שינוי חברתי באופן טבעי

העשייה היחידה שאני מעוניינת בה כרגע, היא שיחה משמעותית בנושאים האלו.

מרוב מלל לא כל כך ברורה לי מהות השיחה, האם את יכולה לחדד לעצמך את השאלות? מעין סיכום ביניים?

ובנוסף לכך האם את חושבת ששיחה יכולה להוביל לאנשהו? מצד אחד אני מסכימה שחשוב לא לעשות סתם אלא לברר ולחשוב לפני שעושים משהו, אבל גם לדבר ולדבר על זה זה לא קצת פקה פקה?

העשייה היחידה שאני מעוניינת בה כרגע, היא שיחה משמעותית בנושאים האלו.
זה מה שאני לא מבינה.
ואני חוזרת לא להבין את זה שוב ושוב הרבה פעמים במהלך הקריאה אותך.

למה זו העשייה שחשובה לך כרגע? באיזה אופן את זקוקה לה? איך היא תורמת לך או למטרות שלך? מה היא מקדמת?

יקרה, משהו פה לא מסתדר לי. יש איזו צרימה בתמונה שאת מציגה (את עצמך), קשה לי למקד. אבל זה לא נראה כאילו את באמת עושה את מה שאת רוצה לעשות, וביכולתך לעשות, כרגע. אולי גם השיחה המשמעותית המיוחלת היא תחליף למשהו.
@}

אוהבת אותך
תמר

יונת,
אולי פשוט לא פגשת את האנשים הנכונים...
אולי האנשים הנכונים לא הבינו שהם פגשו אותי?

אני אישית מקווה שתמשיכי.
אוי נועה, אני שמחה, אני גם מקווה שאני אמשיך. כרגע בכל מקרה נדמה לי שזה חזק ממני ולא נלחמת כבר

שגית,
אני לוקחת את זה כביקורת מעצבנת על דרכי, עליי.
תודה שאת כנה איתי. אם מתאים לך להרחיב אני אשמח לשמוע.

ואולי בכלל רק רצית שנקשיב.
רציתי שקודם כל תקשיבו. אבל אח"כ חשוב שגם תתבטאו. אני בקשב סביר פלוס.

מיכלול ה
מרוב מלל לא כל כך ברורה לי מהות השיחה, האם את יכולה לחדד לעצמך את השאלות? מעין סיכום ביניים?
האמת שכרגע לא. פתחתי בשאלה לאורנה, כמה פעמים חשבתי שנגמר הדיון ואז הוא המשיך, אין לי כותרות, אין לי נקודות לדיון, אין לי סיכומים

אני "עונה" נקודתית.
אין לי ראייה רחבה של כל ההקשרים, רק ידיעה שהם קיימים, שהביטוי שלהם משתנה ושאני עדה לחלק קטן מהם.

אבל גם לדבר ולדבר על זה זה לא קצת פקה פקה?
זה קצת כן כרגע. אם כי הדף הזה משמעותי לי ואני רואה בזה חלק מהדרך ושמחה ומודה שאתן, כולכם, כאן.

תמר,
למה זו העשייה שחשובה לך כרגע? באיזה אופן את זקוקה לה? איך היא תורמת לך או למטרות שלך? מה היא מקדמת?
השאלה מצחיקה אותי

שיחות כאלו מושכות אותי לפעולות. השיחות האלו מכוונות אותי לעשייה משמעותית. כרגע רוב השיחות שלי הן עם ספרים וחומרי קריאה אחרים ועם עצמי.
שיחות משמעותיות עם אנשים אחרים (גם דרך כתיבה באינטרנט) לגבי הדברים שמעסיקים אותי היא חיונית עבורי כמו עבור כל אדם אחרת.
יש לי גם חיים מחוץ לאינטרנט ויש שיחות משמעותיות ועשייה. כאן פשוט יש כזה אוסף מרשים של אנשים חכמים וטובים ומודעים שהייתי בטוחה שזה יהיה יותר קל.
גם בתנועה (בהשראת הספר ישמעאל) שהייתי בה חשבתי שזה יהיה יותר קל. בעצם אני הרבה פעמים חושבת שזה אמור להיות יותר קל ממה שזה באמת בסוף.
כולה לדבר עם בן אדם אחר על משהו משמעותי לה ליותר מעשר דקות, מה כל-כך מסובך?
נקודת המבט היא תמיד אישית. אני יודעת רק על עצמי, וגם הדברים שאני חושבת שאני "יודעת" מסתברים פעמים רבות כניחושים גרועים.
אבל על מה מסתכל המבט האישי? האם הוא יכול להסתכל רק מבפנים? מי אמר?
גם אם הדברים שקורים הם אשליה ומתרחשים רק בתוכנו, זו כרגע המציאות שאנחנו חווים.
ובכל מקרה אפשר לטעון שגם המתרחש בתוכנו הוא אשליה ואולי ההפרדה בין מה שנתפס כבחוץ או בפנים היא אשליה.
כל זה לא ממש משנה לי כי כל התשובות נכונות בדיונים האלה.
בתכלס כולנו חושבות שעכשיו אנחנו יושבות מול מסך מחשב וקוראות (או כותבת) עברית שכתבה איזו אישה. אצל כולנו עולים רגשות ושיפוטים ומחשבות. כולנו היינו ילדים.
אצל רובנו המחשב מחובר לחשמל, כמו גם המקרר, תאורה, ויסות אקלים. יש סביבנו כמה עשרות אם לא מאות מוצרים סינטטים תעשייתים תלויי נפט.
רובנו עובדים במשהו, הולכות ברחובות, קונים בחנויות, לובשות בגדים, מדברים בטלפון, רואות טלוויזיה, פוגשים אנשים זרים ומוכרים באופן אישי, לפעמים כמה עשרות או מאות מהם בו זמנית.
אשליה או לא, כרגע תפיסת המציאות של רוב בני האדם די דומה.
וזו לא בושה, אבל גם לא מקור לגאווה. אם כבר כן משהו, זה יכול הוות יסודות איתנים לצמיחה אישית, לשיבת הגיוון האישי והחברתי, או סתם נושא שיחה שונה בבאופן פעם ב, עם איזו צעירה בלי ילדים שיש לה זמן ואנרגיות גם לדברים האלו.

טרם היתה לי שיחה משמעותית מלאה בנושאים האלו. אני לא יודעת בדיוק איך שיחה כזו מתנהלת, איך היא מתחילה, מה היא משנה, אני מגלה את זה יחד איתכן.

ראי גדר ההפרדה

(התגובה הזו נכתבה במקור בדף של דליתוש ב )

תודה שאת כנה איתי. אם מתאים לך להרחיב אני אשמח לשמוע. (מהדף שינוי חברתי באופן טבעי )

אני אנסה להרחיב ולהבהיר.
קודם כל, נתחיל בזה שהתלבטתי מאד אם להכניס את ההערה ההיא לתגובה או לא. כי זה אישי, ואחרי הכל, זו בעיה שלי עם אני מחליטה לקחת אישית, לא "אשמתך". וגם כי ארוך ומורכב ואישי מידי לפרט בדף ההוא. (לכן אני מפרטת פה..)
הכנסתי אותה בסוף, כי בכל זאת יש בנינו דו-שיח וחשבתי שמכיוון שעוסקים פה בעשייה של נשים כן חשוב לי להכניס את המימד האישי שלי.

ובתכל'ס. זה מאד פשוט. ואני מתייחסת עכשיו רק להערה ההיא (וקצת לרוח שבה נאמרו חלק מהדברים שלך).
אני מגדלת ומחנכת בבית 3 ילדים קטנים.
מלאי האנרגיה שלי מוגבל. ככה זה ולקח לי הרבה זמן להבין את זה ולהסכים עם זה.
כדי להשקיע ולחשוב ולדבר ולמצוא דרכים יצירתיות ולכתוב עליהן באתר ולהביא לשינוי גדול וכולל בעולם, אני צריכה הרבה אנרגיה.
והאנרגיה והמשאבים שלי מופנים כרגע בעיקר ליצירת בית בריא ויציב ונכון לילדיי, לזוגי ולי. זו המחוייבות שלקחתי על עצמי.
והיא רק נשמעת "קטנה ואישית".
אני רואה את עצמי כבונה את ההמשך. את האנשים שיגדלו ויהיו ה'חברה' בעוד כמה שנים. ואני רוצה לעשות את זה נכון.
אני רוצה ליצור סביבם משק בית שמכבד את הסביבה והכדור ולכן אנחנו מקמפסטים וממחזרים ומשתמשים במוצרים כאלה ולא אחרים ומשתדלים ללמוד ולהשתפר כל הזמן. ואני רוצה שיגדלו בקהילה תומכת וחמה ולכן אני משקיעה זמן ביחסי שכנים טובים ועזרה הדדית וחברות ומידי פעם משתתפת בפרוייקטים חברתיים כאלה ואחרים.

אני לא רואה טעם בישיבה של שעות לשיחה ברומו של עולם על חשבון בישול אוכל מזין לילדים שלי, למשל. (ואני מודה כאן ועכשיו שזה קורה לפעמים. קל להסחף ולברוח...)
או יציאה החוצה להפגנות סוערות ומבצעי הצלה נועזים כשהילדים נשארים לחכות לי בגן או אצל מטפלת.
ומה זה מלמד את הילדים? אותם הילדים שגדלים להיות אנשים שמשפיעים ויוצרים את המציאות החברתית.
אנחנו באים מתרבות של לעשות כלפי חוץ על חשבון הבית, הפנים. לעזור לכל העיר עד שלא נשאר מה לתת לילדים הפרטיים.
"לקחת אחריות" על תיקון החברה בלי לקחת באמת אחריות על עצמנו. אני חושבת שחלק גדול מהחולי בחברה נובע מהעובדה שכלכך מעט אנשים באמת לוקחים אחריות על חייהם ומעשייהם. תחושת אחריות אמיתית, שבאה מבפנים.

אז אני משנה את עצמי ואת תפישותיי ואת העולם הקטן שסביבי וסביב ילדיי מתוך אמונה עמוקה שזה המקום האמיתי והיחיד שבאמת באחריותי, להתחיל בו את השינוי. ככה, מאדם לאדם קורה השינוי החברתי האמיתי באופן טבעי.
והכי, זה מה שאני יכולה לעשות כרגע. אולי עוד כמה חודשים או שנים זה ישתנה והעשייה שלי תתפוס צורה אחרת.

ואם יורשה לי (ויורשה לי,

) קצת להסחף,
כשבאים לגרש את החושך, כל אור חשוב וקובע. מנר ועד פרוז'קטור.
והיתה לי הרגשה שאת מזלזלת בנר שאני מדליקה ומחזיקה, "קטן מידי, אישי ואנוכי" ואפילו היה רמז ל"הנר החלש שהנשים מתעקשות להחזיק נובע,כמובן, מחוסר האמון שלהן ביכולתן לשאת את משקל הפרוז'קטור"
מי את שתשפטי?

תודה תודה ושלום. @}

הי שגית, תודה @}
הדברים שלך חיברו אצלי קצוות, אני אכתוב אח"כ...

אבל תגידי, לעשות בלי לדעת איפה את נמצאת ומה בעצם את עושה עדיף מרגע לעצור להסתכל?
מעניין אותי לדעת - זה מה שאת מרגישה שהנשים כאן עושות?

מה שמיכלולה כתבה מנסח נדמה לי מצוין את מה שאת מרגישה, ועזר לי להבין אותך קצת יותר טוב, למרות שבאופן אישי אני לא מזדהה עם הרגשות האלה.

יש לי כל מיני מחשבות לגבי השיחה שאת רוצה בה, אבל עוד לא מגובשות ומנוסחות מספיק. מקווה שיתבהרו בהמשך.
תודה שאת מאתגרת את מחשבותיי כל פעם מחדש ב
נושא שיחה שונה בבאופן פעם ב, עם איזו צעירה בלי ילדים שיש לה זמן ואנרגיות גם לדברים האלו

|נשימה עמוקה|
ימים עמוסים ומרתקים עוברים עלי, וקשה לבחור מאיפה להתחיל. בכל מקרה כל מקום יהיה חלקי

אז קחו בחשבון שאני כותבת תימצות (יש מילה כזו? מלשון מיצוי)
אני אתחיל ממה שנראה לי הכי רלוונטי לשיחה איתכן.
יש משהו בסיסי בגישה שלי שלא הסברתי. אני בדיעבד חושבת שלא הבנתי כמה זה לא מובן מאליו וכמה חשוב להבהיר את הנקודה הזו, במיוחד לכן (אורנה, מיכלולה, שגית, תמר, יונת, ליאת, מיכל, ועוד).

ילדים.

אני אספר על עצמי, אני מגלה שזה מסביר מעולה הרבה פעמים

תיכף.

אני אזרוק כל מיני מחשבות בנקודות, לא בסדר מסויים של חשיבות.

אני אוהבת ילדים. ותינוקות.

אני אוהבת אנשים. יצורים מרתקים בסה"כ.

כרגע אין לי ילדים משלי לאהוב, אז אני אוהבת ילדים של אחרים.

אני לא אבקש או אצפה מכן לעשות משהו שאתן תופסות כמזיק לילדים, לכם או לאחרים, כמו שאני לא מצפה (ואצפה) מעצמי לעשות את זה אם וכאשר.

אני בעדכן. גם אני אוהבת את הילדים שלכן.

