תבנית נוף

[עננים_בקפה*]

הידעתם?

מניעת שינה והפרעה בשלב התע"מ הן טכניקות עינוי אכזריות?
וכן רעשים צורמים לאורך זמן ממושך?

לפי דעתי האלף הישתלם אצל הוויט-קונג בגילגול הקודם ומישם בהצלחה על אמא שלו. אם ימשך באותה צורה אני אודה בכל קונספירציה גלובלית וכבונוס ברצח ארלוזורוב.

לא ישן יותר משעה ברציפות ביום, וכשמתעורר, או יונק או צורח בכל מצב בו לא נמצא על הידיים. זו בדיוק הסיבה בגללה צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד.

האם אני מלכלכת על בני עצמי ובשרי?
כן
האם הוא נישאר חייב?
לא, הוא מלכלך עלי חזרה באופן הטיבעי והגשמי ביותר, שלא לומר משתין עלי בקשת:-)

[בשמת_א*]

_מניעת שינה והפרעה בשלב התע"מ הן טכניקות עינוי אכזריות?
וכן רעשים צורמים לאורך זמן ממושך?_
אכן. כבר כתוב בספרי הקג"ב, שאת בטח מכירה. לא צריך להרחיק עד הוויאטקונג S-:

יש בקיבוץ אנשים שמתגעגעים להחזיק תינוקות על הידיים? שמעתי שזו סגולה לפריון וגם סוג של מדיטציה. (כשלא מדובר באמא של התינוק)

[עננים_בקפה*]

בגיל הממוצע בקיבוץ הזה שום סגולה לפריון לא תעזור:-)

גם לא נראה שמדיטציה זו כוס התה של רוב החברים.

אולי אתלה מודעת דרושים במזכירות

[בשמת_א*]

מודעת דרושים במזכירות
(-:

[חני_בונה*]

עולה לי תמונה שלך רוקדת....
באהבה

[עננים_בקפה*]

מטפורות מוטוריות

חפצים שאנחנו קשורים אליהם ברמה הריגשית מהדהדים את מצבינו.
יש לי אוטו. יותר נכון מכונית. היא ממין נקבה והיא קפריזית, היא לא ממש צעירה אבל עדיין נוסעת. מי שרואה אותה מבחוץ לא משער שהדבר הקטן והאפור עם מדבקות הכוכבים מתפקד כרכב שטח לכל דבר. עד היום היא מעולם לא איכזבה אותי וניתקעה רק במקומות שמהם ניתן היה לחלצה בקלות. חצי קילומטר ליפני תחנת דלק כשניגמר המיכל, בפתח המוסך כשהמסבים בטימינג היתפרקו, ליד הבית של ההורים כשהלך הסטרטר.

המכונית שלי מהדהדת אותי

ביולי נידפק לי הטימינג, אחר כך הרגשתי שכל האנרגיה שלי נוזלת ממני וכמובן שלה היתה נזילת דלק, כשלא הצלחתי להקים את עצמי הלך לה הסטרטר ועכשו צריך להחליף מצבר.

הרכב של בן זוגי מפתח תסמונות אופיניות. לא סוחב בעליה, מתחמם, הצמיגים נישחקים והוא זולל שמן. כמה אופייני.

וכך אנחנו מקרטעים בכבישי החיים, כמו התרנגול באגדת עם רוסית "מרוטים אך בלתי מנוצחים"

האם תיקון של הרכב יהדהד חזרה?
אולי מסז טוב בשבילי יחזיר את המצבר לחיים?
ואולי פשוט הגיע הזמן להיתקדם למודל חדש יותר?

[דנה_ה*]

ואולי פשוט הגיע הזמן להיתקדם למודל חדש יותר?
את מתכוונת למכונית חדשה יותר או למודל מפותח יותר של בני אדם? זו לא שאלה מתחכמת... אני גם חושבת שהגיע הזמן שהמודל הבא כבר יגיע. די, נמאס כבר מהומו ספיינס. אמנם לא מיצינו את כל האפשרויות שטמונות בו, אבל בכל זאת, הגיע הזמן להשתדרג.

[עננים_בקפה*]

גם וגם
מודל חדש יותר של מכונית, זה עם המגדש טורבו. אין לי מושג מה זה אבל נשמע כמו משהו שימושי
מודל חדש יותר שלי. (האנושות בכללי גדול עלי) עם מגדש טורבו. לזרוז תהליכים ויעול ניצולת הדלק הרוחני.
ליפעמים נדמה לי שכל כך הרבה זמן מתבזבז על שטויות של יום יום ורק ברגעי משבר יש זיקוק של תובנות.
אולי זו הסיבה לזה שמזמנת משברים לחיים שלי.
כן, בהחלט מגדש טורבו

[עננים_בקפה*]

ואני נאחז באויר

היום קיבלנו הודעה מהקיבוץ שהחוזה שלנו על הבית לא יחדש. לא קשור אלינו אלא לעיניני ההפרטה בקיבוץ. לכל היאוחר באוגוסט או לכל המוקדם באפריל נצתרך שוב לעבור.

מעבר למעבר הדירה הפיזי, השלישי שלי בשלוש שנים האחרונות, נצטרך להחליט מה הלאה. האם להישאר בצפון ואם כן איפה בדיוק, האם לחזור לאזור השרון רבתי, אולי חוף הכרמל, אולי בכלל דרומה, ואולי לחפש אלטרנטיבת מגורים בקיבוץ.

אני חולמת על בית ליד הים. זה מה שהכי חסר לי בצפון. ים. לא הכינרת הדלוחה, לא ההרים, לא קברי הצדיקים ואפילו לא הלילות הקרירים לא מפצים אותי על העדר תחושת החופש שיש לי בטבילה במים שנוגעים בחופים זרים ובארצות רחוקות. הצלילות של המים בבוקר סתו והגלים של החורף. משהו בי נירגע כשאני טובלת בעירום בתוך כל הזרימה הזו. נעים לי שעיקבותי נימחקים במהירות בה אני מטביעה אותם. חוסר האכפתיות הלאומית של מי המלח. זו לא הכינרת "שלנו" זה הים שהוא של עצמו בלבד.

ההרים והאדמה בגליל זוכרים ונוטרים טינה. אלפי שנים של מלחמות, ויכוחים דתיים, של ארץ אוכלת יושביה. לא סתם צפת החליפה את ירושלים כעיר קודש. אותה אנרגיה דורסנית זורמת בעורקי ההרים.

רוצה שוב את הקלילות המישורית של החוף, את האדמה האדישה שלא דורשת קורבנות אדם של ערים חדשות וישובים בני פחות מ150 שנה

רוצה הביתה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רוצה שוב את הקלילות המישורית של החוף, את
מדהים.זו בדיוק היתה התחושה שלי כל השנים שגרתי בשפלה ובאיזור בית שמש.
חמש שנים התגעגעתי ללחות ולקלילות ולאויר אחר שיש כשגרים קרוב לים.
בסוף עברנו - אחרי טלטלות רבות.
אבל היה שווה. לחלוטין.

[עשב_השדה*]

וואו איזה דינמיות יש בחיים שלך
בהחלט ים, גורם מאזן לעומס אדרנליני כזה , מתפללת בשבילכם אולי שדות ים אולי בית ינאי

[עשב_השדה*]

אולי יפו

[עננים_בקפה*]

כלבים זקנים וטריקים חדשים

אנחנו בברוך. ישיבה לילית על התקציב לא השאירה שום ספק. אנחנו בבעיה כלכלית קשה. מאז שאני לא עובדת זה לא רק שאנחנו לא גומרים את החודש. אניחנו אפילו לא מתחילים אותו. מילא אם הינו חיים ברמה שהיא מעל יכולתינו והיה במה לקצץ. אין.

זה הזמן לשנות היתנהלות. החיים שלנו הם אחריותינו הבלעדית. אם לא נצא מתחום הנוחות האישי שלנו רק נמשיך לשקוע.

צעד ראשון הוא ליצר עוד תעסוקה. פרסום בכל דרך אפשרית טלפונים לכל מי שמכירים וגם כמה שלא. יש לנו מוצר לימכור. כל אחד מוכר את עצמו.

