תהליך החלמה משפחתי

אנונימי

^{דף מומלץ}

דף בלוג

אני אמא לשלושה, בחינוך ביתי.
השבוע, בעקבות מה שהיה כנראה שילוב בין משהו שעברתי בפנים לקריאה כאן באתר (בעיקר בדפים דברים שאמא אמרה לי, דברים שאמרתי לילדי, ו לתת פליק לילד), החלטתי שאני רוצה להתחיל תהליך של שינוי. של ריפוי.
מאז שהפכתי לאמא עברתי תהליך התפכחות. התפכחות מהפנטזיה שהייתה לי של עצמי כאמא- אתם בטח מתארים לעצמכם מה היא הייתה.
עשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה.
כעסתי על עצמי, שנאתי את עצמי, חשבתי שאני לא ראויה להיות אמא.
למדתי גם לסלוח לעצמי, לקבל את איך שאני מתוך הבנה שאני האמא הכי טובה שביכולתי להיות.
אבל השבוע החלטתי שדי. שאני בשלה להתחיל לשנות, לרפא, לתקן.

התחלתי לקרוא באתר the natural child project , החלטתי שאפילו שזה באנגלית וזה מאמץ, אקרא כל יום משהו משם. (תודה, סיגל ב, אם את קוראת במקרה, על ההפנייה, ובכלל על מילותייך בדפים השונים. התרשמתי ממידת המחוייבות שלך, וזה השפיע עלי).
התחלתי גם לקרוא שוב את "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו".
קראתי אותו כבר פעם אבל זה היה מזמן. החלטתי לקרוא אותו הפעם לאט לאט, לעשות את התרגילים, לקחת את זה ברצינות.
היום איבדתי את זה רק פעמיים. (איבדתי את זה , כלומר-צעקתי, אמרתי דברים קשים). בכוונה אני לא מפרטת כי אני רוצה להשתחרר מהמעגל של התנהגות פוגעת ואז הלקאה עצמית.
בפעמים שבהן עצרתי את עצמי מלהביע כעס בדרכים פוגעות, הכעס הפך לכאב, ובכיתי.

אני רוצה להתחייב, והבלוג הוא חלק מההתחייבות-
אעשה כל מאמץ אפשרי כדי להשתפר כאמא.

אני רוצה ללמוד להקשיב.
להקשיב באמת.
לראות את הילדים שלי- לראות באמת. לא מבעד לערפל מחשבות על מטלות, דאגות והרהורים.
לשמוח בהם ולהנות מהם.

מחר אתמקד בלהשתדל להגיב אחרת על כל הבעת מצוקה - להקשיב באמת, להגיב במילה, לתת שם לרגש שהם מבטאים, לפתור בדרך הדמיון את הבעיות שיעלו, כדי להקל. ארבעת המיומנויות שבפרק הראשון.
ובעיקר - להאמין בהם.
כשחשבתי על הניק שבחרתי לי עלתה לי תמונה של מעבדה לתיקון אמהות. לרגע השתעשעתי במחשבה שהייתה אפשרות כזו- לשים שם את כולנו, כל הורה וקילקוליו, ולצאת מתוקנים, מוכנים למשימת ההורות.
אבל זה כנראה אמור להיות ככה- לא משימה, אלא דרך שיש לצעוד בה, על כל נפתוליה.

לגבי בעלי היקר, הבטחתי לעצמי שהפעם לא אעשה את הטעות של להכניס גם אותו בכפייה לתהליך שאני לקחתי על עצמי. שאתעלם מהטעויות שלו, אשתדל להתמקד בעצמי, ולהאמין שהשינוי שיתחולל בי ישפיע גם עליו.
שיהיה מחר קל יותר, טוב יותר, אפילו בקצת.

בהצלחה

שליחה על ידי ענ_בל* » 04 מאי 2005, 08:13

בהצלחה, בהצלחה. איזו מחויבות גדולה ויפה לקחת על עצמך.

_אני רוצה ללמוד להקשיב.
להקשיב באמת.
לראות את הילדים שלי- לראות באמת. לא מבעד לערפל מחשבות על מטלות, דאגות והרהורים.
לשמוח בהם ולהנות מהם._

אמא בתיקון,
אני קוראת את דברייך והם מאוד מרגשים. מאוד.

אני מאחלת לך תהליך פורה וטוב.
הרצינות והמחויבות שלקחת על עצמך ניכרים בכל מילה ואות.

תודה על השיתוף ברגע החשוב הזה שלך, אני אשמח להמשיך ולקרוא אותך.
דברייך נותנים השראה לכולנו.
@}

<ותודה אישית על דברייך אלי. מאוד מרגש לקרוא.>

אני מבינה על מה את מדברת, גם אני בתהליך דומה מאוד, שמצליח לרוב
(הפיקשושים מגיעים בתקופות של המחזור החודשי, אז ההורמונים יוצאים מכל שליטה)!

הדברים מרגשים, עלי והצליחי! המשיכי לשתף ולכתוב כאן.

_אני מאחלת לך תהליך פורה וטוב.
הרצינות והמחויבות שלקחת על עצמך ניכרים בכל מילה ואות.
תודה על השיתוף ברגע החשוב הזה שלך, אני אשמח להמשיך ולקרוא אותך.
דברייך נותנים השראה לכולנו._
מצטרפת לאיחולים במילים היפות של סיגל ב בהצלחה

שיהיה מחר קל יותר, טוב יותר, אפילו בקצת.
הלוואי (-:

גם מצטרפת למה שאמרו למעלה.
לפעמים כשהמחוייבות מאד ברורה, פתאם מאד מאד נוכח לנו מול העיניים כמה אנחנו לא שם.
אז אם זה יקרה, אל תפלי ברוחך, קחי את זה כסימן למידת המחוייבות שלך, שמאירה הכל בעוצמה.

שליחה על ידי נהר* » 04 מאי 2005, 14:23

תודה על הדף היפה

בתור מישהי עם כמה נקודות השקה, אני מזמינה את עצמי להצטרף למסע שלך.

בהצלחה @}

(הפיקשושים מגיעים בתקופות של המחזור החודשי, אז ההורמונים יוצאים מכל שליטה)!
גם אצלי זה ככה. מאז הלידה ומאז שהפסקתי עם הגלולות, כמה ימים לפני המחזור וכמה ימים לפני הביוץ יש לי יום-יומיים של חוסר סבלנות וכעס.

תודה לכן על התגובות, הן מרגשות ומחזקות.

בבוקר תליתי במטבח את ארבע המיומנויות מהפרק הראשון ב"איך לדבר וכו'".
במהלך הבוקר השתמשתי בזה במספר הזדמנויות.
הזדמנות אחת שזכורה לי- על הבוקר, הבן האמצעי רצה כבר את הפיתה שלו, שעדיין הייתה קפואה והתחממה בתנור. הוא בכה וצעק שהוא רוצה אותה עכשיו. התחלתי להתווכח איתו שהפיתה לא מוכנה, לרגע חשבתי לתת לו אותה קפואה כדי שייווכח בעצמו, אבל אז נזכרתי.
אמרתי- אתה רעב. הלוואי שהייתי יכולה לעשות קסם, שהפיתה תהיה כבר מוכנה. (לפעמים אני מרגישה ממש מפגרת עם המשפטים האלו, אבל מנסיון יודעת כבר שכשיש כוונה אמיתית מאחוריהם זה עוזר). ובאמת, הוא נרגע וחיכה את הדקה הנוספת שנדרשה.
לקראת הצהריים הגיעה חברה טובה עם הילדים. הצלחתי להשאר בפוקוס על איך שאני, על מה שחשוב לי (בדרך כלל כשזה לא אני והם לבד בבית, ברגע שנכנס עוד גורם הכי קטן, אני שוכחת את עצמי הרבה יותר מהר ובקלות). אפילו נתתי השראה לחברה שלי, וגם היא התחילה להגיד "הממ" ו-אני רואה שאתה כועס". אני קצת מסתלבטת על הספר ועלינו אבל כאמור- זה הרי לא העניין (המשפטים המדוקלמים האלו), אלא הגישה הבסיסית- הקשבה, כבוד, תחושת הביחד עם הילדים במקום התחושה שזה אני נגדם, או הם נגדי, הפחד שדברים יתקלקלו- שהם יריבו, יתלוננו, יתבעו, כי אז אני אתעצבן ואכעס ואגיע עם הכעס למקומות רעים.
כשאני בהתכוונות של הקשבה וכבוד יש גם פחות פחד. כי זה כבר לא הילדה שבתוכי נגד הילדים שלי, זו אני הבוגרת, היכולה, האוהבת (בהשתדלות, כמובן, עד כמה שניתן לי באופן יחסי).
באיזה שהוא שלב איבדתי את זה. נדמה לי שזה היה בזמן ארוחת הצהריים, אחרי זמן מה של הגשת ארוחת צהריים לחמישה ילדים רעבים, עם תינוק במנשא, כשאני וחברתי בעצמנו רעבות מאוד, וכולם בוכים וצועקים ומבקשים ברקע כל הזמן.
אני יודעת שתכנון נכון יכול למנוע הרבה מהמצבים האלו, ומקווה שאצליח יותר ויותר לתכנן נכון, כי אני נלחצת בקלות.
הייתה פעם אחת שנורא התרגזתי, לא זוכרת אפילו על מה.
נשמתי נשימה עמוקה והלכתי למקלחת. נשמתי עוד שלוש נשימות עמוקות ויצאתי, וזה כבר היה ממקום אחר, ויכולתי להתמודד עם מה שקורה בלי להשתגע, ומצד שני בלי להישאר "שלווה" בצורה מלאכותית, מוחזקת בקפידה, עד להתפוצצות בלתי נמנעת, שאלה שתי צורות התגובה האופייניות לי.

עוד דבר שהבנתי שהרבה מהכעס עולה כשאני מרגישה חוסר אונים מולם. והבנתי שזה כי הילדה בתוכי הרגישה חוסר אונים, וכיסתה את הכאב והפגיעות בכעס. עכשיו, כבוגרת,כשאני מרגישה חסרת אונים עולה בי זעם אדיר כל כך, ובימים האלו שאני עוצרת אותו- בכוח ממש לפעמים, ולפעמים מוציאה אותו אבל שולטת על העוצמה היוצאת, אני מגלה שוב ושוב את הכאב הגדול הזה שמסתתר מאחוריו, ומנסה לתת לבכי לעלות ולצאת, עד כמה שזה אפשרי (כי הילדה למדה לעצור את הבכי, ולהדחיק את הכאב, ופתאום הוא עולה בעוצמה כזאת. כנראה שבאמת גדלתי מספיק כדי שזה יתאפשר, הלוואי).

וואו. כל הכבוד לך.
אני מתרשמת מההתבוננות הפנימית שלך והעומק.
אומר שוב: דברייך מעוררי השראה.
ממתינה לקרוא עוד. תודה על שיתוף. @}

_וואו. כל הכבוד לך.
אני מתרשמת מההתבוננות הפנימית שלך והעומק._
ותודה.
אני לומדת ממך.

