קשה לגדול

[מבולבלת*]

שלום לכולכם,
אני נוהגת לקרוא פה הרבה, אך מעולם לא היתי משתתפת פעילה. אני מניחה שאני צעירה מרוב המשתתפים פה (בת 24). בד"כ אני לא מוצאת שיש לי מה להוסיף לנושאים הנידונים פה, מפני שאינני בעלת משפחה, וגם נסיון החיים שלי עדין מצומצם.
בחרתי לשתף אתכם בקטע שכתבתי בעקבות משבר שאני עוברת. התחושות שתארתי לא זרות לי, לצערי אני חווה את החיים מאוד קשה, לוקחת גם דברים שעבור אחרים קלים באופן מאוד טראומתי. נוצר אצלי דפוס התנהגות מאוד שלילי, שבשנים האחרונות נראה כאילו "אימצתי" אותו, ואני מאוד מתקשה להפסיקו, ותוהה אם זו בעצם אני. (כי מעבר לתקופות הדכאון והמשבר יש גם ימים טובים יותר). מקריאה של הקטע, יכול להיות שהקורא יטעה לחשוב שעברתי חויה מאוד קשה וטראומתית. המפתיע בכל הסיפור הוא שלא כך הדבר, ונראה שזו הפכה אצלי תגובה אוטומטית כשעולים קשיים ובעיות, ואני מתחילה להלחץ ומרגישה ש"החים גדולים עלי". הקטע ארוך, אז תודה מראש למי שתהיה לו סבלנות לקרוא את כולו. אשמח לשמוע מבעלי הנסיון כאן, תגובות ואולי גם עצות, כי ברצוני לבצע תהליך של שינוי, ולא להשאר בתקיעות הזו.
תודה על ההקשבה, הדף הזה מהווה פורקן הכרחי בשבילי.
מבולבלת.

[מבולבלת*]

ולהלן הטקסט המדובר:

את מסרבת לגדול, מסרבת להתמודד, את מפחדת להתאמץ.
מפחדת להכשל.
מפחדת להצליח- ז"א להשתנות. רוצה להשאר ילדה קטנה, רוצה שתמיד ידאגו לך, לא יודעת ומסרבת ללמוד לדאוג לעצמך.
לדאוג זה כואב, לדאוג זה מלחיץ, לדאוג זה לא נעים.
"אין שכל- אין דאגות", ואצלך: אין אחריות – אין דאגות.

הנה תסריט המוכר לך היטב:
את מתחילה משהו חדש, מתלהבת, מספרת לכולם שהתחלת, מתלהבת מלספר על העשיה אולי אפילו יותר מלבצע אותה. עכשיו הגיעה השעה ואת נדרשת באמת להתחיל את שתכננת, את משנסת מותניים ומתחילה, כעבור זמן קצר, מתחילות בעיות, יש לך מטלות, את צריכה לעמוד בזמנים, את מתחילה להלחץ, ולדחות את המטלות, חלקן דורשות ממך הרבה זמן, או משאבים אחרים, את מתחילה לפקפק ביכולתך לבצען, את מתחילה להרגיש עומס, לחץ, הבטן כואבת, משהו דוחק ומפריע, טורד את מנוחתך כל הזמן. את מטילה ספק בעצמך, אולי זה בכלל לא מתאים לך, אולי את לא מתאימה. את בעצם נזכרת שאת לא כ"כ מוכשרת כמו שאולי חשבת. העומס גדל, בכדי לעמוד בלחץ, את מתחילה להוריד מטלות, מחפשת איפה אפשר לקצץ. מרגישה כמו ספינה שטובעת ומשליכים ממנה משא כדי שלא תטבע. כשהנטל הראשון מוסר את מרגישה הקלה, אך לא לאורך זמן.
קשה לך לספר שאת שוב נכשלת, קשה לך עוד יותר כרגע להכיל אנשים, לתת משהו מעצמך למישהו אחר. את מסתגרת, מנתקת קשרים, אנשים נראים לך כמו מעמסה איומה, בעיקר אלו שנוזפים בך.
את מרגישה מבולבלת, בכלל לא יודעת למה כ"כ התלהבת, אולי זה בכלל לא מתאים לך. אז מה כן מתאים? הפטפוט האינסופי בראש, החרדות, הפרנויות, התקפי בכי, זעם, תסכול. נראה שאף אחד לא מבין אותך, מרגישה מתוסבכת נורא, קשה לך לדבר, קשה לך לנשום. אין לך מקום לאף אחד בחיים שלך, מרגישה שאת גם לא יודעת לפנות מקום כזה. זה גם כואב, כשאת מבינה שהמחיר שאת משלמת על ההתנתקות הוא בדידות.
עכשיו את מתחילה לזרוק עוד ועוד "חפצים כבדים" מהספינה הטובעת, רק לנסות עוד איכשהו לשרוד, את מבזבזת הרבה כסף בדרך, נשארת אולי עם מטלה אחת מכל אלו שהיו קודם, אבל את כבר נהית חסרת מוטיבציה, וגרוע מכך גם אדישה. פתאום לא אכפת לך מכלום, רק שהסיוט הזה יפסק, רק שהקולות האלה בראש ירגעו קצת.
לאנשים אכפת ממך, הם מנסים לדבר איתך, חלק אומרים לך להלחם בעצמך- לא לוותר. חלק אומרים שאולי תפסיקי אולי באמת זה לא מתאים לך עכשיו (אולי את עוד לא בשלב בחיים בשביל עבודה כלשהי/לימודים/זוגיות). את לא יודעת למי להקשיב, ואת עצמך את עוד בקושי מוצאת. לאט לאט הם כבר מפסיקים להגיד, מתחילים להתיאש. נמאס לך את עיפה מעצמך, עיפה מהעולם.
פתאום את מרגישה שגם הרצון כבר נאבד, זה לא כ"כ אכפת לך מה יהיה, רק רוצה להפסיק את מחול השדים שאת נמצאת בו עכשיו. את מרפה ידים, עוזבת, הספינה טובעת.

