איך היתה הלידה

שליחה על ידי דבי* » 30 יוני 2008, 20:41

אני מאמינה שבגוף הנשי , ובאופן ספציפי יותר ברחם הנשית, קיים זיכרון משתק של אובדן ושכול. זה נשמע אולי טפשי, אבל כל אם תסכים שאובדן פרי הבטן, אובדן הילד, הוא אולי הדבר האיום ביותר שיכול לקרות. גוף האם בורא, יוצר, מזין, מחייה, מגדל את התינוק בתוכו תוך הענקה והתמסרות טוטאלית. גופה של האם מופקד על ההגנה על אותו תינוק. כיצד חשו אימהות במהלך הדורות כשאיבדו את ילדיהן ? חווית האובדן האימהי ייצרה ויוצרת כאב אינסופי, משתק. זוהי חוויה החרוטה בזיכרון הגופני של כל אישה, גם אם היא באופן אישי לא עברה אובדן כזה. אני סבורה שהגוף הנשי כחלק מישות נשית משותפת מכיל חרדה עצומהמאובדן, מהכשלון שבהגנה על העובר. לכן משהו בגוף מתנגד לתהליך הפתיחה המתרחש בגוף בעת לידה. ברב המיקרים תהליך הפתיחה הנדרש מתרחש- כוח החיים מתגבר על החרדה האימתנית, אך המחיר הוא כאב נוראי. אולי אם נתבונן לחרדה הקיומית הזו בעניים, כל אחת בדרכה, אולי אם נתחייב לתהליך אמיתי של אחריות נשית קולקטיבית, אולי אז גם הגוף הנשי כגוף פרטי, וגם הגוף הנשי כחלק מישות נשית כללית, יחלו להחלים .

מרתק!
במיוחד לאור העובדה שביתי התנדנדה לה בין שני עולמות במשך כ - 45 דקות מהלידה עד שהחלה לנשום בעצמה, אולם עברו מס' שעות עד שאני עודכנתי על מצבה. בנוסף מתקשר לי לבעיות "רחם" רציניות שאתן התמודדתי לפני שנים לא רבות.
רוצה לקרוא עוד על התאוריה שלך, בבקשה המשיכי לכתוב.

שליחה על ידי דבי* » 01 יולי 2008, 08:30

שם במרחקים, שלום, ואני מתארת לעצמי כמה קשה היה לדעת, גם אם בדיעבד, שבתך היתה בסכנה כה גדולה. רציתי להדגיש שכשכתבתי על אובדן, התכוונתי גם לאובדן של ילד במהלך החיים, לא רק לאובדן במהלך לידה. והנושא הזה קשה, ולדעתי שיתק ומשתק נשים במובנים רבים, כשהן בכלל לא מודעות לכך. אבל הניפלא והמופלא , הוא, שיש לרחם את היכולת ללכת אל מעבר לאימה, ולהעז להעניק חיים, למרות הפחד והכאב. ואני מאמינה שבכל פעם שהיא תומכת בחיים חדשים ויציאתם לעולם, היא מאפשרת את לידתן של אפשרויות חדשות של התהוות והתממשות עבור האישה לעבר חיים שלמים ומלאים יותר, שיש בהם פחות שיתוק והכחשה, ויותר שלמות ומימוש.

דבי, את כותבת ממש יפה!
אני מסכימה כמעט עם כל מה שאת אומרת, ובתור מי שברחם האישית שלה קיים זיכרון משתק של אובדן ושכול
אני מסכימה עוד יותר.
זה אכן מקשה מאוד ומכאיב.
א-ב-ל
אני לא חושבת ש{{}}לא ניתן לרפא אותה במדיטציות, יוגה, תרופות הומיאופתיות או דמיון מודרך...
אלה הם רק כלים, אם יש מוכנות אמיתית ל{{}}התייצבות אל מול רובד קיומי-רוחני-רגשי-גופני לא מדובר, המשותף לנשים באשר הן???
הכלים האלה יכולים מאוד לעזור.
אני נאלצתי להתמודד עם הפחד הקמאי הזה, כי הוא פרטי שלי. אני משערת שיותר קשה להחליט לעשות זאת כשמדובר במשהו קולקטיבי והיסטורי.
השתמשתי בכלים האלה ומתוך השחרור של הפחד הזה והריפוי של הרחם, הלידה אמנם כאבה מאוד אבל היכולת שלי להחלים מהכאב כנראה היתה יותר טובה.

דבי, מה שכתבת הוא מאוד חכם ויש בו הרבה הגיון.

אני רוצה דווקא להתייחס אליו מהזווית הזו: נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.." למה? למה לשכוח? כי כולם תופסים את זה כטראומה נוראית.

בימי עבר, אני משערת שהכאב לא היה פחות אבל יכולת ההתמודדות הייתה טובה יותר, כי נשים, לפני שהן ילדו לראשונה, נכחו בכמה לידות לפחות, כמסייעות, אחיות וכ"ו, הלידה הייתה בבית והשתלבה לחלוטין במארג החיים הרגיל, לא היה מסתורין ולא הייתה האפלה.

נשים התייחסו ללידה כפי שהיא אמורה להיות: המשך טבעי של ההריון, חלק מהיום יום. לא גררו נשים למציאות בית חולימית אחרת, שונה, בלי אנשים מוכרים.
והרי כאב, קודם להיותו פיזי הוא פסיכלווגי.

אמא שלי סיפרה לי שכשהיא ילדה, הייתה וילון לידה יולדת שמאוד כאב לה ומסיבה כלשהי לא סיממו אותה עם טשטוש.
היא צעקה בכאבי צירים מתקדמים, ואחד הרופאים פשוט נתן לה סטירה.
זה משגע אותי.
היום אולי לא יעשו את זה, אבל עליי למשל צעקו : "את רואה, את לא עומדת בכאב, קחי אפידורל!"

נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.."
איפה אין לגיטימציה?
בטח לא פה באתר הזה, שיש בו אינדקס שלם של סיפורי לידה...

הי דבי, תודה שוב על התגובה, את שוב מעוררת אותי למחשבה...
(רק רציתי לתקן את הניסוח שלי לגבי הלידה - אני ידעתי שביתי לא נושמת כל אותו הזמן, רק לא עודכנתי מייד כשמצבה השתפר, אלא כעבור מס' שעות)

שליחה על ידי דבי* » 01 יולי 2008, 20:34

מיכל, התרגשתי לקבל את תגובתך. את צודקת, יש כלים שעשויים לעזור כשיש מוכנות ונכונות. אני חושבת שזה גם קשור לאומץ לעמוד אל מול חרדת אין גדולה מאד ולצאת ממנה החוצא, להפסיק לשתוק, ולהפסיק לשתק. אשמח לשמוע יותר על מה שעברת, אם את מוכנה לספר (כמובן אבין גם אם לא).
או-רורה, זה אכן מזוויע מה שאת מספרת. כמה עוולות נעשו ונעשות שם... בחדרי היולדות...
שם במרחקים, איך מתמודדים עם הידיעה שהתינוקת לא נושמת?איך חיים את הרגעים והשעות הללו?...
דבי.