דברייך מעוררי השראה.

אצלי המילים האלו מהדהדות הכי חזק:
הפחד שדברים יתקלקלו
הכעס עולה כשאני מרגישה חוסר אונים מולם

כל כך נכון ואמיתי.
תודה על השיקוף, על השיתוף, על שאת חושפת ומגרדת כאן באמת הכי פנימית, שלדעתי היא משותפת לכולנו.
ממתינה לקרוא עוד.
אני לומדת ממך.

_אני מבינה על מה את מדברת, גם אני בתהליך דומה מאוד, שמצליח לרוב
(הפיקשושים מגיעים בתקופות של המחזור החודשי, אז ההורמונים יוצאים מכל שליטה)!_

אצלי הכעס בא ממקום אחר. כלומר, מתוך אכזבה על מי שהם. הילדים שלי. או בעצם על מי שהם לא.
מתוך אכזבה מעצמי אולי, שלא הצלחתי לחנך את ילדי כפי שרציתי.
דמיינתי לעצמי, שאצליח לחנך אותם בקלות, שנהייה משפחה חמימה עם תחושת שייכות, שנחייה יחד כמשפחה אכפתית, שהילדים לא ירגישו צורך לבדוק את הגבולות כל הזמן, חשבתי שזה יהיה קל.
אבל ילדים הם כנראה אחרים, ולנו גם יש עקרונות שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם (סדר, הקשבה, לכבד זה את זה, לוותר אם צריך, ובעיקר לדבר יפה אחד לשני). אני הולכת לאיבוד בזמנים שזה לא קורה.
לא מוכנה לשמוע מילים לא יפות, (וגם לא פיפי, קקי בלי הפסקה, ומדובר על ילדים בגילאי בית ספר).
אני ובעלי גדלנו אחרת, הילדים היום הם שונים ומרשים לעצמם יותר. גם ההורים היום הם שונים.
אנחנו כהורים מודעים יותר למה שקורה לילדים ובאים גם ממקום של הבנה, של רחמים, של רצון לתמוך, של רצון לצ'פר, מחוברים אליהם יותר.
ואז נוצא פער: פער בין ההבנה שלנו (אנו מבינים את הילד, מחוברים אליו) לבין העקרונות שעליהם אנחנו עוד לא מוכנים לוותר. נראה שהילדים שלנו קולטים את הנקודה הרגישה הזו. ואפילו מנצלים את נקודת החולשה הזו.
ומכאן נוצר הכעס שלי.

(הפער: מצד אחד אנחנו ההורים שלכם, מחוברים אליכם, אוהבים אתכם מאוד, בתוך לבנו כל הזמן, ומצד שני כשהגבול חורג, או או, אני עדיין אמא שלך, צריך לדבר יפה, להקשיב ולהתייחס, לשמור על הגבולות על ה"חוקים").

אמא בתיקון
ריגשת אותו מאד... מזדהה עם כל מילה שלך ומרשה לעצמי גם להצטרף למסע שלך ...

גם אמא
מתוך אכזבה מעצמי אולי, שלא הצלחתי לחנך את ילדי כפי שרציתי
זה בדיוק מה שאני מרגישה

בהצלחה לכולנו...

למדתי גם לסלוח לעצמי, לקבל את איך שאני מתוך הבנה שאני האמא הכי טובה שביכולתי להיות. איזה יופי.
להקשיב באמת.
מקשיבה לך
(-:

אני אמא
קראתי את דברייך ב לתת פליק לילד
די לבד
אולי תזמני לעצמך הזדמנויות לא להיות לבד ולשתף חברים או בני משפחה?
את מדברת על רצון להפסיק עם התקפי זעם.
הצעה: בזמן שאת לא מרוגזת אולי תבדקי:האם את מבקרת או שופטת את עצמך? ואם את מזהה ביקורת עצמית האם את יכולה להתחיל לוותר עליה?
את לא לבד.

חני בונה

תודה לך
מאז שאני כאן, אני באמת לא מרגישה לבד.
כן, אני מבקרת את עצמי
איך מוותרים על זה?

איך מוותרים על זה?

מסכימים <לוותר>
מפסיקים להילחם: אני לא בסדר .... אני צריכה להשתפר..... ועוד ועוד ועוד..... כמו מלחמה שלנו עם עצמנו שאם אנו מפסיקים אותה אנו נושמים יותר, ומתעייפים פחות .
במקום לרצות להיפטר ממשהו לא טוב אצלך תסכימי לו ולאט לאט תראי איך הוא מצטמצם.
הרעיון הוא לקבל את עצמך עם כל מה שיש מעין עסקת חבילה.

את יודעת?
מקודם כשיצאתי להביא את הגדול מהגן והלכתי את אותה דרך שאני הולכת בה יום יום , עם הקטן בעגלה,
חשבתי, 'איך מוותרים'?
גילית שבדרך הזו שאני צועדת כל יום , כבר הרבה זמן , אני חושבת את אותן מחשבות : "כמה אני לא בסדר, כמה אני מרגישה לא טוב" רק מחשבות שליליות ...
אולי אני באמת אתחיל לקבל את עצמי כמו שאני , למרות שזה מתנגש לי עם הרצון לתקן את הטעויות שאני עושה...

יקח זמן עד שההרגל הרצון לתקן את הטעויות שאני עושה יזוז הצידה- סבלנות סבלנות סבלנות
אני באמת אתחיל לקבל את עצמי כמו שאני
@}

אמא בתיקון,
מאחר וזה דף בלוג שלך, אפשר לבקש להעביר את השיח האחרון לדף מתאים.

"כמה אני לא בסדר, כמה אני מרגישה לא טוב" רק מחשבות שליליות ...
כל כך חשוב להתחיל לשמוע את זה, ולהחליף את הדברים השליליים שאנחנו אומרות לעצמנו בראש כל הזמן בדברים חיוביים!
יש כל מיני שיטות. יש השיטה של לואיז היי, להגיד לעצמך המון פעמים ביום מסרים חיוביים. יש השיטה של לשים פתקים עם אמירות חיוביות בכל מיני מקומות בבית, שכל פעם העין שלך תיתקל בזה ותקרא "אני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני" וכאלה דברים, ויש עוד.

יום לא קל. עובר עלי משהו. אולי ריאקציה לתמצית פרחי באך שהתחלתי לקחת (ויחד עם זאת אולי התמצית היא גם מה שהביא את הנחישות להתחייב לשינוי).
ואולי כל הכעס הזה שמותמר לכאב עושה את זה- הרגשתי היום כבדה, עייפה, עצובה. אני מצוננת. בכיתי, אבל נדמה לי שלא מספיק.
וגם כעסתי. מאוד. כמו שכתבה תמרול ה ,
לפעמים כשהמחוייבות מאד ברורה, פתאם מאד מאד נוכח לנו מול העיניים כמה אנחנו לא שם.
וגם כל צרימה כואבת יותר, כי זה כבר לא חלק מההרגל, לכעוס ככה.
ואני משערת שזה טוב, בהסתכלות רחבה יותר. אבל ככה, בעכשוויות, זה לא נעים ולרגעים מייאש.

הסוד הוא באמת לקבל את עצמי, לא ליפול למלכודת של הקפדנות עם עצמי בגלל שהתחייבתי (כאילו חלק מהרצינות הזו זו גם הדמות עם השוט שיושבת לי על הראש).

חני, לא מפריע לי הדיון, להפך, אבל אם זה עדיף אפשר גם להעביר אותו.

ותודה לכל מי שהצטרף אלי למסע הזה. זה מעודד לדעת את זה.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אין אפשרות כרגע, אז בהזדמנות אחרת.

הסוד הוא באמת לקבל את עצמי, לא ליפול למלכודת של הקפדנות עם עצמי בגלל שהתחייבתי
@}
תודה על הארוח
(-:

_וגם כל צרימה כואבת יותר, כי זה כבר לא חלק מההרגל, לכעוס ככה.
ואני משערת שזה טוב, בהסתכלות רחבה יותר. אבל ככה, בעכשוויות, זה לא נעים ולרגעים מייאש._
שולחת חיבוקים מעודדים ומחזקים.

אי אפשר לעשות הכל מיד ובבת אחת.
ככה זה בתהליכים. לאט לאט. וטוב שכך.
הקצב האיטי בעיניי הוא ערובה להפנמה ולשינוי עמוק ויסודי. ככה שאולי טוב שזה קורה לאט, במידות קטנות בכל פעם.
חוצמזה שיש לך כבר הישגים. תסתכלי על מה שכתבת עד עכשיו. את כבר יכולה להיות גאה על הישגייך.
ואני מקווה שתמצאי בכך עוד מקור כוח להמשך הדרך.
@}

את כבר יכולה להיות גאה על הישגייך

(()) גם לדעתי.

כל צרימה כואבת יותר
אולי כי כל כך מנסים לסלק אותה במקום לבדוק מה מפריע לנו?

לא ליפול למלכודת של הקפדנות
לחייך, לקחת את הדברים בקלילות, לנסות עם הומור אפילו. אולי קצת לצחוק עם עצמך ועל עצמך. כך ברבה יותר קל לעבור הלאה עם ההרגלים שמרימים ראש, במקום לנסות ולהעלים אותם ( כי אז הם עולים ביתר חוזקה ).
להתיידד עם עצמך, גם זו הלא מושלמת

< אומרת הכל לעצמי >

וואו, באת לי בזמן

מזדהה עם הכל ומחזקת אותך (ואותי) בדרך החשובה.
שולחת לך המון חיזוקים

כשאני מוותרת על לפרוק את הכעס בדרכים שפוגעות, נשאר בתוכי הרבה תסכול שמתיש אותי.
מעציב, מבלבל, מייאש.
הבנתי שעלי לטפל בעצמי.
למצוא דרכים להעניק לעצמי במהלך היום מנוחות קטנות.
התכוונות בוקר. הפסקות נשימה. לאכול טוב, לקחת את הברזל וה-B12 והתמצית.
לעשות מקלחת בערב מתוך התכוונות של טיהור מכל הרגשות הקשים, לדמיין שהמים שוטפים ממני את הכל.

אני מגלה עד כמה גדול הפער.
בין המילים היפות שקראתי כל כך הרבה, כתבתי ואמרתי- כבוד, הקשבה- לבין היישום במציאות היומיום.

אני מאמינה שזה עניין של תרגול, וכרגע נדרשת להאמין, כי בינתיים הילדים מבולבלים מהשינוי הניכר בהתנהגותי, ומגיבים בדרכים הקודמות שסיגלו כשאני התנהגתי כפי שהתנהגתי.
אולי אפילו יותר "גרוע" (הרבה ריבים, בכי והתפרצויות, עשיית דברים שאני לא מסכימה להם), כי אני פתאום מוכנה להכיל. זה כאילו שאני יודעת איך לא להגיב, אבל לא כל כך איך כן, ולפעמים נשארת בתפקיד הקורבן, מוותרת מדי, לא ברורה עם עצמי ואיתן.

