איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל

_כמו נור, אני תוהה לפעמים וחוששת לפעמים לאן הילדים יקחו אותנו
אני מפחדת מהתמסרות טוטאלית שלי אל המשימה, ואולי דווקא לא אתמסר כמו שאני חושבת_
בעלי שמח מאוד שאני כה מסורה לטיפול בצאצאים שלו... וגם הוא בעצמו מאוד מאוד מסור למשימה. הוא תמיד אומר שכרגע הזוגיות שלנו מתבטאת בעשיה משותפת: גידול הגוזלים בקן, ושהזוגיות בהחלט מתחזקת דרך כך.
אני יודעת שמהמקום בו את נמצאת קשה לדמיין שיהיה משהו שיהיה לך יותר חשוב מלחבק ולנשק את בנזוגך, גם אני לא האמנתי, אבל בשניה שנהייתי אמא פתאום נהיה הרבה יותר חשוב קודם כל להפנות את האנרגיה הזאת לצאצא. העניין הוא שזה בסדר וכך ראוי שיהיה וזה לא דבר רע! תם עידן ירח הדבש ומחיל עידן המשפחה והוא נותף דבש לא פחות. אמנם קשה מאוד, אבל מתוק!

ובלי שום קשר:
בי המחשבה על ילדים עוררה המון אנטגוניזם, עד שקראתי את "עקרון הרצף" ואז הבנתי למה ומאיפה זה בא. הספר עשה לי מהפך בצורת המחשבה על גידול ילדים והתחלתי לרצות להיות אמא, כמו שבשמת אומרת. אני חושבת שהספר כיוון אותי לאמהות של עשיה מתוך שמחה, מתוך הבנה שדברים שאני מעניקה ממש דרושים ליצור הרך כדי למלא את כל צרכיו ולכן אני מספקת אותם בשמחה, על אף הקשיים. ההורות הבלתי אמצעית (כלומר כל החפצים "הדרושים" לגידול ילדים: מוצצים בקבוקים חיתולים וכו') הוביל לקשר בלתי אמצעי עם התינוקות שלי שגורם לי לאושר גדול. שוב, לא בסתירה לקושי הגדול שאכן קיים. כמו שנאמר פה באתר כבר המון פעמים, קושי הוא לא בהכרח סבל. אני מרגישה שהקושי הזה מספק לי אפשרות להתפתחות, למודעות, להשתפר כבן אדם.

<בלת"ק>

שאלה לגבי הדרך ה"באופנית" ו"להקשיב לתינוק". מצד אחד, אני רואה כאן הרבה ביקורת על הנסיון לחנך ילדים ולעצב אותם בצורה המתאימה לחברה. מצד שני, אני שומעת הרבה תלונות על שיטת החינוך החדשה, שמעמידה את הילד במרכז וגורמת לו לחשוב שהכל נסוב סביבו. אני מבולבלת. אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה... מה היו הרשמים שלכן בנוגע לסוגיה הזאת?

תשמעי, יש הבדל אטומי בין להיות קשובה לילד כאינדיווידואל, לבין לא להיות קשובה אליו כיצור חברתי שתלוי בחברה, רוצה חברה וזקוק לקהילה וליכולת לחיות בקהילה.
אני קשובה מאוד לילד שלי, בן שנה וחצי, ונענית לצרכיו - עד כמה שאני יכולה.
כשהוא היה תינוק, כל הצרכים שלו בתכלס היו "אגואיסטיים". הוא היה צריך שיטפלו בו, שיתנו לו, וזהו בערך. הקשר המשמעותי היחיד שלו היה עם אנשים שמחוייבים לו מראש (אני ואבא שלו) וששבויים בקסמו כיוצא חלצינו.
אבל מאז שהוא התחיל את המעבר מינקות לילדות, מאז שהוא מנהל מגעים יותר ויותר מורכבים עם הזולת (כולל אני ואבא שלו), אחד הצרכים הבסיסיים שלו, כמו שאני רואה את זה, זה להבין את הזולת ולדעת איך להתנהג אתו.
(זה כולל גם חפצים)
אז במשך כמה חודשים, המילה הכי דומיננטית שהייתי אומרת לו היא: "בעדינות".
בעדינות, לא להכניס אצבע לאף של מישהו אחר. בעדינות, לא לצבוט בטעות את הכלב. בעדינות, כדי שהצמח לא ייתלש מהעציץ. בעדינות כשקופצים על אמא. בעדינות עם כלי הזכוכית והחרסינה. בעדינות עם הגיטרה של אבא. בעדינות, בעדינות, בעדינות מבוקר עד ערב.
בינתיים זה עובד

. הוא באמת למד להיות עדין, בהרבה מצבים. ואני כבר פחות צריכה להגיד.
(הגיטרה היתה טריגר מצוין, כי אתה הוא אשכרה קיבל פידבק מיידי ומשמעותי. היה עדין => הפיק צליל יפה)
וזה לא סותר היענות שלי לצרכיו "האגואיסטיים". הוא מקבל אוכל, פינוק, חום, אהבה, ציצי, השתוללויות, אבא, אמא, המון גמישות בלוח הזמנים, המון היענות לסתם דברים שהוא רוצה - כשאני יכולה להיענות להם וכשזה גורם גם לי הנאה ולא מונע ממני למלא את חובותי לאבא שלו, לעצמי ולמשק הבית - ויחד עם זה הוא מקבל המון "שיעורים" באיך להתנהג.