ברור שכאן באתר יש לגיטימציה לספר ולדבר. ברור. זה כל כך עזר לי, שאין לך מושג.

אני רוצה דווקא להתייחס אליו מהזווית הזו: נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.." למה? למה לשכוח? כי כולם תופסים את זה כטראומה נוראית.
גם אם זה נכון, אנחנו יכולות לעשות המון כדי לשנות את זה, ויחסית בקלות; פשוט לדבר!
להפסיק לפחד לדבר על זה.
לספר כל הזמן ולכל מי שמוכן לשמוע, לא לחפש דווקא את קהל היעד ה"טבעי" לסיפורי לידה, קרי נשים בהריון.
והראשונות שכדאי לחשוף אותן הן נשים צעירות לפני הריון ראשון.
שמתי לב שאני ממש נרתעת מלשתף אותן כי אני חוששת להפחיד אותן וגם מרגישה שהן לא מעוניינות כ"כ.
אולי בגלל זה יש הסתרה והשתקה, מהפחד להפחיד. שחו"ח לא נגרום למישהי לשנות את דעתה.

אשמח לשמוע יותר על מה שעברת, אם את מוכנה לספר.
בלוג ההריון של נתנאל ואח"כ ההתמודדות שלי עם האובדן שלו מרוח פה על יותר מדף אחד באתר... אפשר למצוא אותם דרך מדור הריון ולידה (מקווה שהצלחתי עם הקישור)
אולי באמת חסר את המשך הסיפור - הטיפול וההכנה להריון שאחריו וההריון עצמו. סיפור הלידה גם הוא נמצא פה. (יש לו שם נורא ארוך, תחפשי VBA2C)

הי מיכל,
אני לא כל כך יודעת איך להתייחס להצעה שלך. מצד אחד מאד מתחשק לי לספר על כל הטראומה הזאת שעברה עלי ולהשתמש בסיפור כדי לעזור לאחרות להתכונן ולקבל החלטות. מצד שני, אני במהלך ההריון מאד כעסתי על כל מי שסיפרה לי כל מיני סיפורי לידה שלא נשאו חן בעיני (כגון לידות בית שהסתימו בבי"ח). בזמנו חשבתי שכל הנשים האלו סתם ממלאות לי את הראש בפחדים, שהן תבוסתניות שלא ידעו להתמודד עם כאב "כמו שצריך" ושבגלל שכל סיפורי הלידה שיוצא לי לשמוע (נכון לאז) הם בעיקרם שלילים (כאב, סיבוכים,קרעים וכ"ו) אין לי תדמית חיובית של התהליך הבריא והטבעי הזה וכל הנשים הללו עם סיפורי הזוועות שלהן סתם מקלקלות לי את ההכנה הנפשית ללידה קלה ובריאה. וכך ככל שהלידה הלכה והתקרבה גמלה בליבי החלטה שהלידה שלי תהיה קצרה נטולת כאב (או לפחות כאב שניתן לשלוט בו ולא הוא בי...) ויפיפיה. וכך כבר בחודשי ההריון האחרונים הודעתי חגיגית לבעלי על כך שאני עומד להשתתף בכל ארוע אפשרי אחרי הלידה כדי לחלוק עם כמה שיותר נשים את סיפור הלידה היפיפה והאופטימי שיהיה לי - שידעו כולן שאפשר גם אחרת (אחרת מסיפורי הלידה הממוצע שאני הוקפתי בם).
כמובן שעוד במהלך הלידה לא האמנתי למה שקורה לי ולגוף שלי ("איך היתה הלידה" הייטיבה לתאר זאת) ובכל מקרה עכשיו נותרתי עם סיפור לידה מזעזע יותר מאשר כל הסיפורים שאני בזמנו לא סבלתי, ולכן אני קצת מתביישת לספר...
אשמח לשמוע מה את חושבת (ומזדרזת לקרוא את הבלוג שלך מהר לפני שהקטנה תתעורר).

שם במרחקים יקרה.
אני חייבת להודות שההודעה שלך מאוד מפתה אותי לנתח אותה מבחינת התפיסה הרוחנית.
אבל אני לא בטוחה שאת רוצה בזה, אז נעזוב.

יחד עם זה, אני בטוחה שהפחד שלך מהלידה השתקף בסיפורים ששמעת וגם בלידה שלך עצמה.
זה גורם לי לחשוב שאשה צעירה לפני הריון ראשון (כי כשאת כבר בהריון ההורמונים מחרפנים אותך... אני באופן אישי לא ממש שפויה בתקופה הזאת)
כזאת שמשתפת את הסביבה הקרובה בתוכניות שלה, היא אשה שאפשר לשתף אותה, בעדינות ובזהירות בסיפורי לידה, גם טראומתיים ומפחידים וגם פחות.
אני מאמינה שאם אנחנו באות לאשה כזאת במודעות שאנחנו מספרות בשבילה ולא בשבילנו, אנחנו נדע מתי לסייג את הסיפור, איפה לעדן אותו וכו' ועדיין להשאיר מסר ברור של "לידה זה גם מאוד מאוד כואב" (לדעתי צריך להוסיף לזה - ולכן כדאי להתכונן ולדעת איך להתמודד עם זה תוך כדי ואחרי, לאו דווקא עם אפידורל).
אני סבורה שרוב הנשים שאת פגשת במהלך ההריון שלך פשוט רצו לפרוק, הן לא ראו אותך, הן ראו את עצמן.

ולגבי הדף הזה או הדף השני ולמה הוא עצבן אותי (פעם).
אני חושבת שאצלי פשוט הטראומות של לפני ההריון והלידה (זאת הטבעית, לא הקיסרי) וגם אחרי, היו כ"כ הרבה יותר גדולות ועוצמתיות שהן פשוט האפילו על הטראומה הפיזית של הלידה.
כמו שנופלים וחוטפים כמה מכות - לרוב יש אחת שהרבה יותר כואבת מכל האחרות שגורמת לנו בעצם "לא להרגיש" אותן. מוכר?
ואני חושבת שגם זו אחת הסיבות להדחקה ולהסתרה כביכול. אני לא מאמינה שישנה איזו קונספירציה, זה נשמע לי מופרך. פשוט הרבה נשים חוות טראומות אחרות מיד אחרי הלידה (לדוגמא אצלנו: אישפוז חוזר של תינוקת בת 3.5 ימים עם חשד לרפלוקס בדרכי השתן אצל שם במרחקים היתה תינוקת שלא נשמה ועוד) שלא מאפשרות להן להתפנות ולשים לב שהלידה היתה טראומתית, ועד שהן מתפנות לזה זה כבר הסטוריה רחוקה, וכאב ממרחק הזמן הוא פחות כואב.

הי מיכל,
קודם כל לצערי לא מצאתי את הקישורים לדפי ההריון והלידה שלך, אשמח אם תוכלי לכוון אותי שוב.
לגבי מה שכתבת, אני מאד מזדהה עם החלק הראשון (דרך אגב גם אני הייתי פשוט מוטרפת מהורמונים כל ההריון...) ומסכימה עם הלך הרוח שלך. לעומת זאת, אני חושבת שאצלי התרחש תהליך אחר ממה שאת מתארת בחלק השני של תגובתך. אני חושבת שאצלי נוצר מין תהליך כזה מיד אחרי הלידה שבו כל שנותר לי הוא לשחזר שוב ושוב את הכאב והפניקה של הלידה. לצערי בניגוד למהלך העינים הרגיל לא יכולתי להתמקד ב"פרס" ולא להתנחם בזרועות בעלי כי בתוך דקות ספורות שניהם נעלמו להם ואני נשארתי מאחור להתמודד עם חוסר הידיעה ועם פציעה קשה מהלידה.
אני כל הזמן עסוקה בלתהות האם אם היתי זוכה לקבל את התינוקת לזרועותי בריאה ושלמה ונושמת להניק ולהנות ממנה מיד אחרי שעזבה את הרחם, אולי זכרון כל הכאבים היה נמחק או לפחות מתעמעם (מתוך פרץ האוקסיטוצין). אולי.
בכל מקרה, רציתי לשאול מה זה אומר "ניתוח מבחינת התפיסה הרוחנית"? נשמע לי מענין בכל מקרה אז את מוזמנת לנתח...

מיכל שץ, את צודקת צריך לספר אבל.... שתדעי, חברות שלי, מכרות ונשים של חברים של בעלי, נשים יקרות שחושפות בלי בעיה כל מיני נושאים אישיים.. כשניסיתי לדבר איתן אחרי הקיסרי, נתקלתי בחומה של:
"נו, עזבי...." או "היה חרא, סבלתי, לא זוכרת..." וכאלה.

אה, וידידה טובה של בעלי ילדה לפני חודש, בנהרייה, בניתוח קיסרי. כי הזמן עבר, העובר גדול והזירוז לא השפיע.
(כמובן שבסוף נולד פחות מ4 קילו...) -
בכל אופן, כשניסיתי לדבר איתה לפני הלידה היא פשוט אטמה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "יש אפידורל, זה יעבור איכשהו".

נתקלתי בחומה
ברור, גם אני כל הזמן. וזה מרפה ידיים.
להתייאש?
תקראי מה כתבה אחת חדשה ב{{}}מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי

אני בהחלט רוצה עוד ילדים ולפני שזה יקרה אני אצטרך לעשות עבודה על הפחד מהכאב שיחזור (כי הוא יחזור, אין מה לעשות). אם בלידה הזו באתי עם שיכנוע פנימי עמוק שאני יכולה לכאב ולא משנה מה הוא יהיה, הרי שבעתיד ילווה אותי פחד בכל הקשור לכאב-הלידה. ואני יודעת שפחד הוא יועץ רע בכל הקשור בכאב.

אני 7 חודשים אחרי הלידה עדיין בטראומה מעוצמת הכאב הבעל כבר רוצה עוד ילד, האמת גם אני רוצה עוד ילד אבל עוד לידה זה כבר סיפור אחר..
מה עושים? איך עובדים על הפחד הזה?

דף סיפור לידת בית
(ואחד הדפים הכי חשובים בבאופן, לדעתי)
(לא שהבנתי את זה לפני הלידה)

כשהמיתוס הוא: "שוכחים.."
זה לא רק מיתוס. אני באמת באמת באמת לא זכרתי, אפילו חודש-חודשיים אחרי. כלומר, זכרתי בראש שככה זה היה, אבל בכלל לא את חוויית הכאב.

כבר המון זמן אני מתלבטת אם לכתוב כאן. ליתר דיוק, שלושה חודשים בדיוק. כי קראתי כאן ולא יכולתי שלא להוריק מקנאה: אתן מקוננות על הכאב בלידה? אתן כולכן כאן ילדתן לידה מהירה יותר או פחות, כואבת נורא, אבל לידה רגילה! בכוחות עצמכן! ועוד בבית!

ואני?
אני התכוננתי כל ההריון ללידה נרתיקית אחרי קיסרי (בכלל לא התחלתי לידה, כי התינוק שלי היה במצג עכוז, כך שבאתי בשלב מוקדם של צירים והעלו אותי מיד לחדר ניתוח). למדתי את הנושא מכל כיוון אפשרי -- או כך לפחות חשבתי -- והלכתי למקום שבו ייתנו לי ללדת (ללניאדו. ובמאמר מוסגר אכתוב כאן שביום שבו השתחררתי המחלקה היתה מפוצצת ועשו לי צ'ק אאוט והשכיבו במיטה שלי אישה אחת. בת 36, לידה עשירית, ילד 11. ברוך השם! היא צחקה. ואז פתאום נפל לי האסימון: כשמיילדים נשים שאמורות / מתכוונות / הולכות ללדת תשע ועשר ואחת־עשרה פעמים, היד לא כל כך קלה על ההדק. לא כל כך מהר באים עם הסכין. אצל הדוסיות האלה ילדים זה לא הרפתקה של ילד-שניים-שלושה אלא ריצה למרחקים ארוכים -- כל עוד נפשן בן מרוב טעינה ופריקה כתב עגנון -- ואז גם הרופאים נזכרים שניתוח קיסרי זה לא מציאה).

אבל את מה שעברתי לא יכולתי לדמיין, והאמת היא שגם לא רציתי. ואני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם מישהי היתה מנסה לצייר לי תרחיש כזה. סביר שלא הייתי מקשיבה.
כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי ללדת לידה טבעית, אבל ידעתי שיש לזה גבול. ידעתי שאני יכולה לשאת כאב, אבל גם שבתרבות שבה לא סובלים שום כאב אף פעם, לא כאב ראש, לא כאב שיניים -- יש לי סיכוי לשרוד את זה שש, שבע, עשר שעות, אבל אין לי שום סיכוי אם זה נמשך ונמשך.

ואז באו הצירים (שבועיים לפני הזמן, וגאלו אותי מעוד שבועיים של הריון באוגוסט בתל אביב). בלילה. חצי לילה אמרתי לעצמי שזה לא זה, ובחצי השני כבר התרגשתי כי הבנתי שזה זה. אז לא כל כך ישנתי. ואז בבוקר שלחנו את הילד עם סבתא שלו ובמשך היום הצירים נחלשו מאוד ואני עבדתי וסגרתי קצוות, ובלילה הבא כבר היו צירים חבל על הזמן, אז שוב לא ישנתי. ובארבע בבוקר באה הדולה, ואני כל הזמן נשמתי והייתי מצוינת אבל כבר התחלתי להיות עייפה. ומשכנו בבית עד איזה 11. ובסביבות 12 הגענו ללניאדו ואמרו לי שאני בפתיחה של סנטימטר. ניסיתי לא לאבד תקווה והם היו מתוקים ובמקום לשלוח אותנו לאכול גלידה בנתניה נתנו לנו איזה חדר לידה רגיל להיות בו והיינו בו שלושתנו ואיזה שעתיים-שלוש אף אחד בכלל לא נכנס אלינו. ובאיזה ארבע או חמש אחר הצהריים נכנסה מיילדת ואמרה לי שאני בשלושה סנטימטר. והצירים כבר היו כאלה שלא הצלחתי בכלל לנשום כמו שצריך וכבר התחלתי לצרוח מכאב ולבכות ולהשתולל ולהשתגע -- וזה כשאני בשלושה סנטימטר, כן? ועיייפה אחרי שני לילות ללא שינה.
ואז התייאשתי. לא יכולתי יותר. אמרתי שאני רוצה אפידורל.

ומכאן הכל היה כמו בספרים, דבר הוביל לדבר, עם המוניטור וכל העסק, ואז גם פיטוצין כי הצירים לא היו יעילים (למען האמת הם לא היו יעילים עוד לפני האפידורל). והכל התקדם לאט כל כך, ובדרך כלל רק כשישנתי (כלומר כל עוד הייתי ערה המוטיבציה שלי רק הפריעה), ולא חשוב כמה עמדתי על הברכיים וניסיתי לזוז. והשעות נקפו. הספרות בשעון הקיר המשיכו להתחלף, הדולה ואישי גם הם המשיכו להתחלף מדי פעם, יצאו לאכול, לנמנם רגע, כי כבר התחלנו להיכנס אל תוך הלילה השלישי, ואני נמנמתי והתעוררתי חליפות, מיילדות ורופאים נכנסו מדי פעם לבדוק אותי והנרתיק שלי כבר דמה לתחנת רכבת ביום ממוצע... (ועוד אחרי ירידת מים, כן?)
והרופא הנחמד ממש היה בעדי. הוא ממש לא רצה לנתח אותי, אבל הוא כבר התחיל לדאוג. כבר הגעתי לפתיחה מלאה אבל הראש לא ירד. ואני -- בחלומות הכי שחורות שלי לא דמיינתי לעצמי שאני הולכת לעוד ניתוח. אולי אמרתי את זה לעצמי, אבל בתור אופטימית חסרת תקנה לא ממש העזתי לדמיין את זה ברצינות. ואז הוא נכנס ואמר שיאללה, אני כבר שעה בפתיחה מלאה ואין התקדמות ומפסיקים לי את הפיטוצין כי בלה בלה בלה קרע בצלקת וקיסרי. ואני עולמי חרב עלי. וכל הזמן זכרתי שאמרתי לבן שלי שאמא לא כל הזמן תהיה בהריון, ושאחרי שהתינוקת תיוולד אמא שוב תוכל להחזיק אותו על הידיים. והרגשתי כישלון גמור. אבל אמרתי לו, אני יודעת שיש לי עוד שעה לפי הפרוטוקול שלכם. תן לי עוד שעה. והוא אמר, את חותמת על טופס סירוב קיסרי? קרע ברחם בלה בלה בלה על אחריותך? ואני בלי למצמץ אמרתי לו כן, וראיתי את האיש שלי מחוויר והעיניים שלו כמעט נשפכו החוצה מהחורים שלהן אבל הוא לא אמר כלום ואני הסתכלתי לצד השני ואמרתי לדולה שלי, לא יהיה לי קרע ברחם, נכון? והיא חייכה ואמרה נכון, קחי את השעה הזאת, לפחות תעכלי את זה. ועיכלתי את זה. את זה ואת התבוסה שלא תיאמן. אחרי כל הדפים שקראתי כאן, אחרי כל הספרים (את "לידה פעילה" ממש בא לי לשרוף אחר כך, כאילו שהלידה זו שירת מלאכי עליון שבאים לתת לך קונצרט ספיישל), כל ההכנות, כל התרגולים...
ואז קראתי להם ואמרתי להם אתם יכולים לקחת אותי, אבל בדיוק היה עומס מטורף בחדרי הניתוח, קראו לעוד רופאים, הכל התעכב.
קצת אחרי חמש בבוקר נכנס איזה רופא (התברר אחר כך שזה ראש המחלקה) והציג את עצמו ושאל אם הוא יכול לבדוק אותי. הסתכלתי עליו כאילו דה? אחרי כל מה שיצא ונכנס פה? וואטאבר! והוא בודק ואומר לנו הראש בספּינה, לכי לעשות ניסיון ואקום. וקרא שוב לנחמד שבא טרוט עיניים כי העירו אותו. אממה, ניסיון, כי הם כנראה לא האמינו שזה יעבוד, ולקחו אתי לחדר ניתוח והכניסו לי בוכטה של אפידורל כבר לקיסרי, ואז חתכו למטה והרופא הנחמד אומר לי תלחצי, ואני לחצתי כמו מטורפת אבל לא הרגשתי כלום, ואחרי עוד כמה לחיצות כאלה, שלוש דקות לפני שש בבוקר, נחת לי על החזה איזה גוש אדמדם. לקח לי שנייה וחצי להבין -- זאת היא! פרצתי בבכי כזה -- הם לא הבינו מה אני בוכה כל כך, התחלתי ללטף שמה את הרופא ואת המתלמד, והרופא עזב הכל ואמר אני הולך להודיע לבעלך. הוא באמת שמח בשבילי.
(וזה לא כל הסיפור. זה היה הרבה יותר ארוך וחסכתי לכן המון פרטים

)

אז כן, כאילו הסוף טוב יחסית. לא היה לי עוד קיסרי. ילדתי בוואקום, שזה לא להיט, ונשארתי עם תפרים חבל על הזמן, אבל לא קיסרי, גוד פורביד. וילדתי כמו שאני חיה: כמיטב יכולתי. עם הרבה רצון, עם יכולת להתגמש, עם יכולת להתעקש על מה שבאמת חשוב לי, לטוב ולרע. ועם הרבה דברים לא צפויים שקורים בדרך, כמו אצל כל אחת. החיים זה דבר לא צפוי, וכמוהם גם לידות.

ואז שאלו אותי, איך היתה הלידה? ואני אמרתי, חצי משועשעת, זוועה! הרי היה לי ברור שכל אישה שילדה יודעת שזה זוועה. ובכל זאת הרימו גבות. זה הפליא אותי. כי לפי דעתי אין כאן סודות והשתקות. הכאב של הלידה מדובר מאוד, ויש המון נשים שכל כך פוחדות ממנו וזה כל מה שמעסיק אותן לקראת הלידה. ויש גם אחרות, כאלה שלא ייתנו לעובדות לבלבל אותן ולא רוצות לשמוע (כמו אמא שלי, שסיפרה לי שהיא הלכה ללידה כמו לקייטנה, חשבה שכולם סתם עושים עניין. כמה היא ניסתה לדבר על לבי שאם אני משתגעת מכאבים שאבקש אפידורל! שזה באמת כואב נורא!) אבל אלו גם אלו לא יכולות לדמיין את הכאב הזה, כי הוא באמת מעבר לכל דמיון.
אם כבר, הסוד וההשתקה הם סביב כל מה שיכול להשתבש. מה שהספרים האהובים עלינו לא מספרים לנו זה שלידה יכולה להיתקע בכל שלב; שהמון דברים הם לא בידייך; שכל הנשימות וסיבובי האגן ותה הפטל בעולם לא מבטחים אותך מפני אוזלת היד וחוסר האונים שלך כאשר משהו לא עובד לפי התכנון; שכל אחת (כמעט) מביימת לעצמה איזה סרט אבל לא תמיד יכולה למלא את התפקיד של הגיבורה. וכמובן שאין מדברים על תחושת הכישלון, או אפילו רק ההחמצה, אלא רק מלבים אותן באמצעות האמונה ש"חשיבה חיובית" וחברותיה יעזרו לך.
ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי. למען האמת, אף על פי שמבחינתי די סגרתי את הבסטה מבחינת ילדים, עדיין מנקר בי איזה רצון לעשות את זה רק עוד פעם אחת, רק כדי ללדת פעם אחת כמו שצריך. בהנחה -- אופטימית כרגיל -- שבפעם הבאה זה אמנם יקרה.

<מארז אהבה>

שלושה לילות,
מחבקת אותך.
תודה על השיתוף בסיפור המפרך שלך

את ממש לביאה.
את כותבת שחסכת בפרטים - אל תחסכי.
אדרבה, נראה לי חשוב שהסיפור אף יקבל דף סיפור לידה משלו ולא יוצנע כאן.

רציתי לשאול אותך על כמה משפטים במה שכתבת, בעיקר על זה:
אתן מקוננות על הכאב בלידה? אתן כולכן כאן ילדתן מהירה יותר או פחות, כואבת נורא, אבל לידה רגילה! בכוחות עצמכן! ועוד בבית!

כשקראתי את המשפט הזה ממש בתחילת דבריך הרגשתי שאת מקטינה תחושות של נשים אחרות שבחרו לשתף ברגשותיהן.

האם כך את מרגישה?
שאת צריכה להמעיט בערך כאבן של אחרות כדי לזכות באהדה מלאה לכאב שלך?

כי אם לא, אז דעי לך שכך המשפט הזה נקרא בעיני.

חס ושלום! בשום פנים ואופן אין מקום להשוות סבל לסבל, ואולי הייתי צריכה לכתוב את זה.
אבל מהמקום שלי -- רק שלי -- זה איכשהו נראה לי לוקסוס! אולי אם אחווה לידה מלאה עם צירי לחץ והכל אני כבר לא אדבר ככה. וכל הסיפור היה רק כדי להתחבר להתחלה, לדבר על איפה יש ואיפה אין השתקה, לדיון בשאלה למה אנחנו מתכוננות ו/או לא מתכוננות כשאנחנו חושבות על לידה, ומה המקום של הכאב בכל הסיפור.
סליחה אם ככה נשמעתי. תמיד קשה לזכור שברשת אף אחת לא רואה אותי ואת הפנים שלי או את החיוך כשאני כותבת דברים כאלה. כאמור, אני פשוט מקנאה בכן...

ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי

אני בטוחה שיש נשים שניסו לובק ולא הצליחו, שהיו חותמות על הלידה שלך בשתי ידיים.

לי הייתה לידה ראשונה בבית, בלי סיבוכים ובלי עניינים. סתם לידה.
ובכל זאת אני הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת.

הסתובבתי ימים רבים אחרי הלידה כאחרונת הלומות הקרב, וכל פעם ששאלו אותי איך היתה הלידה נרעדתי ופלש בקים של עצמי צורחת בסוף, חסרת שליטה,
ולא מאמינה שזה אי פעם יגמר מטלטלים את גופי.

קראתי סיפורי לידה רבים של נשים אחרות שעל הנייר היו קשים בהרבה משלי- והן סיכמו שהיתה להן לידה מדהימה ומעצימה.

ואילו אותי כאמור בלידה ה"פשוטה וקלה" שלי- דרסה רכבת.

אני חושבת שחלק מהפואנטה בדף הזה, היא שגם בלידה שהסיפור שלה הכי "קל, רגיל, טבעי, קלאסי, קלישאתי ואף משעמם"
יש איזו אישה אחת שאשכרה עוברת את כל הדברים האלו.

וגם אם את מתנתקת מהמערכת הרפואית, מהתערבויות וכן הלאה- את עדיין צריכה ללדת.

ואין שום דבר קל, רגיל, טבעי, קלאסי קלישאתי ובטח שלא משעמם בלידה- אם את היולדת.

די נו, אל תכניסו לי מלים לפה. אני לא משווה ולא ממעיטה. אף אחת כאן לא דיברה על לידות קלות. ובכלל, הדיון כמו שאני מבינה אותו הוא על סודות והשתקות (וכאלה לא חסרים בהריון, בלידה וגם בהורות).
סיפרתי את הסיפור שלי רק כדי להסביר שאמנם -- במיוחד במקרה כמו שלי, כי לא עברתי לידה קשה ובסופה ניתוח, אלא היה ידוע שזה מה שיהיה, באתי בשלב התחלתי מאוד -- ניתוח קיסרי הוא במובן מסוים מאוד נוח: זה מהיר, זה לא כואב, ועל כך מעיד המספר הגדל והולך של נשים שמבקשות את זה. אבל בשביל נשים כמונו -- ואני מרשה לעצמי לשים את כולנו פחות או יותר באותה מפלגה P-: -- יש בזה משהו כל כך מעוות, דפוק, לא נכון ולא בריא לך ולתינוק שלך, שאחרי זה כל לידה "אמיתית", שבה התינוק יוצא מהדלת הראשית ולא מהחלון, נראית כמשאת נפש.

שלושה לילות,
קודם

כי מה שעברת, רק את יודעת עד כמה קשה זה היה, ורק את חווית את זה. תודה ששיתפת.

ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי
הרי כל אחת רוצה כזאת לידה. ובויב"ק, בעיקר בגלל שכתבת בכלל לא התחלתי לידה בקיסרי, זה כמו לידה ראשונה. ארוך ולעתים מייגע. הגוף שלך למד איך ללדת בפעם הראשונה. ואת היית מותשת.
לא ישנת שלושה לילות, והרגשת ששומדבר לא היה יעיל.
וכמובן שגם הצוות היה חסר סבלנות, כי בכל לידה בבי"ח השעון מתקתק והיד קלה על הפקיעת מים/זרוז/ניתוח כדי לגמור עם זה בזמן שמתאים לפרוטוקול.

אני אופטימית כמוך, ומרגישה שאם תהיה לך לידה שלישית, הגוף כבר ידע מה לעשות. יעיל יותר ומהיר יותר, ובלי עזרה. אמן.

למישהו יש רעיון לטקס "סיום/פרידה" מטראומה בלידה?

רחל ברמן התגובה שלך היא אליי?
אני קראתי המון סיפורים ליפני הלידה וגם ילדתי בבית
אבל את הטראומה שיש לי כרגע אני אפילו לא מסוגלת לכתוב כאן..
ולא שמשהו השתבש סתם לידה רגילה בבית אני בעלי והמיילדת שהותירה אותי פצועה ולא שום התעצמות (ואני בכלל לא ציפיתי להתעצם ולא שום דבר בסך הכל רציתי ללדת...)

איך היתה הלידה, תודה על הדף הזה (מקווה שאת עדיין כאן, אני כ"כ מעריכה שכתבת בצורה כ"כ פתוחה). אחרי לידה ראשונה קלה קלה, פשוטה פשוטה מבחינה עובדתית וחוויה איומה בשבילי. אחרי לידה שניה עוד יותר קלה ופשוטה, ממש מתנה, וממש לא פשוטה בשבילי. שתיהן בבית, שתיהן לידות אופטימליות אבל....מאד חוששת מפעם שלישית, אולי הציפיות שלי מעצמי גבוהות מידי, אולי הציפיות שלי מהלידה לא ראליות..אולי...אולי לוותר.

אלה

שלום לך,

טני לא יודעת אם את עוד משוטטת כאן לפעמים אבל קראתי אתמול בלילה את הסיפור שלך והרגשתי שסוף סוף מישהו אומר את הדברים הללו, ממש כאילו כתבת את מה שנמצא אצלי עמוק בפנים. ביטאת את הרגשות האלו כל כך טוב שהצטערתי שלא ניחנתי ביכולת ביטוי כמו שלך ושלא הצלחתי להעלות על הכתב מילים חזקות כמו שלך כשכתבתי את הסיפור שלי.. (מוזמנת לקרוא כמובן סיפור הלידה המפחידה של תמר ) כשסיימתי לקרוא עבר בי גל של צמרמורת והחלטתי שהגיע הזמן שנתחיל לדבר על הדברים הללו! לכן התבשלה בי המחשבה לאסוף סיפורים ולהוציא ספר שלם שיספר על החוויה העוצמתית הזאת מנקודת מבטן של נשים, בלי מחסומים ובלי פרות קדושות.

אני חושבת שהסיפור שלך חשוב ושאפשר ללמוד ממנו המון ובעיקר להזדהות איתו- לא ידעתי איזו הקלה ברוכה באה עם הידיעה שאני לא היחידה שהרגישה כל כך מרומה.
אשמח אם תתני לי רשות לפרסם אותו.

אנא צרי עמי קשר במייל אם הדבר רלוונטי
[email protected]

אני מודה על הדף. עוזר להתמודד גם עם פחדים שלי מכאב הלידה השניה שבפתח.

אני שמחה לקרוא שהדף ממשיך לעזור.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אימלה!...שום דבר!..אני מאמצת!

נורא מעניין אותי, מישהי יודעת אם איך היתה הלידה ילדה שוב מאז?

אני לא ילדתי בבית. ילדתי בבית חולים.
ילדתי בזרוז אחרי התאריך.
לידה ראשונה.
וגם אני לא הייתי מוכנה לכל זה, אבל לאו דוקא לכאב (שממנו כן פחדתי נורא עוד בחודשים שלפני). אני לא הייתי מוכנה לסוג לידה שהיא אחרת ממה שרציתי.
אני קיוויתי ללידה טבעית,אפילו אם היא בבית חולים, רציתי שתהיה בלי אפידורל אבל לכולם אמרתי שאני פתוחה לאפשרות שאולי אחליט כן לקחת בסוף (אבל באמת באמת לא האמנתי במה שאמרתי)
ואז הכל התחיל עקום. התחיל בזרוז, עם המון התערבות,מחוברת כל הזמן למוניטור ולאינפוזיה. התמודדתי עם כאבים איומים (בלידה השניה שלי הבנתי כמה הם היו איומים ושזה בגלל הזרוז, ושבלי זרוז הם היו נסבלים בשבילי). בפתיחה 4 ביקשתי אפידורל כי לא יכולתי יותר. והתחושה החזקה ביותר שאני זוכרת מהלידה ואחריה זה אכזבה עצומה על כך שזה לא קרה כפי שרציתי. בכלל לא הכנתי את עצמי לזה שזה לא יקרה כפי שרציתי. של ייאוש, של חוסר אונים, של פחד מהצוות הרפואי וחוסר אמון בו (הגעתי עם התחושות האלה לגבי הצוות הרפואי עוד לפני הלידה ,דוקא לא נתנו לי להרגיש כך כל כך במשך רוב הזמן).
שעה וחצי בפתיחה מליאה בלי יכולת ללחוץ. מיילדת טובה שיילדה אותי בסוף והיתה פתוחה להציע אפשרויות אחרות מלבד שכיבה על הגב, וכנראה זה עזר. למרות שהיא כיוונה אותי ללחוץ בדיוק בדרך שקראתי שאסור, ואני חסרת אונים לא ידעתי מה לעשות.
סך הכל לידה טובה במונחים של לידה ראשונה ושל הצוות הרפואי,לידה רגילה.
ילדתי בלי תפרים,הכל בסדר,התאוששות פיזית מהירה שלי, אבל הנקה קשה והמון צרחות של התינוקת,המון עייפות שלי. וזה כבר קשור לדף אחר-אבל מרוב שהכנתי את עצמי ללידה,לא הכנתי את עצמי לזה שאהיה משועבדת לתינוקת צווחנית.

הלידה השניה היתה חוויה מתקנת. לידה טבעית, בבית חולים, יחסית מהירה. זמן קצר יחסית של צירים כואבים (בעצם-רק צירי הלחץ באמת כאבו,השאר היו ברמה נסבלת וסבירה) התמודדות נפלאה שלי עם צירים על ידי תנועה ונשימה. התקדמות טובה של הלידה. והגעה לבית חולים יחסית בסוף, מה שנטרל את המגע והפחד שלי מהתערבות הצוות הרפואי.
מרוב שהלידה היתה חלומית בשבילי, והייתי בעננים, שכחתי שיש לי ילדה גדולה יותר שצריך לתת לה תשומת לב ולא רק תינוק חדש.ואז התחילה תקופה קשה אחרת של להיות אמא לשניים.

לפני לידה שלישית. מתחילה לפחד. שתי חוויות-אחת מאוד שלילית,אחת מאוד חיובית (אבל כוללת פחדים מהקושי מהתקופה שאחרי הלידה)
ולא יודעת על איזה חוויה לסמוך, לאיזה חוויה להתייחס.
מזכירה לעצמי שגם הלידה הראשונה בסוף היתה בסדר, שנולדה ילדה בריאה שינקה תקופה והכל בסדר עכשו אחרי הכל. אבל הפחד מהכאבים ושאולי לא אוכל להתמודד, ושאולי יהיו התערבויות או בעיות בלידה. הפחד הזה.

התחלתי לקרוא את הסיפור של איך היתה הלידה וחשבתי, מוזר, לא זכרתי שכתבתי כאן את סיפור הלידה שלי, וגם התאריך לא מתאים (גם המשך הסיפור לא, אבל התחושות זהות להדהים). ואז קראתי את שלושה לילות וחשבתי את אותו הדבר שוב. מדהים.
ועדיין נשארת השאלה איך מעבדים את כל זה לקראת הלידה הבאה - הפחד מהכאב, מחוסר האונים, מהטלטלה, מהדברים שהולכים רחוק מהתכנון...
אשמח לעצות

הדברים שהולכים רחוק מהתכנון...
נגד המציאות הזאת נראה שאין הרבה מה לעשות, לפחות מניסיוני האישי.
אבל להתמודד עם הפחד אני מניחה שאפשר במידת-מה.
נראה לי שכשסיפור הלידה מתרחש בפועל, אין באמת חשש מפני התנהלותו, כי היולדת חיה את הרגע, מתמודדת עם מה שקורה (שוב, מניסיוני).
אם כן, ההתמודדות העיקרית היא עם הציפייה ללידה.
מה שעשיתי בפעם האחרונה היה לדמיין תרחישים חיוביים ועם זאת לנסות להתמסר, להבין שלא הכול תלוי בי. (לא אמרתי שזה קל...)
בפעם שלפניה גם הכנתי לעצמי פתק עם ליקוט של עצות להתמודדות עם כאבי צירים, בהנחה שבזמן הלידה לא אצליח לשלוף את כולן (או בכלל...) מהזיכרון.
ומן הסתם, גם הידיעה שיש לך מלווה שאת סומכת עליו/ ה יכולה לעזור.

ובשורה התחתונה - אני מבינה שאפשר לאחל לך "בשעה טובה"?

@} @} @}

זה חלק מהעניין — שבזמן הלידה הייתי עסוקה בפחד קיומי מהציר הבא, ועד כמה עוד נורא זה יכול להיות אם כל כך כואב עכשיו. ובלידה הבאה (שרק התחלנו את מסע ההריון אליה...) אני חוששת שנתיב המחשבות יהיה — אם בפעם הקודמת עשיתי הכל כולל הכל, יוגה—תזונה—נשימות—ספרים—חדר פרטי טבעי— 36 שעות צירים עד שנכנעתי לאפידורל, ועדיין נגמר בקיסרי,אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.
תודה רבה על האיחולים, נעים לי

, אבל בינתיים אני רק בשלב הבאסה מהבחילות...

אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.
בתור אשת הסיפורים

אולי יועיל לך לקרוא סיפורי לידה טובים (בדגש על לנל"קים, אני מניחה) ואחר כך אפילו לחבר לעצמך סיפור לידה (או כמה) מראש?

אבל בינתיים אני רק בשלב הבאסה מהבחילות...
אויש, שיעבור מהר אל תוך השלב החיוני יותר.

הלכתי לחשוב על ההצעה שלך... (ולאגור חיבוקים מקלי בחילות)

הולכת,
אני מתלבטת מה לומר כי הפחד הוא ענק.
רוצה רק לשתף אותך בחוויה שלי: אחרי לידה טראומטית בכל קנה מידה, בניתוח קיסרי,שבוע 26, ואיבוד התינוק,
ילדתי בלידה רגילה בבית חולים, בחוויה ממש טובה.
אני חושבת שהדגש שלי הוא לא להדיע לבית חולים מוקדם מידי, פשוט להישאר בבית כמה שיותר.

אם את מרגישה שהחוויה שלי יכולה לתת לך כוח/להרגיע, אני אשתדל להעלות את סיפור הלידה שלי לכאן.

בעיקר שולחת לך חיבוק גדול, בנוגע ל
אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.

רק רציתי להגיד שאני מבינה אותך מאוד, מאוד מאוד. @}

קרן שמש -אשמח.
עצם ההבנה שלך מקלה עלי.

(אה!!!!! יופסקו הבחילות הללו לאלתר! די! ניסיתי כל שילוב מזון אפשרי, ג'ינג'רים, שמנים אתריים, טקסי וודו, שמאניזם עם גיגית כביסה, דמיון מודרך וגם לשבת בפינה ולרחם על עצמי. איזה מין מנגנון ביולוגי דפוק זה?)

שליחה על ידי שקטה* » 24 מאי 2017, 23:51

(ניסית קרטיבים? לי עזרו קרטיבים שהכנתי בעצמי ממיץ תפוזים שסחטתי וטחנתי עם בננה ותותים ואחר כך הקפאתי. אפשר גם שילובים אחרים אבל בעיני זה פשוט הכי טעים... אפשר גם רק מיץ תפוזים קפוא. משהו בקרירות של זה עוזר קצת להרגיע את הבחילה. תרגישי טוב)

עזר לי ארטיק — אבל אחרי פחות משעה חזר גל הבחילה באבוהבוה. כל עוד אני ממלאת את עצמי בפחמימות — יש רגיעה זמנית, אבל כמה פחמימות אפשר לטחון. אני מצטמררת למראה הקרקרים...

שליחה על ידי שקטה* » 25 מאי 2017, 00:41

מבינה אותך... בכל זאת, שעה רגיעה זה כבר משהו, לא?:) או שהייתה לך עוד יותר בחילה אחר כך? אני פשוט אכלתי משהו בערך כל שעתיים כי הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי להרגיע קצת את הבחילה. זה היה מין רעב-בחילה מוזר כזה אצלי. והקרטיבים כאמור עזרו. מקווה שיעבור לך בקרוב...

שליחה על ידי שואלת* » 27 מאי 2017, 11:49

תמיד כואב לקרוא נשים שיוצאות מחווית הלידה בתחושות קשות. לא משנה מה הסיבה, אם כי הצוות היה חרא או שהציפיות שלה היו לא ריאליות, או שהלידה באמת הסתבכה או שהתוצאות היו קשות.
לצאת מלידה בתחושה רעה זה מטלטל.

אם לתת את מה שלי עבד - מה שאותי חיבר לרוגע יחסי בלידת תאומים בקיסרי עם רופאה שכבר ידעתי ששמה הולך לפניה בבית חולים כקרה ואנטיפטית - היתה הידיעה שמה שחשוב זה שנצא בריאים. כולנו. זה הכל. זו לא היתה החלטה של רגע. זה מה שליווה אותי כל ההריון - לידה בריאה לכולנו.
אני בטוחה שבחברות שבטיות נשים לא תיכננו חוויית לידה. הן רצו ללדת ומהר. אני בטוחה שגם שם היה לחלקן היה רע לתפארת.

באופן טבעי בעידן של שפע וקידמה אנחנו רוצות שהכל יקרה כמתוכנן. או הרוב, או שלפחות האווירה תהיה סבירה, או שיכבדו את הבקשות שלנו. או שנהיה מרוצות גם בלי לשים אצבע על מה בדיוק.

יכולתי לספר את סיפור הלידה שלי בשני אופנים. בשורה התחתונה, היתה לי לידה מהירה, ללא סיבוכים, עם רופאה קורקטית שידי הזהב שלה מנעו סיבוכים אפשריים. היתה לי מלווה טובה, גם אם חסרת טאקט, הילדים שלי נולדו, האחד רגוע ומתבונן ללא בכי, צחור כמו שתינוקות יוצאים בניתוח קיסרי, והאחר בכה והיה באי נוחות (ונרגע כשנעטף). ראיתי אותם זמן רב אחרי הלידה והם ישנו רוב הזמן, ביקשתי שלא יקלחו אותם וקיבלתי אותם בובים קטנים בריח הגוף של כולנו.

ההתאוששות מהקיסרי היתה מאתגרת. לדעתי עדיין לא התאוששתי. מצד שני, חוויתי במהלך האישפוזים את חוויית הצירים עם כמה מאושפזות, צירים ארוכים כואבים איומים במשך ימים לפעמים, לפעמים עם זירוז וסיבוכים ומצוקה לעוברים כפי שהסתבר לאחר מכן. והודיתי על מזלי הטוב. הקיסרי הוביל אותי לקבל שני ילדים בריאים ללא סיבוכים מיילדותיים. כמה מזל. וזה לא היה ניתוח חרום, הוא היה אמור למנוע מצב חרום.

באותה מידה יכולתי לכתוב אחרת לגמרי. באותם משפטים למעלה יכולתי להוסיף תיאורים של הסניטר שדחף את ראשי למטה בזמן הזריקה, של הרופאה שהתווכחה על כל דבר, של המיילדת שנזפה בי כשביקשתי לדעת מה קורה עם השני שכבר יצא ולא ראיתי אותו הרבה מדי זמן, זה שלא ראיתי את התינוקות מלבד כמה שניות לאחר הניתוח עד לכמה שעות לאחר מכן, שלא הנקתי מיד ובוודאי שלא יכולתי לזוז שבועיים. שעליתי למחלקה בחדר הומה שבדיוק בשניות ההתאוששות אחת הבנות הרימה יד על הרופא (!) וחששתי שיפגעו בי פיזית ממה שקרה שם עד שביקשתי לשכב במסדרון. שאחכ אושפזתי שבוע וחצי מאתגרים במיוחד, ושעד היום כאמור לא התאוששתי לגמרי מהניתוח.

אבל מה, היתה לידה מעולה. כי הייתי רגועה (בלידה עצמה, כי רגע לפני ציחקקתי במתח גדול), והיא היתה מהירה, ונולדו לי שני ילדים מהממים ובריאים. כי לא כאבתי בכלל בניתוח ולא באפידורל, כמה כיף! (לא מאמינה שכאב חייבל חבר אותך לעוצמה, להיפך, העוצמות הרגשיות מעצם הארוע מספיקות גם ככה). ולא יצאתי עם נזקים פיזיים רבים כפי שיכולתי. כי היו יותר אנשי צוות שכיבדו אותי ואת בקשותיי במסגרת המקום והנסיבות מאשר כאלה שלא. כי הרופאה הקורקטית תיקתקה ניתוח שיכל היה בשניות להפוך לארוע חרום.

ומהסיבה הכי פשוטה ששם בדיוק שם פגשתי לראשונה את הילדים שלי וכל השאר ממש כבר לא היה חשוב.

אני חושבת שלפעמים יכול לעזור מראש לצפות לזה שנהיה בריאים ושרוב הצוות יהיה מקצועי. פשוט כמו שזה נשמע. וכי מה רצו פעם אמותינו אם לא את זה? ללדת מהר ובריא.
ואם כבר קרה מה שקרה, לנסות "לכתוב" את הסיפור באופן שימקד את החוויה במקומות הטובים שלה ויש כאלה גם במצבים הכי קיצוניים.

אחת הבנות הרימה יד על הרופא
זה נשמע ממש מפחיד! ציפיתי שלמחלקת יולדות לפחות האלימות לא תגיע.