איך להביא את הרומן לתוך הנישואים

[מרת_פרת_משה*]

נשואה, שלושה ילדים קטנים, בית שמח, חברות טובות, קהילה מדהימה, עבודה מספקת, התפתחות בקצב הנכון, זוגיות שסוף סוף (סוף סוף!) הפכה לטובה, יציבה, ממלאת...
באמת, טפו-טפו-טפו, בלי עין הרע, הכל ממש אחלה, והכל הושג בעמל רב ובתהליכים ארוכים, וגם בהרבה מזל.

ופתאום באמצע נכנס לרגע גבר אחר לחיי, ואני נופלת לתוך התאהבות פסיכית ומטלטלת באיש שאינו האיש שלי.
מדובר בגבר שלא הייתי עוצרת לו טרמפ אם הייתי רואה אותו עומד בכביש.
גבר שהיה נוכח שם כבר קודם ולא ראיתי אותו בכלל. שהוא בכלל לא מה שחשבתי שאני מחפשת. יחסים שלא הייתי מעלה על דעתי שיתקדמו בכיוון רומנטי, כי זה כל כך לא הגיוני וכל כך בלתי אפשרי.
אבל פתאום הנסיבות מקרבות אותנו לפרק זמן קצר, ואני שמה לב שהקשר איתו עושה לי להרגיש חיה.
הוא מצחיק ומפתיע אותי, ומעניין, ורואה אותי בעין כל כך טובה, ויש בו כל כך הרבה אמת ונכונות לקרבה, ופגיעות, וכתף תומכת.
אני משתגעת מרוב משיכה וסקרנות.
מדברת איתו ומבינה שזה הדדי מאוד.
אנחנו נשאבים לתוך זה מבחינה רגשית עד הסוף. מבחינה פיזית החלטנו שלא לוקחים סיכונים, ואין מגע בכלל עד שנתאפס על עצמנו ועל מי/מה עלול להיפגע. אבל במילים ובמחשבות- הכל מותר, והכל קורה.
אחרי שבועיים אני לא יכולה לשאת יותר את מה שההסתרה הזו עושה בבית שלי ומדברת עם בעלי.

הוא מופתע, אבל מגיב בצורה שמסירה כל ספק מהבחירה שלי בו כאהבת חיי: "זה קורה, זה לא כזה נורא. אני רואה אותך בזמן האחרון ושם לב שכל כך טוב לך. יכול להיות שאני אפגע, ויכול להיות שלא, לא יודע. בכל מקרה אני לא רוצה לעצור אותך מלהרגיש מה שאת מרגישה. לכי עם זה, ואני שמח שסיפרת לי".

הכל נרגע בבת אחת בבית שלנו. הילדים חוזרים לעצמם אחרי הסערה שחוו יחד איתי (בלי להבין בכלל למה), הלחצים נרגעים, והזוגיות מקבלת תפנית מאוד חיובית בעקבות השיחה הזו. אני ובעלי הולכים ומתקרבים, דברים שהיו קבורים שנים יוצאים אל האור ונפתחים. אני שמחה בו כל כך, מגלה אותו מחדש.
במקביל הקשר הנוסף נמשך, מעמיק, מתקרב.
אני מרגישה שאני מקבלת שם "השלמה" של כל מה שהזוגיות ארוכת השנים שלנו לא יכולה לתת לי, ואני מכורה לזה עד מעל לראש.

הקשר שלנו נמשך עוד קצת, אני מרגישה שזה טוב לשנינו, שאני זקוקה למה שאני מקבלת ממנו, וגם הוא זקוק לי בתוך הבדידות והמשבר בנישואים שלו.

מצד שני- עבורו זה קשה מדי. הוא לא רוצה ולא יכול לפתוח את הזוגיות שלהם לאפשרות של קשר נוסף מחוץ לנישואים. אחרי כחודש אנחנו מבינים שהאפשרות של המשך הקשר בינינו היא לא טובה בשבילו, הוא צריך להתפנות למצב החירום בביתו.
משחררים זה את זו באהבה גדולה, ומנתקים לחלוטין.

בהתחלה- אני מרגישה בעיקר הקלה. היה לי כבד מאוד להיות מעורבבת ככה במשבר זוגי של אחרים ובסערות שלהם. מרגישה שהתפנה לי המון מקום במחשבות ובלב אחרי הניתוק הזה.

אבל עכשיו, אני מתגעגעת.
מתגעגעת להתרגש ככה, כמו ילדה מאוהבת בת 15.
מתגעגעת לליבידו שלי שקם לתחייה פתאום בעקבות הרומן הזה (וגם בעלי מתגעגע אליו).
מתגעגעת לכיף שהוא הכניס לחיי.
מתגעגעת לשחק.
מתגעגעת לסוד קטן שהוא רק שלי.
מתגעגעת להרגיש אהובה, חכמה, סקסית, רצויה כל כך.
מתגעגעת לשיחות ששופכים בהם את כל הקרביים בלי להתבייש, ומקבלים בסוף חיבוק.
מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד.

מתגעגעת מאוד מאוד, ולא מסכימה בשום פנים ואופן לתת לאש הזו שנדלקה בי לדעוך.

אז מה?
צריך בשביל זה עוד רומן?
בן זוגי כבר הסכים עקרונית ליחסים פתוחים (אמנם בלי לומר את המילים המפורשות "יחסים פתוחים", אבל מסכים לכל המרכיבים).
אבל אני רוצה קודם לנסות להביא את זה מתוך הזוגיות הקיימת, לפני שיוצאת שוב לחפש את זה בחוץ.

יאללה, שפכו פה מחוכמתכם/ן ומניסיונכם/ן:
איך עושים את זה?

[מרת_פרת_משה*]

למה החשש מזיהוי? לא בדיוק יודעת. אולי מאותה הסיבה שבחרת להצניע את הדף שלך?
אה, נכון...
אני באמת מתקשה להבין למה בחרתי כך. הרי חברותי הטובות מכירות את הסיפור, ויזהו תוך שנייה, וגם ככה אנחנו מדברות על זה.
אולי חששתי לפגוע בפרטיות של האיש שלי יותר מהנחוץ?
שאלתי אותך מה מפחיד אותך כי תהיתי עד כמה אתם מתמודדים עם ביקורתיות מצד הסביבה שלכם (שאלה שמאוד מעסיקה אותי בהקשר של לא רוצה לחיות בסוד).
אגב ההוצאה לאור, או מהארון, או איך שלא נקרא לזה:
אני מרגישה שכל אישה שחלקתי איתה את הסיפור הזה הושפעה ממנו באיזשהו אופן, בין אם הייתה במקום הזה ובין אם לא. זה נושא כל כך לא מדובר, שאפילו מצאתי חברה שלפתע הבינה שגם עם עצמה לא דיברה על זה, למרות שזה קיים גם בזוגיות הנהדרת שלה, מתחת לפני השטח.

