תודה אלי הלל לך

[אורי*]

האמת המרה היא שאין בכלל מה לשמוע או לגלות. עוד יום עבר והכל אותו דבר... הלב נשבר

אני גם כל פעם מקווה שמשהו ישתנה כשאבדוק חדשות במחשב, ויש רק המון המון רעש,אבל כלום באמת שיעזור:-(

[תכלת_שמים*]

ימים קשים מאוד.
הלב נשבר.
אני גם כל פעם מקווה שמשהו ישתנה כשאבדוק חדשות

[תכלת_שמים*]

דרך אגב, אם את מכירה יש את תוכנית הבוקר התעוררות עם ידידיה מאיר.בימי שלישי (היום) יש פינה עם אמא שלו "אמא מאיר" על הורות.
דיברה מאוד יפה על ההתמודדות עם הילדים איך לדבר איתם? איך לא לדבר איתם על זה?
מומלץ

[רסיסים_של_אור*]

תודה אלי הללך לך ...

על יום שכזה, בהיר, ברור ואפשרי, עם גרון פתוח וקנה מלא אויר ונשימה מעמיקה, אחרי כמה וכמה ימים של קושי, חנק, דמעות מערפלות, בלבול, דשדוש... אולי על זה אנחנו מברכות בבוקר: "ברוך אתה ה' יוצר אור ובורא חושך.." אולי הוא בורא את החושך המיוחד והאישי שלי בכל פעם מחדש כדי שאגדל לראות את האור, כדי שאצליח בכלל לבודד אותו משגרת היומיום, כדי שאשים לב שהתפילות, לפעמים, נענות !!!

[רסיסים_של_אור*]

והנה, כאילו עבר רק יום מהפעם הקודמת שציינתי כאן זמנים, תינוקי כבר בן שלושה חודשים.

היו לי כמה ימים שהייתי רחוקה ממנו. לא יודעת להסביר. מין ריחוק בנפש. האמת, הייתי מאד רחוקה מעצמי. מלאת פקפוק, ספקות, דחיה עצמית שאיימה לטרוף ולכלות כל חלקה (טובה ושפחות טובה) ופתאם, אתמול, כשמצאתי את עצמי ערב באמצע הלילה, הסתכלתי על התינוקי המתוק הזה ששוכב לידי, התחלתי לנשק לו את הגוף השמנמן והמתוק שלו ופתאם נזכרתי שכל זה כל-כך לא מובן מאליו. והנה שוכב פה לידי הדבר הזה שעליו חלמתי ואליו פיללתי והוא כאן ומהצד השני האיש שלי ומעברו עוד שני ראשים די זהים לבושי פיג'מת ספיידרמן והמתלאתי כל-כך הרבה תודה ושמחה והרגשתי איך אני לגמרי לגמרי אוהבת אותו ואותם{@

[אורי*]

והרגשתי איך אני לגמרי לגמרי אוהבת אותו ואותם


התרגשתי

[תפילה_לאם*]

[גוונים*]

היו לי כמה ימים שהייתי רחוקה ממנו. לא יודעת להסביר. מין ריחוק בנפש. האמת, הייתי מאד רחוקה מעצמי.
>תודה על המשפט הזה.
גם לי יש רגעים, או שעות, שאני מרגישה רחוקה מהתינוקת שלי (לעומת הזמנים שבהם אני מרגישה רק חיבור) וזה מוזר לי ואולי אפילו קצת מפחיד.
ועכשיו כשקישרת את זה ל הייתי מאד רחוקה מעצמי_ אני חושבת שבאמת זה אולי קשור לריחוק מעצמי או חוסר חיבור לעצמי ואז התחושה הזו מובנת לי יותר וגם לגיטימית ומתוך כך כבר לא מפחידה.

[רסיסים_של_אור*]

לשאת אותך, אתכם, יום אחרי יום, להניק, לילה ויום, לחתל, לערסל, לשטוף, להראות, לאסור, להקשיב, להשמיע, לתת ולתת ולתת וברקע כל הזמן לדעת כמה זמני ושברירי הכל, כמה בר-חלוף, כמה חסר שליטה כמה נפיצה העטיפה הזו של אהבה שניתנת לילד בטיפול היומיומי שלנו...

כמה עוד יהרגו על הארץ הזו ? מתי יבוא כבר השקט ??

[תפילה_לאם*]

מצמרר. אני מנסה להדוף את המחשבות האלה, אבל בזמן האחרון הן מידפקות על תודעתי לא מעט.

[טלי_ב*]

מזדהה מאוד...

[רסיסים_של_אור*]

אני מסתכלת על הבנים שלי והבת... הגדול כבר עסוק כל הזמן במה שקורה, מתעדכן בטלפון החכם, שומע חדשות, קורא, יודע, אוסף נתונים... בעוד חמש שנים נפסיק לישון בלילות...

[רסיסים_של_אור*]

היום בשש, נלך לאזכרה של רפנאל, 8 שנים למלחמת לבנון השניה, שעה קלה לפנינו יצאו מבית העלמין הורים שכולים טריים שאיבדו את בנם ביממות האחרונות בעזה...

[רסיסים_של_אור*]

שנת הלימודים התחילה והבן השני שלנו הצטרף, לבקשתו, אל אחיו והתחיל ללמוד בכתה ז׳ בבית הספר המקומי והלגמרי סטנדרטי.

זה מעורר בי המון תחושות ומחשבות ותובנות...
הכי בולט לי כמובן איך שוב אני מתקוממת על כמה טבעי זה לכולם שברגע שהילד מבקש בית ספר מחובתנו לאפשר לו את זה, כאילו שדרישות הפוכות מצד הילדים שלהם נענות ישר בבחירה של ההורים בחינוך ביתי...
אאחרי כמה ימים מאד טעונים וקשים שלי, עם הרבה בכי, שחלקו על המעבר הזה וחלקו על הנסיעה הקרובה של האיש, אני יודעת לפחות לתת לעצמי ולקשיים שלי מקום (בעזרת חברה טובה כמובן) ודרך המקום הזה להצליח להפריד ביני לבין האחרים הקרובים אליי להפריד בין החוויות שלי והאמונות שלי לבין הבחירות של הבנים שלי. להצליח לקחת מידת רוחק נכונה ולראות את כל הטוב שיש: איך הוא הרגיש מספיק בשל לבחור, לקום, לנסות וכו׳. לזהות כמה הרבה נתנו לו השנים האלה שבהן הוא היה כל-כך עטוף בבית ואיך הדבר הזה לא נעלם פתאם עם היציאה למסגרת, הוא רק נפרש קצת אחרת לאורך היום ואיך כל זה הוא תהליך של ההתבגרות והספרציה שלו מאתנו ומציאת הדרך שלו בחיים.

ומול הנסיעה של האיש - כמה הרבה הפרדה אני צריכה לעשות בין אני, הילדה, למודת נסיעות העבודה הבלתי נגמרות של אבא שלי (עד היום ממש...) ובכלל תעדוף העבודה למקום ראשון לפני ה-כ-ל לבין מי שאני כיום ובן הזוג שלי, שהוא אחר מאבא שלי.

מעבר לכל זה, אני שוב מרגישה פיזית איך אני נדרשת לגדול ולהתרחב בתודעה ובנפש. תמיד אומרים לילדים שכיוולד להם אח חדש האהבה כלפיה לא תפחת, פשוט נאהב עוד מישהו ואני ממש מרגישה איך המקום הזה בנפש נדרש להתרחב ולהכיל את כולם ולתפקד במקביל כאמא לבוגרים יותר, לצעירים יותר, לתינוק הקטן להיות בת זוג וחברה ובת בעצמי ואחות....

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת שהפרי של הימים האחרונים הוא תובנה שהגחה הבוקר ופתאם אני רואה אותה מהדהדת מכל-כך הרבה מקומות. לא לצאת פראיירית - פתאם אני יכולה לעצור ולהתבונן על נקודת המוצא הזו. האם היא שלי ? ואם לא, מאיפה היא הגיעה אליי ? האם אני רוצה להמשיך ולבחור לפעול בחיים מתוך נקודת המוצא הזו? מה היא מביאה למערכות היחסים המשמעותיות והחשובות בחיים שלי? איזה מחירים היא גובה ממני ? מה היא מונעת ממני ? מה השפעות הרוחב שלה על הילדים שלי, הזוגיות שלי, היכולת שלי להנות ממה שאני עושה ועוד ועוד ועוד...

[תפילה_לאם*]

כאילו שדרישות הפוכות מצד הילדים שלהם נענות ישר בבחירה של ההורים בחינוך ביתי...
הה...

ולראות את כל הטוב שיש
כל הכבוד לך!

לא לצאת פראיירית
זה מתקשר לכניסה של השני לביצפר?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם אני רוצה להמשיך ולבחור לפעול בחיים מתוך נקודת המוצא הזו? מה היא מביאה למערכות היחסים המשמעותיות והחשובות בחיים שלי?

מהנהנת נמרצות! עוד! מעורר מחשבה.
לפעמים אני מרגישה בסדר עם ״מאזני הצדק ״ האלה.
אבל יש את הפעמים האלה בהם הכל בסדר היום עבר נפלא אני בשיא כוחי ועדיין ״הוא לא עשה כלום״...
ומול הילדים זה בכללל.....

[גוונים*]

רסיסים,
זו הולכת להיות השתפכות, מתנצלת מראש על הרגשנות אבל אלה דברים שאני רוצה לכתוב לך כבר כמה זמן...
אני רוצה להגיד לך שאת ממש השראה בשבילי ולקרוא אותך תמיד מעודד ומנחם ומלמד ומרגיע אותי, לא משנה מה את כותבת, גם אם זה כביכול איזו תובנה לא משהו על עצמך (והבנתי גם שאני קצת מעריצה אותך, למרות שמביך להגיד את זה ולא נהוג להשתמש במילה הזו..) וגם אם את כביכול כותבת דברים לא 'טובים' על עצמך, יוצאת מתוכם דמות של אישה חכמה ונפלאה (יש לי משיכה לאנשים שמודים ומתמודדים עם הקשיים והחולשות שלהם, הם בעיני האנשים החזקים וה'טובים' ביותר) שלא לדבר על הדברים המרגיעים והחכמים שאת כותבת לאחרות.
אז מודה לך על היותך כאן ושמחה שיצא לי 'לפגוש' אותך, גם אם זה באנונימיות וירטואלית שכזו.
(סליחה על העילגות המסוימת, אני עייפה ולא מרוכזת אבל קראתי אותך עכשיו והרגשתי שהגיע הזמן לכתוב לך את זה סוף סוף, כי הרבה פעמים כשאני קוראת אותך בא לי להגיד לך את זה וכל פעם אני דוחה את זה בגלל המבוכה...)

