שורשים בשמיים

אז הנה.אזרתי אומץ ואני כותבת.

כתבתי קודם,ככה,מהלב.הייתי צריכה לצאת מהבית,שחזרתי גיליתי שהחלון נסגר.

היום היה יום לא קל,מתיש ושמח.
כבר כמה ימים שהתינוקת שלי לא רגועה.
מה זה לא רגועה,שזה התחיל היו לה פרצי בכי איומים.של כאב.
הרופא שלח אותנו למוקד,ל"ברור".עוד לפני שיצאנו מהמשרד שלו התחלתי לבכות.
הברור,ב"ה,הסתיים בנר גליצירין,טיטול מלא ותינוקת קצת רגועה יותר.
למחרת קמתי חולה,מהלחץ,מהמזגנים במוקד,מהכל.

היום שלושה ימים אחרי אני קולטת שהיא עדיין לא רגועה.
קול אחד אומר לי-הכל בסדר,הכל בסדר.
קול שני-משהו לא בסדר.בכלל לא.

אני מחליטה להכין לה אמבטיה,היא אוהבת מים,אני מג'נגלת בין תינוקת לא רגועה(בת 3 חודשים אגב)
צחצוח שיניים,תשומת לב לבת השנתיים וקצת שמסתובבת אחרי בבית,וגיהוץ חולצה לבעלי לעבודה.

דקה אחרי שהיא במים,דופקים בדלת.
דפיקה מוסיקלית כזו,לא מוכרת.
אני לא מחכה לאף אחד(חוץ מלמשיח אבל קשה לי להאמין שאני הראשונה שהוא יתדפק על דלתה כשיגיע...)
אני מוציאה אותה עטופה,והנה בדלת חברה חדשה.
יש לי יום הולדת היום היא אומרת.לא היה לי את הטלפון,אז פשוט באתי,באתי לברך אותך!
(ביום הולדתו של אדם מזלו גובר ויש לו כוח לברך).
אני שמחה שהיא באה,התינוקת שוב בוכה אני מצמידה את הגדולה לאורחת שלנו וממשיכה באמבטיה.
היא יושבת קצת,אין לה זמן,אנחנו מברכות זו את זו והיא עוזרת לי לארגן את הגדולה ולצאת..
תוך מספר דקות אנחנו אצל הרופא,הגדולה משחקת עם בובת ברווז,אני מסבירה לה שזה לא שלנו וכשנלך צריך להשאיר אותו כאן.
אנחנו נכנסות,הרופא ממשש את הבטן שוב,המבט שלו לא מרגיע.
הנה הגוש הזה שהרגשתי יום ראשון..הוא ממלמל לעצמו,כליה ימנית...
אולטרה סאונד דחוף.מלא בדיקות דם,דרך הווריד.
אני עוצרת את הבכי.
יוצאים,הגדולה במבט שואל אומרת לי-לא שלנו נכון אמא?ומניחה את הברווז במקום.מדהימה שכזו.
אני מחזיקה לה את היד טוב טוב,לא מוכנה לשחרר,הקטנה עלי במנשא ואני מצמידה אותה אלי עוד יותר ביד הפנויה.
רבונו של עולם,אני אומרת לו.שום דבר לא יקרה לילדה הזו,אתה מבין?אין לך סיכוי כאן,אני לא אתן לך.
בנתיים כבר עם בעלי על הקו,אני מנסה להסביר לו מה קורה,אבל לא יכולה להפסיק לבכות
עוברים ושבים מביטים בי,לא אכפת לי.אני הולכת ובוכה.
מולי מישהי שפעם עבדתי אצלה,מן הראוי היה להחליף איתה כמה מילים,אבל אני רק מנידה בראשי וממשיכה בדרך.
אני כל הזמן שומעת בראש קולות..הכל בסדר...משהו לא בסדר...הכל בסדר....
לא נושמת.

כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו,זה שאנחנו יהודים,והשורשים שלנו הם לא באדמה,הם בשמיים.שורשים בשמיים.

נגעת ללבי. שולחת לך הרבה כוחות ותקוות ואיחולי חדשות טובות.

שליחה על ידי פיה* » 17 יוני 2009, 22:40

רפואה שלמה

הייתי זקוקה להפסקה.
ממשיכה לכתוב.