אני חושבת שכדאי ללמוד איך להפוך את הקשר הזוגי לקשר שיש בו שפע כל כך גדול וביטחון כל כך עמוק, עד שקשרים מחוצה לו פשוט לא מאיימים עליו יותר ולכן הם אפשריים.

אולי זה מה שאני מחפשת? אני מרגישה בשנים האחרונות את הזוגיות שלנו צומחת ממקום של תחושת ''השמיכה קצרה מדי'' למקום שופע מאוד.
דווקא אין תחושה של איום מצד קשרים מבחוץ, אלא יותר תחושה שאני רוצה להמשיך את התהליך שהתחיל בזוגיות.

באמת היה לי קשה לחשוב איך צמיחה כזו הייתה מתאפשרת אילולא ההתאהבות שקרתה לי, ואולי היא לא הייתה מתאפשרת.

אשמח מאוד מאוד לשמוע-

1. האם את חושבת שפתיחת הקשר למערכות יחסים נוספות עשתה עבודה שלא יכלה לקרות בלי זה?
2. ברור לי מה הרווחים של מערכת יחסים פתוחה. פחות יודעת מה הקשיים והאתגרים, אז אם מתאים לך לספר- גם אשמח.
3. רציתי אפשרות להיות עם נשים וגברים כאחד, אבל זה התחיל מנשים כי בתפישה הצרה שלי אז היה נראה לי שרק לזה יכולה להינתן רשות ורק את זה סביר בכלל לבקש מזל שהתאהבתי בגבר וזה היה הצורך שלי באותו הרגע שביקשתי, אחרת כנראה שגם אני הייתי חושבת שזה מה שסביר לבקש. איך קרה שהבקשה התרחבה בכל זאת?

ותודה לך שוב, כל כך חשוב לי ההד הזה שנתת לי כאן...

[תמרוש_רוש]

מרת פרת משה, התרגשתי ממה שכתבת והזדהיתי עם לא מעט, למרות שאני בכלל לא במצב שלך אני מכירה מקרוב הרבה מהרגשות האלה.
מאחלת לך בהצלחה...

דבר אחד שאני לא מסכימה עליו:
מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד.
דבר כזה קשה לי לדמיין.
הרי בכל קשר משמעותי שהוא, יש מחויבות בסיסית, מה שאני קוראת אתיקה של היחסים: המחויבות להיות הוגנת, להיות בתיאום עם הצד השני, לאהוב ולכבד לכל הכיוונים ולא רק לכיוון אחד...
ברגע שאת מעורבת עם אדם אחר - אוטומטית יש שם הרבה מחויבויות רגשיות/התנהגותיות, לאיזשהו סטנדרט של יחסי אנוש טובים.
אבל מבינה שאולי לא לזה התכוונת, אלא למחויבות ספציפית נוסח חיי נישואין.

[פלוני_אלמונית*]

חייבת להביא קול אחר...
לפני כעשר שנים חוותה חברתי האהובה משהו דומה. לחיי המשפחה השלווים והמאושרים שלה (שהיו אז משאת נפשי - עדיין הייתי אז רווקה בלי ילדים) נכנס גבר - אהוב שהכניס לחייה המון צבע, שמחה ותשוקה. גם היא סיפרה, לתדהמתי הרבה, שבעלה מסכים ואפילו מתרגש מרוח הנעורים, החיונית והחושניות שפתאום מילאה את הבית. אבל כיום, כאמור אחרי כעשור, היא מספרת שהיא מתחרטת עמוקות. הקשר עם המאהב התחיל לקרטע אחרי כמה חודשים ולבסוף התפרק, ובעלה - שהיה תמיד סלע איתן בחייה - לא באמת הצליח לסלוח לה. מה שנראה כמו סדק קטן בחייהם הפך לשבר שאי אפשר לאחות. אחרי כמה שנים הכול עלה על פני השטח - המרירות שלו, אובדן האמון בה, ואפילו שימוש מפורש במילה "בגידה". אולי יש מערכות יחסים ששורדות את זה, אבל כדאי לקחת בחשבון שיש כאלה שלא....
.

[פלונית_אחרת*]

גם אנח מכירה מקרוב זוגות שלרגע זה היה נראה כמו זוגיות מדהימה וברגע הבא הזוגיות נגמרע בכאב רב , לזוג וגם לילדיהם אבל יכול להיות שזה עובד במשפחות אחרות.

[דנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכךמרת פרת משה, אני עוקבת בענין.
ורוצה לשאול אותך לאור הדברים שכתבת, בעניין ההשוואות:
ומה אם מתברר שהן לא לטובה?
אני חושבת על זה מהצד שלי: מתבגרת, אחרי לידות, ואני מרגישה שמתחרות יוכלו לעקוף אותי בקלות.
גם הקשר שלנו טוב ומספק וארוך ואוהב.
ובכל זאת, אני חושבת שהחשש שלא אצא טוב בהשוואה כזו, מהצד של הגוף - וזה צד חשוב כשמדברים על משיכה.
ועוד שאלה, קצת מצחיקה, ובכל זאת: איך מוצאים זמן לעניינים עם מישהו נוסף? אני תוהה אם לפתוח את היחסים זה לא אומר להשקיע הרבה מאוד זמן ואנרגיה - בחיפוש וחיזור ואחכ בפגישות וכו. לא? אם אני עובדת ויש גם ילדים ואני רוצה להמשיך להשקיע בזוגיות המרכזית - ולא להזניח אןתה (מה שקורה הרי הרבה פעמים בבגידות) - איך עושים הכל? איך זה עבד אצלכן?

[יולי_קו]

אבל אם יש השוואות, ובמיוחד לשלילה, אז האם זה הוגן כלפי האהוב ׳הצדדי׳? הוא יוצא ׳פחות׳ שווה, אבל בעצם מתלהבים ממנו, אז זה כאילו להקטין אותו בדיבור עם בן הזוג העיקרי, כדי שתהיה לגיטימציה להמשיך. זה לא ברור לי.
במילים אחרות- למה ׳ללכלך׳ על מישהו שמסמפתים? למה לרכל?

