קיטורים אקדמיים

אני מחייה דף שמזמן לא נגעו בו...
ובכן, אני באמע הדוקטורט, ונמאס לי!! פשוט נשבר.
המחקר ממוחזר, המנחה מעצבן ומעיק, אין לי באמת סבלנות לעשות אף קורס. המחשבה על זה שאני צריכה לעמוד מול המחלקה ולשאת הרצאה מלחיצה אותי בטירוף - אני גם שונאת להרצות וגם הנושא מאד לא קומוניקטיבי. רק המחשבה על קריאת מאמרים מפילה אותי לשינה (או דוחפת אותי לקרוא עוד דפים בבאופן) ואני מרגישה שמחקר זה עבודה לא יצרנית. יש לי איזה מין תסכול מחוסר היכולת "להרגיש" את התוצאות.
כל זה בלי לדבר על הדברים שקורצים לי בחוץ: שני חמודים קטנים שאני מתקשה להיפרד מהם ולמוסרם לידי מטפלת וגננת.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות ומה להחליט. אני עומדת לסיים חופשת לידה, ואי אפשר לעשות הפסקה מהדוקטורט, כלומר, הגיע זמן ההכרעה. הלב אומר לעזוב, אבל השכל... השכל נכנס לתמונה ומעלה תהיות רבות: "מה תעשי במקום? תעשי הסבה? למה בדיוק? ומה עם הזמן שהשקעת? ואת בכלל לא אוהבת עבודות ראש קטן שאת צריכה לעשות מה שאומרים לך - את אוהבת להגיד לכולם מה לעשות, וזה יגיע עם התואר...." ועוד ועוד. מצד שני, השכל גם מזכיר לי שאני לרוב מרגישה שכל המסלול אליו הלכתי היה טעות מלכתחילה, בחירה שנבעה מכל מיני שיקולים זרים ולא בהכרח ענייניים, מכל מיני הזדמנויות שניצלתי כי היה חבל לא לנצל אותן וכו'. וחוץ מזה, אני ממש ממש שונאת עבודת מעבדה.
זה בערך העניין בתמצית. אני אשמח לתובנות ודיון מכל האנשים החכמים פה (איפה שיש סיכוי שלא יקראו לי היסטרית כי אני חוששת מלשלוח לגן ילד בן פחות מ-3. בעצם כל ילד. וגם לא מעוניינת לתת תחליף חלב לתינוק כמו שהציע ברוב תבונתו המנחה שלי. למעשה הוא אמר שהחששות שלי מתמ"ל נשמעים קצת כמו אמונות תפלות).

רק המחשבה על קריאת מאמרים מפילה אותי לשינה (או דוחפת אותי לקרוא עוד דפים בבאופן) ואני מרגישה שמחקר זה עבודה לא יצרנית. יש לי איזה מין תסכול מחוסר היכולת "להרגיש" את התוצאות. כאילו אני כתבתי
אוי באת לי בדיוק בזמן! ולו רק בשביל להרגיש פחות לבד.
ואני בסוף שמיני, מבינה השנה שאקדמיה (כמו שהיא כיום) והורות (כמו שאני מבינה אותה) הם לא בדיוק עגבניות וריחן...
אמנם רק בתזה של המאסטר, אבל לא מסוגלת להתרכז בכלום, חוץ מבלידה המתקרבת ובתנועות שלה ובכל הדברים שצריך לעשות בבית ואני לא עושה כי אני צריכה לעבוד, וכמובן שאני לא עובדת אלא קוראת בבאופן או ישנה... וכל הזמן מסתובבת עם רגשות אשמה ולא נהנית מכלום במאה אחוז כי אני חייבת להספיק כל כך הרבה דברים שלא מעניינים אותי בכלל!
ויותר מכל אני מרגישה ש
שמחקר זה עבודה לא יצרנית
ואני מעדיפה לבנות שולחן או משהו
ממש חולמת על לבנות שולחן! (-:

ואני בסוף שמיני, מבינה השנה שאקדמיה (כמו שהיא כיום) והורות (כמו שאני מבינה אותה) הם לא בדיוק עגבניות וריחן...
הלוואי שהייתי קולטת את זה בזמן... אבל הייתי בחודש רביעי והסכימו לקבל אותי למקום נחשב, אז איך יכולתי לסרב? בדיעבד - איזו שטות....