תודה על החיזוקים @}

אמא בתיקון,

אני מאמינה שזה עניין של תרגול
בדיוק כך. אני מאמינה שככל שמתרגלים יותר, השפה החדשה הזו, שכרגע נראית מאוד מאולצת ומאוד מלאכותית, תהפוך לטבע שני, לשפה שמרגישים איתה בנוח.

זה כאילו שאני יודעת איך לא להגיב, אבל לא כל כך איך כן, ולפעמים נשארת בתפקיד הקורבן, מוותרת מדי
הצעה קונקרטית בנוגע ל- איך כן:
ההרצאה הילד עצמאי שמופיעה באתר של יונת שרון כבד את ילדיך (אני מציינת גם את זה כי זה בכלל אתר מעניין). ההרצאה מדברת על הגישה: Taking Children Seriously שזה גם אתר ובוא מאמרים רבים, חלקים תיאורטיים, אבל חלקם גם מעשיים.
למעשה, חיפשתי איזה מאמר אחד שבזמנו קראתי, הוא מאמר קצר ומאוד תכליתי שנותן דוגמאות פשוטות כיצד ניתן ליישם את הגישה, אבל טרם מצאתי אותו. אני אנסה בהמשך לאתר אותו. בינתיים ארשום כאן בקצרה את הרעיון שעלה באותו מאמר, אני מקווה שאולי זה יוכל לשרת אותך:

נגיד שילד רוצה לעשות עכשיו X. זה מאוד חשוב לו.
אמא רוצה Y. זה מאוד חשוב לה.
X ו- Y מתנגשים. קונפליקט של רצונות וצרכים.

בתרבות שלנו אנו מכירים שתי דרכים להתמודד עם המצב:

לכפות על הילד את רצוננו. (מחיר: בטווח הארוך- פגיעה בכבוד הילד, מסר שלילי של היררכיה והחזק שולט, בטווח הקצר- עימות עם הילד שמעכיר את האווירה).
לוותר ולתת לילד את מבוקשו. (מחיר: אם מדובר במשהו שבאמת היה לנו חשוב ועקרוני, אזי אנו חשים קורבן. הקורבנות הזו עושה בכלל שמח: מסר שלילי לילד על חוסר כבוד אישי שלנו לצרכים החשובים לנו, כעס פנימי בתוכנו כלפי הילד על כך שבגללו וויתרנו.)

גישת ה- TCS מדברת על דרך שלישית (שמתאימה לילדים שניתן כבר לתקשר איתם מילולית באיזו רמה):
מציאת פתרון מוסכם ביחד.

דוגמא:
אמא: "אני מבינה בני שאתה מאוד רוצה X ושזה מאוד חשוב לך. לי לעומת זאת חשוב מאוד לעשות את Y. עכשיו יש לנו בעיה כי X ו -Y מתנגשים. איך לדעתך אפשר לפתור את הבעיה?"
כעת מתחיל דיאלוג על דרכי הפתרון. (כמובן שכל הדיאלוג הזה מתנהל בהתאם לגיל הילד ולרמת התקשורת המילולית שיש איתו).
אם הילד עדיין מעט צעיר להציע פתרונות יצירתיים משלו, ניתן להעלות פתרונות משלנו, אך לעשות זאת בדרך משתפת. כך שתהיה הרגשה שהפתרון הוא תוצאה של דו שיח משותף.

כדי להיות ממש ברורה, הדוגמא הפשוטה שהם מביאים במאמר דיברה על כך שהילד רוצה לרדת לגינה הציבורית לשחק, והאמא רוצה לקרוא את עלון באופן החדש שהיא קיבלה בדואר היום (;-) נגיד. תנו לי להיסחף...)
הפתרון שנמצא: הולכים ביחד לגינה, שם הילד ישחק והאמא תשב על הספסל ותקרא, וזאת בשונה מבד"כ שאז אולי האמא מנדנדת את הילד בנדנדה ויותר שותפה למשחקיו.

כמה יתרונות שאני רואה לשיטה הזו:

נפתרה הבעיה ובדרך נעימה
העצמת הילד בדיאלוג
מתן כלים לילד לתקשורת דומה עם אנשים אחרים
הילד מקבל מסר של כבוד כלפי רצונותיו וצרכיו
הילד מקבל מסר של כבוד כלפי רעיונותיו ודרכי המחשבה שלו
הילד מקבל מסר של כבוד כלפי הצרכים והרצונות של האם
אין קורבנות ואין דיקטטורים

אני מוסיפה הערה משלי:
יש המון כוח בהעביר את הבעיה למגרש המשותף ולנסות למצוא יחד פתרון. זה לבדו תהליך שלדעתי יכול לחולל הרבה שינויים חיוביים בתקשורת המשפחתית.
מעבר לכך, לדעתי הפתרון שיימצא גם יחזיק מים. כלומר, אני מאמינה שהילד ילך עם הפתרון עד הסוף (ולא יתחרט נגיד אחרי שתי דקות) ולדעתי הוא ימצא את עצמו מחויב אליו - מרצונו - כיוון שהוא הגיע לפתרון הזה בדרך המשתפת הזו.

אני מקווה שזה נותן לך כיווני מחשבה. @}

וואו, תודה סיגל ב @} .
מיד אקרא את המאמר שהפנית אותי אליו, ולפני זה רק אספר, שהיום היה יותר טוב, באופן יחסי.
באמת, כמו שכתבת,
ככל שמתרגלים יותר, השפה החדשה הזו, שכרגע נראית מאוד מאולצת ומאוד מלאכותית, תהפוך לטבע שני, לשפה שמרגישים איתה בנוח.
אז היום הרגשתי שזה קצת יותר זורם- לתת שם לרגשות שהם חווים, לקבל אותם, לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שהם פשוט מביעים תסכול, שאני לא בהכרח יכולה או צריכה "לפתור להם", לסדר הכל כך שלא יהיו תסכולים וריבים ובכי, ובמקום זה להשתדל להתמקד בלהאמין בהם, ובלתמוך בהם כשהם מביעים את התסכול.
לא תמיד זה אפשרי לי, וגם כשכן- לפעמים זה קשה, אבל אני משתדלת- לנשום עמוק, לפנות את עצמי (עם תינוק זה לפעמים בעיקר לפנות נפשית, אבל אני יותר משתדלת כשצריך להניח אותו רגע כדי לתת חיבוק מנחם מכל הלב ועם כל הגוף, מה שעד לא מזמן נראה לי לא אפשרי בכלל).
בקיצור- מקווה שלומדת להקשיב, לכבד, לנחם, לתת, לאהוב, להיות אמא יותר טובה לילדים שלי.

חיבוק

רציתי לכתוב לך שורות משיר של יהודה עמיחי / מלון הורי

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכות ובאהבה. והוסיף מלים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה"...

...כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדבר השנים עשר: "השתנה, תשתנה"...

שיר מקסים @} תודה, ב דחילו .

קראתי את המאמר באתר של יונת על TCS . קראתי אותו כבר פעם, וכבר אז הרבה דברים דיברו אלי, רק שזה היה כל כך רחוק מאיך שהייתי , מאיך שאנחנו, שזה ייאש אותי מראש.

איך עושים את זה?
איך מתחילים?
זה שינוי פרדיגמה מוחלט.

איך מתחילים?
מדבר אחד או שניים, לא יותר. תבחרי דבר אחד או שניים שמציקים לך, דברים בהם יש לך עימותים קבועים עם הילדים. תנסי לחשוב על רעיונות איך לעשות את הדברים האלה בצורה שונה (בעצמך, עם בעלך, עם חברות, או כאן באתר). ובפעם הבאה שהדברים האלה עולים, תנסי לראות אם הרעיונות עוזרים או לא. גם אם הם לא יעזרו, לפחות תלמדי משהו חדש על המצב.
עם ילדים גדולים ומילוליים אפשר לנסות לדבר איתם על זה ולבקש מהם גם להעלות רעיונות.

עוד דבר שאפשר לנסות: רגע לפני העימות (אם זה לא משהו דחוף כמו למנוע מילד לרוץ לכביש) לעצור ולהתבונן לכמה שניות או יותר. ממש להפסיק כל מה שאת עושה ופשוט לשים לב לילד בלי לעשות כלום. מדהים מה שאפשר ללמוד מזה.

תודה, יונת, על העצות @} .
היום גיליתי שזה לא באמת שינוי פרדיגמה מוחלט , כי לגבי חלק מהדברים אנחנו בעצם מיישמים כבר את הרעיונות האלו, ולגבי האחרים- יש כאלו שהצלחתי לשנות לגביהם גישה בקלות, ויש כאלו שאפילו לא ניסיתי. מיד כשעלו לי המחשבות המבולבלות של איך אני משנה אותם עצרתי ואמרתי לעצמי שלא חייבים וליתר דיוק אי אפשר לשנות הכל בבת אחת.

הייתי מוטרדת מאוד לגבי זה שהרבה מהעימותים שיש עכשיו, מאז שהתחלתי בתהליך הזה, קשורים לכך שהילדים שלי כבר "מקולקלים", כלומר- ספגו הרבה כעס ממני, הרבה עימותים שנפתרו בדרך של כפייה, ולכן עכשיו הם חשדניים, לא משתפים פעולה אפילו כשאני בטוב.
ואז קשה לי יותר ליישם את הגישה החדשה, כי כל כך מהר מגיעים למצבים מאתגרים מאוד (הרבה אלימות, קללות, ריבים ועוד).
ובערב קראתי בספר "איך לדבר וכו'" תשובה לתהיה הזו, תשובה שבעצם כבר הייתה בי- שזה ייקח אולי יותר זמן, אבל שצריך להמשיך לנסות, ולהאמין, כי בסופו של דבר יחס מכבד וקשוב יניב טוב- אווירה יותר רגועה, פחות עימותים. אני מאמינה בזה.
וגם שבהתחלה עלי לנסות להעיר ולבקש כמה שפחות, כחלק מתהליך הריפוי.

דוגמא אחת מהיום- בתי הגדולה הייתה באחד ממצבי הרוח האלו- התנהגה באלימות כלפי אחיה וכלפיי, קיללה והתעקשה לעשות דברים שביקשתי שלא תעשה, כמו לטפס על השיש כדי להגיע למדפים הגבוהים ולקחת חפצים שבירים של אמא שלי (זה היה בבית של ההורים שלי).
הייתי מלאה בכעס, וכבר התחלתי להגיד משהו בטון כועס אך מאופק, אבל אז עצרתי, נשמתי עמוק ואז חיבקתי אותה, וביקשתי שתבוא אתי רגע לחדר אחר. היא קצת התנגדה אבל באה, מרצונה. ישבנו שם ולא היה לי מושג מה לעשות או להגיד, ופתאום היא ביקשה שאקרא לה סיפור ואיך שהוא היינו פתאום במצב אחר.
אני רואה איך הם ממש בוחנים אותי כשאני משתנה, כאילו תוהים- זה באמת? אפשר לסמוך על זה?
ואני כל כך מקווה שלא אאכזב אותם. רוצה להאמין שלא.

