תבנית נוף

[עשב_השדה*]

[עננים_בקפה*]

הדבר החשוב ביותר בפיגוע המוני הוא קביעת עדיפויות לטיפול

מרימה את עצמי מהריצפה, נגררת למקלחת, אני עדיין מדממת אחרי הגרידה, והתחושה הגופנית מגעילה. עומדת מתחת לזרם המים ונותנת לו לטהר אותי. המוח שלי מתחיל להיתאפס. יודעת מנסיון עבר שיש לי חלון תפקוד של בערך חצי שעה. יוצאת מתנגבת ומנקה באופן בסיסי את הליכלוך מהריצפה. מתחילות רעידות וקור. סימנים קליניים של אפטר שוק. הגוף שלי לא מתפקד אבל המוח כן. יודעת שאסור לי להישאר לבד.
מרימה אלו טלפון.

תבוא בבקשה

לא רוצה

אני מבקשת ממך בתור ידיד, יש בעיה, אני מבקשת שתבוא.

אני בדרך

עד שמגיע שותה חצי כוס וודקה בלגימות גדולות. מניסיון זה ירגיע אותי מספיק ברמה פיזית שאוכל להפסיק את נקישת השיניים והרעידות. מנטאלית ההשפעה היא מזערית. יותר מדי אדרנלין במערכת.

מגיע, פותחת לו את הדלת. מבט אחד ומבין שאני לא צוחקת. זה לא סחטנות ריגשית זו לא סצנה לעורר את רחמו. זה מצב לא טוב.

מה את צריכה עכשו.

עוד חצי כוס, ותיקח אותי למיטה.

את בטוחה ?

כן

לא מתווכח. גם הוא במצבי חרום מתפקד אופרטיבית. כל השאר יבוא אחר כך. שנינו יודעים את זה.
שואל מה קרה, מקבל דווח תמציתי. פלשבקים, תגובה פיזית, מה צריך לעשות במידה והמצב יחמיר.
השיחה בנינו היא ענינית ובטון רגוע, שנינו יודעים שקרה היום משהוא בלתי הפיך ורע, עדיין לא מתעסקים עם זה.
כרגע שנינו מתפקדים באופן היעיל ביותר. גם בעתיד תכונה זו תאפשר לנו להיתגבר על בעיות ולהיתפרק אחרי שהמצב החרום חלף

[עננים_בקפה*]

קמים לבוקר מבולבל. זה סוף שבוע שלו עם הילדים. בגדול תוכנן שנעביר אותו ביחד אצלי.
בשלב זה של יחסינו, אני כבר מזמן הופגשתי עם ילדו, בני 2.5 ו4.5 באותו הזמן ויש ביני לבינם מערכת יחסים נפרדת וטובה. חלק מסופי השבוע שהוא מבלה איתם כולנו נמצאים בדירה שלי ואני מתנסה בחוויה שאינה חוויה אימהית אבל היא חוויה של משפחה ושל זוג שמתחלק בטיפול בשני ילדים קטנים.

מחליטים על שינוי בתוכניות. אני נוסעת לאחותי בצפון. הוא יסע עם הילדים לדרום לבקר חברים. אנחנו לא מדברים על אתמול.

בדרך צפונה בשעות אחר"צ מתקשרת אלו לשאול לשלומו ולשלום הילדים. טון השיחה משאיר אותי עם גוש קרח בבטן. ברור לי שהכל בנינו לא בסדר. הוא מכחיש. מסרב לדון בעינין.

הימים ימי מלחמת לבנון השנייה, אחותי וההורים גרים באזורים מופגזים. למרבה השמחה אף אחד מהם לא מיחס לעינין חשיבות גדולה מדי. בנחת העבודה במשפחה שלי היא שאתה מת כשמגיע הזמן. עד אז כל הפרנויה בענין מיותרת.

מגיעה לאחותי, אנחנו מדברות בקיצור, מעדכנת אותה בעקרי הדברים. ההורים מגיעים לארוחת ערב. מזג האויר בערב נעים וכולנו מבלים ערב משפחתי נינוח על רקע רעשי יציאות ונחיתות. סוראליסטי אבל נחמד.

ביום ראשון יוצרת קשר עם מטפלת שמכירה כי הנחתה את סדנת הטנטרה לזוגות בה הינו ואני זוכרת אותה לטובה. לא עולה בדעתי לפנות לטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי. בפעם היחידה שעשיתי זאת התברר לי שאני מבינה יותר מהפסיכולוג במה שקורה לי ובמחיר של פגישה אחת אוכל לקנות לעצמי כמה בגדים נחמדים מאוד. רוב הפסיכולוגים שפגשתי מאז לא ממש שיפרו את הרושם שלי על המקצוע. יש אנשים שלהם זה עוזר מאוד. אני תמיד מרגישה שבישבילי זה חיטוט חסר מטרה בעבר. אני יודעת מה מקור הבעיות, תנו לי הכוונה לעתיד. לא ממש משנה מה הרגשתי כש... אני רוצה לדעת איך ליגרום לזה שארגיש או לפחות אפעל אחרת בפעם הבאה שאהיה באותה סיטואציה.

אני והוא עדיין לא מדברים, ז"א כן אבל לא על מה שמונח בנינו ומדמם. היחסים שלנו.

עובר שבוע, לקראת סופו אני שואלת מה קורה בסוף השבוע הקרוב, האם נבלה אותו ביחד ואם כן אצלי או אצלו.

שואל אם אני פנויה הערב. צריך לדבר איתי.

זה לא נשמע טוב

נדבר על זה כשאגיע, זה לא לטלפון

רמז?

עזבי, אמרתי שלא לטלפון.

מגיעה בערב, יושבים בחוץ. לא חיבוק לא נשיקה, שני זרים מנומסים.

רציתה לדבר

לא בדיוק, רציתי להגיד כמה דברים, זה לא פתוח לשיחה.

קדימה

אני לא חושב שאנחנו רוצים אותם דברים אחד מהשני. את אישה נהדרת אבל לא מה שאני מחפש. אני רוצה את הדבר האמיתי, ואת לא הדבר הזה. אני לא מרגיש כלפייך את מה שאני חושב שאני אמור להרגיש, חסר לי עומק. חסר לי הריגוש. חסרה לי התחושה שלא יכול לחיות בלעדייך. אני רוצה חופש.

לאיזה ריגוש אתה מצפה אחרי כל כך הרבה זמן של הכירות וכמעט שנה של קשר שחוץ מההגדרה שלו בעינך הוא קשר זוגי לחלוטין?

לא חשוב למה אני מצפה. אני לא חושב שאני רוצה להמשיך להיות איתך בקשר מחייב.

מה זה אומר אופרטיבית?

שום דבר נמשיך כמו קודם, אבל חשוב לי שתדעי איפה אני עומד

?????????????

לא רוצה להשלות אותך, אם תפגשי משהוא אחר את חופשיה לנסות את הקשר איתו וכנ"ל אני

??????????????

נמשיך להיפגש, הילדים מכירים אותך ואת חשובה להם. גם לי. רק שלא יהיו לך אשליות

תודה. כבר אין לי

[עננים_בקפה*]

חולפים עוד כמה שבועות, ההתנהלות בנינו תמוהה בלשון המעטה. אנחנו מתראים באותה תדירות, יש סקס מצוין, אני מוזמנת ליום כיף שהוא מבלה עם הילדים בפרק מיים, חלק מסופי השבוע שלנו משותפים עם ובלי הילדים. הכל בנינו לכאורה בסדר, למעשה שנינו מסרבים לקבל החלטה ברורה לגבי העתיד.לא יודעת מה המניעים שלו. שלי מטומטמים לחלוטין. לא מוכנה לוותר. נותנת לחיים לעשות את שלהם. אולטימטומים זה טוב כשאתה מסוגל לעמוד בהם. אני כרגע לא מסוגלת.

ביום ההולדת שלי מתקשרת חברה שחייה כבר כמה שנים בחו"ל ועכשו נמצאת בהודו. מעדכנת אותה בקצרה

רוצה לבוא להודו?

לא, אבל יש מצב לנפאל?

יש מצב, מתי?

עוד שלושה שבועות?

קבענו. קטמנדו?

נתחיל משם וניתקדם הלאה

סבבה

תוך שבוע יש לי כרטיסים, מעדכנת את הספא בחופשה שלוקחת לי, מקבלת מהם את ברכת הדרך, ניפגשת אינטנסיבית עם המטפלת הטנטרית ועושה עבודת עומק על ניקוי הפוסט טראומה הצה"לית שלי.

והכי חשוב, אני בדרך לנפאל. המקום שהוא בשבילי מקום המרפא האולטימטיבי שלי.