[רסיסים_של_אור*]

מסמיקה ונבוכה למול המקלדת... תודה שטרחת וכתבת בתוך כל התשישות והעייפות שלך. גם לי יש משיכה עצומה לאנשים שמשתפים בקושי...

וזה מצטרף למתנה גדולה וענקית שקיבלתי היום...
האחיות שלי ובעלי ארגנו לי מסיבת יומולדת ארבעים !!

הגעתי לבית של ההורים שלי ושם חיכו לי שלל חברות יקרות שטרחו והגיעו במיוחד בשבילי וכל אחת נתנה לי משהו מעצמה, האירה לי את עצמי מהזוית שלה והזכירה לי שוב כמה לפעמים אנחנו דנות את עצמנו ברותחין ומתקשות לראות את הטוב שבנו ובכלל. אני מרגישה מבורכת ושזכיתי בחסד גדול ובכלל בתזכורת שלמרות שלפעמים מרגיש שאתה לבד בעולם ואן באמת אף אחד שרואה ומבין אותך, הנה בכל זאת יש לא מט אנשים יקרים שאתה משמעותי להם ושבאמת אוהבים אותך

[רסיסים_של_אור*]

_לא לצאת פראיירית
זה מתקשר לכניסה של השני לביצפר?_

האמת שזה התקרשר לי יותר לכל מה שעברתי לקראת הנסיעה של האיש במוצאש הקרוב. הבנתי שאני מאד מאד עסוקה או נמצאת באיזה מאבק מולו ולא בטוח בכלל שהוא באמת נאבק בי או פועל ממניעם שסותרים אותי ואותנו. הבנתי שאנ פועלת מתוך נקודת מוצא שינקתי בילדותי וגם בחיי הבוגרים שיוצאת מנקודת הנחה שתמיד העבודה יותר חשובה ממני וכו' וכו'. אלה אמונות שהן לא בהכרח שלי והיום אנ יכולה לעצור לרגע ולהתבונן בהן, לנסות לבדוק האם זו באמת המציאות ? האם הוא באמת שש ורודף אחרי כל נסיעה לחו"ל שצצה בעבודה ? האם הוא עובד שות נוספות וכו' או שבעצם, כפי שאני אכן יודת, הוא אבא פעיל מאד, משמעותי ודומיננטי בחיי הילדים והבית, ובין כל אלה טורח על הפרנסה שלנו. ועוד ועוד. אני עדין מתבוננת בדברים .

[רסיסים_של_אור*]

טוב, פצחנו בשמונה ימים של אבא בחו"ל... השעות הראשונות היו קטסטרופה ואני מקווה שבעזרת ה' (וואו כמה שאני מתפללת שלא יעזוב אותי ויעזור לי בימים האלה...) מכאן נלך ונשתפר. עוד לפני שהוא יצא מהבית הרביעית התחילה לייבב בהיסטריה אחר כך החמישי נכנס לקריז והשישי החליט לבכות מרוב עייפות, במקביל קטנטני צרח סתם ככה ואז גם השלישי החליט להצטרף למעגל הבוכים. איכשהו עברנו מקלחות ועכשיו יש כאן לא מעט ילדים ישנים, קטני משחק בחדר של השלישי (כשאני מקליה לידו), טועם מכל המשחקים ובעיקר מורח את הפליטות שלו באלגנטיות על הפרקט...
הולכת למנשא את הילד ולבדוק מה המצב במטבח (בסלון כל הלגו שפוך על השטיח אבל זה בגלל שרצינו להמשיך בבניה של משהו מחר בבוקר) ולהכין את האוכל של שני הגדולים למחר בבית ספר.
שיהיה שבוע טוב

(כמובן שהכתיבה הזו כאן היא כדי לגרור אתכן לתמוך בנו בשבוע הקרוב;-) )

[תפילה_לאם*]

גוונים,
כתבת דווקא ברהיטות רבה ואני מצטרפת לדברייך.

ורסיסים,
כבר כתבתי לך בעבר שאני מזדהה מאוד עם העמדה שלך בקשר לשעות העבודה הנוספות וכיו"ב של הבעל וזאת יחד עם הידיעה ש{{}}הוא אבא פעיל מאד, משמעותי ודומיננטי בחיי הילדים והבית, ובין כל אלה טורח על הפרנסה שלנו. ועוד ועוד.
אשמח לקרוא עוד מתבנותייך בנושא.

[דנד_י*]

גם אני כאן.

לפעמים זה מעניין איך האבות לא כל כך פעילים בעצם לאורך היום, לפעמים כן, אבל בהחלט האמא יותר בעניינים, ואז הם נעלמים לכמה ימים וכולם מתפרקים.
מכירה את המצבים האלו מחברות שסביבי, תודה לאל לא מניסיון אישי.

איך הולך לבן השני שלכם בבית הספר?

[גוונים*]

פצחנו בשמונה ימים של אבא בחו"ל
וואו! בהצלחה! שיעבור בטוב ובשיא המהירות!

(האיש שלי צריך לנסוע בנובמבר לשבוע לחו"ל ואני כבר עכשיו בחרדות מהעניין... ואני רק עם אחת קטנה ולא עם גדוד שלם...)

[מיכל_בז*]

אני גם חותמת על כל מילה של גוונים ואיזה כיף שהיא ניסחה את זה כל כך טוב גם בשבילי.

[רסיסים_של_אור*]

תודה נשים יקרות. לא יכולה לכתוב הרבה כי ישן לי תינוק על יד שמאל. היה יום מאתגר. צאד. בכיתי רק פעם אחת בצהריים יחד עם מספר שתיים (שהתפרק בבית ספר והזעיקו אותי לבא לאסוף אותו....) ובשעת הכנת ארוחת ערב כשלא ראיתי איך היום הזה יגמר. תודה לאל ששלח לכאן את אמא שלי ועוד במצב רוח אמיתי של לעזור. הולכת לנסות לישון ומתפללת ליום יותר קל (לא נעים להגיד אבל מה שהכי קשה זה האינטנסיביות העצומה של לטפל בקטנטן שבימין האחרונים עבר לגור על הגב שלי ולא נרדם בהנקות...) אולי אפילו ישלחו לי עזרה מלמעלה ואצליח ללכת לשירותים מתי שהוא....

[גוונים*]

וואו, ואני חשבתי שלי היה יום קשה. בהחלט מכניס אותי לפרופורציות!
חזקי ואמצי! יום אחד עבר (עכשיו נשארו רק עוד 7... מה זה כבר שבעה ימים? כולה שבוע, קטן עליך:-))

שהתפרק בבית ספר והזעיקו אותי לבא לאסוף אותו....)

באסה.
רוצה לפרט?

[תפילה_לאם*]

איכשהו מרוב הזדהות עם הלבטים הפנימיים שלך פספסתי את הפוסט המדווח שאתם כבר בעסק.

וואו! בהצלחה! שיעבור בטוב ובשיא המהירות!
קשה כשיש קטן תובעני, אבל אולי בכל זאת תצליחו להיכנס לאיזו שגרת חרום.

[פלוני_אלמונית*]

רסיסים
המון חיבוקים לך
כלכך כל כך מבינה את הקושי. כמה קשה להיות האחת והיחידה האחראית
לי יש שוב יום מחר שבעלי יחזור מאוחר בלילה,ואני בחרדה מהמחשבה על מחר ועל כך שאני איתם כל היום והערב לבד.
גם כן עם תינוקת לא שקטה.
ואצלי הגדולים מקנאים בה בגלל הטיפול האינטנסיבי שהיא דורשת

תישמע עמוק שתוותרי לעצמך בכל מיני דברים
אצלי י זה לשחרר את עניין הסרטים והמחשב לגמרי למשל
ואורי

[טלי_ב*]

מקווה שהיום היה לך קל יותר

גם אני שואבת השראה מהדברים שאת כותבת הרבה פעמים, וגם הזדהות ונחמה.

[רסיסים_של_אור*]

מתקשה להגיע לכתוב כאן ובדפם של אחרות לרות הרבה רצון...
הימם והלילות מתחברים להם, לא ממש מצלחה לישון למרות שאתמול התכבדתי במנוחת צהריים ואני מקווה שאלוהים תן ל עוד אחת גם הום...
אנ מרגישה כאילו חזרתי לצבא ואני שוב בימים הארוכים בבסיס עם מקלחת שאמרוה לטשטש את העייפות.

לשמחתי האחנית שלי הגיעה אתמול בערב ונשארה לישון אתנו, יכולתי לראות על הפנים שלה שהיא הלומה מהעומס...
תינוקי חולה כבר כמה ימים (עכשו מתופף על השולחן מחשב) - מניין איזה קפיצה בהתפתחות תגיע אחרי המחלה ...

זה נשמע נורא ובאמת יש רגעי שבירה אבל מרגיש לי שיהיה בסדר

אני מצליחה גם לראות דרך זה דברים טובים...

[תמרול_ה*]

רסיסים היקרה והאהובה, רק עכשיו ראיתי את הדף הזה...
אז עוברים עליך ימים ממש לא פשוטים...
מאד אהבתי את השאלה ששאלת על האם לא לצאת פראייר זה מה שצריך לנהל אותנו.
זה מזכיר לי את החומוסיה שיש ליד העבודה שלי.
יש שם שני מוכרים עיקריים - כנראה השותפים.
אחד הוא נדיב, לארג', תמיד נותן עוד משהו בלי תוספת תשלום.
השני מחשב כל שקל, כל שנקל, ולעולם לא יתן מתנת חינם.
אין לי ספק שחווית הלקוח שלי הרבה יותר חמימה וידידותית עם הראשון, מדובר על דברים ממש קטנים בהשוואה לקניה, ותשומת הלב הנעימה מחברת אותי עם המקום הזה וגורמת לי לרצות לחזור אליו.
והשני, המחשב חישובים, אולי שומר על ריווחיות העסק אבל לא על השגשוג והפריחה שלו...

להבדיל, הבנזוג שלי, שיהיה בריא, מעולם מעולם לא התחשבן איתי על שום דבר. מעולם לא שמעתי ממנו השוואות על המאמץ המשפחתי וכולי, והוא בהחלט משקיע הרבה מאד מאמץ. הנדיבות שלו והנתינה שלו בלי חשבונות גם היא גורמת לי לתת יותר מעצמי ומתוך בחירה ורצון ובלי התקפחויות אם כי אני ממש לא מתקרבת למה שהוא עושה...