להכנס למיטה, להתחפר מתחת לשמיכה, לעצום עינים, לישון. לא לראות אף אחד, לא לחשוב על כלום, לא לדאוג. אין שתיה, אין אוכל, אין שאיפות, אין ענין, אין אף אחד, רק לישון, המון, ימים. לוותר, להרפות, להסכים לשקיעה הזו.

את מתדרדרת, לעתים עוד רוצה לצאת מהמיטה אבל זה נהיה מפחיד. את מפסיקה הכל, נראה לך שאת לא שווה כלום, גם הסביבה שמיואשת ממך משדרת לך שאת אולי חסרת יכולת. מה יהיה? החרדות עולות, הפחדים, אולי אף פעם כבר לא תהי בסדר?, אף פעם לא תצליחי לבנות כלום, תמיד תברחי? את בוכה המון, מתריסה בעצמך, נראה כאילו שאת לא מכירה דרך אחרת. תמיד אותו תסריט, זה עצוב לך להכיר בזה, אבל שם בתוך המיטה, מתחת לשמיכה, מסוממת מרוב שינה, את מסוגלת גם לא להרגיש. את כמו נרקומנית. מכורה ליאוש, מכורה לדכאון, מכורה לשינה. כבר לא אכפת לך, חושבת על מוות המון. את לא מוכנה לחיות חיים עלובים, וכרגע הכל נראה עלוב.

פתאום את חוטפת מכה, כאילו הפילו אותך מהמיטה החמה לרצפה. מישהו שפעם אהב אותך נוטש, הוא כבר לא מאמין, הוא ניסה, הוא דיבר, הוא עודד, הוא תמך (את מנסה להזכר אם את אי פעם השקעת ככה במישהו אחר, ומצטערת לגלות שאולי לא). עכשיו הוא כבר מיואש ממך, למה לא יכולת את להגיד שאת לא מסוגלת כרגע להיות בקשר זוגי?. אולי פחדת להיות לבד. אבל עכשיו את לבד. ואין לך כלום, אולי גם לא את עצמך. את מרגישה ריקה כ"כ ועלובה. והמסגרת שלפני כמה חודשים בחרת לעצמך וחשבת להשתלב בה, נראית עכשיו רחוקה ולא מתאימה.

אם את בוכה לפעמים, אז כנראה שעדין אכפת לך, איך קמים עכשיו את שואלת? איך יוצאים? את כבר לא בוטחת בעצמך שלא תמעדי שוב, אבל בסופו של דבר יש לך רק את עצמך לבטוח בה. אף אחד לא יוכל לעשות את העבודה בשבילך.