[עננים_בקפה*]

כמה מילים על נפאל

איך שהוא יוצא שפעם בעשור אני מגיעה לנפאל.בגיל עשרים ואחת במסגרת טיול השיחרור שלי שהיתמשך לשנתיים, בגיל שלושים ואחת כי ידיד שטייל במזרח שאל אם בא לי לקפוץ לכמה שבועות ובהחלט בא לי, ועכשו כשאני צריכה להיתחבר שוב לעצמי שהיתפרקה לרסיסים בתוך כל מה שקרה בשנה האחרונה.
אני אף פעם לא מתכננת את זה, זה פשוט קורה ואני לא מתנגדת.
מטרת הנסיעות שלי היא לא הסוטול של פוקרה. אני נוסעת לנפאל בשביל ההרים, הטרקים, והחיבור שיש לך לעצמך שהדרך חולפת לך מתחת לרגליים בדיוק בקצב בו אתה מזיז אותם.

בשבילי יש לטרק את אותה השפעה שיש לטיפול פסיכואנליטי של חמש שנים. (לא להעלב אם יש פסיכואנליטיקאים בקהל)
שומר השער בין המודע ללא מודע מסטול מעיפות וממחלת גבהים וכל מיני מסרים יכולים לעבור בניהם חופשי.
טרק לא קשור לכושר גופני, הוא קשור לדרך בה אתה מתמודד עם קושי, הסדנה הטובה ביותר עשה זאת בעצמך שאני מכירה.

וחוץ מזה, מרזים מזה מאוד. ביום הליכה נשרפות עד 7000 קלוריות. אתה אוכל כמו סוס ועדיין מרזה. שווה.

מעדכנת אותו בכוונותי. הוא מאחל לי נסיעה טובה. שמח בשבילי. שמע ממני כל כך הרבה על נפאל שברור לו שזה יעשה לי טוב.

השבועות עד הנסיעה עוברים בסה"כ בסדר. אף אחד מאיתנו לא מעוניין לעורר כלבים ישנים מריבצם. חוגגים את ראש השנה ביחד עם הורי ואחותי בסדנה שלו. ערב הזוי בו אנחנו בונים תפאורה יפיפיה באמצע שום מקום ומבשלים ארוחת גורמה בנגריה. ארוחה זו תהפוך למסורת, אבל לא צריך להקדים את המאוחר.

ככל שמתקרבת הנסיעה שלי אני חוששת יותר מהחזרה. לקחנו פסק זמן מדיבורים והחלטות. אבל אי אפשר לדחות אותם לנצח. כשאחזור נצתרך להיתמודד עם הדברים.

[עורכת_קהילתית*]

עננים,

1. אני עוקבת אחרי סיפורך בנשימה עצורה.
2. אם את רוצה, את יכולה להוסיף הפניה לבלוג הזה בדף הבית האישי שלך

אם את מעוניינת ואינך יודעת איך, פשוט אמרי פה, או בדף הבית

[עננים_בקפה*]

מגיע יום הנסיעה, הכל ארוז בתרמיל קטן, אני מנוסה באריזות ויודעת שצריך רק את המינימום מהארץ כל שאר הציוד יקנה או ישכר בקטמנדו. הוא והילדים לוקחים אותי לשדה התעופה. כשאנחנו ניגשים לרכב אני מגלה שסידורי הישיבה השתנו. הכיסא של הגדול עבר קדימה ליד מושב הנהג ואני מוצאת את עצמי את הקטן בכיסא האחורי.
נשמע שטותי אבל זה שובר אותי מבפנים. זה כל כך סימבולי שאני לא יכולה להיתעלם מכך. הדרך לשדה עוברת עלי בבכי מהסוג השקט. יש חוקים למשחק והראשי שבניהם הוא "נוט אינפרנט אוף דה צ'ילדרן"

מגיעים לטרמינאל, הילדים נירגשים ומתרוצצים במרחבי השיש המהדהדים. אנחנו שקטים שלא כדרך הטבע. בעצם אין מה להגיד יותר. חודש זה הרבה זמן למחשבה ולמעשים.

ניפרדת ממנו ומהילדים. חיבוק אחרון שרק בו אנחנו מרשים לעצמינו להיתרכך מעט. ניפנוף אחרון. ואני נעלמת מעבר לשער העוזבים.
שיגדה מוכרת ומנחמת של צ'ק-אין, ביקורת דרכונים ודיוטי פרי. מתחילה להרגיש שוב כמו עצמי, הרי היו תקופות שטסתי על בסיס כמעט שבועי. נכנסת למקצב המוכר של התרמילאי. ביליתי ככה שנתיים. זה כמו אופניים. לא שוכחים. תוך כמה שעות אני כמעט שוכחת את החיים האמיתיים שלי. ז"א אני יודעת שהם קימים אבל זו ידיעה אינטלקטואלית בלבד. הדבר היחידי שמלווה אותי זה הכאב של הפרידה ממנו.

הטיסה לדלהי עוברת חלק. חניה בטשקנט, טרמינאל סובייטי מיושן ומגוחך. משהוא שם מרגיש לי מוכר. ניזכרת שהיתי בו בגיל שלוש וחצי. זכרתי את עמודי השיש וגרם המדרגות הענק. בגיל 41 הם נראים בלויים וקטנים. אולי עדיף להישאר עם הזיכרון.

בדלהי מסתבר שיש בעיה עם טיסת ההמשך. לרוייל נפאל שני מטוסים בלבד אחד היתקלקל בבנקוק ושני בקטמנדו.

מתי תהיה עוד טיסה?

לא יודעים

מה אני אמורה לעשות?

מה שאת רוצה

עם מי אפשר לדבר?

אין פה אף אחד.

לוקחת מונית למיין באזאר מתארגנת על חדר במלון והולכת לישון. מחר יום חדש.

הדיליי בדלהי מתארך לשלושה ימים. מסתובבת קצת בעיר, הגוף ניזכר בכללים של המזרח. אל תצרי קשר עיין. יצרת קנית. ההמולה מסביב מוכרת וביתית. חלקים קפואים שבי מתחילים להפשיר. הבלגן , המהומה, הסדר הסמוי שמאפשר להכל לזרום מחזירים אותי למקום השלו הפנימי. סאב- קוץ'-מילגה. הכל יכול לקרא.

בלילה השלישי אחרי לילה של המתנה בטרמינאל נוחתת בקטמנדו. חזרתי הביתה.

[עננים_בקפה*]

עורכת תודה, מי שירצה ימצא, נוח לי להיות פה. דף הבית הוא יותר לשיחות ואיפורמאציה. בכל מקרה מודה על ההצעה וההשקעה.

[עננים_בקפה*]

נוסעת במונית לטאמל, ניכנסת לפומפרניקל לפגוש את החברה שאיתה קבעתי. מהמבט שלה ברור לי שאני נראת שונה ממה שהיא רגילה. נפגשנו פעם אחרונה לפני חצי שנה בערך בביקור שלה בארץ. לוקח לנו שתי כוסות תה וסנדויץ אחד של גבינת יאק לחזור לתקשורת הרגילה שלנו. היא מנתחת הכל לפי תורתו של לקאן ואני מתעצבנת. עולם כמנהגו נוהג.
הולכות לחדר שלנו בגסט האוז. מקלחת בזרזיף מיים שמשנה את הטמפרטורה שלו כל השניה, שרותי בול קליעה, חלונות לא נקיים. הכל מוכר ומנחם.
נישמע מוזר, אני רגילה לחלוטין לסטנדרט מגורים ארופאי למהדרין אבל איך שהוא כל הדברים האלו במקום להרגיז מרגיעים אותי ומנחמים.

בנפאל מרשה לעצמי סוף סוף להיתאבל על ההריון, על החלום, על משבר האמונה שאני חווה מול מה שאני קוראת לו אלוהים. מבחינתי הוא פישל בגדול. לא רק זה, הראו לי פרומו של משהוא רק בשביל אחר כך להגיד לי שאת זה אני לא אקבל.

אין מקום טוב יותר מההרים הגבוהים ביותר בעולם כדי לריב עם אלוהים. הוא כל כך נוכח שאפשר כמעט להרגיש אותו פיזית. ואני רבה איתו ביג טיים. התקופה היא תקופת החגים ויום כיפור. אין זמן טוב מזה.

יוצאות לטרק של הלנגטאן והאגמים הקפואים.

שתינו בסביבות ה40 לא בדיוק הגיל הרווח בנפאל. בוחרות שלא לקחת סבל. מרגיש לנו נכון לסחוב את הדברים שלנו בעצמינו. מיתרונות הגיל היא ההבנה שבסוף אתה זה שסוחב את המטען שלך הפיזי והריגשי אז תארוז רק את מה שבאמת צריך.

שבועיים של הליכה רגלית מאומצת עושים לי רק טוב. הגוף שלי מתחזק, הראש מתבהר ויותר מכל עמוד השידרה הפנימי שלי שוב מתיצב.