תחושת לחץ הזמן שקיימת בי (וכנראה מפריעה למסר לעבור) היא אישית לגמרי. עוד גג 3 שנים, אני רואה את עצמי מחוברת לתינוק/ת ואז אין לי ספק שהבחירה שלי תהיה דומה מאוד לשלכן. אני רוצה לגדול עם המשפחה שלי. ואני יודעת שכשיהיו לי ילדים הם יהיו חלק קריטי במערך השיקולים האישיים שלי. הסיבה שאני יודעת שכך זה יהיה היא שכך זה כבר עכשיו.

אז הרבה מהזמן והאנרגיות שלי יופנו לילדה (ומכך לעצמי ולקרובי באופן אישי. התינוקת לא תקרא בפורומים באינטרנט) וכך יהיה. נקודה. אחרת אני לא עושה אותם מראש. אין מצב שאני מבחירה אביא ילד מבלי לקחת על כך את מלוא האחריות כאימו במציאות של ימינו.
ואז אני שומעת אתכן. ומבינה. כרגע, אם אני עושה ילד, זה אומר לוותר על העשייה החברתית. לוותר על לקחת חלק בעיצוב תרבותי רחב הקשר ומשתתפים.
התרבות שלנו מוציאה ילדים מהמרחב הציבורי. המרחב הציבורי יכול להיות מסוכן לילדים (מכוניות, לכלוך, זרים עוינים, ...).
במקומות בהם מוחלטות החלטות קריטיות אסור להביא ילדים, או להוציא אותם אם הם מפריעים (בישיבות, דיונים), מקומות עבודה כנ"ל (מסוכנים, לא מקבלים).
ואת זה אני רוצה לשנות. כי אני אישית רוצה לגדל את ילדי במקום בו בסביבת הקהילה הקרובה שלהם הם מוכרים ומוקרים.
אתן עושות את זה באופן אישי הכי טוב בנסיבות הקיימות. אני רוצה לשנות את הנסיבות כך שלעשות בדיוק את מה שאתן עושות יהיה פשוט, נעים, מעצים ובטוח ככל האפשר והסביר.

ברגע שמוציאים ילדים מהתמונה, נשים יוצאות החוצה. נשים ילכו תמיד למקום בו נמצאים הילדים, אחרת לא היה דור המשך.
אני מתכוונת להיות עם הילד שלי, במקומות שטובים לו, או מזיקים לו הכי פחות להבנתי וזה אומר, כרגע, בעיקר בבית.
באותו בית בו אני גרה איתו עם בן זוגי בלבד. בן זוגי שצריך לעבוד כל יום עד שעה מאוחרת כדי לפרנס אותנו. זה אומר שרוב היום אני משקיעה אנרגיה בילדי ובבית. בית דורש השקעה של זמן ואנרגיות וכך גם ילד. וממילא האנרגיה ליציאה גם היא קיימת. (לצאת מהבית זו פרוצדורה כזו או אחרת, גם לי לבד, בלי ילדים). כשבן זוגי יחזור רוב הפעמים אני פשוט אשמח להעביר אחריות על הילד ולהשקיע אנרגיה וזמן בעצמי (מקלחת, שירותים, אוכל, יוגה, מה שזה לא יהיה).
אח"כ בעשר בלילה הילדים ירדמו ואני אכנס קצת לאינטרנט ותהיה שם איזה אחת רווקה ללא ילדים שנשמעת כועסת שאני לא פעילה בעשייה חברתית.
אז אני הרווקה עכשיו. ואני לא כועסת, אני מבינה יותר ממה שאתן משערות.
אני לא רוצה שתוותרו על השקעת זמן ואנרגיה במשפחה ובעצמכן. אני לא רוצה שתצאו עם הילדים למקומות שמזיקים לכן ולהן, אני רוצה שתעזרו לי לעשות את זה. אני רוצה לפעול כך שלהיות עם ילדים במרחב הציבורי יהיה בטוח ורצוי לכולנו. וכמה שיותר מהר, גם השעון שלי מתקתקת

<לא באמת "מהר", בקצב שלנו, בדרך שלנו>
מה הדרך?
אני חושבת שעזרה הדדית.

בעיקר בחיים, אבל איכשהוא, אני לא יודעת בדיוק איך, גם באינטרנט.

אנונימי

דליתוש,
איזה כיף לך שאת במקום כזה של גישה כלפי ילדים, כלפי התנהלות עם הילדים. אצלי זה התחיל ללכת לכיוון הזה רק באמצע ההריון...
ובכל זאת, אולי תשמחי לשמוע שיש ביננו כאלה (לא אני) שעם הילדים ממשיכות לפעול בכיוונים האלה. כל אחת בדרך שלה, לפי האנרגיות והיכולות שלה.
חברה אחת, לקחה את שני ילדיה, פעוט ותינוק לפגישה עסקית באזור הייטקי לךחלוטין ןהתקבלה שם בחיוך ויחס אוהד.
חברה אחרת באה לפגישות בעבודה, עם הבוס, כשהתינוקת במנשא, יונקת. הבוס אפילו לא שם לב שיש שם משהו בתוך הבד הזה.
במקום אחר שהייתי בו, אמא הדריכה אותנו כשהתינוקת שלה ישנה בסלקל לידנו או עליה במנשא.
אם הבנתי אותך נכון, מסכימה איתך לחלוטין שמוטב לשנות את הסביבה כך שילדים יהפכו להיות חלק אינטגרלי ממנה, ולא יושארו במקום אחר כלשהו בזמן שאמא שלהם פועלת למען הסביבה, החברה, הקהילה.
כל אחת שיכולה, עושה זאת בדרך שלה, בקצב שלה, ומטיפה לטיפה מתמלא ההין.

וכן, עזרה הדדית היא לב הענין. הישום של זה, בצורת החיים המקובלת במחוזותינו היא מסובכת עד מאד. מאד מאד. ועדין - אפשרית. לאמונתי כמובן.

את יודעת מה עלה לי בראש?
כדור הצמר שלי, שקיבלתי מנורה.
היא נותנת לכל תלמיד שלה פקעת צמר, מראה לנו איך אפשר להיעזר בה בזמן מדיטציה.
לי היא נתנה פקעת גדולה
לקחה אותה ביד, פתחה, כרכה,
ואמרה לי:
זו פקעת גדולה. יש בה מספיק מקום בשביל בעל. יש בה מספיק מקום בשביל ילד.

(פתרה לי נקודה רגישה, השובבה. עד אז לא היה לי ברור איך אפשר לשלב התפתחות רוחנית אינטנסיבית עם חיי משפחה, כי הדוגמאות שראיתי מסביב היו אחרות. אז הנה, אפשר)

גוש צמר הוא... גמיש. אמורפי. יכול ללבוש צורות שונות. להתרחב. להתכווץ.
וכך צריך להיות גם העולם שלנו. צריך שיהיה בו מספיק מקום בשביל ילד. בשביל הרבה ילדים. צריך שתהיה בו גמישות.
ניידות
פתיחות

ועוד הרהור: מקום עבודה שאינו ראוי שילדים ישהו בו... אולי בכלל אינו ראוי לכך שגם אנשים בוגרים ישהו בו. לא ראוי כסביבה אנושית.
מגיע לנו משהו יותר טוב.
(חושבת על דוגמאות קיצוניות כמו מפעלים עם חומרים רעילים או מפלס רעש מזעזע)

_ועוד הרהור: מקום עבודה שאינו ראוי שילדים ישהו בו... אולי בכלל אינו ראוי לכך שגם אנשים בוגרים ישהו בו. לא ראוי כסביבה אנושית.
מגיע לנו משהו יותר טוב._
אני ממש מזדהה אם זה, אבל לטעמי האישי רוב מקומות העבודה אינם ראויים לכך שאנשים בוגרים יהיו בו למשל בתי ספר או קניונים. כשפיצקית הייתה בת חמישה חודשים התחלתי לעבוד בתור יועצת לבתי ספר בענייני סביבה במשרה זערורית של כמה שעות בחודש. בהתחלה כשהייתה במנשא לקחתי אותה איתי לפגישות. אחר כך כשגדלה קצת ורצתה כבר לצאת מהמנשא הרגשתי שבתי הספר זה לא מקום מספיק נעים להיות בו. בכל פעם שילדים עברו מולנו הרגשתי שהם נכנסים למרחב שלנו ובעיקר סבלתי מהרעש ומעודף הגירויים וגם מהמוטיבציה הירודה של הורב המורות שפגשתי (למרות שיש גם כמה מדהימות שאני מורידה בפינהן את הכובע). לכן הפסקתי לקחת אותה איתי ואז גם העבודה נמאסה עלי. וכאן מתחילה הבעיה כי כמעט כל עבודה שקשורה לחינוך סביבתי היא עבודה בתוך בית ספר ואני פיתחתי רגישות לבתי ספר שלא מאפשרת לי לעבוד בהם. וזה מקטין את המקומות והאפשרויות לפגוש אנשים שעליהם אני יכולה להשפיע בכל דרך שהיא. וגם גורם לכך שאני לא רוצה לעבוד יותר עם המעסיקים שלי עד כה (למרות שאני מאוד אוהבת אותם ומעריכה את מה שהם עושים ויודעת שכוונותיהם הם טובות). הם מאמינים ואולי גם בצדק ששינוי חברתי לא יכול להיות מנותק לגמרי מהחברה, כדי לעורר שינון צריך להיות בתוך המערכת ולא מחוץ לה. האם הבעיה היא עם הגישה הזו שצריך לפעול בתוך המערכת או שלי שלא מוכנה לעבוד בתוך מערכת החינוך?

אני רוצה שתעזרו לי לעשות את זה. אני רוצה לפעול כך שלהיות עם ילדים במרחב הציבורי יהיה בטוח ורצוי לכולנו. וכמה שיותר מהר, גם השעון שלי מתקתקת

מסכימה מאד!

חברה אמרה לי השבת, "החברה שלנו זו חברה שמפרידה".
אמהות, נשים, גברים, ילדות, זקנים, וגם מקום עבודה ומקום מגורים.

חברה שמפרידה
וגם מקומות לידה ומקומות למות בהם.

האם אני טועה או שזו (ההפרדה) היא תוצאה של חשיבה היררכית?

האם אני טועה או שזו (ההפרדה) היא תוצאה של חשיבה היררכית?
נשמע לי הגיוני.
ממה נובעת חשיבה היררכית?
איך היא נוצרת?

דליתוש, בהקשר הזה ממליצה לך לקרוא את "הולדת העונג" של קרול גיליגן, שיצא לא מזמן בעברית.
הולדת העונג

ממה נובעת חשיבה היררכית? איך היא נוצרת?

מה אכפת לי מאיפה היא באה, אכפת לי למה היא מובילה.
היא מובילה לחשיבה נוקשה: את יכולה לעשות רק כך, ואני יכולה לעשות רק אחרת.
זוכרת איך השתגעתי בצבא מכל הבנות שהיו מתחילות להגיד "אבל זה לא בהגדרת התפקיד שלי!". נו, באמת. כרגע צריך להעביר את ציוד X מחדר לחדר, אז תעבירי אותו מחדר לחדר אפילו אם לא אמרו לך בקורס מפורשות שזה חלק מתפקידך.
היו אומרות לנו כל הזמן: "אתן סמב"ציות! אתן לא אמורות לעשות את זה, ולא אמורות לעשות את זה". הרישיון לא-לעשות-את-X היה סמל סטאטוס. ומערכת היררכית נוקשה, שכוללת גם כפייה, מאוד מעודדת סמלי סטטוס. אנחנו לא פקידות!
(רעש של נפיחה. זה היה פתאטי בעיני אז, בדיוק כמו היום)

במחשבה שניה, היררכיה עשויה להתפתח מהרצון לארגון ברור ולחלוקת תפקידים, שלא כולנו ביחד נרוץ למטבח להביא מגבת כשצריך, ולא ניתקע כולנו בדלת ונפריע אחת לשניה. אני אביא את המגבת, תישארי את עם הסדינים.
היא גם עשויה להתפתח מדרך הטבע, מכך שיש לנו כישורים וכשרונות שונים. את טובה בלחשוב מאיפה ההיררכיה באה, ואני טובה בלחשוב לאן היא הולכת. אז בהתחלה זה ספונטני, ואחר כך נתחיל להגדיר חלוקת תפקידים רשמית, ופתאום השם האינדיאני שלי הוא "תופרת סלים" ושם המשפחה שלך הוא "אופת הלחם", ועוד צעד אחד ואנחנו כבר מורישות את זה לילדים שלנו.

וזה בסדר גמור. אלא מה, שאסור להיסחף עם ההיררכיה ולתת לה לנהל את העניינים. כי אנחנו אנשים משתנים ודינמיים. אז גם במערכת של חלוקת תפקידים צריך להשאיר מקום ל"יודעת מה, בואי נתחלף (ליום, לשבוע, לעשרים שנה), כי כבר נמאס לי מהתפקיד שלי". וזה, דרך אגב, מיושם ב"סמקו". הם מנהיגים שם סבבים של "החלפות תפקידים" של חצי שנה, וכל מי שרוצה מצטרפת אליהם בשביל האוורור והרענון.

והנה עוד תשובה מאוחרת ל"מה עוצר אותכן?"
ציטוט של אמא ל 5 מתוך הנקה שינה והממסד הרפואי:
_"אולי צריך להפיץ בין הרופאים את מידע ההנקה"
אוי, כמה עבדנו על זה...
אני מודה שאני כבר די שחוקה מכל זה. אני מעדיפה לעזור לכל אמא שצריכה אותי. פשוט כבר עייפתי מלהלחם.
זה נשמע כל כך עצוב, אבל זה המצב. פשוט אין לי כוח. אני מרצה המון, כולל רופאי טיפת חלב ורופאים אחרים. לפעמים אני מרגישה שיש תועלת, ואני מצליחה להעביר מידע, ולפעמים, כמו בכנס אתמול, בו היו מאות ואולי אלפי רופאים, ההרגשה היא שזה חסר סיכוי..._
הדגם הזה של "צריך לעשות משהו... אני יכולה לעשות משהו... אני עושה את זה... אין לי כוח... נשברתי, מצמצמת פעילות" רלוונטי לא רק לנושא הנדון.