כך שהנושא הזה של נתינה ופראייריות יש בו איזה בומרנג מוזר ומעניין.
באיזה שהוא אופן הויתור על השאלה הזאת מביא עמו שפע. כך אני חשה.

לעומת זאת, סיפור עם מוסר השכל שונה לגמרי, הוא סמטת בהרי בירושלים, שהיו בה שתי חנויות מיתולוגיות לפיצוחים. אחת היתה פרסית והשניה מרוקאית. וריח הגרעינים הקלויים היה נישא למרחוק. הפרסי היה שוקל את הגרעינים, נגיד, 100 גרם, מעלה גרעין ומוריד גרעין שיהיה בדיוק. המרוקאי היה שם כמות ולא יותר מדי מקזז.
לימים, המרוקאי נסגר ונשאר רק הפרסי... כך שלך תדע, אולי עדיף להתקטנן... (-:

ולגבי הימים הקשים האלה שאת עוברת, רסיסים היקרה והאהובה, אני מודה לך שאת משתפת אותנו בהם. שאת חולקת בהם ואולי מעט מהמשא יורד ממך קצת כך. האם את מצליחה לקחת שניה שבה תראי הכל מרחוק, ותנשמי עמוק עמוק והכל יהיה פתאום בסדר גמור כפי שהוא?

אוהבת ומחבקת.

[רק_מה*]

אני מצטרפת למילים החמות על מילותייך. הרבה פעמים אני קוראת אותך, סוגרת אחרי את הדלת בשקט שלא להפריע, והולכת לחשוב עם עצמי על אש קטנה.
תודה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם רציתי לומר שאת השראה בשבילי
ודוקא בגלל שכל כך קשה לך עכשו זה עוד יותר,כי את אמיתית,וקשה לך,ואת עושה את זה עדיין,וחושבת כל כך

שולחת לך המון כוחות והמון חיבוקים
ורפואה שלימה לקטנצ'יק (כמה שזה קשה,אולי עוד שן מתבשלת)
אורי

[רסיסים_של_אור*]

לא יאמן ! נכנסת לכאן בסופו של יום ומקבלת כח כאילו ישנתי כמה לילות רצופים !!! ממש מעגל נשים שכל אחת מהן מעניקה ונדיבה תודה רבה רבה !!

הום היה יותר טוב, תודה לאל. נעזרתי בחוכמה של אורי שעזרה לי להרפות ולקבל את הויתורים השונים שהתקופה הזו מביאה עימה ולאפשר לעגל פינות בסופר ועוד כל מיני ובהמלצת מיכל בז הלכתי לקרוא קצת בדף אני מתפטרת וזה עזר לי לשחרר את שריר הלא ולהשתמש יותר בשריר ה"כן" למול הילדים. אבל ותר מהכל, אלוהים סידר לי שנת צהריים משובחת עם התינוקי ולאחרה לקחת את רבעת הקטנים (חוץ מתנוקי) אל אחותי ומשם לקנות בסופר הגדול. הא כבר השאירה אותם אצלה לארוחת ערב (!!!) והחזירה אותם מאושרים עד הגג. הה פה אפילו רגע שהיית לבד בבית (עם תינוקי כמובן).

ולמרות הנקות חוזרות ונשנות בכל זאת הצלחת לספר ארבעה (!!) סיפורם לפני השינה.

והשני חזר יותר טוב מבית ספר היום (אתמול לקח חופש להתאוששות) ובאמצע ארוחת צהרים קבלנו ביקור קצרצר של אחיינת נוספת שלי שהיתה במושבה במסגרת בית ספרית...

בעזרת ה' נתקדם צעד צעד ...

[תפילה_לאם*]

איזה יופי שהיה יום מוצלח!
כן ירבו.

[תמרול_ה*]

יש לך כוחות אדירים ולב גדול ורחב.

[רסיסים_של_אור*]

אתן חושבות שילד בן שמונה וחצי יכול לקום בבוקר וממש לכסח את אחיו התינוק אם הוא יגלה שזה הוא שהרס לו את הטירה של הלגו ??
אתן יודעות מה היתרון בזה שבשתים עשרה בלילה התינוק ער לגמרי ? אין חשש שאני אשמע אותו בוכה מתוך שינה...
בחיי שניסיתי היום ליישם את ההמלצות של בשמת וישבתי איתו בחות ואחר כך בילינו בגינה והנה בכל זאת הוא ישן לו שנת לילה קצרצרה ועכשו משחק כאן על הרצפה (הכי כיף לקרוע ניירות חשובים ולנסות לאכול אותם...(
אני כבר הרבה מעבר לעייפות ובלי נדר אין סיכוי שאני מכניסה אותו עכשו למנשא ומתחילה להסתובב בבית.

הוא כל-כך שיטתי עם הניירות שאני צריכה לשקול להעזר בו בסידור הבית, לא ?

עכשו נראה מה הוא יצליח לעשות למגזין של "עיניים"... או לכבאית הלגו של אחיו...

הצילו !!!!

[תפילה_לאם*]

הוא כל-כך שיטתי עם הניירות שאני צריכה לשקול להעזר בו בסידור הבית, לא ?
בתור מגרסת נייר?

מתי נרדם בסוף?

דווקא אצלנו היו איזה שלושה לילות של שעת הירדמות אנושית (טפו).

[רק_מה*]

קישוטים לסוכה (עיסת נייר, שרשראות)

[פלוני_אלמונית*]

הצילו !!!!
אוי אוי אוי
איך הסתיים הסיפור בסוף?
ואיך האחרים נכנסים לישון בימים אלו?
אצלי דוקא לגדול יותר היו בעיות שינה כשאבא היה במילואים. הקטנה ישנה יפה, ואני נשארתי עם ילד מלא אנרגיות עד שעות מאוחרות. זה כל כך קשה. כי אין לך רגע לעצמך בתוך זה, של שקט. שלא לדבר על כל מה שצריך להיעשות בבית. (אצלי בעלי חזר היום מאוחר אבל ממש לא התכוון,פשוט נתקע. ושוב הייתי לבד כל האירגונים של הערב. והקטנה נרדמה והתעוררה ולא הצלחתי להחזיר אותה לישון עד שהגיע. וזה כל כך לא אופייני למה שהיה פעם, הוא היה כל כך מעורב,ופתאום זה כל הזמן קורה שהוא לא נמצא, מאז שאנחנו גרים פה)

באיזה יום הוא חוזר? זה מתקרב כבר אוטוטו

אורי

[פלוני_אלמונית*]

אה, וגם
מהתלונות שלכן הבנתי שאני אמורה להודות על טוב גורלי, כי אצלי הקטנה כן ישנה בלילה משעה נורמלית (מתעוררת כל שעתיים,אבל מילא,איתי במיטה) אז אני צריכה לקבל בהשלמה את זה ששנת היום שלה קצרה וגרועה כנראה.
וכמובן לא להקשיב לחמותי. וגם לא לבעלי האמת, שלא מבין איך אני שורדת איתה כל יום כל היום. ואיך זה שלא חינכתי אותה לישון כמו שצריך? וחבל שהיא לא הולכת למעון או למטפלת שכבר היתה מחנכת אותה לישון שעתיים רצוף בצהרים ולא לקום אחרי חצי שעה.
ומצד שני מבחינתו אני 'בחופש'. איך זה מסתדר?

[רסיסים_של_אור*]

איך אפשר בכלל "לחנך מישהו לישון" ??? זה מזכיר לי שכשהתאומים נולדו אמר לי רופא הילדים, שיש לו תאומים גדולים שהשיטה היא "פשוט לסנכרן אותם ככה שישנו באותם זמנים וכו'" - זה תמיד המם אותי, כאילו שהם ישות אחת ואפשר לשלוט בכל מה שקורה אצלם בפנוכו... ברור שכיש שגרה של הבית אז הולכים פחות או יותא לישון יחד אבל כל אחד ישן כמה שהוא רוצה וכו'.

האמת שבשבוע הזה כשהקטן היה כל-כך קשה והפוך לגמרי התחילו לעלות לי כל הקולות ה"חיצוניים" שאין לו שגרת הליכה לישון ושחבל שלא הרגלתי אותו למוצץ ואולי אפילו צריך לתת לו להתרגל להרדם לבד (אף אחד מהשבעה מעולם לא נרדם לבד כתינוק, מנשא או הנקה או טיול שינה וכו'). אבל אחר הצהריים כבר התחלנו לראות את התינוק המוכר לנו חוזר אלינו ואפילו הצלחנו לתקתק את המטבח והסלון ולשטוף אותם לקראת שבת (במסגרת ההנחות שנתתי לעצמי השבוע החלטתי שאולי אוותר על החלק הזה)

הבינוניים ממש התגייסו כל השבוע והיו נהדרים, בעיקר מספר שלוש וארבע והרגשתי שאני הרבה הרבה יותר איתם מאשר כשאבא נמצא.

ובאמת, בזכות התיאורים שלך אורי ראיתי שאחרי יומיים שהייתי אבודה ומלאת דמעות, הימים התחילו לעבור אחרת. כאילו לקח לי זמן להבין שאין לי את האיש לצידי ומשם והלא האתה פשוט מתפקד.

שבת עוד לפנינו ובראשון בערב , בעזרת ה', הוא אמור לחזור.

תודה על כל התמיכה המופלאה שלכן !!!!!!!

[או*]

שמחה שהתיאורים שלי עזרו
ושמח השאת כותבת
איך אפשר בכלל "לחנך מישהו לישון" ???
כי כולם סביבי כל כך בטוחים שזה אפשר-בעיקר בעלי.
ואני כל כך לא מבינה תמיד:למה להביא ילדים לעולם אם רק רוצים להנדס אותם אחר כך ולחנך אותם שלא יפריעו לנו לחיות?

והנה זה אוטוטו נגמר ובעלך יחזור,איזה כיף
איך עברה השבת?

אורי

[תפילה_לאם*]

וואו, אני זוכרת את ההמלצות האלה, בייחוד בקשר לתאומים - "שיאכלו באותו הזמן". זה כל כך לא היה ככה...