[פלוניתה*]

@}

[בשמת_א*]

אתגעגע לדף שלך משבדיה.

[אנונימי]

קוראת ומקשיבה
ו

[עננים_בקפה*]

חוזרות לקטמנדו. קצת יוגה, קצת קניות,קפיצה לנגרקוט לראות 360 מעלות של זריחה על פסגות ההימליה. זמן חסד.

ככל שמתקרב זמן החזרה שלי ברור לי שהמצב כפי שהוא לא יוכל להימשך. לכל מערכת יחסים במשבר יש נקודת DNR. נקודה שבה אם מערכת היחסים היתה חולה היו מוותרים על החיאה. אם תשרוד מה טוב ואם לא אז זה עדיף על חיים עם איכות חרא. אנחנו קרבים לנקודה הזאת.

החברה עוזבת כמה ימים לפני. נוסעת לפוקרה ומשם יוצאת לטרק נוסף. נידבקה בחידק.

בטיסה חזרה המטען שלי לא מסונכרן איתי ונישאר בקטמנדו. יש לו כנראה איזה עיניים לסגור שם.

מעולם, בכל הפעמים שטסתי וטסתי לא מעט לא היו כל כך הרבה בעיות. מעולם לא איבדתי מזוודות, לא היו עיכובים משמעותיים. כל זה התנקז לנסיעה הזאת. כמה סימלי.

נוחתת בנתב"ג. מתעכבת בגלל עניני המטען, בסוף מקבלת אס.אמ.אס מודאג ממנו. איפה את?

תיכף יוצאת

מה קרה?

בירוקרטיה

יוצאת רק עם ההנד לאגג'

איפה כל השאר?

שאלה מצוינת

אני אחרי 24 שעות בטיסות,לא במיטבי הקוגנטיבי. הוא ניראה זוועה יחסית לעצמו. עידכונים הדדים קצרים. כמעט לא דיברנו כשהיתי בנפאל.

נוסעים לדירה שלי ומשם לסדנה, יש עבודה דחופה שהוא צריך להוציאואני ממלא בהיפר של עיפות. עוזרת לו עם העבודה. מתחיליםלחזור לאט לאט לקצב המתואם בנינו של דיבור ותנועה. זה מרגיש נעים.

בערב משהוא מדליק אותו, לא יודעת מה בדיוק. יוצא החוצה מתחיל לזרוק ולבעוט בדברים. בסוף בועט במשהו שמחזיר לו. כאבים חזקים בבוהן . נוסעים אלי הביתה. הוא נוהג ואני זומבי מעיפות. אני ערה כבר קרוב ל48 שעות. מגיעים אלי וצונחים למיטה. בבוקר הולך למיון. בוהן שבורה. אין מה לעשות חוץ מלנוח.

אחר"צ צריך להיפגש עם הילדים. אני מצתרפת אלו. נוהגת כוון שהוא מושבת. הילדים שמחים לראות אותי. לא התראינו חודש והם התגעגעו אלי. מבלים כמה שעות במגרש משחקים ומחזירים אותם הביתה.

מבקש שאקח אותו לסדנה. רוצה להיות קצת לבד.

שום בעיה.

את בטוחה?

כן.

נוסעת הביתה, לא ברור לי בדיוק מה אני מרגישה, מנותקת מעצמי וממנו. הקטע האחרון הכניס אותי לסרטים לא טובים. לא מעודדת איבודי שליטה מהסוג שצפיתי בו, מצד שני מכירה אותם מעצמי ולכן לא יכולה לשפוט אותו בחומרה.

מרגישה את רגע ההכרעה הולך ומתקרב ומשחררת את עצמי מדאגות לגבו. כבר אמרתי נקודת DNR

ביום שישי קופצים עם הילדים להורים שלי. המטען הגיעה ואיתו המתנות. חוזרים באותו היום בערב ומחזירים את הילדים לאימם.

נישארת לישון איתו בסדנה.

בבוקר קם מוקדם. אני נוסע לראות איזו עבודה.

בשבת בבוקר?

כן, הבטחתי,

למי זה?

מישהי, את לא מכירה.

מתי תחזור ?

לא יודע. אחר"צ.

טוב, אני קמה.

עזבי תשארי לישון, את עייפה.

לחכות שתחזור?

איך שבא לך.

מבחוץ סאונד של רכב מתקרב, אני מנסה לקום מהמיזרון ללבוש משהוא.

תישארי במיטה.

אתה לא רוצה שהיא תראה אותי?

נכון.

יוצא החוצה אל הרכב וסוגר אחרו את הדלת. שומעת מנוע מתרחק. ולתחושת המוכחשת והמוחרשת מצתרף הפועל משומשת.

[עננים_בקפה*]

נשארת בסדנה. שמה מוזיקה פול ווליום ורוקדת את עצמי לדעת. אני מסוג "בגוף אני מבינה" קודם בגוף ורק אז בראש. ברור לי שמבחינתי הדברים צריכים להחתך. עם כל הכאב שזה יגרום לי. יש נקודות שבהם לכבוד העצמי יש משמעות השרדותית. ואני כרגע לא מכבדת את עצמי. זה לא אגו, זו שמירה על צלם אנוש.

חוזר אחר"צ. מקפיצה אותו לנקודת איסוף שממנה הוא אמור לצאת לליווי טכני של טיול אופניים של כמה ימים. בוהן שבורה והכל.

חיבוק אחרון.

אני יודעת שזה חיבוק אחרון.

לא רואה צורך לשתף אותו במידע.

מעכשו זה אם אין אני לי מי לי. הוא איבד בעיני את הזכות להיות שותף להחלטות בחיי.

נוסעת הביתה, לא בוכה, בכיתי מספיק. משותקת זמנית. יודעת שעוד יכאב אבל נהנית כרגע מתחושת הסימום הקלה שאופפת אותי.

יומיים מאוחר יותר, צלצול טלפון. קול נשי צרוד

אפשר לדבר עם ....

מדברת

את מכירה את....

כן, למה? קרה משהוא?

רק רציתי להגיד לך שזה לא ילך בניכם. אין לך סיכוי איתו, תעזבי אותו לפני שיקרה לך משהו רע ואם חשבת על ילדים איתו תשכחי מזה.

טריקת שפופרת.

אני בהלם. מבוהלת עד עימקי נשמתי, מי לעזעזל מסוגלת להיות כל כך מרושעת, ובכלל יש פה יותר מדי צרופי מקרים.

מתקשרת אלו, מספרת לו על השיחה, מבוהלת, הוא שואל כמה שאלות אינפורמטיביות. אין לי תשובות. מספר חסוי. בסוף השיחה יש לי רק שאלה אחת

אתה אוהב אותי

כן, אבל לא כמו שאת רוצה.

יש סיכוי שזה ישתנה?

לא נראה לי.

שמה את השפופרת בעדינות במקומה. מבחינתי שאלתי וקיבלתי תשובה. אין יותר מה להוסיף

מרימה טלפון לחברה טובה והולכת לבלות אצלה את הלילה. לא נראה לי רעיון טוב להיות לבד.

[יול*]

ושוב, וואו, איזה סיפור! לא עומדת במתח...
מעורר השראה והערצה!
@}

[עננים_בקפה*]

בשבועות הבאים אני מתנהלת בסוג של ערפל. מתעללת בעצמי באימוני כושר יום יומיים עד מעבר לגבול הסיבולת. מתרוצצת ברחבי תל אביב על אופניים מקצה לקצה. הכל בשביל שבערב אהיה מותשת מכדי לחשוב ולהיתגעגע. כרגיל אצלי במצבים כאלו מפסיקה לאכול, ההבדל מפעמים קודמות שלא מתחילה לשתות. זו התקדמות מרשימה מבחינתי.

במייל מקבלת פרסום של סדנת שתיקה לשלושה ימים. לא ויפסנה. יוגה, מדיטציה, ריקוד אבל בשתיקה. מתאים לי. נרשמת.
שלושה ימים של בכי.
אני בוכה על עצמי
עלו
עלינו
על הילד שלא נולד
על הפרוד מהילדים שלו אלהם ניקשרתי
על הילדים שלא יולדו לנו
ועל כל מה שאני מרגישה שאיבדתי.

בסוף הסדנה יש שיתוף. כל אחד מספר בכמה מילים מה הביא אותו לשם. משתפת בקצרה.

כשכולם מתחילים להיתפזר ניגשת אלי אחת המשתתפות אשה מבוגרת ומתחילה לספר לי שהיא יודעת בדיוק איך אני מרגישה. גם לבת שלה היה סיפור כזה עם הריון ובלה בלה בלה....

מה גורם לך לחשוב שזה מעניין אותי?