מיכלול ה כתבה האם הבעיה היא עם הגישה הזו שצריך לפעול בתוך המערכת או שלי שלא מוכנה לעבוד בתוך מערכת החינוך? לדעתי ברור שהבעיה היא במערכת המסורבלת שנוצרה במדינות המערב המפותח ובמיוחד בארץ.
אבל עלינו האנשים שחושבים ומרגישים אחרת יש את האפשרות להשפיע ולפחות בקצת גם מבפנים ולא רק מבחוץ. עצם העבודה שלך שמפגישה אותך עם מורים ותלמידים, ומסייעת להם אפילו בקצת לשנות את היחס שלהם ושל לסביבתם, זה כבר הרבה ואולי בעתיד זה יגדל ויגדל.
גם אני בתור מדריך צ'י קונג שעובד הרבה במרכזי יום ומתנס"ם, מגיע להרבה מקומות שבהם אינני מרגיש בנוח או שייך, אבל למרות כן באמצעות זה שאני יוצר חיבור חדש אל הגוף, הנפש השקט הפנימי ואל היסודות שבטבע אני מרגיש שאני תורם ואפילו בקצת לשנות את הפרספקטיבה של אותם האנשים במקום ומסייע להסתכלות וחיס טוב יותר הן כלפי עצמנו והן כלפי הסביבה

מה אכפת לי מאיפה היא באה, אכפת לי למה היא מובילה.
גם לי זה איכפת, וגם בזה אני טובה

אבל כאן התשובה מאוד ברורה ויומיומית בשבילי. היא מובילה למה שאנחנו רואים ומרגישים סביבנו. ובגדול היא מובילה להפרדה. הנוקשות החשיבתית היא תוצאה בנאלית של הפרדה, בעיני.

במחשבה שניה, היררכיה עשויה להתפתח מהרצון לארגון ברור ולחלוקת תפקידים
מתי ארגון ברור וחלוקת תפקידים נחוצים? איפה פוגשים אותם בד"כ?

כל מה ששגית רי כתבה -

הדגם הזה של "צריך לעשות משהו... אני יכולה לעשות משהו... אני עושה את זה... אין לי כוח... נשברתי, מצמצמת פעילות" רלוונטי לא רק לנושא הנדון.
הוא רלוונטי לכל מי שעוסק/ת בשינוי מודעות.
אולי כי אנחנו כל אחת בתחומו מנסה לבד להסביר חלק צר מתמונה ענקית. ברור שזה מתיש.
למה שזה לא יהיה? מה זה עוד יכול להיות?

אני לא רוצה להשבר. אני לא רוצה להשקיע המון אנרגיה, רגשות, וויתורים, פשרות בתחום צר אחד, להתיש את עצמי ולצמצם פעילות.
אם זו האופציה היחידה לפעילות חברתית, אני עוברת לאוסטרליה לחיות עם אבוריג'ינים, לראות את קריסת התרבות מרחוק.
כדי לעסוק בעשייה משמעותית בעיני בימים אלו, דרוש שלב הכנה אינטנסיבי ונרחב. המצב באמת מורכב עד אימה.
אני מרגישה שבאופן אישי יש לי רקע מספיק כדי לקיים שיחה משמעותית על הנושא עם בני אדם אחרים, כשלב הבא של ההכנות.
הנושא:
ראייה משולבת של תנאי מחייה "ביולוגיים", חוקי מערכת חיים סגורה, תרבויות של בני אדם, אלוהים, טווחי זמן והמשמעות של מספרים באוכלוסיית בעלי חיים.
משהו כזה. כמובן, מתוך האישיות הספציפית שלי בכל רגע ורגע. הכל גם אישי D-:

_אבל תגידי, לעשות בלי לדעת איפה את נמצאת ומה בעצם את עושה עדיף מרגע לעצור להסתכל?
מעניין אותי לדעת - זה מה שאת מרגישה שהנשים כאן עושות?_
אולי הם עושות את זה בהקשר של הראייה התרבותית שאני מנסה לדבר עליה, אבל אני מוצאת יותר עדויות שיש נטייה להתעלם מהזוית הזאת. אפילו להתנגד לה. או למצוא לה הצדקות, או להגיד שהיא לא יעילה ועדיף להתמקד באחרות. כאלה.
אני מרגישה שיש מעט סקרנות, עניין או הקשבה לכיוון הזה והרבה נסיונות אקטיביים (כתיבת הודעות) להגיד שהוא בדרך כלל לא רלוונטי כי כל אחת יכול לבחון אותו לבד ולבחור או לא לבחור בו ועובדה שזה קורה.
לא משנה לי למה זה או מה ההסברים לזה. סתם בא לי שזה יעבור כבר. עוד יגיע הזמן לחפור בלמה לקח לנו כל-כך הרבה זמן להבין מה קורה סביבנו, ולמה מעטים בכלל רצו, עכשיו קצת יותר דחוף לנו פשוט להבין בלי תחושות אשמה. לדעתי המאוד אישית .
אולי שווה להתחיל באיך לדבר על הדברים האלה בלי להגרר להאשמות עצמיות ואחרות?

אשמח לתגובות (וגם קצת אפחד...).

<טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסודה>

בבקשה תסמנו אם קראתם...

אנונימי

קראתי.
לא בטוחה שהבנתי מה אומרת.
טוב, אדייק: לא הבנתי אותך הפעם.
מה לא יעיל? ממה הן מתעלמות? איזה זוית?
את רוצה לדבר? את רוצה לעשות? את רוצה לראות עשיה? את רוצה לראות עצירה לשם הרחבת זוית הראיה? שואלת באמת, כי כנראה שבאמת לא הבנתי.
(אולי זו רק אני. כבר כתבתי היום כמה אימיילים ומצאתי שאני לא ממש בפוקוס... צר לי.)

מסכימה איתך שיהיה נכון לברר איך הדברים קרו בלי להיגרר להאשמה עצמית. זה תמיד נכון לדעתי.
לא קל לביצוע, אבל נכון.
ונכון גם יהיה להתבונן ולראות מה כן נעשה כרגע, בהווה.
לדעתי, קהילות שנוצרו לאחרונה, ושעדין נוצרות, כן עושות בהווה, עשיה שיש בה שאר רוח אקולוגוי סביבתי. כל קהילה במידה שלה.
גם אם זה נראה לפעמים כמו קהילה מיניאטורית, של משפחה אחת בודדת - זו עשיה חברתית לדעתי. כל מעשה של הפרט יש לו השפעה על הסביבה.
לפעמים זה נראה יותר כמו הדהוד קל, ולפעמים זה נראה כמו יצירה משמעותית. אבל כל קול נחשב.

מתי ארגון ברור וחלוקת תפקידים נחוצים? איפה פוגשים אותם בד"כ?
לא קראת את מה שכתבתי? הרי הסברתי מיד אחר כך.

כל אחת בתחומו מנסה לבד להסביר חלק צר מתמונה ענקית.
זה מתחבר לי להרהור שמזמזם לי כבר כמה זמן בשכל: שחייבים לחזק את הקהילתיות הקטנה, את המבנים בהם אנשים יכולים לתפקד ולהיות מעורבים ומשפיעים. עיר בת חצי מיליון איש שבוחרים ראש עיר ומועצה כל חמש שנים, זה פשוט הולך לאיבוד. זה גדול מדי. זה לא שבט, ואי אפשר לעשות כמעט כלום בפורמט הזה.
להתחיל לדבר על בניין מגורים כעל קהילה. על מקום עבודה כקהילה. להתחיל לתרגל חשיבה ודפוסי פעולה שבהם הקהילה אחראית על מה שהיא עושה ועל תוצאות הדגברים האלה, בהקשר הרחב ("הנושא" שלך). הניצול של הקהילה את האדמה, המים, ההשפעה שלה על ממלכת החי וכו' וכו' וכו'. מההקשר הסביבתי המיידי (מה אנחנו עושים נגד ג'וקים ומה זה עושה לאויר שלנו) ועד לצרכנות ביקורתית וסחר הוגן.

בשביל זה, האנשים צריכים לקחת לעצמם אחריות, וה"בוסים" צריכים להעז לשחרר סמכויות כלפי מטה. וזה לא קל. לשני הצדדים.

ובמקביל, לפתח קשרים בין הקהילות, אבל לא כאלה שמוכתבים מראש, אלא כאלה שבאים מלמטה. דפוסים של החלפת רעיונות, בקשת עצה, למידה הדדית, ביקורים, התארחויות, ייעוץ הדדי בין-קהילתי וכדומה.

דליתוש
רק רציתי שתדעי שאני קוראת ומאוד מעניין לי. ויש לי המון דברים להגיד לך שאולי יעודדו אותך (על מה ואיך שאני עושה, עכשיו שיש לי ילדים...)
אבל עד שאני מגיעה למחשב - הכל נשכח... מקווה להצליח להגיע לזה.

שמחה לתגובות @}

ליאת,
אולי זו רק אני
זה אף פעם לא רק את. זה פחות או יותר היסוד הכי מוצק וחשוב של הגישה שלי

מה לא יעיל?
הפעולות שנעשות היום כדי לשנות את אורח החיים הנורמלי בתרבות שלנו, ההתמודדות עם תוצאות פעולות בעבר, החמרת ההשפעות שנעשות כיום באורח נורמלי...

ממה הן מתעלמות?
שהמצב נורא ואיום, העולם מזוהם, מסוכן, עמוס רעלים לעייפה ואנחנו בתוכו זזים בין שלוליות הרעלים מנסים להתמודד איתם באופן אישי.
אם נמשיך בכיוון הזה, העולם בו ילדינו יחיו, יהיה מזוהם יותר, מסוכן יותר, אלים יותר, שביר יותר ויהיו בו הרבה יותר אנשים במצב סטרס תמידי.

איזה זוית?
הזוית של ישמעאל. שמה שקורה פה קשור לתרבות אחת ולא לאנושות. שההשפעות שלה מאוד אישיות אבל לא הגורמים להשפעות האלו.

את רוצה לדבר?
כן. מאוד. את וכולכן מוזמנות להתקשר, לכתוב למייל (יש בדף בית שלי), לכתוב כאן.

את רוצה לעשות?
אני כבר עושה. אני רוצה לקדם את העשייה שלי.

את רוצה לראות עשיה?
אני רואה כל מיני עשיות. הייתי רוצה לקדם גם אותן.

את רוצה לראות עצירה לשם הרחבת זוית הראיה?
כן, זאת עשייה חשובה מאוד כרגע בעיני.

תמרוש רוש,
התכוונתי למשהו אחר -

מתי ארגון ברור וחלוקת תפקידים נחוצים? איפה פוגשים אותם בד"כ?
בחברה. בקהילה, בשבט?

איזה ארגון וחלוקות תפקידים יש בחברות שבטיות? האם המושג היררכיה קיים שם? מה משמעותו וכיצד היא נקבעת?

כאלה...

שחייבים לחזק את הקהילתיות הקטנה, את המבנים בהם אנשים יכולים לתפקד ולהיות מעורבים ומשפיעים.
זמזום נהדר!

בכלל, הדברים שלך ושל ליאת על קהילות מתחברים לי יופי @}
זה נוגע בדיוק בנושא...
אני אשמח אם נפתח אותו.

מיכל,
שמחה לשמוע ממך

זה יגיע בזמן שלך...

טוב, אדייק: לא הבנתי אותך הפעם.
גם אני לא.

<תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר - כמה נכון!>

דליתוש - קראתי. גם אני לא הבנתי אותך הפעם עד הסוף. בגדול כן אבל לא לגמרי. זה בסדר מבחינתי. לא תמיד חייבים להבין מייד. לפעמים מתבהר בהמשך.
רציתי לחלוק כאן אירוע קטנטן שהייתי שותפה לו, שלדעתי מדגים מצוין את חילחחול השינוי החברתי באופן טבעי. שלשום לימדתי יוגה בערב נשים בראשון לציון. פנתה אלי חברת ילדות שאני לא בקשר הדוק איתה אבל נפגשנו בחג שבועות (הפרטים בדף שלי אם זה מענין (-: )וביקשה שאעביר שיעור יוגה לערב נשים. אני מודה שלא כל כך הבנתי איך זה קשור לעבודה שלה וגם לא היה לי נעים שאני לא זוכרת במה היא עובדת /-: , אבל הסכמתי מיד. רק בדרך לשם הבנתי במה בעצם מדובר ועכשיו תשמעו ושימו בבקשה משהו מתחת לסנטר שלא יחבט ברצפה מרוב תדהמה: המארגנות של ערבי הנשים הן חלק מחברת נדל"ן. הם הרגישו שבשביל להציג את הנכסים שלהם לקהל הם צריכים להיות מעורבים בקהילה שבה הם בונים כך שדירה לדוגמא ובית פתוח יהיהו משהו שמקרב את תושבי השכונה הותיקים ולא גורם לניכור. הם חשבו שבתקופת המונדיאל יהיה נחמד לעשות ערבי נשים אבל רצו שזה לא היה הקישקוש הרגיל של איפור ובישול אלא דברים יותר מיוחדים. אז הם הביאו מספרת סיפורים לערב אחד, ואותי בשביל להרצות ולהתנסות ביוגה עם דגש על שימושים יומיומיים. היו עוד אבל אני לא זוכרת. הערבים האלה היו בחינם לגמרי. אז נכון שהם הרוויחו חשיפה. אני לרגע לא חושבת שהם הפכו לארגון צדקה, ואפילו אני התמימה מבינה שזה כדאי להם. ובכל זאת עצם התרומה לקהילה, העובדה שלא כל השיקולים הם כלכליים כבר מעידה על תזוזה. רק רציתי להדגים בסיפור הזה עד כמה השינוי מחלחל. זה קורה כבר עכשיו. זה לא אומר שאפשר לנוח על זרי הדפנה אבל כן אפשר קצת להתעודד.