וואו, אני נפעמת! כל הכבוד לך, את אדירה!

וואו, אני נפעמת! כל הכבוד לך, את אדירה!

לך!

אני רואה איך הם ממש בוחנים אותי כשאני משתנה, כאילו תוהים- זה באמת? אפשר לסמוך על זה?
גם את בוחנת את עצמך שוב ושוב, את התגובות שלך, האם את יכולה לסמוך על עצמך שתגיבי כמו שהיית רוצה, הרי הם - הילדים, משקפים לנו את עצמנו ובכך עוזרים לנו להישתפר.
תמר בן חור כתבה על כך משהו מקסים בדף שלה בלוג שלום מאוסטרליה:
"זה לא שהשיעור לא נלמד, זה היה לבדוק האם הוא אכן נלמד?"

שבועיים מאז שהתחייבתי לשינוי, ואני מרגישה שהשינוי כבר מתקיים, הולך ומעמיק ומתבסס.
החיים ביחד נעימים יותר, מטורפים פחות, הרבה פחות. מעזה לכתוב אפילו- נורמליים, מבחינת המקומות שאני מגיעה אליהם בכעסי. (ועדיין אני מתפתה לכתוב- טפו טפו טפו, כאילו עדיין פוחדת שזה לא בשליטתי, שהכעס הוא כמו איזה שד נורא שמשתלט עלי, שזה רק "מזל של מתחילים", כל מיני פחדים שמרמזים שזה טוב מדי. לא מאמינה להם).
היום הרגשתי את זה בצורה מוחשית-
נסענו באוטו, היה נורא חם והמזגן פעל. בני האמצעי רצה לפתוח את החלון. הייתי עייפה ועצבנית, והיה נורא חם. אני ישבתי אתו ועם התינוק מאחורה והמזגן גם ככה לא קירר אותנו מי יודע מה.
הוא התעקש לפתוח את החלון, ואני התעקשתי שלא. הסברתי, ביקשתי, ניסיתי להסיח את דעתו- זה לא עזר. לבסוף החזקתי לו את היד ולא נתתי לו לפתוח. ידעתי שיש כנראה דרך אחרת, אבל לא היו בי כוחות לחפש.
הרגשתי לא טוב עם זה שאני משתמשת בכוח ועזבתי לו את היד, ושוב הוא ניסה לפתוח.
ואז, לרגע, איבדתי את זה- הרמתי את הקול והרגשתי זעם גואה בי, פחד מאיבוד שליטה ואוף למה הוא לא מבין ולמה הוא מכריח אותי להגיע למצב כזה ועשן אדום בראש.
ומיד, כמו שהגל בא עצרתי אותו, נשמתי עמוק, ושוב חזרתי להחזיק לו את היד- בתקיפות, אבל בלי הכעס. פתאום ראיתי בבירור את ההבדל, בין פעולה לא נכונה, לא מיטבית, לבין הכעס הנורא שגורם לי לחצות את הגבול, מבחינתי. ההבחנה הזו חשובה לי כי יש לי נטייה, במיוחד כשאני קוראת הרבה חומר מעורר השראה, להלקות את עצמי על כל סטייה קטנה, לשאוף לשלמות ומהר. וחשוב שאקבל פרופורציות, שאבחין בין סוגים שונים של תגובות- שכולן אולי מוטעות אבל יש את אלו שהן נסלחות ואת אלו שהחלטתי להפסיק איתן.
אחר כך דיברתי על זה עם בעלי. "נו, במצב כזה, מה יכולת לעשות אחרת?", הוא שאל, כהמשך לשיחה שאנחנו מנהלים על פני הימים האחרונים בעניין השינוי הזה שאני עוברת, ואני אמרתי לו שבטוח שהייתי יכולה למצוא פתרון טוב יותר, רק שבאותה סיטואציה זה לא התאפשר, ובכל זאת- זה עדיין שיפור מבחינת מה שהייתי עלולה לעשות במצב כזה לפני חודש.
זה עוד עניין משמח- כי באמת שהתכוונתי לא לערב בזה את בעלי, מתוך רצון לא לשפוט אותו על איך שהוא ולא לצפות שהוא ישתנה יחד אתי, אבל כמובן שהוא הרגיש את עיניי מזרות האימה בכל פעם שהוא התנהג באופן שלא נראה לי

.
בהתחלה הוא חשב ש"אין בכלל גבולות", ודאג שהוא יהיה בתפקיד "הרע" וכעס עלי. זה הגיע לשיא כשרבנו על זה, בפעם השלישית, ואחרי שוך הסערה הוא אמר שהוא רוצה שאשתף אותו, שנדבר על מה שקורה, כמו שאני משתפת כאן, והסתבר שהוא בעצם נפגע מזה שלא שיתפתי אותו.
והנה, אני כבר מבחינה בהבדל בהתנהגות שלו עם הילדים. בלי שממש דיברנו על זה. כאילו שהוא מושפע ממני ישירות, ממש כמו שקיוויתי שיקרה.
פלא.

וואו.
מדהים מה שאת מתארת.

פלא.
את בוראת את הניסים שלך
@}

מצטרפת למסע שלך
אני מרגישה שבמעבדה שלי במקום לכבוש מלפפונים אני כובשת כעסים, התפרצויות אלימות, זעם ועוד.
מנסה לעבוד על עצמי חזק נושמת לפני שמתפוצצת מגיבה דקה אחרי................"מאיטה את ההתפרצות" ולפעמים בוחרת בפתרונות יצירתיים. כמו שאמרתי את כל הפילפל והטרוף שלי דוחפת עמוק לתוך הצנצנת שישאר שם על המדף הגבוהה מזכרת לחוסר שליטה שלי. מסע מופלא וחשוב.
אשמח אם תתני קישור לאתר the natural child progect

the natural child project
@}

השווצת? קיבלת!
האמנם?
או שפשוט, כדרכם של דברים, תחושת הנינוחות בדרך גורמת התרשלות, והבוקר הזה זרם אל חורבנו הבלתי נמנע.
ואולי- לא חורבן, רק כשלון קטן.
איך הגעתי למצב בו אני מטגנת קציצות כשהגדולים רבים בלי הפסקה סביבי, היא זורקת עליו והוא מתגרה ורץ להתחבא מאחורי (כזכור, מטגנת קציצות, שמן רותח וכו'), ואני מבקשת בקול המאופק-נואש-מתחנן שלא שמים עליו שיפסיקו, ולמה הם מתנהגים ככה כפויי הטובה האלו הם לא רואים שאני משתדלת?

ועכשיו, כשההתפרצות כבר עברה, (ואציין שהייתה מאופקת, בכל זאת, ממה שתמיד), אני מתחילה להבין-
הייתי בלחץ. נוסעים עוד מעט והקציצות האלו שהייתי חייבת לטגן כי הבשר כבר הפשיר, והקטן שסוף סוף נרדם והם איימו להעיר, בקיצור- הרבה גורמים מלחיצים שעלי לנסות ולהימנע מהם. לא לחשוב מתוך שאננות ש"קטן עלי".
ולהיות באמת קשובה. כי הם קולטים אותי. הקול הכאילו רגוע לא עובד עליהם. הם קולטים- אמא לא כאן. לא באמת. צריך להעיר אותה, להחזיר אותה למסלול.

@} תודה לקוראים ולמלווים אותי בדרך הזו, שלפעמים מתחשק לי לבטל אותה, להגיע כבר, אבל זה לא עובד ככה...

ואולי- לא חורבן, רק כשלון קטן.
תראי כמה את לומדת מכל אירוע. תראי כמה טוב את מצליחה להפיק גם מרגעים הקשים:
הרבה גורמים מלחיצים שעלי לנסות ולהימנע מהם.
ולהיות באמת קשובה.

הלמידה שלך, העומק, ההתבוננות הפנימית, התהליך שאת עושה - מעוררים התפעלות.

שליחה על ידי נועה* » 15 מאי 2005, 14:39

גם אני קוראת. נפעמת ומקנאה בך על יכולותייך.

יישרי כח.

קראתי הרבה אצל דן לסרי (וגם אצל אורנה שפרון) על חשיבות ההתבוננות בילדים.
הרבה זמן לא הבנתי למה הכוונה.
עכשיו אני מתחילה להבין.
זה כפשוטו. פשוט להתבונן בהם, בילדים. גם ברגעי משבר, אבל לא רק.
מזה שאני מתבוננת אני יותר מבינה אותם- למה הם עושים, אומרים כל מיני דברים, מתנהגים כפי שהם מתנהגים ברגעים מסויימים.
אני לומדת להכיר אותם, באמת. לאהוב אותם יותר- לא רק כי הם הילדים שלי, אלא כי אני יותר מכירה מי הם, כבני אדם. רואה את הפלא שיש בהם.
ואז יחס מכבד יותר, קשוב יותר, מגיע בפשטות רבה יותר, בפחות מאמץ. יותר ויותר קורה שבלי מאמץ בכלל.
ההתנהגות הזו פשוט נובעת מתוכי כמו מעצמה כשאני מתבוננת בהם.

היום הייתי עצבנית ועייפה. היה שבוע קשה. ולמרות זאת היה יום נחמד. עשינו המון דברים, שיחקנו המון והיו קטעים ממש נעימים.
וגם כשכעסתי הודעתי להם- "אני כועסת עכשיו, כדאי שתניחו לי רגע".
ברגע הכי כעוס היום, בערב, כשהייתי באפיסת כוחות ורק רציתי לשכב רגע ולנוח, ובדיוק אז הם פיזרו כוסמת שהייתה בתוך רעשן על כל הסלון, צעקתי- "אני מאוד כועסת! אני כמו פצצה שעומדת להתפוצץ עכשיו! תתרחקו".
האמת, נשמע די מפחיד כדימוי, אבל זה עדיף מהפצצה ש באמת הפכתי להיות עד לא מזמן.
הבת הגדולה שלי אמרה אחרי שאמרתי את זה-"את כמו בלון שמתפוצץ", ואני חשבתי על זה רגע, ואז אמרתי-"לא!! אני כמו פצצה עכשיו, לא כמו בלון!".
אני אפילו לא חושבת שהם יודעים מה זה פצצה

.
אבל ברצינות- יחסית זה שיפור עצום.