שמחקר זה עבודה לא יצרנית אני מרגישה שהרבה יותר מספק סתם להכין חביתה....

היה לי חודש להגיש את העבודה, נשארו 4 ימים.
יושבת מול המסך.
קופצת מחלון לחלון.
לא באמת יודעת איך עושים עבודה.
מעתיקה מדביקה.
לחץ בחזה, בחילה.

אז אני בשנה אחרונה של התואר ונמאס לי לגמרי, איך אני משכנעת את עצמי בכל זאת לעשות עבודות ותרגילים?
משפט כמו "זו שנה אחרונה שלך, תסיימי וזהו" הוא לא מספיק מעודד.. אשמח להצעות נוספות

שלום לך מוטיבציה,

תודה על האמון, שפנית אלי @}
איתגרת אותי בגדול!

אני זוכרת שיצא לי לשמוע איזו מיסטיקנית בטלויזיה, שאנשים מתקשרים אליה, אומרים תאריך לידה, והיא אומרת להם מיד באיזה עיסוק הם צריכים לבחור בחיים. אמרתי לעצמי, מזל שהם לא שואלים אותי! לפעמים לוקח לי עשר פגישות של שעה, לגבש יחד עם אדם איזה כוון בחיים הוא יכול לבחור, והיא עושה את זה תוך 10 שניות

אז עכשיו אני מרגישה ככה קצת. אולי תוסיפי כמה מילים?

האם זה תואר שאת מתכננת לעבוד בו? כבר עובדת? אוהבת את זה ורק התרגילים מפריעים לך? לא אוהבת?
או אולי משהו אחר על עצמך...

ואז אנסה שוב. ככה באופן כללי, קשה לי לומר משהו בעל ערך.

הבנתי אותך

יכול להיות שאעבוד במקצוע הזה בעתיד, בינתיים עבדתי קצת ולא היה מאוד מוצלח או מעניין.
יש כמה דברים שמפריעים לי.. הבנתי שהתואר לא מקדם אותי הרבה - לא במקצוע (כלומר, תהיה לי תעודה אבל אני לא לומדת דברים פרקטיים) ולא אישית - אני לא הופכת לאדם טוב יותר בעקבות הלימודים (אולי זו ציפיה מוגזמת?).
וגם, זה לא מעניין אותי יותר, יש דברים אחרים שמעניינים אותי לעשות כרגע או בשנים הקרובות.
אז למה אני כן נשארת? כי התחלתי ואני אסיים, ואני לא רוצה להשאיר את זה לא גמור, כי ברור שלא אחזור לזה בעתיד (כלומר הפסקה לא תעזור, אם אפסיק אני לא אסיים את זה בעתיד)

תודה @}

עולים בדעתי כרגע שני כוונים:

אפשרות אחת היא להסתכל על המשמעת והביצוע בתור תרגיל בפני עצמו. לתרגל ולאמן את עצמך בביצוע, גם אם את לא מאוד רוצה. כמו שבכל תחום ועיסוק יש משהו שלא רוצים לעשות, למשל אפילו בתחום שלי, שהוא בשבילי חגיגה, יש דברים שלא בא לי לעשות, כמו ענייני מיסים.
ממה בדיוק את בורחת? זה כמו הראשון, רק יותר מעמיק. בדיקה קצת יותר מעמיקה. מה שם בדיוק מפריע לך כל כך? מה הכי גרוע? ופה יכולות להיות הפתעות. אולי תגלי פה משהו שלא קשור בכלל לתחום הספציפי, והתמודדות איתו יכולה מאוד לעזור.

אגב, היתי במקום שלך עם התואר שלי במחשבים. בסופו של דבר קיבלתי ממנו הרבה תועלת, גם אם הקריירה שלי בתחום היתה קצרה ביותר

התועלת היתה בעיקר בקרדיט שקיבלתי. על עצם התואר. היום אני לא מרגישה שאני צריכה להוציא תארים, יש לי מספיק. אני יכולה ללמוד מה שאני רוצה לדעת.