<תשמעי סיפור:>
פעם אחת, הרבה לפני שהוא התחיל לדבר, הוא רצה שאני ארים אותו למתג כדי לכבות את האור. זה היה בתקופת אובססיית המתגים שלו. אז הוא עשה מין טון כזה "אעעעהההה!!" תובעני להפליא, עם הצבעה על המתג. ופתאום הטון הזה עבר לי איזה גבול, ואמרתי לו: באמת, דניאל!! איפה הנימוסים שלך?? תגיד: (עוברת לטון מנומס נחמד במופגן) "אמא, אפשר בבקשה להרים אותי להדליק את האור?"
הוא שתק לרגע או שניים, ואז אמר: "אהה אההההה אהה?", בחיקוי מרשים ביותר של הטון המנומס האמור.
ואני פשוט זרחתי. אמרתי לו: "בטח שאפשר להדליק את האור!!!!!" והרמתי אותו בשמחה שידליק ויכבה אותו, מצידי שבע-עשרה פעמים ברצף.
אחר כך מתתי מצחוק על איך פתאום מצאתי את עצמי מלמדת נימוסים תינוק שעדיין לא התחיל לדבר.
אבל עובדה. שיעור בנימוסים זה מה ששנינו היינו צריכים באותו רגע. הוא - כדי ללמוד, ואני, כדי לצמצם מופעים של התנהגות לא קונסטרוקטיבית הרבה לפני שהיא מהווה מטרד. כי יותר נעים לחיות ככה עם בני אדם.

(עכשיו כשאני חושבת על זה, כמעט כל פעם שהוא רוצה משהו, הוא אומר "אהה?" בטון עדין כזה, ובאינטונציה של שאלה. אז כנראה שהשעור הזה נלמד והופנם עמוק...)

ותשמעי עוד משהו: קריאה מדוקדקת ב"עקרון הרצף" (הספר) תראה לך אינסםפור התייחסות לילד כיצור חברתי, ולדרכים שבהם אפשר וצריך לאפשר לו ולעזור לו לקחת חלק ולהשתלב בחברה.
יש שם המון טקסט על שיתוף הילד בחיי המבוגרים.
ויש המון דרכים ריאליות, מעשיות וגם (לדעתי) "באופניות" ליישם את זה אצלנו, כאן ועכשיו.
אז כשהוא היה פיצי הייתי נושאת אותו במנשא בעודי מכינה לי אוכל, גם כי הוא רצה להיות עלי, אבל גם כדי שהוא יראה איך חותכים ירקות לסלט.
והייתי מבשלת אתו במנשא, ועל הדרך מביימת כוויה מהכיריים - לפחות פעם בשבועיים! - כולל קפיצה אחורה בנאקות כאב, וכולל התנשפויות "אוי, כואב, זה חם נורא", וכולל עלייה בקצב פעימות הלב (הצלחתי לשכנע אפילו את עצמי שזה כאב

). שילמד שכיריים זה אזור סכנה.
ומרגע שהוא רכש עמידה יציבה והבנה של גובה - התחלתי להעמיד אותו על כסא ליד השיש, שיראה מה אני עושה.
אז התחלתי קצת מוקדם מדי, נו שוין, מה שגרר תאונת נפילה מהכסא והמתנה של כמה חודשים לפני הניסיון השני, אבל תאונה שניה לא היתה. ולעומת זאת הבנאדם משתתף בפועל בהכנת האוכל (אני חותכת, הוא שם את החתיכות בקערה. או אני מקלפת, והוא שם את הקליפות בפח). והיום הוא אשכרה עזר, ממש עזר לי לשטוף כלים. אני מסבנת ושוטפת - הוא שם אותם על המייבש. ושימי נא לב, הוא שם את הקעריות והכוסות הפוך. באופן עקבי. וידע מתי יש כבר הרבה כלים על הקומה השניה של המייבש ושעדיף לנצל את השטח הפנוי בקומה התחתונה שלו.
בגיל שנה וחצי!!
ונהנה מכל רגע.
אז יש לו את המגבלות שלו, הוא מבין מצוין את ה"מה" וה"איפה", אבל ה"איך" עדיין די מוגבל, וה"למה" טמון ברובו בעתיד. הוא יודע שהמקום של הכלים במייבש כי שם אני מניחה אותם. למה אני מניחה חלק מהכלים שם וחלק בכיור? נאדה. אין לו עוד אבחנה בין מלוכלך ונקי. מצידו, הוא ישים במייבש כל כלי שהוא מצליח לדוג מהכיור, כולל את הקערית המרוחה בטחינה. בסדר. בשביל זה אני לידו

לידלוף כתבה איפשהו בספר שלה על ילדים ש"תורמים לכוח העבודה המשפחתי החל מגיל ארבע". כשקראתי את זה חשבתי שזה מופרך. עכשיו אני יודעת שזה אמיתי לחלוטין.