זה קשה. זה מביך. זה להישתחרר מדורות של "יהללך זר ולא פיך" שנים של צניעות מזויפת. לעמוד מול העולם למכירה פומבית ולגלות כמה אתה באמת שווה.

לי זה קצת יותר קל. במקצועות הטיפול כלולה גם הזנות, וכמה שזה לא נימשע רע אני רואה הרבה מההקבלה בין המקצועות. נערת ליווי טובה עושה עבודה לא רעה כמטפלת פסיכולוגית לעת מצוא. גם המחיר דומה.

לבן זוג קשה יותר. לעמוד מול לקוח ולמכור את העבודה שלומרגיש לו משונה, הוא רגיל להפחית בערך עצמו,בערך העבודה שלו ומכאן גם במחיר. הוא מקבל את העבודות אבל שולי הרווח הם מזעריים. לזכותו יאמר שהוא משתדל וכבר מתחיל לראות תוצאות.

אנחנו נילחמים עכשו על חיינו פשוטו כמשמעו. אם נפסיד כל מה שבנינו יתפרק ולא תהיה דרך חזרה. זה גורם מדרבן ממדרגה ראשונה.

הצד החיובי בעניין אם נצליח ,נצליח בגדול ונירכוש כלים חדשים להיתמודדות.

[עשב_השדה*]

בסדר ,תנשמי זה יסתדר...
רק ילדת... זה יהיה בסדר .....
קודם כל אפשר לעבוד קצת בבית לא?
שנית במה עוסק אישך? אולי נעזור לו איך שהוא...
וחוצמזה את יודעת גם לכתוב יפה ......
בתור משהי מנוסה במצבים כאלה למדתי שהסטרס לא מהווה מנוע, אפשר גם בלעדיו ,
לא לחכות שזה יפול כמו מן מהשמים אבל לפעול מתוך וודאות שהפרנסה מחכה לכם ואתם רק צריכים למצוא ועד אז לנשום ולחיות מלא בתוך מה שיש....
סליחה אם לא מתאים לך הדברים או הטון, פשוט אוהבת לקרוא אותך ונזדעקתי....,
מאמינה בכוחותיכם ומתפללת עבורכם

[בשמת_א*]

מותר שאלה טכנית?

[עננים_בקפה*]

עשב, שנינו יודעים ואוהבים את העבודה שלנו. אני מטפלת הוליסטית והבן זוג נגר וטכנומג. ברור לנו שיהיה בסדר, צריך רק לגרום לזה. במקרה שלנו הלכנו קצת לאיבוד בתוך מהומת החודשים האחרונים. המצב הכלכלי הוא צלצול השכמה. אנחנו לא במצב של פת לחם. לא רוצים להגיע לשם. אנחנו לא חיים מתוך מחסור אלא מתוך מקסום משאבים. לפעמים זה קשה. לי במיוחד. רגילה למצב בו לא צריכה לחשבן. זה לא אומר שחיה מתוך ביזבוז או מעל היכולות שלי.לגבי עזרה, אנחנו צריכים עבודה. עד כדי כך פשוט.

בשמת כמובן שאפשר

[כוכבית_בוקר*]

מרענן ומעורר השראה לקרוא אותך- איך עם כל הצרות, לוקחת הכל עם הומור ואמונה. בלי הכובד והרחמים העצמיים על חוסר הצדק... (צריכה הפסקה מהקולות בראש)

[בשמת_א*]

אוקיי, אז השאלות הטכניות:
א. נקודת המוצא היא שאתם נשארים במיקום הנוכחי? מקסימום זזים לקרבת בית ההורים?
ב. מה טווח המרחק שתגיעו אליו לצורך עבודה? (נגיד, רציתי להמליץ על בן זוגך למישהי אבל חשבתי שזה ה-ר-ב-ה מעבר לטווח [דרומה ממני] - מצד שני לא ידעתי מה הטווח...).

[שלולית_י*]

גם אני פקסמתי פה בעבר בקשה לנגר שיבנה לנו כמה יחידות איחסון מיוחדות לסלון, אז אם הוא מגיע למרכז ודרומה, גם אני אשמח לדעת.

[עננים_בקפה*]

קודם כל תודה לכל מי שמנסה לעזור.

עבודות בצפון ובאזור השרון זה הטווח שבו עלויות העבודה נשארות סבירות. בצפון כי פה אנחנו גרים, ובשרון כי הוא על הקו בגלל הסדרי ראיה.
באיזורים אחרים זה תלוי בסוג וגודל העבודה. נניח בניה והתקנה של ארון ברחובות הופכות ללא כדאיות בגלל עלות הדלק והזמן. לעומת זה הזמנת מטבח שלם יכולה להיות כדאית. לצערי המחיר לצרכן בהזמנות מיוחדות כולל גם את המשתנים הנ"ל. ארון שיעלה 2000 ש"ח בכרמיאל יכול לעלות 3000 באיזור גדרה. זה נשמע לא פייר על פניו אבל זה תמחור עיסקי נכון. חלק ממה שהביא אותנו למצב הנוכחי זה תמחורים לא נכונים בהם לא לקח בחשבון את כל העלויות ולא רק עלות החומר.

חוץ מנגרות עוסק גם בבנית אופניים מיוחדים. לנו למשל יש זוג אופניים עליו רוכבים הוא, שני הילדים הגדולים והגמד בניגרר מיוחד שניבנה עבורו. אם זה מענין מישהו נשמח לשלוח תמונות.

אני בנוסף להיותי מטפלת אייפק בכירה מהראשונות בארץ, עוסקת גם בהעברת סדנאות, קריאה בכף יד לפי שיטת הולצמן, עבודה עם טארות של אושו וליווי תהליכי התפתחות אישית.

ביחד אנחנו הפכנו למומחים בהפיכת בתים ג'יפה למקומות מגורים שכייף להיות בהם ע"י תיכנון נכון של חלל וצבע בעלויות סבירות. מי שרוצה הדגמה מוזמן לבוא לבקר

אם למשהו יש רעיונות אשמח לשמוע

[עננים_בקפה*]

שכחתי להוסיף, הבן זוג גם עושה עבודות גבס, בניית קירות ונישות ושיפוצים באופן כללי, ז"א צבע, סתימת חורים, פוליש לריצפה, ובכלל כל מה שהופך בית לראוי למגורי אדם.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

מציעה שתעלי תמונה של האופניים המיוחדים בככר השוק , ותראי, יכול להיות שאנשים יהיו מעוניינים לקנות כאלה מכם.
בהצלחה, מחזיקה לכם אצבעות, אתם אמיצים ומרגשים.

[עשב_השדה*]

[טלי_מא*]

זוג אופניים עליו רוכבים הוא, שני הילדים הגדולים והגמד בניגרר מיוחד שניבנה עבורו. אם זה מענין מישהו נשמח לשלוח תמונות.
גם אני לא במצב להשקעות, אבל אני "מאוד סקרנית" [email protected].
ומציעה גם - להעלות תמונות לכאן. אפשר גם להשוויץ ב האופניים שלנו.

[עננים_בקפה*]

מיומנה של מחפשת

במסגרת חיפושי העבודה פרסמתי מודעה.
לכאורה מעשה הגיוני, נורמטיבי, ובשום אופן לא חורג מהנהוג במקומותינו. גם הניסוח היה קצר, רישמי, והאמת קצת יבש.

לא העלתי בדעתי את מבול הטלפונים

בתוך שעה התקשרו כעשרה גברים, כולם צינו את רצונם העז להכרות על מנת להעניק לי את הטיפול של חיי. חלקם הציעו החלפת טיפולים, חלקם הציעו לשלם לי כדי לטפל בי ובתמורה אתן להם את חוות דעתי המקצועית על ביצועיהם. כולם מוכנים להגיע עד אלי אפילו מבאר שבע.

נשמות

ורק אני הסקפטית הצעתי להם שאם הם כל כך מעונינים בנתינה, להיתנדב בבית האבות המקומי.

דוגמא לכמה שמילים יכולות להטעות כשלא שומעים את האינטונציה.

הזכיר לי את התקופה שחיפשתי דירה.