[פלוני_אלמונית*]

במילים אחרות - למה ׳ללכלך׳ על מישהו שמסמפתים? למה לרכל?
אוי אוי.
אם כולם היו מבינים את זה, היו הרבה פחות גירושים. גירושים רבים התחילו מ למה ללכלך על איך שהוא מלכלך. (או למה ללכלך על איך שהיא מלכלכת). ומשם, זה רק מדרון. אז באמת למה?
במקום ללכלך, נחשוב על מה עוד לא דיברנו ...

[מרת_פרת_משה*]

איך מוצאים זמן לעניינים עם מישהו נוסף?
טוב, זה לא שבאמת אין זמן לדברים, אלא שהם לא בסדרי העדיפויות. ברגע שזה בסדר העדיפויות- נהיה זמן וגם היו לנו גבולות וזמנים מאוד מוגדרים (נגיד, ביום חמישי אמרנו שבת שלום ולא תיקשרנו עד יום ראשון. פשוט כי זה זמן ששנינו הרגשנו שרוצים להיות בו עסוקים בבית, ולא מתאים לנו לג'נגלנג בראש ובהרגשה בין שתי מערכות יחסים בו"ז).
דווקא מה שהיה קשה לי למצוא זה את האנרגיות והפניות, אפילו במחשבות, לעוד קשר באינטנסיביות כזו. אני מרגישה שהקשר שהיה לקח ממני הרבה אנרגיה, ולכן גם חשתי כזו הקלה כשנגמר, אבל מאידך- מילא אותי באנרגיות אחרות שהושקעו בבית, בזוגיות, במשפחה.
בעקבות השיחה כאן מאוד התחדד לי שקשר מחוץ לנישואין היה חייב להיות, לפחות בשבילי, מאוד שונה מזוגיות.
ואולי גם לזה התכוונתי ב מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד_. תמרוש, הבנת נכון את הכוונה. ברור לי שמחויבות לצד השני יש שם תמיד בכל קשר, בוודאי בקשר אוהב, אבל היא שונה מאוד מכובד האחריות הרובץ על חיי הנישואין. יש סוג מחויבות, שמתאים לי לתת אותה רק בזוגיות שלי.

היא מדברת על הקושי, האתגר הבלתי אפשרי, לשמר בתוך היחסים הזוגיים את המתח שנדרש כדי לשמר תשוקה ואהבה מהסוג שמאפיין את תחילת היחסים.
בדיוק!
אסתר פרל מאוד מאוד עזרה לי בתהליך הזה, להיות בחמלה ובקבלה כלפי עצמי לגבי מה אני מחפשת שם בחוץ, וכלפי בעלי והזוגיות שלנו שלא יכולה לספק את הצרכים של כל העולם ואחותו (מכירות שחומרים מגיעים אליכן בזמן המדויק? ).
בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי שמה שקיבלתי בקשר הזה הוא לא משהו שהזוגיות שלי תוכל לתת לי, כיוון שכשאני עם בעלי אני מי שאני כשאני עם בעלי. זה מאוד שונה ממי שאני עם אחרים. אבל- אני די בטוחה שיש עוד דרכים לפגוש את הצדדים הנוספים האלו בי, בלי שיהיה צורך לעבוד על עוד מערכת יחסים. מאוד התחברתי למה שכתבת, שעצם קיומה של האופציה למערכות יחסים בחוץ שומרת על מידת המתח הנכונה.

(האם זכור לי נכון, ולזה מתייחס המונח "monogamish"?)

רוצה רגע להתייחס לעניין ההשוואות, מהצד של טובת הזוגיות הראשית, ולא מהפן של ההוגנות כלפי האדם הנוסף.
אני מודה שעלינו פה על נקודה קצת כואבת-
זה היה לי קשה, ההשוואות האלה.
כי בהרבה מקרים אמרתי לעצמי "איזה מזל שמצאתי את בן הזוג שלי. כמה הוא נכון לי. אני מבינה עכשיו כמה קשה היה יכול להיות לי עם מישהו אחר, וכמה טוב לי פה איתו" (למשל, הייתי חושבת על זה בהקשר של הגבר הנוסף- בחיים לא הייתי שורדת בנישואים איתו, היה לי בוודאות מאוד קשה שם).
אבל...
במקומות שבהם פחות קל לי בזוגיות, ההשוואה יוצאת בעוכריי.
למשל מבחינה מינית, אני ובעלי לא הכי הכי הכי מתאימים. הסקס טוב, ומשתפר עם השנים ועם הגדילה שלנו, אבל יש ש משהו בסיסי בסוג המגע שאנחנו צריכים, בצורת התקשורת שנוחה לנו סביב מיניות, שהוא לא דומה בכלל, מראש. שדורש תמיד המון עבודה.
ואז הבחור השני מתגנב לי לראש ברגע הלא-מתאים. ומפריע לי באמצע רגע אינטימי עם בעלי.
מיניות זוגית היא מקום שהשקעתי בו עבודה בשמחה קודם, ועכשיו יש קול קטן שתמיד יושב שם בצד ואומר- "נו, למה זה חייב להיות כל כך קשה איתו?"

(וסליחה אני יודעת שעכשיו ביאסתי עם המקום הזה של החוסר בזוגיות. אבל חשוב לי להבהיר שזה בפני עצמו לא חוסר שהרגשתי אותו לפני הרומן. פשוט היציאה החוצה הבליטה פתאום כמה זה מקום שדורש עבודה).

מעניין שלא חשבתי על המצב שבו אני עלולה לצאת פחות טוב בהשוואה מול אחרות.
משום מה היה ברור לי שבעלי אוהב אותי יותר מכל, ושגם אם הוא נהנה לפעמים עם מישהי אחרת, יפה יותר, צעירה יותר, מצחיקה יותר, חכמה יותר- הרי אני בלתי ניתנת להחלפה עבורו ותמיד אהיה במקום ראשון. וזה גם מה שאמרתי לו כשהתוודיתי על ההתאהבות הזו- זה לא מוריד בכלום מכמה שאני אוהבת אותך, ואתה בלתי ניתן להחלפה.
אבל בהחלט יש מצב שאני טועה...