[אמא_לשלושה*]

מבולבלת יקרה, קראתי לאט לאט את כל מה שכתבת וקיבלתי צמרמורת.
הזכרת לי את אחותי הצעירה היא בת גילך בדיוק.
לא יודעת אלו עצות לתת לך (גם לה לא ידעתי לתת), יכולה רק לשלוח לך
חיבוק אוהב ומבין.
אחותי יוצאת לאט לאט מכל התהליך שאת עכשיו מתארת.
אבקש ממנה בסופשבוע לקרוא את הדף ואולי יהיו לה אי אלו תובנות בשבילך.

[יעלי_לה]

זה מזכיר לי כמה וכמה אנשים שאני מכירה.
יש לי כמה עצות שאני לא יודעת כמה הן מתאימות לך, אני חושבת לעצמי שאולי כבר ניסית בדיוק את זה או דברים דומים אינסוף פעמים וזה עזר לשבוע ואח"כ דעך, אבל זה מה שעולה לי כרגע, קחי ותעשי עם זה מה שאת רוצה:
תכריחי את עצמך לצאת מהמיטה בבוקר, כל בוקר. תתלבשי. רצוי להתלבש בבגדים שאת אוהבת, בגדים יפים, שגורמים לך להרגיש יפה. תכיני לעצמך ארוחת בוקר טעימה מדברים שאת אוהבת. ואז תשבי לך ותכריחי את עצמך לעשות 2 רשימות: דברים טובים שיש בך - בלי להצטנע, בלי להמעיט בערכך - ודברים טובים שיש סביבך, בעולם, כלומר מחוץ לך. אולי ביום הראשון לא תמצאי הרבה, אבל אם תתמידי, ביום השני כבר תמצאי יותר ובשלישי עוד יותר וכן הלאה. זה תרגיל מדהים ויש בו כוח עצום. לי באופן אישי הוא עשה הבדל מדהים בחיים (אני לא משווה אותי אלייך, מעולם לא הייתי במצבך, אבל גם אני הייתי במצבים ירודים לאללה) ואני עדיין משתמשת בו לעתים לא-רחוקות.

בהצלחה

[מיכל_מ*]

שלום לך מבולבלת יקרה
שם הדף משך אותי, כי גם אני מפחדת לגדול, מפחדת להשתנות. למרות שאני כבר "גדולה" ואמא. יש לי שני סיפורים על פחד דומה, בשביל שתינו...

האחד על חתולה -
אני ומשפחתי נהגנו לטייל בסביבת הבית. יש לידנו, מעבר לכביש ממש, שדה גדול, שביל, מטע. אפשר לטייל טיול קטן, מתאים לילדים קטנים ולאשה כבדה בהריון...
טיילנו שם כל שבוע, ובאחת השבתות החתולה שלנו, שהיא עצמה די צעירה וקטנה אבל כבר אמא, ליוותה אותנו. חשבתי שהיא תעצור אחרי כמה מטרים, אבל היא המשיכה וחצתה אחרינו את הכביש. אחר כך עברנו ליד כלב קטן, שמשום מה נבחר ככלב שמירה והוא קשור למלונה. החתולה עצרה, והתחילה ליילל יללות רמות. הסתבר שאלו היו יללות מחאה... היא רצתה להמשיך אבל פחדה מהכלב. עצרנו וחיכינו לה, ובסופו של דבר היא פתחה חצי עיגול גדול ועקפה את הכלב והמשיכה אחרינו. אחרי כמה מטרים עברנו ליד מלונה שנייה וכל העניין חזר על עצמו במדוייק.
עכשיו כבר הגענו אל השביל, מצד אחד שדה ומצד שני מטע. היא הלכה לפנינו עם זנב מורם למעלה וסומר. כל שערות הגב שלה סמרו מרב התרגשות ואומץ.
ליד כל עץ במטע שלידנו היא עצרה לסמן, וחזרה אלינו. כשעצרנו והתיישבנו אחרי כמה מטרים נוספים לפיקניק קטן היא יצאה למסע הרפתקני באזור: היא פתחה רדיוס של בערך שני מטרים סביבנו, יצאה לכיוון אחד, בדקה את האזור וחזרה להתחכך בגב של בעלי ולקבל בטחון. אחר כך יצאה לכיוון שני, למטר או שניים, מצאה איזה עמוד או עץ, ושוב חזרה אל הגב לקבל בטחון לפעם הבאה. וכך שוב ושוב...
באותו טיול יצאנו בשעה מאוחרת והתעכבנו הרבה עם הגברת הצעירה הזו, כך שאחרי הפיקניק הקטן שלנו התחלנו לחזור הביתה. סך הכל הגענו למרחק של כמה עשרות מטרים מהבית, אבל בשבילה זה היה מקום חדש לגמרי.
הסתכלתי עליה, עם הזנב הזקוף, שערות הגב הסומרות, הייללות וההתנהגות הנרגשת הזו שמעולם לא ראיתי. ראיתי כמה שהיא קטנה וכמה שהיא מתרגשת ומלאת מתח מהטיול הזה, כאילו שהיא החתול הראשון על הירח או משהו, לפחות וקלטתי שאני מרגישה ממש כך במרחק של כמה-עשרות-מטרים-מהמוכר-לי לא פעם...