מה שלומך?
מחזירה ל מה חדש

<מכיון שגם אני עוברת כל מני החלמות ונפילות, ביחד עם הדף הזה, מחכה לעוד מהטוב הזה>

אם אפשר להצטרף למסע המופלא שלך...
גם אני מנהלת מסע שכזה כבר זמן מה, עם עליות ומורדות כאלה ואחרות.
יש לך הרבה אומץ ונחישות לעשות את מה שאת עושה - זכרי זאת ברגעי המשבר והקושי
אל תוותרי לעצמך - המשיכי - אני איתך.
תני לעצמך גם להתפרק
אל תשמרי את הכעס בפנים.
אני לפעמים כשאני כועסת על הגדול (בן שלוש בסך הכל) אני אומרת לו :
זהו עכשיו אני כועסת ! מלחמת כריות !
ואנחנו נלחמים בכריות
הכעס יוצא החוצה והופך לצחוק
צחוק שלי וצחוק שלו
אהבתי את התאור שלך עם הבת במטבח - יפה עשית שעברת לחדר אחר - שינית אווירה
זכרי זאת
כל פעם תלמדי משהו חדש - לא רק מהתבוננות בילדייך - גם מהתבוננות עצמית
ואל תדאגי - את לא תאכזבי את ילדייך וגם לא עצמך, פשוט לפעמים תצליחי יותר
ולפעמים פחות - אל תהיי כל כך קשה עם עצמך - קבלי את הדברים כפי שהם
תני לעצמך הזדמנות
אני אמשיך להיות כאן, להתבונן מהצד להתפתח יחד איתך - להיות אדם שלם יותר
אמא טובה יותר ומשפחה מאושרת יותר...

תמרולה וענת, תודה @}
אני ממשיכה את התהליך, רק לא כל כך מוצאת זמן להיכנס לכאן ולספר.
עכשיו שביקשתן אתאמץ יותר

.

רגע של ייאוש.

הבת הגדולה מאתגרת אותי מאוד.
יש לה קריזות, היא נורא אלימה, כל יום אני נאלצת לפחות פעם אחת להחזיק אותה פיזית שלא תרביץ- לי ולאחיה הקטן.
קראתי ב natural child project על להסתכל מעבר להתנהגות. לנסות להבין למה היא מתנהגת ככה. אז לפעמים אני מבינה ולפעמים לא, ובכל מקרה- משהו בסיסי לא בסדר, נראה לי, אם היא עד כדי כך אלימה וכועסת.

במקביל, בעלי איבד סבלנות ואמונה והוא מרגיש ממני המון בקורת ושיפוט מצד אחד, ומצד שני טוען ש"מבחן התוצאה" מראה שה"שיטה" שלי לא מוצלחת- הילדים לא משתפים פעולה, אלימים, מסכנים את עצמם וזה את זה (אתמול הגדולה רצה לכביש ונעצרה בשניה האחרונה, וזו רק דוגמא אחת).

אני טועה במשהו?

יודעת שחסרים המון פרטים לתמונה, ובכל זאת, אשמח לקצת עידוד.

עוד קצת פרטים על המצב-
אני מרגישה שהלכתי לאיבוד.
פתאום כבר לא ברור לי מה לעשות.
כמו שקרה לי הרבה בעבר, כשקראתי חומר מעורר השראה ופתאום כבר לא מצאתי את עצמי בתוך כל האמיתות האלו, שמהדהדות בתוכי כנכונות מאוד, רק אינן משקפות את מה ש אני מסוגלת לו כרגע.
ואז יש המון שיפוט, ואז חוזר הכעס.
תחילה על בן זוגי (על כך שהוא לא יודע את מה שאני ולכן לא מתנהג כמו שנראה לי נכון),
אחר כך על עצמי (על הפעמים בהן אני נופלת למקומות לא טובים),
ובסופו של דבר זה חוזר לילדים.
ופתאום שוב אני חסרת סבלנות, ושוב אני לא רואה אותם, לא באמת, רק משפטים של אנשים אחרים רצים לי בראש ומציבים לי מראה מעוותת של מציאות חיי.

מה שכבר החלטתי-
שאעשה מאמץ גדול יותר לא לשפוט אותו (את בעלי). לקבל, לקבל, לקבל.
כשהוא מול הילדים- לא להתערב, לא לשבור לו ת'מילה, ואם יש לי מה לאמר לאמר אחר כך.
לזכור שהכל בסדר, שהוא הכי טוב שיכול להיות כרגע, ושהכל עוד יכול להשתנות אבל רק בתנאי שאקבל אותו כפי שהוא, כי כשאני רק מחכה לו עם סטופר שישתנה כבר- זה מביא את ההפך.

אבל לגבי הילדים, כאמור- אבודה.
לא שמזלזלת בתובנות החדשות, אבל נדמה לי שהחלק של לכבד גם את עצמי התפספס לי (כרגיל) - ולא יודעת איך לשמור על האיזון.

אמא בתיקון,
אני עוד לא יודעת מה בדיוק לומר, אבל בינתיים רציתי לשלוח חיבוק גדול.

לזכור שהכל בסדר, שהוא הכי טוב שיכול להיות כרגע, ושהכל עוד יכול להשתנות אבל רק בתנאי שאקבל אותו כפי שהוא, כי כשאני רק מחכה לו עם סטופר שישתנה כבר- זה מביא את ההפך.

זה כל כך נכון בעיניי.
וזה גם עובד בסופו של דבר על פי נסיוני. כלומר יש משהו בשינוי אצלנו שעובר גם אליהם.

נדמה לי שהחלק של לכבד גם את עצמי התפספס לי (כרגיל) - ולא יודעת איך לשמור על האיזון
אולי תתני דוגמא לאיזה אירוע?

בסוף היא הבינה, שכל פעם שיש לנו דחף לקחת על עצמנו עוד משהו, ובמיוחד טיפול במישהו, זה בעצם ביטוי למשהו בתוכנו שזקוק לטיפול וטיפוח. ומה שצריך לעשות זה לא לקחת כלב (או ללדת עוד תינוק, או להתנדב לעוד תפקיד, או להתגייס לעזור לעוד מישהו) אלא להבין שהנפש שלנו אומרת לנו שאנחנו זקוקים לטיפוח ואם אנחנו לא נדאג לעצמנו ונטפל בעצמנו - אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו (דבר מדהים: ככל שאנחנו לומדות יותר לדאוג לעצמנו, ככה פתאום יותר ויותר אנשים המקיפים אותנו מתחילים לטפל בנו ולדאוג לנו! יש לזה הסבר פשוט, אבל לי זה עדיין נראה מדהים, וגם מבלבל).

ציטוט של בשמת מתוך הדף בריאות וחולי גוף ונפש

סיגל ב, תודה @} , אין לי דוגמא לאירוע ספציפי, זו יותר מין תחושה כללית חמקמקה.
נראה לי שהציטוט שהבאתי כאן אולי יעזור (הלוואי).
זה כאילו שאצלי (כרגע), זה תמיד או-או. או הם או אני. כאילו כשאני מתייחסת אליהם כאל בני אדם, מכבדת וקשובה, אני כל כך רואה אותם פתאום שאיך אפשר בכלל להגיד לא?
ואז אני לוקחת על עצמי יותר מדי, ובסוף מתפוצצת ואז סופסוף מותר לי להגיד לא (פשוט כי אין ברירה, אין יותר מאיפה לתת), מותר לתבוע קצת שקט, מרחב, שיניחו לי רגע.

מותר לתבוע קצת שקט, מרחב, שיניחו לי רגע.
בהחלט מותר ואף רצוי.
_מה שכבר החלטתי-
שאעשה מאמץ גדול יותר לא לשפוט אותו (את בעלי). לקבל, לקבל, לקבל._
מצד אחד רציתי לומר כמה קל לנו <יחסית> לקבל אחרים מול הביקורת העצמית שלנו, ומצד שני הרי אי אפשר לקבל את האחר כל עוד אנו לא מקבלים את עצמנו.
פשוט ומסובך כאחד.

בינתיים רציתי לשלוח חיבוק גדול.

בהחלט מותר ואף רצוי.

כן, רק איך זוכרים את זה לפני הפיצוץ, ולא רק נדחפים לכך אחריו.

הרי אי אפשר לקבל את האחר כל עוד אנו לא מקבלים את עצמנו.
כן. עכשיו שאני מרגישה שחזרתי לסורי, ושוב מתנהגת נורא ואיום, זה בולט במיוחד.

תודה, חני.

זה נשמע מאוד קשה המקום שאת נמצאת בו.

עולה מדברייך (זה מה שאני שומעת, תקני אותי אם אני טועה) שאת מרגישה שצרכייך נמחקים. שאת מתבטלת לנוכח צרכי הילדים. וזה בדיוק המקום שבו נגמרים לך הכוחות ליישם את כל הרעיונות "היפים" שקראת עליהם. כי את בעצמך כבר לא נוכחת. כי נמחקת.
בעניין הזה בדיוק נזכרתי בדף קשה לגדל בני אדם, וספציפית בדברים שכתבה שם בשמת (אבל בכלל כדאי לקרוא את הדף):

בשמת א (11.06.2005 21:13):
איך עושים את הגבול הזה? הרי אני מרגישה אותו רק כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת
צפריר היה אומר לך:
מתבוננים.
הרבה תשומת לב. תשימי לב. תתבונני. בעצמך, בסיטואציות. לאט לאט, את תתחילי לזהות רגע לפני הצעקה, אחר כך שני רגעים לפני הצעקה, אחר כך עוד יותר. אחר כך יהיו כבר סיטואציות שתזהי בהתחלה, ותגידי: עכשיו הזמן לחבק את הילד, כי הוא מרגיש "הפוך" ואם אני אתן הרבה חיבוקים ותשומת לב עכשיו, זה ימנע השתוללות שלו אחר כך.
ואגב, ל צפריר שפרון יש פתרונות שעוזרים לפתח את זיהוי הגבולות שלך, את החיבור עם הרגשות שלך. ולא רק לו.

הדבר השני שחשבתי עליו הוא האם וכמה את מטפלת בעצמך? האם את דואגת לעצמך לפעילויות שמטעינות אותך באנרגיה? האם את לוקחת לך לפעמים קצת זמן להיות לבד עם עצמך לעשות משהו שאת אוהבת?
ואולי בכלל יכול לעניין אותך פרחי באך שאולי יוכלו לסייע בתקופה הזו שבה את מנסה לחולל שינוי.

הדבר השלישי שחשבתי עליו הוא משהו שכתבתי עליו כאן בדף הזה אי שם בתחילתו (חפשי ב- 09.05.2005 14:06):
הנה ציטוט קטן, אבל כדאי לקרוא שוב את הכל.

_בתרבות שלנו אנו מכירים שתי דרכים להתמודד עם המצב:

לכפות על הילד את רצוננו. (מחיר: בטווח הארוך- פגיעה בכבוד הילד, מסר שלילי של היררכיה והחזק שולט, בטווח הקצר- עימות עם הילד שמעכיר את האווירה).
לוותר ולתת לילד את מבוקשו. (מחיר: אם מדובר במשהו שבאמת היה לנו חשוב ועקרוני, אזי אנו חשים קורבן. הקורבנות הזו עושה בכלל שמח: מסר שלילי לילד על חוסר כבוד אישי שלנו לצרכים החשובים לנו, כעס פנימי בתוכנו כלפי הילד על כך שבגללו וויתרנו.)

גישת ה- TCS מדברת על דרך שלישית (שמתאימה לילדים שניתן כבר לתקשר איתם מילולית באיזו רמה): מציאת פתרון מוסכם ביחד._

הדבר הרביעי שחשבתי עליו הוא אולי לקרוא בכלל את הדף הזה מהתחלה. לפעמים יש משהו כשקוראים על תהליך ברטרוספקטיבה.