לילה טוב , תודה! @}

מי מה , אכן דוגמה מפתיעה! אכן, גם אם לא הכל נעשה מתוך ראיה כוללת ורחבה של טובת החברה והכדור, עדיין, טוב שדברים כאלה נעשים .

דליתוש, הבנתי למה את מתכוונת.

ויותר מזה,גם לי בא לי שזה יעבור כבר. עוד יגיע הזמן לחפור בלמה לקח לנו כל-כך הרבה זמן להבין מה קורה סביבנו, ולמה מעטים בכלל רצו, עכשיו קצת יותר דחוף לנו פשוט להבין בלי תחושות אשמה.
(ולקחתי לתשומת ליבי

)

אני מבינה את זה מאד. הסביבה "מקולקלת" ומצבה מחמיר ויש לנו עוד 150 - 200 שנה (שאנחנו רואות קדימה כחיי ילדינו ונכדינו היקרים) להעביר פה, ואיך אפשר להתעלם ולהמשיך כרגיל???

ועדיין אני חושבת, שהדרך היעילה והקצרה ביותר (למדתי שבחיים יש דרכים שהן קצרות-ארוכות ויש דרכים שהן ארוכות אבל בהחלט קצרות יותר.) היא בלהתחיל לעשות. מאיפה שאת יכולה. מה שאת יכולה.
החשיבה על תוכנית כוללת, רחבה ומקיפה היא טובה אבל גם תלוייה בה מ ו ן גורמים ואנשים והרבה פעמים, עד שנראה השינוי בשטח, רוב החברה' כבר התייאשו והלכו לפרוייקט הבא.

פשוט, כמו שאומר הזמזום של תמרוש:
להתחיל לדבר על בניין מגורים כעל קהילה. על מקום עבודה כקהילה. להתחיל לתרגל חשיבה ודפוסי פעולה שבהם הקהילה אחראית על מה שהיא עושה ועל תוצאות הדגברים האלה, בהקשר הרחב ("הנושא" שלך).
ובמקביל, לפתח קשרים בין הקהילות, אבל לא כאלה שמוכתבים מראש, אלא כאלה שבאים מלמטה. דפוסים של החלפת רעיונות, בקשת עצה, למידה הדדית, ביקורים, התארחויות, ייעוץ הדדי בין-קהילתי וכדומה.

אנונימי

רוח הדברים שלך מאד ברורה לי.
נקודתית, הניסוח שהיה אולי פשוט חלקי מדי, היה לי פחות מובן.
אז נשארת עם הרוח.
לעניות דעתי, מה שאורנה ניסתה להגיד, זה בדיוק זה. שהעשיה האישית שלנו, אלה שכותבות בדיוק פה, זה הדבר, זה המנוע של התהליך.
כי - וזו כבר הפרשנות שלי נטו - זה משהו שבא מבחירה פנימית, שלמות פנימית, שאינו תלוי בה-מ-ו-ן גורמים חיצוניים כדי שיזוז ויקרה. הוא זה וקורה מעצם הבעירה הפנימית האישית.
והתנועה הזו, היא זו שמקיימת את הקהילות שכבר נוצו ושעדין נוצרות.
כשאני מנסה לעשות יותר מזה, אני נתקלת בכל כך הרבה מכשולים, צפויים יותר ופחות, ששוברים אותי כל פעם מחדש. לפעמים - שבר גדול, ולפעמים שבר קטן.
חשבתי שאני נוטעת בסיס לקהילה אצלנו באזור.
כרגע, זה במצב שנראה לי כמעט קטטוני. ניעות קטנות לפה ולשם, כשאין משהו שיוביל קדימה.
אוסף של אנשים שכבר עם המודעות, היו אולי מסתדרים עם זה, אבל אני לא רואה איך זה קורה.
השוני ביננו, במודעות לצרכים הפרטיים שלנו, בנכונות לתת מענה לצרכים של הזולת, כל כך גדול, ש... שמעציב אותי ולפעמים אפילו מייאש אותי.
כי אני כן צריכה את החברה, את הקהילה, את התמיכה.
איך את פועלת לבד? מה את עושה?

שלום לכולן יש לי מספר שאלות בהקשר לדיון שמתנהל

דליתוש כותבת: שווה להתחיל באיך לדבר על הדברים האלה בלי להגרר להאשמות עצמיות ואחרות?
ורציתי לשאול איך יוצרים שיתוף פעולה, איך מחברים בין מספר אנשים שרוצים לפעול למען הסביבה ולמען שיפור פני החברה, שלא דרך אירגון מסודר?

ליאת כותבת גם אם זה נראה לפעמים כמו קהילה מיניאטורית, של משפחה אחת בודדת - זו עשיה חברתית לדעתי. כל מעשה של הפרט יש לו השפעה על הסביבה. אני מאד מסכים אבל השאלה היא: איך אדם ששינה את חייו להתנהלות טבעית ומקיימת יותר משמר עדיין יחסים הרמוניים אם סביבתו שחיה בצורה שונה ממנו? ואיך יוצרים קהילה שתהווה מסגרת חיים משותפת שמחברת בין אנשים שבחרו בדרך הטבעית והמחוברת אל סביבתה?

ליאת כותבת להתחיל לתרגל חשיבה ודפוסי פעולה שבהם הקהילה אחראית על מה שהיא עושה ועל תוצאות הדברים האלה, בהקשר הרחב ("הנושא" שלך). הניצול של הקהילה את האדמה, המים, ההשפעה שלה על ממלכת החי וכו' וכו' וכו' ובהקשר רציתי לשאול האם במקומות כמו ערים גדולות, בהם קצב החיים מאד מנותק מן הסביבה ומן הפנימיות של האדם, אפשר עדיין לשנות ולהשתנות?

דליתוש כותבת _כדי לקיים שיחה משמעותית על הנושא עם בני אדם אחרים, כשלב הבא של ההכנות.
הנושא:ראייה משולבת של תנאי מחייה "ביולוגיים", חוקי מערכת חיים סגורה, תרבויות של בני אדם, אלוהים..._
ורציתי לשאול מה בעצם מאיים עלינו כבני אדם להיות יותר קרובים אל הטבע ולהיות תרבות מאוחדת יותר? והאם בכך שנהפוך לטבעיים יותר, נקבל יותר את שינויי החיים ונתחבר יותר אל הצד הרוחני שבחיים?

קודם כל- הדיון הזה נהדר לי, אז תודה @}

שגית,
כבר התחלתי לעשות. אני עושה הרבה. אין לי בעיה עם הכמות של העשייה יש לי באמת בפשטות עניין לקדם אותה ע"י שיתופי פעולה עם אנשים אחרים.
אני לא רוצה כרגע להצטרף לקבוצה שפועלת כבר בתחום מסויים.

רוב החברה' כבר התייאשו
אני לא מתכוונת להתייאש ולא לפעול מתוך פחד שזה יקרה. ברור לי שיש עוד כמוני.

דפוסים של החלפת רעיונות, בקשת עצה, למידה הדדית, ביקורים, התארחויות, ייעוץ הדדי בין-קהילתי וכדומה.
זה כבר קורה, וזה גם הכיוון שלי.
וכנראה שבדברים של אורנה (בהשלמה לליאת) זה חסר לי. הדרך מאוד אישית אבל שלובה בהמון שיתופי פעולה וקשרים עם אנשים בחברה. כל אחת הולכת לבד, אבל יש עוד המונים על אותו שביל. והעבודה האישית כשיש קהילה/חברה/סביבה/תרבות תומכת זה עולם אחר.

ליאת,
אוסף של אנשים שכבר עם המודעות, היו אולי מסתדרים עם זה, אבל אני לא רואה איך זה קורה.
גם אני לא. אולי כשנראה את התמונה ביחד, נראה גם את זה. מבחינתי זה שאני לא רואה כרגע איך זה קורה, לא אומר שזה לא יכול לקרות, בדרך זו או אחרת.

איך את פועלת לבד?
ממש לבד אני חושבת או כותבת וגם אז הרבה פעמים זה בצורת שיחה בראש שלי או עם אנשים (חיים ומתים) או עם אלוהים. לקרוא ספר מבחינתי זה לא לעשות "לבד" יש סופר/ת שנכנסת לתמונה (קריאה זו עשייה משמעותית אצלי, בעיקר בגלל סוגי הספרים שאני קוראת).

עשיות בשיתוף עם אנשים אחרים-
היו כל מיני (בקטנה, אם מעניין אני אספר), אבל החוויה המשמעותית האחרונה היתה הצטרפות לצוות ההובלה של התנועה בהשראת ישמעאל.
היו כמה ישיבות ושני כנסים ארוכים.
הראשון, בו התוודעתי לניר גירון ולעובדה שיש אנשים שקראו את הספר ורוצים לעשות משהו בהשראתו. זה היה 3 ימים בטיפי איפשהו והאוירה הכללית היתה של מודעות עצמית, אישית, הרבה "אום" והחזקות ידיים, מדורה, גיטרות ומעט וחלש מודעות תרבותית. אבל בו הוחלט על הקמת צוות מוביל.
בצוות אירגנו כנס של יומיים וקראנו לו "תודעה אקולוגית" נדמה לי.
בכנס הזה העברתי הרצאה על "ביולוגיה, ישמעאל ופמיניזם" שממנה בעיקר למדתי שגדול עלי לדבר בו זמנית עם 30 איש ואישה שלא באמת מבינים על מה אני מדברת ולמרות הכוונות הטובות לא ממש יודעים איך להקשיב לי.
היה לא קל.
(חשבתי לפרסם את ההרצאה הזו, זה חומר טוב בסה"כ, אולי עכשיו זה טוב. זה יהיה ב בלוג של דליתוש ב, בקרוב).

גם בזמן הישיבות וגם בזמן הכנס התגלעו חילוקי דעות קשים ביני לבין שאר חברי הצוות ואחרי הכנס נשארתי בתחושה שמה שקורה כרגע הוא שאני עוצרת אותם (והם בדרך שמצויינת להם) והם עוצרים אותי (הדרך שלהם לא מתאימה לי) ופרשתי.
לא מתאים לי לעסוק במשהו שעוצר אנשים עם יכולת עשייה

קצת אח"כ חזרתי לדף הזה.

מה את עושה?
מתמודדת. קשה לבד, קשה להיות לא מובנת, קשה להרגיש זרה ומוזרה בחברת בני אדם, קשה לדעת שהתחושות שלי כלפי התרבות, מנהגיה והתנהגות האנשים בה פוגעות באנשים והם הודפים ישר חזרה בלי אפילו לדמיין להעיף מבט בוחן.
החסימות עלי, התגובות עלי, האחריות עלי. זה מתיש.
למזלי הגעתי לכל התחום צעירה, בלי ילדים ובמצב כלכלי סביר, כך שהיתה פניות רבה לעסוק בלהתמודד עם תגובות. של עצמי ושל אחרים.

אבל זה כבר לא ככה. אני לא מרגישה מאוד מובנת, אבל כן יודעת וסביר שכבר מכירה (אולי רק בניק) את אלו שיבינו לעומק.

ורציתי לשאול איך יוצרים שיתוף פעולה, איך מחברים בין מספר אנשים שרוצים לפעול למען הסביבה ולמען שיפור פני החברה, שלא דרך אירגון מסודר?

יש לי רעיון

מפגש.
הפעם הבאה שאני פנויה ובצפון בחודש הקרוב זה שבת הבאה 8/7/2006. משהו כמו 4-5 שעות 9-13 נגיד, במקום שיש לילדים איפה לשחק, בשני מחזורים (אחד עם הילדים, תוך כדי משחק ועוד אחד במעגל, גם אלו בלי הילדים)

מבחינתי כל אתר לוקח (באמת, מדן עד אילת), נראה לי עדיף שיקבע לפי נוחות שאר המעוניינים.

ורציתי לשאול מה בעצם מאיים עלינו כבני אדם להיות יותר קרובים אל הטבע ולהיות תרבות מאוחדת יותר?
אני מוצאת תשובה בתוך השאלה.

הכנסנו לעצמנו לראש שהתרחקות מהטבע היא התקרבות לעצמנו, לאלוהי שבנו. לאנושי שבנו.
אז ברור שהתקרבות לטבע היא התרחקות מעצמנו ומאלוהינו. לא יכול להיות גם וגם, לא בתרבות שלנו. כן יש הערצה לטבע, אבל בד"כ לא קרבה.
כמה קרוב אפשר להרגיש כלפי משהו שברור לנו שאנחנו לוקחים ממנו את הטוב ביותר ומחזירים (כמין, כחברה, כפרטים,) את הרע ביותר?