הסיפור השני על, להבדיל, ילדה –
מתישהו לפני יומולדת ארבע של הבת שלי, כשאמרנו שהיומולדת שהיא כל כך חיכתה לו מתקרב כבר, התחלתי להבין שהיא ממש מפחדת מהעניין כולו. מה"את עוד מעט תהיי בת ארבע", ואולי לפעמים גם השתרבבה לה המילה "גדולה". היא שאלה אם ביומולדת, אז בערך עוד שבוע, היא כבר תגיע מעל השיש. איך להסביר שכל הזמן גדלים? והרי סביב יומולדת היא כן "מתבגרת", מתעמתת עם עצמה ועם הנושא של גדילה ועושה שינויים, כך עשתה גם בגיל שלוש.
כל העניין הלחיץ אותה, עד לתגובה פיסית ממש. הפסקנו להגיד "עוד מעט...", ניסינו להסביר. ביקשנו מאחרים לא להעלות את הנושא שובושובושוב, תכננו חגיגת יומולדת צנועה מאוד. תמכנו בה בעניין הפיסי. על כל מיני הצלחות חדשות אמרתי לה – הנה, את מצליחה משהו שלא הצלחת קודם, מתוך תקווה שכך היא תבין שהצלחות חדשות הן עניין מתמשך, שישנו גם לפני יום ההולדת וגם אחריו.
יום ההולדת עבר בשמחה ובהתרגשות, ואחריו היא באמת "קפצה" בכמה תחומים, כאילו לקחה על עצמה תחושה של גדולה יותר.
רק אחרי כמה שבועות היא, בחוכמתה, פתרה לה את העניין כנראה. היא פתחה בשיחה שבה היא דיברה על כך שהיא יותר גדולה מאשר היתה כשהיתה תינוקת, ועל יומולדת חמש... דיברנו על כך שכבר עכשיו היא יותר גדולה מאחיה התינוק, ואחיה התינוק יותר גדול מהעובר בבטן של X יקירתנו, וכל העניין נדון בשלווה ובשמחה.

אנחנו גדלים כל הזמן...
בהצלחה!

[מיכל_מ*]

אולי יעניין אותך לקרוא בדפים דכאון שגעון וגם דרך שונה להתמודד עם הדיכאון.
יש דפים נוספים בנושא באתר, שתוכלי למצוא אם תחפשי "דכאון" או "דיכאון".

[שי_לי*]

שולחת לך המון ( () )

[שי_לי*]

התכוונתי כמובן ל-(())

[שי_לי*]

( ( ) )

[קרן*]

מבולבלת יקרה.
כשקראתי מה שכתבת עלה בי הרושם שכאילו את חיה במעין מרוץ עם עצמך שאת רוצה להספיק ומנסה ויש לך שאיפות
ולא תמיד את מצליחה לעמוד גם בדרישות שלך.
העיצה הטובה היחידה שאני יכולה לתת לך היא לקחת דברים לאט לאט,צעד צעד - לא כל אחד בנוי לעשות הכל מהר -
ולהעביר את החיים מרגע לרגע ולנסות גם להנות מהדברים הפשוטים שבחיים ומכאן את יכולה רק לצמוח!!
הרבה חיבוקים והצלחה!

[שי_לי*]

מה נשמע? מזמן לא כתבת פה, מקווה שאת בטוב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה נשמע? מזמן לא כתבת פה, מקווה שאת בטוב