ומעניין... זכור לי שכתבת איפשהו לאחרונה על כך שבאזור גיל שלושה חודשים מתחיל להסתדר מעצמו איזה לו"ז יומי של שנת בוקר ושנת צהריים, ותהיתי מה אני עושה לא נכון, שלקראת גיל חצי שנה עוד אין לנו זמנים מוגדרים. ולכן מעודד אותי לקרוא עכשיו ולהבין שזה לא ממש מסודר (על אף הקושי הן עבורך הן עבורי).
שמחה שאישך חוזר ומאחלת שיחזור שופע כוחות כדי לחדש את כוחות הנשארים מאחור. @}

[גוונים*]

_והנה זה אוטוטו נגמר ובעלך יחזור,איזה כיף
איך עברה השבת?_

[גוונים*]

שבאזור גיל שלושה חודשים מתחיל להסתדר מעצמו איזה לו"ז יומי של שנת בוקר ושנת צהריים
לנו זה קרה באזור גיל שלושה וחצי חודשים. מעצמו. ממש לא משהו שעשיתי במכוון (מה אני מבינה בכלל...) פשוט בדיעבד שמתי לב שכבר כמה ימים טובים היא נרדמת שעה שעתיים אחרי שהתעוררה בבוקר לשינה קצרה יחסית (חוץ ממקרים יוצאי דופן שהיא לא ישנה מספיק בלילה וכאלה) ובערך שעתיים אחרי שהתעוררה נרדמת שוב וישנה קצת יותר, שזו כנראה שנת הצהרים. (אח"כ זה פחות מסודר כי לפעמים ישנה עוד פעם אחת ולפעמים עוד פעמיים) אחרי ששמתי לב לזה כבר התחלתי לכוון לזה. מאד מאד עזר לי רישום שעשיתי במשך כמה שבועות (כתבתי מתי היא נרדמת, מתי אוכלת ומתי עושה קקי, פשוט כי הרגשתי בכאוס כללי וזה עזר לי להבין אותה יותר טוב.) עכשיו אני כבר לא רושמת אבל בעקבות הרישום ההוא יודעת להבחין יותר טוב בסימני עייפות והם באמת די קבועים, כלומר, מה שהבנתי זה שלה עצמה יש איזה רוטינה ומה שצריך זה לשים לב ולנהוג לפיה.

[רסיסים_של_אור*]

היתה שבת מזעזעת. גמרתי אותה כועסת ומיואשת ומתוסכלת .... אחרי שפרקתי הרבה לגיסתי האהובה הצלחתי למצוא עוד קצת כוחות, לקלח, לספר, להרדים. ואחרי כל זה עוד לשבת הרבה זמן עם מספר שתיים שהשינוי מאד מאד קשה לו.
במהלך השבת הייתי אמא נוראית.
רציתי גם להתייחס למשהו שנכתב אולי אצל תפילה אבל נגע בי חזק בלב. כתבתן משהו בהקשר של מחשבות על חינוך ביתי, שהיו לכן כמה ימים נפלאים בבית אבל אז היה יום של כעס וחוסר סבלנות וזה הסימן שחינוך ביתי לא מתאים לכן... מה אני אגיש לגן. הדימוי הזה של אמהות בחינוך ביתי מעבר לזה שהוא לא סביר ומופרך עושה גם הרבה נזק. זה שאני עם הילדים בבית לא עושה אותי וונדרוומן ולצערי עוד ממש לא גמרתי את כל העבודה שלי בעולם הזה. יש רגעים שבהם אני אמא נוראית. חסרת סבלנות, כועסת ועוד בסגנון. אני לא חושבת שיש בהכרח קשר בין שני הדברים. האחד קשור לעצם זה שאני בת אדם, אנושית להפליא ולפעמים להחריד והשני הוא בחירה מכל מיני סיבות ואמונות.

[אורי*]

על השבת
שבת לבד זה עוד יותר קשה
מקווה שהיום יותר טוב

לגבי החינוך הביתי,אני לא יודעת למה מאי התכוונה,אני לא התכוונתי לאיך שאני כלפי הילדים מבחינת התאמתי לחינוך ביתי. אלא אך ורק לכוחות שלי. אין לי כוחות, גם בלי להיות וונדר וומן. בגלל זה זה לא מתאים לי, כי אני לא מרגישה מסוגלת. קשה לי מספיק כבר ככה כשהם חוזרים בצהרים.

[תפילה_לאם*]

יש רגעים שבהם אני אמא נוראית. חסרת סבלנות, כועסת ועוד בסגנון.
בעיניי זה מובן מאליו שכל אמא היא כזאת במידה כלשהי. (ובמאמר מוסגר, את, רסיסים, שיש בך הרצון והמודעות והיכולת להשתפר כל הזמן וגם להתנצל לפעמים באוזני ילדייך, בהחלט נחשבת בין הטובות שבחבורה! @})
אני רוצה לחזק את מה שכתבת:
כשהבן שלי מגיע לבית הספר עם קופסת ארוחת עשר שמכילה (לבחירתו!) מיני ירקות ופרות חתוכים, והמורה הפצלוחה שואלת אותו: "זה מה שיש לך לאכול?!", והילד מסביר לה שזה מה שמשביע אותו (כי מתברר שדווקא הכריכים שאבא מכין טעימים לו יותר בדרך כלל, אבל משום מה משביעים פחות!), והמורה עונה: "טוב, אז לפחות תגמור הכול", אז אפילו אם הנימה שלה לא נוראית וכועסת, היא מעבירה מסר בעייתי מאוד.
מזל שלילד היה שכל לגייס כמה חברים חובבי מנגו, שיסייעו לו לחסל את שארית תכולת הקופסה, אבל אולי ביום אחר או ביום אחר או אחרי כמה פעמים הוא היה מפנים את המסר השגוי והשלילי הזה.

[מאי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כתבתן משהו בהקשר של מחשבות על חינוך ביתי, שהיו לכן כמה ימים נפלאים בבית אבל אז היה יום של כעס וחוסר סבלנות וזה הסימן שחינוך ביתי לא מתאים לכן
זו אני שכתבתי את זה, רסיסים. מאי בעוד ערב מותש, הילדים סופסוף נרדמו, מפיק המערכת מתקשר לשאול מתי הכתבה תגיע, ואני אומרת לו שכרגע אני בקטע שתוהה האם מה שאני צריכה כדי להתאושש זה קפאין, אלכוהול, או כדורים פסיכיאטריים. בקיצור, דבר איתי אחר כך (איזה מזל שלכל האנשים שאני עובדת איתם יש ילדים קטנים משלהם והם מבינים על מה אני מדברת...)

ת'אמת, אני מסופקת אם יש גננת בעולם שתרשה לעצמה לאבד סבלנות כמו שאני איבדתי עם אורי בימים האחרונים. הוא משועמם, בוכה שהוא רוצה לגן, נושך את הקטנה, הופך את כל הצעצועים סתם כי מתחשק לו, מציף את הרצפה במים כי למה לא, בעצם. הוא לא אשם - קשה לו. אבל גם לי קשה. אני יודעת שלא הכל וורוד בחינוך ביתי, אבל אני חושבת שאם מגיעים לנקודות חיכוך מידי יום עם ילד, קצת אוורור במסגרת יכול לעשות טוב לכולם (בתנאי שמדובר במסגרת 'טובה', כמובן. לא כזו שמזיקה בעצמה) ברור לי שכל אימא חושבת על עצמה לפעמים שהיא אימא נוראית, זה חלק מהג'וב. אבל אם אני מגיעה למקום שבו אני משוכנעת שגננת ממוצעת תגרום פחות נזק ממני - נראה לי שזה כבר משהו אחר...

[רסיסים_של_אור*]

מאי קבלי . אני מרגישה, מהנסיון שלי, שאחד היתרונות בזה שאנחנו צפוף צפוף אחד עם השני זה שגם כשעולים רגעים כאלה. והם עולים, כי החיים מורכבים ויש הרבה לחצים מבחוץ ומבפנים ויש פצעי ילדות לרפא ופצעי זוגיות ועוד ועוד, בקיצור, אחרי שמגיעים הרגעים האלה שבהם אני עושה נזק, יש לי גם את ההזדמנות לתקן ויותר מזה. כיוון שאנחנו צפוף יחד אין לי מנוס אלא להמשיך ולפגוש את הילד שלי ולפתוח את מה שקרה ובכלל זה להכיל ולקבל שלכולנו יש רגעים של זעם אימתני, רגעים של כאב וכעס עצום, רגעים שאנחנו עלולים להכאיב במילים או במעשה וכמה חשוב שנדע להתנצל, להסביר, לדייק ולאמר: סליחה. מאד קשה לי שאתה שופך את כל הלגו כל פעם שאתה כועס או סליחה, אני בכלל כועסת על מישהו אחר וזה יצא עלייך. והמקומות האלה, הכואבים והמטלטלים מאפשרים לכולנו לצמוח.

אני חושבת שרובנו, אוהיבם את הילדים שלנו מאד ומעוניינים לצמוח יחד איתם ולא מעט בזכותם.

אחד הדברים שהכי קשים לי בעצם הוא לגלות שלמרות כל העבודה הפנימית והרצון הטוב , אני עדיין מגיעה למקומות האלה ...

[רסיסים_של_אור*]

וחוצמזה, האיש חזר (שומעים בקול שלי, לא ? ) והלכתי סופסוף לשירותים... ותינוקי אחרי השבוע האחרון שבו הוא היה חולה וקשה עד אין קץ, חזר להיות תינוק מתוק להפליא, מחייך וצוחק בקולי קולות וכמובן, במסגרת קפיצת הגדילה של אחרי מחלה - התחיל לזחול בסלון !!! (כרגע מין גחון כזה כשמידי פעם הוא מנסה להתרומם יותר גבוה ולהגיע קדימה) מזל שזה קורה רק עכשו כי פתאם האחים שלו מתחילים לא רק להתנחמד אליו אלא גם קצת להתעצבן שהוא פתאם מגיע אל המשחקים שלהם (וכמובן אוכל כל דבר כתוב...)

תודה על התמיכה הנהדרת שלכן !!!

[מאי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את כזו נהדרת, רסיסים תודה על החיבוק והמילים הנבונות. שמחה בשבילך שהפרטנר חזר ושתינוקי בריא ושמח ומתפתח. אני תמיד נורא משועשעת מהשלב שבו הם הופכים לשואבי אבק קטנים....

[דנד_י*]

ואני כל כך לא מבינה תמיד:למה להביא ילדים לעולם אם רק רוצים להנדס אותם אחר כך ולחנך אותם שלא יפריעו לנו לחיות?
יש לנו חבר שתמיד צוחק עלי, שאני כל כך רוצה ילדים, וכל כך מחכה כל ההריון שכבר יוולדו, ואז אני כל הזמן רק מנסה להרדים אותם...