<תמרוש רוש ממחשב אחר>

_שהמצב נורא ואיום, העולם מזוהם, מסוכן, עמוס רעלים לעייפה ואנחנו בתוכו זזים בין שלוליות הרעלים מנסים להתמודד איתם באופן אישי.
אם נמשיך בכיוון הזה, העולם בו ילדינו יחיו, יהיה מזוהם יותר, מסוכן יותר, אלים יותר, שביר יותר ויהיו בו הרבה יותר אנשים במצב סטרס תמידי._
שוב, אני חושבת שכאן את מערבבת את המצב העולמי עם המצב המקומי, כלומר בתמונה המנטלית שלך את מוסיפה את הסטרס הישראלי הייחודי לתמונה הכללית והופכת אותה לגרועה יותר ממה שהיא באמת. זהירות!
(לא שהתמונה לא גרועה, אבל זהירות. מתינות. את גם לא רואה את הדברים שכבר נעשים, את מוקדי הכוח והעידוד - כי הם נעשים במדינות אחרות)

איזה ארגון וחלוקות תפקידים יש בחברות שבטיות? האם המושג היררכיה קיים שם? מה משמעותו וכיצד היא נקבעת?
אבל הראיתי לך עם הדוגמאות שלי! טוב, אפשר להציץ ב"שבט דוב המערות" (למרות שהוא לא המקור הכי אמין בעולם, אבל אמין דיו) ולהתרשם מחלוקת תפקידים שבטית. יוצר הכלים הוא הכי מוכשר ביצירת כלים, השאמאן נבחר לכך בילדותו על ידי השמאן הבוגר, על סמך תכונות האופי שהוא מפגין, וכו'. זו חלוקת תפקידים (וברגע שיש לך מנהיג יש לך גם היררכיה), אבל זה גם דינמי וגמיש. (בספר הם השאירו את הנשים מאחור, מדוכאות - אבל נעזוב את זה כרגע).

האם במקומות כמו ערים גדולות, בהם קצב החיים מאד מנותק מן הסביבה ומן הפנימיות של האדם, אפשר עדיין לשנות ולהשתנות?
בטח

וכאן המקום לסיפור הכי מקסים בעולם, שסופר לנו על ידי השייח' הסופי מירושלים, האדם הכי מתוק בעולם (אחד מהם. לצערי שכחתי את שמו), שהולך ככה:

הוא בא לארה"ב באיזשהו שלב בחייו והתגורר בעיר גדולה בבניין דירות ענקי, מהסוג שאף אחד שם לא מסתכל לשכנו בעיניים כשהם נפגשים במסדרון, מטעמי פרטיות וניכור.
טוב, אז הוא עצמו כן התחיל להגיד שלום לאנשים במסדרון. עם חיוך. בהתחלה הם היו נרתעים, חושבים "מי זה המשוגע הזה שמחייך אלי". אחר כך הם נרתעו פחות, ולפעמים אפילו החזירו שלום בחצי פה.
הוא היה יושב בדירה עם הדלת לחדר המדרגות פתוחה, וכל מי שהיה עובר שם הוא היה מנופף לו לשלום. בחיוך. והם היו מסתכלים ותוהים עליו.
יום אחדהוא שמע שני אנשים מדברים, ואחד התלונן לשני שהוא רוצה לראות את משחק הפוטבול הקרוב אבל אשתו לא מרשה לו כי היא רוצה לראות איזו אופרת סבון. אז הוא התערב ואמר להם: בואו לדירה שלי, יש לי טלויזיה, יש קפה, נעשה פופקורן. אני לא מבין כלום בפוטבול, אני שונא פוטבול (טוב, אולי את זה הוא לא אמר כך), נראה את המשחק ביחד ויהיה כיף.
אז הם באו, התיישבו ככה בחשש, אבל פוטבול זה פוטבול. והוא, כמובן, השאיר את הדלת פתוחה כל המשחק ואנשים נוספים הציצו. ואז הם הצטרפו גם לצפות במשחק הבא, או זה שאחריו.
וכשיושבים ורואים פוטבול ביחד, גם מתחילים לדבר זה עם זה. אז אנשים שגרו באותו בניין 10 שנים, התחילו להכיר זה את זו, ולרקום יחסים, ולשתף פעולה בכל מיני עניינים, וכך פשוט נוצרה שם קהילה. חיה, פעילה, אקטיבית.
וכשהגיע זמנו של השייח לחזור לירושלים, כולם הצטערו נורא שהוא הולך, והוא אמר להם: אבל אתם לא זקוקים לי. יש לכם את עצמכם.
וזה מספיק.

אני עצמי ניסיתי לבצע דבר דומה. כשהגעתי לאוסטרליה. גרנו בקומפלקס סטודנטים ענק, וערב אחד פשוט דפקתי על דלת ושאלתי אותם מה המוסיקה המגניבה שהם שומעים שם. וישבנו ודיברנו, ובאמת הייתי יכולה להמשיך את זה ולקחת את זה הלאה ולטפח קשרים וליצור דברים יפים, אלא שעדיין לא הייתי במקום הזה, לא היה לי כוח (הייתי כל כך עסוקה בהתאקלמות במישורים אחרים, וגם שמץ של חוסר אמונה בעצמי) וויתרתי. אבל כן, ראיתי איך אנשים מגיבים בחיוב.
אחד הסטודנטים היה אמריקאי, והוא היה פשוט בשוק מהיכולת שלי לדפוק על הדלת ולהגיד שלום

וכן, אני מאמינה שבפעם הבאה זה יצליח, לי אישית. עקרונית, ודאי שזה אפשרי.

כדי לקשר עם הדיון, אז עד כמה שידוע לי השייח הזה לא לקח גם למקומות של מודעות אקולוגית. או בכל אופן הוא לא טרח לספר לנו עליהם, כי הוא התרכז ברמה האנושית והבין-אישית. וזה נשמע לי סדר עדיפויות נכון. קודם כל צור קהילה אנושית מתפקדת. אחר כך הקהילה יכולה להחליט על דרך שהיא רוצה ללכת בה, ובהרהור של הרגע אני חושבת שאולי זה מה שעיכב את המפגשים שדליתוש השתתפה בהם: אנשים שנפגשו ביחד, וישר התחילו לרצות להוציא דברים אל הפועל, כארגון (=כקהילה, כשבט), עוד לפני שהם בכלל הכירו זה את זה. אז ברור שהיו שם המון ויכוחים. איך דבר כזה יכול להצליח?
(ובהקשר אחר: כמה מההורים פה היו מצפים מהילדים שלהם להתערות בחברת ילדים אחרים ולהתחיל לבנות איזה פרוייקט משותף על המפגש השלישי? זה לוקח לנו זמן כילדים, וזה גם לוקח לנו זמן כבני אדם. וחשוב שנאפשר לנו את הזמן הזה)
אז כן, אני בטוחה שבית קהילתי כזה היה יכול לקחת את עצמו צעד אחד הלאה לכיוונים שדלית מדברת עליהם, וזה היה יעיל ופורה ונפלא.

וזה מזכיר לי את התיאור המקסים ב"גבעת ווטרשיפ" (מומלץ!) על הדרך שבה ארנבונים מקבלים החלטות. הם לא. הם מדברים על זה ומדברים על זה, מגבשים את הנושא בתוכם וביניהם, עד שההכרה בדבר מה שצריך לעשות מחלחלת לאטה בלבם של רובם (אך לא כולם), והאחרים מרגישים שמתאים להם להצטרף לכלל.

דליתוש, תוכלי להרחיב בנקודה ספציפית? מה היתה הדרך שלך שם, ומה היתה הדרך של האחרים, ואיך הן הפריעו זו לזו?

כן.
לי לא היתה דרך. לי עדיין אין דרך. הם כבר הולכים במרץ לעשות דברים נפלאים-
דוכנים בפסטיבלים, אירוע שתילות קהילתי, סמינרים, אתר אינטרנט עם תכנים שונים וטובים ועוד.

אולי זו באמת הדרך שלי, אבל אני לא מוצאת הזדמנויות פשוט לשבת ולהרהר בזה עם בני אדם אחרים. כאילו לכולם כבר יש דרך וכולם חושבים ששלהם הכי טובה ויעילה ואין טעם אפילו לתהות על זה, הכל כבר ברור.
(בערך בהקצנה, כן?)

אז ברור שהיו שם המון ויכוחים
נכון. צפוי וידוע מראש

אני בעניין הזה שמחה שידעתי פשוט לקחת צעד אחורה.

דליתוש, חשוב לי להבהיר:
אני מבינה שאת עושה. בדברי בעצם התכוונתי ל כל אחת ואחד מאיתנו. הייתי צריכה לכתוב 'אני' במקום 'את'.

וברור שהפחד מיאוש לא צריך להוביל עשייה/אי-עשייה.
הרעיון היה להדגיש את הבעיתיות שבארגונים גדולים שמניעים פעולות רחבות וכוללות שמנסות לשנות בבת-אחת ומהיסוד, נורמות חברתיות.

בעצם נראה לי ששתינו מאותו צד של חזון ורצון. והעשייה שלך ושל כל עושה אחרת ברוכה בעיניי.

וכל מה שכתבה תמרוש רוש

אנונימי

לא קראתי הכל, אבל לגבי שבת - מה לגבי החווה האקולוגית "חוה ואדם" במודיעין?
בטח מיכלול ה יכולה לברר איתם אם הם מוכנים שנתארח אצלם.

_שוב, אני חושבת שכאן את מערבבת את המצב העולמי עם המצב המקומי, כלומר בתמונה המנטלית שלך את מוסיפה את הסטרס הישראלי הייחודי לתמונה הכללית והופכת אותה לגרועה יותר ממה שהיא באמת. זהירות!
(לא שהתמונה לא גרועה, אבל זהירות. מתינות. את גם לא רואה את הדברים שכבר נעשים, את מוקדי הכוח והעידוד - כי הם נעשים במדינות אחרות)_

תמרוש רוש - מדוע התיאור של דליתוש ב דורש זהירות? מה מסוכן בו?

ההרצאה "ביולוגיה, פמיניזם וישמעאל"
ב בלוג של דליתוש ב

מה מסוכן בו?
"מסוכן" זו מילה שהולכת מאוד מאוד רחוק

, יותר ממה שהתכוונתי, אבל האפשרות היא שדליתוש, או כל אדם אחר בסיטואציה הזאת, תסתכל ימינה ושמאלה על מה שקורה בישראל, תגיד "אוי ואבוי" בצדק גמור, ותהיה בטוחה, ברמה הרגשית יותר מאשר ברמה השכלית, שזה המצב ברוב או בכל שאר העולם. ולא היא. כי יש הרבה מדינות שכן מתקדמות הרבה יותר מאתנו ועושות עבודה מאוד יפה, ומתקדמות בשנים האחרונות בצעדים משמעותיים, גם במימד המודעות האקולוגית, וגם בעשייה ובתכלס.

לדעתי האישית, ראייה צרה מדי (שכמעט בלתי נמנעת, כי בכל מקום יש לנו פרספקטיבה מוגבלת משהו) עלולה לתגבר במקרה הזה ייאוש ו"הכל רע ורע, כלום לא עוזר". אז כן, זהירות ומתינות.

ישראל היא מקום קשה, ואחד הקשיים הכי גדולים בה הוא שאנחנו אפילו לא מודעים לקושי, ולא טורחים להגדיר אותו ככה. "אה, זה בסדר". ואז אנחנו מרגישות כשלון פנימי כי אנחנו עייפות כל כך, או חסרות סבלנות או מה-שזה-לא-יהיה. ובכן, זה לא בסדר, והתגובה שלנו למצב המחורבן היא נורמלית להפליא, וצריך לתת לה לגיטימציה בהכרה שלנו.

תמרוש - אני חושבת שהבנתי אותך.
אני מרגישה שלא רק שיש כאן תגובה נורמלית להפליא כמו שכתבת אלא תגובה נכונה. מועילה.
גם יאוש, גם פחד, אוזלת יד.
אני, בנתיים, רואה התקדמות בעולם אבל לא
עבודה מאוד יפה_ ולא _בצעדים משמעותיים . (יותר "צעד קדימה,שניים אחורה, סטובידו...")
לא על זה אני רוצה לדבר.

אני רוצה להעלות רעיון מאד לא מגובש ומדויק:
על הפחד מפני הפחד.

כאשר נחשפתי לראשונה (בזכות דליתוש ב @} ) לעניין משבר הנפט ואנחנו הפסקתי לתפקד )-:
קפצתי מקישור לקישור, הדפסתי וקראתי תחזיות שחורות משחור, מלאות מספרים, עובדות, הערכות קודרות.
הבטן שלי התכווצה, הפסקתי לנשום 0-:
חייתי במין ערפל למשך כחודשיים (מכיוון שמסיבה אחרת התחלתי אז לכתוב יומן - הכל מתועד שם).
הסתכלתי על החיים שלי, המשפחה שלי, הסביבה שלי, התכניות שלי - מתוך ידיעה שהכל שקר, זמני, נועד לכלייה איטית ואכזרית. הכל, כולל אני וחיי, נראה חסר טעם במקרה הטוב ומקדם את אובדני/אובדן העולם בעצם.
החלק הכי גרוע היתה המחשבה על הילדים שלי
המחשבה שיום אחד אצטרך לספר להם שהעתיד שלהם לא יהיה כמו עכשיו ויותר טוב אלא קשה ומסוכן.

היום אני מרגישה אחרת.

אולי כי אנחנו בנויים - כמה אפשר לעצור את הנשימה?

התחלתי לקרוא את הסיפורים "הטובים": הנסיונות באנרגיה חלופית, המצאות, היישומים בעולם.