תודה על העצה הראשונה, היא בהחלט במקום.
לגבי השני מה שם בדיוק מפריע לך כל כך? - האקדמיה בכלל והמקצוע הזה בפרט מאוד מכוונים לאינטלקט. ואני כבר לא רק אינטלקט אלא גם דברים אחרים. זה כבר לא מייצג אותי (מפריע לי להציג את עצמי כמי שלומדת את זה) וזה לא מי שאני, לפחות לא רק זה.

שלום מוטיבציה,

אז קודם כל יש לך את 1. יופי.
עכשיו לגבי 2. אני מציעה להמשיך את החקירה. זו התשובה הראשונה שלך, המוכרת. נהדר. אבל מתחת למוכר יש את הלא מוכר, שדווקא הוא משפיע עלינו יותר מאשר המוכר (כך אני רואה יותר ויותר). אז אולי לקחת לעצמך את השאלה הזו השבוע. מה מפריע לי כל כך בזה שזה כבר לא מייצג אותי. או בעניין האינטלקט. ולהציג את עצמי כלומדת את זה. ועוד על הנושא הזה.

מ'ת'ומרת?

חשבתי על השאלה שלך כל השבוע, יש לי התחלה של תשובה ואני רוצה להמשיך לחשוב על זה.
רציתי לעדכן שהבוקר סיימתי שתי עבודות שהייתי אמורה להגיש כבר לפני שנה בערך. אני ממש מרוצה

יוהו! איזה כיף! אני כל כך שמחה לשמוע! זה באמת נפלא.
כל הכבוד לך! @}

אני עכשיו מנסה ללמוד לקורס "יסודות החשבונאות" www.ez100.co.il - קורס לא קל בכלל..מת כבר לסיים את הקורס הזה

קראתי עד 2005. האם משהו השתנה מאז?
מוסיפה קצת קיטורים משלי. ואם למישהו יש איזושהי תרופה או טיפ לתת לי, לא תהיה שמחה ממני לקבל.

נמאס לי ללמוד תואר שהוא בכלל לא מתעסק במה שרציתי ללמוד. כואב לי שגם בשנה השלישית שלי עוד לא למדתי בדיוק איך ללמוד. יש לי בעיות קליטה וזיכרון. הייתי צריכה ללמוד בפתוחה, אני יודעת את זה (קראתי קצת יותר פה על אוניברסיטה פתוחה או סגורה) אני יכולה לקחת ספר שלם של האו"פ ופשוט לזרום איתו אם הוא אפילו מעניין אותי בצורה חלקית. כשאני בשיעור אין לי מושג על מה מדברים - הרבה פעמים דברים שנאמרים, גם אם הם מסודרים יחסית - פשוט ממאנים להכנס לי לראש. אני מרגישה שמאז שהצטרפתי לאוניברסיטה ירד לי מאוד הביטחון בעצמי, כי אני לא נהנית מהלימודים בכלל, אני לא קולטת כלום, אף פעם אין לי מוטיבציה ללמוד למבחנים, ואם יש דבר שאני שונאת זה להתחיל לדבר עם חברים על החומר, כי ככה הם יבינו שאולי הייתי פיזית בשיעור אבל בעצם לא היה לי מושג קלוש מה התחולל שם. לעתים נדירות הצלחתי להושיב את עצמי וללמוד. המבחנים היחידים שהצלחתי בהם בצורה יוצאת דופן היא אלו שהיה לי בהם חומר מסוכם ונוח (ולא מצגות מזעזעות ומייגעות!) וזמן ממש מינימלי ללמידה - זמן שבו גם הצלחתי לשבת יום שלם על התחת.
תקופת המבחנים היא סיוט בעיני - גם אם יש לי שבוע ללמוד למבחן, לא משנה כמה אני אנסה לומר לעצמי שכל יום אני אלמד רק שני שיעורים, מה שקורה זה שבשישה ימים הראשונים למדתי 2 שיעורים ראשונים, וביום האחרון למדתי עוד 8.

