ר ו ת ה

[ר_ו_ת_ה*]

ביישניתית- בטח שאפשר.
אני ב[email protected]

[טליה_אלמתן*]

אני אישית בהחלט ממליצה על העיתון לגילאי 6 עד 13.

[בשמת_א*]

זוכרת שיש איזה ספר לימוד שמחכה לך אצלנו?

[ציל_צול*]

גם אני בממליצים על "עיניים"
אנחנו קנינו 50 חוברות במבצע המעולה שלהם. זה יצא גרושים לכל חוברת ובחרנו מה שעניין אותנו וזה יצר אספקה לכל השנים הבאות במקום מנוי.
קראו את זה אצלנו שוב ושוב ושוב וכל פעם התחשק דברים אחרים.
זה כזה כתב עת אינטליגנטי ומכבד. והוא באמת מספיק להמון שנים.
הדפים שלו איכותיים והוא נשמר היטב גם אחרי עלעולים רבים. בהחלט אפשר להעביר אותו מילד לילד.
אם זה לא דחוף לך אני יכולה בכיף לתת לך כמה כשאגיע בפסח לישראל.
אני חושבת שאפשרות נוספת זה לבדוק בספריות, אולי יש להן עותקים ותוכלו לעיין. או אולי במוזיאון ישראל עצמו.

[אמת_וצדק*]

מה זה "לגו טכני"? יש לנו ארגז גדול מלא חלקים קטנים ובינוניים של לגו, זה מעניין?

[פלוני_אלמונית*]

שלום רותה,
ממליצה לך לבדוק באתר agora.co.il - גם לראות אם מציעים את הדברים שאת מחפשת וגם לפרסם מודעת "ברצוני לקבל חפץ". אין צורך להציע בארטר או כל תמורה אחרת. מומלץ בחום.

[מה_עושות_האיילות*]

גם אני ממליצה על "עיניים". נקרא אצלנו בלהיטות אצל בת 11 ובן 8. מונח במקום של כבוד וחוזרים אליו כל הזמן.
וכן, חלק מהעניין זה לחכות לגיליון החדש...
חוץ מזה, ניתן להשיג בחלק מהספריות. בדרך כלל את הגיליון האחרון הם לא משאילים, אך את כל הקודמים כן.

[אביבה123_לשעבר_אביבה*]

היתרון במנוי עדכני הוא בכך שבכל גליון יש משימות שונות שאפשר לשלוח להם, ואז הם מפרסמים חלק מזה.

[בשמת_א*]

את עדיין כאן?
בזמנו ביקשת שאשמור לך חוברות לימוד של מט"ח.
זה כבר מחכה לך חודשים על חודשים.
אני רוצה למסור אותן.
ולכן אפרסם בככר השוק ובאתר אגורה, וכל הקודם יזכה בהן.
מקווה שמישהו שמכיר אותך אישית יידע להגיד לך.

[בשמת_א*]

מקפיצה?

[אורלי_נ*]

בוקר טוב
משמח אותי מאוד ללמוד שגם את, (דווקא את) הגעת בשיטוטייך (האין סופיים ) לניופלד ואתם מרגישים בצורה כל כך ברורה את השפעתו החיובית על הקשרים במשפחה.
גם אצלי זה ככה.
כמה שלא הסתובבתי סביב עד שלא מצאתי את ה _יש משהו אחר- עמוק, יסודי, מלא חמלה
פרקטי אבל לא נוקשה
שהשפיע עמוקות על הגישה שלנו מבפנים._ הלב של הילד שלי נשאר טיפה טיפה בלתי מושג, וטיפה זה המון.
החיים שלנו שונים היום רותה. שונים לחלוטין.
אין יותר את כל החוסרים הקטנים מסביב, אלו שאף אחד לא רואה מלבדי, אבל כולם נהנים מהשינוי.
פתאום הילד רץ לקראת דודה שלו (!!) בזרועות פתוחות לקבל חיבוק ונשיקה.
משתף.
אין התפרצויות זעם ואלימות, יש הרבה יותר רגשות מעורבים. יש סרבול אבל ממותן. יש פחות רתיעה מדברים חדשים. יש הרבה יותר גמישות ויכולת לקבל שינויים. זה הכי בולט, זה והרצון והנכונות למגע פיסי.
יש המון המון הקשבה ורצון להיות ולאהוב את אימא. אני חושבת שההבדל העיקרי בגישה הזו היא שהיא לא מטפלת ביחסים, היא מטפלת בילד עצמו. מבריאה אותו, נוגעת בו ישירות וכל זה דרכנו ובאמצעות אהבה. והיא נתנה לי מנוחה. מנוחה מבורכת. אני בסדר, הכל בסדר. איזו הקלה.
אני מניחה שאת יודעת על מה אני מדברת, אני חושבת שבין הילדים שלנו יש הרבה דמיון.
באמת, אני פשוט שמחה לקרוא אותך.
אמן שתמשיכו להתקרב ולהתחזק.
חג שמח

