של בדוי

על קצה המזלג:
גיל: 30+
ילדים: 1
מגורים:פריפריה

מה זאת אהבה?
השאלה הזאת נעשתה רלבנטית לחיים שלי, נעשתה ממש קיומית.
גיליתי שבזוגיות אני מקשה למצוא ולהגדיר אותה, אבל ליצור קשרים חדשים של אהבה קל לי.
זה לא שהקשרים החדשים האלה הם של אהבה כמו בזוגיות, אלו אינן בגידות. הבעיה שלי היא שאני מתקשה למתוח את הגבול בין שני סוגי האהבה, אם יש בכלל כמה סוגים.

יש לי לב גדול, והוא שופע אהבה. לכולם. הרבה פעמים אני רוצה לגעת, לחבק, להעביר חום - אבל מחכה על הסף ולא ממש עושה, כדי שלא יבינו לא נכון, כדי שלא לפרוץ את המרחב האישי, כדי לא לכפות. האהבה המתפרצת הזאת היתה במשך זמן רב תחליף לאהבה עצמית, סלחתי לאחרים ואהבתי את האנושיות שלהם בעוד שאת עצמי ביקרתי ועל עצמי כעסתי.
הכתיבה הזאת עכשיו היא חלק מהבנה שזה מה שעשיתי שכך הייתי, ושאיני רוצה להמשיך ככה. עכשיו, עם האהבה לעצמי, יש לי אפילו יותר אהבה להציע לעולם.

ברוכה הבאה (או ברוך הבא?)
וברכות על דף בית אישי @}

ביחד עם האהבה, גיליתי את היופי שסביבי. את האנשים, את האידאלים שחשבתי שהשארתי מאחור בתקופת תועת הנוער. הכל חוזר ונכנס לחיים בתנופה. הספרים הרומנטיים, הקלישאות שכולנו מכירים אבל "יודעים" שאין דרך ליישב אותן עם החיים.
אז זהו, שבחיים זה כן ככה. בחיים כן צריך לשאוף להרבה ולא לפחד להתאכזב. כן צריך לסמוך על אנשים, ולא צריך לעשות להם תחקיר בטחוני לפני זה. כן צריך להראות את הפגיעות והחולשה, כדי לתת למי שמולי הזמנות לתמוך בי ולחזק אותי.

רציתי חיים משעממים. אני כבר לא רוצה. אני רוצה חיים מעניינים, עולים ויורדים, מלאי אתגר והתמודדות. אני כבר מעבר לפחד של לחטט בעצמי, החלטתי לאהוב מה שאמצא ועכשיו אפשר לסלוח לעצמי ולתקן, להסתכל בעיניים לעצמי בלי למצמץ... העבר מתחיל לחזור אלי. הרבה ממה שהתביישתי לזכור אני מרשה לעצמי להעלות בחזרה, אני מרשה לעצמי להזכר בדברים קשים, בזמנים בהם עשיתי דברים רעים לעצמי, איך אכזבתי את עצמי ואחר כך ניתקתי קשרים עם אנשים כי פחדתי ממה שיחשבו עלי.
בגיל 12 התחייבתי למישהי לעשות לה עבודת הדפסה - אז לרוב האנשים לא היתה גישה למחשב איפה שהייתי. משכתי ומשכתי את העבודה, ולקח לי ממש הרבה זמן לגמור אותה. הקטע הוא שגררתי את זה איתי כל כך הרבה זמן! איך הצלחתי לכזה דבר שטותי להשפיע על החיים שלי כמעט עשרים שנה?!

אעדיף בכל זאת לא לגלות את מיני
אחלה, זה עושה את הסיפורים שלך ליותר מעניינים.
אוהבת את הכתיבה שלך ומוצאת כמה נקודות הזדהות.

רציתי חיים משעממים. אני כבר לא רוצה. אני רוצה חיים מעניינים, עולים ויורדים, מלאי אתגר והתמודדות.
מעניין, אולי תרחיבי.