הדבר החמישי שחשבתי עליו, ואני לא זוכרת אם זה עלה כאן בדף, ואני מעלה את זה סתם כרעיון - מחשבה - אם לא מתאים לך, אפשר לזרוק.
פשוט חשבתי כמה קשה לנו לחולל בנו שינוי. כמה קשה להשתנות. אנשים שונים מוצאים כוחות שונים ודרכים מגוונות כדי להשתנות. כך או כך, זה דורש המון כוח, מסירות והתמדה. ולפעמים, האוטומטים שלנו צרובים בנו כל כך חזק, שזה נראה כאילו זה בלתי אפשרי למחוק אותם.
לפעמים שינוי יכול להגיע לאחר שערכנו היכרות מעמיקה אם מי שאנחנו ועם הילדים שהיינו. עם הדרך שבה גדלנו. עם הדרך שבה התייחסו אלינו. הסתכלות למקום הזה - אני מוצאת אותה מאוד מלמדת. כי שם בדיוק רואים איך החלו נצרבים להם האוטומטים. איך למדנו לצעוק. ומה לצעוק. כי ככה התייחסו אלינו. איך ביטלו את רצוננו ולא כיבדו אותנו. (ואני לא אומרת שזה בהכרח מה שקרה אצלך, זו סתם אמירה כללית).
ההבנה המעמיקה הזו של הסיטואציה המורכבת שבה גדלנו כתינוקות וילדים קטנים, ההבנה לבדה, יכולה לחולל שינוי. הבנה שבה לא נדרשים לעשות שום דבר אקטיבי (לפחות לא מיידי), אלא פשוט להתבונן ולהפנים. השינוי כבר יקרה מאליו בעקבות זה.
בהקשר הזה, יש כמובן טיפולים שונים ומטפלים שונים שאפשר לעבוד איתם, גם מהתחום האלטרנטיבי, אולי משהו מהם יכול להתאים גם לך.

זה מה שעולה לי כרגע.

נסי לבדוק בתחילת התרחשות אם את יכולה לותר על המעורבות שלך בה. וגם אם לא, אפשרי לעצמך את זה שאת מתנהגת נורא ואיום
ואולי הרעיון הוא שהדברים יקרו ללא מאמץ. כמו שאומרת סיגל ב: לא נדרשים לעשות שום דבר אקטיבי (לפחות לא מיידי), אלא פשוט להתבונן ולהפנים
זה בדיוק מה שקורה גם בעקבות טיפולים בטכניקת איזון השדה האלקטרו מגנטי. שזו שיטה לאיזון אנרגטי.

סיגל ב, חני, תודה גדולה מעומק הלב על ההתייחסויות שלכן. אקח את העצות שנתתן לי כצידה לימים הקרובים.

הדבר השני שחשבתי עליו הוא האם וכמה את מטפלת בעצמך? האם את דואגת לעצמך לפעילויות שמטעינות אותך באנרגיה? האם את לוקחת לך לפעמים קצת זמן להיות לבד עם עצמך לעשות משהו שאת אוהבת?

אני משתדלת לקחת לי זמן לעשות דברים שמטעינים אותי, תוך כדי הזמן עם הילדים, (לקרוא, להתפלל, נשימות, מגע עם מים), אבל זמן לבד...זה בעייתי בתקופה הנוכחית, כי בעלי בחפיפה בין שתי עבודות. זו תקופה קשה ואינטנסיבית מאוד- ימים שלמים שאני לבד עד הלילה.
אני משערת שזה תרם לא מעט למקום שהגעתי אליו. לוקחת לתשומת לבי- לשים לב, לא להיות שאננה (יש לי נטייה כזו- לוותר על טיפול בעצמי, עד שמגיעה למשבר).

התחלתי טיפול חדש בפרחי באך השבוע- ייתכן מאוד שזה קשור (ריאקציה או משהו- כי זה היה מטורף היומיים האלו).

אני ניגשת מיד לקרוא את הדף שהמלצת עליו סיגל ב.

נסי לבדוק בתחילת התרחשות אם את יכולה לותר על המעורבות שלך בה. וגם אם לא, אפשרי לעצמך את זה שאת מתנהגת נורא ואיום

כן...אחת ההבנות שלי מהיומיים האלו הייתה ששוב נפלתי למקום המוכר של רצון לשלוט בכל- שכולם יהיו שמחים כל הזמן.
ואז, על פני השטח כאילו הכלתי רגשות, אבל בפועל הייתי במין מאמץ פנימי אדיר שלא יהיו קונפליקטים.
קראתי קצת ב"אחים ללא יריבות" ונזכרתי- שכל העניין הוא להבין ש יהיו ריבים, והשאלה איך אני רואה אותם- כמשהו נורא שיש להימנע ממנו או כהזדמנות לצמיחה משותפת.
כמובן שהילדים קלטו את הסערה הפנימית ולכן כל ה-"אני רואה שאת כועסת על אחיך...תגידי לו את זה במילים", ממש לא
עזר.
בכל אופן, אתמול נשאתי תפילה נואשת לאלוהים, ביקשתי אהבה וסליחה ושלווה וכבוד- לכולנו. היום כבר מרגיש הרבה יותר טוב.

והפי אנד קטן- בעלי התקשר היום מהעבודה ואמר שאחרי היומיים האלו הוא הסיק שבאמת ההקשבה והכבוד עובדים!
(זה היה מדהים- במהלך היומיים האלו הרגשתי כאילו התחלפנו בתפקידים- פתאום הוא היה קשוב ומכיל ואני חסרת סבלנות ועצבנית. מתוך הטירוף שלי כמעט האשמתי אותו שהוא "לקח" לי את הסבלנות...טוב, עכשיו רק נותר לאחד כוחות

)

התחלתי טיפול חדש בפרחי באך השבוע
הטיפול מאפשר לנו דברים שלא היינו מאפשרים לעצמנו לבד כמו :ללכת לאיבוד. אני מרגישה שהלכתי לאיבוד._ לא נעימה התחושה הזו במיוחד שיש לנו _רצון לשלוט בכל
אין ספק שאת בדרך.
והפי אנד קטן-ממש לא קטן

תודה @}
סך הכל, למרות הכל, היה יום טוב.

קראתי שוב את הדף בעצתך סיגל ב, וזה בהחלט תרם לי. לראות כמה התפתחתי מאז תחילת התהליך הזה, להיזכר שזה מה שזה- תהליך, זה לא ש-"הכל נהרס", זה רק משבר זמני.
וגם חזרתי ל - TCS בזכות זה וקראתי עוד מאמר, שעזר לי לקבל עוד בהירות בנושא ה זה כאילו שאצלי (כרגע), זה תמיד או-או. לקלוט כמה פספסתי (את הכבוד וההקשבה לעצמי), להתמלא בכוחות לתקן.
מקווה ומייחלת לעוד יום טוב מחר, לכולנו.

אח, כל הכבוד לך!

מקווה ומייחלת לעוד יום טוב מחר, לכולנו.

אגב,
והפי אנד קטן- בעלי התקשר היום מהעבודה ואמר שאחרי היומיים האלו הוא הסיק שבאמת ההקשבה והכבוד עובדים!
ממש התרגשתי כשקראתי את המשפט הזה. איזה יופי!

תמשיכי להקשיב ולכבד...גם לפרגן לעצמך לפעמים, מילה טובה וחיוך פנימי
ברגעים קשים קחי לעצמך רגע ותנשמי עמוק
הכל יהיה בסדר,
הכל יהיה טוב.
אני שולחת לך חיבוק גדול...

קראתי את כל הדף היום. רציתי לומר לך שהשיתוף שלך מאד עוזר גם לי. _והפי אנד קטן- בעלי התקשר היום מהעבודה ואמר שאחרי היומיים האלו הוא הסיק שבאמת ההקשבה והכבוד עובדים!
ממש התרגשתי כשקראתי את המשפט הזה. איזה יופי!_

אכן - תהליך החלמה משפחתי @}

את נהדרת והאומץ והרצון שלכם אדירים.

בכל אופן, אתמול נשאתי תפילה נואשת לאלוהים, ביקשתי אהבה וסליחה ושלווה וכבוד- לכולנו.

מזדהה מאד. אני מצאתי את עצמי עורכת שוב ושוב את התפילות המיוחדות שלי בשעת הדלקת הנרות, שיכללו בקשות כמו: שיעזור לי בהתמודדות עם הכעס" ועוד ועוד...

רסיסים ודגנית- תודה @} . כמי שנהנית לקרוא את שתיכן- שמחה על ביקור הגומלין שלכן

.

הימים האחרונים טובים יותר.

אני מתקרבת (כך מקווה) לנקודת איזון נכונה יותר בין הצרכים שלי, לשל הילדים, לשל בעלי.

משתדלת יותר לזכור "לעצור להתרעננות" לפני שמאוחר מדי- לעצור זה אומר לא לעשות משהו (סיפור/משחק/פעילות אחרת) שממש לא בא לי, לשתות מים, לקחת ברזל, להתפלל, לשטוף את הפנים- כל דבר שהוא בשבילי.

אני מתקרבת (כך מקווה) לנקודת איזון נכונה יותר בין הצרכים שלי, לשל הילדים, לשל בעלי.

יופי!

לוקחת לתשומת לבי- לשים לב, לא להיות שאננה (יש לי נטייה כזו- לוותר על טיפול בעצמי, עד שמגיעה למשבר).

אני מתקרבת (כך מקווה) לנקודת איזון נכונה יותר בין הצרכים שלי, לשל הילדים, לשל בעלי.

נקודת האיזון הזו היא חמקמקה, דמייני את עצמך עומדת בשיווי משקל על כדור, או יושבת על חד-אופן, אין רגע דל...
המשיכי לשמור על אופטימיות, שמחת חיים, חייכי אל עצמך, חבקי את עצמך, חבקי את ילדייך, חבקי את האיש שלך, שירי שירים שמחים.
נסי לראות את הדברים היפים שקורים לך ולמשפחתך, צאי החוצה, קחי לך כמה דקות של שלווה, לראות את הטבע שסביב ביתך, קחי לך נשימה והמשיכי בחייך.
הדברים הקטנים הללו, הפשוטים, יעזרו לך ברגעים של תיסכול, של כעס (הכעס חולף...)

קראתי היום שוב את הדף, אני רוצה לבקש מימך משהו, ואם לא תוכלי מסיבות שונות אני אבין...
אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי ...
ואם עדיין יש רגעי משבר, חיזרי וספרי גם עליהם זה יעזור לך להתמודד, אני אהיה כאן כדי לתמוך...

אני שמחה ומאושרת בשבילך שהימים האחרונים טובים יותר, זה נפלא.
קבלי חיבוק גדול גדול...