לא, כי אני חשבתי, זה כל כך נגע בי...

לא חשבת טוב.

שונאת שאנשים נדחפים לי לקארמה.

רואה אותה נסוגה כמה צעדים אחורה. על הזיין שלי. אני כועסת כרגע על כל העולם ועל בוראו ועד שזה לא ימצא את עצמו עדיף להיזהר ממני.

יומיים אחרי הוא מתקשר. פגש מישהי. חושב שראוי לספר לי.

והיא זאת שאיתה זה הדבר האמיתי?

אני חושב שכן.

שיהיה לך בהצלחה.

את לא צריכה להיות סרקסטית.

אתה לא צריך יותר לחשוב מה אני צריכה.

את יקרה לי

זה בסדר, לי זה עולה יותר

[עננים_בקפה*]

החודשים הבאים הם סיוט מתמשך. מצד אחד יש לו מישהי. אני כמובן מדמינת כוסית על המוצלחת ממני בכל פרמטר אפשרי מסקס עד רוק&רול. מצד שני אנחנו בקשר כי הילדים שלו מתגעגעים אלי ומבקשים לראות אותי. מצד שלישי חורף וקר מדי בשבילם לישון בסדנה ואני לא מסוגלת לסרב לו כשבשישי אחד מתקשר ושואל אם יוכל להיות איתם בלילה אצלי כי הסדנה מוצפת ואין לו לאן ללכת. ויש גם צד רביעי חמישי ושישי. בקיצור החיים הם יותר רב צדדיים משחשבתי.
חברים שלי עוקבים בדאגה שקטה. מעדיפים לא לבטא דעות שלא בטוחים איך יתקבלו. אחד מהם מעיז ולוקח אותי לשיחה. נותן לי בראש ומאפס אותי.

למחרת טלפון. רוצה להיות אסיסטנטית בסדנת טנטרה?

איך באתם לי בזמן.

[עשב_השדה*]

אאוץ' מה נהיה?

[ממ*]

קוראת אותך--מחכה לעוד ועוד חלקים.
מקסים.

[עננים_בקפה*]

סמטוחה
לא כל החיים זה כמו סרט של וולט דיסני. יש גם טרינספוטינג

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

נוווווווווווו.

[עשב_השדה*]

לא יודעת עכשיו אם זה טוב או אם זה רע.........
אבל מזכירה לעצמי שאתם ביחד עכשיו.......
איזו סמטוחה........
מתמשכת..........

[אינדי_אנית*]

נוווווווווווו.

[ממ*]

נוווווווווווו.

[עננים_בקפה*]

בסדר, בסדר, יש לי ילד, בעל,בית,הריון בשבוע 40 ,צירים לא סדירים ומזגן שהיתקלקל, תתחשבו

[אלנור_יה*]

קוראת ולגמרי מרותקת.
מזל שנכנסתי לדף ההוא על הספא כי כך הגעתי לכאן.
איזה חיים אינטנסיביים ארגנת לך. מספיקים לכמה גלגולים
השליטה העצמית והבהירות שלך מעוררים השתאות.

[ממ*]

בסדר, בסדר, יש לי ילד, בעל,בית,הריון בשבוע 40 ,צירים לא סדירים ומזגן שהיתקלקל
מה כל זה לעומת טרק בנפאל? קטן עלייך

[אלנור_יה*]

בסדר, בסדר, יש לי ילד, בעל,בית,הריון בשבוע 40 ,צירים לא סדירים ומזגן שהיתקלקל, תתחשבו
תיכף באה לתקן לך את המזגן, רק תמשיכי. בקשר לשאר, תראי איזה מרגיעון משובח הופיע
"הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי"

[עננים_בקפה*]

התקופה היא תקופת חורף, סוף דצמבר, התקופה החשוכה ביותר של השנה.

למשפחה שלי יש מסורת של היתכנסות ביום האחרון של השנה האזרחית לארוחת ערב מלווה בהרבה וודקה וסוג של חשבון נפש שנתי. באותה שנה אנחנו מקדימים בכמה ימים ליום שישי האחרון של השנה.

אני נוסעת צפונה ביום שישי והוא והילדים אמורים להיות בדירה שלי בסוף השבוע. לא שואלת למה לא יכול להיות אצל החדשה. זה עוד משהו שהתפתח בנינו. מידע ממודר על בסיס צורך. אני לא שואלת והוא לא מנדב מידע. באופן כללי אנחנו מתנהלים קצת כמו זוג גרוש ששומר על יחסים נעימים בשביל הילדים. לפעמים האירוניה של החיים גדולה מכל מה שאפשר להמציא.

חוזרת בשבת בצהריים.

במחלף זיכרון מסיבה לא ברורה מאבדת שליטה על הרכב. כביש החוף צהרי שבת, פיאט אונו לבנה נחבטת מצד לצד במעקה הביטחון אני שומעת את המתכת ברקע, ואת הכל הפנימי הנודניק מבפנים.

אמרת שאת לא רוצה לחיות, בבקשה, תיבחרי עכשו, או שאת בולמת או שאת מתרסקת. תחליטי.

שבריר שניה של היסוס, ואני מתחילה לבלום את האוטו בפימפום דוושה. אני רגועה לחלוטין, זוכרת להימנע מנעילה של הברקסים. הכל נעשה במין הילוך איטי ורגוע, יש לי את כל הזמן שבעולם לעשות את זה כמו שצריך.

עוצרת בצד ויוצאת לבדוק נזק.

מנורת וינקר שמאלית שבורה.

זהו

נכנסת, מתניעה עולה חזרה על הכביש ונוהגת הביתה.

כניראה שעשיתי את הבחירה שלי.

[עננים_בקפה*]

מגיעה הביתה, הם עדיין בדירה. כניראה שאני נראת מעט מוזר, כי השאלה הראשונה שלו היא מה קרה? מספרת בקצרה לא מפרטת יותר מדי.

את בסדר?

כן.

בטוחה?

כן.

רוצה שאבדוק את האוטו?

האוטו בסדר גמור.

משהוא שאת רוצה לספר לי?

אל תאל שאלות ולא אספר לך שקרים

לא רואה צורך לשתף אותו בדיאלוג הפנימי. זה לא עינינו, זה מסוג הדברים שפעם, מזמן, לפני חודשיים, היו גורמים לי להיפרק בזרועותו. עכשו אני לא מתפרקת. תגידו יפה ברוכה הבאה, הביצ'ית מהגהנום שהיתי בגיל 20 חזרה.

[אלנור_יה*]

מקשיבה.

[עננים_בקפה*]

שבועיים מאוחר יותר יוצאת לסדנת הטנטרה. תחזית של סערה מתקרבת. נוסעים כל הדרך למצוקי דרגות תחת עננים אפורים וטעונים. אני נוהגת ברכב של אסיסטנטית אחרת שפוחדת לנהוג מחוץ לעיר. אני לא פוחדת מכלום. מה כבר יכול לקראת לי עוד.

אנחנו ארבע בנות באוטו בגילאי 20-40

שיחות נשים שנעות מהשטותי לפילוסופי. נעים לי להיות ככה בתוך החבורה הזאת של נשים עם מספיק מודעות ומספיק אירוניה עצמית כדי להיות משעשעות בלי להיות טרחניות או ציניות.

שלושה ימים של תהליכים טנטריים משובחים. מי שמכיר, יודע על מה אני מדברת. מי שלא, מומלץ בחום. אומנם אנחנו במדבר אבל לא מפסיק לרדת גשם שלושה ימים. רק בסשן האחרון השמיים מתבהרים פיתאום ושמש ענקית של שקיעה מדברית מאירה את הגרופ רום.

תארו לעצמכם שלושים איש ואישה ערומים רוקדים באקסטזה עם הפנים לשמש, הם לא משוגעים, הם לא על סמים, הם לא תחת שום השפעה כימית. הם מסטולים מאהבה. אהבה לעצמם, לאנשים שחלקו איתם את התהליך, ובאופן מאוד לא דתי מאהבה לבורא עולם שיצר יופי כזה.

זה השלב שבו אני מתחילה לאט לאט לחזור לחיים. מרגישה את הגוף מרפה מהכאב ומתמסר לעונג שבריקוד ולעונג שבתחושת האהבה הזאת שאין לה שום קשר למין אבל יש לה את כל הקשר לאינטימיות עם הבריאה.

אני חלק מהעולם, והעולם מושלם כפי שהוא.

חוזרת לתל-אביב עטופה עדיין בזהר של התהליך שעברתי.

אחרי כמה ימים הוא מתקשר. נפרד מאותה אחת שחשב שהיא אהבת חיו.

למה אתה מספר לי?

שאלה טובה.

