כך בריאה ומצחיקה D-:

קראת אולי את "4 ההנחות"?
מה היא?

_דנדי, אני חושבת שאת חושבת שלא היית מסוגלת, כי את לא באמת מאמינה שיכולה להיות מציאות עתידית כזאת. וגם בעיניי לא סביר שמהפך קיצוני כזה ייטיב עם הילדים ועם המשפחה.
אבל יש מצב שמהפך חלקי כן היה יכול להיות טוב יותר, ואם היינו יודעות זאת בוודאות, נראה לי שהיינו משנות את דרכינו בהתאם לידיעה הזאת עד כמה שאפשר._
לא סביר לשנות את העבר, ומה אם בעתיד?
עוד שנתיים יש לך פעוטה בת שנה. מעליה, פעוטה בת... שלוש? נכון?
מה את עושה עכשיו? מצהרת? מבייתת?
עוד חמש שנים, 10... התחושות שלך עכשיו יכולות להשפיע על שינוי עתידי, במידה ויקרה?

[פלוני_אלמונית*]

בלוג מפטרת את עצמי מתפקיד המושלמת
פליי ליידי

[פלוני_אלמונית*]

תכנון החלל בדירה קטנה

[פלוני_אלמונית*]

דנדי
בקצרה
בתקווה שאחר כך יהיה לי זמן,אבל נורא רוצה להגיב
לו יכולתי לדעת בעתיד שלהשאיר את הילדים עד 4 יעשה להם טוב יותר, אכן הייתי משאירה אותם עד 4. אבל זה כל כך היפוטתי שלא נראה לי שזה יועלי לי לומר את זה.
הדבר היחיד שהבנתי מזה זה שאני כל כך חיה בעתיד (ואת-יפה לך, כנראה חיה בהווה:-)), עושה עכשו את מה שנראה לי שיהיה טוב לאחר כך. גם אם אני נחנקת מזה. לא מצליחה לראות את התועלת בזה בשבילי וההנאה בשבילי לעכשו,להווה.

אנסה להמשיך אחר כך
אורי

[פלוני_אלמונית*]

הולכת
אני לא מצליחה להכניס את המוות לחיים בצורה כזו שיגרום להם להפוך לקלילים יותר (איך את עושה את זה?)
אבל כן,אחת הסיבות שהחלטתי אחת ולתמיד להתמודד עם העניין הזה של העבודה שלי והסבל שלי,זה שהחיים נגמרים,ואין לי חיים אחרים, ולא בטוח שבסוף אם אמשיך לנשוך שפתיים (כמו שעשיתי שנים) יגיעו חיים אחרים אם אמשיך ככה,ולמה להמשיך לסבול?

[רסיסים_של_אור*]

לפני הכל אני שוב מחבקת אותך. כי אני קוראת אותך ובעצם קוראת לא מעט את עצמי השנה הראשונה שבה הוצאתי את הילדים מהמסגרות ואת עצמי ממסגרת העבודה. והמסע והמשא שסחבתי בלב היו כל-כך כבדים ומלאים בסמני שאלה, למה אני חייבת להיות כל-כך קיצונית, כל היום בבית ? מה רע בקצת גן? ואולי אני באמת רק מזיקה להם ועוד ועוד ועוד...

אולי אני טועה אבל מרגיש לי שהצעד הזה שעשית יוצר אצלך הרבה גלים של מחשבות ותהיות, בעיקר מבדק כזה של האם זה מצדיק את עצמו כי זה מרגיש לך כצד מאד קילצוני. פתאם לקחת הרבה מקום בשביל עצמך ולמי שאנו מורגל בזה זה לא פשוט. וגם יש כאן קצת להניח את הקושי שלך על השולחן ולהתמודד איתו. כי הצעד הזה נבע מהתחושה שאת לא יכולה לחזור לעבודה.

הרבה פעמים כשאני קוראת אותך אני חושבת על הספר "אדם רגיש מאד", יודעת שלא משנה כמה פעמים אפתח אותו התגובה הראשונה שלי תהיה התנגדות. מה פתאם, אני לא כזאת, זה רק עומס זמני וכו' וכו' אבל בסופו של יום הכל חוזר לקושי שלי לקבל את עצמי כמו שאני (ברגע הנוכחי ובכלל). בלי לשפוט אם זה טוב או רע כי אן בזה שום טעם, רק להבין שככה אני (והכי עדיף לדעת ש "בדיוק בדוק כמו שאני ככה זה טוב... https://www.youtube.com/watch?v=[po]OzyvrLZaX 8[/po] )

ולגבי המשפט הזה:
"אי אפשר הכל, משהו בא על חשבון משהו אחר".
יש לי תחושה שאולי הוא לא הובן כפי שנכתב. השכנה שלי התייחסה לתהיה שלי אך אמהות אחרות מצליחות גם לעבוד כל יום וגם לטפח את הילדים ואת הבית וכו' ובעצם נסתה להגיד לי שאי אפשר להיות בכל המקומות יחד וכל אחד נותן יותר במקום אחד ופחות במקום אחר. מקווה שיותר ברור עכשו.

[דנד_י*]

ואת-יפה לך, כנראה חיה בהווה
גם וגם.
אני בהחלט דואגת להם לנוכחות אימהית (הם השתדלות לכיוון השפוייה, מה שלא תמיד מצליח), לאוכל מזין ולהפעלה של תאים אפורים במקום כיבוי שלהם, מתוך דאגה לעתיד שלהם. כל הזמן רואה אותם לנגד עיני גדולים, הורים בעצמם ומדמיינת אותם בכל מיני מצבים (בעיקר אותי מביאה להם משלוחים של ירקות ומוצרים אורגניים...).
אני כתבתי מכתב לבן שלי כדי שיקרא אותו בעתיד כשיחליט להתחיל טיפול - זה נראה לך כמו לחיות בהווה?

ואני גם בהווה - כי אם אני לא מקפידה קצת על החיוניות כאן באוכל אז תוך רגע וחצי שני שליש כאן מנוזלים ועם סטרידו, ויש עוד דוגמאות לכך שהדברים שאני עושה כאן משפיעים גם על ההווה, אז גם בו אני נמצאת.

אם הבנתי למה התכוונת.