ומשהו מוזר - יש לי קצת כישרון מוסיקלי, זה לא הגיוני שרמת עיבוד המידע השמיעתי שלי יהיה לפחות סביר?
כי כיום אני מסתמכת רק על הראיה החזותית. ועל כתיבה פעילה של החומר. אחרת? זה כאילו לא עשיתי מאום...

וסתם הערה קטנה? מה שכן כיף באוניברסיטה - זה החברים. הכרתי כמה אנשים מדהימים שאני מאוד אוהבת.
אולי אני צריכה לסיים את התואר הראשון ולהתחיל ללמוד באופן עצמאי פשוט דברים שמעניינים אותי, ודי ?

לי עזרו שני דברים לבעייה הזאת (או דומה לה, למשל נטייה להירדם בשיעורים):

לא ללכת ולצלם מהבחורה עם הכתב הכי יפה
ללכת ולכתוב בעצמי. לא משנה שאחר כך הייתי מצלמת גם, אבל עצם הכתיבה השאירה אותי ערה וקצת יותר מפוקסת.

וחוץ מזה, למבחנים מאד עוזר ללמוד עם מישהו. לשבת ביחד ולקרוא, ואז לדבר על מה שקראתם.

הלימודים האלה הם ממש ענן שמעיב לי על החיים. מציקים, מעיקים. אוף. כלומר, את הלימודים בעיקרון סיימתי, עכשיו אני צריכה "רק" לכתוב כמה עבודות. אני שונאת את זה וסובלת מזה ואין לי מושג איך לעשות את זה. כלומר אני עושה את זה בקצב ש - איך אומרים תמיד על מספר הנשים בכנסת? שנגיע לשיוויון עוד כמה מאות שנים? אז ככה. אני מצליחה מדי פעם להושיב את עצמי ולעשות משהו, וזה תמיד ממש קצת וזה רק מדי פעם ועדיין זה מרגיש לי כמו מאמץ עצום, משהו שאני לא יכולה לעשות בהתמדה שצריך בשביל אשכרה לסיים משהו (נגיד, פרק). ואני חשה לגמרי תקועה עם זה ואין לי מושג איך לעשות את זה. אז כבר עברתי את השלב של אולי לא לעשות את זה בכלל - למרות שכעיקרון אני כבר לא חשה שום עניין בתחום - כי אולי יום אחד כן ארצה? וטוב שתהיה תעודה. וכבר כל ההשקעה שעשיתי... אז אני כן רוצה - אבל לא לעשות את זה, לא, אני רוצה פשוט לגמור עם זה. אולי זו הבעיה. שאין לי טיפת מוטיבציה. יש למישהי איזשהו רעיון איך? טיפים? טריקים? איך להושיב את עצמך, איך להתקדם, או סתם מילות עידוד..

קודם כל מילות עידוד...
מודה שעודד אותי מאוד כששילמתי 3,000 ש"ח על איחור בשנה, מה שגרם לי להחליט שאני לא יכלה להרשות לעצמי עוד שנות איחור.
מה עוד עזר לי?
להכנס להריון ולתת לעצמי דד ליין של "מה עד הלידה" ו"מה בחופשת הלידה".

כמה עבודות חסרות לך?

מילות עידוד וחיזוק לכבוד השנה המתקרבת?(מוקדם מדי!)

מארץ ים
לי נשארה עבודה אחת. אנחנו יכולות לעדכן אחת את השניה מה קורה עם העבודות ולשמש כמאמנות ומעודדות זו לזו. מה דעתך?