תל אביב, שנות התשעים, מצוקת דיור, מפרסמת מודעה בקח תן. מתקשר גבר עם הצעה קוסמת

יש לי דירת שני חדרים ב200 דולר
איפה הדירה?
ממש במרכז, באיזור שנקין
ניפלא, מה יש בדירה?
כל מה שצריך, מקרר, ארונות, מיטה
ומה תנאי התשלום?
את משלמת כל חודש, ופעם בשבוע אני אבוא אנקה לך את הדירה, אכבס, אסדר, ואת בסוף תגידי לי אם הצלחתי להשביע את רצונך, ואם לא תקראי לי כלב רע ותרביצי לי

איך פספסתי את הזדמנות חיי

[עננים_בקפה*]

חרטה אימהית

הגמד הולך לגן מספטמבר. נתון.
אני לא מסתדרת לבד עם שניהם ליותר מכמה שעות.נתון
שהיה ארוכה עם סבתא עולה לי בבריאות.נתון

הילד חולה כימעט כל הזמן בקטנה

כולם אומרים לי שככה זה שנה ראשונה

סביר להניח

לא חיה עם זה בשלום, לא חיה בשלום עם ילד מנוזל ומשתעל תמידית כשקודם בקושי היה חולה. שוכבת בלילה עירה ושומעת אותו משתעל. הלב שלי מתכווץ. עוברת לשכב לידו במיטת הילדים הקטנה, הוא זה שפרש אליה בשמחה מהמיטה המשותפת ורק כשממש רע לו הוא מטפס למיטה שלנו.

הוא מצידו הולך לגן בשימחה. ניפרד בבוקר בקלות ונראה שבאמת נהנה להיות שם.(כן כמובן שצפיתי בו מרחוק לראות איך הוא מתנהג כשאני לא בסביבה.)

מבחינתי יש דדליין עד דצמבר. אם המצב לא ישתפר אחפש פיתרון יצירתי לחברה בשבילו בלי לפגוע בו.

מתנדנדת בין ההבחנה של מצוקה שלי בנושא לביו בעיה אמיתית

[בשמת_א*]

שולחת לך חיבוק, אבל אף אחת מההבעות לא נראית לי מתאימה, אז בלי ציור.

[עננים_בקפה*]

בלונים בלונים בלונים

מכירים את המשחק הממכר שבו צריך לפוצץ בועות? (מי שלא מכיר, יותר עדיף, ממכר יותר מניקוטין ובעל השפעה מטמטמת במיוחד)
יש את השלב שבו כימעט והצלחת לפוצץ את כל הבועות ואז המסך שוב מתמלא?
ככה אני מרגישה לגבי החיים שלנו.
ניכנס פרוקט גדול, עוד שניים בקנה, עוד כמה קטנים בהיכון, לכאורה הדברים מתחילים להיסתדר, ואז זה בא מהמקום הכי לא צפוי. מהמקום שבו חשבתי שאפשר להיות רגועה. בלגנים כספיים מול אבא שלי. כספים שהיה אמור להעביר לבן זוג (תמורת עבודה, לא נדבה) לא הועברו, חיובים על דברים שלא סוכמו, הכחשה מוחלטת של דברים שסוכמו בניהם.
מסתבר שזה מתנהל כבר זמן מה. הבן זוג לא רצה לספר לי כדי לא להעמיס עלי ולא לפגוע ביחסים המורכבים גם ככה, ואז הכל התפוצץ.
אבא שלי מודע למצבינו. למעשה הוא זה שבזמנו ישב איתנו על תקציבים. קשה לי לישב את שני הצדדים האלו אצלו. מצד אחד העיר על כך שהבן זוג מתמחר נמוך מדי ועושה הרבה מדי מתוך רצון טוב ומצד שני מנצל בדיוק את הפירצה הזאת.
ושוב מדובר בתשלום על עבודה ולא בהלואה או מתנה, וממלא התמחור היה נמוך מאוד והביצוע מעל ומעבר תוך חיסכון של אלפי שקלים בחומרים שמוחזרו .
זו אחת הסיבות לעזיבה שלנו את הצפון, מסתבר שמרחק גאוגרפי מאפשר לאשליות להמשיך לחיות, לפעמים זה חיוני לראות את המציאות דרך פילטר מרכך, כמו התצלומים של הודו, זה יפה, זה צבעוני, זה אקזוטי ולא מריחים את הביוב.
קשה לי עם ההכרה שזה בא מאבא שלי, למרות שכשאני שכשכל עיניין המעבר התחיל בדיוק מזה חששתי. אני מודעת לתקדימים בנושא, אבל הרשתי לעצמי להאמין, לחשוב שדברים השתנו בעשרים וכמה שנים אחרונות.
שזה לא יקרה מול הבת שלו והנכדים שלו. טעיתי בגדול.

[בשמת_א*]

)-:

[טלי_מא*]

בתקווה שעם המעבר תמצאו קהילה שתהווה תמיכה טובה יותר ממה שמצאתם אצל ההורים.

[עננים_בקפה*]

רק כדי להיות מאוזנת יותר
נקודות מוצא

ההורים שלי לא חייבים לעזור לי. לא כלכלית וגם לא בשום צורה אחרת. בעיני זו בחירה שלהם וזכותם לבחור אחרת.

במשך השנים קבלתי מהם עזרה. לרוב אופרטיבית ולא כלכלית כוון שלא ניזקקתי לכך וגם כיוון שתמיד העדפתי לעמוד בראשות עצמי.

הם יכולים להיות נדיבים מאוד בכל מובן אפשרי גם לאנשים זרים.

הקושי שלי הוא עם הבטחות שניתנות ולא מקוימות ועם הסכמים עסקיים שלא מכובדים. זה מרתיח אותי ופוגע בי גם כשזה בא מאנשים בכלל ומהורי בפרט.

רק סיפור קצר מהילדות.

כשהיתי בת 16 רציתי ללמוד רכיבה. ביקשתי קורס רכיבה ליום ההולדת. ביום עצמו בארוחת הערב החגיגית בחוות ורד הגליל אבי שמח לבשר לי שסיכם שאוכל לקבל שיעורים במקום. שמחתי מאוד. הסתבר שהוא סיכם שאעבוד בחווה תמורת השיעורים.

כששאלתי אותו על כך אחרי שנים, טען שזה היה ממניעים חינוכיים. גם זה סוג של חינוך ביתי.

[שלולית_י*]

לא מבינה. סיכמת עם אביך שישלם על העבודה ועכשיו הוא מתנער ? מה הוא אומר, שלא הבנתם אותו נכון? שלא מגיע לבעלך תשלום?

[עננים_בקפה*]

לא חשוב מה נאמר, חשוב מה שומעים.

אין כמו חיים במקום משעמם כדי להדגים התמכרות לדרמה.

אתמול זומן בן הזוג לשיחה עם רכזת החינוך של הגיל הרך.
הכל התחיל משחת טלפון מסתורית ורווית התפתלויות.
תשמע, אני צריכה לדבר איתך, לא, זה לא קשור לגמד, לא, לא בטלפון, לא, היא לא יכולה להגיד על מה מדובר אבל זה די דחוף.
??????????????

היתקשר אלי לברר אם ידוע לי במה מדובר.

אין לי מושג, ןבכלל מגעי עם הרשיות שואפים למינימום הנימוסי.

מה התברר, אחת הסייעות שעובדת מדי פעם בגן של הגמד טענה שהוא מטריד אותה.
ומעשה שהיה כך היה.