גם אם אני נחנקת מזה. לא מצליחה לראות את התועלת בזה בשבילי וההנאה בשבילי לעכשו,להווה.
גם לי אין תועלת והנאה כרגע, להם יש לעומת זאת. וגם אני נחנקת, (יותר נכון לא ישנה. הבנתי שב20 שעות עבודה אני אספיק את כל מה שאני רוצה שיהיה כאן.)
מצד שני התחלתי להבין שאם הם אוכלים לארוחת ערב לביבות ירק אפויות מרוחות באבוקדו וכולם מבסוטים וחלק אפילו רוקדים ביחד ושרים לביבות ביחד, אז אני ממש נהנית מזה.
אם הם יאכלו פיצה (או אפילו לחם לבן עם גבינה לבנה) לעומת זאת אני ממש אתבאס.
אני, בשביל עצמי. לא בשביל מה שיקרה להם בעתיד.
הייתי קצת בהלם כשהבנתי את זה, אבל ירד האסימון, הפכתי לאמא פולניה אורגינל, קריטי לי מה הילדים שלי אוכלים ואני נהנית לראות אותם אוכלים אוכל טוב.

אגב - אני לרגע לא חושבת שאני האידאל, בכלל לא. אני חושבת שאמא שיושבת על הספה רגועה מידי פעם סתם בלי לעשות כלום, זו האמא שהייתי רוצה להיות. בפועל זה ממש לא יוצא.

[תפילה_לאם*]

אוכלים לארוחת ערב לביבות ירק אפויות מרוחות באבוקדו וכולם מבסוטים וחלק אפילו רוקדים ביחד ושרים לביבות ביחד
יה! את זה הייתי רוצה לראות!

[דנד_י*]

אודיע לך בפעם הבאה שאקטוף חוביזות...
כולם מוזמנים.

[פלוני_אלמונית*]

אני הכנתי אתמול פנקייק מקמח כוסמין,ביצה ומים
ומרחתי על זה סילאן
הקטנה אכלה בתאבון. סוף סוף מסכימה משהו חוץ מתפוחי אדמה
והיום אכלתי רימון וסחטתי לה גרעין אחד לכפית והיא אהבה ורצתה עוד, כמה גרעינים כאלה. נחמד.
נראה לי שהיא משתעממת מהר מאוכל שחוזר על עצמו. אולי את לחם שאני מכינה לה אני צריכה להכין בתור לחמניות ואז היא תרצה לאכול?

אורי

[פלוני_אלמונית*]

אם הבת שלך הייתה גדלה במצב אחר, את בטוחה שלא הייתה כזו?? יש אנשים שתמיד יהיו כאלו - מה שיהיה להם ומה שלא.
את צודקת
אין לי באמת מושג, אבל כמובן בכל פינה אני יכולה להאשים את עצמי כי אולי הזקתי,אז אני מאשימה

_דנדי, אני חושבת שאת חושבת שלא היית מסוגלת, כי את לא באמת מאמינה שיכולה להיות מציאות עתידית כזאת. וגם בעיניי לא סביר שמהפך קיצוני כזה ייטיב עם הילדים ועם המשפחה.
אבל יש מצב שמהפך חלקי כן היה יכול להיות טוב יותר, ואם היינו יודעות זאת בוודאות, נראה לי שהיינו משנות את דרכינו בהתאם לידיעה הזאת עד כמה שאפשר_
כן, תפילה,הגדרת מאוד יפה


_אולי בעניין הג'אנק הייתי מסוגלת לשחרר במקרה כזה.
לא בעניין של אמא וילדים כגוף אחד.
זה גם צורך שלי שלא הייתי מצליחה לוותר עליו._
אני חושבת שאני מבינה קצת את דברייך לגבי תינוקות, שאני הרגשתי שאני נאלצת להקרע מהם בגיל צעיר, וזה היה גם צורך שלי להשאר מחוברת \. מתקשה יותר בגילאים בוגרים יותר (אולי כי הניתוק כבר נעשה ואז התרחב יותר ויותר?)

הילדות שלי הייתה ממש קשה. במובנים רבים סבלתי מהזנחה. היו שפע של טרגדיות, היה ממש לא קל. אבל אני כבר די הרבה שנים אשה חזקה ודי מאושרת. יש לי משהו בפנים שהוא שלי והוא חזק והוא מתווה לי דרך.
זה טוב לשמוע, שיש סיכוי לדברים אחרים. אבל גם קצת מייאש אותי כי הילדות שלי לא היתה קשה בכלל, ובכל זאת יצאתי איך שאני,חלשה כל כך להרגשתי. כך שזה מפחיד אותי שמה שלא אעשה הילדים שלי יצאו גם כאלה. ומכיוון שאני מרגישה שאני לא עושה טוב בכלל,אז זה יותר גרוע.


לגדול אפילו כתבתי מכתב שמגולל את כל מסכת ה"התעללות" שהוא עבר מאז שנולד, כדי שיהיה לו עם מה להתחיל את הטיפול שמן הסתם יגיע.
??
מה עשית?


_לגבי הלהיות רק אמא - אז שמתי לב בזמן האחרון שהלהיות אמא בעצם מציל אותי.
אני נמצאת באופן קבוע במצב שיש לי מישהו שצריך אותי, רוצה אותי, אוהב אותי.
ואני לא צריכה לעשות כמעט כלום בשביל זה, זה פשוט שם.
זה מצב שלא היה לי עד שהתחתנתי. וגם אז - הבן זוג לא תמיד כל כך צריך/אוהב/רוצה כמו הילדים.
הבנתי שבשבילי זה חמצן להיות אמא. התיקון שלי. מהסיבה הזו._
זה חומר למחשבה, כי יש בזה משהו.
לפעמים אני חושבת מה יהיה אחרי שהם יגדלו (או מה היה קורה לו הם לא נולדו) ותוהה אם יהיה לי קשה ובודד.