חסרות לי שלוש וחצי עבודות (איזה כיף לנסח ככה! זה נשמע הרבה פחות מארבע - באחת מהן כבר עשיתי הרבה).
יעל, גם אני חשבתי שזה יעודד אותי, והנה, שנת הלימודים חלפה לה, ועומדת להתחיל עוד אחת, כלומר גם השנה אני הולכת לתת לאוניברסיטה סכום כזה. אם כי החלטתי לעשות זאת רק אחרי שאסיים עם העבודות עצמן, בשביל ההגשה - ובינתיים מקווה שאם וכאשר אצטרך גישה למאגרי מידע אשיג אותה איכשהו. כן, אני בהחלט מקווה תוך שנה לגמור את זה.
ניסיתי לשים לעצמי דד-ליינים. אבל - איך אמר דגלאס אדאמס?
I love deadlines. I love the whooshing noise they make as they go by.
זה לא עבד - לא הייתה לי שום סיבה, בעצם.
הבעיה שתמיד יש המון דברים הרבה יותר מעניינים לעשות. מאז ומתמיד הייתי חסרת משמעת עצמית. וגם מה שמייאש שלפעמים נדמה לי שאני מתקדמת, ואז מסתכלת על זה שוב ויש עוד כל כך הרבה מה לעשות... ואלה אגב עבודות שהחלטתי לחפף בהן, לא לנסות לכתוב משהו מעולה, פשוט לעבור.
אז אני מנסה עכשיו משהו חצי חדש: אתמול כתבתי לעצמי סדר יום להיום. בשעתיים הבאות אנסה לשבת על הלימודים. נראה מה יצא.

עוד סיבה לקושי: אני גם עובדת מול המחשב, בבית. אז אם אני גם עובדת וגם לומדת, זה יכול להגיע בעיקרון לאיזה 7 (!!!!) שעות ביום מול המחשב, שמשפיעות עליי לרעה מכל הבחינות. וכמובן שאז אני חושבת, טוב, צריך לשמור על הבריאות, לחיות קצת.. אבל צריך להתפרנס, גם במקרה אני אוהבת את עבודתי, אז שוב ושוב מוותרת על עוד שעת לימודים..

יש לי סימפטיה רבה לנושא...

לא מזמן היתה לי משימה שמאוד לא רציתי לעשות. דווחי מס (קצת יותר קצר טווח מאשר לימודים). וממש התקשיתי להביא את עצמי לעשות את זה. ומה שעזר לי היה לדמיין את התחושה הנפלאה והכיף שיהיו לי אחרי שאשלים את המשימה. זה משך אותי קדימה לעבר התחושה הזו.

מה שעזר לי היה לדמיין את התחושה הנפלאה והכיף
זה עובד גם אצלי. הרי ברגעי ההצלחה אנחנו "פתאום" שוכחים את הקושי שהיה בדרך ומתמקדים בהנאה במה שהשגנו.(כמו היריון קשה ולידה קשה שבסופם מגיע מלאך שמשכיח מאיתנו הכל...)
תקני מסגרת של תמונה שתהיה מוכנה למסגור הדיפלומה שלך, תתכוונני למקום הזה של "עשיתי את זה ! איזה כיף! כמה שזה נפלא! " (במקום התחושה שמלווה אותך היום של: איזה אפס אני, לא מצליחה להתמקד בזה, זה עדיין מחכה לי...)
ועצה אחת מעשית: תקיפי את עצמך באנשים, פורומים, סטודנטים, מאמרים וכל דבר אחר שקשור ללימודים שלך. תחיי קצת בתוך זה כדי שזה יהיה חלק מחייך ולא רק "מטלה שצריך לסיים". תתייעצי עם קולגות וסטודנטים אחרים, מרצים וכל אחד שיכול לעזור לך בדרכו שלו להתקדם (עדיף לשלם למשל ליועץ או לעורך לשוני שילווה אותך מאשר סתם קנס לאוניברסיטה). חפשי גם עבודות של אחרים בתחום כדי לקבל השראה ועניין והכוונה.
וסתם עצה כללית יותר (שאחותי לימדה אותי פעם) - קשה לך? תתאמצי!
ואם גם זה לא, אז עדיף אולי לא לסיים בכלל ולהגיד מספיק ודי מאשר לחיות עם צל כבד ומעיק. כתבת הלימודים האלה הם ממש ענן שמעיב לי על החיים אז או שאת מסיימת או שאת עוזבת.
הבעיה שתמיד יש המון דברים הרבה יותר מעניינים לעשות. מאז ומתמיד הייתי חסרת משמעת עצמית
המשפט הזה נשמע כמו שכנוע עצמי לחוסר העשייה שלך בנושא. אם יש הרבה דברים מעניינים לעשות, למה את עובדת (ואולי גם יש לך ילדים לטפל בהם , סידורים לעשות, כלב לטפח וכו')
ולא מטיילת כרגע בעולם או נופשת על שפת הים? זה לא שאין לך משמעת עצמית או יש דברים מעניינים אחרים - פשוט לא בא לך לעשות את העבודות האלה ויש בעיה בבחירת סדר העדיפויות שלך.
אם חייך היו תלויים בזה - היית מסיימת כבר מזמן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום רב,