לפני כחודש הגמד התחיל לחזור המגן נודף למרחקים ריח של בושם. לא סתם אלא אחד שאני מתעבת במיוחד.מהגן הוא המשיך לכביסה מלאה והחלפת בגדים קומפלט. עד כדי כך. אחרי ברור קצר הסתבר שאות הסיעת היא האחראית על המפגע. כוון שאני לא ממש טובה ביחסי אנוש מערכתיים התבקש הבן זוג לטפל בעיניין בעדינות, כי מבחינתי הדרך היא פשוט לבקש שלא תשתמש בבושם כשהיא באה לעבוד עם ילדים ונראה היה לי שהניסוחים שלי יצאו קצת חריפים. רק כרקע נוסף, רוב הקליטה של הגמד בגן ומכאן גם הקשרעם הגננות בוצע ע"י הבן זוג. אני היתי שבועיים אחרי לידה ולא במצב להיתעסק בפוליטיקות מערכתיות. בקיצור דיבר עם אותהסיעת וכדי לעשות זאת באופן נעיםציין שהוא דווקא מחבב את הבושם הנ"ל כי מזכיר לו תקופות יפות. חשבנו שבזאת ניגמר הסיפור. הגמד חזר להריח כמו ילד, אני לא חשבתי יותר על העיניין, והסייעת עברה בכלל לעבוד בתינוקיה כך שלא היה לי מושג אם היא ממשיכה להישתמש בבושם.
אתמול בבקרו של לילה סוער עם האלף לקח אלוף נעורי את שני הילדים איתו כדי שאשן קצת, הגדול לגן והקטן לטיול בשבילי הקיבוץ. כוון שזו שעת בוקר פגש את אותה סיעת ועצר לשיחת נימוסים. האחראית ראתה את שניהם משוחחים והחליטה להגן על העלמה חסרת הישע מהמטריד. מסתבר שהסיעת היתלוננה עלו או ציינה שהיא מוטרדת או אלוהים יודע מה עוד, והאחראית לא רצתה לערב אותי מטעמי שלום בית.

כל זה בגלל רגישות שלי לריחות.

אני נתצאת במילכוד כפול. מצד אחד, ברור לי שלא היתה שום הטרדה, מצד שני אם אגיד משהו זה יתפרש כהכחשה של בת זוג שלא רוצה לראות את המציאות.

הזוי

[בשמת_א*]

הזוי 0-:

[תירצה*]

בעלי בחיים , אבל בחיים לא היה מוכן לעשות את השליחות הזאת בשבילי.
אין מצב שהיה מוכן לקחת סיכון שזה יפגע במישהו.
ניראה לי שבן זוגך הלך הרבה מאד לקראתך..
איך שלא יהיה , גם את צודקת כמובן. אבל זה היה צריך לבוא ממך. הפגיעה היתה כנראה רכה יותר.
נו טוף.. יעבור.

[עננים_בקפה*]

תרצה
הוא לא עשה שליחות בשבילי, אחרי שדיברנו על העיניין סוכם בנינו שיש סיכוי גבוהה יותר שאני אפגע ברגשות אותה סייעת, וכוון שהוא היה זה שבגן הכירו יותר , נראה היה על פנו שהמסר יתקבל ביתר קלות. היה פה חד משמעית ניסיון למזער את אי הנעימות. וכן גם זה יעבור.

בהיסתכלות רחבה יותר אני תוהה מתי כל עניין התקשורת בין גברים לנשים הפך כל כך נפיץ. אני יודעת מעצמי שניזהרת בדיבור ומקפידה על קלה כחמורה בשיחה עם גבר לא מוכר לי שלא יתפרשו דברי כפלירטוט(ויש תקדימים) כשמצידי היה נימוס בלבד. יודעת מגברים (מוכרים היטב ) שניזהרים מלהחמיא מאותה סיבה. ובסוף שני הצדים מתפלאים על קשיי תקשורת.

[עננים_בקפה*]

רק עכשו אחרי לילה בלי שינה עלה בדעתי שגמדים ואלפים הם יצורים ליליים. אולי אם אכנה אותם שחריר וזרזיר הם יתנו לי לישון כמו בן אדם

[דנה_ה*]

אולי עדיף מרמיטה או דובונים - ככה תקבלי שנת חורף אמיתית...

[עננים_בקפה*]

לפי הגודל של האלף דובון לא יהיה רחוק מהמציאות. שלושה חודשים והילד עבר את ה7.500 זה לא ילד זה בומביל.

[עננים_בקפה*]

שעת בין ערביים/חוץ

מצלמה מתחילה מאקסרים לונג שוט של נוף הררי נעה במעגלים הולכי וקטנים. עם התנועה מתחילים להיתבהר קווי מתאר של ישוב. בהתחלה צמרות העצים, ולאט לאט הבתים בניהם, השבילים עד שהמצלמה מתמקדת בדמותה של אשה בעלת שער קצר הלבושה טייץ שחור וטוניקה בשחור לבן ההולכת רכונה מעט בשביל. סיבוב נוסף חושף את העובדה שהיא נושאת תינוק במנשא ביבי ביורן.

המצלמה מתעכבת על הבעת העיפות על פניה ועל ידיה התומכות במשקלו הכבד של התינוק.

היא נכנסת לחצר מגודרת בה חונות עגלות ילדים מתחת לסככה ומוציאה משם ארגז אדום על גלגלים.

פנים/גן ילדים

אותה אישה ניכנסת לגן מברכת לשלום את הגננת

אשה- היי מירב מה שלומך, איך הוא היה היום?

מירב הגננת- מקסים כרגיל.

האשה ניגשת לאזור בו הילדים מרוכזים בסיפור שמקריאה להם גננת נוספת. היא עומדת בשקט בצד עד שאחד הילדים שם לב אליה מחייך ורץ אליה בשמחה.

אשה- שלום צימוק, אתה רוצה לבוא הביתה?

הילד מהנהן בהיתלהבות, מושיט ידיים למעלה כדי שתרים אותו. היא מרימה אותו יחד עם התינוק במנשא, מזדקפת בקושי. הילד מנופף לשלום לילדים ולגננות והאשה פונה לצאת מהגן.

חוץ/חצר גן ילדים

האשה יורדת במדרגות הכניסה וניגשת לארגז האדום, היא מנסה להכניס את הילד לתוכו כך שיעמוד על רגליו. הילד מתרצה בתחילה ונעמד, אבל כשהיא מנסה לזוז לכוון הידית הארוכה בה נוהגים הארגז הוא מטפס החוצה בזריזות

אשה- אתה רוצה ללכת ברגל?

הילד מושך בכתפו

אשה -אתה רוצה לבוא הביתה?

הילד מושך בכתפו

אשה- אתה רוצה להישאר בגן?

הילד מושך בכתפיו

אשה- אתה רוצה להיכנס לעגלה?

הילד מושך בכתפו

אשה- אתה רוצה להיות דובון לא לא

הילד מהנהן, נישכב על הריצפה, מסתדר בנוחות על המעיל ומתחיל לרקוע ברגלו ולצרוח.

האשה עומדת חסרת אונים לידו, המצלמה מתמקדת בפניה. ההבעות נעות ממבוכה לכעס, לעיפות, להשלמה ואז לחיוך. היא נישכבת על הקרקע ליד הילד בודקת שהתינוק במנשא שכוב בנוחיות ומתחילה גם היא לרקוע ברגליה ולצעוק

אשה- לא רוצה הביתה,לא בא לי, לא מתחשק לי, לא רוצה

בהתחלה בשקט יחסית אבל ככל שהיא ממשיכה קולה מתגבר והיא ניכנסת כולה להנאה של פריקת עול הבגרות.

הילד המום מספר שניות מביט באימו השוכבת על גבה ורוקעת ברגליה, על פניו הבעה של " לא ככה זה אמור היה להיתנהל" הוא קם ומתחיל למשוך אותה בידה לישיבה. כעבור דקה היא נעטרת לו ומתישבת. הילד מחייך ומחבק אותה. לאט לאט היא קמה והם ניגשים יד ביד לארגז האדום. הילד מושיט ידיים למעלה היא מרימה אותו לתוך הארגז, ניגשת לידית ומתחילה לצעוד לכוון שער היציאה.

המלמה צופה בהם הולכים ומתרחקים על השבי. בפס קול ברקע שומעים את קולם ההולך ומתרחק

אשה- הינה כלב, איך עושה כלב?

הילד-הב הב. ביי ביי

אשה- ביי ביי כלב

אשה- הנה טרקטור

ילד- ביי ביי טקטור

סוף

[עננים_בקפה*]

ותודה לרומן פולנסקי על שוט הפתיחה מתינוקה של רוזמרי

[בשמת_א*]

(-:

[פלוני_אלמונית*]

שיעורים בהתערבות אלוהית

יום חורף, נוסעת לקניות בשוק בחצור. האלף ספון בביטחה במנשא מתחת למעיל ורק שתי עיינו מציצות החוצה. אני מסתובבת בין הדוכנים בוחרת ירקות יפים של שוק. יש בי געגועים לשווקים של המזרח, והשוק בחצור הוא בריחה קטנה לעולם אקזוטי יותר של "שלושה בננות בעשר שקל" נעצרת ליד דוחן חביב עלי של כלי בית בסיגנון ערבי במיוחד. גולת הכותרת, תבליט נחושת שלכנסיית הקבר. פלאי המזרח.
האלף מתחיל לעשות קולות של ציצי ואני חוזרת לכוון המכונית. כמה מטרים לפני ניגשת אלי אשה דתיה ושואלת במבטא אנגלוסקסי אם אפשר לשאול אותי שאלה, מתוך רצון לעזור עונה באנגלית שכמובן.