[יולי_קו]

מה שכתבת, פרת משה, הדהד לי מאתמול.
אם אני עושה השוואות בין האיש שלי לאהוב החדש, בסגנון: ׳יוסי הרבה פחות מצחיק ממך׳, או ׳אתה הרבה יותר משעשע מיוסי׳, או אפילו ׳איזה כיף לחזור אליך, התגעגעתי לחוש ההומור שלך׳, (אפשר לדמיין משפטים דומים שנושאם גודל האיבר/ כישרון עינוג/ ריח גוף, ועוד) אז איך האיש שלי יוכל להיות בטוח שאני לא מנהל דיונים דומים עליו עם האהוב המקביל, אפילו בלי איזכור מפורש של שמו, בסגנון: ׳איזה מדהים היה לי עכשיו, אפילו לא תיארתי לעצמי שזה יכול להיות כל-כך נפלא!׳. מה שבפירוש מבטא את מידת אי הסיפוק, או הסיפוק החלקי ממין בזוגיות. כלומר- באיזשהו אופן ללכת ולספר למתחרה על המשאבים (זמן, אנרגיה, תענוג...) כמה העיקרי שלך מגושם ולא יוצלח מבחינה מינית. אני כותבת ׳מינית׳ כי נראה לי שהפגיעה מנגינה משותפת בכינור עם מישהו אחר והשוואת רמת הנגינה המשותפת תהיה פחות משמעותית למבנה הזוגי, אלא אם כן את נגנית ברמות על, ומופיעה מגיל 18 עם אותו נגן שלו נישאת.

[יולי_קו]

חוץ מזה, בהקשר לאושיה פוליאמורית מסויימת, שאני מכירה שנים לפני שהגיעה לפוליאמוריה, אני יודעת בוודאות שהיו לה התאהבויות בעבודה, והיו לה שיחות איתי מה לעשות עם זה, כדי לא לפגוע באיש שלה. כלומר, הניחוש שלי הוא שלרוב האנשים הפוליאמורים, או אלה שנמשכים לתחום ולא ביצעו עדיין, יש תאבון גדול מהממוצע באוכלוסיה למין ולגיוון, גם במערכות יחסים. אפשר לומר- לשפע. וזה מגיע גם ליחסים. בעבר הפיתרונות המקובלים היו הסתרה ובגידה (בלי רשות), או פרידה מהמערכת הראשית בגלל גילוי או לא.
כיום, כשיש מגמה של יציאה מהארון בכל מיני תחומים (בסגנון ׳אני דנה, ואני אלכוהוליסטית׳, הזירה ההומו-לסבית,...), אז גם פה יש רצון לאחוז את המקל משני הקצוות. זה מצליח כשזה מתאים גם לפרטנר לחיים, או לפחות לא מפריע לו/לה.

אבל בעיקר מוזר בעיני שזה נחשב כיום כזה חידוש. למה? כי שנות השישים היו פה מזמן, וגם מערכות של אשה חוקית ומאהבת ידועה בציבור, במקביל, במשך שנים. אז מה פה חדש? שמפרסמים את זה באינטרנט?

יש לי חברה מעל גיל שמונים, אשה חיה ודינאמית, יוצרת, חכמה, יפה, ובכלל נהדרת (נו, היא חברה שלי!), שבעלה, שמת לפני כמה שנים, היה בהחלט החבר הכי טוב שלה (גם הוא היה נהדר בפני עצמו). כשהבת הקטנה שלי היתה בת שנתיים היא אמרה לי שהיא רוצה להתחתן איתו, אבל שהוא כבר נשוי... הם היו ביחד מאז שהיא היתה בת 17 או 18, והוא מבוגר בשנה ממנה.
אז אחרי מותו יצא לנו לדבר על היחסים ביניהם. אמרתי משהו בסגנון שאם הם היו החבר והחברה הראשונים, וחיו ביחד את כל ה60 שנה הללו, אז האם לא חסר היה להם שמעולם לא קיימו יחסים עם אדם אחר.
ואז היא אמרה לי משהו שהפתיע אותי לחלוטין, כי הוא שונה מהותית ממה שראיתי בבית הורי. היא אמרה לי שהיו לו הרבה יחסים מהצד בהסכמה שלה, כי היא ראתה שהוא מאושר מזה, והיה חשוב לה שיהיה לו טוב. ושהיא עצמה לא השתגעה משמחה מזה, אבל קיבלה את זה ככה, כי היה חשוב לה האושר שלו. הוא מצידו דירבן אותה לעשות כמוהו, אז היא ניסתה פעם או פעמיים, אבל זה לא היה ׳כוס התה שלה׳, והיא הפסיקה עם זה. אצלו זה היה פוליאמוריה (יחסים שנמשכו, בלי לפגוע בחשיבות המערכת הראשית, בהסכמה, בידיעה) רק בלי להכיר את המלה.

[קור_את*]

היא אמרה לי שהיו לו הרבה יחסים מהצד בהסכמה שלה, כי היא ראתה שהוא מאושר מזה, והיה חשוב לה שיהיה לו טוב. ושהיא עצמה לא השתגעה משמחה מזה, אבל קיבלה את זה ככה, כי היה חשוב לה האושר שלו.

לא מאמינה לאף מילה מזה. מצטערת. לא מאמינה שחיה בטוב כשידעה שהוא נכנס למיטה לישון איתה ונוגע בה לאחר שאיבר המין שלו היה בתוך אישה אחרת והיד שלו היתה בתוך איבר המין של אישה אחרת. זהו סוג של דיכוי שעוטפים אותו במילים יפות. בעיקר לאור העובדה שהיא עצמה לא רצתה יחסים עם אחרים. אני בטוחה שזה יצר אצלה כאב עצום. אין לי ספק בזה.
נשים בנות 80 גדלו בדור עם דיכוי נשים גדול. היא פשוט הסכימה לחיות כך שהיא אף פעם לא מספיקה לו ועושה לזה רציונליזציה.

[מרת_פרת_משה*]

שמעי נא קוראת,
נראה לי שהנחרצות מוגזמת במקרה הזה.
אני עובדת יום יומית עם אנשים קשישים.
אני שומעת מהם/מהן על בסיס קבוע על מערכות היחסים שלהם, ומגלה שמדובר בדור שמתחת לפני השטח קרו בו בדיוק הדברים שקורים היום, כפי שכתבה יוליקו. הנושאים אותם נושאים, טווח התעוזה של אנשים לגבי הדיבור עליהם גם דומה, אגב.
בסופו של דבר, היו גם אנשים שהתאים להם סוג כזה של מערכת יחסים.
למה זה כל כך מפתיע אותך?
למה כל כך לא אפשרי בעינייך בדור ההוא שאישה תהיה ממש בסדר עם סידור כזה שבו זוגה שוכב עם אחרות, כשהיא לא מעוניינת לשכב עם אחרים?