_אולי תתחילי לחשוב על שינוי כיוון - על משהו שאת יכולה ללמוד דרך האינטרנט בהרצאות של שעה בשבוע נגיד, משהו שתוכלי אח"כ לעבוד בו מהבית, או לעבוד בו עם יציאות קצרות כשאבא כבר בבית.
אולי זה ייתן את המקום לעצמך._
זה משהו מאוד מעורפת,היפוטתי ולא כל כך קיים. זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמת. גם משהו שיהיה רק שעה בשבוע ללמוד,גם בבית,גם שיעניין אותי, וגם שעוד אוכל לעבוד בו אחר כך מהבית. לא נראה לי שיש דברים כאלה. ואבא חוזר לארוחת ערב ושינה,אין כבר כל כך זמן מאז. (וכוחות..)
אם למישהו יש רעיון שכזה אשמח מאוד לשמוע בינתים לא מצאתי.

ואני גם בהווה - כי אם אני לא מקפידה קצת על החיוניות כאן באוכל אז תוך רגע וחצי שני שליש כאן מנוזלים ועם סטרידו, ויש עוד דוגמאות לכך שהדברים שאני עושה כאן משפיעים גם על ההווה, אז גם בו אני נמצאת.
אני לא כל כך רואה תוצאות ישירות של האוכל על הבריאות שלהם. אז קשה לי להוכיח מזה משהו. אולי בגלל שמה שלא יהיה ,וכמה שאני משתדלת, הם אוכלים אוכל גרוע לפחות בחלק מהזמן (והרבה פעמים בכולו).

רסיסים
פתאם לקחת הרבה מקום בשביל עצמך ולמי שאנו מורגל בזה זה לא פשוט. וגם יש כאן קצת להניח את הקושי שלך על השולחן ולהתמודד איתו
כן
אני צריכה לקורא את הספר הזה באמת, פעם חיפשתי אותו בספריה ולא היה. אולי אקנה אותו. גם את כבר הזכרת אותו בעבר, וגם הפסיכולוגית שלי כבר הזכירה אותו והמליצה לי לקרוא. (וגם את- ילד רגיש מאוד, לגבי הבת שלי)
_ולגבי המשפט הזה:
"אי אפשר הכל, משהו בא על חשבון משהו אחר".
יש לי תחושה שאולי הוא לא הובן כפי שנכתב. השכנה שלי התייחסה לתהיה שלי אך אמהות אחרות מצליחות גם לעבוד כל יום וגם לטפח את הילדים ואת הבית וכו' ובעצם נסתה להגיד לי שאי אפשר להיות בכל המקומות יחד וכל אחד נותן יותר במקום אחד ופחות במקום אחר. מקווה שיותר ברור עכשו._
בשתי הדרכים זו הבנה ששווה לי להבין אותה ולהפנים.

דנדי הילדים שלך חמודים:-)
אורי

[אורי*]

יה כתבתי בכזה בלאגן את התגובות
מקווה שתמצאו את עצמכן,היו לי רגעים גנובים בזמן הנקה כשהגדולים קצת שיחקו

עכשו אני מרדימה את הקטנה

היום בצהרים לא היה לי מה להביא להם לאכול, והתעכבתי עם זה נורא (ואבא הביא להם סופגניה ב10 שסתמה אותם לכל היום לדעתי)
ואז הם חיכו ללחמניות מחצי קמח מלא שיפשירו. ובינתים הגדולה אכלה רימון, ותפוז ,והקטן אכל חמוציות ותפוח
שאלתי אם הם רוצים,הגדולה ענתה שלא והקטן בכלל לא ענה, אז פשוט חתכתי והנחתי מולם והם אכלו.
(זכרתי שהצעת לי את זה פעם ,תפילה)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מצאתי
אני לא יודעת איך זה. אולי בגלל שהייתי בכל מיני מצבים ומקומות (מטעמי עבודה) בהם זה היה לי מול העיניים, שאנשים מתים. אולי בגלל אבי שנפטר כשהייתי צעירה יחסית. אולי תשומת לב אישית שלי לנושא, לא יודעת. אבל הרבה פעמים ברור לי שאנשים סביבי חיים במין תקווה או אשליה שיש נסיבות שיכולות להוות סוג של ביטוח נגד המוות - תזונה נכונה, רפואה ברמה מתקדמת, נהיגה זהירה. ולי, משום מה ברור, שלכל אחד מהאנשים שאני רואה ברחוב יש סיכוי להמוטט ולא לקום, מכל סיבה שהיא, כשגם לא ידוע מראש כמה זמן יש כדי להיפרד מהקרובים והיקרים. כי ככה זה. זה לא תמיד במודעות שלי, אבל מדי פעם. אני פשוט רואה עד כמה זה אפשרי. וכשהדברים נראים לי מפחידים מדי - אני מעלה את העובדה הזו בחזרה למודעות. כמו שבתי עלמין מרגיעים אותי במידה מסויימת, כי בהם אפשר לראות בקלות איפה עובר הבסיס המשותף של כולם. אולי כמו שיש לי הרגשה שלאנשים סביבי יש את הרושם שאנחנו חיים בעולם "נאור" יותר מעבר, ולכן יש זוועות שלא יכולות לחזור על עצמן - כשהתחושה שלי היא, שגם זו בסך הכל אשליה.
אבל נראה לי שהכנסתי גוון מורבידי למדי לדף שלך, אז את מוזמנת למחוק אם לא מתאים...

[דנד_י*]

מה עשית?
שום דבר מיוחד, סתם הסטנדרט אצל ילד שלא גדל באופן טבעי עם אמא טירונית לחוצה ועצבנית.

דנדי הילדים שלך חמודים
תודה...

אני הכנתי אתמול פנקייק מקמח כוסמין,ביצה ומים
אולי את לחם שאני מכינה לה אני צריכה להכין בתור לחמניות ואז היא תרצה לאכול?
בהחלט משקיענית....
איך היא עם אבוקדו? מקושקשת? מלפפון? דייסת קוואקר?
(עכשיו שלי מוכנה לאכול אבוקדו רק אם הוא שלם וקלוף, נוגסת בו כאילו היה תפוח.)

נראה לי שהיא משתעממת מהר מאוכל שחוזר על עצמו
מוזר.. בדר"כ ילדים אוהבים רק אוכל שחוזר על עצמו ולא אוהבים חידושים.