אחרי שפעם העזתי והתוודיתי בפני חברה על פעם אחת שהפכתי לאמא מפלצת, היא אמרה לי משהו ממש חכם - שלדעתה זה חשוב מאוד שאנחנו מתפרצות בזעם לפעמים, כי זה עוזר לנו להבין את הילדים שלנו כשלהם יש התקפות זעם, אם היינו מושלמות היינו דורשות שלמות מהילדים, ואז הם באמת היו מסכנים.



בשבילך שהפרטנר חזר ושתינוקי בריא ושמח ומתפתח

[תפילה_לאם*]

והלכתי סופסוף לשירותים...
D-:

התחיל לזחול בסלון !!!
תגידי לי!!! מה. זה. התינוק הזה? וואו! וואו!


היא אמרה לי משהו ממש חכם
באמת יפה. רק צריך לזכור את זה...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


יופי שחזר
אפשר לנשום,השרירים מתרפים...
וגם כמבן
סופסוף לשירותים...

וכל כך מחכה כל ההריון שכבר יוולדו, ואז אני כל הזמן רק מנסה להרדים אותם...

זה באמת מוזר כל הקטע הזה. כאילו,מה הקטע שלנו?

[רסיסים_של_אור*]

בן חצי שנה ואני מגלה איך רק בילד השביעי אני מצליחה, תודה לאל, להנות מהנסיון המצטבר ובכלל גם להנות מהילד הזה. ואיך בילד השביעי אתה כבר כמעט לא מתפלא על שום דבר ומקבל כל-כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. לילות של הנקה ממושכת, ימים של הרדמויות במנשא ובכלל הרבה זמן מנשא על הגב של אמא. ומסביבו כל-כך הרבה אחים שעוטפים אותו בהרבה אהבה, מתמוגגים מכל דבר חדש שהוא עושה, מפענחים קולות שלו כמילים, מנסים להושיב ולהעמיד אותו ולהצחיק אותו... והוא מחפש אותם ונהנה מהחברה שלהם ומשתף פעולה ומנסה לזחול אליהם במהירות ומטפס עליהם וצוחק צוחק צוחק

[אורי*]

רסיסים
איזה יופי

להבין שתינוק הוא תינוק ויש לו צרכים של תינוק

איזו הבנה מופלאה זאת,במיוחד אל מול כל שאר העולם שבטוח שתינוק אמור להיות מחונך די מהר
אני אמנם לא בשביעי ולא נראה לי שאגיע לשם,אבל לאט לאט גם לומדת,ויש התקדמות משמעותית ביותר כבר בילדה הנוכחית בהבנה הזו

וחוץ מזה שהדבר הממוגג ביותר (גורם להתמוגגות,יש מילה כזו?) זה לראות את האחים עם התינוקות וכמה הם שמחים זה בזה

[רסיסים_של_אור*]

יום כיפור חלף עבר לו. לא הייתי שניה אחת בבית הכנסת.

ביום שישי בבוקר קמנו וגילינו שאחד התאומים עם חום. שפוך, רוצה שאהיה לידו כל הזמן. בקושי הצלחתי להגיע לארוחות של לפני הצום. וגם קטנצ'יק היה מעוך משהו... הסקתי מזה שאלוהים עוזר לי להיות יותר מדויקת וברורה ולוותר לגמרי על אשליית התפילה בבית הכנסת. אני חושבת שהרבה פעמים העבודה המרכזית שלי היא הכנעה להסכים להיות פחות יכולה, פחות מסוגלת.

אבל התחושה בסופו של היום הזה קצת מעורבבת ומבולבלת. כי בכל זאת יש משהו שעשוי מאד לרומם ולהרחיב את הנפש בתחושה של התפילה המשותפת. זוכרת חזק מאד את התחושה של להתפלל עם כל הציבור מערב יום כיפור דרך הבוקר, הצהריים, אחר הצהריים ואז לפרוץ יחד ולנסות להבקיע שערי שמיים בשירת "אל נורא עלילה" (בבית הכנסת האשכנזי (!) )ובפתילת נעילה.

באופן כללי אני מרגישה שאני נכנסת לשנה הזו שוב בהרבה בלבול ותהיות. קושי רב בהגדרת הגבולות שלי והצרכים שלי. יש כאן הרבה ילדים וכל אחד מושך לכיוונו ויש רגעים ממש מורכבים שמעוררים בי הרבה התנגדויות שלא תמיד אני מצליחה לדייק...
(ושוב ושוב ההתלבטות הזו כמה לחשוף ולהזכיר לעצמי שכל אחד יכול לבא ולקרוא...)

שוב אני מגלה כמה קשה לי להיות בין השחור והלבן ולאו דווקא באחד מהם. או חינוך חופשי מוחלט או דיקטטורה... ובתוך כל זה מצאתי את עצמי חושבת שאולי כדאי שהשנה אתפלל דווקא על דברים אחרים:
שאזכה להיות יותר רכה כלפי עצמי, חומלת, מאפשרת נושמת ומגדילה את מרחב הטעות... הלוואי

[רסיסים_של_אור*]

אנשים כל הזמן מדברים על כמה חשוב שתהיה אדם שלם, שלם עם עצמך, עם הבחירות שלך... ומה אם אני לא ? מה אם אני הרבה פעמים נעה במעגלים של סימני שאלה ?

[תפילה_לאם*]

אוי, רפואה שלמה!
איך הוא עכשיו? ורסיסון?

לפני יוה"כ קיבלתי מייל מאורה פולק (כחלק מרשימת תפוצה של "יוצרות" שלה), שלפיו:

"בע"ה את יום כיפור השנה נעבור בטוב,
מתוך תשובה, מתוך חיבור לרצון העליון
ומתוך הבנה שזכינו זכות גדולה
בקבלת תפקיד האימהות.

ה' אוהב אותך כאימא
ומחפש את יום הכיפורים שלך כאימא
ולא בשום תפקיד אחר."

ונזכרתי בזה ביום עצמו כשדברים התגלגלו בכיוון הזה. ועדיין היה לי קשה לקבל זאת. ובטח את היעדרותי מרוב "נעילה".
בעז"ה ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה...

ו... כמובן שחשוב להיות שלמים.
אבל... מישהו נולד כך?
הרי לנוע במעגלים של סימני שאלה זאת בדיוק הדרך להתקרב למטרה הזאת.
<מנחמת את עצמי...>

גמר חתימה טובה!

[רסיסים_של_אור*]

תודה יקרה !

אני מרגישה כל-כך מבולבלת.. אולי כי יש כאן הרבה ילדים וכל אחד עם הצרכים שלו. לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה למצוא לי איזה קבוצת תמיכה או הדרכה הורית או משהו בסגנון. האתומים משל, הם חתיכת אתגר. שני ילדים בני ארבע שדורשים ממני הרבה הרבה עיצוב של הגבולות שלי ושל הבית. ויש משהו בשניימיות הזו שלהם, שמצטרף לתינוק קטן וכל השאר שממש מתיש אותי. ובכלל אני כנראה בימים של הרבה הלקאה עצמית ומשם קשה שבאמת יצמחו פירות טובים...

המון רעש נכנס הביתה עם ההליכה של השני לבית הספר. המון דברים שכאילו דורשים ממני להיות ברורה ונחרצת ואני מתקשה מאד לדייק את עצמי. לא יודעת כמה להרפות ואיפה ומתי וכמה להתעקש ולהחזיק...

[מיכל_בז*]

לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה למצוא לי איזה קבוצת תמיכה או הדרכה הורית או משהו בסגנון.

למה לא? אם כי בטח יהיה קשה למצוא מישהו באוריינטצית חינוך ביתי.
רסיסים, אל תהיי קשה עם עצמך! גם אם זאת תהיה שנה של סימני שאלה, אז ככה היא תהיה. מכיוון שכל הזמן מזכירים לי הרני להזכיר לך: הכול זמני ודינמי ומשתנה.

[רסיסים_של_אור*]

רסיסים, אל תהיי קשה עם עצמך! גם אם זאת תהיה שנה של סימני שאלה, אז ככה היא תהיה. מכיוון שכל הזמן מזכירים לי הרני להזכיר לך: הכול זמני ודינמי ומשתנה.

תודה יקרה ! מדהים שאת מצליחה למצוא זמן לאחרים ... בכל מקרה העניין הוא שזה מרגיש לי לא זמני אלא מין מצב קבוע שכזה...

[רסיסים_של_אור*]

מצד שני, אחרי שקראתי אצלך ואת התגובה ש רק מה כתבה לך עצרתי להזכיר לעצמי שאני אחרי לידה... ושיש כאן תינוק קטן ושזה מוסיף לא מעט עומס...

[נוודית*]

ומה אם אני לא ? מה אם אני הרבה פעמים נעה במעגלים של סימני שאלה ?

אני באופן אישי מחבבת הרבה יותר את סימני השאלה מאשר את סימני הקריאה. אני חושבת שיש אנשים שתמיד ינועו במעגלי השאלות, ואף פעם לא ממש ייסגרו על תשובות. וטוב שכך! אני חושבת ומקווה שאני כזו. אני מנחשת שאם תתבונני בשאלות שלך, תראי שהן לא חוזרות אבדיוק ותו דבר, הן משתנות - קצת או הרבה. אני חושבת שאם שמים לב לזה, השאלות מתקבלות הרבה יותר בשמחה כשהן שבות ומופיעות, כי הן מגלמות התפתחות.

בעיני להיות אדם שלם, להיות שלמה עם הבחירות שלי, לא אומר לבחור ואז להתקבע על הבחירה ולהחזיק בה לנצח (או קרוב לשם). קיבעון זה משהו בכלל לא אטרקטיבי בעיני להיות שלמה עם הבחירות שלי אומר להיות שמחה בהן בזמן שאני בוחרת. אח"כ השאלות יכולות ךלחזור ולעלות, אולי אבחר שוב אותו דבר, אולי אבחר קצת או הרבה אחרת. אם אני משנה את דעתי ובוחרת אחרת, אני משתדלת לזכור שהבחירה הקודמת הייתה הכי טובה ונכונה לי ברגע הקודם, שעשיתי אותה במודעות ובשמחה, לזכור אותה לטובה (ולא כטעות). (זאת כמובן השאיפה שלי, בהחלט לא משהו שתמיד עובד).

אני מסמנת לעצמי עכשיו שאולי המפתח לזה הוא, שברגע שאני בוחרת, אני אשחרר את כל ההיסוסים והשאלות, ולו לרגע. רגע של קבלה והשלמה מלאה. למרות שאני יודעת שהשאלות יעלו ויחזרו, כי הסביבה משתנה כל הזמן (וזה בוודאי נכון לסביבה מרובת נפשות ומשתנים כמו המשפחה שלך), ואני משתנה. הזכרון של הרגע הנקי הזה של השמחה והשלמות עם הבחירה, הוא שהופך את החוויה של מעגל הבחירות והשאלות מחוויה מתסכלת ואולי מייסרת, לחוויה שמחה וטובה, הוויה של התפתחות, למידה ותנועה, שבשבילי היא הטעם (המתוק) של החיים.

שנה טובה!

[תפילה_לאם*]

איזה קבוצת תמיכה
כיוון שאני לגמרי אתך בענייני סימני השאלה וההלקאות העצמיות - מודיעה בזאת על ייסוד הקבוצה (הוירטואלית?).


אני מסמנת לעצמי עכשיו שאולי המפתח לזה הוא, שברגע שאני בוחרת, אני אשחרר את כל ההיסוסים והשאלות, ולו לרגע. רגע של קבלה והשלמה מלאה.
זה יפה, נוודית, ויש לי דוגמה חזקה שאני זוכרת, אבל ברוב המקרים זה לא עובד לי כך. אולי בעיקר כי אני לא מרגישה שאני בוחרת, שאני מחליטה, אלא שאני מתנהלת לפי בררות מחדל או מכוח האינרציה או אפילו בוחרת אקטיבית יותר אבל לא על סמך די ידע ושיקול דעת.

[קול_פעמונים*]

_ה' אוהב אותך כאימא
ומחפש את יום הכיפורים שלך כאימא
ולא בשום תפקיד אחר._

ביום הכיפורים הזה בעלי ואני היינו חולים.
אני תפסתי פיקוד בערב עם הבחור האנרגטי שלנו, בזמן שבעלי התמוטט מחולשה על המיטה.
בבוקר האיש הרגיש קצת יותר טוב, ורוב היום לקח את הבחור תחת אחריותו, ואני מנסה לנוח במיטה.
הוא לא היה בבית הכנסת אפילו דקה אחת בכל הצום.
את התפילות שהתפלל, הצליח להשחיל לבד בגינת המשחקים עם הילד.
הוא לא היה בבית הכנסת מאז שהילד נולד- כמעט שנתיים. ולא, הוא לא חפיפניק. הוא היה מהמקפידים על 3 תפילות במניין ביום.
בסוף הצום הוא אמר לי שהוא הרגיש כמו הנשים האלה שאומרים להן את מה שתפילה ציטטה למעלה.
לא שאין בדברים הללו אמת, אבל הם תמיד צורמים לי בחד כיווניות שלהם.
אין לי פיתרון, ואין לי דברים חכמים לומר, הרגשתי צורך לספר איך זה היה אצלנו.

נהנית לקרוא אתכן

[רסיסים_של_אור*]

זה יפה, נוודית, ויש לי דוגמה חזקה שאני זוכרת, אבל ברוב המקרים זה לא עובד לי כך. אולי בעיקר כי אני לא מרגישה שאני בוחרת, שאני מחליטה, אלא שאני מתנהלת לפי בררות מחדל או מכוח האינרציה או אפילו בוחרת אקטיבית יותר אבל לא על סמך די ידע ושיקול דעת.

זה ניסוח די מדוייק עבורי בתקופה האחרונה. אני חושבת שעד שהכי קטן לא מגיע בערך לגיל שלוש אני במצב הזה...

מצד שני, אני מרגישה איך הכתיבה כאן והשיחה בלילה עם האיש עזרה לי. הצלחתי לראות ששוב הגעתי הכי נמוך שאפשר בהלקאה העצמית והבוקר סופסוף קם בתוכי קול שהתחיל לעשות קצת "אזמרה" ולהילחם על המעטטוב שאני מצליחה למצוא בי

[תפילה_לאם*]

לא שאין בדברים הללו אמת, אבל הם תמיד צורמים לי בחד כיווניות שלהם.
טוב, מדובר במיילים שממוענים לנשים.


אין לי פיתרון, ואין לי דברים חכמים לומר, הרגשתי צורך לספר איך זה היה אצלנו.

רפואה שלמה גם לכם!

[תפילה_לאם*]

אני חושבת שעד שהכי קטן לא מגיע בערך לגיל שלוש אני במצב הזה...
אוך! ממש טוב שכתבת את זה.
וגם את זה:
עצרתי להזכיר לעצמי שאני אחרי לידה...

כי אני עסוקה הרבה בלשאול את עצמי כמה זמן אני יכולה להגדיר את עצמי "אחרי לידה" ולנהוג לפי נוהל כיבוי שרפות. הרי לכאורה כבר עבר הרבה זמן מהלידה (שישה חודשים וחצי) ויש פה ילדים שעצמאיים בהרבה דברים - אז, יאללה, להתחיל להספיק פה דברים (גם מטלות גשמיות בבית וגם למצוא כוחות להתייחס לילדים בסבלנות, להסיע לחברים, לשוחח).

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמהות מקסימות שכמותכן מלקות את עצמן כל הזמן?
איך אתן לא רואות כמה נפלאות אתן?
זה מה שעולה לי למולכן

(ומחשבה מתגנבת לי אחרי שיחה עם בעלי: אולי גם אני?)
היתה לנו היום מיני קטסטרופה, דברים שהיו במחסן נהרסו, וחלקם אפשר להציל אבל המון עבודה ומאמץ השקעתי היום בזה(ועדיין יש מה לעשות,אני באמצע). והייתי מיואשת היום כל כך
וחשבתי לי האם זה איזה ניסיון כדי לבדוק האם אני באמת מרוצה שעברתי לפה? האם באמת עד כדי כך סבלתי בעבודה, עד כדי כך שאני מוכנה לסבול את כל החסרונות של המקום הזה,כולל הבלאגן הזה של היום? (התשובה היא כמובן שכן. אבל זו תשובה מייאשת כל כך)
האמת שאין לי ממש ניסוח טוב למה הייתי כל כך מיואשת. אולי כי הרגשתי לבד,אולי כי לא ידעתי איך אצליח לארגן פה כשכל הילדים מסביבי. אולי כי פחדתי שהדברים שלנו יהרסו עוד יותר. אולי כי עכשו אני לא יודעת איפה לאחסן את כל הדברים האלה שהיו במחסן. אולי בגלל הבלאגן שזה יצר בבית הקטנטן הזה שאני כל כך משתדלת להשאיר מאורגן ומסודר כל הזמן כדי שנרגיש בו בטוב.
לא יודעת אבל הייתי מיואשת כל כך. ואמרתי לבעלי את המשפט הזה למעלה שאולי זה ניסיון לבדוק עד כמה אני רוצה לגור פה. והוא לא הבין מה אני אומרת. חשב על זה באופן מאוד קונקרטי,וכשהבין שזו רק מן הרגשה כזו שלי,אז הבין. שאל אם טוב לי. כי אני המון מתלוננת על הילדים אז..(ואני עוד טוענת שאני מנסה לא להתלונן...) אמרתי שטוב לי, שקשה לי מאוד,אבל טוב לי. שהוא חסר לי ואני מרגישה לבד,אבל ידעתי את זה מראש, ולקחתי את זה בחשבון. ושנורא קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות אבל זה חשוב לי ונכון לי.
הוא אמר שאני לא צריכה להרגיש קשה עם עצמי. זה המון שעות מהצהרים ועד שהם הולכים לישון אני לא יכולה לצפות שהם לא יריבו ולא יצרחו ולא יבכו ושאני תמיד אצליח להתמודד. זה המון שעות וזה קשה, וטוב שאני לפחות שם ומנסה. זה הרבה. (בהתחלה תפסתי את דבריו כביקורת על זה שאני גם שומרת את הילדים קרוב אליי ולא שמה את הקטנה בשום מסגרת והילדים במסגרות הכי קצרות שיש, וגם מצפה שלא יהיה לי קשה. ואחר כך ראיתי שהוא לא מבקר אותי,הוא פשוט אומר לי לא להיות קשה עם עצמי, ולא עם הילדים גם. שככה זה. זה הרבה שעות וזה ילדים וזה לא קל - אז הנה אני אומרת לכן גם)


כי אני עסוקה הרבה בלשאול את עצמי כמה זמן אני יכולה להגדיר את עצמי "אחרי לידה" ולנהוג לפי נוהל כיבוי שרפות. הרי לכאורה כבר עבר הרבה זמן מהלידה (שישה חודשים וחצי) ויש פה ילדים שעצמאיים בהרבה דברים - אז, יאללה, להתחיל להספיק פה דברים (גם מטלות גשמיות בבית וגם למצוא כוחות להתייחס לילדים בסבלנות, להסיע לחברים, לשוחח).
גם אני מרגישה בנוהל כיבוי שרפות כל הזמן. אבל באמת האם אפשר אחרת? איך אפשר לייצב את כל המטלות האלה כשזמנך אינו תלוי בך בכלל?
כל פעם שאני יושבת עם הגדולה על שיעורי בית,איכשהו שני הקטנים גם מתיישבים עליי ומתבכיינים ומפריעים, והגדולה גם ככה לא קל לה להתמודד עם קושי (קשיים קלים ביותר,כמו לכתוב בתוך השורה בצורה מתאימה. לא יוצא לה טוב והעולם נחרב. זו סיבה לשכב על הצפה ולצרוח)
מרגישה גם ששני הגדולים,במיוחד השני, זקוקים נואשות לזמן עם אמא לבד. במיוחד בלי הקטנה (כל כך הם מקנאים בה). ולא יודעת איך לתת להם את זה כי כשבעלי חוזר זה כבר זמן לאכול ולישון וגם ככה הם ישנים מאוחר מדי תמיד (והם גם אוכלים שעות).
ולמה בתוך כל זה אני מרגישה אשמה? הרי זה כורח הנסיבות הדי אובייקטיביות שיש 5 צרכים נפרדים במקביל (גם הצרכים שלי נספרו,וגם הצרכים של הבית נספרו:-)). אז למה שאני אהיה אשמה כאן,ולמה שאלקה את עצמי על שאני לא מצליחה לעשות את הבלתי ניתן כמו למצוא זמן בו זמנית להיות עם כל אחד מהילדים לבד ולהשקיע בו תשומת לב שהוא זקוק לה, במקביל לזה שהם צריכים לאכול משהו לארוחת צהרים,ושכדאי שיהיה להם מה ללבוש,וגם שהבית יהיה מסודר אחרת אי אפשר לדרוך פה בבית הקטן.