את השאלה הבאה פתחתי כדף חדש תחת השם אקדמיה ופרסים, ובעקבות דברי יונת שרון ועצתה של רוזמרין, הריני מעתיק את הדברים לכאן. מקווה שהדבר לא ייחשב לי כהפרה של חוקי המקום ולעבירה על חוקי הטעם הטוב. בתודה.

נקלעתי לדילמה ואשמח לקבל עצות מגולשות האתר.

לא מכבר סיימתי דוקטורט באחת מהאוניברסיטאות בארץ, והחלטתי שלא לבחור בחיים אקדמיים. הייתה לי כמה וכמה פעמים הזדמנות להרצות על הדוקטורט שלי בפני פורומים מכובדים ופשוט ויתרתי על כך. לא אחת עמדתי מול לחצים של המדריך שלי ושל חוקרים אחרים ולא נעניתי. השבוע אני מקבל טלפון מראש החוג שבו הוא מבשר לי על הכוונה להעניק לי פרס כלשהו (מכובד למדיי) ושעלי להכין הרצאה שהולמת את המעמד. בתוך השיחה שהתפתחה אמר לי ראש החוג כך: "תצטרך לחזור למחקר".

איכשהו הבנתי שמצופה ממני להתאמץ ושאין טעם שאציג את חידושי הדוקטורט. אין לי שום רצון "לחזור למחקר" ואני מוכן בשמחה לוותר על הפרס. אלא שאיני רוצה לפגוע לא בראש החוג ולא במדריך שלי. מצד שני האם זה הוגן לסחוט ממני "הרצאה מכובדת" לאחר שאיבדתי עניין בתחום?

אשמח לשמוע את עצתכן

לא ברורה לי שאלתך. איזו עצה אתה רוצה? איך לסרב בלי לפגוע? איך להרצות בלי לחזור למחקר? איך לקבל פרס בלי להרצות? איך להרגיש מספיק כועס (ונסחט) כדי שלא תהיה לך בעיה לסרב?

<רוזמרין עוקבת גם לכאן>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רוזמרין. אהבתי את הניסוח החריף של דברייך, והריני מסביר את הסיטואציה ההזויה:

על אף הביישנות הטבעית שלי אני מוכן להתאמץ ולהרצות על חידושי הדוקטורט. אבל בשום אופן איני מעוניין להקדיש שבועות אחדים ולחפש נושא חדש (מה שראש החוג קורא "לחזור למחקר"). גם המדריך שלי בוחש מאחורי הקלעים ובשיחת טלפון מיוזמתו הוא כבר יודע בדיוק במה עלי להתמקד בהרצאה.

אכן, אני מרגיש כועס ונסחט, ונוטה לסרב לקבל את הפרס. אבל עדיין יש לי בעיה לסרב. איך שלא יהיה ראש החוג והמדריך שלי יפגעו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם כך...אתה מוכן על אף הכל לחזור ולהרצות על חידושי הדוקטורט, בתנאים שלך, בדרך שלך ועל פי אמות המידה המחקריות שלך כמנהל המחקר המדובר. אינך מוכן, להיות כפוף לשיקולים חיצוניים שנובעים ממניעים כאלו או אחרים ואינם רלוונטיים לדרך שלך ואמונה שלך במחקר.
הסירוב לא צריך להיות תלוי בשיקולי אגו(מי ייעלב, לא נעים, מה יאמרו ומה יקרה).
הסירוב , אם יהיה, צריך להיות משיקולי אי הסכמה שלך עם מה מצופה ממך להרצות כתנאי לפרס.
ולכן הפתרון פשוט מאד: שיחה גלויה עם ראש החוג או המנחה, בה אתה מבהיר מה ועל מה אתה מוכן להרצות. "אני מתכוון להרצות על כך וכך בדרך זו וזו במשך כך וכך...."
קוראים לזה לשים גבולות.
מאחלת לך המון הצלחה!!!