אני לא רוצה לגדל סוציומטים שחושבים שהכל מרוכז רק בהם, ומצד שני אני מתקשה לחשוב איך אני, האינדיווידואליסטית, אצליח להחדיר בילד משמעת. סביר להניח שאתן לו ללכת לישון מתי שהוא רוצה

אה, זה קל. פשוט תעשי את ההבחנה בין התחומים שהם עניינו הפרטי של הילד, לבין התחום שבינו לבין הזולת.

מתי הוא הולך לישון - זה עניינו הפרטי. כאמא, אין לך זכות אמיתית לכפות עליו שעת שינה אחרת.
מה הוא עושה בזמן שהוא לא הולך לישון אבל אנשים אחרים כן, כולל פרמטרים של צעקות, משחק בצעצועים רועשים וריצות בבית - זה כבר בינו לבין הזולת, וכאמא שלו יהיה לך הרבה מאוד מה להגיד בעניין.
ומחובתך יהיה להגיד את זה.

או למשל חיטוט באף: כשהוא לבד, זה עניינו הפרטי. כשהוא בציבור זה בינו לבין הציבור.

הבעיה בתרבותנו הדפוקה, שאנחנו מאפשרים לילדים יותר מדי חופש בתחום שבינם לבין הזולת, אבל פחות מדי חופש בתחומים שהם עניינם הפרטי. ואז אנשי X זועקים גוועלד על זה שהילד חסר חינוך וחסר גבולות, בשעה שאנשי Y מזילים דמעה על אותו ילד עצמו, ואיך שהוא נדרס ונרמס.
זה לא סותר

. זה רק ערבוב מושגים וערבוב תחומים. שלנו.

עכשיו, זה לא שאני מצפה ממנו שירחץ כלים. חלילה. אם הוא ירצה ללכת לשחק בסלון, הוא יילך לסלון. זה פשוט היה הפתרון שלי לילד שעומד מתחתי ומושך לי במכנסיים ומתחנן שאני ארים אותו כדי שהוא יראה מה קורה. אם לא הייתי משתפת אותו במעשי, הוא היה משגע לי את השכל.
_{זה גם לא שהוא תמיד עוזר לי. לפעמים אין לי כוח לשלב אותו בפועל, אז אני נותנת לו את המסחטה עם החצי-לימון הסחוט. או לכרסם אפונה קפואה מהשקית. או ספר שלו. כל דבר שהוא יכול להתקשקש אתו.}

(יש הרבה הורים שמתלוננים שהילד "לא יודע להעסיק את עצמו" ו"רק רוצה תשומת לב", ואז הם לא יכולים לעשות שום דבר. אז הם מוצאים כל מיני צעצועים וסרטי די.וי.די. שכן ישכנעו אותו "להעסיק את עצמו". אבל אולי מה שהילד רצה זה לא "תשומת לב" פר סה, אלא התחלקות בעשייה משמעותית?)
(האמא האחרונה שאמרה לי את זה, לא העזה לשים את הילד שלה על הכסא במטבח, כי שמא הוא ייפול. אני מעדיפה שייפול פעם אחת, שייחתך שלוש פעמים ושישבור כמה צלחות, מאשר להנציח את מידור הילד מהחיים המבוגרים, והפיכתו לעול שיש להעסיק. בינתיים הוא לא נחתך, ומי שהצליח לשבור את שתי הצלחות הכי פופולריות שלנו זה אני ואבא שלו)

תמרוש רוש

אמן ואמן. על כל מה שכתבת.
גם אני הייתי (ועדיין) אומרת לו על כל דבר בעדינות. אנשים היו נדהמים כשהוא היה בן שנה וליטף כלבים וחתולים בעדינות כזו!...

בינתיים הוא לא נחתך, ומי שהצליח לשבור את שתי הצלחות הכי פופולריות שלנו זה אני ואבא שלו)
כנ"ל.
אני תמיד אומרת לכל מי שרוצה לשמוע שהילד החזיק סכין בכל יום מהחיים שלו מגיל 8 חודשים, ולא חתך את עצמו פעם אחת.
<זה קצת יותר מתאים לדפים של עיקרון הרצף, אבל הייתי חייבת להגיב...>

תמרוש רוש
תודה
__

(יש הרבה הורים שמתלוננים שהילד "לא יודע להעסיק את עצמו" ו"רק רוצה תשומת לב", ואז הם לא יכולים לעשות שום דבר. אז הם מוצאים כל מיני צעצועים וסרטי די.וי.די. שכן ישכנעו אותו "להעסיק את עצמו". אבל אולי מה שהילד רצה זה לא "תשומת לב" פר סה, אלא התחלקות בעשייה משמעותית?)
אני חושבת שיש ילדים שלומדים מהציפיות כלפיהם שהם אמורים רק לשחק "סתם" (בלי המשחק שהוא שיתוף בענייני המבוגרים) ולאחר זמן מה של למידה כזו והתרגלות לצורת משחק כזו, זה מה שהם דורשים. אז באמת ילד כזה, שבגיל 4-5-6 כבר אין לו מושג שהיה בעצם יכול לעזור בחיתוך הסלט, ידרוש כל הזמן תשומת לב ממורכזת.