מנסה לראות את זה. כחלק מכל המהלך שלי, אני חושבת שכדאי שאלמד לחיות ב'עכשו' .זה נורא קשה. כשחיים בעכשו לא מפחדים כל כך על הנזקים העצומים שאני עושה לילדים בכל דבר שאני עושה או לא עושה איתם, כי חיים עכשו לא בעתיד הרחוק שבו הנזקים יהפכו להיות מי יודע מה (באמת מי יודע?).

כל זה בכלל היה אמור להיות אצלי בדף
אבל איכשהו מתוך התגובה לכן זה יצא פה
מקווה שזה בסדר רסיסים

[תפילה_לאם*]

אחר כך ראיתי שהוא לא מבקר אותי,הוא פשוט אומר לי לא להיות קשה עם עצמי, ולא עם הילדים גם. שככה זה. זה הרבה שעות וזה ילדים וזה לא קל - אז הנה אני אומרת לכן גם
הוא חמוד ואת חמודה!!!!

גם אני מרגישה בנוהל כיבוי שרפות כל הזמן. אבל באמת האם אפשר אחרת? איך אפשר לייצב את כל המטלות האלה כשזמנך אינו תלוי בך בכלל?
זה נכון לגמרי.
ובכל זאת זה מטריד אותי, כי אני מרגישה, שהמשאבים שלי דלים ביחס למה שהיה רצוי שאעשה, ושאני לא יכולה לתרץ את זה בלי סוף ב"אני אחרי לידה". זקוקים לי.

שיש 5 צרכים נפרדים במקביל (גם הצרכים שלי נספרו,וגם הצרכים של הבית נספרו)
כל הכבוד לך! את צודקת.

אז למה שאני אהיה אשמה כאן,ולמה שאלקה את עצמי
ברור שאת לא אשמה וגם אנחנו לא אשמות, אבל זה כנראה משהו שטבוע עמוק בפנים ולוקח זמן להשתחרר ממנו.
תודה על איך שאת מציגה את הדברים ונותנת פרספקטיבה של לחיות ב'עכשו' .

ושמחתי גם לקרוא שאת מרוצה מהקיים על אף המורכבות ועל אף הרגעים הקשים.

[רסיסים_של_אור*]

אורי שמחה מאד שבאת וכתבת כאן !

הדברים שלך עוזרים לי לחדד תובנה שמהדהדת בי... אני חושבת שטצלי לפחות, התפתחה לה אזו אשליה שיש אמהות שכן מצליחות. שכן מצליחות להענות לצרכים של כ-ו-ל-ם וגם לחייך כל הזמן ולהיות מאושרות ולטפח את עצמן ולהיות מלאות סבלנות ושהן ודעות תמד איך להגיב וכו' וכו'... אפילו יותר מזה , מעצם ההתנהלות המופלאה שלהם בכלל לא עולים אצלהן כל מיני קשיים שצצים כאן השכם והערב...
ברור שזו אשליה ומין נטיה לאידיאליזציה ואני חוששת שעבורי לפחות , יש משהו באתר הנפלא הזה שקצת מעצים את האמונה באשליה הזו והדברים הנכוחים של מיכל בז למשל עוזרים לי קצת להתנר ולחזור למציאות ולפוצץ קצת את בועת האשליה..

[רסיסים_של_אור*]

ושמחתי גם לקרוא שאת מרוצה מהקיים על אף המורכבות ועל אף הרגעים הקשים.

לגמרי ! ומאד ריגשת אותי עם המשפט הזה :

טוב לי, שקשה לי מאוד,אבל טוב לי. שהוא חסר לי ואני מרגישה לבד,אבל ידעתי את זה מראש, ולקחתי את זה בחשבון. ושנורא קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות אבל זה חשוב לי ונכון לי.

[מיכל_בז*]

לי תמיד מרגיש לא כאילו שיש אמהות שמצליחות לעשות הכול, אלא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
וככה זה גם עם הצרחות של עלמה, למשל. כאילו יש משהו מסוים שאני אעשה והיא תהפוך לתינוקת רגועה. אבל האמת שזה שילוב של אלף דברים ובעיקר בעיקר קבלה של המציאות. ואז מתוך זה לחשוב על פתרונות מעשיים שבעיקר מתמקדים באיך להשיג יותר אנרגיה לעצמי כדי להתמודד עם מצב מורכב וליהנות מכל חיוך קטן ומבט ממזרי ולנצור אותם לאחר כך.

ובעיקר, הכי חשוב, לא להרגיש אשמה. הרגשת האשמה האימהית כל כך מוטבעת בנו עד שאני מתחילה לחשוב שיש פה איזו פעולה חברתית פטריארכלית או משהו.

תפילה, לדעתי אחרי לידה זה לפחות שנה, לא? (אמרה מי שחוזרת לעבוד בדצמבר...)

[אמא_אחת*]

מצטרפת לשיחת האמהות הזו.תי נוקת שביעית בחיקי,מה עוד אבקש?
כמובן בריאות לכל המשפחה וגם ההרבה טוב וגם אם אפשר להיות מושלמת !
להתנהל בסבלנות עם הילדים וגם באהבה כמובן,לטפל בבית ובכל הבלגן,להראות נהדר,להרגיש נהדר ולהוריד את הקליבר ים העודפים כמו ן,
אם אפשר גם להיות ספונטנית ומהממת ,כמובן

וחוץ מזה חשבתי שאת,רסיסים,כזו. מה לא?

ולך מיכל המקסימה רציתי לתת טיפ שעוזר לי כשתינוק או פעוט בוכה ואני לא מצליחה להבין ולהרגיע: אני נושמת כמה נשימות עמוקות מרגיעות ואז פשוט אומרת תודה,על הבכי הזה שבא ללמד אותי משהו שאני עדיין לא יודעת,תודה על הבכי הזה שמעורר אותי לקחת פסק זמן מהכל ופשוט להיות איתו,עם הקטן האהוב
ותודה שהזכרת לי.
שולחת בלי לבדוק אפילו מה כתבתי כי אני עם מן מכשיר מוזר

[אמא_אחת*]

אז עכשיו אני רואה שלא הסברתי את מהות הטיפ,ובכן,עם כל השאיפות שלי,שלא התחתי אפילו לפרט,אם אני עוברת משבר כלשהו בלי לצאת מדעתי ,אני כבר מרגישה מצוין,אז הרעיון הוא פשוט לעבור את הבכי בלי להשתגע,אבל איכשהו כמו קסם בדרך כלל,גם התינוק נרגע,
אז לנשום ולהודות על הכל.

[אורי*]

אני חושבת שטצלי לפחות, התפתחה לה אזו אשליה שיש אמהות שכן מצליחות. שכן מצליחות להענות לצרכים של כ-ו-ל-ם וגם לחייך כל הזמן ולהיות מאושרות ולטפח את עצמן ולהיות מלאות סבלנות ושהן ודעות תמד איך להגיב וכו' וכו'... אפילו יותר מזה , מעצם ההתנהלות המופלאה שלהם בכלל לא עולים אצלהן כל מיני קשיים שצצים כאן השכם והערב...
יה,כל כך נכון
וגם
_וחוץ מזה חשבתי שאת,רסיסים,כזו. מה לא?
(גם אצלי את מצטיירת ככה)



לא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
מיכל,אמרת פה משהו שאני צריכה לחשוב עליו
(נראה לי יש משהו בכלל באוירה של האתר הזה שרומזת על זה, או שלפחות אני נרמזת כך ללא כוונות זדון של האתר עצמו:-))

אמא אחת
שווה ניסיון מה שאת מתארת (גם עם ילד גדול שצורח סתם כך על משהו ולא נרגע)
אני חושבת על זה כשאני מרדימה ומרוב שאני רוצה לא להפריע אני עוצרת את נשמתי ולא זזה ובשקט בשקט,או כשילד שלי נחנק ממשהו או עוצר את נשימתו ממשהו ואני מרוב הזדהות גם עוצרת את נשימתי ומחכה במתח לראות מה איתו, ואז אני נזכרת שלנשימה שלי יש השפעה על הנשימה שלו (אם אני זוכרת נכון,זה ממש פיזי וזה גם נחקר,אבלאין לי מושג לאן להפנות) ואז אני מנסה לנשום רגיל.

[רסיסים_של_אור*]

כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.

מאד מדויק גם מבחינתי. אבל בינתיים, עניינים דחופים אחרים מציפים אותנו ...

השני הולך לבית ספר. בשבועיים הראש/ונים היה לו קושי עם כל העניין הלימודי ולאט לאט זה השתחרר ובמקום זה התפנה מקום למשהו הרבה יותר מורכב וקשה... הא חוזר הביתה ואני לא מצליחה למצוא בתוך היצור הסוער/זועף/אגרסיבי ואלים שנכנס בדלת את הילד שלי. הוא שהיה המטפל הראשי של תינוקי לא רוצה לראות אותו או להחזיק אותו ואפשר לו אפילו "להישמט" לו מהידיים. צפות פה התנהגויות שרק למען הפרטיות שלו ושלנו אני לא מפרטת אותן.

דיברנו, כעסנו, כאבנו, בכינו, התרנו ואז הוא לא הלך לבית ספר שלושה ימים (ערב יום כיפור, יום כיפור וביום ראשון הוא לקח עוד יום מנוחה) והפלא ופלא, קבלנו חזרה את הילד שלנו. אתמול הוא שוב הלך מבית ספר וחזר שוב עם התנהגויות מוטרפות...

אני לא ממש יודעת איך להתנהל למול זה. ניסיתי אתמול לדבר עם המחנכת שלו. אנחנו מבינים שהוא התחבר לילד שהוא מה"פרועים" בכתה. אבל בשיחה איתה הרגשתי שהיא מנסה להסביר לנו שאנחנו צריכים להתאושש מההלם של זה שהוא יצא סופסוף מהבועה הבייתית ואני ניסיתי להגיד לה שזה לא בדיוק זה כיוון שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות...

אחרי אחר צהריים מאד מורכב וטעון (פיזית הרגשתי שאני על סף התקף לב...) לאט לאט הוא נרגע וחזרנו לראות את הילד שאנחנו מכירים.