קראתי את ישמעאל (ישמעאל מצד אחד מערער עוד יותר ומצד שני, עושה שכל בבלגן, נותן כיוון) והעברתי הלאה.

עשיתי לעצמי רשימות "השרדות" ופריטים אחדים מתוך העירבוביה ההיסטרית, גם מימשתי.

תמונת המציאות שלי השתנתה ואני מסוגלת יותר:

לראות מעבר לרובד העליון, הגלוי, של המצוי בתקשורת לגבי התפתחויות כלכליות, מדיניות ממשלות,"צמיחה"....

לשמוע תוכניות כלכליות בטזנזניה - שיש בה ולמענה עשרות ארגונים למען הסביבה שאיך, אם בכלל הם מצליחים להתמודד עם תעשיית החקלאות המתפרצת, למשל.

לשמוע את הסיפורים של תעשייני החקלאות כאן המתלוננים על הממשלה "המושחתת המאלצת" אותם להסתיר את כמויות המיים שהם צורכים על חשבון הכפרים, על חשבון הרזרבות. למשל.

לשנות את אורחות חיי כאן ועכשיו, להתמיד בכך ולהאמין שיש לזה השפעה.

לראות את העתיד, גם אם כקשה נורא (אני מזה מפונקת (-; ), לא בטוח שכרע או עצוב או מאיים יותר מההווה.

לשתף.

הרמתי את אבן הפחד והסתכלתי מה יש שם למטה.

מאוד מעניין לקרוא על התהליך אצלך.

עשיתי לעצמי רשימות "השרדות" ופריטים אחדים מתוך העירבוביה ההיסטרית, גם מימשתי.
אני סקרנית לגמרי. אולי זה קשור לדף על הנפט? אני אשמח אם הדיון שם יעבור מכן נכון לא נכון יש ככה יש ככה...

אני אשמח אם הדיון שם יעבור מכן נכון לא נכון יש ככה יש ככה...
בדיוק! ואני טוענת שיש משהו מאיים בלצאת מדיונים כאלו הלאה.
אין מצב כרגע שאני משתפת ב"רשימות" כדי לא לקבל תגובות של "השמיים לא נופלים! בסך הכל נחת לך בלוט על הראש.."
חוץ מזה, אני בשיא האריזה לקראת חופש הקייץ בסיר הלחץ AKA ישראל.
אז פעם אחרת.

דליתוש - אולי מעגל בפארק הירדן?

אולי מעגל בפארק הירדן?
יש מצב

את תיהי בארץ?
משתפת ב"רשימות"
אפשר במייל? בהזדמנות...

דליתוש, קראת את מעגל אבנים ?
חושבת שיעניין אותך.
הקטע הזה, מסוף הספר, נבואה של האלה וציווי להמשך הדרך, טלטל אותי לגמרי, וגם מתחבר לי לדיון כאן. הנה קטעים ממנו:

"תבוא תקופה של חוסר איזון, של ליקוי חמה, תקופה שבה כל דאלים גבר, גברים ישלטו בנשים...הארץ לא תוכל עוד להתחדש, על כן תירקב ותתפורר. כל מי שהענקתי לו חיים יילכד בתוהו ובוהו מעשה ידי אדם...
לא תוכלו למנוע את בוא האלימות אבל תוכלו להציל את עולמה של "אמא"...המטלה הקדושה שלך..של כל הבאות אחרייך...לשמור את סודותיי, את כל אשר לימדתי אותך...
כשתהיו מנודות ונרדפות ונרצחות, עליכן להעביר את הידע מאם לבת וחוזר חלילה. לפעמים... תדעו רק ששוכנת בלבכן אהבה עמוקה ויוקדת למשהו טמיר ונעלם, שאסור להשחית את האדמה ולזהם את המים, לקחת מן החלשים ולראות אחרים גוועים ברעב בשעה שאתן אוכלות לשובע. ירדפו אתכן בשל אמונותיכן ומעשיכן הנועזים אבל...תדעו שאינכן יכולות לנהוג אחרת...
משום כך לימדתיך להיות גם רופאה...משום שכפי שאת מרפאה פצע כך תרפאי את האדמה... וכך יימשך הריפוי בעוד הארץ נפגעת. כדי לסלק את הארס מן הפצעים הנוראים...באדמה ובמים; כדי לשכך את הכאב אשר בעמקים, ביערות ובהרים - יידרשו כל הכוח האומץ והחיות שבכן...
עליכן למלא את הפצעים הפעורים באהבה שבלבכן...אמנם רק מעטים יבחינו בכך, אבל החוכמה והדאגה והאהבה יגדלו ויתפשטו עד שיבוא יום והן תהיינה חזקות די הצורך לשוב ולהופיע. או אז יהיו אנשים שיזכרו שבעבר חיינו בהרמוניה עם האדמה וכל החי והצומח, והם יישאו את קולם...
אחרים ישמעו את המסר ויידעו בלבם שאמת בפי המבקשים לשמר את האדמה. מספרם יגדל, ובהדרגה, לאט מאוד, יתחדש מארג החיים...
וכאשר תסתיים תקופת האלימות תחזור "אמא" אל נפשם של כל בני האדם."

קצת פשטני, אני יודעת, אבל היה כל כך חזק בשבילי (בטח זה חזק יותר אחרי שקוראים). פתאום הבנתי את תחושת הדחיפות הזו שלך, השליחות אפילו, להציל את העולם, את האדם, את הארץ. לעשות משהו!!!
אבל העשייה חייבת להיות נשית. כי ההתנהלות העוזבת היא נשית במהותה. היא התנהלות ללא בעלות. זו תמציתה בעיני. ללא בעלות על בני אדם, על חי, על צומח, על אדמה. זו הדרך היחידה. התנהלות מכבדת, הרמונית, שומרת, לא פוגענית.
ולכן גם הדרך לשמר את הדרך שלנו, ולנצח איתה לבסוף, היא דרך נשית.
לא של מהפכות, שעם כל הכוונות הטובות (שחרור, אחווה, שוויון) שבהן נוטות להסתיים בעוד אלימות ועוד בעלות ועוד צער וכאב ופגיעה.
אלא של צעד ועוד צעד, אשה ועוד אשה, שיחה ועוד שיחה, מעשה ועוד מעשה, שמצטרפים לזרם גדל והולך ומתחזק שישנה, במהרה בימינו בעזרת האלה, את העולם.

קראתי. ספר משובח. הקטע האחרון באמת חזק.
לטוסטוס שהיה לי קראתי "זינה" (לפני שקראתי).
והיינו אני וזינה הנסיכה הלוחמת בדרכים

אבל העשייה חייבת להיות נשית
להגיד "חייבת" ו"נשית" בכלל ובאותו משפט, זה בעייתי בעיני.
אני רואה עצמי לא מחוייבת להגדרות ה "חובה", "נשיות" ו"גבריות" של אנשים אחרים...
יש לי את הראייה שלי של הנושאים האלו ולכרגע היא מצויינת לי @}

התנהלות ללא בעלות. זו תמציתה בעיני. ללא בעלות על בני אדם, על חי, על צומח, על אדמה. זו הדרך היחידה. התנהלות מכבדת, הרמונית, שומרת, לא פוגענית.
מסכימה מאוד ומוסיפה-
כן עם בעלות, סמכות על עצמי באופן אישי. בין אם אני איש או אישה.

את תיהי בארץ? כבר לא.

תןדהלדליתוש, אני גם בעד מפגש ובעד הידברות שתיצור הכוונה כיצד אפשר לפעול, (לצערי לא בטוח שאפשרי מבחינתי בעוד שבוע)

תודה לפלוני אלמונית על הסיפור היפה הלוואי וכולנו היינו כאלה בטוחים בעצמנו כדי לשדר אנרגיות חיוביות ולקבץ סביבנו את שכינינו.
מאד אהבתי את הציטוט מגבעת ווטרשיפ מדברים על זה ומדברים על זה, מגבשים את הנושא בתוכם וביניהם, עד שההכרה בדבר מה שצריך לעשות מחלחלת לאטה בלבם של רובם (אך לא כולם), והאחרים מרגישים שמתאים להם להצטרף לכלל.
לדבר זה נפלא וברגע שמקשיבים אחד לשני ומצליחים להגיע אחד אל השני מבלי כעס ומבלי כפיה ומתוך רצון אמיתי ללכת ביחד, באמת אפשר לשנות את העולם.

דליתוש את כותבת במאמר שלך : מאיפה לפעול? מתוך נקודת המוצא שהדבר העיקרי שאבד לנו בתרבות היא היכולת לשתף פעולה זו עם זה, לטובת כולנו.
התחברתי לדברים, כי כל כך שכחנו איך לשתף פעולה ואיך להקשיב אחד לשני ואיך לצור אחדות. או שאנחנו נגררים כעדר אחרי דעה או טרנד מסוים, או שכל אחד נסגר בעורו ולא מוכן לתרום סנטימטר מעצמו למען מישהו אחר. היכולת לשתף פעולה מתוך הלב, מתוך הרצון האמיתי לצעוד ביחד, כמעט ונשכחה מאיתנו. וכל כך חשוב לשים על זה דגש בעיני.

שמתי לב שיש נטייה לחשוב שרק הנשים מסוגלות לשנות ולהשתנות בימינו. ובכן מצד אחד זה נכון שנשים בתקופתנו הן יותר מודעות, יותר פתוחות לשינוי ויותר מחוברות לעצמן ולקול העולם. וזה נפלא. אבל יש היום גם גברים שמוכנים ורוצים להשתנות וליצור שינוי ולא כדאי להתעלם מכך וגם לא כדאי לדחוק את זה החוצה. כי אז אנו חוזרים על טעויות העבר.
ובכלל בכל אדם קיימים שני הצדדים ואם אנו מחוברים אליהם, אל עצמנו, ואל העולם אז השינוי כבר בפתח…
ומכאן הדרך פתוחה אל האופק ורק אלוהים יודע לאן נגיע...

חשבתי לפרסם את ההרצאה הזו, זה חומר טוב בסה"כ, אולי עכשיו זה טוב
מה דעתך לפרסם בעלון?
אני חושבת שיש לזה ערך מוסף

מה דעתך לפרסם בעלון?
נשמע לי רעיון טוב.

לגבי שבת הקרובה, מי רוצה ויכול/ה להפגש?

אנונימי

אם זה לא רחוק מדי, ואם זה עם ילדים ואם זה לא בשמש ובחום - אני כנראה אוכל

לא הייתי כאן כמה ימים ויש לי הרבה מה לקרוא, מקווה להגיע לכך בקרוב וגם להגיע ביום שבת.

במקום שתקבעי, בזמן שתיזמי, עם לימור אלוף ממושב רמות השבים.
בדיוק רציתי לכתוב את זה והנה מצאתי כתוב...
נו, נפגשת איתה?

אני מוכרחה להעיר בקטן, שאני ממש לא מתחברת לטענה שהאמהות רק עושות בקטן ואין לזה שום השפעה.
זו פשוט תפיסה אחרת.
ראשית, מה שאני עושה "בקטן" כביכול - משפיע במאה אחוז על המשפחה שלי, וממנה מתחילים כבר להיות מושפעים מעגלים הולכים וגדלים.
ואני רואה איך זה הולך ומתפשט, הולך ומתפשט.

שנית, חלק מאיתנו, האמת, די הרבה מאיתנו, משפיעות הרבה יותר - ושוב, מתוך הקטן.
אני נפעמת מכמות האנשים שמגדלים בלי חיתולים עכשיו. זה מגיע לאנשים שהם בכלל לא באופן טבעי!
ובלי הו-הא, בלי "התארגנות", בלי "אג'נדה חברתית", בלי מיסוד ובלי כלום.
בלי "מאבק".
בלי "לצאת נגד" משהו.
פשוט, בן אדם אחד קם ומדבר, ויותר ויותר אנשים שומעים, ואחרי ששומעים - מקשיבים, ואחרי שמקשיבים אומרים "נעשה ונשמע", וזה כבר מגיע לתקשורת, ועוד ועוד אנשים אומרים לעצמם: וואללה! ובהדרגה הנורמות בחברה משתנות. מבודדים לעשרות, מעשרות למאות, ממאות לאלפים, מאלפים לעשרות אלפים.

וכך: בלי חיתולים, הנקה (ראית את המספרים? משנה לשנה הם מוכפלים! כבר אפשר לראות בעיניים איך מתקרב חזון אחרית הימים, של כמעט מאה אחוז הנקה עד גיל חצי שנה, בתור היעד הקרוב), חינוך ביתי ועוד ועוד.

זרעים עפים ברוח, נובטים אי פה אי שם, צומחים! גדלים!

איזה דף מעניין!!!
אני חושבת שלכל אחד יש דרך אחרת להוביל לשינוי. יש כאלו שפועלים בתוך ביתם ומשם מגיע השינוי גם לעולם סביבם ויש כאלו שלוקחים חלק בפעילות ציבורית ומשם מגיע השינוי לעולם. אנחנו סופגים רעיונות ולא משנה אם זה ממקור פרטי (נחשפים לדרך חיים פרטית של מישהו שפגשנו) או ממקור המוני, ציבורי תיקשורתי (הפגנות, חוגים, סדנאות וכו')

אי אפשר להיתכחש לתרומתן של הפגנות ופעילות ציבורית להביא לשינוי בתפיסה ובהיתנהגות של החברה ואי אפשר גם להיתכחש לתרומה של בודדים שהיתעקשו על עיקרון.