[דנד_י*]

במחשבה שנייה, את כנראה צודקת.
בהתחלה הם נהנים לאכול את אותו דבר, אפילו כל יום. אבל אם ממשיכים להתמיד - בסוף זה באמת נמאס להם.
צריך לעשות הפסקה ואחרי כמה זמן להציע שוב

[אורי*]

_מה עשית?
שום דבר מיוחד, סתם הסטנדרט אצל ילד שלא גדל באופן טבעי עם אמא טירונית לחוצה ועצבנית._
האמת שהשאלה היתה מוסבת על עצם כתיבת המכתב. פשוט הייתי קצת בשוק שכתבת לו מכתב. את רצינית? ולמה מכתב בעצם? סוג של צוואה?

הרעיון של אבוקדו שלם מעניין. שווה לנסות.
כשהיא היתה ממש קטנטנה הדברים הראשונים שהרגלתי אותה היו אבוקדו,לימון,שמן זית,חביתה. כי זה היה מה שהייתי אוכלת בבוקר הרבה פעמים ומכיוון שהיא הזילה ריר כשראתה אותי אז נתתי לה מאלו. והיא התלהבה מאוד אז. היום היא זורקת את המאכלים האלו (אני עדיין אוכלת אותם באהבה רבה)

הולכת
אני כנראה קצת בורחת מנושאים כאלה. לא מצליחה באמת לקבל את זה שמוות הוא חלק מהחיים. וחלק מהפחדים שלי קשורים במוות של האהובים שלי

היום הבן שלי שם שרוך מסביב לצואר של הקטנה, מבחינתו משחק, אני הייתי בהיסטריה שהוא יעשה דבר כזה כשאני לא נוכחת.

[אורי*]

יש שיפור
(קישטא מרפי)
הקטן כבר נרדם הרבה יותר טוב בלילה
עשינו לו תקופה מאוווד עקבית של הליכה לישון, בתנאים שהוא רוצה (עם אמא במיטה של אמא) אבל הולכים לישון ולא קמים. ממש התעקשתי על זה. וגם את הגדולה גייסתי (כי גם היא רוצה לישון עם אמא במיטה של אמא) ואמרתי לה שזה רק לתקופה והסברתי לה, והבטחתי לה מתנה (אוי תרבות הצריכה שהתגייסה גם כן)
ואיכשהו זה נקלט. האמת שלהפתעתי הרבה היו כמה ערבים שהוא ביקש דוקא את אבא שירדים אותו ולא אמא (הילד הזה הוא זנב שלי בלתי ניתן לניתוק. בכלל, הילדים הם זנב שלי בעיקר) .
ואחרי שעברה תקופה מסויימת, הרשתי גם לגדולה להגיע, עם איום לשניהם שמי שמפריע לאח שלו יצא החוצה וישן במקום אחר. אבל גם עם אמירה שזה קשה ולכן משתדלים כמה שאפשר אבל לא על כל מילה אני מוציאה מיד מהחדר(הקטן הרי לא עומד בזה הוא חייב לדבר לפחות קצת), וגם זה התקבל. זה די עבד. את הקטנה לרוב הרדמתי קודם. לפתע הם פתאום כולם הלכו לישון בשעה שכיוונו אותם לישון. והמלחמה עם הקטן פחתה, וזמן ההרדמה התקצר. ולפתע גם יכולתי להיות עם שניהם ולהרדים את שניהם בבת אחת בלי שהם ממש יפריעו אחד לשני.
וזו הקלה. וגם תחושה כזו שהעקביות משתלמת

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני חושבת שהרבה אנשים בורחים מהנושא. גם אני, כנראה. אולי ההרגעה שלי את עצמי גם היא ניסיון בריחה, לא יכולה להגיד בוודאות. אבל בכל אופן יש בזה משהו מרגיע.
לגבי שרוכים על הצוואר- אכן מלחיץ
ולגבי ההרדמה - איזה כיף! איזו תחושת הישג! מה עם להבטיח מתנה בשבילך? אם כבר, אז כבר....

[אמא_צעירה*]

העקביות משתלמת
מה עם להבטיח מתנה בשבילך? אם כבר, אז כבר....
מצטרפת מה שמגיע- מגיע

אני חושבת שהרבה אנשים בורחים מהנושא. גם אני, כנראה. אולי ההרגעה שלי את עצמי גם היא ניסיון בריחה, לא יכולה להגיד בוודאות. אבל בכל אופן יש בזה משהו מרגיע.
ברור שהרבה בורחים מהנושא. מהרגע שיש מישהו תחת אחריותך, זה רק מתגבר:
בעל- בחזור מהעבודה, בדרך לסופר ומי יודע איפה.
ילדים- פחד מהפלות, מלידה שקטה, ממוות בעריסה, מ...
D-:
מי יכול להתמודד עם כל זה בעצמו??

[אורי*]

פוווווווו
סוף סוף נרדמה
לא יודעת מה היה לה היום, היא היתה נראית לי עייפה כבר די בבוקר, אבל היא לא אכלה עדיין,אז נתתי לה לאכול (והיא אכלה על באמת), ואז שיחקה קצת הנקתי וניסיתי להרדים, ולא נרדמה בהנקה ולא במנשא, למרות שניסיתי כמה וכמה פעמים. כל פעם נתתי לה עוד קצת לשחק וניסיתי שוב. בסוף ניסיתי במנשא היא התעצבנה ובכתה אז עברתי שוב להנקה ואז היא פשוט נפלה שדודה. בסוף היא עדיין תישן בדיוק כשאצטרך לצאת להביא את הילדים.
ומהרדמה להרדמה:
ולגבי ההרדמה - איזה כיף! איזו תחושת הישג! מה עם להבטיח מתנה בשבילך? אם כבר, אז כבר....
האמת שהתחושה היא לא הישג דוקא, אלא פשוט הקלה, וגם תחושה ש'עשיתי נכון הפעם' - נראה לי שזה המשפט המתאים כשמצליחים משהו מול ילד, כי זה אחרת מהישג.
מתנה לי? אני חושבת על מתנה באמת. כי היתה לי יום הולדת ואני לא רציתי שבעלי סתם יקנה לי מתנה כי 'צריך' לקנות מתנה (כמו שהוא בדרך כלל עושה-אובד עיצות), אני רוצה משהו שבאמת אני רוצה , לא להוציא כסף על סתם.
אז אני חושבת מה , מנסה להזכר מה אני רוצה לקנות ולא מרשה לעצמי בדרך כלל כי נראה לי קצת חבל ולא מספיק חשוב בשוטף. (וזה לא בגדים ולא תכשיטים ולא איפור,לא מסוג הדברים האלה).