כל המשפחה של בעלי כבר יודעת ש"משהו לא בסדר".
היינו אמורים לסוע יחד לסופשבוע בצפון,מקום מדהים,אבל הנסיעה מיד בוטלה,
הרופא אמר שהתוצאות יגיעו עד יום שישי,ושנחזור.
ההורים של בעלי הגיעו דקה אחרי שנכנסתי למיטה לנוח קצת.
לא יצאתי אפילו לומר שלום.עייפות שכזו,הילדות כל היום,והבכי הזה,והמחשבות...

בעלי היה חייב למסור שעור,לא רציתי שיבטל,פחות לחץ,כמה שיותר להצמד לשגרה,שלא יזדעזע
כל הבית.
סבא נשאר עם הגדולה.
סבתא באה עם הקטנה ואמא.

חדר המתנה שקט,איש מבוגר ממתין לתורו,ובנתיים קוראים במספר שלנו.
אני נגשת לפקידת הקבלה,הוא מוחה-אבל גיברת,הייתי לפניך!
יש לי מספר אני עונה,בסיטואציה אחרת הייתי מוותרת לו,הפעם גם אם גיאדמק מציע לי
העברת בעלות על כל הנכסים שלו אני לא זזה סנטימטר.
בכל מקרה מסתבר שהוא אחרי בתור ככה שהכל בסדר.
הפקידה מבקשת שאשב,הקטנה מראה סימני אי נוחות במנשא.
אני קמה,היא מבקשת ממני שוב לשבת תוך שהיא יוצאת מהעמדה לברר משהו בשביל
אישה אחת שהגיעה דרך זימון תורים ובכלל לא עושים את הבדיקה הזו היום...
חמתי מסמנת לי גם שאשב,אני עומדת כי לא נוח לה,אני מצביעה על הקטנה,עם כל הכבוד לפקידה יש פה מישהי אחרת שנותנת את הטון.
ההיא מהזימון תורים אומרת לי במבט מעצבן-אם כבר עכשיו היא מכתיבה לך את הטון מה יהיה שהיא תגדל?
חמתי בטווח שמיעה,לא נעים לי לענות לא יפה,אז אני מחייכת אליה ואומרת-היא תהיה ילדה מרוצה ושמחה!
עניין של כמה דקות ואנחנו בפנים
רופאה מקסימה.כל כך פחדתי מידיים גסות ושלא ידברו אליה,אבל היא שרה לקטנה שלי שירים,מדברת איתה,ונותנת לי להרגיש שהג'ל של הא.ס מחומם,שלא יהיה לה קר ולא נעים.
היא מתחילה לבכות באיזה שהוא שלב,ואני אומרת תהילים בקול רם מצמידה אותה אלי(הרופאה עוברת על הגב עם המכשיר)
עוד מעט יפה שלי זה נגמר.כבר יגידו לנו שהכל בסדר ובאנו רק כדי שאמא תגיד כאן קצת תניא ותהילים.כבר נגמר.
את תגידי לי אם משהו חריג?אני שואלת את הרופאה.
אני אגיד לך כמה מילים בסוף הבדיקה,היא עונה לי.הלב שלי מפרפר.למה שלא תגיד פשוט שהכל בסדר?
הבדיקה נגמרה,אני מנקה את הקטנה היפה שלי מהג'ל,מחתלת ומלבישה.
הרופאה מעבר לוילון,אני שומעת שהיא מקלידה.
הכל תקין.היא אומרת לי כבדרך אגב.
אני לא מאמינה.ומה עם הכמה מילים שרצית לומר לי?אני שואלת.
אין כמה מילים,היא עונה,הכל בסדר.
הכל בסדר.הכל בסדר.הכל בסדר!
הילדה שלי בסדר.
אני סוף סוף נושמת,מרגישה קלה בטון וחצי בערך.
מתקשרת לרופא הביתה,שואלת אם לדעתו צריך את הבדיקות דם,הוא אומר שאפשר לחכות לראות מה יהיה איתה.
אני מאושרת.

קנינו לגדולה בלון ענק בדרך הביתה.ארוחת ערב שגרתית,הנקה רגילה.
הכל בסדר.

תודה רבונו של עולם.תודה,מעומק הנשמה.

אני חושבת שהסיפור הבא הוא סיפור הלידה שלה,אבל עכשיו אני כבר ממש זקוקה לשינה.
לילה טוב,ותודה למי שקרא.הייתי צריכה אוזן קשבת.