[קור_את*]

למה כל כך לא אפשרי בעינייך בדור ההוא שאישה תהיה ממש בסדר עם סידור כזה שבו זוגה שוכב עם אחרות, כשהיא לא מעוניינת לשכב עם אחרים?

ואני אומרת לך בביטחון מלא שזה גרם לה כאב עצום ורב, שהיא פשוט נאלצה לסחוב. היא ממש לא היתה בסדר עם זה. סתם סיפור "יפה" (אפילו לא יפה, משום שהבעל ניצל את החולשה שלה והחשש בדור ההוא לעזוב נישואין--חשש שקיים עד היום בקרב נשים במידה מסוימת).

[קור_את*]

את כנראה לא מכירה את הכללים פה. בגסות רבה, מחקת דברים שלי בלי לשאול את רשותי ואפילו ערכת הודעות שלי! זאת הפרה בוטה של כללי האתר! מסביר דברים רבים בקשר לתחושת חוסר היושר שעולה מדברייך .

בכל מקרה, אני יוצאת מהדף.

[יולי_קו]

אני ראיתי ביניהם המון אהבה ואיכפתיות. שניהם פרנסו, היא לא היתה תלויה בו כלכלית יותר משהו היה תלוי בה. שניהם היו די עניים, למעשה. יש להם 4 ילדים, שהיא בעיקר גידלה, יחד עם העבודה והדאגה לבית. כלומר- אין ספק שהוא דאג יותר לעצמו, אבל לא רק לעצמו, והיא דאגה לקולקטיב שלהם, וטיפלה המון במשפחה.

[פלוני_אלמונית*]

זו אני שכתבתי קודם על חברתי ובעלה שהרומן ערער את חייהם. חייבת להוסיף משהו - הם לא התגרשו. גם פחד, גם כל מיני עניינים טכניים (כסף...) וגם "טובת הילדים". אין ספק ששני ילדיהם יצאו בשן ועין ממה שקרה שם. גם הריבים הגלויים וגם הכאב האילם והמושתק. שניהם (שני הילדים) נזקקו לטיפולים רגשיים ארוכי טווח (אולי לא בגלל העניין הזה? לעולם לא נוכל לדעת). אני מציעה בזהירות לבדוק גם אם טובת הילדים אינה מחייבת קרקע יציבה מתחת לרגליים, דהיינו יציבות של קשר בין שני הוריהם. האם דיון על פוליאמוריה, שעלולה לסכן את הרווחה הנפשית של הילדים, מקומו באתר כמו ב"באופן טבעי" שמיועד לאנשים שנלחמים בשיניים על טובת ילדיהם?

[פלוני_אלמונית*]

מבקשת לא למחוק את ההודעה שלעיל. מה שמתעלמים ממנו לא נעלם באמת...

[מרת_פרת_משה*]

האם דיון על פוליאמוריה, שעלולה לסכן את הרווחה הנפשית של הילדים, מקומו באתר כמו ב"באופן טבעי" שמיועד לאנשים שנלחמים בשיניים על טובת ילדיהם?

בוודאי!
האם זוגיות מונוגמית מהסוג הנפוץ אין בה פוטנציאל לסכן את רווחת הילדים? אין לה מחירים משלה? היא בהכרח יציבה יותר מזוגיות פוליאמורית למשל? או מנישואים פתוחים?
אצלנו דווקא האופציה לפתוח היא זו שיצרה את הבטחון (מבחינתי) בנישואים. לפני כן היה בי כל הזמן מין פחד סמוי מה''תקיעות'' הזו יחד לכל החיים, בלי אפשרות לחוות אינטימיות עם אחרים, וזה, ללא ספק, ערער את היציבות.

לילדים רע כשלהורים רע, כמעט בוודאות.
יכול להיות שיהיה להם רע בגלל חוסר בטחון ויציבות בזוגיות, אבל זה יכול לקרות גם במונוגמיה מוחלטת.
בכל מקרה באחריות ההורים לדאוג לרווחתם הם כדי להיות הורים יותר טובים.

הסיפור שסיפרת הוא קשה, ובאמת אין לדעת מה הביא להתפרקות הזו. יכול להיות שזה היה הרומן, או שזה היה רק קצה קרחון של קשיים אחרים בזוגיות.

[דנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יהיה ממש מבאס אם הדף הזה יהפוך להיות תוכחות והאשמות בפגיעה והצעות עדינות לבדוק אם אין נפגעים וטון מחנך כזה שמטיף לערכי משפחה. מי שלא בענין של פתיחת הזוגיות לא חייבת להשתתף בדיון, ומי שמשתתפת בדיון, אנא - בלי הנחות על נשים אחרות, טוב? מציעה שכל אחת תדבר על עצמה.

[פלוני_אלמונית*]

אבל למה באתר של חינוך ביתי??????

[דנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למה לא??
ענייני זוגיות ומיניות קשורים (אצל חלק מהאנשים לפחות) לענייני הורות - קשר די הדוק.

[פלונית_אחרת*]

הרבה שנים יש פה דפים על פוליאמורה .

[פלונית_אחרת*]

מדור אהבה חופשית פוליאמוריה

[מרת_פרת_משה*]

יהיה ממש מבאס אם הדף הזה יהפוך להיות תוכחות והאשמות בפגיעה והצעות עדינות לבדוק אם אין נפגעים וטון מחנך כזה שמטיף לערכי משפחה.

כן
גם אני אתבאס, כי קורה פה דיון שמאוד עזר לי לחשוב.

[מרת_פרת_משה*]

טוב, בעצם עכשיו אני רואה שגם מחקה את דבריה מכאן, ומתבאסת, למרות שאני שמחה שלפחות לזמן קצר יכולתי לקרוא ולחשוב.
תודה לכל הכותבות, בינתיים עזרתן לי מאוד להתקדם.
מאוד מוזמנות להמשיך איתי בדף הבית אם מתאים לכן.
ננסה אולי לחזור לדיון הזה כשיהיו פה פחות התקפות על עצם קיומו ועל המשתתפות בו , מה שמוציא את החשק להמשיך אותו.
שבוע טוב ושוב תודה רבה על מילותיכן

[פלונית_סדרנית*]

למה זה כל כך מפתיע אותך?
אני מסכימה עם קוראת, רק עם מידת ודאות קטנה יותר. נניח, תשעים אחוז. כי רוב האנשים לא בסדר עם זה. ויצא לי לשמוע סיפורים. ועל כל סיפור פוליאמורי יצא לי לשמוע כמה וכמה ניצוליים. ואת זה אני אומרת בתור מישהי שמכירה את הנושא ואפילו תיאורטית מסכימה איתו. אם בעלי יציע אני תיאורטית מוכנה.