אני חושבת שהרבה אנשים בורחים מהנושא. גם אני, כנראה. אולי ההרגעה שלי את עצמי גם היא ניסיון בריחה
כל אחד וצורת ההתמודדות שלו כנראה
אני אמנם בורחת מזה,אבל זה לא שאני לא חושבת על זה וחרדה מזה (כמו שאמא צעירה אמרה, חזר מאוחר מדי ולא יצר קשר, מה קורה עם הילדים במסגרות, המון המון חרדה בנושא. במיוחד אם אני קשובה לחדשות)

[אורי*]

מחשבות על איכות וכמות
תמיד מדברים על זמן איכות בלעג קצת, כי מה חשוב זמן איכות אם אין כמעט זמן כמות.
אבל אני חושבת על זה באמת, מה אני יודעת?
אולי אם הילדים שלי היו במסגרות יותר שעות אבל לכל אחד מהם היה זמן עם אמא שהיא באמת מקשיבה ואיתו ושלו ואוהבת, והוא יכול לפנות אליה.
לא שזה משנה כי נראה לי שגם אם הם היו במסגרות היה לי קשה לבצע את זה כמו שצריך. אז אולי כבר עדיף זמן כמות.
אבל ייתכן ויש ילדים שיש להם את זה עם ההורים שלהם. שיש הורים שהזמן שהם בעבודה כן מחיה אותם והם מסוגלים לחזור אל ילדיהם כן שמחים בהם ואוהבים ונהנים איתם.

הבת שלי אמרה אתמול אחרי שכעסתי עליה על משהו (טיפשי) שכל הזמן כועסים עליה, והיא לא מתכוונת וכל הזמן כועסים עליה. אמרתי לה שהיא צודקת ושאני מצטערת ושאנחנו באמת צריכים להשתדל לכעוס פחות, ושאני אגיד גם לאבא. ואמרתי לבעלי והוא גם אמר שהיא כל כך צודקת
העניין הוא שזה לא מספיק עוזר לנו שאנחנו מבינים את זה, כנראה יש איזה משהו שנוצר בדפוס מסויים שקשה מאוד לעצור. וזה בעיקר מול הגדולה. מול הקטן מעט, ומול הקטנה בכלל לא.
ואני כל כך רוצה להיות בשבילה משהו אחר, כי מגיע לה משהו אחר, ואני לא מסוגלת.
אני כן מרוצה בגדול מההורות שלי לקטנה,זה גם משהו. חשבתי לי.
אבל מול שני הגדולים,ובמיוחד הגדולה,לא. כל כך לא.
ותמיד כשאני חושבת על זה אני מיואשת ומרגישה איך אין לי בכלל אנרגיות. בכלל. רק כעס עצמי.

[רסיסים_של_אור*]

(לגבי השינה של הקטנה, אני לא זוכרת אם ציינת אבל יכול להיות שהיא בשלב המעבר משתי שינות ביום לשינה אחת בלבד ? - אנחנו אחרי שבוע של תינוק חולה ם אין שינה בום אלא אם כן הוא עלינו או בהנקה מתמדת... עכשו כשהוא תודה לאל מרגיש יותר טוב אני לא מאמינה שהוא מצליח לישון שעה רצוף...)

[רסיסים_של_אור*]

אמרתי לה שהיא צודקת ושאני מצטערת ושאנחנו באמת צריכים להשתדל לכעוס פחות, ושאני אגיד גם לאבא.

בעיניי זו איכות.

כולנו טועות, מנסות, האמהות הזו כל-כך מאתגרת וכשיש תינוק קטן בבית יש עוד הרבה פחות סבלנות. אני שמה לב עכשו שכשהגדולים לא בבית, השלישי שהוא ה"בכור" מבין הקטנים שבבית כרגע, סופג ממני יותר עצבנות וכעס. אבל אני חושבת שלמודעות שלנו יש ערך וליכולת שלנו להתנצל גם ומהמקום הזה אפשר לנסות לעשות שינוי (מבחינתי לפעמים זה רק להתכוונן ולהתפלל, כלומר לבקש עזרה מלמעלה, לבקש מאלוהים שיעזור לי להוית יותר סבלנית עם הילדים ובכלל ולהנות מכל מה שיש לי וכו')

[אמא_צעירה*]

אז אני חושבת מה , מנסה להזכר מה אני רוצה לקנות ולא מרשה לעצמי בדרך כלל כי נראה לי קצת חבל ולא מספיק חשוב בשוטף. (וזה לא בגדים ולא תכשיטים ולא איפור,לא מסוג הדברים האלה).
בלנדר טוב, ספר, סופ"ש לבד, נסיעה משותפת עם בעלך ובלי הילדים, יציאה רגועה עם כל המשםחה,

במיוחד אם אני קשובה לחדשות
יווי... אל תזכירי אני הפסקתי לקרוא, ואני בכל מקרה לא שומעת או צופה...
אבל יתד נאמן מחלק חינם בימי שליישי, אז מה שבא חינם נכנס...

[אורי*]

יכול להיות שהיא בשלב המעבר משתי שינות ביום לשינה אחת בלבד ? -
כן, זה בטוח
כבר תקופה שהיא בשלב הזה, ולרוב היא בכלל לא ישנה שתי שינות ביום אלא רק אחת כי אחרי שהגדולים חוזרים אני לא מצליחה להרדים אותה. אז היא נודניקית כל אחר הצהרים, ובערב גם לא נרדמת מוקדם בגלל הגדולים,ורק קצת לפני שהם הולכים לישון היא הולכת לישון, כך שהיא מושכת הרבה זמן.
ואם היא כן נרדמת בשלב כלשהו, זה תמיד לא מתאים כי אז הלילה הולך והיא הולכת לישון מאוחר (אני בדרך כלל מעירה אותה אחרי זמן מה כשהיא נרדמת בצהרים מאוחר)
בקיצור, לא מסתדרים כל כך עם שעות השינה. אבל לרוב היא כן נרדמת סביבות 10 11 וישנה טוב שעתיים כמעט. רק היום היה עקום כזה.