כל אחד שרוצה לתרום, תורם בדרכו לשינוי. חבל להיתווכח איזו דרך טובה יותר כי בעצם שתיהן טובות ושתיהן נחוצות

אבל אני חושבת ש פעילות ציבורית יכולה לזרז מאוד קידום של רעיון . וחבל שיש נוכחות כל כך דלה של אנשים בהפגנות שונות שקשורות לאיכות סביבה. הכמות המגוחכת של אנשים בהפגנות האלו מוכיחות למקבלי ההחלטות שלא מדובר בנושא חשוב אלא רק בכמה משוגעים לדבר מקרב האוכלוסיה ובישבילם אין טעם להיתאמץ. אבל אם היה מדובר בחלק משמעותי באוכלוסיה כזה שיכול ממש להשפיע על שאר האוכלוסיה ועל מיספר הבוחרים אז ניבחרי הציבור שלנו היו מרגישים את הלחץ ליפעול בכיוון.

חבל שיש נוכחות כל כך דלה של אנשים בהפגנות שונות שקשורות לאיכות סביבה
שירי, זה מתחיל עוד קודם. דווקא בנושא הזה, לדעתי, ההפגנות הרבה פחות חשובות.

חבל, למשל, שפורום איכות הסביבה בתפוז לא ממריא. הוא לא ממריא, כי המנהלים שלו לא עושים כלום. הם פשוט לא שם. יש שם המון שאלות שמחפשות תשובה, המון אנשים שבאים ולא מקבלים ממש תגובה, דיונים פוטנציאליים שלא מתפתחים, וההנהלה ודאי שלא יוזמת כלום: לא אירוחים של אנשים רלוונטיים, לא דיונים יזומים על נושאים שונים, שום הזמנה של אנשים מפורומים שכנים לדיון מסוים (למשל: להזמין אנשים מפורום רוכבי אופניים לדיון על תחבורה בת-קיימא), שום דבר שימשוך אנשים גם מפורומים אחרים.

אני הולכת לכתוב עכשיו למנהלים. אופס, לגמרי בטעות הצצתי במרגיעון: "מילים יוצרות מציאות". החלטתי שהפעם הוא צודק

בשמת

אתן/ם צודקות בעניין הגברים-נשים כמובן. סתם הייתי בהתלהבות. כל מי שבעניין טוב, ללא הבדל מין ומגדר.. לילה טוב, וסליחה שאני לא מבקרת בדף לעתים קרובות...

בשמת - נכון. גם אני מאמינה בזה, אך עוד לא ראיתי שינוי כזה סביב עצמי. לא מדיד, בכל אופן. טוב לדעת שזה קיים ומורגש. זה מעודד.
(בעצם, אני כן רואה, כשאני קוראת הודעות שבעלי כתב בפורומים אחרים אני משפשפת את העיניים ואומרת: למה הוא מצטט אותי כל הזמן?? אז זהו, שלא. זה כבר בא מתוכו, מתוך עצמו).

נו, נפגשת איתה?
טרם. רק דיברנו פעם אחת בטלפון בינתיים. לכשיהיו לי תוכניות קונקרטיות אני בהחלט ארצה לשתף אותה ולקבל חוות דעת, יעוץ, עזרה, מה שיהיה לה לתת...

שאני ממש לא מתחברת לטענה שהאמהות רק עושות בקטן ואין לזה שום השפעה.
רק שאלה. האם הבנת ש אני טוענת כך? או שדיברת באופן כללי או על גישה של מישהי אחר?
<אם כיוונת אלי, אני אשמח לדעת מאיזה הודעה (ציטוט יעזור), כי משהו השתבש בדרך העברת המסר שלי>

אני לא יודעת בקשר להפגנות אבל גם אני חושבת ש פעילות ציבורית יכולה לזרז מאוד קידום של רעיון.

יש לי הרגשה שהאנטגוניזם שיוצרות פעולות ציבוריות מסוימות יוצר גישה שפוסלת מראש כל פעילות ציבורית. מה דעתכן?

מה דעתכן?
תני דוגמה.

אבל כן, הפגנות יוצרות אצלי, לא בדיוק אנטגוניזם, אבל תחושה של חוסר תוחלת והמאסה. כי, או שזה פאתטי או שזה צעקני, או שניהם. וזה תמיד נראה אידיוטי בטלויזיה. בייחוד הפגנות קטנות על עניינים שעוד לא הגיעו לסדר היום הציבורי.

וכן, באופן עקרוני, וכחנות יוצרת אנטגוניזם. ופעילויות ציבוריות רבות יוצרות וכחנות, בייחוד אם הם מגיעות לאיזורי-אסון נוסח פופוליטיקה (ואם זה לא יגיע לשם, איך זה יהיה "ציבורי"?) לכן אני תומכת במה שבשמת אמרה:
_בלי הו-הא, בלי "התארגנות", בלי "אג'נדה חברתית", בלי מיסוד ובלי כלום.
בלי "מאבק".
בלי "לצאת נגד" משהו._
פשוט לעשות. לטפטף את זה ממשפחה למשפחה, מאדם לאדם.
ובדוגמה אישית.

ובנוסף, אפשר לעשות פעילות ציבורית שלא יוצרת אנטגוניזם. פרופיל חדש עובדת ככה: סמינרים, הרצאות, תערוכה. מקומות שבהם יש מרווח נשימה, אפשר לדון ולהדגים בלי להתווכח.

תמרוש, ברור שוכחנות יוצרת אנטגוניזם, אבל היא גם קורית באופן אישי בשיחות רגילות לגמרי, זה לא בהכרח קשור רק לפעילות ציבורית...
למרות שלפעמים פעילות אישית נתקלית בהתנגדויות, לא פוסלים את המשכה...
לגבי פעילות ציבורית, יש לי הרגשה שנורא מחפשים למה לא לעשות אותה ואיפה היא מזיקה, בשונה מפעילות אישית, שם כל דבר הוא פשוט "שיעור" בדרך, לצורך העניין ולא סיבה לפסול לגמרי את כל הכיוון.

פרופיל חדש_ נימצאות ועוד איך בהפגנות. אם היית בהפגנה בשנים האחרונות היית יודעת שהפגנות הן לא צעקניות ויש בהן _מרווח נשימה, אפשר לדון ולהדגים בלי להתווכח שלא לדבר על זה שהן מאורגנות ונאבקות ויוצאות נגד ובעלות אג'נדה. וסליחה, 'באופן טיבעי' זו לא היתארגנות? זה לא אג'נדה?
וזה תמיד נראה אידיוטי בטלויזיה. בייחוד הפגנות קטנות על עניינים שעוד לא הגיעו לסדר היום הציבורי אני צריכה בכלל להוסיף משהו לציטוט הזה בשביל להסביר את העמדה שלי???

דליתוש ב אני חושבת בדיוק כמוך בכל הדברים ובעיקר
לגבי פעילות ציבורית, יש לי הרגשה שנורא מחפשים למה לא לעשות אותה בעיקר כשיש כל כך הרבה הוכחות ליעילות שלה.

בלי "מאבק". אני לא שוכחת שביזכות מאבקים יש לי בתור אישה זכות ללמוד, להצביע. בזכות מאבקים של אנשים חולים!!! מגדילים את תקציב סל הבריאות. בזכות הפגנות המוניות בעולם מדינות שלמות לא לקחו חלק במילחמה נגד עירק. ויש עוד המון דוגמאות. וההצלחה של מאבקים לא פוסלת את ההצלחות של פעילות פרטית וקהילתית.

יש לי הרגשה שנורא מחפשים למה לא לעשות אותה ואיפה היא מזיקה
לא נתקלתי בדבר כזה.
מקסימום, נתקלתי באנשים שהרגישו חסרי אונים או עייפים, אז הם חיפשו תירוצים למה לא להתפעל בעצמם בפעילות ציבורית. "זה ממילא לא יעזור" וכו'. אבל לפסול אותה קטגורית, ברמה העקרונית, ולעמוד מאחורי זה? לא זוכרת ששמעתי.

גם פה, רוב ה"מתנגדים" (כולל אורנה שפרון) אמרו "זה לא מתאים לנו".

וזה תמיד נראה אידיוטי בטלויזיה. בייחוד הפגנות קטנות על עניינים שעוד לא הגיעו לסדר היום הציבורי
אני אמרתי את זה לא כביקורת על ההפגנות. אין לי שום דבר נגד הפגנות, פרט לזה שלפעמים הן פחות אפקטיביות מאמצעים אחרים.
כתבתי את זה בצער ובתסכול, כי נזכרתי איך הייתי רואה נושא חשוב מאוד מתבטא בהפגנה של עשרה אנשים שקיבלו רבע-שניה חשיפה בטלויזיה, ומרוב שלא היה להם זמן הם הצליחו להעביר רק רבע מסר, וגם אותו חתכו.
אז זה יצא פתאטי.
לחלוטין לא באשמתם.

הי שי רי
תודה.

בעיקר כשיש כל כך הרבה הוכחות ליעילות שלה.
משיחות, אנשים רואים כמעט רק את הקשיים האישיים שלהם בעשייה ולא את התוצאות המבורכות שלה...
בהפוך לעבודה האישית, שם מתמקדים בתוצאות, בדרך והקשיים הם "שיעור"...

לא נתקלתי בדבר כזה.
פה בדף! לא בכל-כך מעט מילים מפורשות, אבל הגישה הכללית מכוונת לכך שזה בעיקר קשה, מתיש ולא יעיל. לא כולם לא כל הזמן אבל די הרבה ואנשים בלב העשייה החברתית האישית.
בחייאת, זה די שקוף.
אני לא שופטת אף אחת על הגישה הזו. היא מובנת לי לאור מה שאני חווה (אישית) בעשייה חברתית ולאור חוויות (אישיות) של אחרים בתחום.
אבל יש סקס אחר ויש עשייה חברתית אחרת. זה לא חייב להיות קשה, מתיש ובודד.
לא שזה יהיה תמיד קל ונעים, אבל גם החיים עכשיו (גם בשוליי התרבות) לא תמיד קלים ונעימים, אז מה ההבדל הגדול בעצם?

גם כאן וגם כאן ההתחלה היא התחלה והכל נראה קשה ומאיים יותר מאח"כ. לא ככה?

הגישה היא... שזה בעיקר קשה, מתיש ולא יעיל.
טוב, אז אני חושבת ככה:

פה העלית את השאלה למה אנשים מסתייגים מפעילות חברתית, אז כתשובה, כמובן מאליו, התרכזנו בצדדים השליליים שלה.
(כתבתי לך על זה בהרחבה בדפבית)

ועכשיו, תיקון: סיפור על חווייה חיובית של פעילות חברתית.

אחרי ששמעתי בחור אחד מספר על איך הוא נאנס בגיל 10, התחלתי לחשוב על הנושא של אונס גברים ונערים. שאלתי חברים אם גם אצלם בשירותים באוניברסיטה יש הצפה של מדבקות נוסח "את לא לבד - 1202" כמו בשירותי הנשים.
לא היה ולא נברא, הם ענו לי. לא מכירים דבר כזה.
זה התקשר לי עם ההדחקה הכללית שיש בציבור בנושא אונס נערים.
אז אי אלו חודשים אחר כך, לקחתי את עצמי, טילפנתי למרכז הסיוע לנפגעי אונס, וביקשתי מהם מדבקות.
קיבלתי איזה אלף.
והתחלתי להפיץ אותן. בשירותים (כשאף אחד לא ראה), בעזרת בעלי, בתחנות מרכזיות בתי קולנוע קופתחולים בתיחולים, בתי ספר, על טלפונים ציבוריים, ואצל כל מכר ממין זכר שחשבתי שיסכים לתלות למעני.
באותה הזדמנות יצא לי גם לדבר עם אנשים על הנושא, להעלות מודעות. "מה את עושה בימים אלה?" "מדביקה מדבקות בשירותי גברים". אחלה נושא לשיחה.
עבודה סיזיפית? בהחלט. חלק גדול מהמדבקות לא שרדו יומיים. תיכף קילפו אותן.

אבל,
כשקיבלתי מהם את המדבקות שאלתי אותם למה המספר טלפון שלהם הוא בן שבע ספרות (איזור חיוג תל אביב) ולא מקוצר, ארצי וקל לזכירה.
הם אמרו לי שבזק טוענת שאין מספיק פניות שמצדיקות מספר כזה.
והנה, שנה ומשהו אחרי תחילת "המבצע" שלי, פתאום נהיה קו כזה. 1203.
משהו זז. משהו התקדם. לא רק בזכותי, כמובן, אבל בטוח בטוח שזה השפיע.
יש הישגים. יש תוצאות.
יש סיפוק.
וזה גם היה נורא קל. כולה מדבקות. נטול ויכוחים, נטול עימותים, אפילו לא הייתי צריכה השקעה רגשית ענקית.

יש עוד הרבה חוויות חיוביות כאלה, לא חסר. בואו נשתף גם בהן.

אחלה סיפור. מעורר השראה.
אגב, בדף אקטיביזם והורות יש עוד כמה דוגמאות ברוח זו.

דליתוש, אני עדיין לא התלחתי להבין על איזו עשיה חברתית את מדברת. יכול להיות שאם תסבירי מה את רוצה לעשות תקבלי תגובות יותר מועילות.

אוקי.

אם הייתי ממש יודעת, לא הייתי פותחת בשיחה הזו כנראה

בגדול, אני רוצה להפנות משאבים קיימים לפעולות משותפות חדשות.
נראה לי זה המצב שה"כלים" פזורים היטב בשטח וכל שנותר הוא לשתף פעולה.