כאשר הורה מסוגל לקבל את ילדו כפי שהוא, להתבונן בו צומח וגדל ולתמוך בדרכו האישית במקומות שבהם הילד עצמו מבקש תמיכה, ההורה משוחרר ליהנות מהקשר עם ילדו ולחוש סיפוק מהדרך בה הוא מנהל את החיים המשפחתיים.

כמה יפה כתבת!!!

תמרוש רוש, נפלא!
אפשר עוד קצת טיפים? הוא עומד על כסא גבוה או שרפרף?
אצלי הוא יושב לפעמים על השיש אבל רק רוצה להתיז מהברז ולא לנגב או לשים במקום...
ואז אני לא שוטפת כלים, וגם נרטבת.

ואיך מנקים איתו?
אני מטאטאה, והוא עם המטאטא הקטן שלו בא והופך לי הכל, או שמנקה קצת ועוזב אותו באמצע הסלון.

שיתוף ילדים בעבודות הבית

איך מנקים בחינוך הביתי

תודה.

_פשר עוד קצת טיפים? הוא עומד על כסא גבוה או שרפרף?
אצלי הוא יושב לפעמים על השיש אבל רק רוצה להתיז מהברז ולא לנגב או לשים במקום...
ואז אני לא שוטפת כלים, וגם נרטבת._

הוא עומד על כסא רגיל שברגילים.
תראי, זה עניין של אופי ומזג, וזה גם עניין עדין... מהתיאור שלי היית חושבת שזה מה שאמור להיות, מין אידיליה כזאת שרק אם תעשי את הדבר הנכון, כל הילדים יתחילו לרחוץ כלים עם ההורים שלהם החל מגיל שנה. ולא הייתי רוצה לעורר רושם כזה. אצלנו, זה מה שקרה. התפתח. די מעצמו. בלי הכוונה מראש. למה זה קרה? בגלל שילוב של דברים:

א. הילד שלי אוהב לשים דברים במקום, ולברר לעצמו מה המקום של כל מיני דברים. נשבעת לך שזו לא אני שהתחלתי עם זה... דוגמה? פעם, בסביבות גיל שנה, הוא ישב ואכל, ונתתי לו חתיכת עוף קר מקופסת פלסטיק שהוצאתי מהמקרר. אז הוא אכל אותה, ואז הוא רצה משהו. לא ידעתי מה. מים? לא. עגבניה? לא. לצאת מהכסא? לא. אוכל אחר? לא, לא לא. בסוף, די במקרה, הבאתי לו את הקופסה של העוף, והוא לקח את פיסת העוף החצי-אכולה שהוא לא רצה לגמור, והניח אותה בזהירות ובכוונה בחזרה בתוך הקופסה.

אז זה הבן שלי. אוהב לשים דברים בתוך דברים, להעביר דברים מקערה לקערה, להשוות גדלים של מכסים וסירים, לסווג מיקומים ושייכויות. רוב הארוחות צריך שתהיה על השולחן קערית נוספת בשביל כל השאריות שהוא לא רוצה, כי הוא לא אוהב לשים את השאריות על הצלחת עם הדברים שהוא כן רוצה. מין ילד שכזה....

ב. ואני - לא כיוונתי אותו לגישה כזאת, אבל אני בהחלט מנצלת את קו האופי שלו, או אפשר להגיד מתחשבת בו. הבנתי שהדרך הכי נעימה לשנינו להיות במטבח היא שאני אתן לו דברים ואגיד לו לשים אותם במקום מסוים. כי זה מה שהוא אוהב. אז במקום לחתוך איזה ירק, להערים את החתיכות על קרש החיתוך ובסוף לשפוך הכל ישר למחבת, אני מארגנת קערה ליד קרש החיתוך, וכל חתיכה שחתכתי - זוטון מעביר לקערה האמורה. ושנינו יוצאים מבסוטים.
אם זה היה ילד אחר בכלל, עם נטיות אחרות, הייתי מוצאת לו "משימות" אחרות למלא ועיסוקים אחרים לעסוק בהם. או שהייתי משנה את אופן רחיצת הכלים או הכנת האוכל שלי כך שגם הוא יוכל להשתלב בו - באופן שחביב עליו ושמתאים לנטיות שלו.
(לפעמים זה דורש זמן, למצוא את הדרך הזאת. איך אפשר לשלב רחיצת כלים עם השפרצת מים מהברז בלי לבאס את אמא? צריך לנסות, לתהות, לאלתר, לנסות דבר אחר ולראות מה קורה)