רסיסים
את יודעת, אני קוראת אותך וכל הזמן נדמה לי שאת מייחסת לי טוב לב שאין לי. לא יודעת למה זה נראה לי כך. את נותנת לי יותר מדי קרדיט:-(

בלנדר טוב, ספר, סופ"ש לבד, נסיעה משותפת עם בעלך ובלי הילדים, יציאה רגועה עם כל המשםחה,
בלנדר-יש לי ואני בכלל לא פנויה כדי לנסות אותו אפילו
ספר-אולי
סופ"ש לבד - מה?? לבד? לבד עם עצמי? לבד עם בעלי? איך לבד? יש לי תינוקת יונקת? לבד עם התינוקת? שום אפשרות לא מתאימה.
את המתנה הזו אני צריכה לבש מההורים שלי ולא מבעלי,כי זה לא הכסף של הסופ"ש זה מי שישמור על הילדים.
נסיעה משותפת עם בעלי- כנראה זה יקרה ברובד הארוחה המשותפת,ומקווה שנמצא זמן שההורים שלי יוכלו לעזור לי עם הילדים (מקווה שהם ישנו)
יציאה כל המשפחה-לא בא לי. בילוי עם הילדים מרגיש לי לא בילוי. מעצבן ועצוב לי לומר.

[אמא_צעירה*]

לבד עם בעלי?
ועם היונקת. סתם כמו זו"צ בחזרה...

בילוי עם הילדים מרגיש לי לא בילוי. מעצבן ועצוב לי לומר.
הגיוני מאוד במקום שבו את נמצאת כרגע :-\ אבל ה יעבור, מבטיחה לך. השינוי מתחיל כאן, בשבועות וחודשים האחרונים..
ם
נתתי כמה רעיונות, בנסיון לקלוע למה שהכי ריאלי במצב שלך ובמקום שלך היום. אל תרגישי לא בנח מזה שאשה אחרת כן הייתה מאמצת את הרעונות האלו, כי לכל אחת יש את מה שספציפית מתאים לה....
מזל טוב, אהובה
שכחתי לומר

[רסיסים_של_אור*]

_רסיסים
את יודעת, אני קוראת אותך וכל הזמן נדמה לי שאת מייחסת לי טוב לב שאין לי. לא יודעת למה זה נראה לי כך. את נותנת לי יותר מדי קרדיט_
לא הרגשתי ככה בעיקר הרגשתי שאני מייחסת לך אנושיות כמו לכולנו... אבל אולי יש כאן איזה נקודה. כשקראתי את זה שוב חשבתי שאני מייחסת לך טוב לב שאת משום מה לא מייחסת לעצמך...

[טלי_ב*]

מזל טוב
אני מתחזקת (כרגע בתיאוריה, אבל נגיד) wish list של דברים שהייתי רוצה לקבל כמתנה.
משתדלת לעדכן בזמן אמת כי אחרת אני שוכחת מה רציתי כשמגיע הרגע לממש (לפעמים זה חסכוני להיות מעופף).

[טלי_ב*]

חוץ מזה, רציתי לומר לך שחשבתי עלייך במהלך החופשה שהייתי בה. שהיתי קצת בתרבות אחרת, שבה הרבה מהנשים לא עובדות וזה מאוד מקובל, ולכן גם הרבה ילדים נשארים בבית עד גיל מאוחר, ואף אחת שם לא חושבת שמשהו בה דפוק וגם ממש לא מרגישה שקל לה.
ויצא לי לדבר הרבה עם אמא לשלושה ילדים די קטנים, שלא עובדת, יש לה עוזרת פול טיים ולפעמים גם בלילה ואמא שלה גרה קרוב אליה ועוזרת לה הרבה ו... עדיין לא קל לה. והיא לא עצלנית בכלל וגם לא איטית בכלל, דווקא טיפוס כזה פרקטי מאוד ונמרץ.
בקיצור, להיות אמא זה אתגר גם בנסיבות הכי מקלות.
ואז חשבתי עלייך ועל כמה את שופטת את עצמך בחומרה על הכוחות שלך ועל ההספקים שלך, וכנראה שבתרבות אחרת זה היה נראה לך נורמלי לגמרי.
וזה לדעתי אומר שאין שום "אמור" לגבי מצב הדברים (כלומר, הדברים לא "אמורים" להיות בשום צורה, הם פשוט מה שהם). אני מנסה מאז להזכר בזה כמה שיותר (-;

[אורי*]

לא הרגשתי ככה בעיקר הרגשתי שאני מייחסת לך אנושיות כמו לכולנו... אבל אולי יש כאן איזה נקודה. כשקראתי את זה שוב חשבתי שאני מייחסת לך טוב לב שאת משום מה לא מייחסת לעצמך...
הממ...
ביד רכה
הזכרת לי להתייחס לעצמי קצת יותר

טלי
אכן גם לי יש שתי חברות שסיפרו לי לא מזמן על מקומות אחרים בעולם, שם לאישה יש
עוזרת פול טיים ולפעמים גם בלילה ואמא שלה גרה קרוב אליה ועוזרת לה הרבה ו... עדיין לא קל לה.
נשגב מבינתי איך אנחנו מסכימות לחיות ככה
(לפעמים אני מקנאה שיש מקומות שבהם מטפלת לתינוק עולה כל כך הרבה כסף שעדיף לאמא להשאר בבית, ישראל כל כך מסובסדת מהבחינה הזו, שבאמת יוצא שלאמא עדיף לצאת לעבודה)
טוב,אנסה להמשיך אחר כך

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי עוד קצת על העניין הזה עם הבכור שיותר כועסים עליו ואיך זה עובר אצלי עכשו למי שתופס את מקום הבכור ברגע הנוכחי ושוב עלתה בי התחושה שזה לא אומר להיות ככה. שבעצם צריכים להיות זוג מבוגרים אמאבא רוב הזמן ביחד עם הילדים וכשזה לא קורה (וזה לא קורה...) הילד הכי גדול נתפס כהכי קרוב למבוגר והרבה תסכול ואחריות ועזרה וכו' שהיינו דורשות מבן הזוג מועברות קצת אליו ועליו. לא יודעת, מין הרהורים לא מוגמרים בעניין...