יש המון אנשים שעוסקים בתחומים שונים, המון ידע והמון כסף.
אבל עובדים בצורה מבודדת מול המנגנון.
יש כבר איחודים ואיגומים, אני לא הראשונה שחושבת על זה, אבל זה די מוגבל ל"איכות סביבה" "צדקה" או כותרות אחרות.

אנונימי

דליתוש,
איך זה נשמע לך:
מחפשת תמיכה, מינוף, להטמעת המידע האקוטי בענין מצב משאבי האנרגיה של כדור הארץ;
דרך להפוך את המידע הזה לכזה שיהווה גורם משמעותי ועיקרי, המניע אנשים ברמת הפרט ועוד יותר מכך ברמת הכלל, ברמה הציבורית, להתגייס לטובת הכדור, לטובתינו אנו.
?

נשמע נהדר @}
הטמעת המידע והבנה של מקורות המצב...

אוקיי, אז למיטב הבנתי את רוצה אחת מבין שתי האפשרויות הבאות:

להזמין אותנו (ואחרים) להצטרף לפעולות משותפות חדשות. (אם זה המצב אז השאלה הבאה שלי היא על איזה פעולות מדובר ואיך אפשר להשתלב בהן.)
לחשוב איתנו אילו פעולות משותפות חדשות כדאי לעשות. (אם זה המצב אז יש לי כיוון מעניין, אבל הוא דורש הרבה עבודת רקע רצינית.)

הבנתי נכון? לאיזו מהאפשרויות התכוונת?

אז יש לי כיוון מעניין
תספרי בכל מקרה...
רוצים לשמוע!

שתיים! שתיים!

מחפשת תמיכה, מינוף, להטמעת המידע האקוטי בענין מצב משאבי האנרגיה של כדור הארץ
תיקון: בעניין המשאבים של כדור הארץ.
לא רק אנרגיה.

וגם אני רוצה לשמוע

אוקיי, שתיים: כיוונים למחשבה לגבי מה לעשות.

אז קודם כל, אני ממליצה להתחיל ממה ששני אנשים חכמים כתבו על הנושא:

הספר "Beyond Civilization" Amazon:0609805363 מאת דניאל קווין (שכתב את סדרת ישמעאל).
המאמר Leverage]מקומות לשינוי במערכת Points[/po].pdf מאת דונלה מדוז (מותיקי הפעילים הירוקים).

(בתור פעולה ראשונה, אולי כדאי לסכם את מה שהם אומרים, בעברית. את הסיכומים אפשר לפרסם כאן, או בוויקיפדיה, או באייל הקורא, או בעוד מקומות.)

לגבי הכיוון שלי: בטחון -- לנתח איך התנהלות שטובה לסביבה תתרום לבטחון. אני חושבת שאצלנו השיקול הבטחוני הוא היחיד שיכול לגבור על השיקולים הכלכליים. כמובן שניתוח כזה זה עבודה גדולה ורצינית, אבל נראה לי שיש לה פוטנציאל להשפעה גדולה.

והערה לגבי הדיון כאן: עד להודעה האחרונה שלך לא הצלחתי להבין שמה שאת מחפשת הוא דיון לגבי מה לעשות. קודם זה נשמע כאילו את אומרת "למה אתם לא עושים" או "למה אתם לא חושבים שצריך לעשות", ולא "בואו תחשבו איתי יחד מה לעשות". יכול להיות שהגבת למשהו שאני לא ראיתי (בדף אחר?), אבל התוצאה היתה שלא הצלחתי להבין אותך לאורך כמעט כל הדיון.

תודה יונת.
לגבי הספר- אני מבינה שאין בעברית? אני אבקש מאחותי שתביא מאמריקה...
לגבי המאמר- נדמה לי שנתת אותו פעם, התחלתי אותו ולא סיימתי.

חדש לי הכיוון של בטחון. צריכה לחשוב על זה. את יכולה לתת דוגמא?

לגבי הדיון- כנראה כתבתי בדפים אחרים שאני כרגע בסה"כ מחפשת מישהי לדבר איתו שתבין אותי ואת הגישה ולראות לאן זה לוקח אותי.
כמובן שיש גם תוכניות לפעולות מעשיות, אבל ממש חסרה לי פשוט שיחה. מסתבר לי לאחרונה, שזה כנראה יותר שיחות משיחה וכנראה אני כבר בה, פשוט לא בדיוק כמו שחשבתי.

@}

לגבי בטחון, הדוגמא שעכשיו הכי הרבה מדברים עליה היא נושא האנרגיה. יש כאן שני דברים שהקשר שלהם לבטחון ברור (אולי יש עוד, אבל אלה יחסית בולטים):

התלות במקורות אנרגיה חיצוניים פוגעת בבטחון, ועלולה לגרום למחסור באנרגיה בשעת משבר. (בהקשר הזה מעניין מה קובה עשתה כשהרוסים הפסיקו להזרים לה נפט
ביזור תשתית החשמל יגרום לה להיות פחות פגיעה.

עוד נקודה חשובה אצלנו היא המים, כי כאן באזור בהחלט עלולה לפרוץ מלחמה על רקע שליטה במקורות המים. אם כי בנושא הזה המודעות היא די גבוהה, וגם היישום. (הבעיות כאן הן יותר עניין של משחקי כוח פוליטיים-כלכליים)

אני לא בטוחה לגבי נושאים אחרים, אבל זו בדיוק העבודה לעשות: לנתח את ההשפעה של נושאים סביבתיים על הבטחון. אני חושבת שברגע שזה יהפוך להיות שאלה בטחונית, פתאום יימצאו המשאבים לעניין.

מכתב סליחות גלוי לדורות הבאים
ציפי איסר איציק.

שוב חזרתי לדף. לא לופ, ספירלה.

אני בכלל לא מבינה איך להבדיל בין עשייה אישית לחברתית.

אם אני מדברת בטלפון עם חברה ומפרגנת לה על מחקר שהיא עשתה לגבי פניות מגדריות בספרי לימוד של משרד החינוך. אני עושה אישי או חברתי?

אם אני לפני השינה שולחת אהבה לכל העולם. זה אישי או חברתי?

אם אני מדברת עם ילדים על ממסדים ותאגידים ומוצרים ואריזות פלסטיק?

אם אני מבלה עם ילדתה בת ה- 5 של פעילת זכויות אדם בישיבה?

אם אני עושה עיסוי לאישה אחרי לידה?

אם אני מטיילת במדבר? אישי. ואם בדרך יש מחסום צבאי וחיילת דורשת תעודת זהות כדי להמשיך לנסוע בכביש? האם לתת תעודת זהות במחסום צבאי על כביש אזרחי זו עשייה חברתית? איזו עשייה זו לסרב לתת?

אם אני קונה מוצרי ניקוי אקולוגי?

מה לגבי-
אם אני מזלזלת בפני חברתי על המחקרים המיותרים שלה?
אם אני שולחת נקמת מוות לכל אויבי?
אם אני מדברת עם ילדים על חשיבות כסף, עבודה ומשמעת?
אם אני מכריחה ילדה בת 5 ללכת לחדר שלה?
אם אני מכה את הכלב שלי ברחוב?
אם אני נוסעת בג'יפ במדבר?

איך אתן מבדילות מתי זו עשייה אישית ומתי חברתית?

דלית, השאלה שלך היא בעצם התשובה. בעקבות מה שכתבת אני רואה שאין הבדל בין עשיה אישית לעשיה חברתית. ולמעשה לדעתי העשיה החברתית הטובה ביותר היא עשיה שנעשית מתוך מודעות אישית.
לדוגמא יש לי מכר שמנסה לחיות חיי פשטות ובמקום לספר לכולם על השקפת עולמו הוא חי את זה כל כך טוב שהוא מהדהד את הדברים שהוא עושה לאחרים. למשל בחתונה שלו נתן לאורחים את הספר "זבל אנושי", הוא לא נתן לכל אחד אלא חילק לפי אזורים בארץ. כלומר אם היו 5 מוזמנים מאזור תל אביב, אחד קיבל את הספר ותוך מטרה שישאיל אותו לשאר המוזמנים לחתונה ובעצם לכל מי שרוצה באזור מגוריו. אני קיבלתי ספר אחד ובינתיים כבר כמה אנשים כבר קראו אותו. אחת מההקוראות כל כך התלהבה מהרעיון של שירותים אקולוגיים שבישקה לראות אחד כזה. אז היא הלכה לפגוש את אותו מכר ולראות איך עושים את זה ואיך חיים עם מינימום בזבוז משאבים, זאת מתוך מטרה ליישם את מה שראתה אצלו בבית שלה.

אין חיה כזו עשיה חברתית. לא בחברה שלנו. אנחנו שבט גדול מדי, שפרטיו חיים בדיס-הרמוניה עם עצמם ועם הסביבה, ולכן המילה חברתי היא חסרת משמעות בהקשר הזה.

אין חיה כזו עשיה אישית. אנחנו בדיוק כמו נמלים. לכאורה, פרטים קטנים ולא מחוברים כשלמעשה אנחנו מונעים מתוך כללים חובקי קינים, אליהם אנחנו לא מודעים כלל, מוצאים הצדקות כאלה ואחרות למעשינו הלכאורה פרטיים, טחים עיננו מלראות את ההשפעה המגה-סביבתית לה אנחנו אחראים.

i'm a long-time "passive reader" and a what's-new addict... unfortunately, i don't have Hebrew on this machine.
i just read this article and had to share and this seemed like a good page to put it on.
it's pretty long, but totally worth the effort.

http://www.orionmagazine.org/index.php/ ... ticle/2962

קטע שכתבה בשמת א בדף ישוב אקולוגי בהקמה:

_אני אגיד על רגל אחת, כמה מתוצאות מחקרי (שאלת המחקר שעניינה אותי היא שאלת השינוי החברתי, בכל אחד מהתחומים שחקרתי):

לפני הכל צריך לזכור, שלא כל השינויים מצליחים. לא כל השינויים קורים. למה אני מתכוונת: בכל נקודת זמן יש כמה מודלים חדשים שמנסים להצליח בתרבות. לרוב אי אפשר לחזות באותה נקודת זמן מי מהם יצליח לתפוס מעמד בתרבות ומי ייגנז. ובכל נקודת זמן "שולטים" או "פעילים" בתרבות מודלים ש"הצליחו" ואפשר בדיעבד לאתר ולשחזר את הדרך שהם עברו עד למעמדם זה.

[הגדרת עבודה: "תרבות" היא קבוצת התייחסות, חברה בכל גודל, במובן האנתרופולוגי ולא במובן "המערכות היוקרתיות של תרבות העלית"]

המודל החדש מופיע לראשונה אצל אדם אחד או בקרב קבוצה מאוד קטנה. גם בנקודת הופעתו הראשונה, אפשר לחזור אחורה ולשחזר צבר של גורמים ורעיונות שהובילו להיווצרותו של המודל החדש הזה. כלומר, גם הוא לא מתחיל מ"אפס". לדוגמא, "אבות הציונות" הגו לכאורה את רעיון חיבת ציון והשיבה לארץ ישראל, אבל קדמו להם החייאת העברית בתקופת ההשכלה, רעיונות הלאומיות האירופית ועוד כמה גורמים שבלעדיהם לא היה נוצר המודל החדש של "הרעיון הציוני".

כל המודלים החדשים שהצליחו, לפי מחקרי, "זכו" באדם מאוד נמרץ או בקבוצה מאוד נמרצת, שחתרו ופעלו ללא לאות במשך עשרים שנה לפחות עד שהצליחו להביא את הרעיון החדש שלהם למעמד מסוים, להפיץ אותו בקרב קבוצה מספיק גדולה כדי לתת לו נוכחות בתרבות. כלומר: מישהו אחד לפחות, היה צריך לפעול בכל כוחותיו במשך עשרים שנה לפחות, כדי להפיץ ולשווק ולבסס את הרעיון שלו, בצורה זו או אחרת. לא כל אחד שעושה את זה יצליח (כאמור, רוב המודלים לא מצליחים להגיע למעמד כלשהו. הרבה יוצאים למירוץ ומעט מגיעים לקו הסיום שהוא "הצלחה תרבותית"), אבל נראה שכל מי שהצליח - עשה את זה.

תוך כדי תהליך עלייתו של המודל החדש מן השוליים אל מרכז המערכת (המערכת היא כל שדה פעילות אנושי שאנחנו בוחרים להתבונן בו, ספורט, חינוך, הוראת היוגה, הממשלה, אירגון הבריאות העולמי, הספרות האוסטרלית, מה שתבחרו) המודל משתנה. לרוב, בתהליך העלייה במעמדו המודל מאבד רכיבים "קיצוניים" ו"חריגים" יחסית למודלים השולטים במרכז, ומאמץ לקרבו רכיבים קיימים השולטים במרכז. כלומר, המודל החדש בעצמו משתנה, ובמידה מסוימת ככל שמתקרב יותר ל"מיינסטרים" מאבד יותר אלמנטים "שוליים" ומאמץ לעצמו יותר אלמנטים של ה"מיינסטרים" של זמנו. בכל מודל זה מתבטא בצורה אחרת ובדרגה אחרת, ובכל זאת. זה תהליך מעניין ואפילו מובן, אבל לפעמים יכול להיות אפילו מרגיז למתבוננים בו ._

יונת, ישכוח על ההעברה! מאוד אלוונטי לדף, ומאוד אהבתי לקרוא את הקטע.

לך ולבשמת.

השינוי מתחיל בי ,והמשכו בעולם
הדברים קשורים ואי אפשר להפרידם.

תודה שהקפצת את הדף הזה ואני נדהמת שהוא עוד לא תויג כ דף מומלץ .

דף להחייאה