א ל א ן , שלום!
ארחיב ואתרחב...
גיליתי שהשאיפה לחיים משעממים אצלי נובעת מפחד שלא אוכל להתמודד, מחשש לאבד את מה שיש לי כי משהו אחר יכול להיות רק יותר גרוע, אין סיכוי שיהיה יותר טוב. אבל חיזקתי בעצמי כמה דברים שמאפשרים לי לחשוב אחרת.
ראשית, יש לי את האמונה בעצמי. אדע להפיק את המיטב ממה שיקרה, אדע ליהנות מהחיים, אדע לחוות אותם ולהתרגש. זה לא בהכרח אומר תמיד לשמוח, גם הכאב והעצב משחקים אצלי תפקיד משמעותי וחשוב. אבל זה בשליטה שלי, הם יופיעו במקום שאני הגדרתי, את הגבולות שלהם אני אקבע.
שנית, יש לי תחושה של שליטה בחיים. לא, זה לא אומר להסב קטיושות לעבר בתי השכנים המעצבנים. זה כן אומר לשלוט בעולם שלי, להפעיל אותו עם כל מה שקורה לו מבחוץ, להרחיב עוד ועוד את התחום שנמצא בשליטה שלי ולדחוק את גבולות ההשפעה של העולם החיצוני. אם נדפק לי האוטו, הבגדים מתלכלכים בדרך החוצה, בדיוק סוף החודש ואין איך לשלם למוסך, ואני באיחור נוראי לראיון עבודה - אלו עובדות, שקורות בעולם החיצוני - ואפילו אם היה משהו שיכולתי לעשות קודם לכן כדי להשפיע, עכשיו זה קרה, ואין דרך לשנות את מה שקרה. מכאן מתחילה הבחירה שלי. האם לכעוס על עצמי? האם בכלל לקבל את זה כטרגדיה יוונית, או אולי להסתכל על זה כעל קומדיה, אולי סרט נוסף בסדרה הבלתי נגמרת ומעצבנת של קוסטוריצה ומחקיו? עם הרחבת גבולות הבחירה, אפשר להחליט ולעשות מה שרוצים עם החיים. זוהי בעיני יכולת התמודדות.

ועכשיו, כשיש לי את האמונה ויכולת ההתמודדות והשליטה, אני רוצה שיקרו מה שיותר דברים, כי בעיני הם לא אסונות פוטנציאליים אלא הזדמנויות. ברור שלא כולם לטובה, ברור שלא בהכל אצליח. אבל הדברים יקרו, ואני אגלגל את עצמי לכיוון שבו אני רוצה ממקרה למקרה. חוץ מזה, העולם החיצוני ממשיך לפעול גם בלי קשר לרצון שלי. ההסתכלות היא החשובה: האם הגיד "אני לא רוצה את זה", לעצום עיניי ולרדת לממ"ד בכל פעם שקורה משהו? או אולי להיות בדריכות ועירנות, להבין מה קורה, להישיר מבט אל המציאות ולראות מה יש לי לקחת מכל זה?

חשוב לי שלא ישתמע שיש פה איזו הטפה להסחפות עם הזרם או לאנרכיה בה כל מה שהיה טוב אתמול צריך לשנות. אם יש לי זוגיות טובה, לא אנסה למצוא דרכים לטלטל אותה ולחפש משהו אחר. אם יש לי צאצאים מקסימים, לא אצא בשם הרחבת מגוון ההתנסויות לטיולון בן שנתיים בהודו בלי המשפחה, כי זה משעמם ומוכר להיות הורה. אני רוצה לשמור על פתיחות לחיים, להזדמנויות, למה שקורה סביבי. הפתיחות הזאת, חוסר הפחד, הקלילות שבה אני מנסה להתייחס לזה - הם מה שמאפשרים לי לטעוםמה שאני רוצה מכל הזרם הזה, לשוט איתו קצת לכאן וקצת לכאן כשזה מתאים, ולעמוד ברגליים נטועות בקרקע כשאני רוצה לשמור על משהו.

מוצאת את עצמי קוראת ומזדהה. גם אני בת 30+, את חושבת שזה קשור לגיל שלנו? ההבנה הזאת שחבל לבזבז עוד שנים של חיטוטים נפשיים של גיל ה20 ,ולהתחיל חיים מלאי מיצוי עצמי בלי להפסיד את מה שעבדנו עליו כל כך קשה עד עכשיו? ורגע,רגע אנחנו עוד צעירות אנחנו עוד יכולות הכל (עוד לא הספרה המאיימת 40)

חזרתי לכתוב, כלומר למצוא זמן מול המחשב ו"באופן".
הרבה זמן עבר מאז התפניתי לכתוב לעצמי, בינתיים הספקתי להחזיר את המשפחה לצפון, להתחיל לטוות מחדש את הקשרים עם השכנים שברחו איתנו, ועלו לנו על העצבים בדרך.