[תפילה_לאם*]

מה אני רוצה לקנות ולא מרשה לעצמי בדרך כלל
מסאז'?
סדנה חד פעמית כלשהי? (עיצוב בבצק סוכר/ קיפול מפיות/ יצירת שרשרות... יש אינסוף דברים!)
ספר?
דיסק?
פתרון פונקציונלי ודקורטיבי לארגון משהו בבית, שעדיין לא הגעת אליו? אם בכלל נשאר משהו כזה, כי מקריאת דיווחייך התרשמתי שעשית עבודה טובה! (אני ביקשתי מבעלי ליום ההולדת האחרון מתלה מטפחות.)


יציאה כל המשפחה-לא בא לי. בילוי עם הילדים מרגיש לי לא בילוי. מעצבן ועצוב לי לומר.
אני יכולה להבין ולהזדהות, אבל דווקא בגלל זה הייתי מקדישה מחשבה לסעיף הזה, לא כמתנה הכיפית שלך אבל כעניין חשוב שבהחלט אפשר לשפר אותו.
הצעתי היא שתנסי לחשוב מה לא כיפי ביציאות המשפחתיות, וננסה לחשוב יחד איך אפשר להקדים רפואה למכה. ועוד מציעה שתנסי לחשוב מה יגרום לכל אחד מבני המשפחה ליהנות או לפחות לא לסבול, וננסה לחשוב איזה סוג בילוי יכול לענות על הקריטריונים שתגבשי. @}
_{<אנא אל תקראי את הצעותיי בנימת "אני יודעת איך לפתור את זה, ואני יודעת מה את צריכה לעשות".>}


(לפעמים זה חסכוני להיות מעופף)
D-:


הרבה תסכול ואחריות ועזרה וכו' שהיינו דורשות מבן הזוג מועברות קצת אליו ועליו.
מעניין.
הראייה שלי אחרת: נדמה לי שחוץ מהציפיות מהילד הגדול, ש"יתנהג בבגרות", ש"יעזור" וכו', יש (לי) נטייה לראות בו (בה) שיקוף שלי כילדה/ עכשיו, ומזה נגזרים ציפיות וביקורות ושאר מטעמים.

[מיכל_בז*]

אתן יודעות, כל פעם שאתן כותבות על היחס המורכב לבכורה אני מתעצבת לי. כי עלמה כל כך משגעת עכשיו ואני אוהבת אותה בצורה כל כך שלמה. היא מושלמת לי, הדבש עם דבש הזאת.

וברור לי שיום אחד זה יהיה אחרת. האהבה הזאת תשתנה ו"תתלכלך" בכל מיני ציפיות וכעסים. זה טבעי וזה עצוב. אני מכירה את זה ממערכת היחסים שלי עם אמא שלי...

[רסיסים_של_אור*]

Tבל אז יהיה לך בלב את המקום הזה שזוכר את הדבשיות המופלאה שלה ותוכלי לחזור אליו לעתים כדי להיזכר מה יש שם באמת מעבר לכל הציפיות והכעסים...

[אורי*]

נקודות אור שמשמחות אותי
המורה של הבת שלי אכפתית, מקסימה ויצירתית ברמה בלתי רגילה, אולי רק בשביל זה היה שווה לעבור לפה,לפעמים אני חושבת לי.
ייתכן ויהיו שני דברים שיעזרו לנו מאוד כאן בבית. אחד רהיט יד שניה למסירה שאני מקווה שיתאים, ובחוץ אנחנו בכיוון לארגן עוד יותר את החצר כך שיהיה יותר נעים להיות שם, ובעצם 'ירחיב' לנו את הבית מהבחינה הזו, כי יהיה יותר נעים לשהות בחוץ וגם לארח בחוץ.
אני כל פעם כל כך נהנית מהדברים האלה, אני באמת נהנית להשקיע את החשיבה ולהצליח לארגן כך שיהיה לנו יפה יותר ונוח יותר. זה המון אנרגיות, גם לחפש ולמצוא בדיוק את הדברים שצריך ושיתאימו ושיכנסו בול (וגם לא במחיר יקר, ולהשתדל לקבל ולא לקנות), מפיצ'יפקס ועד ריהוט. הנה משבוע שעבר למשל יש לנו וילון חדש ומסמר חדש לתלות את האמבטיה של הקטנה. יו,כמה זה משמח אותי. זה משדרג נורא את הנוחות והמראה והכל, וגם מפנה מקום.

יו,הקטנה התעוררה ואני שומעת שהיא מדברת לעצמה:-)
הולכת,ואנסה לחזור

[אורי*]

ויש לי גם מה לומר על מה שכתבתן אבל לא הכל עדיין במילים

[גוונים*]

ותוכלי לחזור אליו לעתים כדי להיזכר מה יש שם באמת מעבר לכל הציפיות והכעסים...
באמת? זה באמת קורה?
כי כבר עכשיו אני רואה איך קשה לי להיזכר בלפני חצי שנה (שהיתה בת חודש נניח) כלומר ברור שאני זוכרת, בעיקר רגעים ספציפיים והרגשות. אבל התחושה שלה בת חודש כבר קצת מעומעמת, כי המציאות, העכשיו נורא חזקים. וכמו שהיא עכשיו קצת משתלט על איך שהיא היתה.
אז באמת זוכרים? גם את התחושה?
כי גם אני מתעצבת לי במחשבה הזאת, שהיא תהיה גדולה וזה כבר לא יהיה כזה נקי וטהור.
ואולי זה לא עצוב. די ברור לי שכשזה יהיה המציאות זה לא יהיה עצוב (מפנטזת על מערכת יחסים טובה איתה בכל הגילאים, מקווה שאצליח. פליז פליז פליז שאצליח, לא שלא יהיו ציפיות וכעסים אבל שהבסיס יהיה חזק וטוב) כי זו תהיה פשוט המציאות.
אבל עכשיו זה קצת עצוב. כי עכשיו אני מאד בתוך זה והזה הזה לא מספיק לי עדיין, רוצה עוד המון ממנו (וזה עובר נורא מהר). וזה קצת מתחבר (אצלי) לסוגיית העוד (כמה?) ילדים, שהיא מורכבת מאד אצלי.