את מקימת דיני נידה?

סליחה?

דיני נידה, את נשואה ואת חייבת!!!!

אני לא נשואה.

אז בטח כשתתחתני תתחילי כי זו חובה!!!

אני לא מתכננת להינשא.

אבל החבר שלך יהודי....לא?

אני לא חושבת שזה ענינך.

בוודאי שכן. כל ישראל ערבים זה לזה!!!

שיהיה לך יום מצוין

ניכנסת לאוטו ומנסה להניעה. אין סטרטר. יוצאת דופקת בפטיש על נקודת הג'י של הדייצו, עדיין כלום. רק בנסיון הרביעי מצליחה כנראה לרצות את המכונית הפריג'ידית שלי.
אולי אשקול שוב את עניין המקווה, יותר זול מאוברול מקיף.

[עננים_בקפה*]

למען הסר ספק

הפלונית למעלה זו אני

אין לי שום דבר נגד נידה או טבילה. יש לי הרבה נגד גזענות במסווה דת.

[בשמת_א*]

"אפשר לשאול אותך שאלה" עאלק! 0-:

[עננים_בקפה*]

משהו כאן התרסק לרסיסים שרק השמש יכולה לאחות

אנחנו עוברים. מחפשים ליד הים אולי פרדס חנה. הותשנו מכל המלחמות, מכל מאבקים, מהמורכבות של משפחה מורחבת. הזוגיות שלנו כמעט קרסה בתוך כל המהומה הזאת. מנסים להציל את מה שנישאר, ללקק את הפצעים ולהמשיך הלאה. זה לא יכול לקרא בצפון.
כל כך הרבה אשליות ותקוות התנפצו שאני ואנחנו כורעים תחת נטל הרסיסים. ושוב אריזה, ושוב מעבר, ושוב התרגלות.

הכל כמו תמונה אקספרסיוניסטית

[נטע_ק*]

[נטע_ק*]

מקווה שיהיה מעבר קל.

[חני_בונה*]

[קן_לציפור*]

מקווה שיהיה מעבר קל

[עננים_בקפה*]

בכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת

לחפש דירה ברשת זה כמו ג'י דייט.

רואים מודעה אטרקטיבית, מתקשרים, מבררים שעדיין אקטואלי, ומתחילים לפנטז. בטווח הזמן בין האיתור לביקור אני כבר בונה את חיינו באותו בית.
עד עכשו כבר" גרנו" בעין-ורד, פרדס חנה, אומץ, כפר-מונש והמועמד החדש איתו הגענו לשלב הדייט השלישי נמצא הזיכרון.

וכאן מתחילות הבעיות, בעל הבית גר באיטליה, לא ממש זמין במייל, לא נותן תשובות מפורשות, בקיצור משחק אותה קשה להשגה. ואנחנו נעים בין תקווה לרצון לוותר על כל הסיפור.

[יעל_צ*]

איך החמצתי את הבלוג המרגש הזה עד היום?!!

ואיך אני מבלה פה כבר יותר מחצי שעה כבר בקריאה? . מזל שאי אפשר לפטר אותי (אני עצמאית...).

וגם

[עננים_בקפה*]

מנסה לאט לאט לעכל את כל מה שקרה בשנה האחרונה, המעבר, הלידה, סף פרוק, החלטה על עזיבה. עדיין מלקקת את הפצעים הפנימיים ששנה זו הותירה בי, מחפשת את הדרך שלי חזרה אלי, חזרה לחיונית, לחיים ,לזוגיות, לאנטימיות עם עצמי ועם בן הזוג. כל כך הרבה דברים הופשטו בכח מהחלומות שליוו אותם, המשפחה המורחבת, הקשר שלי עם הילדים הגדולים, הקשר שלי עם העולם.
מרגישה כמו זחל שמתעורר בתוך הגולם ומקווה מאוד שיבקע הפעם כפרפר ולא שוב כזחל אבל גדול יותר.

הבית הנוכחי משקף לי כמובן את מצבינו. כתמי עובש ורטיבות בכל פינה. במכולת המקומית אני מקבלת מבטים מוזרים כשאני קונה עוד בקבוק של אלכוהול 96, השני החודש, לך תסביר שזה לא לשימוש עצמי אלא לניקוי קירות.

נקודת אור. כמעט כל מקום אחר, וכמעט כל בית אחר יהיה טוב יותר.

גם זו דרך להיתעודד

[בשמת_א*]

אוי, אוי.

מחפשת את הדרך שלי חזרה אלי, חזרה לחיונית, לחיים ,לזוגיות
מזדהה לגמרי.

גם עם חיפוש הדירה.
מקווה ששתינו נמצא כבר את הבית.

[עננים_בקפה*]

ושוב נצאה אל הדרך

סגרנו חוזה חדש. בית חדש. מקום חדש. עוד חודש עוברים לזיכרון. עכשו אוכל גם אני לסמן לאנגלים בעזרת כביסה תלויה ליבוש. אלוהים יודע שיש מספיק כביסה לכל האיחוד הארופאי. (אחד החסרונות בזיכרון מדגמי זה לזכור את החלקים הכי בזאריים בספרי ילדות, במקרה הזה סצנה שולית משרה גיבורת ניל"י)

וכמובן שיחד עם השימחה מגיעה סט דנדש של פחדים. איך ניסתדר שם בלי העזרה של אמא שלי עם הילדים, מה יהיה עם גן לגמד? עד שאני התרגלתי לגן המקומי ואפילו למדתי את השמות של הגננות, האם לגיע למפגשי החינוך הביתי למרות זאת. פה העזתי והגעתי, שזה יוצא דופן בפני עצמו, בקיצור בלגן

[יעל*]

בהצלחה!


עכשו אוכל גם אני לסמן לאנגלים בעזרת כביסה תלויה ליבוש (אם טרם היית בבית אהרונסון, אז מומלץ...)



יעל צ
.

[בשמת_א*]

מזל טוב!

[אמל_ית*]

שוב יוצאת מקהל הצללים הקורא(-:
נחמד בזכרון. יהיה בסדר. אם תצטרכי משהו, ידע או המלצות או או בכלל, אני מכאן.

[עננים_בקפה*]

תודה לכולן, בטח שיהיה בסדר, מה זאת אומרת, יהיה מצויין. איפה חותמים?

רק המחשבה שבסיבוב ההליכה היומי שלי אפגוש אנשים שיושבים בבתי קפה ולא את הרב"ש וכלבו ושועלים מזדמנים ממלאת את ליבי אושר.

הבית נימצא דקות הליכה מהמדרחוב ומהרחוב הראשי, יש לו קליניקה בקומה נפרדת, והטוב מכל יש לו שני חדרי שרותים. רק מי שחיה בבית עם חמישה זכרים יודעת להעריך את המותרות של חדר שרותים משלה.

אמילי, כל מידע יהיה רצוי ומבורך, גנים, רופאי ילדים, בית קפה טוב, חנויות שוות, כל מה שתחשבי עליו יהיה יותר ממה שאני יודעת.

יעל ובשמת , תודה על האיחולים. הפעם האחרונה שהיתי בבית אהרונסון היתה בכיתה ו אבל נראה שבזיכרון רוח
נילי מרחפת מעל הכל ככה שסביר להניח שנגיע לשם שוב.

והעיקר הים. אני שוב אהיה קרובה לים. ועוד לחוף הבונים. צופר אמיתי.

וכמובן כל מי שגרה שם או בסביבה מוזמנת, האמת אחד הדברים שרציתי זה ליצור מפגשים שבועיים לאמהות עם קטנים כשבכל פעם יש איזו פעילות משותפת. אבל עוד חזון למועד

[נטע_ק*]

מזל טוב!
מקווה שתהנו.