[עננים_בקפה*]

במקביל לטנטרה אני משתתפת בסדנה של חיבור לרצון. עשרה מפגשים בהם כל אחד מהמישתתפים מנסה לברר מה הוא בדיוק רוצה, מה עוצר אותו, מה הוא מקווה שיקרה אם הרצון יתממש וממה הוא מפחד אם כך יקרה.
תהליך בסיגנון אושו עם הרבה תנועה, מדיטאציות אקטיביות, ושאר מאפינים ידועים.

בתוך התהליך מתברר לי מה אני רוצה.

אני רוצה ילד, אם אפשר ממנו, לא בהחרך במערכת זוגית, סוג של תרומת זרע מודעת. ואם לא אז יש מצב לתורם אנונימי, למרות שזו לא הבחירה הראשונה שלי. מפחידה אותי המחשבה מה קורה אנרגטית לזרע שמקפיאים אותו, לא נשמע לי כמו שוס גדול. (זו לא ביקורת על נשים שבחרו בכך זו תחושת בטן סוביקטיבית לחלוטין)

משתפת אותו בתובנה הזו ומבקשת ממנו לחשוב על העינין. בינתיים מבררת מה הפרוצדורה להפריה מתורם, איזה בדיקות צריך לעשות, ומה זה אומר מבחינתי ברמה כלכלית וריגשית.

שוב מתחילה להרגיש את החיים שלי סוגרים עלי ומתעורר בי צורך עצום לברוח רחוק רחוק למקום שבו לא צריך להיתמודד עם כל ההחלטות האלו.

מגיעה חודש פברואר. בטווח של שבועיים ניגנבים לי שני זוגות אופניים ואז גם האוטו. הקוסמוס עושה הכל, אבל הכל חוץ מלשבור לי את פיקות הברכיים או לחילופין חוליה בגב כדי שלא אוכל לזוז. ממי אלוהים לומד את השיטות שלו, מהמאפיה האיטלקית?

[עננים_בקפה*]

אומנם באיחור של כמה שנים אבל כמה מילים לגנב של האוטו

תגיד אתה מפגר? אין לך מה לעשות חוץ מלגנוב פיאט אונו 93 עם מדבקות של כוכבים ודולפינים? זה אוטו של כוסיות רוחניות משנקין ולא של גברים. בטח בכפר צוחקים עליך עד היום.

"הנה האידיוט שלא מסוגל לגנוב אוטו נורמאלי מליסינג, בטח גם במיטה הוא לא משהו"

לפי דעתי גרמת לכל החמולה שלך נזק תדמיתי לשלושת הדורות הבאים. איזה פדיחה. תתביש לך. אפילו מערכת לא היתה שם. משהוא היה מספיק חכם לגנוב אותה לפני שנתיים ולהשאיר את האוטו במקום. תלמד, תלמד מה זה מקצוענות

[עננים_בקפה*]

תוך שבועיים מתארגן לי אוטו חדש, ז"א לא חדש אבל אחר. דייטסו שרייד חמודה יד רביעית מהמוסכניק שלי. תמיד חשבתי שתהיה לי אחת כזו. היא מלווה אותי עד היום ואפילו כיכבה בכמה הרפתקאות משלה

אני והוא מחדשים קשר מהוסס, שיחות מדי פעם, פגישות מדי פעם, עם ובלי הילדים, הכל שברירי מאוד. עדיין לא קיבלתי תשובה על השאלה שלי לגבי ילד אבל לא לוחצת יש לי זמן.

את הלילה של התאריך בו היה צריך להוולד הילד שלא אנחנו מבלים ביחד לבקשתי. אין לי הסבר למה, אבל הרגשתי שהוא האדם היחידי איתו אני מסוגלת להיות באותו הלילה. לילה של רכות וניחומים. שנינו יודעים שזה לא אומר כלום, ובכל זאת...

במרץ יוצאת לסדנה טנטרה נוספת, הפעם כמשתתפת מן המיניין. סדנת גבר פנימי אישה פנימית. בסדנה משתתפים שלושה מטופלים שלי. סיטואציה הזויה משהו אבל זה מה יש.

הסדנה מתקימת בגליל המערבי באותו מקום בו היתה סדנת הזוגות. סגירת מעגל.

ביום בו הסדנה מתחילה פורצת סופה מטורפת. מקבלת ממנו טלפון באמצע הדרך.

לא יודע איך לבקש ממך...

בקיצור.

היתי אמור להיות סוף שבוע עם הילדים אצל אחי, הוא הודיע לי עכשו שלא מתאים...

מה השאלה?

אנחנו נוכל להיות אצלך? אין לי לאן ללכת עם הילדים, ובסדנה קר מדי.

המפתחות אצל חבר. אני אצור איתו קשר. תאסוף אותם אצלו. אני אחזור בשבת בערב.

בטוחה?

לא. אבל בניגוד לאח שלך אני יודעת לזהות מצב חרום. שבת שלום.

חרא של משפחה כבר אמרתי? לכל אלו שקראו על המתרחש היום ותהו האם אין לנו עזרה מהצד שלו.

[עננים_בקפה*]

בסדנה עובדים על הדמויות הפנימיות של גבר והאשה שבנו. שיאה של הסדנה היא מסיבה בה הגברים והנשים משנים תפקידים. לחלוטין. יוצרים זהות חדשה מהמין השני. כולל שם ביאוגרפיה ולבוש.

אני מגלה את הדמות הפנימית שלי.

רון, צלם של הנשיונאל ג'אוגרפיק, חיי בניו יורק, גבר מהסוג השקט והמתבודד מעט. כזה שנהנה לשבת לבד ליד מדורה קטנה שהדליק אבל גם מרגיש נוח בפתיחות של תערוכות במנהטן. הוא מכבד נשים אבל לא ממש מבין אותן ולכן מעדיף להיתרחק, כל הרגשות הסוערים האלו מפחידים אותו, הוא מעדיף אותן במרחק עדשה ממנו.

אני מחבבת אותו, יש בו משהוא נעים. ג'נטלמני. ומצד שני לא פרייר. יש לו ביטחון עצמי שקט ושקט פנימי בטוח. חופשי היתי מתחברת עם אחד כזה

במסיבה רון מתחבר עם הכוסית של הסדנה. ז"א גבר לבוש ביגדי אישה שניראה בהם יותר טוב מבעלת הבגדים המקורית. יש בנהם חיבור טוב, הם מפלרטטים רוקדים ובכלל, נראה שיש פה פוטנציאל ליותר מסטוץ של לילה. היא חכמה ומשעשעת ומצליחה להוציא ממנו את הדון ז'ואן הסמוי שבו.

כשהמסיבה נגמרת ואנחנו חוזרים להיות אנחנו, אני ואותו בחור ממשיכים בשיחה ארוכה לתוך הלילה. מחליפים רשמים וחוויות. מענין לראות את עצמך דרך הפריזמה של המין השני שהוא בעצם המין שלך.

לא קורה בנינו כלום חוץ משיחה. אבל הוא אומר לי דבר אחד. הגבר שלך אדיוט הוא מאוהב בך. הוא רק מטומטם מכדי להודות בזה. אל תלחצי. כמו שראית בתור רון. גברים שונאים להודות בטעות. אל תתעקשי זה לא מקדם אותך וזה מרחיק אותו.

אחת העיצות הטובות ביותר ששמעתי

[עשב_השדה*]

D-:D-:D-:
הרגתתותי, בפניה שלך לגנב,

[עננים_בקפה*]

חוזרת מהסדנה עם שלווה פנימית חדשה, האישה והגבר בתוכי השלימו. אין לי צורך בחצי שני, אני אדם שלם. בכל פעם שיוצאת מאיזון מתחברת לשלווה של רון ליד המדורה במידבר.

שואלת מה קורה מבחינתו בנושא ילד.

אומר שעדיין לא יודע.

אומרת לו שמתחילה תהליכים של בדיקות.

מעדכנת את המשפחה שלי בנושא. אמא שלי כרגיל בדרמות. אבא שלי אומר שהוא יקבל כל דרך פעולה שאבחר. הוא למד במשך השנים לסמוך עלי בהחלטות שלי. אומנם הבחור הוא כרגע פרסונה נון גרטה במשפחתי ואם אחליט להרות ממנו אז כדאי לדאוג לכך שמבחינה משפטית לא יהיו לו שום טביעות על היל, אבל מבחינתם זה הילד שלי ולכן הוא חלק מהמשפחה וזכאי להגנה שלה באופן מלא.

המשפחה שלי מתנהלת קצת כמו להקת זאבים, חברי הלהקה יכולים להיות באי הסכמה ביניהם אבל תמיד יתאחדו נגד גורם חיצוני המאיים על אחד מאיתנו. זו נקודת מוצא נהדרת לחד הוריות.