_אם זה היה ילד אחר בכלל, עם נטיות אחרות, הייתי מוצאת לו "משימות" אחרות למלא ועיסוקים אחרים לעסוק בהם. או שהייתי משנה את אופן רחיצת הכלים או הכנת האוכל שלי כך שגם הוא יוכל להשתלב בו - באופן שחביב עליו ושמתאים לנטיות שלו.
(לפעמים זה דורש זמן, למצוא את הדרך הזאת. איך אפשר לשלב רחיצת כלים עם השפרצת מים מהברז בלי לבאס את אמא? צריך לנסות, לתהות, לאלתר, לנסות דבר אחר ולראות מה קורה)_
הנה, אני אמא לילדה עם נטיות אחרות...
לשים דברים במקום? לא יקום ולא יהיה.
אני מוצאת לה תעסוקות שמתאימות לה.
היום, בגיל שלוש, הלהיט זה "עוגת קצף":
אני שוטפת כלים והיא עומדת לידי עם קערה שמילאתי בה מים ועשיתי קצף עם קצת סבון.
היא משחקת בקצף, טובלת בו סכום להנאתה ומושיטה לי "פרוסות" של "עוגת קצף".
מדי פעם נהנית לגרוף מים עם המגב הקטנצ'יק וכו', מפה לשם גמרתי עם הכלים בלי ניג'וסים.
לעזור לי לסדר?! I don't think so!

כן, נראה לי שהילד שלי שייך לסוג השני..........

בינתיים הוא מאוד אוהב ללכת לזרוק דברים לפח. הכל. גם מה שלא צריך לזרוק.

תודה, כל העצות האלה עוזרות לי.

בינתיים הוא מאוד אוהב ללכת לזרוק דברים לפח. הכל. גם מה שלא צריך לזרוק.
יופי. אז תני לו לזרוק כל דבר שאת רוצה לזרוק בעצמך. שיעבור דרכו.
ו"בתמורה" - כשהוא רוצה לזרוק משהו אחר - לא לתת. זה לא מתאים לפח.
הילד שלי לפעמים מצליח לקחת לי מהיד ולזרוק לאסלה את נייר הטואלט שניגבתי אתו פיפי....

>אפשר לענות לשאלה המקורית שלי שקראתי ממש ביסודיות את הכל?:-D <

רק רציתי לספר, שגם אני התרשמתי ככה לפני הלידה, שסים לילדים כאל עול
ודוקא אחרי הלידה, גם אנשים מהעבודה וגם זרים מוחלטים כל הזמן אומרים לי: נורא כיף נכון? או: איזה כיף לך! או : תהני!
ממש הפתיע אותי לגלות כמה שאנשים ובעיקר נשים מקנאות ומתגעגעות לתקופת הינקות של הקטנים הפשושים האלה...

תמרוש-רוש נשמע נורא כיף לרחוץ כלים ביחד!

במקרה נזכרתי בדף הזה, אז הלכתי לבדוק אותו.

מצחיק. הייתי בטוחה אז שהולכים ליפול עליי תינוקות משום מקום. עברו כבר יותר משמונה חודשים מאז שפתחתי את הדף. אני עדיין לא בהריון. יש בעיות + טיפולים + כיף חיים.

ועכשיו, פתאום, אני אומרת לעצמי: "יאללה, תביאו לילות ללא שינה וחיתולים! מלוא החופן! רק שאכנס להריון לעזאזל".

בהצלחה @}

תודה!

למרות שאני ממש לא טיפוס כזה, אני לפעמים מרגישה כאילו "הגורל" מתנקם בי. דווקא אני, שמעולם לא הייתי אימהית במיוחד ותמיד היו לי חששות מאובדן העצמאות שלי. דווקא אני - לא מצליחה להיכנס להריון.

"יאללה, תביאו לילות ללא שינה וחיתולים! מלוא החופן! רק שאכנס להריון לעזאזל".
בידיוק, הכל מתגמד מול החיים עצמם...
שיהיה המון בהצלחה!

דווקא אני, שמעולם לא הייתי אימהית במיוחד ותמיד היו לי חששות מאובדן העצמאות שלי. דווקא אני - לא מצליחה להיכנס להריון.
אני בדיוק ההיפך ממך- מאז שהייתי ילדה רציתי להביא ילדים... ועדיין היו לי בעיות להיכנס להריון הראשון. המחשבות האלו לא עוזרות להוריד מתח

אם זה מנחם אותך, אחרי שנה קשה והריון אחד שנגמר בשבוע 8, נכנסתי שוב להריון והיום אני אמא ל-3 ילדים

זה יבוא, צריך רק להחזיק את הראש מעל למים בתקופה הלא- פשוטה שאת עוברת, תחזקי את עצמך, תפנקי את עצמך כמה שאפשר כרגע, אנחנו עוקבות כאן ומחזיקות לך אצבעות והלוואי שתיכנסי בקרוב לעדכן בבשורות טובות @}

@} מחזקת את ידייך... אני אף פעם לא יודעת מה לכתוב/להגיד לנשים שקשה להן. כל אחת שואבת ניחומים ממשהו אחר.
לנו לקח 9 חודשים בערך להיכנס להיריון. אני מבינה כמה קשה ההרגשה הזאת כאילו זה אף פעם לא ייקרה. אבל אני מעזה לומר, שעם כל החידושים הטכנולוגיים של היום, שזה יקרה גם יקרה.