[אינדי_אנית*]

נחמד בזכרון. יהיה בסדר. אם תצטרכי משהו, ידע או המלצות או או בכלל, אני מכאן.

[כרמית*]

סתם נדחפת
בזכרון יש את המגרש משחקים הכי שווה שהייתי בו בחיים שלי !!! מתקנים "חכמים" מן כל מיני המצאות מיוחדות כאלה של תנועה ומסה - מדליק... ומקיף את כל זה גן יפה שיש בו גם בריכת לוטוסים קטנה עם מיני מזרקות שהקטנים-גדולים יכולים לדחוף שם ת'ידיים בהנאה צרופה - משו משו -בסוף המדרחוב למטה פונים שמאלה וזה קצת אח"כ מצד ימין
תהנו הרבה
נראה לי זכרון אחלה מקום

[לעננים_בקפה*]

לא קראתי את הפוסטים האחרונים, אבל רוצה להתייחס לראשונים.
אני פונה אלייך, הכותבת, אבל גם בתומכות, באופן גורף מקיר לקיר.
מה שעשית הוא מעשה נורא! במשך שנים פוררת משפחה עד שלא נותר ממנה דבר. משפחה שאלמלא את הייתה ככל הנראה ממשיכה לתפקד בקשיי היום יום, וגם אם בסופו של דבר הייתה מתפרקת בלי קשר אלייך, זה היה נראה אחרת לגמרי בלי אשה בתמונה.
מה הבנים שלו אמורים לחשוב? איזו דוגמא הוא משמש להם כאב כשהוא עוזב אותם (למעשה נוטש אותם) ובורח לצפון עם אשה אחרת להקים משפחה. חשבת פעם עד כמה הם פגועים? ועד כמה את אשמה בכך?
ואשתו לשעבר, את חשבת שהמחלה שלה קשורה דווקא לתזונה? דוקא את שמתעסקת בקשר גוף-נפש? עלה בדעתך שבמשך שנים היא חיה בחרדות מכך שבעלה מנהל קשר עם אשה (אפלטוני לכאורה אלא שסופו מעיד על תחילתו) והיא לא יכולה לעצור את זה כדי לא להתפס "כלפתא" ובסוף אשר פחדה ממנו, הנורא מכל בא לה? את מרחמת על עצמך כשהיא חולה? אפילו דמעות תנין אין לך בשבילה בזמן שאת נוגסת עוד חלקים בחייה?
לגבי בן זוגך, אין לי הרבה מה לומר, הרי הוא זה שעשה את הבחירות שלו להיות איתך בקשר, לפרק ולנטוש את משפחתו וילדיו, לטובת אשליה הוליוודית של חיים סוערים עם אשה מיוחדת ומשוחררת, ולבסוף המציאות טופחת על פניו (כדרכה של המציאות), מה אני אגיד, הימר על כל הקופה והפסיד.

אבל, עזבי את מה שעשית, עשית את מה שטוב לך, הלואי על כולנו חוסר העכבות שיש לך את בועטת במוסכמות חברתיות ובמוסכמות מוסריות, זו את! מה שהכי צורם לי הוא לא עצם העובדה שפגעת באנשים- כולנו פוגעים, מה שצורם לי הוא ההכחשה שלך שפגעת בהם, בקושי את מסוגלת להודות שהם פגועים בכלל וכלל לא להודות שלך יש חלק בזה, וזה הכי מזעזע אותי.

התפלאתי לא לקרוא שום תגובה מהסוג הזה

[אלמונית_לרגע*]

רגע לפני שעננים באה לקרוא את הפוסט שלמעלה... אני תוהה מי זאת שהיה לה כל כך דחוף על הבוקר לכתוב את הפוסט המרושע הזה. בא לי למחוק, אבל סומכת על עננים שתדע להסתדר לבד.

[עננים_בקפה*]

תהיתי מתי זה יבוא

הנה בא

המרגיעון: הסבר פנים על פני הסתר פנים

[יעל*]

@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

התפלאתי לא לקרוא שום תגובה מהסוג הזה
למה את כותבת בעילום שם?
מתביישת??

[לעננים_בקפה*]

למה את כותבת בעילום שם?
בגלל זה:
רגע לפני שעננים באה לקרוא את הפוסט שלמעלה... אני תוהה מי זאת שהיה לה כל כך דחוף על הבוקר לכתוב את הפוסט המרושע הזה
אני רואה שהאוירה פה היא תומכת ++ לא בא לי שהעניין הזה ירדוף אחרי לדפים אחרים. אין לי את התמימות ואת האומץ להיות הילד שצועק המלך הוא עירום, אבל זה לא אומר שאני צריכה להעמיד פנים שאני רואה את בגדי המלך.
אגב גם עננים בקפה הוא שם בדוי (אני מניחה)


מתביישת??
במה? לא הבנתי, כלומר יש כמה דברים שעשיתי בחיים ואני מתביישת בהם אבל לא במה שכתבתי.

ותראי, אני יודעת שיש דברים לא מושלמים בעולם, שאנשים בוגדים, שמשפחות מתפרקות, אנשים נפגעים ולא חושבת שיש חשיבות לערוך משפט ולמצוא את האשמים, אבל כשהקערה מתפהפכת על פיה, והטוב הופך לרע והרע לטוב מתעורר בי יצר כזה לומר את הדברים מנקודת מבטי (כשבולט לי מאוד שהיא לא נשמעת).
מההתנגדות לדברי אני יכולה להסיק או שעולם הערכים שלי הפוך משל רוב קוראי האתר (ואולי רוב העולם) או שיש כאן לחץ חברתי לכוון מסוים. מה את אומרת, קוסמת? איזו אפשרות?

[עננים_בקפה*]

תהיתי אם להגיב יותר ממה שהגבתי

בקיצור

לסיפור הזה כמו לכל סיפור יש לפחות עשר נקודות מבט. שלי, שלה, שלו, של הילדים שלו, של הילדים שלנו, של חברים שלה, של חברים משותפים, של הפסיכולוגית, של ההורים של כל הצדדים ונקודת המבט האוביקטיבית.
אני יכולה לראות חלק מהן אבל להיזדהות רק עם שלי ולספר רק את שלי.

אין פה טוב אבסולוטי או רע אבסולוטי.

היתי רוצה שחיי יהיו מהסוג הם נפגשו בגיל 16 התחתנו בגיל18 נולדו להם שלושה ילדים מושלמים והם חיו באושר ואושר. לא כך קרה.

האם יתכן וגם אני אפרד מבן זוגי, אראה אותו מקים משפחה אחרת ואחלה בסרטן? יתכן

האם יגידו שיש בכך צדק קוסמי?

יגידו.

מאחלת לך בכנות שלעולם לא תעמדי מול דילמות מולן עמדתי, ואם כן שהבחירות האופרטיביות שלך יהיו לפי צו המצפון הקולקטיבי.

רק כדי להיות ברורה, הוא לא ברח איתי לצפון להקים משפחה חדשה. קדם לזה תהליך ארוך ולא פשוט, לא יודעת איפה הפסקת לקרא, אבל זה לא בדיוק חיזור גורלי.

אני מכבדת את דעתך ואת נקודת המבט שלך על הדברים גם אם היא לא נעימה לי או מחמיאה לי, מצד שני קשה לי להאמין שאין כאן איזו נגיעת רגישות אישית, שגם היא לא אוביקטיבית לחלוטין.

ולעיניין דמעות התנין. לא מרגישה צורך לפרוק עודפי מרירות בדרך זו

[נטע_ק*]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_את הדברים מנקודת מבטי (כשבולט לי מאוד שהיא לא נשמעת).
מההתנגדות לדברי אני יכולה להסיק או שעולם הערכים שלי הפוך משל רוב קוראי האתר (ואולי רוב העולם) או שיש כאן לחץ חברתי לכוון מסוים. מה את אומרת, קוסמת? איזו אפשרות?_

תראי, החיים אינם שחור ולבן...הלוואי והיו - כך היה הרבה יותר קל לכולנו.
אני לא מאמינה שאפשר לפרק משפחה ככה סתם. אם משהו ביסודות רעוע אז הוא רעוע וזהו.
העולם כל כך מלא בהזדמנויות, קסם,אפשרויות. הכל יכול לקרות לכל אחד. גם לך תיתפלאי...
אי אפשר להיות בשליטה על הכל.
מבחינתי זה בסדר שהבעת את דעתך גם אם אני לא מסכימה איתה...אבל אני באמת לא מבינה למה אנשים כותבים
בעילום שם. ממה הם מפחדים??
אז ידעו שיש לך דעה קיצונית ומוחצת לגבי מערכות יחסים. אז מה???