התחלתי לעבוד, וזה טוב וקשה. למרות שטוב לי, שהסדר עושה לי טוב, שסוף סוף יש לי סדר יום ומשימות חיצוניות שצריך לעשות כל יום במקום לטבוע בכל הים של העבודה בבית. אבל בד בבד עם העליה על מסלול חיובי, קשה יותר ויותר בבית כי אני מגלה עד כמה המסגרת שמצאנו רחוקה מלהיות מספיקה.

המזל הוא שאין לי בעיה להגיע הביתה אחרי יום ארוך עם המון אנרגיה ורצון לבלות עם כולם, אפילו אם באופן טבעי אחרי כמה שעות מופיעה עייפות פיזית.

החיים בסביבה מעורבת
מעורבת? כן, קצת אנשי באופן ובעיקר מיינסטרימים, כאילו שיש דבר כזה. אבל לעתים קרובות אני רואה שיש לי דעות מובחנות היטב מכל מי שסביבי (לא בבית, כמובן. שם כמוני. אבל בעבודה). אבל הכל תלוי בהשקפה. אפשר לשמוע סיפורי לידה סומרי אוזניים ולהגיב בהקאות בלתי נשלטות, אבל אפשר גם להסתכל באחווה ובלי התנשאות, להבין את חוסר המודעות, הפחדים, העכבות שהביאו נשים לעשות זוועות כאלו לעצמן. מנקודת השקפה כזאת, אפשר לראות את האדם הדומה שמאחורי הסיפור. אז אפשר גם לגשת, לספר, ללמד דברים חדשים. ובכל מקרה, זאת שיטה שחסה על הלב המסכן שלי, שרוצה רק לחיות בשקט ובבטחה, אבל נתקל במתקפות צרכניות פרסומיות זיהומיות ומה לא, רק בגלל שיצאתי מהקונכיה לעבוד.

עם הזמן, מתגלים לי יותר ויותר אנשים עם נטיות של באופן שבכלל אינם יודעים על זה. כשמדברים איתם, מתגלה שאמנם הם עשו קיסרי / גמלו מהנקה בגיל שעתיים / אוכלים ג'יפה מזוקקת או כל דבר אחר, אבל זה בעיר כי רינם רואים את אפשרויות הבחירה שלהם, לא נראה להם ריאלי לחיות כמוני. אז גיליתי שיש לי גם שליחות...

החיים שלי נהדרים, נפלאים, חד פעמיים, משעממים, מעצבנים... אני מנסה כל הזמן להסתכל עליהם במנות קטנות, בקצב של... של החיים, בעצם.
בניגוד לאדם איתו נחלקים החיים שלי, ההעדפה שלי היא להסתכל על עכשיו, היום, מה יקרה עוד כמה דקות או שעות. אלא, כמובן, אם עשיתי משהו נהדר שישפיע עלי לטובה הרבה זמן קדימה - ואז אין כל סיבה לא לטפוח לעצמי על השכם. אבל בדרך כלל, תמיד ארצה לחתוך את האירועים למנות קטנות יותר, להסתכל כל פעם שעה קדימה, לדעת שאת זה אוכל לבלוע בקלות, ולהמשיך הלאה... אנטי פולניות במיטבה.

שלא ישתמע שזה קל, שלא יובן שזה תואם את מה שלימדו אותי, שלא אתפרש (חלילה וחס! אוי ואבוי!) כאילו הכל נוטף דבש... אבל זאת המטרה שלי, הכתיבה עליה מחייבת אותי אליה, מזכירה לי כמה נהדר לחיות ככה. בכל רגע

, נותן הרגשה של

...