הכל תקין.היא אומרת לי כבדרך אגב נשמתי לרווחה

נשימת רווחה
הודיה
הודיה

תודה למגיבות.
משמח שיש מי שקורא: -)
המון המון זמן לא כתבתי,אבל השבוע האחרון כאילו לחץ את המילים ממני החוצה...(המרגיעון אומר-קושי אינו בהכרח סבל..)

פעם,אני חושבת בדיוק לפני שנה,(ותכף אסביר איך אני יודעת שזה בדיוק,)לקחתי החלטה טובה לחזור לכתוב,ולכתוב חצי שעה בשבוע,או ביום כבר לא זוכרת.
זה עבד איזה תקופה והתפוגג לו בין הכביסות והניקיונות והבישולים והאורחים לשבת....

היום עשינו לנו יום כייף.
בעלי סיים לעבוד,נפגשנו עם הבנות,ולקחנו את הגדולה לאכול משהו בחוץ.
אחר כך פשוט טיילנו,בקצב שלה,עם שקית הניילון שהיא החליטה לסחוב "כמו תיק אמא,נכון?"
ובתוכה בקבוק המיים הנצחי שלה(או בשמו המקובל יותר באבוקי).
אני קניתי 3 מטפחות ראש חדשות,בעלי ביקש שנכנס לחנות ספרים יד שניה.
נכנסנו,אני עם הבנות בחצר,הוא בפנים.
אנחנו מסתכלות יחד על הספרים,ממש לא הסוג שאני קוראת אבל ככה,מרפרפת,מחפשת אולי משהו עם תמונות כדי להעסיק את הגדולה,הקטנה ישנה בעגלה.
היא מוציאה ספר,הנה אמא, עם תמונות!
בדיוק נכנסת לשם אשה,במבט ראשון נראית די צעירה,לובשת שחור,שרשרת של אבני טורקיז אני חושבת,או משהו בסגנון,תיק עור חום גדול כזה,כמו של פעם.
מבט שני מגלה אשה טיפה מבוגרת,קמטים,ומשהו קשה בפנים שלה,קושי כזה של החיים.
אחריה נערה,שיער בלונדיני,סרט שחור.
חולצה רקומה בצבע כחול דהוי.חצאית שחורה עם פליסה כמו של רקדנית,וטייץ שחור,עם תחרה בסיומת שלו,בצד אחד קרוע,וגם תיק עור חום,עם אבזם,גדול,כמו של פעם,בטח היה קודם של האמא.
מבט שני מגלה את המבנה של הפנים,והעיינים,הגוף הגמלוני משהו.היא אוטיסטית.
האשה נגשת מיד אלינו.
איזה ספר היא בחרה,בואי נראה?
הקטנה מושיטה לי את הספר,תמונה של..תיק עור חום,כמו של פעם...(רק עכשיו שמתי לב למוטיב החוזר:-) )
הכותרת-החינוך מחר....
ידעה מה לבחור הבת שלך,היא אומרת לי בחיוך,טוב,היא ממשיכה,ילדים תמיד יודעים לבחור אם נותנים להם.
רק צריך לזכור להקשיב להם אני אומרת.
היא מתיישבת עם ספר,והבת נכנסת פנימה.
בעל החנות יוצא ופונה אליה באנגלית,היא רוצה להתקשר,לתת לה?
היא בקושי מרימה את הראש ועונה לו בנוקשות משהו,זה תלוי בך,היא לא באמת מחייגת.
עוברות כמה דקות,בעלי יוצא,הנערה אחריו,אמא,הוא פונה אלי,את יכולה לתת לה שיחה?
בטח,קחי,אני מושיטה לה את הנייד שלי.
היא מסתובבת עם פנקס קטן,בטח ספר טלפונים,ומחייגת,אמא שלה אומרת בשקט-שוב התחלת עם ההצגות?
היא משוחחת בטלפון,ואמא שלה אומרת לי-אל תדאגי,היא רק עושה בכאילו.
ואני אומרת לך,אל תקראו אחד לשני אבא ואמא!זה לא טוב לזוגיות!זה שלילי!
אני מתחילה לומר משהו כמו-האמת ש...
לא לא!היא ממשיכה.אני מכירה את המנהג הזה.
הילדים ילמדו לבד לקרוא לכם אבא ואמא.אני ראיתי הרבה זוגות כאלה אני אומרת לך,זה לא טוב.
אני אומרת לה שביננו אנחנו קוראים זה לזו בשם הפרטי,אבל היא בשלה.
אני פשוט מחייכת אליה,מאיפה את?אני שואלת.
לא מכאן היא עונה בלי שמץ של חיוך וממשיכה לקרוא.
הקטנה מתעוררת,אני מעבירה אחריות על הגדולה לאבא,ומניקה בחצר של החנות.
מרגישה כמו בסצינה מתוך סרט תל אביבי,בתוך סיפור קצר.תמונה.
בעלי בקופה,היא נכנסת ומבקשת אם הוא יכול לקרוא לבת שלה.
הנה היא כאן,קצת יותר פנימה הוא מראה לה.
היא קוראת לה,ובעלי מוסיף -בואי נעה,אמא שלך קוראת לך.
אני שומעת אותם מאחלים בשורות טובות,האמא מבקשת מבעל החנות שיודיע לה כשהספר שהיא מחפשת יגיע.
אני מניחה את הקטנה בעגלה,לובשת מנשא,הן עוברות לידנו,והיא חצי מצווה עלי-תרימי,תרימי אותה...
אני מחייכת אליה שוב,אומרת משהו כמו להתראות,או שבת שלום.
אומרת לבעלי שזה מזכיר לי את תל אביב של פעם,לפני שחזרתי בתשובה,תל אביב של מפגשים כל כך אנושיים
ונוגעים,ומכאיבים,אני ממש יכולה לבכות מזה.