[לעננים_בקפה*]

_לסיפור הזה כמו לכל סיפור יש לפחות עשר נקודות מבט. שלי, שלה, שלו, של הילדים שלו, של הילדים שלנו, של חברים שלה, של חברים משותפים, של הפסיכולוגית, של ההורים של כל הצדדים ונקודת המבט האוביקטיבית.
אני יכולה לראות חלק מהן אבל להיזדהות רק עם שלי ולספר רק את שלי._
נכון, ואני הפלגתי לנקודות המבט של האחרים. לא מתוך כוונה לפגוע (חלילה לא מאחלת לך

האם יתכן וגם אני אפרד מבן זוגי, אראה אותו מקים משפחה אחרת ואחלה בסרטן ) אלא כי היא הייתה נוכחת נפקדת בצורה שבלטה לי.


מצד שני קשה לי להאמין שאין כאן איזו נגיעת רגישות אישית, שגם היא לא אוביקטיבית לחלוטין.
אכן כן. לא טוענת לאובייקטיביות, רק לטיפה איזון בתוך כל התגובות המוקסמות- מפרגנות.
זהו. עשיתי את ה"אהם אהם" שלי (זה כחכוח) ואני מפסיקה.
מעבר לזה מאחלת לך ולבני משפחתך (ולבני משפחתם) רק טוב

[עננים_בקפה*]

תודה.

אני חושבת שהנקודה הובהרה.

שקלתי אם למחוק והחלטתי שלא. במידה ותרצי למחוק משיקולך בודאי שאת יכולה, אבל אני מעדיפה להשאיר. יש בעיני ערך לדיון הזה, גם אם הוא לא מציג אותי באור מחמיא במיוחד, כחלק מאותו מגוון אפורים של המציאות

[בשמת_א*]

לעננים בקפה, אני חושבת שהסיבה שהפרשנות שלך חריגה בדף הזה, מפני שהיא לא עולה מן הסיפור.
לפי מה שאני קראתי, קודם היו נישואין שהתפרקו, אחר כך היתה זוגיות חדשה.
יכול להיות שאילולא עננים בקפה צצה לה באופק חייו, הגיבור של הסיפור היה אולי חוזר לזוגתו ואם ילדיו לעוד כמה שנים של אומללות.
ואולי לא.
אבל הסיבתיות שאת מתארת - שעננים הגיעה ופירקה משפחה - ממש לא עולה מפרטי הסיפור.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

עננים - כל הכבוד על התגובה המאופקת והבוגרת. מניחה שלא בא לך בקלות. מחזקת את ידייך וכתמיד מאוד מאוד נהנת לקרוא אותך. תודה.

[עננים_בקפה*]

ארבע לפנות בוקר לא נרדמת, לבד קשה לי ללכת לישון

הבן זוג שוב לא נמצא כבר כמה ימים. עובד במרכז.

מצד אחד זה מבורך, עבודה משמעה כסף, תחושת ערך ובמקרה שלנו גם תוספת נידרשת לקראת המעבר, מצד שני זה משאיר אותי בבית בתפקיד אם יחידנית. יש לי עזרה מאמא אבל האחריות היא שלי בלבד.

חשבתי הרבה על מה שקרה פה אתמול.

במידה מסוימת אני כותבת לעצמי, כותבת כדי לפרוק עומסים, לחדד נקודות, לראות מול העיניים את הדברים מנוסחים. לפעמים אחרי שאני קוראת ברור לי שאני יוצאת רע. תמיד יש התלבטות האם ללחוץ "שלח", אני מאמינה שהיכולת להראות לא רק את הצדדים ה"חיננים" עוזרת להיות ערה להם ומכאן פחות מושפעת מהם ברמת הפעולה. הדרך הקלה היתה לא לכתוב ולהחנק עם כל זה בפנים או לחילופין לפרוק זאת על הבן זוג והילדים. כל הילדים. יכלתי לכתוב זאת אחרת. יכלתי לצאת קדושה יותר מאמא טרזה וחומלת יותר מהדלהי לאמה. רק שזה היה שקר. ושקרים הם לא מוסריים בעיני.

אלוהים ושני מלאכי החבלה הקטנים שלה יודעים עד כמה חיי אינם, ומעולם לא היו סרט הוליוודי. הם פשוט החיים שלי ואני חיה אותם בדרך היחידה שאני יודעת. לצערי, ואני אומרת זאת ברצינות, הדרך שלי לא תמיד מישרת קו עם הנורמה. לפעמים זה גורר אי הבנה או מושך אש. לשמחתי, בורכתי, כמו עוד כמה וכמה אנשים ביכולת לכתוב את עצמי כך שיהיה מעניין לקרא. ברגע שהחלטתי "להשוויץ" ביכולת זו אוטומטית העמדתי את עצמי על במה. לפעמים זורקים פרחים ולפעמים עגבניות. מי שבוחר לעלות על במה צריך לקחת את זה בחשבון, אי אפשר להיתלונן על זה, זה חלק מהעיניין.

זו הסיבה שהגבתי כמו שהגבתי. לא בגלל שאני כל כך בוגרת או כל כך צודקת. אני פשוט מבינה את המחיר של לחשוף את מכלול החיים שלי לאחרים, ודואגת למלאי של מסיר כתמים אקולוגי. גם עגבניות וגם פרחים נוטים להשאיר כתמים

[שלולית_י*]

וואו, עד הרגע הזה אפילו על דעתי לראות את הסיפור מנקודת המבט של "ל-".
אני הרגשתי שהקריאה פה מרגיעה אותי ונותנת לי יכולת לראות באור חומל יותר דווקא את המשפחה שלי, ומתוך כך לאהוב אותם יותר.
תודה על הבלוג הנפלא, אוהבת אותך ואת מה שאת מביאה אל עולמי, ומאחלת המון ברכות והצלחה בהתחלה החדשה שלכם.

[אינדי_אנית*]

עד הרגע הזה אפילו על דעתי לראות את הסיפור מנקודת המבט של "ל-".
והאמת גם עכשיו אני לא ממש רואה את זה ככה.

[קן_לציפור*]

עננים יקרה,
אחלה של תגובה, בוגרת ומכילה את הגוונים.
למדתי משהו. תודה.

[עננים_בקפה*]

איזו מין שלווה, ולא עושים שום דבר

ערב נדיר. הבן זוג במרכז הילדים נרדמו עוד לפני שמונה ואני חופשיה לנפשי ולמחשבותי לפחות עד ההנקה הלילית הראשונה. עונג נישכח.

היום בצהריים התקשרה אימי ובקול צרוד ומתנצל אמרה שמרגישה לא טוב ולא תוכל לעזור לי אחר"ץ. ברגע הראשון נילחצתי, ואז החלטתי שאני הולכת להיות היום חסינת לחצים. מה שלא יקרה אני לא מתעצבנת, לא נלחצת, לא מתמרמרת אלא פשוט נמצאת שם וזהו. בילינו זמן קסום בדרך מהגן הביתה. לקח שעה, אבל מי סופר.
בבית האלף ביקש לינוק ונרדם והגמד חש בהזדמנות הפז ובחר לבצע את ריקוד הקקי המפורסם שלו עם תוצאה מכובדת בסיום. אז כבר קילחתי אותו על הדרך, בידיעה ברורה שאחיו ישן בדיוק כמה שצריך למקלחת נינוחה עם השפרצות. וכך היה. ארוחת ערב של "טוס עם בומוס וקובדו" (ולמי שלא הבין טוסט עם חומוס ואבוקדו) הנקה קצרה, חצי שעה של גמד משוטט בחושך מחפש ריגושים ואמא יושבת במיטה שלו בהחלטה מלאה שהיא לא זזה לשום מקום, וגם הוא מחליק לשינה בחיבוקו של הטטם האהוב (כרית היפופוטם איתה יצר יחסי ידידות עמוקים)
ואני,אני משוטטת ברשת, קוראת, בוהה ביו טיוב, ונותנת למוח שלי להיות ספוגי.