המצב מאד מורכב. הוא מעלה כל מיני נקודות ואני עדיין לא בטוחה כמה מהן הם קולות שהוחדרו לו מבחוץ (בחלקן אפילו על ידי אחיו הבכור שכבר יצא "לעולם") וכמה הן לגמרי שלו. הוא מדבר על הצורך שלו לצאת ל"מציאות" ומצד שני אני רואה עליו והוא גם מדבר קצת על הקושי הזה. גם ההליכה שלו לבית הספר שונה מאד משל אחיו. היא מלאה התנגדויות פנימיות. לא רוצה לקום בזמן לא רוצה לעשות שיעורים ובאופן כללי לא רוצה כלום ואין לו כח... מצד שני המחשבות על לחזור הביתה מרתיעות אותו (לטענתו) כי יהיה לו משעמם ולא יהיו לו חברים.

קשה קשה קשה.

[רסיסים_של_אור*]

(כמובן שאשמח לכל דבר שיוכל להאיר את עיניי...)

[טלי_ב*]

אוי, נשמע קשה...
יש אפשרות שלישית כלשהי (כלומר לצאת מבית הספר, הזה לפחות, ולא לחזור לשגרה הקודמת)?
מניחה שזה יכול לבוא גם מהכיוון של מסגרת אחרת וגם מהכיוון של שגרה אחרת בשבילו בבית.
מצד שני, יכול להיות שהוא באמת עושה את מה שנכון לו, ומה שנכון לו עכשיו זה לחוות את הקושי הזה. בלי להרחיב יותר מדי, גם אני עשיתי פעם צעד של לצאת במודע ממקום מאוד מגונן "לעולם" ואיש חכם אמר לי על זה שכנראה מה שאני צריכה עכשיו זה לקבל קצת שריטות, וזה בסדר. רק לזכור שכשמספיק לי אני יכולה לחזור.

__לא כאילו יש חיים שלמים, אחרים לגמרי ושאם רק אפצח את הסוד, כל החיים שלי יראו אחרת.
מיכל,אמרת פה משהו שאני צריכה לחשוב עליו
(נראה לי יש משהו בכלל באוירה של האתר הזה שרומזת על זה, או שלפחות אני נרמזת כך ללא כוונות זדון של האתר עצמו)_
מוזר, גם אני מרגישה ככה, אבל לא מהכיוון של האתר אלא להיפך. שיש שם בחוץ חיים אחרים לגמרי, נורמליים ופשוט לא פיצחתי עדיין איך לגרום לזה לקרות עבורי, או איך לחיות אותם (את החיים "הנורמליים") בשלווה.
האמת שנכנסתי בכלל כדי לכתוב בדיוק את זה אצלי. שלפעמים אני ממש מקנאה (פתאום לא זוכרת - מקנאה או מקנאת?) באנשים שהחיים שלהם רגילים כל כך - שני הורים עובדים בעבודות רגילות, בית מסודר, ילדים ממוסגרים ו well adjusted , ו טוב להם ואין להם דילמות ותסבוכים כל הזמן. בראש אני יודעת שאני רק רואה תמונה חיצונית, והדברים בבפנים (בנפש, בבית) של אותם אנשים יכולים להיות שונים מהתמונה החיצונית הזו, ובכל זאת מתקשה להשתחרר מההרגשה שיש כאן משהו שעוד לא פיצחתי.

[טלי_ב*]

חזרתי כדי לכתוב צד שלישי...
כתבת ש
שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות...
אם לכם, ההורים שלו, יש תחושה כזו, יש לזה משקל מאוד גדול בעיני (לא שאת צריכה שיגידו לך את זה, אבל לפעמים בכל זאת מתעוריים ספקות עצמיים).

[מאי*]

כיוון שכבר יצא ילד אחר שלנו מהבית ושכאן נראה לנו שמדובר במשהו שמדליק הרבה נורות אדומות
נגיד שמלכתחילה היית שולחת את כל הילדים לבית הספר. האם כולם היו מגיבים לזה באותה צורה? וודאי שלא. יש לי אחיין שמוכן לעבור לגור בגן, הולך אחרי זה לצהרון ובקושי מסכים בכלל לחזור הביתה. וכשהוא חוזר הביתה - הוא רגוע כאילו בילה יום שאנטי על חוף הים. אחיין אחר מתלונן על הגן אבל גם רוצה מאד ללכת אליו וחוזר הביתה עם יצר השתוללות שפוסק רק ברגע שהוא נרדם מתשישות, והילד שלי נינג'ה בגן ונינג'ה בבית. שלושתם ילדים בסך הכל בגיל שלוש-ארבע. וזה לא שונה אצל ילדים גדולים יותר.

ייתכן מאד שהבן שלך הוא אחד ממאותגרי המסגרות הרבים: אם בגלל עניין חושי או רגשי או חברתי או לימודי או אסטרולוגי - ממש לא משנה כרגע מדוע. אני הייתי אחת כזו מסיבה אחת, הבן שלי הוא דוגמה לסיבה אחרת. ההבדל היחיד הוא שאת ראית שבמסגרת ביתית, כן טוב לו ונוח לו. שם אין לו את אתגרי החוץ. אם כל הבעיה שלו עם חינוך ביתי היא 'שיעמום' לא בטוח שבית הספר הוא פתרון. אני אישית מתקשה לחשוב על מקום עם פוטנציאל גדול יותר לשעמם זה שהגדול השתלב חלק במסגרת לא אומר שום דבר חוץ מזה שהוא אחד מבני המזל שקל להם במסגרות. לא בטוח אפילו שהם הרוב...

[אמא_אחת*]

יש ילדים שמגיבים באופוריה ראשונית ואח״כ באה נפילה ויש להיפך.
אם הוא רוצה לתת לזה עוד זמן אז יכול היות שהוא מרגיש שאחרי הקושי תבוא תקופה קלה יותר,טובה יותר ויש לו סבלנות לחכות.

גם אצלי שתיים יצאו למסגרת וכל אחת הגיבה אחרת , מלכתחילה לכל אחת הייתה מטרה שונה ביציאה מן הבית וגם נסיבות שונות וכמובן אישיות שונה.

[אורי*]

רסיסים
מה הוא אומר על מה שקשה לו? האם הוא אומר מה שקשה לו? האם הוא בכלל אומר שקשה לו או שהכל רק מובע בהתנהגות?
בן כמה הוא? אני לא מכירה ילדים גדולים כל כך,רק התפרצויות זעם של קטנים יותר.
יש מן תחושה כזו שהוא זקוק למשהו שאת והמשפחה כבר לא יכולים לספק לו,ומצד שני גם בית הספר לא בטוח יכול,ואולי הוא אפילו נקלע לסיטואציה לא טובה עם הילד השני שלוליא כן לא היתה בעיה גדולה כל כך.
ובעדינות אומר שצריך לבדוק שלא פוגעים בו בבית הספר (יכול להיות גם פגיעות מילוליות), למרות שמוזר שהוא עדיין רוצה ללכת

סתם זורקת מחשבות שלי,לא מרגישה שבאמת יש לי מה לתרום בעניין כי הוא רחוק לי מאוד. אולי תזמיני את יונת או בשמת לדף?

[מיכל_בז*]

גם הגדול התחיל ללכת לבית הספר בחטיבת הביניים? זה גיל קשה! וחטיבת ביניים באמת עלולה להיות אכזרית, מנסיוני. זה בית ספר רגיל? אולי יש אופציה לבית ספר אחר? אני ממש משיתי את עצמי מהאכזריות של חטיבת ביניים רגילה והלכתי לבית ספר לאמנויות שהיה הרבה יותר קטן ומכיל ומלא בילדים משונים כמוני.

[רסיסים_של_אור*]

אחרי יום ממש קשה עם הילדים והרבה הרבה בכי שלי ותסכול ועוד כהנה וכהנה, כנגד כל הסיכויים, הזמנו את האחיינית שלי ויצאנו להופעה בתל אביב (!!!!!!!!) הנסיעה הלוך עם קטנצ'יק עברה חלק וההופעה... ואוו !! אידיאלי בשביל זוג עם תינוק, פורסים שמיכה על הדשא בפארק הירקון ושרים שרים שרים... תינוקי עובר ממנשא על אמא למנשא על אבא וכמה נהננו... במהלך השירה והריקודים שמתי לב שאני לא מפסיקה לחייך... הלוואי והחיוך יצליח להישאר דבוק ולעזור לי להתמודד בבית עם כל האתגרים הרבים (אחד התאומים כבר שבועיים סוחב פציעות... בהתחלה ברך עם פצע שחוזר ונפתח יום אחרי יום, אחר כך היה לו חום ולאחריו התקפף של אטופיק דרמטיטיס שעובר כל יום מבית שחי בצד אחד לבית השחי בצד השני והוא כל יום מתהלך עם יד אחת מחזיקה את בית השחי הדואב... התחלנו לקרוא לו טרומפלדור , השני היה היום נרגן במיוחד, קטנצ'יק שוב מצונן ומתעורר בבכי מהשינה ומקטר מקטר מקטר, מספר שתיים כפי שתואר לעיל ובקיצור... שמייח !) בדרך חזרה העדתי לנהוג מאשר לנסות להרגיע קטן בוכה ובאופן מפתיע, אמנם די קרוב הביתה אבא הצליח להרגיע אותו והוא נרדם...

כמה מילים משירים שנגע בי במיוחד (הייתי מצטטת את כולם...) :

"בן אדם תתאמץ, עד הקץ קצה הדרך
....
זאת הדרך שלך , כן ניסית אחרת ושמעת את צחוק הגורל..."

וגם "שביר מתפורר בקלות" וכמובן שגם "אני ואתה נשנה את העולם, יהיה לנו רע אין דבר זה לא נורא (!!!) "

ותודה גדולה על כל ההתיחסות שלכם. היום הוא היה בבית ויוצאים לחופש. אני מקווה שנצליח להסדיר נשימה ולקחת אויר לעוד כמה ימים של התנסות. הכל עוד מאד טריוההסתגלות של כולנו לוקחת זמן. אני רוצה לנסות לפחות לתת לנו עוד איזה חודש של התנסות לפני שאני מסיקה מסקנות...

[תפילה_לאם*]

ויצאנו להופעה בתל אביב (!!!!!!!!)
לא נכון! יה, איזה כיף!
הלוואי והחיוך יצליח להישאר דבוק ולעזור לי

יוצאים לחופש.