אבל יש הרבה יותר סיפורים על גברים שלחצו על נשים והשתמשו בפוליאמוריה כתירוץ. או סתם מאוד רצו ושמחו להסכמה והתעלמו מהמחיר הרגשי שזה עלה לאישה.

וזו המסקנה שלי מהסיפרים האלו - לרגשות יש חוקים משלהם. והם לא הגיוניים. ומי שרוצה לנסות, כדאי שיכבד מאוד מאוד את הרגשות והצרכים של בן הזוג, וידאג בכוונת תחילה ובמודעות לתת להם מקום ולא להשתיק אותם בטעות מרוב התלהבות והתרגשות.

כי פוליאמוריה טובה יכולה להיות מאוד מוצלחת, אבל פוליאמוריה לא טובה יכולה לשבור כלמיני דברים שקשה לתקן. במיוחד אם מי מבני הזוג מרגיש לא בנוח להציב את הגבולות שלו או מרגיש שהוא עושה את זה מול התנגדות או אי הקשבה או התייחסות לצרכים שלו בתור משהו מעיק כזה.

בבקשה, אלמונית, אל תהרסי את הדיון האמיתי על הקשיים האמיתיים בפוליאמוריה עם ''אבל מה עם הילדים?'' והטענה המטופשת שפוליאמוריה תמיד תזיק להם.

עדיף לשקול כל מקרה לגופו ולא לצאת מנקודת הנחה שפוליאמוריה זה תמיד רע. בטח לא שיש פה יותר מידי הכרות אישית עם דוגמאות נגדיות...

[יולי_קו]

י׳,
הדיון איתך היה מרתק ופוקח עיניים. תודה על השיתוף. הדף בלי דבריך נותר קצת צולע.
אני מקווה שהשאלות שלי לא ביאסו אותך. אני מבחינתי למדתי הרבה. שוב- תודה.

[יולי_קו]

חשבתי הרבה על הדיון שלנו פה, וגם שיתפתי את החצי השני בהרהורי ובתובנות, וגם הוא שיתף.

המסקנה שלנו מהזוגיות שלנו, שאינה מסקנה גלובלית-כלל אנושית, אלא ספציפית לנו, היא שלנו זה נראה לא מתאים בכלל.

קודם כל כי אין לנו נטיה לזה, או לפחות זה לא קרה עד כה- לא יצא לאף אחד מאיתנו להתאהב באופן ספונטני במישהו אחר ספציפי. אנחנו נוטים לברר קשיים ותסכולים שעולים בינינו לבין עצמנו, כדי לאפשר לנו להיות יותר אנחנו ביחסים ביננו, יותר אמיתיים כל אחד לעצמו בתוך היחסים האלה.

כלומר אם הפוליאמוריה מטרתה לעזור לאדם להכיר יותר צדדים בעצמו, שנעלמים או מודחקים בגלל הביחד, אז יתכן שהמערכת המקבילה מהווה זרז להתפתחות הזאת.

מצד שני אין מה ליצור אותה באופן מלאכותי, אם לאדם או לזוג אין נטיה או רצון לזה, כי כשזה לא אמיתי זה סתם מתכון לסיכון החיים המשותפים, ואפילו לרווחה האישית, בגלל תחושות סיכון, דחיה, קנאה, בדידות, בידוד, נפרדות, תסכול, פחד שעלולות לעלות, ולהרחיק את בני הזוג זה מזו וזו מזה.

הסיכון הוא גם שאחד מבני הזוג ישכנע את השני להסכים כשהשני לא ממש בעיניין (כמו החברה הקשישה שלי), והשני יסבול ממערכת פתוחה שלא מתאימה למבנה שלו.

יש גם סכנה שזה ישאר בסך הכל ההרפתקאה מקבילה ברשות, ולא יוביל לתובנות אישיות וזוגיות.

אני חושבת יש תהליכים וכלים אחרים להגיע להתפתחות אישית והתפתחות זוגית, ושגם הם לא מתאימים לכל זוג ולכל אינדיבידואל.

אני אשמח אם נמשיך בדיון, עם כינויים או שמות בדויים או בכל קומבינציה אחרת.

[מים_שקטים*]

אני רק לומר שעקרונית אני מסכימה לגמרי עם הרעיון שמונוגמיה מלאה היא לא הכרחית ולא תמיד הכי מתאימה.
אז תומכת מאוד בכל מי שמתנסה בשמחה וביושר באפשרויות נוספות.
אצלנו הרעיון נדחה לפנסיה (-: ואנחנו מצפים בשמחה להיות זקנים נועזים. כרגע, זה יבוא על חשבון יותר מדי דברים אחרים שחשובים לנו מדי.

מתגעגעת מאוד מאוד, ולא מסכימה בשום פנים ואופן לתת לאש הזו שנדלקה בי לדעוך.
לדעתי האישית מאוד, הבחירה לחיות את החיים בשמחה ובתשוקה ובראש פתוח, יכולה להתבטא במיליון דרכים. לא הייתי הולכת ומחפשת רומן באופן מלאכותי, אלא דואגת למלאי האנרגיות שלי שיישאר גבוה, ללב שלי שיישאר פתוח, וסומכת על כך שהזדמנות מתאימה תיקרה לדרכי (בין אם לרומן נוסף או למשהו אחר).

[מרת_פרת_משה*]

לדעתי האישית מאוד, הבחירה לחיות את החיים בשמחה ובתשוקה ובראש פתוח, יכולה להתבטא במיליון דרכים. לא הייתי הולכת ומחפשת רומן באופן מלאכותי, אלא דואגת למלאי האנרגיות שלי שיישאר גבוה, ללב שלי שיישאר פתוח, וסומכת על כך שהזדמנות מתאימה תיקרה לדרכי (בין אם לרומן נוסף או למשהו אחר).
אמן ואמן.
אכן- לא נראה לי שאלך ואחפש שיקרה שוב רומן שכזה במכוון, אבל זו הייתה חוויה שהאירה לי שאפשר הרבה יותר לחיות את החיים בשמחה ובתשוקה ובראש פתוח ממה שאני עושה כרגע.
לכן השאלה מראש הייתה האם למישהי יש רעיונות איך להביא את האש והשמחה הזו לתוך הזוגיות הקיימת.
אז אולי לא רומן.
אבל למשל אני מוצאת שככל שהיכולת שלי "לפלרטט" עם העולם שסביבי הולכת ועולה, גדלים איתה גם השמחה והסיפוק שלי בקשרים עם אנשים, והקשרים מעמיקים למקומות חדשים.
כאילו נפתח לי עוד טווח שלם של אפשרויות בקשרים אנושיים, שקודם היה "אסור". זה מאוד מרגש ומעשיר. אני מצליחה להסביר?