[ר_ו_ת_ה*]

מעניין, גם לי נראה שבין הבכורים שלנו יש דמיון רב
אצלנו הדרך לשיקום היחסים עמו עוד לא הושלמה, נדמה לי שתקח עוד זמן...
יש הרבה פחות התפרצויות זעם ותסכול, ויותר חיבור לדמעות ולהשענות עלינו- שזה המון
ועוד הרבה שינויים
אבל גם אני מרגישה הרבה פעמים ש הלב של הילד שלי נשאר טיפה טיפה בלתי מושג, וטיפה זה המון
ואין לי ספק שהדרך עוד ארוכה
אבל כיף שרואים ומרגישים שינויים עניקיים, וכיוון.
ועם הצעיר יותר, שהחריקות היו יותר קטנות- דברים ממש מהר עלו על דרך נכונה
בעיקר אני מרגישה שזה חידד לנו את ההתבוננות
כמו שמנקים משקפיים
והראייה מצטללת.
יש משהו מדהים בכך שהגישה היא מצד אחד מאד מעמיקה ומקיפה
ומן הצד השני, לא כזו שנותנת "מתכון" אחד
אלא משאירה הרבה חופש.
וכמובן- החמלה שדיברנו עליה, שנותנת מנוחה ללב.
כיף שאת כותבת ומבארת את הדברים בדף שפתחת

[אורלי_נ*]

תודה.
את יודעת, אני לא יודעת אם את זוכרת אבל בדף ההוא שכתבתי על הבכור שלי לפני כמה שנים הייתי מאוד מבולבלת לגבי מה זה הדבר הזה שאנחנו חיים איתו. אולי זה לא באמת משנה, אבל עכשיו הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה. אולי בגלל שדי ניקינו את ה"רעש" מסביב, אני פתאום שמה לב שישנם דברים שהם לא בידיים שלי, כמו הקשרים החברתיים שלו והאיכות שלהם. הוא עדיין מאוד מאוד רוצה, אבל לא תמיד מצליח לו, בטח שלא בקבוצות גדולות. הוא בן שבע ועדיין לא הצליח למצוא חבר אחד טוב, כזה שבא אליו ומזמין אותו אחר הצהריים. פתאום אני שמה לב שוב לדברים קטנים, כמו למשל שאמרנו לפני כמה ימים על בן הדוד שלו שהתעכב בבית הכנסת עם הרב (חגג בר מצווה) "מסכן *** הוא תקוע שם..."
הבן שלי הסתובב אלי מיד בבהלה ושאל"אימא, למה *** תקוע?!". הרג אותי מצחוק.
או שאמרתי לו שלשום שאחותי מגיעה בכל רגע לאסוף אותו אליה הוא יצא מיד החוצה וחזר אחרי כמה שניות "אימא היא עוד לא הגיעה". ואני מסבירה, כן, היא בדרך, אז הוא אומר לי "אבל חלף כבר רגע"
מסביב אף אחד לא מבין את הדברים הקטנים האלו. אחותי, ניסתה לגרום לו לשקר לי ללא הצלחה שיתפתי אותה בכמה מחשבות והיא לא נוטה להסכים. אני לא יודעת למה זה משנה לי, קיבינימט, מה לעזעזאל זה חשוב? אבל זה ככה.
בכל מקרה, אחרי באמת עבודה אינטנסיבית שלי עם עצמי, הצלחתי לחבר את הלבבות. ועשיתי את זה לבד, כי בעלי קשה לו מאוד בדברים האלו והוא לא תרם הרבה (בלשון המעטה) לתהליך. וזה עבד. ועכשיו הוא כן מצליח להשתלב במערכת החדשה (בעלי) כי קל לו ונעים ואני שמחה על זה.
זה מרגש אותי מאוד.
ובקרוב אנחנו נוסעים, הילד כבר מבין שנהיה רחוקים מהמשפחה ולא מרוצה מהעניין כל כך, אני מקווה שזה לא יעורר קשיים.