ביום ההולדת שלו נמצאת בנופש משפחתי באילת (שווה סרט קצר בפני עצמו)

מתקשרת לאחל מזל טוב. הוא שוב באחד ממצבי הרוח שלו. חסר סבלנות וקר. השיחה מתגלגלת לנושא הילד.

אם הולכים על זה אני רוצה חתימה שלך את לא תדרשי ממני כלום.

אין בעיה

אני רק מוכן לחתום על אבהות בבית החולים

בסדר

ואני ארצה לפעמים לראות אותו

ניראה

אבל את תחתמי לי אצל עורך דין?

אני אחתום לך איפה שתרצה, החתימה שלי שווה לתחת מבחינה חוקית. לא אני אתבע ממך מזונות אלא הילד. לא יודעת עם מי התיעצת אבל כדאי שתכין את שיעורי הבית שלך כמו שצריך.

מאיפה את יודעת?

אני בדקתי כמו שצריך ולא רק בכאילו. שיהיה לך יום הולדת שמח

את שוב סרקסטית

מה תעשה לי. תתבע אותי

[עשב_השדה*]

גמני הייתי נמשכת מאד לרון זה, מהנשיונל גיאגרפיק,
רק מה לא כל כך פרקטי כל שבוע בארץ אחרת , במקום חדש , ומי יהיה בבית במקומו?

[עננים_בקפה*]

כשחוזרים מהנופש הולכת גניקולוג לקבל הפניה לבדיקות, כשהוא שומע את הגיל הוא בפניקה.

צריך לפעול עכשו, אל תידאגי יש היום טיפולים חדשניים, אבל חייבים להתחיל היום, לא, אתמול.

חוץ מלהכניס אותי להריון במו ידו הוא עושה הכל להזכיר ליאת גילי המופלג והסטיסטיקה המאיימת.

אני רק רוצה הפניה. לא מסע הפחדות. אבל מי מקשיב לי.

שבועיים אחר כך עושה את הבדיקות הרלוונטיות, ובמקביל ומקבלת הזמנה להיצתרף אליו(אל הבחור,כן ,לא הגניקולוג) ואל הילדים לסוף שבוע במכתש הקטן. שלושה ימים של ירח מלא בשטח.

מה זה אומר?

כלום

למה אתה מזמין אותי?

ככה

קבענו.

בדרך לשם שואל אותי מה מצבי מבחינת ביוץ

as we speek

O.K

בלילה אחרי שמיתארגנים, ארוחת ערב, הילדים נרדמו באוהל הגדול, בא לאוהל שלי.

את עדיין רוצה ממני ילד?

כן

בטוחה?

כן

שנינו יודעים שזו הבטחה והיתחיבות. מהמפגש הזה יהיה הריון.

כל השאר לא ידוע, אבל זה נתון.

בביקור הבא אצל הגניקולוג מבקשת הפניה לבדיקת בטא. אני בהריון. הוא נילחץ שיהיה בסדר הוא יתן לי נרות פרוגסטרון.

להיתראות דוקטור. אני אוותר

[יול*]

וואו, וואו!
איזה יופי, ככה זה צריך לקרות (-:

[עננים_בקפה*]

תם ולא נשלם.

יש סיפור שלם על איך הפכנו בסוף לזוג רישמית ולא רק אופרטיבית, איך הדברים הסתדרו עם המשפחה שלי, סיפור הלידה של הגמד, איך קרה ההריון הנוכחי.

אבל אני ברשותכם אפרוש להפסקה מתודית כדי ללדת את בני השני.

כתבתי את הסיפור כדי להסיר מעצמי את עומס הרגשות שליוו את אותה תקופה. אנטואיטיבית חלק מהעיקוב בלידה הוא בגלל העומס הזה שהיה צריך לרדת. היתי צריכה לראות את הדרך שעברנו כדי לראות איפה אנחנו היום.

אני אחזור לכתוב כשאוכל, ומקווה שהסיפור שלי נתן לכל אחד את המשהוא שהוא היה צריך

בשמחות

[שוות_נפש*]

שמחה ששיתפת אותנו. ידעתי שאת צריכה לאוורר כדי לפנות להתפנות.
אני התאהבתי בך .
מאחלת לך לידה טובה קלה ומאושרת.
כל טוב

[עשב_השדה*]

אבל אני ברשותכם אפרוש להפסקה מתודית כדי ללדת את בני השני.
כאילו עכשיו ללדת? אני לא מאמינה!
אבל מאחלת לך לידה קלה ומעצימה,והרבה מזל טוב@} @}

אני התאהבתי בך
ובסיפורים שלך יש המון אוקסיטוצין אז תשתמשי בו בלידה
את יפה להפליא

[אלנור_יה*]

בתוך מסיבת החיים שלך את שמורה למופת. מכל 360 מעלותיך. שיר למעלות.
שתהיה לידה מבורכת.

[ש_י_ר_י*]

לידה קלה ובשעה טובה! @} @} @}

[נחל_לבן*]

כתבתי את הסיפור כדי להסיר מעצמי את עומס הרגשות שליוו את אותה תקופה. אנטואיטיבית חלק מהעיקוב בלידה הוא בגלל העומס הזה שהיה צריך לרדת
כן, המחשבה עברה לי בראש....

מאחלת לך לידה קלה ומעצימה,והרבה מזל טוב לך ולבן-זוגך
@} @}

[מיכל_ע*]

לידה קלה {@

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אוי נו...התמכרתי!!!
יש מצב שאם תמשיכי זה יקדם לך את הצירים...(-:
(סתם מניפולציות...תעשי מה שטוב לך @})

[גמאוהבת_בך*]

ללדת את בני השני
לידה טובה.
איך קרה ההריון הנוכחי
יש עוד אפשרויות?

[אינדי_אנית*]

וואו לידה טובה שתהיה לך. את מקסימה ומרתקת.@}

[פלוניתה*]

ומקווה שהסיפור שלי נתן לכל אחד את המשהוא שהוא היה צריך
לוקחת ממנו את רון והמדורה
(ויש לי גם רון פרטי בבית>
עכשיו יש לי 2 רון
באהבה

המחכימון המלווה: קירבה ללא קרב

[עץ_התמר*]

אני כמובן מדמיינת כוסית על המוצלחת ממני בכל פרמטר אפשרי מסקס עד רוק&רול
טוב , מזה פשוט לא הצלחתי להתעלם, מילא כוסית , אבל מוצלחת בכל פרמטר אפשרי!!! פח.
על יכולותייך ואיכויותייך- אין עלייך!
(בטח יצאתי ממש לא מובנת - אבל הייתי פשוט חייבת לכתוב )

נו מה עם המזגן ??

[עץ_התמר*]

כשהוספתי את התגובה ראיתי כמה עוד נוסף לדף
רואה שאני בדיליי לגמרי, ...........

[אהבת_עולם*]

דף מומלץ !

[אנונימי]

_{< אם את החלק שהכרתי קראתי ככה בשקיקה, תוהה איך יהיה כשאקרא את ההמשך, אותו אני קצת פחות מכירה >}

לידה טובה לכם.
ולהתראות

[אלנור_יה*]

חושבת עליך כל היום, על איך את והלידה מתקדמות...

[יול*]

מאחלת לך לידה טובה קלה ומאושרת.
@}

[רוצה_גשם*]

יודעת שאני לא מחדשת ולא מקורית במיוחד
אבל בכל זאת ,
הסיפור הזה בא לי כ"כ טוב, ע"מ לפתור כל מיני "סרטים" שיש לי ביני לבין עצמי בעיקר
נכון , היקום תמיד מתארגן ברגע שאתה מחליט מה אתה רוצה ומבין מה אתה צריך
בקיצור , רק רציתי לומר תודה רבה
על שיתוף בסיפורך הלא פשוט , בלשון המעטה ,
וכמובן שתהיה לך לידה מהירה וללא סיבוכים

מחכה בקוצר רוח לעידכונים

וכמובן שמצבך הנוכחי רק מעודד אותי להמשיך ולא לוותר על מערכת יחסים עם מעט סיבוכים
אז שוב תודה לך

[שלולית_י*]

לידה נעימה והתנהלות משפחתית שקטה
עזרת לי המון מבלי שאפילו ידעת.
כל טוב

[קן_לציפור*]

אני אחזור לכתוב כשאוכל, ומקווה שהסיפור שלי נתן לכל אחד את המשהוא שהוא היה צריך
מהתחלה, לפני 3 שעות, ועד עכשיו. בנשימה עצורה.
לקחתי הרבה.
עוד לא יודעת אפילו מה...

לידה קלה ומבורכת.
תודה

[דנה_ה*]

שמחה לבשר ש עננים בקפה היא כעת אימא לשניים!

היא מוסרת שתחזור לכאן כשתוכל...