שליחה על ידי פז* » 05 ינואר 2012, 22:48

על אף הביישנות הטבעית שלי אני מוכן להתאמץ ולהרצות על חידושי הדוקטורט. אבל בשום אופן איני מעוניין להקדיש שבועות אחדים ולחפש נושא חדש (מה שראש החוג קורא "לחזור למחקר").
תגיד להם בדיוק את זה. ותתכוון לזה.(או ניסוח נוח יותר כגון שתשמח להרצות על הדוקטורט אך כרגע לא מעבר לכך). אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות משהו שאינך מעונין בו. ואתה לא יכול לקחת אחריות על כך שראש החוג או המדריך אולי יפגעו. זה עניין שלהם.
ומציעה לך גם לא להתיחס לעניין כאל סחיטה. הם מעוניינים במשהו, הם מבקשים ממך. אתה יכול להעתר בתנאים שלך או לוותר בצורה שלמה ונקייה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה מאסטרנטית,

האיש שקבע את הגבולות במשך שנים רבות היה המנחה שלי ועתה אני הוא זה שאצטרך לשים לו גבולות. הדבר מעט קשה לי אבל ככל הנראה זהו הפתרון היחיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה פז,

המסקנה שלך דומה מאוד למסקנה של מאסטרנטית. וכך אכן אעשה.

לא ידעתי שיש כזה דף. אז הנה קיטור: לאחר 5 שנים מסיום הלימודים החלטתי שכדאי לסיים סוף סוף, עשיתי 2 עבודות סמינריוניות, השלמתי קורס, שילמתי קנס והגשתי בקשה לסיום תואר. והנה, איזה יופי, הופיעה לי בדואר דרישת תשלום ע"ס 4500 ש"ח! בירור קצר הבהיר לי שאני צריכה לשלם על קורסים שלא למדתי. כן, ממש ככה. כל הקורסים שהיה לי פטור מהם, עכשיו אני נדרשת לשלם עליהם כי כל סטודנט חייב לשלם לפחות 300% שכר לימוד. מה זה? אני לא יודעת איך לאכול את זה בכלל, והארנק שלי פוזל אלי בחוסר אונים. נראה לי מושחת ולא הוגן.

_החלטתי שלא לבחור בחיים אקדמיים...
בתוך השיחה שהתפתחה אמר לי ראש החוג כך: "תצטרך לחזור למחקר"_

יש פה משהו שלא ברור:
מה המשמעות של "לא לבחור בחיים אקדמיים"? לא לפרסם?
אני שואלת כי נשמע שאולי מאמינים בך ומנסים לקדם אותך.
גם אם בחרת שלא להתפרנס מהאקדמיה (לעבוד כשכיר בתעשייה, לפתוח עסק עצמאי) - הרי שלא יזיקו לך פרסומים נוספים אם יש לך את האנרגיה לכך. ובטח לא מזיק לצבור פרסים

לי לא נשמע שסוחטים אותך אלא שמנסים לקדם אותך בתחום מסוים כי מאמינים בך.
ואם אתה לא מעוניין, מה הבעיה לסרב?
לי הדברים שלך נשמעים מאוד תמוהים, אני מכירה אין סוף סיפורים הפוכים (כולל שלי עצמי) בהם הדוקטורנטים שפרחו מהקן מחזרים בטירוף אחרי המנחים לשעבר שלהם בבקשת הרבה פחות מפרס כספי וכיוון חדש למחקר

אני יודע שהסיטואציה תמוהה ואפילו הזויה, אבל מה לעשות בחיים האמתיים קורים דברים הזוים רבים.

"לא לבחור בחיים אקדמיים" משמעתו לא לחפש משרת הוראה. לשמחתי הרבה יש לי אנרגיות רבות, ואני מוכן להמשיך ולעסוק בתחום התמחותי - אך על פי דרכי ועל פי טעמי. אבל לא מדובר כאן ב"כיוון חדש למחקר" אלא בעבודה עצומה שעשויה להמשך שבועות רבים של יגיעה רבה לברר נושא שולי וזניח לגמרי (כך אני רואה את הדברים), בדוקטורט עסקתי בבירורים מעין אלה בלית ברירה ובמאמצים רבים סיימתי פרק שעוסק בכך ולטעמי הוא הפרק החלש ביותר והפחות מעניין בעבודתי.

הבה נסכים ש"סחיטה" היא מילה לא נאה ואולי לא נכונה בהקשר זה. בכל מקרה כבר הודעתי למוריי שאני מוותר על ה"חזרה למחקר" ועל הפרס.

אומג
אני ממש מצטערת שלא קראתי את כל הדף, אבל אין לי זמן!
מחר אמורים להגיש עבודה ראשונה, בקורס הראשון בתואר הראשון שלי!
ועוד לא התחלתי!!!!!
האאאאא הלחץ

למישהו יש פתרון יצירתי לדחיית העבודה, או איך לקחת את עצמי בידיים, או סתם הזדהות?

ממני הסטודנטית במצוקה

לצערי יש לי ניסיון רב שנים בדחיינות עבודות.
קודם כל - אם את יכולה ואם העבודה היא לא ענקית, תנסי בכל זאת. תגידי לעצמך שאת כותבת טיוטה, או כותבת משהו חלקי, ותנסי לנצל את הלחץ ממועד ההגשה כמשהו שידרבן אותך לעשות, איכשהו. לפעמים הרגע האחרון הוא הרגע היחיד שבו מצליחים באמת לעשות משהו, וזה גם בסדר.
אם את מבינה שלא תצליחי בשום אופן לסיים את העבודה ומחר וצריכה לבקש דחייה העצה שלי היא פשוט לכתוב מייל למרצה, בלי להמציא ולשקר, רק לכתוב שאת מצטערת אבל את לא תצליחי להגיש את העבודה מחר ושאת מבקשת דחייה. אני לא נתקלתי באף פעם שלא הסכימו לדחות לי את מועד ההגשה, אבל זה כמובן תלוי גם באיזה מסגרת אקדמית ובאיזה חוג את לומדת.
בכל מקרה - המון בהצלחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בשלב של חיפוש מנחה לדוקטורט. אני די תקועה. למישהו יש רעיון איך מתחילים?

פעמון - תודה רבה לך

בסוף לא הגשתי (מותר לי לא להגיש 40%)
עכשיו יש לי בעיה של - איך לעזאזל להספיק?
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי ללמוד משהו כל כך עיוני.
אני הרי שונאת "קריאות חובה". ):
למה הלכתי ללמוד בגיל 19?

שליחה על ידי פלונ* » 20 יולי 2013, 22:15

שואלת, באיזה תחום?

שואלת - אני מניחה שהכי טוב להתייעץ עם מרצים מהתארים הקודמים, אולי מי שהנחה אותך בתזה? וגם לחפש מאמרים וספרים שכתבו אנשים בנושאים שאת עוסקת בהם ולבדוק לאיזה אוניברסיטאות הם שייכים (אני מבינה מהשאלה שעוד אין לך מחלקה ואוניברסיטה שבה את כותבת). בהצלחה!

אני בשלב של חיפוש מנחה לדוקטורט. אני די תקועה. למישהו יש רעיון איך מתחילים?
מוותרים על הדוקטורט?
סליחה על התבוסתנות, אבל כאשת-דוקטורנט בשלבים הממש-אחרונים, התזה שלי בנושא היא כזאת:
אם את לא שוכבת ערה בלילות בלי להירדם כי את כל הזמן חושבת על המחקר שלך ואיך היית עושה ככה ואיך היית עושה אחרת- אל תעשי דוקטורט.
לא שווה את זה.

לא שווה את זה.
בתור דוקטורנטית די מבסוטה שישנה טוב בלילה ועוסקת במחקר ביום במידה אני חולקת על זה.
תלוי בהמון המון דברים.

יש לי כבר אוניברסיטה. וזו לא האוניברסיטה של התארים הקודמים. הם קיבלו אותי בתנאי שאמצא מנחה.....
אני רוצה לעשות את הדוקטורט. יש בי צורך פנימית להתעמק במשהו..... לחקור.....