תודה לכם.

אני לגמרי מבינה את ההרגשה הזאת, כאילו שזה לא יקרה אף פעם. ככה אני בדיוק מרגישה. "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ"?

שליחה על ידי מזדהה* » 11 מרץ 2010, 20:09

נור ג'יהאן , שלום ,
אבל אני מעזה לומר, שעם כל החידושים הטכנולוגיים של היום, שזה יקרה גם יקר

ואני מעזה לומר לך שעדיין לא מיצית את הדרכים הטבעיות

וכדאי לך לפני שממלאים אותך בהורמונים לעבוד עם מדריכה מ ד ה י מ ה שאני מכירה . חמוטל איזקס .
היא דולה , היא ישראלית , חיה באנגליה . היא מדריכה נשים טלפונית ובהתכתבות . יש לה הצלחות גם עם הריון וגם עם קביעת מין העובר , מדהימה . כבר אמרתי ?

מה שנחמד באתר הזה הוא העובדה שדפים לא נעלמים אף פעם (אלא אם גורמים להם להיעלם). וכך, אפשר לחזור אליהם בכל מיני תקופות בחיים וללמוד בכל פעם משהו חדש. המשפט האחרון שכתבתי כאן היה "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ?". אבל זה קרה דווקא במרץ. אני עוד מעט בשבוע 36...

אז קראתי שוב כל תגובה ותגובה. מוזר, אני רגע לפני סוף המסלול, אכולת חרדות מאי פעם, תוהה לגבי החוויות החדשות שעוד מעט ייפתחו בפניי, אבל משום מה אני מרגישה פחות אבודה ממה שהרגשתי לפני יותר משנה, כשפתחתי את הדף. יש לי יותר ביטחון בעצמי ובדרך שאסלול לדור ההמשך. נכון, יהיו מלא קשיים, אבל אני מקבלת אותם בחיבוק.

(מעניין - קיבלתי משפט "כשאת לא יכולה יותר, אל תכילי")

וואו, בהצלחה!

המשפט האחרון שכתבתי כאן היה "אם זה לא קרה מאז מאי שעבר, למה שזה יקרה עכשיו, במרץ?". אבל זה קרה דווקא במרץ. אני עוד מעט בשבוע 36...

מדהים ומחמם את הלב לשמוע. שיהיה במזל! @}

ואוו !!! הרבה בריאות אושר ושמחה שיהיהו לך ולכם !

אני מציעה לך לצפות כל ערב אחרי השעה 20:00 בערוץ הופ, יש שם תוכניות רבות ונפלאות שמלמדות כיצד להבין את התינוק, כיצד לטפל בו. תלמדי את שפת התינוקות דונסטון בייבי וכך תדעי מדוע התינוק בוכה, האם הוא עיף, רעב או שיש לו גזים. תכנסי להורות בסבבה וברוגע ואין שום סיבה שיהיה קשה. אני גם ממליצה לישון עם התינוק ולהניק אותו בלילה בשכיבה וכך יהיו לך המון שעות שינה ולא תרגישי עיפה כלל. לפני הלידה תלמדי על הנקה וכיצד יש לטפל בשד כאשר הוא גדוש וכואב וקחי בחשבון שלוקח המון זמן עד שההנקה מסתדרת (אפילו חודשיים וחצי)
ואני מאמינה שככל שאדם רואה שחורות כך המציאות בסופו של דבר היא יותר ורודה.
הורות לאנשים מסויימים היא עינוי יום יומי ולאנשים אחרים זה תענוג אין סופי.
בשבילי זה תענוג ואני לא מרגישה שהשתנו לי החיים - הם רק ממשיכים וזה כל כך מרתק להסתכל עליהם גדלים ומתפתחים. לשמוע מילמולים של תינוק לעצמו זה כמו לשמוע פעמונים וכל חיוך זה חלום וכל שלב בהתפתחות כמו הרגע שבו הם אשכרה שרים במילמולים זה פשוט הורס.
קחי את זה רגוע והתינוק יחוש רגוע ואם תביני מדוע הוא בוכה זה יקל עליו ועליך ויהיה לך רק טוב.
ולסיום אצטט מהשיר ואת יכולה להצטרף: ילדייים זה שמחה!!!! ילדים זה ברכה!!!!
לא כתבו את זה סתם

ממרום שלושה חודשים של הורות, הגיע הזמן לבדוק האם נבואות הזעם שלי אכן התגשמו.

הילד יהרוס לי את הזוגיות,
ממש לא. להיפך. אנחנו יותר סובלניים וקשובים זה לזה.

ימנע מאיתנו סקס
מודה. האמת שאני לגמרי לא בסטייט אוף מיינד של סקס.

לא יתן לנו לישון בלילה
מאז שגיליתי שאפשר להניק בשכיבה, אני דווקא ישנה סביר למדי בלילות.

יגרום לי לגודש בחזה (אם אחליט להניק)
המממ... היה לי גודש רק פעמיים בערך. הנקתי הרבה וזה עבר. אגב, בהתחלה ממש שנאתי להניק, אבל ככל שעובר הזמן זה נעשה בהרבה יותר קל ובהחלט עונה להגדרה של "כיף". אין כמו לראות תינוק מסטול מחלב.

או יגרום לי להיות אמא רעה (אם אתן לו פורמולה)
נתתי גם פורמולה בהתחלה, כי לקח לגוף שלי זמן לייצר חלב. הרגשתי אמא רעה. זה עבר.

החופשים הגדולים יהיו סיוט בלתי נסבל כי הילדים יתהלכו כל היום בבית ויזעקו "משעמם לי משעמם לי"
היא עדיין לא הולכת או מדברת, אבל מדי פעם זועקת "משעמם לי משעמם לי" בדרכה. לפעמים זה באמת מתסכל.

אני אצטרך לצפות במשך אינספור פעמים בתוכניות טלוויזיה נחותות במיוחד
לא יודעת למה כתבתי את המשפט הזה בזמנו. אין לנו בכלל טלוויזיה.

לא יהיו לנו חיים חברתיים
אכן אין לנו, אבל לא בגלל הילדה.

כל מה שיעניין אותי זה הפרשות, מה שיהפוך אותי מאדם משכיל לד"ר קקי
זה לא כל כך מעניין.

אני אראה מוזנחת כמו האמא בקריקטורות של דניאלה לונדון דקל (לא שעכשיו אני שיא הטיפוח)
מודה באשמה: בגדי ההריון גדולים מדי, בגדי טרום-ההריון קטנים עדיין ואין לי כוח לשופינג. בתום הדיאטה, אולי. לקוסמטיקאית דווקא הלכתי.

בעלי יפלרטט עם בלונדיניות צעירות וחטובות במשרדו (או מתכנתים רוסים, במקרה הספציפי שלו)
הוא לא פלרטטן ובכלל לא בקטע של בלונדיניות. או מתכנתים רוסים.

אני רק אשווע לימים בהם הייתי רווקה צעירה ופוחזת, מקפצת ממסיבה למסיבה ושותה אלכוהול בכמויות מסחריות
אני מודה ומתוודה שממש בא לי פיינט עסיסי של בירה בלגית משובחת, מלווה בסיגריה או שתיים.... המממ.

אז כן, אין לי חיים - את החיים הקודמים שהיו לי. אבל יש לי חיים אחרים. לא תמיד קל, אבל בהחלט לא סבל!

איזה מתוקה את... כיף להתעדכן

מדליק! באמת עניין אותי לדעת מה תגידי כשכבר תהיי אמא..

תעדכני אותנו עוד כמה זמן שוב, טוב?!

איזה כיף לקרוא אותך - תמשיכי לעדכן (-:

אכן כיף לשמוע.

תודה רבה לכן!

והרי שאלה: אני קוראת די הרבה ב"באופן", אבל גם קוראת פורומים מיינסטרימיים יותר (מישהו אמר תפוז ולא קיבל?). איכשהו אני מקבלת את הרושם שהילדים של התפוזיות (וסליחה על ההכללה הפושעת) אולי יותר ממושטרים ומתוקתקים, אבל גם יותר מעניקים מרווח נשימה. רבות מהאמהות הללו משקיעות זמן רב בארגון סדר יום, לימוד הילד להירדם בעצמו, ענייני טעימות, תרגילי התפתחות וכיוצא בזה. וכך יוצא שהילדים שלהם הולכים לישון במיטתם שמחים ועולצים (טוב, אולי לא), מבלים בגנונים ואצל מטפלות, לא צמודים כל היום לציצי ובאופן כללי נפרדים מהוריהם מוקדם יותר.

אני, מה שנקרא, עצלנית. אין לי כוח לשטוף בקבוקים אז אני מיניקה (שלושה חודשים וחצי בלי שום כוונה להפסיק). אין לי כוח לקנות מוצצים אז אני שולפת ציצי. אין לי כוח להרים ולהוריד א-לה הלוחשת אז אני שוב שולפת ציצי. אין לי כוח לקום מהמיטה בלילה אז הילדה ישנה איתי (מסכנה מיטת התינוק המיותמת). אין לי כוח להסתבך עם עגלות אז יש לי מנשאים (טוב, לא לאחרונה, כי הילדה כבר גדולה בשביל ערסול, אבל מתעבת בטן לבטן), אין לי כוח לחפש פעוטונים אז סידרתי לי עבודה מהבית (זמנית, אמנם, אבל טובה לבינתיים) עם הילדה. בקיצור, אני לא "באופנית" אידיאולוגית אלא סתם מיינסטירימית עצלנית.

השאלה אם העצלנות שלי, שכאמור לא נובעת מאיזו אידיאולוגיה מוצקה, עלולה להזיק לילדה. כיום, למשל, לוקח לי לפעמים שעות להרדים אותה. אם הייתי (נניח) מנסה ללמד אותה להירדם לבד, הייתי יכולה להתייעל ולחסוך לעצמי זמן. אבל אין לי כוח לעשות את כל הפרוצדורה הזאת של להרים אותה, להרגיע, להוריד, להרים, להרגיע וחוזר חלילה. ואם הייתי מוכנה להקים את עצמי בלילה למיטה, אולי היא היתה ישנה טוב יותר (כי כרגע אני, היא, בעלי והחתול מצטופפים על מיטה זוגית שהיא אפילו לא קינג סייז). אבל אין לי כוח לקום בלילה, להניק רבע שעה, להניח במיטה ולחזור לישון.

בסיכומו של דבר, אני עושה את מה שאמרתי בעבר שבחיים לא אעשה - "זורמת" עם הילדה והולכת לפי רצונותיה. אבל היא לא ישנה רצוף בלילה, אין לה סדר יום קבוע, היא נרדמת אחרי יזע (שלנו) ודמעות (שלה) ונרגעת לרוב רק על הציצי. בקיצור, הפכתי לאמא טוטאלית. העלפ.

(המרגיעון: כל גיל והשמחה שלו. וואלה, צודק).

שלושה חודשים וחצי
האמא הכי "מיינסטרימית" בעולם, שכנה אהובה ששולחת למסגרות מגיל שלושה חודשים,
אמרה לי פעם: "בגיל הזה אין חשבונות".
אני באמת חושבת שבגיל כזה ממש אין מה להתעסק עם סדר יום וענייני הרדמות,
אלא אם כן יש לך איזו אג'נדה פסיכולוגית מאוד ברורה על נפרדות ועצמאות בגיל כלום
(ואין צורך שאגיד לך מה דעתי על זה, את יכולה לנחש).
אני אומרת: עזבי. לפחות לעכשיו.
היא פיצית!
אם משהו מעיק עלייך באופן נורא, אפשר לחשוב איך משפרים ומשנים.
לא נשמע לי ככה (אני טועה?)

אגב, גם אני מאסכולת העצלנים.
אבל מרוב עצלנות בסוף התברר לי שלהניק ולישון עם הילדים זה גם כיף, אז הרווחתי.
באיזה שהוא שלב הפסקתי לפחד שאני עושה להם נזק ומאז הרבה יותר קל לי לקבל את ההחלטות האלה,
הרחוקות כל כך מהמיינסטרים.

אין לי שום אג'נדה על עצמאות בגיל אפס - נהפוך הוא. למעשה אין לי אג'נדה בכלל. אני עושה את מה שנוח לי (ולה, כמובן). אם כך, אני מניחה שהכל טוב

אין לי שום אג'נדה על עצמאות בגיל אפס
אוי אוי. זה היה ברור.
כמובן שהתכוונתי לזה כאמירה כללית ולא כמכוון אלייך, כן?

הכל טוב
לגמרי (-:

היי.. אני חדשה פה וקראתי בשקיקה את הדף. עברו כמה שנים אז אני תוהה ם מישהי בכלל תקרא את זה.. אני בת שלושים ואחת, שלוש שנים עם זוגי שממש לאחרונה הפך לבעלי. אחרי החתונה אמרנו שלא מזהים ומה שיהיה.וכך יצא שנכנסתי להריון חודש אחרי החתונה. ואז, ברגע שזה קרה, הרגשתי שחרב עלי עולמי. הרגשתי שזה מוקדם מידי, שאני לא באמת יודעת אם ני רוצה, שאין לי יותר שליטה על חיי, שלא מיציתי אותנו ואת היחד שלנו, שלא התכוננו כלכלית או נפשית וכו וכו. התלבטתי המון אם להפיל ולא היה לי אומץ. עכשיו אני בשבוע 12 ועדין התחושות הקשות לא עוזבות אותי. מרגישה חנוקה ומפוחדת, לא מצליחה לשחרר את זה. פתאום חושבת שאולי לא באמת רציתי, לא עצרתי להבין מה זה אומר אלא פשוט עשיתי כי צריך, כי הגיל, כי אמא שלי מבוגרת וכו. בן זוגי חיובי יותר ומנסה לעודד. אבל אני לא מצליחה לראות בזה את הטוב. אשמח לעזרה..

והכי אני פוחדת שאתחרט. ולא יהיה מה לעשות בנידון. לא ידעתי שכך ארגיש. אבל כך אני מרגישה והפחדים לא עוזבים.

מחפשת סיבות לעשות ילדים אולי יעניין אותך גם, וגם יש שם דיון שמתנהל ממש בימים אילו.
בהצלחה!

אה, עכשיו ראיתי שאולי כבר ביקרת שם?
בכל מקרה, שיהיה לך רק טוב.

מתלבטת חדשה?, מה החלטת לעשות ?