נקודת האיזון הזו היא חמקמקה, דמייני את עצמך עומדת בשיווי משקל על כדור, או יושבת על חד-אופן, אין רגע דל...
יש אנשים שמתאמנים בזה ומגיעים ליציבות מרשימה.
ועוד משהו - יש מציאות שבה לא צריך to juggle את הכל לבד. במציאות כזו, בהתאם לכותרת הדף, יש שותפים שאפשר לבקש מהם, לקבל מהם, להשען עליהם ולסמוך עליהם.

השם אמא בתיקון הזכיר לי איך הייתי שמה נעליים אהובות אך בלויות אצל הסנדלר ומקבלת אותן אחרי יומיים עם סולייה חדשה, מצוחצחות ומריחות נפלא.
אז רציתי להוסיף שטיפול אצל מישהו - למשל פסיכולוג מנסיוני הרחוק - הוא פירגון ענק. עצם המפגש השבועי וההתרכזות בעצמי בחופש מוחלט = כיף.
התובנות הנלוות הן בונוס.

וואו, תודה, לכולכן @}
_אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי ..._
ענת, תודה על הבקשה הזו. כן, זה משהו שעלי לעשות.

הוא פירגון ענק
אכן פרגון עצמי.
תחושות כאלה עלו לי כשבשנה וחצי האחרונות קיבלתי מדי שבוע כמעט טיפול שיאצו (להריון ואח"כ כדי שאוכל לשאת את הפיצקי במנשא כל הזמן בלי שיישבר בגב).
זה היה מדהים: אני שמטפלת כל השבוע במישהו אחר, אני - שמתאפקת עם פיפי כי זה אמצע הנקה או שמפסיקה ארוחת ערב חמה וטעימה אחרי הביס הראשון כי פיצקי התעוררה וכ'ו וכ'ו - פתאום, פעם בשבוע, אני שוכבת על המיטה, פאסיבית לחלוטין, רפויה ומקבלת. מ ק ב ל ת.
כולנו זקוקים לאיזון הזה. אי אפשר כל הזמן רק לתת.

בעצתכן ובעידודכן כבר קבעתי עם שכנה שנתחיל טיפולי שיאצו, בעוד כשבועיים.

עצם המפגש השבועי וההתרכזות בעצמי בחופש מוחלט = כיף.
נכון. היה לי משהו כזה, שהפסקתי אחרי הלידה השלישית כי זה לא הסתדר יותר.
אולי הגיע הזמן להמשיך, או למצוא משהו אחר כזה.
ובכל מקרה- כאמור, בגלל מגבלות התקופה (בעלי בחפיפה בין שתי עבודות, וזה עונה גם למה שכתבת דגנית לגבי עזרה מהמשפחה)-
לומדת איך לתת לעצמי בעצמי, את מה שאפשר- הרבה הפסקות קטנות שנותנות כוח במשך היום. יש כל כך הרבה דברים מרפאים מסביבי ובתוכי- עצים, שמים, מים, ספרים, נשימה.

קבעתי עם שכנה שנתחיל טיפולי שיאצו, בעוד כשבועיים.
יש כל כך הרבה דברים מרפאים מסביבי ובתוכי- עצים, שמים, מים, ספרים, נשימה.
מתפעלת ממך.
כרגיל.
כל הכבוד!

לומדת איך לתת לעצמי בעצמי, את מה שאפשר
נהדר ! כל כך פשוט וכל כך נפלא...

היום קראתי שוב באתר של taking children seriously .
כרגיל, מצד אחד זה מדבר אלי מאוד, מצד שני זה מאוד מבלבל אותי.
מיד גורם לי להסס במצבים בהם קודם לא היססתי, ורגשי אשמה על הטעויות בעבר ועל הטעויות שעוד ייעשו שפתאום קשה לי להשלים אתן.
ואני יודעת שכל מה שנדרש ממני עכשיו, כנקודת מוצא, הוא לזכור שכל השתדלות, אפילו הכי קטנה, היא עוד צעד בדרך, שמקדם אותי.
שעצם הרצון שלי לתיקון הוא כבר חשוב, ושהרצון הזה כבר מספיק חשוב כדי שאהפוך אותו למציאות- כי כבר עכשיו הדברים שונים מאיך שהיו.
ביני לבין הילדות, ביני לבין בעלי ובינו לבינן.
המשפחה שלנו כבר שונה.

אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי הוא הטלויזיה.
הילדים רואים סרטים, אבל אין לנו טלויזיה.
הבעיה היא יותר בביקורים אצל הסבים והדודים. אז הם (בעיקר הגדולה), מסוגלים לראות הופ שעות.
זה קשה לי. אני יודעת שזה לא קורה הרבה, ובכל זאת.
וזה קשה לבעלי, ולסבים שכל הביקור אצלם הילדה ספונה בחדר הטלויזיה, יוצאת רק לארוחות.
ניסיתי להעלות את זה איתה, אבל היא לא כל כך שיתפה פעולה.
אולי זה היה רגע לא מתאים, אולי אני צריכה לנסות לדבר על זה שוב בזמן יותר מתאים.

כבר אמרתי לך שאת עוזרת לי?
גם לי יש ילדה (בת 8 )שמאד אוהבת טלויזיה. שישבה ימים שלמים ורצופים וגם אירגנה לעצמה שם את הארוחות.
לפני כחודשיים עשינו איזה שינוי בעניין. אני לא כותבת מה בדיוק כי יותר חשוב בעיני הוא שקודם לכן ישבנו (בעיקר אני) וחשבנו:

מה מפריע לנו בעניין?
מה קורה - מסביב, לפני אחרי, כמה שעות, כמה ימים
מה קורה שמונעים או מפסיקים
מה קורה שמאפשרים
מה זה נותן לנו (הצפייה ואי הצפייה) ןמה השינוי ידרוש מאיתנו (יש דברים שאי אפשר לצפות...)
איזה אופציות לשינוי יש, מה מעשי בשבילנו (כל משפחה ויחודיותה) יותר ומה, גם אם קורץ - בלתי ישים בעליל
מה כבר ניסינו, למה זה לא עבד

לא ישבתי עם פנקס ועפרון אבל אספתי חומר ... והתחייבתי.

השתדלתי לראות את המכלול המשפחתי .

בסוף עשינו את השינוי. לא אידאלי אבל עובד לא רע. בנתיים.

תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה.

עלו דברים שקשורים לרווח וההפסד שלי מהמצב ושינויו, החלטות שקשורות לקשר שלי איתם ועוד.

וכל זה מנקודת המבט המאד הפרטית שלנו.

<יש כאן תל של מילים מכובסות לתהליך שאצל אחרים, עם גישה שונה ותנאי חיים שונים וחיים אחרים, הייה קרוב לודאי אחר. בטח יותר בקיצור (-; >

<וכל זה גם כדי להגיד לך שזה נכון בעיני לחפש זמן מתאים. אם בנתיים עושים קצת עבודת שטח, אולי התמונה תשתנה>

דגנית, תודה @}
נראה, לי נכון לעשות באמת איזו עבודת הכנה פנימית לפני שיחה כזו.
ויחד עם זאת להשאר פתוחה לרעיונות והתובנות שלה לגבי העניין.
ולגבי זה-
_שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

מצד אחד זה בדיוק לוחץ לי על הכפתור של הפחד, של הכעס. פחד שהיא מכורה. שזה באשמתי. כעס ש"נתתי לזה לקרות".
מצד שני...זהו, שב TCS הם מתייחסים לכל העניין בשויון נפש כזה, כאילו- "מה העניין, כולה טלויזיה"...
או שלא הבנתי? (ולא שזה אומר בהכרח לשחרר לגמרי, זה יותר איזה שחרור פנימי שאולי נדרש, לא יודעת).
(יונת? בא לך לשתף באיזו תובנה?)

כמה דברים שעלו בי לאור הדברים שכתבתן (ומקווה שזה בסדר לכתוב לך כאן...):

_תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

זאת תגלית שגם אני חזרתי לגלות עם ילדיי, סביב סוגיה התמכרות אחרת (מוצצים). הבן הבכור שלי, ממש הראה לי איך הוא מכור וצריך את העזרה האקטיבית שלי כדי להיגמל. כשהתחלנו, וזה עבד, גיליתי שעד עכשו כאילו "שכחתי" את הזכות הלגיטימית שלי להיות אמא שלו, האמא שלו, זאת עם האינטואיציות הכי נכונות לגביו, וזה מתקשר לדבר הבא:

מצד שני...זהו, שב TCS הם מתייחסים לכל העניין בשויון נפש כזה, כאילו- "מה העניין, כולה טלויזיה"...

אל תאמצי אף תורה בלי שאת בטוחה שהיא מתאימה לך. אצלנו רוב הרגעים האבסורדיים והקשים עלו סביב ניסיונות שלי להיות מי שאינני. זה נכון לגבי תשונה, זה נכון לגבי שינה, זה נכון לגבי טלויזיה ועוד ועוד ועוד. חוצמזה, שלא כל מה שאנחנו לא מצליחים היום או לא מקבלים היום, לא נקבל בעוד שנה שנתיים. החיים הם כל-כך גמישים ולכן חשוב שנדע לזהות איפה אנחנו בכל הסיפור. לא לאמץ משהו שעל הנייר נראה לי נכון ונהדר אבל מעביר בנו ויבראציות. ואני אתן דוגמא עם הממתקים: אחרי הרבה משברים סביב זה ניסיתי לשחרר, שפכתי להם את כל הממתקים שמצאתי בבית לצלחות של ארוחת הבוקר וננתי להם לאכול כאוות נפשם. כאילו שיחררתי, אבל בעצם אכלתי את עצמי ואותם וחיכיתי שכבר יתלוננו על כאב בטן (מה שלא קרה כמובן...). תוך כדי הבנתי, שאני מנסה לאמץ משהו שקראתי במקום אחר, אבל הוא לא נכון לי. הוא מוציא ממני אנרגיות שליליות בכמות מטורפת, ואז: "מה הועילו חכמים בתקנתם...?".

בקיצור, מה אני מנסה להגיד לך, זה שמותר לך לעשות דברים רק בגלל שלך לא נוח איתם, או שככה את מעדיפה. לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.

אצלנו רוב הרגעים האבסורדיים והקשים עלו סביב ניסיונות שלי להיות מי שאינני

אוי, כמה שאני מכירה את זה

תמיד בקטעים האלו בעלי משמש לי מראה מעצבנת, כשהוא חוזר מהעבודה ומנסה להבין מה בדיוק קרה לי בשמונה השעות שהוא לא היה בבית...

שמותר לך לעשות דברים רק בגלל שלך לא נוח איתם, או שככה את מעדיפה. לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.
תודה על התזכורת הפשוטה אך הנוטה להישכח... @}

אהבתי את דברייך רסיסים.
לשינוי יש את הקצב שלו וזה כנראה לוקח בדיוק כמה שזה צריך לקחת.
לאט לאט הכל יכנס למינון ולמקום הנכון.
אני מעדיפה שינויים שקורים לאט. בעיניי זה עדות לכך שהם גם יחזיקו מעמד יותר זמן.

_תוך כדי התהליך גיליתי:
שאני חושבת שהילדה שלי מכורה לטלויזיה וזו התמכרות שגורמת נזקים
אי אפשר להפסיק התמכרות בלי עזרה. בדרך כלל.
האחריות להגיש לילדה את העזרה נמצאת אצלנו, הוריה._

אני חושבת שהיום המשפט הזה גרם לי למאבקים מיותרים. לאותם הרגעים האבסורדיים והקשים שדיברת עליהם, רסיסים.
הם ראו סרט בבוקר, וסיכמנו שבערב יראו עוד אחד.
בצהרים הגדולה רצתה לראות שוב.
סירבתי, גם בגלל מה שכתוב כאן למעלה, וגם מעוד סיבות (כולן לא ענייניות, לדעתי). היא השתוללה, הרביצה לי, העיפה ספרים. הגבתי בסדר יחסית, אבל בכל זאת חציתי גבול פעם אחת מבחינת התגובה.
וכל הזמן שהתנגדתי בלי ממש לחשוב על זה או להקשיב לה, המילים "היא מכורה, זה קריז", חיזקו אותי.

רק אחר כך עלו עוד מחשבות-
זה סרט חדש והיא נורא נרגשת ממנו.
היא שיחקה המון בחול עם אחיה וחברה ואולי זה לא נורא כ"כ זה לא שהיא "כל היום רואה טלויזיה".
האם זה באמת כל כך נורא, האם זה אומר שמעכשיו נראה כל יום שלושה סרטים? (כי נראה לי שזה יותר מדי).

זה מרגיש כל כך מסובך. לדעת מה נכון. לכבד אותה ואת הרצון שלה ויחד עם זאת גם את שלי, את הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה) שזו זכותי, וזו הבעיה.

אויש

לנו נורא נורא עזר שהטלויזיה עשבה את הסלון ועלתה לחדר ה"משחקים" (שעברו בינתיים לסלון כמובן...

)
פתאם גיליתי שזה הרבה פחות מעסיק אותם ואותי. ולפעמים אני ממש צריכה לבקש שילכו לראות משהו כדי שאוכל לשים את הראש על הכר לכמה רגעים...

תני לעצמך זמן והיי סבלנית קודם כל כלפי עצמך. התהליכים לוקחים זמן. הרבה זמן. ויום אחד, פתאם תגלי שאת אחרי זה. שהתגברת על סגאת הטלויזיה ובינתיים יש לפתחך עוד התמודדויות חדשות ומגוונות...

קראתי משהו שאורנה שפרון כתבה על השנה הראשונה בבית ועל איך פתאם, בזכות זה שהיה להם הרבה יותר זמן, היו הרבה יותר הזדמנויות להתמודד עם רגשות ובעיקר רגשות קשים שאין להם מקום וזמן במירוץ המטורף. אני לקחתי את זה לתשומת ליבי וזה עוזר לי ברגעים קשים.

ושוב

אופס! אני חושבת שכתבתי משהו שמאד מקלקל לך.

סליחה.

התכוונתי לבת שלי. אך ורק!
ממש לא נראה לי שצפייה מזדמנת אצל קרובי משפחה יכולה לגרום לה בעיות.
והקטע עם הסרטים החדשים שרוצים לראות שוב ושוב - מוכר וחביב.

הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה) שזו זכותי, וזו הבעיה.
השאלות האלו, שעולות הרבה, יכולות להסתיר בפנינו את התמונה הנוכחית.
ההתבוננות, שבה נקטת, מציגה דברים כהוויתם וקל יותר לנקוט עמדה, ולעשות מעשה (או לא) בלי כעס.

, בזכות זה שהיה להם הרבה יותר זמן, היו הרבה יותר הזדמנויות להתמודד עם רגשות ובעיקר רגשות קשים שאין להם מקום וזמן במירוץ המטורף. אני לקחתי את זה לתשומת ליבי וזה עוזר לי
וגם אני עכשיו לוקחת. תודה רסיסים.

_נראה, לי נכון לעשות באמת איזו עבודת הכנה פנימית לפני שיחה כזו.
ויחד עם זאת להשאר פתוחה לרעיונות והתובנות שלה לגבי העניין._
אני ממש רוצה לספר לך קצת עלי, יש לי ילד בן שלוש בסך הכל, יכול להיות שזה ישמע קצת מצחיק, אבל אני משתדלת לנהל איתו שיחות כנות, גם לגבי הצפיה בטלביזיה, אני מנסה לא לריב, זה לא תמיד הולך. היו פעמים בהתחלה, כשהוא ממש התחיל לראות סרטים, שהוא היה מסוגל לראות את אותו סרט 20 פעמים ברצף. לא רבתי איתו על זה אפילו שדי נמאס לי...וזה עבר לו, היה איזה חודש אחד שאם היית שומעת את הסיפורים שלי היית אומרת - מכור קשה...אבל לא, הוא למד לבד את המינון הנכון, הוא מבקש לצאת החוצה לטייל, לגן משחקים, או לראות סרט, או לקרוא סיפור, או ללכת להתרחץ ולישון...יכול להיות שזה יעבור לו כשיגדל...
אבל מה שרציתי להגיד זה שבאמת צריך לדבר עם הילדים שלנו יותר, להתייחס אליהם ברצינות ובכבוד. אלו אנשים קטנים, עם רצונות, תקוות, חלומות, הם נעלבים מדברים שאנחנו אומרים להם, אנחנו פוגעים בהם בלי לשים לב ואחר כך לא מבינים למה הם כועסים..
גם אני יכולה להגיע למצב שאני רק רוצה שיהיה שקט, שהוא לא יבכה, שלא יבקש כלום שייתן לי דקה אחת של מנוחה...
אבל אם אני אשים לב לצרכים שלו, לבקשות שלו, אני אקבל הרבה יותר מדקה אחת של מנוחה - אני אקבל את ההערכה שלו אלי, וגם אהבה.
הילד שלי מכיר אותי טוב, הוא יודע בדיוק מה מרגיז אותי, ואי אפשר לעבוד עליו, אי אפשר לסבן אותו במילים כמו אחר כך, או - אולי מחר, גם אי אפשר להבטיח ולא לקיים - כי הוא זוכר הכל ומה שיותר גרוע - הוא לומד מה אני עושה ועושה אותו דבר.
כך שאין לי הרבה ברירה אני חייבת להיות אמיתית וכנה, ומעל הכל - להוות דוגמא.
וכשאני עייפה, חולה, חלשה - אני פשוט משתפת אותו בכך ותאמיני או לא - הוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו.
גם כשהולכים לקניות - זה יכול לפעמים להיות סיוט, אבל עם המון עבודה והתמדה הוא לומד שלא כדאי לקנות הכל, וצריך לבחור ולבדוק מחירים. כמובן שיש גם את הפעמים שהוא בוכה ורוצה ורוצה - אז לפעמים אני מוותרת וקונה...ולו רק בשביל שיהיה רגוע...
בקיצור הכל אפשרי, שום דבר לא יבוא בקלות, שום דבר לא פשוט,יהיו עליות ויהיו מורדות.
אבל אם תנסי, אם תשתפי ותדברי בכנות, לא "ישיבה", לא "שיחה", פשוט לדבר איתה, להקשיב לה, לנסות להיות לרגע במקומה כמו באותו רגע שכתבת
_רק אחר כך עלו עוד מחשבות-
זה סרט חדש והיא נורא נרגשת ממנו._

זה מרגיש כל כך מסובך. לדעת מה נכון. לכבד אותה ואת הרצון שלה ויחד עם זאת גם את שלי, את הזכות שלי להחליט בשבילה. אני אפילו לא בטוחה (בעניין הזה שזו זכותי, וזו הבעיה.
אין כאן נכון ולא נכון..ואני גם לא בטוחה שיש לנו כהורים איזה שהיא זכות להחליט עבורם...
ניתנה לי הזכות ללדת אותם, וכעת מוטלת עלי החובה לשמור עליהם, לגדל אותם להיות עצמאיים חופשיים...
יש לי היום את הזכות לראות אותם מחייכים, מאושרים (אך מבחינתי זו לא רק זכות - זו גם חובה...)
כל השאר - אלו דברים שאנו צריכים ללמוד להכיר אחד את השני וללמוד יחד - איך לחיות ביחד, אחד עם השני...
אף אחד אחר לא יוכל לומר לך מה עלייך לעשות...אפשר לתת עצות, אפשר ורצוי גם להתייעץ עם אנשים מקצועיים שיכולים לתת כיוון חדש, נקודת מבט שונה, אבל בסופו של דבר - את ומשפחתך תמצאו את הדרך שמתאימה לכם, זהו תהליך שכל אחד מבני המשפחה צריך להיות שותף בו....
אני חייבת לומר לך שאני כותבת כאן כדי לשתף אותך בחיי, לתת לך זווית ראיה נוספת, אני מאוד מקווה שרק תקראי אותה ותקחי רק את מה שמתאים לך...אם יש דברים שגורמים לך לבלבול, שאת מרגישה שאת מתנגדת להם, עדיף שתעזבי אותם כי כנראה הם לא מתאימים לך וזה בסדר, הרי לא כולנו אותו הדבר. יכול להיות שפתרון טוב לאחד הוא לא כל כך טוב לאחר... אז מה שלא מתאים לך תעזבי ותנסי משהו אחר...

קודם כל

גדול
באמת תהליך מבורך, של התקרבות לילדייך וקודם כל התקרבות לעצמך.
קראתי את הדף מתחילתו ועד סופו בנשימה עצורה. וכל כך הזדהתי בהרבה מקומות.
.
קשה לחיות עם שלוש מראות בבית. שמראות לך כל פגם הכי קטן. ותמיד שאנחנו (או לפחות אני ) עומדות מול המראה אנחנו רואות בעיקר את הפגמים. כמה קשה לעמוד מול הבבואה במראה להסתכל לאישה שם ישר בעניים ולאמר "אני אוהבת אותך".

אני רוצה לצטט לך משהי (אולי לא במילים מדוייקות)" כשאנחנו מכירות בכעס, 'אני כועסת עכשיו'. בלי לגלגל מחשבות בראש למה כעסתי ומה עשו לי וכו'. פשוט להכיר בכעס. הוא מתקצר בהמון. ואז פשוט להביא את הטוב. להתרכז בטוב" .

_אם תוכלי לכתוב יותר על הרגעים היפים שיש לך על ההצלחות הקטנות שלך, זה ייתן לי את האפשרות לשמוח איתך בשמחתך, זה ייתן לך את האפשרות
לקרוא את הדברים האלו ברגעי משבר שעלולים לבוא, זה יעזור לך לראות ש - הנה הייתי במשברים וצמחתי .._

מקסים. מצטרפת לבקשה.

תודה גדולה על ההתייחסויות, מפאת I יד 1 I מקצרת, אבל פשוט נעים ומעודד לדעת שמלווים אותי בתהליך הזה.

טוב, אני לא מצליחה עם האייקון של מקלידה ביד אחת, אבל הרעיון מובן