ושוב,מקלחת,ארוחת ערב,הנקה,הוא מכין כוס קפה.
חברה מתקשרת,מזל טוב!
המחשבה הראשונה שלי היא שכבר דיברנו מאז הלידה,המחשבה השניה,יו,יש לי יום הולדת עכשיו!שכחתי..!
כל הזמן חשבתי שזה מחר,והנה שקעה השמש,בעצם כבר יום חדש התחיל,והופ,גדלתי בשנה.

אז לפני שנה לקחתי החלטה טובה לכתוב,עוד לא החלטתי מה השנה.
הזכרתי כבר שביום הולדתו של אדם מזלו גובר ויש לו כוח לברך,הנמהג הוא דווקא בצאת יום ההולדת,אבל מכיוון שזה יהיה בדיוק זמן
הדלקת נרות שבת,אברך אתכם עכשיו,בשמחת אינסופ,בבריאות,בילדים בפרנסה באהבה בגאולה,שתרגישו את השם יתברך קרוב קרוב כל הזמן,
בכל מצב ומקום,במילוי כל משאלות לבבכם לטובה.
שבת שלום וברכה,לילה טוב.

תודה על הברכות, לקחתי באופן אישי.

את כותבת מאוד מעניין.

את מוכנה לברך אותי בזוגיות טובה, הכי מתאימה וטובה בעולם? כבר כבר כבר?
אני ממש רוצה.

שבת שלום, יום הולדת שמח, ושיהיה לך כל מה שבירכת כפל כפליים.

תודה על הברכות, לקחתי באופן אישי
התכוונתי באופן אישי:-)

את מוכנה לברך אותי בזוגיות טובה, הכי מתאימה וטובה בעולם? כבר כבר כבר?
כבר קורה!רק תאמיני מספיק
(ברכתי אותך עוד לפני השבת,מניחה שהקב"ה יודע למי התכוונתי

וכמובן תודה על הברכות
שיהיה שבוע טוב.

אגב-הקטנה יום אחרי הא.ס מילאה איזה שלושה חיתולים רצינייים,ככה שכנראה זו הייתה הסיבה למסיבה...

שבעים פנים לתורה.
שבעים פנים לתורה.
פנים.
לתורה.
פנים,מלשון פנימה,בפנים,דרך הפנים שלנו רואים מה שבתוכנו.
ולתורה,שבעים פנים.
כל כך הרבה דרכים ועומקים להגיע פנימה,רק צריך לבחור את השביל,ולצלול.

היום ראיתי סטיקר-
נשים ממושמעות לא נכנסו אף פעם להיסטוריה.
(בהתחלה קראתי את זה שנשים ממושמעות לא נכנסות אף פעם להיסטריה:-) )

כל כך הרבה דרכים ועומקים להגיע פנימה,רק צריך לבחור את השביל,ולצלול.
כמה מדויק!

שקט.
אני לוקחת נשימה עמוקה וצוללת שוב,מותחת את הגוף בתוך המים,
שיעטפו כל פינה נסתרת,
שישטפו ממני כל עצב או כעס או חוסר דיוק שדבקו בי בחודש האחרון.
ככה,שמונה פעמים,ברכות,בחיבוק של מים טהורים.
אני עולה לאט במדרגות החוצה,הבלנית מברכת אותי.
טהורה.

המרגיעון אומר-כולנו זקוקים לחסד.
ממליצה בחום למי שרוצה לחוש את חסדי השם,ללכת לטבול.כל כך פשוט,
כזו מתנה.
יש לי הרבה מחשבות על זה,אבל זה לא באמת יכול להתפס במילים.

היום,אחרי ארוחת הערב,אני יושבת במטבח.ליד שולחן עץ קטן,של ילדים,צבוע בירוק.
מניקה את התינוקת,הגדולה יצאה מהמטבח,רוח חזקה מהים מסחררת כל מה שרק אפשר,
ופתאום נוחת לי זכרון בתוך הראש.
אני בהודו.בצפון המשכר(והמשקר...)
אורחת בשולחן שבת.אוכל כמו בבית,מפה לבנה,זמירות,שקט.
בית שבכלל נראה כאילו עשו לו העתק-הדבק משוויץ או משהו כזה,בית מעץ,מרווח,נקי,מאובזר.
על האח פמוטים,נרות שבת דולקים.מבקשים שלא נעשן שם הערב.

מהחדר שלנו נוף פנורמי של ההימלאיה,הכל חלונות,קומה עליונה.
הבחור שאיתי שם אחד הדי.גי' הותיקים והמוכרים של אותן שנים.
אחרי כמה ימים בהם שלל טיפוסים פוקדים את החדר,בכל מיני שעות,באים והולכים,אני מבינה שלא רק מוסיקה טובה יש לו למכור...

בלילה קודם,הוא שואל אם יש לי מראה.
אני,תמימה שכמוני,טיפ טיפה אחרי צבא,מביאה לו מראה למקלחת.
הוא מחייך אלי,אומר שאפשר להשאיר את המראה בחוץ.
רק שהאבקה הלבנה סודרה לה לאיטה,בנחת וסבלנות לפסים ישרים ודקים,הבנתי.
מה זה עושה לך?אני שואלת.מה זה?
הוא מחייך.זה גבוה.תנסי.
אני מסרבת,וברור לשנינו שהסרוב הזה זמני מאוד.

בדרך לבית ההוא,משוויץ,עם המפה הלבנה והנרות,או בדרך חזור,כבר לא זוכרת,
אני אומרת לו-אמרת לי שזה גבוה.לא אמרת לי כמה נמוך זה אחר כך.
הוא כבר לא מחייך.

ואני היום,במטבח המבולגן,עם שאריות של לחם מטוגן וירקות,עם רוח שמעיפה את הכביסה בחוץ,
שמאיימת להפיל את העציץ המשתרך על אדן החלון,עם תינוקת שמתכרבלת עלי,ועוד אחת שמתרוצצת בבית
בחדוות חיים שרק לילדים בני שנתיים יש,נזכרת בשולחן שבת ההוא,שבע שנים בערך אחרי.
איזה מתיקות יש לו לשם יתברך,איזה מתיקות.
שניה אחרי שהחלטתי לגלוש למקומות לא לי,הוא הושיב אותי שם בשולחן ההוא,הראה לי כבר אז,
ילדה,זה לא בשבילך,הנה,תסתכלי.זה מה שאת צריכה.
לקח לי הרבה זמן להגיע לשולחן השבת שלי .
אני מספרת לבעלי בערב את הזכרון הזה שצץ לו פתאום,וברקע אהוד בנאי,מתוך 'שיר חדש'-
"שבטך ומשענתך המה ינחמוני:תערוך לפני שולחן נגד צוררי,"....

איזה יופי

איזה יופי
תודה,אני עדיין בתוך הגילוי הזה של הזכרון שצץ לו כאילו משומקום להזכיר לי כמה מתיקות יש בעולם הזה...(חוץ מזו שהבנות שלי מלאות בה כמובן:-] )

נחמה.
כמה העולם הזה זקוק לנחמה.
מכרה,חברה של שבת כזו,שכנה של בית הכנסת שלנו שולחת לי הודעה-יקרה,תתקשרי כשתוכלי,כל טוב.
אני מתקשרת אליה והיא מספרת לי סיפור-
יום אחד הלכתי ביפו.בדרך הסתכלתי הצידה,משום מה,לצד השני הרחוב.
אני רואה שם אישה,זקנה,בת שמונים בערך.מיוזעת.עומדת שם חסרת אונים.
ניגשתי אליה,שאלתי אותה אם היא זקוקה לעזרה.היא הביטה בי כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים...אור נדלק לה בעיינים.
כן,היא אמרה.אני גרה כאן לא רחוק.אני זקוקה לעזרה להגיע הביתה.
הבית שלה,בקומה שלישית,ולקח לנו כשלושת רבעי שעה לטפס את המדרגות האינסופיות האלו.