[גם_אמא_של_אורי*]

איזה יופי! המון מזל טוב!! IבלוניםI
<מנצלת את ההזדמנות להודות בהתמכרות לדף שלך. מתה להמשך>

[fly_on_the_wall*]

וווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווו.......זה על הסיפור
והמון המון ברכות לכבוד הפרק החדש....

[בשמת_א*]

_אני כמובן מדמיינת כוסית על המוצלחת ממני בכל פרמטר אפשרי מסקס עד רוק&רול
טוב , מזה פשוט לא הצלחתי להתעלם, מילא כוסית , אבל מוצלחת בכל פרמטר אפשרי!!! פח_
טוב, כרגיל שתינו שמנו לב לאותו משפט ושתינו חשבנו עליו פחחחחחחחחחחחח...

מזל טוב! תארי לך שקיבלתי את החדשות לשבדיה <נכון, לא רציתי לחזור, אבל כבר היו כרטיסים>

[פלוני_אלמונית*]

לא קלה היא , לא קלה דרכינו.

אמא אחת, שני ילדים, שלוש שעות של הנקה נון-סטוף, ארבעה חיתולים מלאים בקקי זרחני, חמש דקות מקלחת, שש דרגות הפרדה ושבעה מדורי גהנום.

פחות משבועיים אחרי הלידה וזה נראה כמו נצח. שני ילדים בהפרש של פחות משנה וחצי זו הגירסה שלי לאבן של סיזיפוס. אם אחד ישן השני ער, אם אחד אוכל השני רוצה גם. אני והבן זוג מתפקדים כמו סירת מטכ"ל, בין צרור לרימון, בין חיתול לבקבוק, במילות קוד וסימני ידיים, שנינו עיפים מדי לכל מאמץ אינטקטואלי שמעבר למידע אופרטיבי.

ביום ראשון היתה הברית. המוהל המישפחתי הגיע, סיפר את שלל בדיחות המוהלים הלא מצחיקות שלו, חתך וברח. אני היתי לחוצה הבן זוג גם כן, רק הרך הנולד התיחס למעמד בשוויון נפש, השתין על המוהל והלך לישון.

כמה מילים על פשרות זוגיות.

כשהיסתבר בהריון הקודם שהלא יאמן מתרחש ואני מגדלת בבטן זכר העליתי את נושא הברית. אני לא סגורה לגבי עמדתי בנושא.
כששאלתי את הבן זוג מה דעתו התשובה היתה הכנה ביותר שיכל לתת "אני לא יכול להסביר הגיונית למה, אבל יש לזה חשיבות גדולה בעיני, ואני מבקש ממך לשקול את הנושא"

שקלתי. שקלתי את כל מה שאני יודעת בנושא מכל זויות הרפואיות, הדתיות, האנרגטיות והאמהיות. ואז ניזכרתי, זה גם הילד שלו, יש לו זכות שווה לשלי להביע עמדה. אני יכולה להפקיעה את הילד מרשותו ולקבל החלטות חד צדדיות אבל בזאת אני פוגעת בו, בזוגיות שלנו, ולפי אמונתי גם בקשר שלו עם הילד. הילד הזה והילדים הבאים הם הילדים שלנו, וכך אני רוצה לשמור את זה. אמא יש רק אחת וגם אבא יש רק אחד וכדאי ששניהם ילמדו להיתנהל בצורה משותפת כדי שהילדים לא ימצאו בשדה קרב בין רצונות סותרים ומאבקי כוחות. ההסכמה שלי למול את בני לא קלה לי, אני לעולם לא אהיה שלמה איתה. מה שאני שלמה איתו זו המוכנות שלי לתת מקום לאבא שלהם כהורה שווה זכויות ולכן גם מעורב ונוכח.

[עננים_בקפה*]

הפלונית ממקודם זו אני

[בשמת_א*]

מקשיבה גם אם רואה אחרת (-:

[עשב_השדה*]

אני והבן זוג מתפקדים כמו סירת מטכ"ל,
ובכל זאת חזרת לכתוב ייההההההה!!
לא זוכרת אם כבר ברכתי אז מקסימום שוב מזל טוב@}@}@}@}@}
לתינוק לאחים ולכל צוות הסירה, נשמעים באלרט ,מקווה שגם נחים לפעמים ,משכב לידה את יודעת....
הרבה רוך ומתיקות,והרבה שקט ושמחה, שפע חלב וים של אהבה

[עננים_בקפה*]

לילה לא שקט עבר על כוחותינו.

הגמד סיגל לעצמו הרגל חדש. מתעורר בסביבות ארבע ומתחיל לשוטט בבית בחיפוש אחרי הרפתקאות. זה נופל בדיוק על אחת ההנקות של אחיו ומה יותר מסקרן מאמא שעושה שם משהוא לא ברור. כדי לברר את העניין מטפס על כיסא ומשם על שולחן האוכל, עדיין לא רואים ממש טוב, אז נישען קדימה ומוצא את עצמו תקוע בתנוחה לא אפשרית שאין ממנה חזרה. פוצח ביללות מצוקה. אבא מתעורר עפוץ כולו, מחלץ את הגמד נוזף בו, ומנסה להשכיב אותו חזרה לישון. אמא טרוטת עיניים אחרי שעה של הנקת לילה אין סופית מנסה לשכנע את שניהם לישתוק כדי שהאלף ירדם, כתגובת שרשרת האלף מיצר עוד חיתול אחד מלא בקקי זרחני שדורש החלפה במידי. הגמד מבין ששוב קורים דברים שמסתירים ממנו וחוזר חלילה.

עד שכולם נחים בשלום על משכבם עוברת שעה. בשלב הזה אני תוהה על החוכמה של ללדת ילדים בכלל ובהפרש קטן כל כך בפרט. חמש בבוקר היא שעה יפה למחשבה שאחרי מעשה. זה השלב בו העבר הרווקי שלי ניצבע בצבעי ורוד נוסטלגיים

[בשמת_א*]

חמש בבוקר היא שעה יפה למחשבה שאחרי מעשה
תחשבי על זה ככה:

• עשית מה שרצית
• ממילא לא ממש היה לך כדאי לבחור לחכות כמה שנים P-:
• זה קשה עכשיו, אבל אחר כך יהיה תגמול בגדול
• הם גדלים מהר, הקטן שלי היום בן 7 ובאמת רק אתמול עוד הנקתי אותו
• זה שלב כזה וזה עובר

[עננים_בקפה*]

שעות של חסד

הבן זוג נסע למרכז

הגמד אצל הסבתא

האלף ישן

אני לבד. חופשיה לשבת לרגע ללא תנועה. חופשיה לחשוב מחשבות ללא הפרעה, לנסח משפטים עם נושא ונשוא ואפילו מושא ישיר. כמה תחושת הלבד המבורכת שונה מתחושת הבדידות. כמה קל לבלבל בניהן. חושבת על תקופות הבדידות שקדמו לפרק זה בחיי. תקופות של כאב ושל חושך אבל גם תקופות בהם למדתי להעריך את מה שיש לי עכשו.
אתמול מטופלת ותיקה התקשרה להיתיעץ. תחושת הדיכאון בגללה הגיעה אלי חזרה בקטנה, והיא מודאגת שאולי זה סימן לריגרסיה. תוך כדי השיחה אמרה שתשמח להיות כבר במקום בו התקופה הבודדה אותה חווה עכשו תיזכר בחיוך משועשע. לא חושבת שיש מקום לזכור תקופות אלו בשעשוע. הכאב אינו משעשע. הכאב יכול לעזור לך בהעדרו להעריך את היום יום.
מזכירה לעצמי כל פעם שנידמה שההוה קשה מנשוא. כבר שרדתי קשיים גדולים יותר, ושם היתי בודדה. עכשו אני בסך הכל לבד וגם זה באופן זמני עד שש בערב

[עשב_השדה*]

@}

[עננים_בקפה*]

הירהורי כפירה

האם כולנו נולדנו להיות אמהות? האם אמהות אכן טביעה בנו כתכונה מולדת, או האם זו התניה תרבותית שמי שלא עברה אותה בגיל המתאים לעולם לא תרגיש מסופקת לחלוטין מתפקיד האם.
שונאת את האספקטים הפיזיים של האמהות הטריה. את ריח החלב החמוץ שנידבק אלי לא משנה כמה פעמים ביום אני מתקלחת, את זיבת הדם והצורך ללבוש חיתול כדי לא לטפטף על הסביבה, את תחושת ההישאבות של ההנקה ואת ענן העירפול המנטלי שאופף את החודשים הראשונים שלאחר הלידה. שונאת את השעות האין סופיות שמוקדשות לדבר אחד ויחיד והוא הזנת הצאצא בחלב. חוסר התנועה וחוסר האונים שמתלווה לסשנים לא ניגמרים של חלב, גרפס, נימנום, חלב, גרפס, נימנום .