(סליחה על הכובד שהכנסתי לדף)

[אורי*]

מיכל וגוונים
אני קוראת אתכן ולא יודעת מה לומר, יש לי כל מיני דברים על קצה הלשון שלא מצליחים להאמר ולהפוך למילים
זוכרת את ההרגשה שאתן מתארות, אבל אני בניגוד אליכן,לא חלמתי מעולם ש'לי זה יקרה' אז אולי אתן במקום טוב ממני כי יש לכן מודעות לזה. על כל כך הרבה דברים אמרתי: אצלינו זה לא יקרה, אני לא אהיה כזאת. ובאמת האמנתי בזה. בזוגיות, בהורות, בחיים בכלל.
בסוף זה לא סתם קרה לי אלא קיצוני יותר ממה שנדמה לי שקרה אצל אחרים (ואני מתכוונת לה-כ-ל.לא רק ליחסים עם הילדה) . לא שיש לי מושג באמת, אבל קצת משיחות ותחושות שאני עורכת ושומעת.

מעניין מה שאת כותבת רסיסים
הרבה תסכול ואחריות ועזרה וכו' שהיינו דורשות מבן הזוג מועברות קצת אליו ועליו.
לא חשבתי על זה כך

וגם מה שתפילה כותבת, גם אצלינו אני מזהה המון דמיון בינינו וזה עושה לי רע, ומעלה המון פחדים וכעסים

[תפילה_לאם*]

וברור לי שיום אחד זה יהיה אחרת.
אני חושבת שזה לא ברור בכלל! למשל, נראה לי שהיחסים בין אמא שלי לבין אחותי הקטנה מתוסבכים יותר מאשר בין אמא שלי לביני (הבכורה).

[תפילה_לאם*]

אני כל פעם כל כך נהנית מהדברים האלה, אני באמת נהנית להשקיע את החשיבה ולהצליח לארגן כך שיהיה לנו יפה יותר ונוח יותר.

לא נעים כבר לכתוב על כל דבר שאני מזדהה... אבל באמת שאני מזדהה.
לפני שנה הייתה לנו איזו הזדמנות מוגבלת לעבור לבית אחר בסמיכות לבית שלנו, אבל בסופו של דבר התנאים הנדרשים למעבר לא התממשו, ומאז אני עסוקה במחשבות "מה היה אילו...?" ומפנטזת על אותו הבית או על בתים אחרים, ורק לאחרונה קלטתי שהעניין הוא פחות הסלון הגדול יותר והחצר הגדולה יותר של הבית ההוא אלא ש... מופרע ככל שזה ייראה... אני אוהבת לעבור דירה! כי אני אוהבת לעצב ו{{}}להשקיע את החשיבה ולהצליח לארגן כך שיהיה לנו יפה יותר ונוח יותר.

[תפילה_לאם*]

אה, ונפלא מה שכתבת על המורה. זה באמת משמעותי מאוד ובפרט בכיתה א'! @}

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת עוד על מה שכתבתי כאן -
ותוכלי לחזור אליו לעתים כדי להיזכר מה יש שם באמת מעבר לכל הציפיות והכעסים...
הפכתי את זה בראש ובלב ובבטן שלי והמסקנה שלי קצת מבלבלת...
למול שלל הילדים שתודה לאל ניתנו לי, אני מרגישה שעם חלק ממש יש את זה, עם האחרים לפעמים אני לא מצליחה להבין מתי נוצר הפער בין מה שהיה אז ומה שיש עכשו אבל אז, אני יכולה בכח ממש להזכיר לעצמי את החוויה ההיא או כמו ששמעתי פעם בשיעור של מכון שפר (אאל"ט) לנסות לדבוק במשהו טוב שאני זוכרת מהילד הזה אפילו ברגעים שהוא מתעקש להראות לי צדדים אחרים ופחות נעימים שלו.
יש לי ילד אחד שאיתו אני מרגישה למשל שהוא מאתגר אותי להתעקש על הטוב שבו, להתעקש על האמונה הזו. אני מניחה שזה לא מודע אבל הוא עובר עכשו כל מיני תהליכים וצריך אותי שם בשבילו מחזיקה את הנר הזה נאחזת בזה ולא מתפתה להאמין שמה שהוא מציג לעתים הוא אכן כל מה שיש. לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות...

פעם קראתי בספר להורים של הרב ארז משהו על זה שהתנועה הזו שבה נוצרת נפרדות היא תהליך בריא וטוב שבסופו אנחנו חוזרים לנוע קרוב יחד אבל הפעם לא ממקום של הורה וילד אלא יותר ממקום של שווים וזה כשהילדים מבוגרים בעצמם. אולי ההסבר שלי המצוטט נשמע שטחי אבל אני מרגישה שיש משהו בדברים שלו. במיוחד כשאני מתבוננת עליי ועל אמא שלי בשנים האחרונות. מבינות ?!?!

[תפילה_לאם*]

מבינות ?!?!
כן!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מתנה לעצמך -
אצלי נחשב כל מה שיכול לאפשר לי 5 דקות של בהייה חסרת מחשבה. לכן, בקטגוריה הזו נכללים - עיסוי (גם אחד כזה שמגיע אלי הביתה וגם חמותי שתקפוץ לשמור על הינוקא ואני אברח לצי יום עם חברה), בילוי (מאוד נהניתי בפעם האחרונה שהייתי בסטנדאפ)... וכיוצא באלו.
במקרה שלך, והיות ואת מתארגנת על חצר - מה עם ערסל?
אולי בייביסיטר שתאפשר לשניכם ארוחת ערב טובה בבית? או רק לך - שעה של אמבטיה חמה\ שנ"צ לפני שהילדים חוזרים?

אני בכיוון?

הדברים שלכן על שינוי ביחסים כשהם גדלים קצת הופך לי את הבטן...

[אורי*]

בלוג כל סוף והתחלה בשמחה (2011-08-18T19:36:33)

[אורי*]

לא לעשות בכוח. כדי לא לחבל בכוח הטבעי של הדבר
הגעתי לקישור דרך הגריין הנ"ל
אמירה של עירית לוי הנפלאה כמובן
כמה מתחבר לי לחיים הלתי מחוברים והמאולצים שלי, שהכל הכל אני עושה כי אני מוכרחה
זה גם מתקשר לדף החדש עצלנות האם יש דבר כזה

עוד לא קראתי למעלה תכף אקרא ואגיב