אני מבקרת אותה מדי פעם,היא ממשיכה לספר לי.
יש לה בן שבכלל לא מתעניין בה,הוא איבד את אשתו,אלמן ושקוע בחייו שלו.
הבת שלה,גרה לא רחוק,בעיר קטנה,אבל הם לא לוקחים אותה אליהם כמעט,הבעל מתנגד.
והיא לבד.
יש לה שכנה ערביה שמזריקה לה אינסולין ונותנת לה את התרופות שלה.
יש לה מטפלת שבאה לשעתיים כל יום מביטוח לאומי.
בשבת,היא לא יוצאת מהבית,אין מטפלת ואף אחד לא בא לבקר.
היא נכנסת לדכאון,לא אוכלת,הסוכר יורד,היא מתעלפת,מתאשפזת,וחוזר חלילה...
יש לה מועדון זקנים שהיא הולכת אליו,כשהיא מרגישה טוב .כדי להגיע לשם היא צריכה לסוע במונית,
והיא חיה מקצבה של ביטוח לאומי.
אנחנו חושבות יחד מי אפשר לגייס ל"תורנות שבת" אצל האישה,שהחברה שלי אומרת שהיא אישה מתוקה,
מרוקאית עתיקה כזו,יהודיה פשוטה של השם יתברך.
אני מדמיינת אותה,יכולה לראות את המטפחות שלה,והידיים הרועדות.
יכולה להריח את הכוס תה נענע שלה והעוגיות המרוקאיות שהמטפלת קונה לה בסופר והן כמעט כמעט כמו אלו שהיא הייתה מכינה פעם לילדים.
ואני חושבת על הילדים שלה,שחיים בעצב שלהם,אחד אלמן,אחת עם בעל קשה,וכל כך ברור לי שהעולם הזה זקוק לנחמה.
ליד אוהבת,למישהו שיבוא וידליק את האור.
לגאולה.

_וכל כך ברור לי שהעולם הזה זקוק לנחמה.
ליד אוהבת,למישהו שיבוא וידליק את האור.
לגאולה._
כמה נכון...

הי אהבת עולם,שמחה שאת כאן: )

אני כל הזמן קוראת אותך. גם כשאני לא כותבת.

ודרך אגב, הקטע שכתבת ממש עשה לי דמעות בעיניים.
גם אני הרבה פעמים מרגישה ככה כשאני מסתכלת סביבי.

אני כל הזמן מתפללת שיהיה לי כוח ואנרגיה לעשות שיהיה פה יותר טוב.

זה באמת שווה תפילה.
היום קראתי אותך בדף החדש,לא את הכל היה לי קשה,יש לך המון אומץ וכוח לעשות את מה שאת עושה.
תזכרי שהשם אוהב אותך אהבת עולם:-)

בידך אפקיד רוחי פדית אותי א-דני א-ל אמת

בימים האחרונים אני כל כך מודה לו.
כל כך קשה לי במקום שבחרתי,ומצד שני,אני רואה את החסד שהוא עושה איתי.
נכנסתי לפרויקט לא פשוט,עבורי בכל אופן.
פרויקט שמכריח אותי לצאת מעצמי,למתוח גבולות,להתגמש,להתחבר לעולם שכבר עזבתי...
או לא עזבתי,אלא נפדיתי מתוכו על ידי הכל יכול....
למה נפדיתי?כי הייתי שבויה שם,בתוך המסכות והלבושים,בתוך שנים של חיפושים ותהיות שדבקו בי והפכו לאיזה זהות.דמות..מישהי.שלא הייתה אני.
והיום ממרחק שנות אור,שאני נוגעת שם שוב,על קצה הקצה,אני יודעת,שלא ממש הייתה לי בחירה אחרת.
הכל יכול עשה איתי חסד,פדה אותי ממעמקי הקליפות,אל כס המלכות.
אל מלכות של יומיום פשוט,של חביתה וסלט,של חלות לשבת,של משחק ילדים,של נטילת ידיים,של תפילה,של ברכה.
ברוך השם.ברוך השם.כמה אתה מתוק ריבונו של עולם....

באופן טבעי

באופן טבעי