במקום להרגיש ריגשי התעלות, מלאות והגשמה עצמית, מרגישה מרוקנת, סחוטה וחסרת ערך לחלוטין. לא מתפקדת כאמא לגדול, לא כבת זוג, לא כאדם. הפונקציה של מחליפת חיתולים ואוביקט קולינרי ממלאים אותי בעיקר בזעם על הקונפליקט בין טובת הילד (הנקה) לטובתי ובריאותי הנפשית.

היתי שמחה להיות מהאמהות שמסוגלות לוותר בלב שלם על גידול הילדים בעצמן ומפקידות אותם בגיל כמה שבועות בידי מטפלת, או לחילופין להיות מסוגלת לוותר בלב שלם על העצמי שלי ולהיתמסר לתחושת הניזקקות התינוקית כדרך להגשמה עצמית.

אולי צורת החיים שלי במשך שנים ארוכות שהיתה בסך הכל די גברית ושמה בראש העדיפויות הגשמה עצמית ורצון פנימי ולא את רצונותיהם של אחרים היא זו שגורמת לי להרגיש כלואה בתוך תפקיד אמא אדמה. אולי המודל האמהי שהצבתי לי רחוק מלהיות ישים
ואולי פשוט אין לי את הרצפטורים הכימיים שמתרגמים פרולקטין להיתמוגגות

[שוות_נפש*]

פשששש... יש כאן ווידוי אותנטי

עכשו הייתי מחליפה אותך... טוב , ליומיים לפחות..
תני בבקשה נשיקה במצח לאלף מ שוות נפש

[מגיבה*]

זה ככה בתקופה הראשונה , כשהגוף עייף , והאמהות מתבטאת בהנקה וניקוי ...( הטוסיק ) .
אחר כך ההרגשה משתפרת , וגם התיפקודים נעשים מעניינים ומורכבים יותר ,
וגם הראייה נעשית בהירה יותר ומוארת בגוונים צבעוניים יותר .

[עשב_השדה*]

ואולי פשוט אין לי את הרצפטורים הכימיים שמתרגמים פרולקטין להיתמוגגות?????
פרולקטין גורם גם ,כמו שאני יודעת וזוכרת עלי לבכי בלתי נשלט מידי פעם, לרגישות יתר רגשית, לתחושות הצפה של רגשות, וביניהם גם
להרגיש כלואה בתוך תפקיד אמא אדמה,להרגיש אובדן של חפש וחופש תנועה , וגם להתמוגג לפעמים .
הכל במעורבב נוחי(-: את overwelmed

[פלוני_אלמונית*]

מה שלא הורג מעייף

האלף בן חודש וקצת. יצור שמנמן ובילתי ניתן לריצוי כימעט כמו כל אליל ביתי. יש שמועה שילדים בגיל הזב אוכלים וישנים. הוא לא שמע על זה. ז"א כן על לאכול, הלישון זה לא החלק החזק שלו. ימים שלמים של נימנום על הידיים וברגע שמניחים אותו לרגע הוא פותח קודם את העיינים ואז את הפה. אם תוך דקה לא מיתצב הורה ולוקח אותו על הידיים נימעות צפירות עולות ויורדות. לא סל קל, לא טרמפולינה, לא כרית ולא שום דבר אחר. התאבון שלו לבשר אנושי לא יודע שובע.

הגמד לעומת זאת החליט להוציא את כל השיניים בבת אחת. מתנהג כמו מלאך בגן וכמו שטן מילל בבית. שום דבר לא משביע את רצונו, הכל גורם לו להתקפי זעם, משליך חפצים ורוקע ברגליים, צורח "את זה" בלי להיתכוון למשהו מסוים ולא מרוצה מכל מה שמקבל.

כן זה שלב כזה, כן כולם עוברים את זה, כן אני בתור אמא אמורה להכיל את זה, לא, אני לא מתעללת בילד תודה ששאלתם, כן תקראו לרשויות הרווחה אולי הם יוציאו את אמא למשפחה אומנת שבה הילדים ישנים לילה שלם מגיל שבוע, הולכים לגן עם שיר בלב ותיק ביד, אוכלים בלי לצור סביבם מעגל של מזון זרוק כי הפסטה ירוקה ולא אדומה ובכלל מתנהגים כמו בספרים של התקופה הויקטוריאנית ניראים ולא נשמעים.

ומצד שני יש את ריגעי החסד.

הקטן ישן על הגב כולו מתיקות ניפרשת בורוד ולבן.
הגדול מתכרבל לידי כולו תלתלים מופזים וחיוך קונדסי, מלטף את אחיו הקטן ב ע ד י נ ו ת על הראש ואני והבן זוג מחליפים מבטי "הצליח לנו" של הורים פולניים גאים.

ערבים (נדירים) בהם שניהם ישנים אחרי השכבה קצרה ונטולת דרמות, ולנו יש קצת זמן לעצמינו, סתם לשבת ביחד בידיים שלובות ולהרגיש שהכל יהיה בסדר.

[חני_בונה*]

[שלולית_י*]

אוהבת אותך |לב|
שנה טובה ומאושרת לכולכם.

[נחל_לבן*]

נשמע שבאמת מצליח לכם!
(עם כל הקושי והדרמות והפרולקטין...אני יודעת שזה יעבור..אני יודעת שלשמוע את זה ממש לא משנה את העכשיו ובכל זאת..)
מצליח לכם!
שנה טובה ומתוקה!

[רוניתה_פיתה*]

וואו!
הגעתי לכאן בתחילת הלילה בגלל/בזכות גריין מגרה, והנה אני הולכת להתחיל את היום האחרון בשנה הזאת עם כל הסיפור המדהים הזה בראש ובלב ובבטן.
תודה לך על התובנות, וההתנסחות הבהירה, ועל השיתוף וההתערטלות, ועל נקודת המבט שלך.
שיהיה לך קל ונעים בהמשך הדרך היפה שלך
ברכות על הגעת האלף ושנה פשוט טובה @}

[בשמת_א*]

האם כולנו נולדנו להיות אמהות?
לא.

אבל אני לא יודעת באיזה אייקון ללוות את זה.
אולי

[עננים_בקפה*]

לכל מי שמברכת תודה. הכל חוזר אליכן לפי חוקי הכישוף מועצם פי שמונה:-)

אני ואנחנו ניזדקק לכל ברכה.

מאז הלידה או יותר נכון עוד לפניה נראה שהכל הולך ונימתח והולך ומיתדקדק עד שקיפות על סף היפרמות.
כל אחד מאיתנו עושה את כל המאמצים כדי לכסות כמה שיותר מטלות וכמה שיותר תחומים ולא מצליח. בפעם הראשונה אני תוהה בכנות האם נעבור את המבחן ואם כן באיזה מצב נהיה. נראה שבכל יום נוספת בעיה לאוסף המכובד ממילא שאנו חולקים. כל אחת מהן פתירה בפני עצמה אבל ביחד זו כמעט מסה קריטית.
כמובן שזה הזמן בו שדוני העבר של כל אחד מאיתנו יוצאים לפיקניק.
השינאה העצמית
חוסר ההערכה העצמית
תחושת הקורבן
תחושת המיסכנות
תחושת חוסר הפיריות

ובעיקר תחושת הפחד

פחד ממחסור חומרי
פחד ממחסור ריגשי
פחד מאובדן הדדי
פחד מהעתיד
פחד מהעבר

אצלו זה יוצר ריחוק
אצלי תחושת זעם

ובין הזעם לריחוק נפערת תהום המאימת לבלוע את כל הטוב

[allamo*]

עננים- קראתי בשקיקה. את מדהימה אותי ומשמחת אותי ומחזקת אותי. בלב הפתוח בתבונות.
אני יודעת שקשה ואני בטוחה שבתוכך יש לך גם פתרונות אז אל תבהי בפחד יותר מדי..
מאחר ובעולם הוירטואלי אנו ואני לא יכולה להציע עזרה ממשית כרגע, שולחת לך עננים וחיבוקים לחזק את רוחך ואתכם.

שנה של הרבה אור ושמחה וקלילות

[בשמת_א*]

מקשיבה.

(גשם. גשם. סיכוי לשינוי)

[נחל_לבן*]

גם אני מקשיבה..

(וגם אומרת לעצמי שקראתי שכבר הספקתם לעבור יחד תקופות קשות ואירועים ממוטטים...ועוד יהיו ימים טובים וקלים יותר...)

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

[קן_לציפור*]

גם אני פה, קוראת אותך ושולחת לשנה החדשה.

[עשב_השדה*]

ברכות לשנה החדשה,
להתרחבות של הלב והתעצמות של הכוחות הבונים כאן
לבריאות טובה ועונג מכל הטוב שבכם
לאהבה וחברות טובה
@}