זוכרת איך ערבים כאלו היו מכניסים אותי לתחושת בדידות וריקנות ועכשו זה זמן חסד.

שינוי קל בזוית הראיה והכל נראה אחרת.

[מאמינה_בשפע*]

קוראת , מתפעלת מכשרון הכתיבה , נהנית לקרוא , אוהבת את היושר האישי ,
שולחת פרח , הרי יש לך מסיר כתמים אקולוגי לצורך העיניין .

[עננים_בקפה*]

האנושות לא זזה, צעד ענק בשבילי.

אתמול נסעתי פעם ראשונה ליום שלם לבד. האלף נשאר עם אביו ומלאי חלב קפוא שהיה מספיק לעגל ולא לתינוק אנושי. יום שלם שבו לא הנקתי (שאבתי, אבל זה לא אותו הדבר) לא חיתלתי, לא הרמתי, הורדתי, עשיתי קולות, פתרתי בעיות לוגיסטיות וכל שאר המעשים הקשורים לכך שאני לא עובדת.
זה לא שנסעתי לחופש, נסעתי להרצות בקורס שאני אחת המרצות בו,אבל תחושה המסחררת של הרפתקה לוותה אותי כל היום.

זה לא שאני לא אוהבת את ילדי, אבל לפעמים אני צריכה לאהוב קצת את עצמי ללא הסחות דעת.

[צפוניץ*]

זה לא שאני לא אוהבת את ילדי, אבל לפעמים אני צריכה לאהוב קצת את עצמי ללא הסחות דעת.
גריינתי:-)

[בשמת_א*]

נסעתי להרצות בקורס שאני אחת המרצות בו,אבל תחושה המסחררת של הרפתקה לוותה אותי
אוי כמה מזדהה.
קרה לי בפעם הראשונה שהלכתי לאוניברסיטה בלי ללבוש תינוק במנשא (ועם אבא שלו, להעביר אותו אליו כשמגיעים לכיתה כדי שאוכל ללמד).
פתאום גם הלכתי פי שתיים יותר מהר, הרגשתי כאילו אני עפה! תחושה ממש מוזרה. גם נהניתי מהחופש שבאמת הרגיש כמו איזו הרפתקאה אקזוטית, וגם היה חסר לי חלק כל הזמן...

[עננים_בקפה*]

עלטה, אש זוועות, בפינה קלחת, ושמות כל השדים, ובלילה רותחת.

הגמד גילה את חדוות הבישול. דרש וקיבל סיר ומכסה, מיכל ריק של מלח,כמה קופסאות ריקות של תבלינים, תרווד וכף בחישה, קילף לעצמו ארבעה גרעיני אבוקדו, הביא מבחוץ עלים וקצת חצץ ומבלה כמעט כל רגע נתון בעמידה על כיסא ליד התנור, הרמת מכסה הסיר והוספת קמצוץ מזה וקצת מההוא. כשהוא מרוצה מהתוצאה הוא יורד מהכיסא ומביא לטעום. כף לאמא, כף לאבא, כף לאלף, כף לעצמו אחריה הוא מכריז טעיםםםם וחוזר לבחוש.
הילד בן שנתיים עוד שבוע, ככה זה כשמגיל שבועיים אתה מבלה על השיש בסל קל כשאמא מבשלת איטלקי, מגיל חצי שנה עוזר לאבא להכין עוגיות, והאוכל המוצק הראשון הוא עוף בקארי. נראה לי שליום ההולדת הבא הוא ידרוש (וסביר להניח יקבל ) מגש סושי ולא עוגת שוקולד בנאלית.

כבר קרוב לשבועיים שהבן זוג נמצא רוב השבוע במרכז. אני רואה איך אני גולשת לדפוסים ולהרגלים של לבד. אוכלת לא מסודר ואת האוכלים המוזרים החביבים עלי, אורז מלא עם צ'ילי, שמן זית וחומץ בלסמי, צלחת של פרוסות עגבניה עם מלח ים שמן זית מתובל ואצות היזיקי. טעמים חזקים, צבעים מבריקים, אנרגיה פרועה ואנרכיסטית. נעים להיזכר. לא שהוא מונע ממני באיזו צורה, אבל הצורך לדאוג לארוחות מסודרות וכמויות גדולות גרם גם לי לדשדש במחוזות הפסטה המבושלת מדי.

אני זוכרת איך בתור ילדה כשאבי היה הולך למילואים תוך כמה ימים היה קורה תהליך דומה, אמא שלי היתה מפסיקה לבשל ארוחות ובמקום מתחילה לבשל מאכלים, כל מני מאכלי אורז מתובלים, סלטים פקנטיים שזכרה מילדותה. ובבית היתה משתררת אוירה של פריקת עול קלה, שעות שינה מאוחרות יותר, חברים שבאים ונשארים עד מאוחר, נסיעות ספונטניות לעיר הגדולה טבריה.

מה יש בקיומו של בן זוג שגורם לנו להפוך לפרסומת סמויה לבורגנות הקלאסית?

[מצ'רה*]

מלא עם צ'ילי, שמן זית וחומץ בלסמי, צלחת של פרוסות עגבניה עם מלח ים שמן זית מתובל ואצות היזיקי.
ואוו, זה נשמע כ"כ טעים! היום בצהריים אני מנסה.

[אנונימי]

אממ.. שלום לך.. כן. יש לנו צורך למלא ציפיות . וכן , יבואו נשים ויגידו "לבן זוג שלי אין ציפיות בכלל"...
מס שפתיים אני אומרת. יש ויש ציפיות . גם אם הן סמויות ולא מדוברות..
יחי החופש.. ותחי הזוגיות גם.. חחח..

[עננים_בקפה*]

פלוניתה, אלו לא הצפיות שלו ממני, גרוע יותר, אלו הציפיות שלי מעצמי. מהרגע שהפכתי לעיר ואם בישראל אני נלחמת עם הציפיות שלי מעצמי להיות עקרת הבית המושלמת והאשה האידיאלית מהמודל שרווח בשנות החמישים.

תובנה בעקבות הפוסט מאתמול.
אני אוהבת לבשל ושונאת להכין אוכל. תהליך היצירה של הבישול מרתק אותי למטבח למשך שעות, הצורך הרוטיני לנפק ארוחות מסודרות מעורר בי תחושת מועקה.

[קן_לציפור*]

אני אוהבת לבשל ושונאת להכין אוכל. תהליך היצירה של הבישול מרתק אותי למטבח למשך שעות, הצורך הרוטיני לנפק ארוחות מסודרות מעורר בי תחושת מועקה
בול. תודה הצלחת להגדיר לי את העניין כולו במשפט.

[עננים_בקפה*]

ושוב נצאה אל הדרך

מתחילה לארוז בקטנה. עוברת על הארונות כדי למיין מה ממשיך הלאה איתנו ומה משוחרר לגורלו. מדף שלם של בגדי תינוקות שכבר קטנים על האלף. (רוב ביגדי התינוקות קטנים עלו. הילד שוקל בשישה חודשים תשעה קילו ונימתח על כמעט 70 סנטימטר). תחושה מתוקה מרירה של סגירת פרק. לא נראה לי שיהיו לי ילדים נוספים, לא בשלוש השנים הקרובות, ואחר כך בכל זאת לגיל יש משמעות. ועדיין משהוא בי קצת עצוב על זה שלא יהיה סיכוי לבת. אני לא רוצה ילדים נוספים, אבל רוצה את האופציה לכך, ומסירת הבגדים זו ההכרזה שלי ליקום שמספיק ודי.
אחרי הלידה של הגמד היה ברור לי שבהחלט יש מצב להריון נוסף למרות כל הסטטיסטיקות ולכן לא מסרתי כלום אלא כיבסתי וארזתי מוכן לשימוש, וכשהאלף התגנב לחיינו היתה לו כבר מלתחה מלאה.

אולי עכשו לקראת המעבר הגיע הזמן לכתוב את המשך הסיפור שניקטע בלידה.