וואו...
לחזור ארי כל כך הרבה זמן.
ביליתי בהתמודדות. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, נהדרת ומאתגרת. מה שלא סיפרו לי זה שבקצה תעלת הלידה חיכה לי חדר קר ומלחיץ; מה שהסתרתי מעצמי זה שזאת לא השלולית שלי, זה ים. ולא כל הדגים מתחשבים ונחמדים...
עברה עלי תקופה מתוחה וקשה, היה לי קשה ולא כיף בעבודה. מצד אחד, פתאום הפסקתי להבריק והתחלתי ליפול על "שטויות", שלא באמת היו שטויות - שכחה, דחיינות, לעשות דרים לא עד הסוף, חיפוף לש משימות מורכבות מדי. כל זה הוביל לתחושת כשלון, ללחץ חזק מבחוץ ומבפנים להשאר עוד קצת בכל יום כדי לכפר על אי ההצלחה במאמץ נוסף. נכנסת למצב רוח של מגננה, בלי נכונות להכיר בטעויות וללמוד, עברתי מתחושה של עבודה בצוות, כנות ושיתוף להגנה על עצמי, בלי לספר מה קורה. וזה היה רע.

הטוב בכל הענין - זה הפעל עלי לחץ בלתי רגיל לגלות מה קורה. והנה, מתברר שיש לזה שם: הפרעת קשב, או בצורה הרפואית: AD/HD .

עשיתי נסיון פשוט: קיבלתי מרשם לריטלין. לקחתי עשרה כדורים, כדור ביום.
ושוב: וואו!
איזה שינוי!
יש לי את היכולת להתרכז, להביא דברים לידי גמר, פחת מאוד הצורך להתרוצץ ולקום כל כמה דקות, כל מיני הסחות פחות מפריעות... יש לי עוד המון ללמוד (מחדש?). איך מתמודדים עם ההפרעה, איך מתארגנים, להפנים הרגלים שיעזרו במקומות החלשים... אבל בסוף, זוהי הרגשה נהדרת לגלות שכל התכונות הדפוקות באישיות, שבגיל 32 כבר התרגלתי למחשבה שהן יעלמו רק עם הדמנציה, תלויות במשהו שאפשר לטפל בו, להתמודד איתו, הן בעצם משהו ביולוגי במובן מסוים.
זה נתן לי המון כוח ואנרגיה להתמודד עם הכל, וחשוב להבין שהריטלין פותר לי רק חלק קטן מהבעיות. אבל לא הכל אבוד! עכשיו יש הגדרה, טיפול, תוכנית, המון מידע על אנשים עם אותן הבעיות.

הכתיבה שלי הי מצב של פרצי רוח, מופיעים ונעלמים. כשהם מופיעים, זה תמיד בזמן לא מתאים. אם קמתי בשעה כזאת זה בטח בשביל להספיק ולהתארגן ולא בשביל לכתוב... אז תמיד אין זמן, רוצה לכתוב הרבה ובסוף יוצאת תמצית, וצה להאריך ואין זמן, ואבסוף אין ברירה - הכתיבה נקטעת, וזהו, הולכים להמשך החיים בתקווה שאי מי קרא ויענה.

עוד חמש דקות גנובות, בדרך מהטיול עם החיות למקלחת של הבוקר.
היום יהיה יפה, מוצלח, רב אפשרויות... מן הרגשה שכזאת שמחכה בסלון, אחרי שיוצאים מהמיטה נפגשים בה ויודעים שיהיה יום טוב.

שמתי לב שכשמיקמתי את העיות לשי במוקד, כשהפסקתי לפחד להסתכל עליהן, הן נראות יותר נשלטות, יותר קטנות. אבל אולי עצם זה שאנחנו מסתכלים בעיניים (אני והבעיות) כבר אומר שהתגברתי על לא מעט?
בכל מקרה, עכשיו נראה שהריטלין, עם כל השפעתו המשמעותית, מטפל בחלק הוא קטן. יש עוד הרבה מה לעשות מעבר לזה - ואני מקווה מאוד שאמצא לו תחליף. מפחיד אותי לקחת כזאת תרופה, ועוד כל יום... כבר מזמן לא לקחתי אף כדור לפה.
אבל בינתיים אני לא אוותר על הריטלין, אהנה ממנו ואחפש דרכים נוספות, רק שקודם אצבור קצת נסיון איתו, אדע למה להשוות טיפולים אחרים - וגם אספיק קצת להסתדר ולהתארגן. זוהי מתנה בעטיפה אכזרית.