הסיכון הוא גם שאחד מבני הזוג ישכנע את השני להסכים כשהשני לא ממש בעיניין (כמו החברה הקשישה שלי), והשני יסבול ממערכת פתוחה שלא מתאימה למבנה שלו.
בהתחלה חששתי שמרוב התלהבות מהאישור והקבלה זה מה שעשיתי...
אבל שמחתי לשמוע את בן זוגי ממשיך את השיחה הזו בכמה הזדמנויות, בוחן, בודק, אומר בכנות מה מתאים לו ומה לא. מקווה שאני קוראת אותו נכון.

[יולי_קו]

זהבה,
את מכניסה פה הרבה הבטחות, איומים, המון ׳שלוש נקודות׳, וגם לא מעט סימני קריאה משולשים.
מה את רוצה להגיד? שזה לא נראה לך אורח חיים זוגי/משפחתי בר קיימא?
אם כן, הצלחתי להבין את כוונתך בין השורות.
אני חושבת שהדף עוסק בדיון בנושא הזה, אבל לא בקריאת עתידות, וגם לא בניסיון לחרחר מריבות בין בני זוג.
אם סוג כזה של מערכת יחסים נראה לך לא מתאים, את מוזמנת לכתוב למה, לפרט, להוסיף מנסיונך או מניסיון של מכרים שלך. אם מתחשק לך להעלות שאלות, לברר, לתהות- ברוכה המצטרפת.

[זהבה*]

אתם צודקות, אולי באמת הייתי מידי עוקצנית. מצטערת על הנוסח.
אבל אתן לא חושבות שבעלה יכול לתפוס את עצמו פתאום וזה רק יזיק? זה כואב כי ככה נהרסים בתים טובים. אולי עכשיו היא נהנית ומאד נהנית!!! אבל יש לזה המון השלכות.
הילדים גם מרגישים שמשהו קורה בבית. לפי דעתי צריך בכל דבר לחשוב על העתיד לאן זה יכול להגיע... זה לא נשמע שזה יגיע לכיוון טוב.
מצטערת על ההודעה הקודמת

[פלונית_אחרת*]

זה סה"כ סגנון חיים אחר, יכול להביא לפירוק המשפחה, אבל כך גם מונוגמיה ,
אני חושבת שמי שמרגישה ממש מאויימת מהרעיון של פוליאמורה (כמוני למשל) יכולה לעבד אותו בדף אחר, הדף הזה הוא לא מקום מתאים.

[מרת_פרת_משה*]

לשמחתי לא הספקתי לקרוא את ההודעה הקודמת של זהבה, והיא כבר נמחקה.
הצדדים היפים של להיות אישה איטית ובלתי מעודכנת

זהבה, הולכת איתך רגע. מה התסריט שיש לך בראש במקרה ש בעלה יכול לתפוס את עצמו פתאום וזה רק יזיק_ ?
מה עלול לקרות שיפרק את הבית ולא עלול לקרות במונוגמיה רגילה?
מנקודת המבט שלי כרגע אין בזה משהו מסוכן יותר ממה שהיה קודם ואני מנסה להבין האם אני מפספסת משהו.

והמרגיעון פה מציע לי "להודות על הקיים על פני להתגעגע לחסר". את דיברת איתו?

[מישהי*]

פרת משה רבינו, דיברת אל תוך חיי
_אבל עכשיו, אני מתגעגעת.
מתגעגעת להתרגש ככה, כמו ילדה מאוהבת בת 15.
מתגעגעת לליבידו שלי שקם לתחייה פתאום בעקבות הרומן הזה (וגם בעלי מתגעגע אליו).
מתגעגעת לכיף שהוא הכניס לחיי.
מתגעגעת לשחק איתו.
מתגעגעת לסוד קטן שהוא רק שלי.
מתגעגעת להרגיש אהובה, חכמה, סקסית, רצויה כל כך.
מתגעגעת לשיחות ששופכים בהם את כל הקרביים בלי להתבייש, ומקבלים בסוף חיבוק.
מתגעגעת לקשר שאין בו שום מחויבות ושום דרישות, רק שמחה וצימאון להיות יחד._

אני בחרתי לא לבחון מול בן זוגי את האפשרות לפתוח את הקשר אחרי גישוש זהיר.
אני לא מתחרטת על זה כי אם הייתי הורסת מה שיש בינינו הייתי אוכלת את עצמי כל החיים. זה מקרה קלאסי שעדיף לי להצטער על מה שלא עשיתי (ולא להגיע למצב שאני אצטער על טעות שעשיתי)

אבל אני חשה אבל עמוק כבר שנה, וזה לא עובר.

[מרת_פרת_משה*]

אבל אני חשה אבל עמוק כבר שנה, וזה לא עובר
אוי לא...
זה לא מעודד בכלל

חיבוק גדול

[מרת_פרת_משה*]

אני הולכת רגע צעד אחורה מהזוגיות, לנקודת מבט יותר רחבה. אולי אצליח לראות משם למה אני מחפשת את רכיבי ה"רומן" בתוך הזוגיות:

אולי אני פשוט שונאת ציפיות?
מאוד נמשכת ללא צפוי. למה?
מה הכוונה שונאת ציפיות?- בבקשה:
אני מסרבת לתכנן, זה נראה לי בזבוז אנרגיה מזעזע, משענת קנה רצוץ שנאחזים בה אנשים נואשים.
נהנית בסתר ליבי לראות תוכניות נהרסות בידי גורמים בלתי צפויים. אומרת בלב "ידעתי! הא!", וצופה במגדל הקלפים של התכנון קורס ומשתטח לנקודת האפס.
אני אוהבת לראות אנשים מופתעים, שנטרפו להם כל הקלפים. אני מתבאסת אך נרגשת שנזרקנו מהדירה שלנו חודשיים אחרי שעברנו אליה. אני נהנית מהאפשרות לרומן, שלי או שלו, לא משנה. אני אוהבת להמר. אוהבת לדמיין מלא תסריטים ("דלתות מסתובבות" כזה), אבל להשאיר אותם פרומים, לא ידועים עד הסוף. חיה בתחושת החמצה קלה תמיד- בכל תסריט שקורה. אוהבת ליצור רושם מוטעה, בכוונה. אוהבת את המבט של אדם שמבין שבעצם הוא לא יודע כלום. אוהבת להיות מופתעת- לקלוט לא נכון סיטואציות ורק אז לקבל מידע נוסף, לראות דברים מזווית משונה וחדשה. אוהבת חידות ותעלומות. באופן חצי-מודע אני כנראה מחבלת בגידול של חלק מהעציצים שלי. אוהבת לגזום פתאום את כל הגינה. אוהבת להפוך את כל הרהיטים בחדר בהתקף שמחה פתאומי (בני הבית אפילו כבר לא מתרגשים לגלות שהבית הפוך). בתים של זקנים, שלא זז בהם כלום כבר מאה שנה, מכבידים על הלב שלי. אני דואגת מכך שאהיה זקנה, לא אוכל לעשות דברים בעצמי ואתבייש לבקש, והמטפלת שלי תהיה מתוקה וכנועה ותשאיר הכל במקום כדי לא להפריע, לא להיראות, ולא לשנות לי כלום. אמות כבויה בבית כבוי. זה נורא. אני לא נשארת בעבודה אחת יותר מארבע-חמש שנים. וגם אז- חייבת לשלב לפחות שתי עבודות, כי לצאת כל בוקר לאותו המקום ממית אותי כל בוקר עוד קצת.
אני לא יכולה בלי להפוך הכל מדי פעם. זה אוכל בשבילי. זה חיים יצירתיים מבחינתי.
אני הכי קיימת כשאני משתנה.
וזה מתיש.

בראש אני מבינה וחווה את הרווח שבתכנון, אפילו רק תכנית כללית, מתווה פתוח לשינויים, אבל בלב יש בי התנגדות עזה לזה.
בפנטזיה- אני רוצה להיות רק כאן ועכשיו, תמיד, במלואי. כל מחשבה שממוקדת קדימה או אחורה בזמן- עושה לי הרגשה של "ההווה נגזל ממני!הצילו!".
ובחיים האמיתיים- כמעט אי אפשר. ארגנתי לעצמי ל-24 שעות שבהן שמתי לי למטרה לחיות רק כאן ועכשיו, ולא הצלחתי להוציא כמעט שום רצון שלי אל הפועל. הייתי חייבת להסתפק במה שמוצע לי כרגע מול העיניים. אם זה לא מוצע כרגע- זה לא רלוונטי, כי העולם שלנו בנוי על תכנון, ציפיות, חוזים, קביעה מראש.
זה מייצר הרבה בדידות. האנשים שאני אוספת סביבי הם דווקא המאוד-מתוכננים, כאלו שהפתעות מלחיצות אותם. הם תמיד דואגים לתת לי את הקרקע היציבה שאני צריכה כדי להשתנות.
ועם בן זוגי במיוחד- אחד הקשיים העיקריים בינינו זה שהוא כל כך שונא ונלחץ מדברים בלתי צפויים, חייב לתאם איתי הכל, לעדכן בכל פרט, מתעצבן אם שנינו קנינו ביצים באותו היום כי לא תיאמנו מי יקנה ביצים. רוטן את מנטרת ה"ככה זה כשלא מתכננים ולא מעדכנים ולא מתואמים" שלו.
ואני כל כך סולדת מציפיות ותכניות, ועדכונים טיפשיים של כל פרט.
כל הנאה איתו קשה לי ככה. אני נכבית, מרגישה שכנפי מקוצצות.
אני צריכה את האש של "כלום לא ברור מאליו" כדי להתעורר וליהנות, והוא צריך לדעת מראש מה קורה כדי להירגע וליהנות.

ואם הוא היה פתאום משתגע, הופך לבלתי צפוי, הרפתקן, מטורף? הייתי יכולה לחיות ככה?
אני זקוקה לביטחון שהוא משרה עלי. אני אוהבת אותו כל כך, אבל לעיתים קרובות נדחית מהמוכרות שלו.

[יפה_לי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל לדעתי רומן בזוגיות הוא אכן חשוב (ואני מתכוונת לעם הבעל). באופן אישי אני פחות חושבת שזה תורם למשהו רומן מחוץ לזוגיות. תיראי, אני יכולה להבין על מה את מדברת- ריגושים זה כיף!!! שגרה פחות לכן אל תחפשי בעצמך ״בעיות״ ללמה את מרגישה ככה. אולי תנסי למלא את החלל שלך בדברים אחרים? , ועם בעלך אולי תעשי איתו איזה מרתון סקס של 30 יום אן כל דבר בסגנון שמעורר קצת את החושים:) אולי צריך קצת לעורר את המערכת יחסים מבפנים. מנסיון שלי למדתי דבר אחד: גם עם הגבר המושלם עדיין תבוא שגרה, והכיייי קל וכיף זה לחפש ריגושים, אז אולי כדי לשנות גישה?

[מישהי*]

מרת, גם אני ניסיתי לבחון מה חיפשתי שם,
הזוגיות שלי הפוכה משלך. בן זוגי הוא רכבת הרים ואני היציבות בהתגלמותה. אני חושבת ששנינו מאזנים אחד את השני. הוא מאפשר לי להיות נועזת על קרקע בטוחה ואני מאפשרת לו לחיות בעננים. אנחנו חברים טובים, מדברים, צוחקים, מבלים ביחד וגם הסקס שלנו אחרי 15 שנים הוא לא פחות ממעולה.
אז למה זימנתי את השני לחיים שלי ולמה אני לא מצליחה לשחרר גם אחרי שהחלטתי לשחרר ?
אני דקה מגיל המעבר, רגילה להיות אישה מושכת, אולי זו היאחזות במקום הזה של להיות עדין 'אישה יפה' ולא 'אישה יפה לגילה'.
מעבר לזה אולי זו באמת אהבה. אין לי פנטזיה על זוגיות איתו, רק להחזיק בקשר המיוחד שרקמנו ביחד. כמו שאני אוהבת יותר מחברה אחת, יותר מהורה אחד, יותר מילד אחד, אפשר כנראה לאהוב יותר מגבר אחד.
לא מצליחה לשחרר את האהבה הזו והלוואי ויכולנו לזרום עם זה בפשטות ובטבעיות, כמו להוסיף עוד חברה טובה לחיים...
והמרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות ...