תותים עם שמנת סיפור

[פלונית_על_מונית*]

אוי, אני כל כך רציתי לכתוב לך המון פעמים אבל פחדתי לתקוע הודעה באמצע הסיפור המקסים... כל פעם שאני נכנסת לאתר אני בודקת אם כבר הוספת עוד פרק, פיסקה, משהו...
את כותבת בצורה שמעוררת אצלי זכרונות של הרגשות ורגשות שכבר חשבתי שלא.

בבקשה תמשיכי...

[שמיכת_טלאים*]

גם אני מאוד אוהבת לקרוא את הסיפור, ושמחתי מאוד כשחזרת לכתוב. אל תפסיקי.

[איתי_שרון*]

גם אני קורא ונהנה.
את כותבת מאוד יפה.
אחרי הרבה שנים שבהם אני חי עם מי שאני אוהב, זו הרגשה מוזרה להזכר ב"איך זה היה פעם אחרת" דרך הסיפור שלך...

[נערה*]

וואו, תמיד משתלם להעז! (כבר הרבה זמן אני חולמת לפתוח דף כזה), תודה!

שלושתכם ריגשתם אותי כל כך, כל אחד מזווית קצת אחרת...
חלום רטוב של כותבים, הפורום הזה. במה תומכת, מחזקת, וקצת יותר פומבית מבעלי ושתי החברות שאני מראה להן תמיד כל מה שאני כותבת. שוב, תודה! @}

[שמיכת_טלאים*]

את כותבת כל-כך יפה... כשאני נכנסת למה חדש ורואה שהוספת לסיפור, אני שומרת לי את זה לסוף, כמו קרמבו שאוכלים את הביסקוויט שלו ושומרים את הכי טעים לסוף.

[א_גרויסע_מויש*]

אוי, ואני בדיוק היום גיליתי את הסיפור בפעם הראשונה, וקראתי את כולו ברצף, וקיוויתי שתמשיכי, למרות שאין כמעט תגובות.

אבל פחדתי לתקוע הודעה באמצע הסיפור המקסים
גם אני...

את כותבת פשוט נפלא, ומיוחד כ"כ. אני קוראת אותך בתערובת של התרגשות וקנאה (למה אני לא יודעת לכתוב ככה?)
בבקשה תמשיכי .

[נערה*]

וואו! אני קוראת את מה שכתבתן ומרגישה פתאום שיש לי צמרמורות של עונג בגב (באמת!). תודה מעומק הלב (חבל שהביטוי הזה נהיה כזה שחוק, אבל אני מתכוונת לכל מילה) על התגובות שלכן.

[ענת_גביש*]

מצטרפת בהתלהבות לקהל.
\אמנם באיחור, אבל כיף לי, היה לי הרבה לקרוא!

[מיכל_מ*]

גם אני, קוראת ותיקה (ולא רוצה להפריע שם באמצע).

[מיה_גל*]

גם אני גיליתי את הסיפור הנפלא באחור, קראתי מההתחלה ועד הסוף בשלוק אחד. היה מקסים ומופלא וממשיך להיות כזה עם כל פרק שמתווסף.
תודה

[נערה*]

אני כל כך נהנית מהתגובות שלכן, שזה מתחיל להרגיש לי "לא בסדר" (כנראה איזו בעיה פולנית). תודה ושוב תודה.

[בשמת_א*]

טוב, חייבת להתוודות:
נמנעתי מכניסה לסיפור שלך כי המילים "סיפור בהמשכים" גרמו לי לחשוב שמדובר בעוד סיפור כזה שכל אחד מוסיף לו משלו.
בזכות הדף הזה שפתחת הלכתי וקראתי את הסיפור.
את באמת כותבת נפלא והייתי מוכרחה לקרוא עד הסוף.
אבל הזכרת לי בצורה חיה, ברורה, מוחשית ומחרידה ממש איך זה היה להיות בת עשרה, ולמה אני לא רוצה יותר בחיים לחזור לגיל הזה.

[נערה*]

בשמת, , אכן! (גם אני טוענת מזמן שכל ה-"sweet sixteen " ו"העולם שייך לצעירים" הם בולשיט אחד גדול). איזה סיוט זה היה!

[עודד_לבנה*]

אם אפשר לבקש, בלי לקלקל את השמחה, לשנות את שם הדף למשהו יותר אינפורמטיבי.
ראו שם דף מתאים.

> עודד עדיין לא קרא את הסיפור. עודד הולך לפינה ועומד עם הפנים אל הקיר. <

[נערה*]

עודד, מקובל עלי, אבל מישהו יצטרך לעשות את זה בשבילי, כי המוח שלי התערפל מיד כשנכנסתי להסבר באנגלית על איך משנים שם של דף. מה דעתך על- תגובות לתותים עם שמנת?

[נערה*]

אחרי הרבה שנים שבהם אני חי עם מי שאני אוהב, זו הרגשה מוזרה להזכר ב"איך זה היה פעם אחרת" דרך הסיפור שלך...
איתי, המשפט הזה שלך כל כך ריגש אותי, וגם תיאר בצורה כל כך מדויקת את מה שאני מרגישה כשאני כותבת, שמיד ידעתי שאני רוצה שהוא ייכנס איכשהו לסיפור. אז הכנסתי אותו בקטע האחרון שכתבתי, אני מקווה שזה בסדר מצדך.

[א_גרויסע_מויש*]

אוי לא.
קראתי עכשיו את הקטע האחרון בסיפור והלב שלי התחיל לדפוק פתאום.
זה מדהים, כי הנושא של הסיפור לכאורה כל כך בנאלי, אבל הכתיבה שלך הופכת אותו למשהו אחר.

אני מרותקת.

[קרן_אור*]

גם אני מרותקת, מאוד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. עוד!!!!!

[איתי_שרון*]

אם תרמתי משהו לסיפור היפה שלך, לכבוד הוא לי...

[שמיכת_טלאים*]

איזה סיוט זה היה
אכן סיוט - אבל כשזה היה משובץ ברגעים כמו שאת מתארת, נדמה שזה היה שווה, גם במבט לאחור, לא? רגעים כאלה - "מרגישה כאילו מיליון זיקוקים מתפוצצים בתוך הגוף שלה, כמו מין יום עצמאות קטן ופרטי" - שאת כותבת אותם כל-כך יפה. וגם הפיכחון של אחר-כך. הסיפור שלך מזכיר לי שגם אני לא הייתי תמיד מטרוניתא כבודה ומטופלת בבעל וילדים

[עדי_יותם*]

אוי, איזה יופי. תודה.

[ענת_גביש*]

מטרוניתא כבודה - כך בדיוק אני מדמיינת אותך, ומלאת יראת כבוד לדמות! (בגלל אומנות השמיכות כמובן.)

[שמיכת_טלאים*]

ומלאת יראת כבוד לדמות
אמאל'ה, איזה פחד (עם רולים בשיער וליפסטיק ועקבים?)

[ענת_גביש*]

לא, מה פתאם. משהו אחר לגמרי. עכשיו הסתבכתי. איך להודות לך על שגרמת לי להוציא את חוטי הרקמה מהארון? ואפילו העזתי לבוא עם הרקמה(העקמומית משהו, כדבריה המעודדים של גיסתי) למפגש ולספר שביום מן הימים היא תהיה המרכז של שמיכת הטלאים? ושכל בד זנוח בבית קיבל פתאם משמעות? ושאפילו גיהצתי כמה מהם כבר?
תודה תודה תודה!!!! מטרוניתא כבודה במובן של חכמת שבט.

[ענת_גביש*]

נערה, קראתי עכשיו את ההמשך, את מעבירה אותי (אותנו?) עינויים. אני כל כך שמחה, כמו שכתבו כאן לפני, אבל שמחה ממש, שאני כבר לא שם. וריגש אותי ביותר איך שילבת משפט של איתי שהגיב כאן, בסיפור. זה כל כך טוב לב מצידך (-:
(אני מדמיינת אותנו הקוראים שוכבים על השטיח עם סנטר בכפות ידיים ועיניים למעלה אלייך היושבת על הספה עם מכונת כתיבה ואומרים נו! נו! די! די! אוי! תפסיקי! נו! עוד!)
זה גם גורם לי לחשוב מה יהיה על בנותיי לעבור. כואב לי הלב. אני מחתנת אותן בשידוך. זהו. איך לא חשבתי על זה קודם.

[נערה*]

וואו, איזה כיף לי! תודה תודה תודה תודה (ויכולתי להמשיך ככה עוד הרבה).
שמיכת טלאים- שווה? לא יודעת...ברור שהיו רגעים טובים, וכמובן שכל התקופה הזו תרמה לעצב את מי שאני היום, אבל אני מאמינה שאפשר היה לחוות את כל זה בפחות יסורים, ואז תקופת ההתבגרות יכולה להיות הרבה יותר משמעותית, טובה, מחזקת וכו'. בכל אופן ממרחק השנים אני פחות כואבת את זה ויותר מסתכלת על זה כעל סיפור, ומהבחינה הזו זה באמת מרגש אותי, אבל מה שמרגש הוא הדרך שעברתי מאז, והנחמה על כך שהיום אני, תודה לאל, מטרוניתא כבודה ומטופלת בבעל וילדים - וזה כל כך הרבה יותר טוב!
.
ענת- , מה פתאום שידוך! שכחת שהן לא יהיו בבית ספר ולכן לא יסבלו את כל זה (לפחות חלק...). לי לפחות נראה שחלק גדול מהסבל קשור בעיקר לזה, לבית הספר.
>נערה עדיין משלה את עצמה שתמנע מבנותיה את מכאובי העולם<

[איתי_שרון*]

למה למנוע?
אילו לא הייתי יודע כמה עצובה היא אהבה נכזבת, יכול להיות שהיה לי קשה יותר להעריך כמה מתוקה היא אהבה משותפת.

[פלונית_על_מונית*]

(אני מדמיינת אותנו הקוראים שוכבים על השטיח עם סנטר בכפות ידיים ועיניים למעלה אלייך היושבת על הספה עם מכונת כתיבה ואומרים נו! נו! די! די! אוי! תפסיקי! נו! עוד!)

בדיוק ככה.

[א_גרויסע_מויש*]

איזה כיף שהמשכת היום! (התרגלתי לחכות בסבלנות יומיים שלושה ארבעה).

כמו בחלומות האלו שלה שהיא עומדת באמצע בית ספר ופתאום מגלה ששכחה להתלבש
גמלי היו כאלו. צמרמורת.

[נערה*]

בכל פעם שאני פותחת את הדף אני קוראת מהתחלה את כל התגובות, ומתמוגגת מחדש, וכל תגובה חדשה מאריכה את הריגוש יותר ויותר. (אני משתדלת לשמור על שפיות בקשר לכל העניין, ונדמה לי שאני די מצליחה, אבל האם אתם יכולים להבין לאיזה עונג, סיפוק ושמחה אתם גורמים?).
הוידוי הזה בא אחרי שקלטתי היום אחרי קריאה בדף הזה שאני עדיין פוחדת להיות מתלהבת, ועדיין מתקשה להפגין שימחה, מה שאומר שהמשפט הזה
אבל מה שמרגש הוא הדרך שעברתי מאז, והנחמה על כך שהיום אני, תודה לאל, מטרוניתא כבודה ומטופלת בבעל וילדים - וזה כל כך הרבה יותר טוב!. פחות נכון ממה שחשבתי כשכתבתי אותו...
איתי-
_למה למנוע?
אילו לא הייתי יודע כמה עצובה היא אהבה נכזבת, יכול להיות שהיה לי קשה יותר להעריך כמה מתוקה היא אהבה משותפת._
אתה פשוט צודק. אני צריכה לזכור את זה לעיתים קרובות יותר.

[נערה*]

איתי, לאחר מחשבה אני חייבת לתקן ולהגיד שאמנם לא אפשרי וגם לא כדאי למנוע מילדינו את כל מכאובי החיים, מהמון סיבות, אבל שיש גם תוספות מיותרות ולא הכרחיות לדעתי שמביאות סבל מיותר ומזיק מדי. אז אהבה נכזבת- כן, אבל את כל עוגמות הנפש של בית הספר- אם אפשר למנוע אז כדאי, לא?

[טרה_רוסה*]

אילו לא הייתי יודע כמה עצובה היא אהבה נכזבת, יכול להיות שהיה לי קשה יותר להעריך כמה מתוקה היא אהבה משותפת.

כמה שזה נכון!
ממש משפטים לתליה על המקרר

[פולנית_אל_מינית*]

אני כל כך קיוויתי שיהיה יותר פירוט של מה שקרה שם בלילה, בין שקי השינה...

[יונת_שרון*]

יש דברים שיותר כיף לדמיין לבד, לא?

[קוראת*]

אני אהבתי את הגלישה העדינה מעל פרטי הלילה בשק השינה. (לא שאכפת לי לקרוא תיאורים מיניים עסיסיים . אבל שם בין שקי השינה יש הרבה שקט ושקט מתאר את זה הכי טוב.)

[נערה*]

טוב, מצטערת להתערב בגסות במחוזות הדמיון העדינים אבל...חייבת לציין שלי, אולי בעקבות הכרותי האינטימית עם הגיבורים, היה ברור שיהיה ברור שלא קרה כלום.
מה, עוד לא קלטתם את הפלגמטיות הבלתי אפשרית שלהם? בכל אופן, כיף שכל אחד יכול לדמיין מה שבא לו, ואולי ההתערבות הזו שלי היא מיותרת נורא (אבל בא לי לנצל את הפריבילגיה הזו של כתיבה באינטרנט, זה כיף )

[פלונית_על_מונית*]

בכלל לא מיותרת!

הפריביליגיה היא לא רק שלך אלא גם שלנו (שלי, בכל אופן) - להיות יכולה לשמוע אותך בזמן הכתיבה של הסיפור.

היי, תחזירי לי את הפריביליגיה!!

[תמר_ס*]

מהמם. כזה כיף לקרוא. ואני מתה פחד מהחלק הכואב. חבל שאי אפשר לגמור את זה טוב.

[א_גרויסע_מויש*]

אוי, כמה מקסים...
איזה כיף להיזכר בצורה מדוייקת כל כך בתחושות האלו של ההתחלה. זה מעורר את הזכרון של הגוף.

[פלונית_על_מונית*]

הללויה!!!!!!!

[נערה*]

פלונית על מונית, , איזה תגובה כיפית!

[מיכל_מ*]

איזה כיף להיזכר בצורה מדוייקת כל כך בתחושות האלו של ההתחלה. זה מעורר את הזכרון של הגוף.- בדיוק... תודה נערה @}

[עוד_לא_אמא*]

קרה לי דבר מאוד משונה אתמול.
הדפסתי את הסיפור ולקחתי אותו, לקרוא באוטובוס. בהתחלה קראתי אותו באופן קצת מרוחק, מעירה לעצמי הערות על מה הייתי עורכת בסיפור. אח"כ התחלתי לתהות האם התיאור אמין, ומאיפה נערה זוכרת כל כך בפירוט את רגשותיה. נראה היה לי, שאני לא ממש זוכרת. ואז, כשהגעתי לחלק שבו מתואר תרגיל שמדמה נשיקה, נזכרתי בנשיקה הראשונה שלי, אבל לא כמו שנזכרים בראש, אלא כמו שנזכרים בגוף, וכל הגוף שלי הצטמרר. הכל חזר אליי. התמלאתי עצב, אהבה וכאב. נעשה לי קשה לנשום. ישבתי באוטובוס ובכיתי.

[נערה*]

תמר-
אחרי הרבה שנים שבהם אני חי עם מי שאני אוהב, זו הרגשה מוזרה להזכר ב"איך זה היה פעם אחרת" דרך הסיפור שלך... - לי זה עוזר מאוד, הפרספקטיבה הזו, כי בסופו של דבר, בתמונה הגדולה, הסוף הרי טוב (לא רק של גיבורי הסיפור הזה, אלא גם של רוב משתתפי האתר הזה- כך יש לי נטייה לחשוב- אנשים ששמים את המשפחה במרכז, משקיעים בזוגיות וכו', אז למרות הקשיים בסך הכל חיים את החלום, לא?).
א גרויסע מויש, מיכל, ועוד לא אמא- תודה! כל כך מרגש לדעת שהצלחתי לרגש, להזכיר נשכחות, להביא לדמעות. זה הדבר הכי מספק בעולם למישהו שכותב, נראה לי.

[ענת_גיגר*]

אהבתי!

[פלוני_אלמונית*]

מדהים הקטע עם הקקי. אמין בצורה מבהילה ותיאור מדוייק של מה שעבר עלי פעם.

[תמר_ס*]

גם בעיני הוא מדהים.

[א_גרויסע_מויש*]

זו הפעם הראשונה שאני קוראת סיפור שמתאר בצורה כל כך מדוייקת ובפרטי פרטים את המחשבות והתחושות הכי קטנים והכי יומיומיים, אבל בצורה שהופכת את הדמות לעגולה ואמינה ומעוררת הזדהות, דווקא בגלל הפרטים הלא חשובים, כאילו.

אני מדמיינת אותנו הקוראים שוכבים על השטיח עם סנטר בכפות ידיים ועיניים למעלה אלייך היושבת על הספה עם מכונת כתיבה ואומרים נו! נו! די! די! אוי! תפסיקי! נו! עוד!)
אני מחייה שוב את הדימוי. אם אפשר, שיהיה מול האח, תודה.

[נערה*]

וואו, תודה רבה. נורא התביישתי לכתוב את זה, את המילים האלו, והיום בבוקר, כשלא הייתה שום תגובה, מיד חשבתי שאולי הגזמתי. מדהים לא? הילדה הקטנה שבתוכי, שהייתה שנה אצל סבתא שלה בדיוק בשלב האנאלי, וכנראה קיבלה מסרים פולניים בעניין, עדיין נמצאת ופעילה היום, כשאני כבר אישה בוגרת.

[ציירת_הקומיקס*]

פעם ראשונה שנכנסתי לקרוא את הסיפור. נפלא. אני באמצע יום עבודה, עם מליון מטלות מסביב, יושבת ונזכרת בתקופת הנעורים שלי, כולל הרקע המוזיקאלי (שום שיר שאשמע כיום לא יחרט בליבי כמו הפסקול של גיל הנעורים).
לא קראתי עדיין עד הסוף- משאירה למחר. אבל המון המון תודה. תמשיכי.

[א_גרויסע_מויש*]

ראיתי מה שכתבת לי. תודה @}.
באמת חיכיתי נורא להמשך...
אני עדיין חושבת על תגובה הולמת לסיפור (חוץ מהתקווה שמיכל לא תפרוש מהקורס לכתיבה יוצרת, כמובן )

[טרה_רוסה*]

היום התחלתי לראשונה לקרוא את הסיפור. עדיין לא קראתי את הכל, אבל מה שקראתי עד עכשיו מאוד מצא חן בעיני! הזכיר לי את עצמי בגיל הנעורים........ (וגם בגיל יותר גדול )

תמשיכי!! @}

[שמיכת_טלאים*]

יופי שחזרת - חיכיתי לפרק הבא. ומשונה - בהתחלה לא כל-כך אהבתי את הגלישות להוה ולמיכל המבוגרת יותר - ועכשיו כן. מאוד.

[א_גרויסע_מויש*]

זה ממש לא פשוט בד"כ, אבל הפעם הצלחת להבכות אותי. החלק על הזכרונות, ובעיקר התיאור של היחסים עם החברות מאז פשוט עשה לי את זה.

<התגובה של מויש הפעם היא אנחה כבדה, מהבטן>
|ואגב, איזה כיף! בכלל לא ציפיתי להמשך אחרי אתמול, וזו היתה הפתעה נעימה נעימה על הבוקר|

[נערה*]

תודה @} , כל כך נעים לחזור לכאן ולקרוא את התגובות שלכן, מרגש, מחמם את הלב. באמת.
שמיכת טלאים- בא לך לפרט קצת יותר (מה לא אהבת קודם, מה אהבת עכשיו?), פשוט גם אני ברגשות מעורבים לגבי זה. לפעמים זה פשוט נראה לי הכי נכון, משם בא לי לכתוב, ולפעמים זה נראה לי קוטע את הרצף ומיותר. (אבל אל תרגישי מחויבת לענות ).

[שמיכת_טלאים*]

בהתחלה זה באמת קטע לי קצת את הרצף. אבל נדמה לי שזה היה בעיקר מפני שהתיאור של ההתאהבות הראשונה כל-כך מדויק ונכון, ומעיר את כל הזיכרונות הרדומים אצל כל מי שחווה את זה,שכל חריגה ממנו קצת טילטלה אותי. אולי כמו להתעורר באמצע מחלום מוצלח במיוחד? אבל הקטע האחרון גם כן חד ומדויק, ונקרא כתוב מהבטן. גם הוא הצליח להעיר זיכרונות ישנים - ההלם הזה של "מה אני עושה עם זה עכשיו". לכן אהבתי.

[ענת_גיגר*]

ווי, היית בראש שלי? ביומן שלי? מה קורה פה?
אני אוהבת את המעבר למיכל המבוגרת, זה מאזן את מיכל הנערה, והאיזון העדין ביניהן הוא מותח ומעניין ועמוק (יותר מאשר נשיקה/לא נשיקה) למרות שאהבתי גם את השטף הילדותי משהו של מיכל הנערה...
יפה מאוד מאוד.

[נערה*]

שמיכת- תודה על התשובה. זה בדיוק מה שאני הרגשתי (לא כשכתבתי, כשקראתי שוב אחר כך), ואני שמחה שבפעם הזו המעבר זורם יותר.
ענת- תודה! שמחתי מאוד לקרוא.

[א_גרויסע_מויש*]

גם לי בהתחלה המעברים היו מוזרים קצת, אבל עכשיו הם מתחילים לעורר בי הזדהות. אם הקטעים של מיכל הנערה מעוררים הזדהות בחלק בי שזוכר איך זה היה פעם, אז הקטעים של מיכל הבוגרת מעוררים הזדהות בחלק בי שקורא את מיכל הנערה בנוסטלגיה...

<מויש לא בטוחה שהיא הצליחה להסביר את עצמה /-: >

[טובי_י*]

היי נערה, רציתי לומר שאני מאוד נהנית לקרוא את הסיפור ומחכה להמשך.

[שמיכת_טלאים*]

אני לא רוצה לנדנד לך, אבל בבקשה אל תשכחי שיש לך פה קהל קוראים נאמן שמחכה לך

[נערה*]

תודה רבה על הנדנוד, שמחתי בו מאוד. במיוחד עכשיו, שאני קצת תקועה, ואין כמו חיזוק חיובי לשחרר תקיעויות

[פלונית_על_מונית*]

גם אני ממשיכה לחכות - ושולחת לך ח"ח מיוחד לשחרור תקיעויות.

[נערה*]

תודה @}
>נערה תוהה כמה זמן לוקח לח"ח ממוצע לפעול <

[נערה*]

הבנתי היום פתאום משהו לגבי הכתיבה כאן. (זה משהו די טריוויאלי )- שבגלל שקוראים את מה שאני כותבת מיד אחרי שכתבתי, זה נורא מחייב ואז זה דורש ממה שכתבתי להיות מושלם. בדרך כלל, כשאני כותבת לא באינטרנט, כמובן שאין את הבעיה הזו, ואז זה נורא משחרר כי אני יודעת שזה עוד ישתנה מיליון פעם. אז בעקבות ההבנה הזו החלטתי לכתוב מה שבא לי, ולערוך, כאילו שזה מעבד תמלילים. אני יודעת שאני יכולה לכתוב במעבד תמלילים ולהעתיק, אבל לא בא לי. זה חלק מהעניין, נראה לי.
אבל אולי זה רעיון גרוע, בעצם.
למשל הקטע האחרון בקטע החדש שהוספתי, על איך שהם נפרדו, כמעט מחקתי אותו, ובעקבות הרשום לעיל השארתי אותו. (אז מה דעתכם עליו? ).
> נערה לא בטוחה שהיא לא עוברת כאן על איזה חוק מחוקי הכתיבה הבינלאומיים<

[שמיכת_טלאים*]

זה נורא מחייב ואז זה דורש ממה שכתבתי להיות מושלם
למה מושלם? הרי זה מה שנפלא בכתיבה פה - את יכולה לערוך את עצמך ולשנות ולמחוק ולהחזיר, ולנו יש את הפריבילגיה הנדירה לראות את תהליך הכתיבה, ולא רק את הגירסה הסופית והמעובדת. בעיני תהליך כזה מרתק.
ואני אהבתי את הקטע החדש, כולל הפסקה האחרונה. סליחה שאני גולשת פה להשתפכות אישית, אבל אני כשהעפתי סופית את האקס - המכונה "המנוח" - ניגן ברדיו בפול ווליום שיר שהמלים Get out חזרו בו שוב ושוב - לא זוכרת מה זה היה, אבל אני זוכרת איך זה התחבר לי למה שהרגשתי אז, ולכן הפסקה הזו נקראת לי כל-כך נכונה.
ועכשיו את יודעת כמה זמן לוקח לח"ח לעבוד, לא?

[נערה*]

הרי זה מה שנפלא בכתיבה פה - את יכולה לערוך את עצמך ולשנות ולמחוק ולהחזיר, ולנו יש את הפריבילגיה הנדירה לראות את תהליך הכתיבה, ולא רק את הגירסה הסופית והמעובדת. בעיני תהליך כזה מרתק.
כן, נכון? טוב, את יודעת, זה מהמקרים האלה שבהם אני פשוט מתקשה להאמין שהמציאות עולה על כל דמיון. זה (מה שתיארת במשפט הזה) בדיוק מה שייחלתי לו כל כך הרבה פעמים בזמן שכתבתי.
ותודה על כל מה שכתבת, בעיקר על ההשתפכות האישית @}

[הדובדבן_שבקצפת*]

רונית, מאד אוהבת את הסיפור. את כותבת כ"כ ריגשי שזה תענוג.
בבקשה, בבקשה תכתבי המשך....

[מיצי_החתולה*]

מקסים, ואני במתח. עוד!

[פלוני_אלמונית*]

קטע מצויין, כתוב בכישרון רב

[אנונימי]

תגובות לתותים עם שמנת

[רונית_סלע*]

ביום ההולדת של גידי מיכל הלכה אחרי הצהרים לעיר. היא קנתה קסטה של דיס מורטל קויל ואכלה גלידה ענקית ואז פגשה את אורלי כץ.
אחרי שדיברו קצת על המבחן בהיסטוריה אורלי שאלה אם היא באה אליו אחר כך, הוא הזמין כמה חבר'ה לכבוד יום ההולדת שלו. היא לא ידעה, ובעצם היה ברור לה שלא. נכון שאייל לרנר אמר לה שתבוא, והנה עכשיו גם אורלי שואלת אותה, כאילו מובן מאליו שהיא מוזמנת, בכל זאת, היא פחדה מהמבטים שלהם כשתיכנס, והכי פחדה שמישהו יחשוד, או יגיד משהו ציני, והיא תרצה למות על המקום. אבל פתאום שמעה את הפה שלה אומר-
"צריך להביא מתנה",
ואורלי אמרה-
"כן, אבל מה?"
והיא אמרה שיש לה רעיון. היא התביישה קצת אבל בסוף העזה להגיד.
"תותים".
"תותים? איזה מין מתנה זאת?"
"כן, תותים עם שמנת. נדמה לי שהוא אוהב".
כאילו שלא ידעה בביטחון, כאילו שלא זכרה שאמר לה את זה אז, בלילה ההוא שהתפלחו לבריכה. אורלי נראתה ספקנית אבל לא היה לה רעיון יותר טוב ומיכל, בעקשנות לא אופיינית, אמרה-
"יאללה, בואי נלך לקנות, נראה לי שזו דווקא מתנה מעולה".
הן הלכו לקנות תותים אצל הירקן ליד חנות הפרחים, ונכנסו לסופר סל לקנות שמנת. אחר כך הלכו אל אורלי, והיא התקלחה והתלבשה. מיכל, ממש במקרה, הייתה לבושה באוברול ג'ינס שפעם, כשלבשה אותו לבית ספר, גידי אמר לה- "מה את כזאת חמודה היום?", וחייך את החיוך שלו שתמיד היה מבלבל אותה וגורם לכל התשובות המעולות מהפנטזיות שלה להיעלם, משאיר אותה מגמגמת ומצחקקת כמו טיפשה.
היא אהבה אותו כבר שנה, מאז הערב שירה בציבור שהיה בחנוכה. היא עמדה על הבמה ושרה את "סע לאט" של אריק איינשטיין וידעה שהיא שרה יפה. אחר כך כולם הלכו לאכול גלידה ופתאום היא מצאה את עצמה הולכת לידו. עד אז היא לא ממש שמה לב אליו. כל חודש הייתה מתאהבת במישהו אחר, ורוב הזמן הרגישה שהגוף שלה כל כך צריך שיגעו בו, והראש שלה היה מלא דמיונות על כל מיני בנים, אבל לא עליו. הוא לא היה יפה במיוחד, או שנון במיוחד, ותמיד נראה לה קצת דהוי ליד החברים שלו.
באותו ערב, בחנוכה, הם ישבו אחד מול השניה בגלידריה, ודיברו, היו שם עוד אנשים אבל היא כבר לא זכרה מי, ומאותו ערב הוא היה במחשבות שלה, בחלומות. בהתחלה חשבה שזו עוד התאהבות חולפת, אבל כבר שנה עברה, וזה רק הלך והתחזק. לפעמים הרגישה שאם לא תגיד משהו תתפוצץ מרוב רגשות ורצונות וחלומות עליו, אבל הפחד תמיד שיתק אותה, השאיר אותה מבוצרת בשתיקות, שאמנם לא קידמו אותה אבל אפשרו לה להמשיך לחלום.
הן הגיעו כבר לתחילת העלייה של רחוב גורדון, לנקודה שממנה רואים את המרפסת שלו, זו שבה הלב שלה היה מתחיל לדפוק חזק כל יום בדרך לבית ספר. לפעמים היא ראתה אותו שם, אבל רק לפעמים, וככל שקיוותה לזה נראה שהסיכויים הולכים וקטנים.
הנה, הן כבר בחצר של הבית. כל החברים שלו יהיו שם, עם המבטים הקרים והמלגלגים, עם ההערות השנונות. כשהיא עם החברות שלה היא טובה בזה מאוד, בלהיות צינית ומתוחכמת, אבל לידם היא כל כך רוצה ומתאמצת שתמיד יוצא לה עקום. השקית עם התותים אצל אורלי, מזל, ככה אם תהיה פאדיחה אולי יחשבו שזה ממנה.
הן עלו במדרגות הישנות לקומה הראשונה, ולמרות שקיוותה שהפטפוט האינסופי של אורלי יצליח להסיח את דעתה ולהרגיע את לבה המשתולל, דווקא עכשיו היא שתקה. בשניה לפני שאורלי דפקה על הדלת מיכל שמעה את הקול של יוני, גובר על הקולות של כולם. אם הייתה יכולה הייתה בורחת עכשיו הביתה אבל מזל שהיא לא יכולה.
"אהלן" גידי אמר בחיוך, החיוך המאופק שלו שאף פעם לא הבינה, "אז באתן".
הוא הסתכל על אורלי, ואז עליה, לשבריר שניה, ושוב על אורלי, כי כמובן שהיא זו שדיברה,
"ברור שבאנו, מה, חשבת שנפסיד את היומולדת שלך?".
איך היא עושה את זה, מיכל תהתה בתוכה. הקול הרם, הבוטח, המרמז פלירטוט וקלילות, ולא שיש לה משהו אל גידי, היא ורועי ביחד כבר מכתה ח', זה פשוט טון הדיבור הקבוע שלה אל בנים, אותו טון שיש להרבה בנות אחרות. רק היא, ככל שתשתדל תצליח להפיק רק גמגומים מהוססים, או, כשהיא במצב רוח טוב, משפטים חסרי הגיון חברתי שחושפים
אותה יותר ממה שצריך ומותר. הוא פתח את הדלת לרווחה והן נכנסו אל חדר הכניסה הקטן. מהסלון נשמעו צחוקים ודיבורים ופתאום גילתה שכבר די הרבה זמן היא לא נושמת. המבוכה התעבתה סביבה ופניה להטו, בזמן שבמוחה התרוצצו משפטי פתיחה אפשריים. אצל אורלי, לעומת זאת, נדמה היה שהם פשוט קולחים מאליהם-
"אל תשאל, אפילו הבאנו לך מתנה" היא אמרה והגישה לו את התותים-
"צריך לשטוף אותם. ויש גם שמנת. ידענו שאתה אוהב", והיא חייכה אליו חיוך שהעלה במיכל חשק לבעוט בה.
"גדול", גידי חייך, "אני באמת אוהב". היא התלבטה אם לציין שהרעיון היה שלה, יודעת מראש שלעולם לא תעז לפתוח את הפה, שונאת את אורלי בפעם המי יודע כמה כשצפתה בה בעיניים כלות ניגשת אל גידי, ובטבעיות שנראתה כמו התכונה שחסרה לה באופן מכאיב ממש חיבקה אותו, נתנה לו נשיקה על הלחי ואמרה בקול נמוך ומלא חיבה, קושר סוד-"מזל טוב, מתוק". מיד אחר כך נכנסה לסלון, מיכל עוד הספיקה לראות אותה מתיישבת לרועי על הברכיים, כשפתאום הלמה בה ההבנה שהיא עומדת לבד עם גידי בחדר הכניסה הקטן והאפלולי. גידי הסתכל עליה, בלי להגיד כלום, והיא הסתכלה עליו חזרה, אבל רק לרגע. מיד אחר כך הורידה את המבט לאזור הכתף השמאלית שלו, אמרה סוף סוף את ה-"מזל טוב" הנשנק שלה וחייכה חיוך נבוך. כשהייתה מיואשת מספיק חזרה כנראה להאמין בטלפתיה, כי היא קיוותה שהצליחה להעביר לו משהו במבוכה שלה, איזה מסר סודי שיבטא חלק מכל מה שגעש בתוכה, שיהפוך את המפגש הזה ביניהם למשהו אחר. הוא אמר לה תודה, מסתכל לה בעיניים ברצינות הזו שהייתה מקפיאה את המרחב והזמן מסביבה, שתמיד נאלצה להתנער מתוכה כמו מתוך חלום צמר גפן.
"את באה?" הוא שאל כאילו ידע מאיזה מרחק היא חוזרת עכשיו, וכמה הייתה רוצה להישאר אתו בחדר הקטן הזה שכל כך הרבה מעילים היו תלויים על קירותיו עד שהחלל שלו הצטמצם בחצי, כמה הייתה רוצה פשוט להישאר אתו כאן, ואז הכל היה בסדר, אבל הפנטזיה הזו הייתה שייכת לעולם אחר, ובדיוק כמו שנאלצה להיתלש מהשינה, ניתקת מהפוך בבקרי החורף כי צריך לקום לבית הספר, בדיוק כך גם עכשיו הייתה המציאות העגומה מחכה, חסרת סבלנות, בחדר השני, שם הלכו והתחזקו קולות הצחוק והדיבורים עד שנשמעו לה, יחסית אל השקט ששרר ביניהם, כמו צעקות.
הוא הסתובב והלך לסלון והיא נכנסה אחריו, ברגליים רועדות קצת, רואה אבל לא ממש, שומעת מבעד לענן. הסלון היה אפלולי, מואר רק באור של מנורה קטנה, וכל הכורסאות והכסאות בעלי המראה העתיק, שהיו יפים אבל נראו קצת ישנים ומוזנחים, היו מסודרים במעין מעגל. היא ניסתה לסרוק במהירות את כולם כדי שתוכל לבחור לעצמה מקום ישיבה מתאים, במקום בטוח בצד, אבל כולם כבר היו תפוסים והיא נשארה לעמוד, תקועה מאחורי גידי בכניסה לסלון.
"בו'נה, מי הביא ת'תותים?" זה היה רועי, שהיה שרוע על כורסא גדולה, כיאה למלך. אחר כך הקול של אורלי, שעדיין ישבה על הברכיים של רועי:
"זה היה הרעיון של מיכל. היא אמרה שגידי אוהב".
אה, הזכירו את השם שלה, אז בטח כולם יסתכלו עליה עכשיו, אחד מאותם מצבים שהצליחה לשרוד רק בזכות תרגול רב שנים בבית הספר. ובאמת, כל הבנים הביטו בה לרגע קצר, והיא לא הצליחה להבין אם המבטים שעל פניהם הם מבטי הערכה או תמיהה, מאלו שקיבלה כשעשתה דברים שנחשבו למוזרים. היא חייכה את החיוך המזויף במופגן שלה, זה שאומר- "כן כן, זו אני, אבל אני ממש לא עושה עניין מזה שהבאתי כזאת מתנה מגניבה", ויכל להגיד גם, באותה מידה-"כן טוב, במקרה זכרתי שהוא אוהב", או כל דבר אחר שמהותו-אני קולית לגמרי בקשר לכל מה שקורה כאן. מיד אחר כך, נחושה להימלט מהסיטואציה, לקחה את התותים והשמנת שהיו עדיין ביד של גידי, אמרה-"צריך לשטוף אותם" והלכה למטבח. ככה זה היה אצלה תמיד- מעשים אמיצים ברמה התאבדותית באו רק כשממש לא הייתה ברירה.
טובה, אימא של גידי, עמדה במטבח והכינה את הכיבוד למסיבה, ומיכל נעמדה לידה והניחה את השקית על השיש. היא חיכתה שתבחין בה, כי לא הייתה בטוחה שתזכור אותה ולא ידעה איך כדאי שתפנה אליה, בתור מישהי שנמצאת כאן בפעם הראשונה או בתור זו שהייתה כאן כבר כמה פעמים בקיץ שעבר, מה שנראה כמו אפשרות הרבה פחות סבירה.
היא הרימה אליה את עיניה מבעד לעדשות המשקפיים ואמרה-
"ערב טוב, ערב טוב, מה בשקית?", הקול שלה היה צרוד מסיגריות, והטון היה מעושה, מוגזם, ולא איפשר לה להבין אם טובה מזהה אותה או לא, לכן החליטה להיות גם היא מעורפלת, דו משמעית, להתאים את עצמה למצב בהתאם לרמזים שיגיעו אולי בהמשך.
"תותים".
"או, יפה מאוד", אמרה שוב בטון הזה שלא היה ברור ממנו אם היא באמת חושבת שזה יפה מאוד, או להפך, ואחרי שתיקה קצרה שהוקדשה להדלקת סיגריה ארוכה במצית כסופה, הוסיפה, תוך כדי שהיא נושפת את העשן במה שנראה למיכל כקוצר רוח מופגן-
"טוב, אם הבאת תותים אז בואי תשטפי אותם".
מיכל התחילה לפחד שנפלה מהפח אל הפחת. אימא של גידי הייתה ידועה בתור חבר'מנית, מצחיקה כזאת, ומיכל פחדה שתדווח אחר כך לכולם על כל תנועה גמלונית שלה, על כל מילה לא במקום.
היא התחילה לשטוף את התותים אחד אחד מתחת לזרם המים הקרים, מקשיבה בינתיים בדריכות למה שקורה בחדר השני. קולות צחוק פרוע נשמעו משם, ברור שזה עליה, היא רצתה לבכות אבל הקול הצרוד העיר אותה-
"תגידי, מי לימד אותך לשטוף ככה תותים? בקצב הזה נאכל אותם לארוחת בוקר בשבוע הבא. הנה, קחי מסננת". מיכל הפעילה את שכל החירום שלה וקלטה שהיא צריכה לשים את התותים במסננת ולשטוף את כולם בבת אחת. היא שנאה את אימא שלה שלא לימדה אותה לעשות כלום במטבח. טובה, לעומת זאת, נראתה כמו אשפית- היה איזה רוטב במחבת, פסטה בסיר, וסלט יווני בקערה עצומה על השולחן.
היא לקחה סכין מהמגירה וקרש חיתוך שעמד על השיש והתחילה לחתוך את התותים. עבודה מונוטונית מהסוג הזה הייתה בדרך כלל משעממת אותה עד טירוף, אבל עכשיו הודתה מעומק לבה על כל תות שמעכב אותה מלחזור לגוב האריות שם בסלון, שמחה על כך שיש לה מטלה חשובה, שהיא עומדת ככה במטבח של גידי ומכינה עם אימא שלו את הכיבוד, כאילו שהיא החברה שלו.
כשהרימה את העיניים לרגע מהתותים, לשאול איפה הקערות, קלטה שגידי עומד שם ומסתכל עליה בחיוך. אימאל'ה. כמה זמן הוא כבר כאן?
"אני צריכה קערה", היא אמרה, מקווה שהענייניות בקולה תחפה על כל השאר.
"קערה", הוא אמר, אבל למשך כמה שניות לא עשה שום דבר, רק המשיך להסתכל ולחייך. רגע לפני שהתאדתה ממבוכה פתח את הארון והוציא ממנו קערת חרס גדולה, ועוד אחת קטנה. היא שפכה את התותים לקערה הגדולה, מתפללת שהידיים שלה לא ירעדו, שהיא לא תפיל ולא תשבור שום דבר, כי כל הזמן הזה הוא המשיך להסתכל עליה באותו מבט משועשע. היא נתנה לו את קערת התותים ושפכה את השמנת לקערה הקטנה, תוהה מה יקרה כשכבר לא יהיה לה מה לעשות והיא תצטרך להרים את הראש ולהסתכל עליו. אבל אז, כשאימא שלו הלכה לרגע לאן שהוא, הוא אמר, בקול שקט כזה, כאילו באמת קורה ביניהם משהו-
"מיכל, את מפתיעה אותי. תותים עם שמנת, אה?", ואז שלח את היד ונגע בראש שלה, בעדינות, וחייך חיוך טוב כזה. הפער בין הרצון העז לחבק אותו ולהשכיב אותו על הרצפה במטבח, לבין החיוך הקטן, המאופק, שחייכה, הפך שוב לבלתי נסבל. היא אמרה רק- "צריך גם קערות קטנות", ולא הלכה לסלון אלא חיכתה עד שיוציא אותן מהארון, מחווה צנועה שאמורה הייתה לסמל שהיא אתו, שהם ביחד, ושוב התעוררה בה תקווה פרועה שהוא מבין, אבל לא הייתה לה שום דרך לברר, אז היא רק חזרה אתו לסלון, פוסעת מאחוריו ומתענגת בפעם השנייה באותו ערב על האופן שבו השכמות שלו זזו בזמן שהלך.
היא שמחה לגלות שבינתיים התפנה כסא, בפינה הכי רחוקה ליד החלון, והיא הלכה והתיישבה בו, מקווה שתוכל לצפות משם על גידי בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל מהר מאוד הסתבר לה שהבחירה בכסא הזה הייתה טעות גדולה. יוני, שכנראה היה בשירותים או משהו, חזר ממש באותו רגע לחדר, ולחרדתה פסע בצעדי הטורף האלגנטיים שלו ישר לכיוון שלה.
היא פחדה מכל הבנים, כמעט. לכל אחד מהם הייתה דרך מתוחכמת משלו לגרום לה להרגיש טיפשה או מוזרה, אבל יוני חונן בכשרון מיוחד לעניין. אחרי כמה תקריות שהיו ביניהם כבר בתחילת כתה י', כשעוד הייתה תמימה והעזה לדבר כשהוא בסביבה, ניסתה להקטין את הנוכחות שלה למינימום בקרבתו.
הוא התקרב אליה, הסתכל עליה ישר בעיניים, במבט הזה שלו, נטול המבוכה, הרציני והמבודח כאחד, כאילו הוא מחזיק את עצמו לא לצחוק לה בפרצוף, ואמר, בקול רם מספיק שכולם ישמעו גם מבעד לדיבורים ולצחוקים-
"הי, מיכל, קומי, תפסת לי ת'מקום".
היא הסתכלה עליו בפנים חתומות, מנסה להרוויח כמה שניות לפני שתגיב. זו הייתה אחת מאותן מלכודות שאי אפשר לצאת מהן בכבוד- אם היא תקום, היא יוצאת מושפלת, אם היא נשארת לשבת היא מסתבכת עם יוני, שאין לו אלוהים ושלא חס על אף אחד, בטח לא עליה, שיכול להביא אותה לדמעות תוך שניה.
אבל לפני שהספיקה להגיב שמעה את הקול של גידי, שישב לא רחוק משם, עם שי ורועי, וחילק את התותים לקערות-
"הי, יוני, לכלכת".
כולם שתקו, ולמרות שלא העזה להסתכל היה ברור שכל העיניים מופנות אליה. היא הסתכלה על גידי, וגם הוא הסתכל עליה ובניגוד ליוני היה רציני מאוד, ושוב לרגע הרגישה כאילו כל העולם קפא, וכולם נעלמו, כאילו רק שניהם קיימים. אבל היא לא נתנה לעצמה להתבלבל. זה לא סרט, ואין שום אפשרות להיסחף כאן לקול מוזיקה רומנטית אל נשיקה סוחפת שתלווה בשריקות של החבר'ה. ממש לא.
"זה בסדר, אני במילא הולכת להביא כפיות", היא אמרה והלכה למטבח. אימא של גידי כבר לא הייתה שם, והיא פתחה את המגרה כמו בת בית ולקחה חופן של כפיות.
כשהגיעה אל דלת המטבח הוא שוב היה שם.
"את עוברת לגור כאן?", הוא שאל בחיוך, והיא לא ידעה אם להיעלב או לא. כל הערב הזה היה הזוי כמו אחד החלומות שלה עליו, אלו שהייתה רושמת בקלסר הסגול. הוא לקח את הכפיות מהיד שלה, והיד שלו נגעה בטעות בשלה. כל הגוף שלה הצטמרר, והנקודה ביד שבה הוא נגע בערה. גם בלילה ההוא, כשקפצו מחומת האבן של הבריכה, השתפשפה לה היד, והוא נגע בקצות האצבעות שלו בסימן האדום שעל אמת ידה. רק שאז זה היה בכוונה, הנגיעה, והיא הייתה בטוחה שזהו, הם הולכים להיות חברים. אולי הייתה צריכה לעשות משהו, לתת לו איזה סימן של עידוד, אבל היא נשארה משותקת, ושום דבר לא קרה. הוא ליווה אותה הביתה, היא הייתה נבוכה מכדי להתקשר למחרת, וגם ביום שאחריו, וגם בזה שאחריו, וככל שעברו הימים וגם הוא לא התקשר היא הלכה והשתכנעה שזה היה סתם, לא משהו שנחשב.
אבל הערב הזה היה שונה, או לפחות, היא כל כך רצתה שיהיה שונה, שאזרה את כל הכוחות שהיו לה ואמרה- "תודה, זה היה מאוד אבירי מצדך קודם", בקול חצי מבודח וחצי רציני, שלא תצא רגשנית, חלילה, ויחד עם זאת שיבין שהיא מתכוונת לזה, רק שהוא לא הספיק לענות, כי בדיוק באותו רגע הגיח מאחוריו אייל לרנר, נתן לו טפיחה על השכם שכמעט הפילה אותו לרצפה ואמר בקול הרועם שלו-
"גידוש, מה קורה עם האוכל? הרעבת אותנו".
"יופי של תזמון, אידיוט", היא חשבה, "לרנר הזה, כזה חסר טקט".
הוא היה היחיד מהבנים שהיה ידיד שלה, שהתנהג אליה יפה ואהב אותה וניגן לה שירים שהיא אוהבת על הפסנתר שלו כדי שתוכל לשיר. כשהם היו לבד גם היא אהבה אותו, אבל כשכולם היו ביחד לפעמים ממש שנאה אותו, וגם פחדה כי הוא ידע שהיא אוהבת את גידי, ועוד היה מסוגל לפלוט משהו.
אבל בקול רם היא אמרה רק,
"לרנר, אתה היחיד כאן שרעב", והלכה עצבנית לסלון. עכשיו הוא בטח לא יענה, הרגע ההוא חלף ועוד חצי שנה תעבור עד שתעז להגיד משהו עמוק יותר מ- "הי, מה העניינים".
גם אז, בחופש הגדול, ככל שעברו הימים והם לא דיברו, הפכו אותם ימים ספורים שבילו יחד לזיכרון מעורפל וחמקמק, עד שכבר לא הייתה בטוחה אם הם קרו באמת. שנת הלימודים התחילה והיא התביישה להסתכל לו בעיניים, וכשכבר קרה שהם נתקלו אחד בשני במקרה יצאו לה רק גמגומים מבוישים שלא פתחו שום שיחה, מותירים טעם תפל של החמצה, סוגרים אותה לעוד ימים רבים ומענים בהם הייתה משחזרת שוב ושוב את השיחונת שלהם, חושבת על תשובות אחרות, חכמות, מזמינות, מרמזות יותר, שאולי היו שוברות את הקרח ביניהם שהלך והתעבה. את ימיה בבית הספר העבירה בצפייה מתמדת- איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ועם מי, מחפשת אחרי נקודת התצפית הכי מוצלחת, מנסה לזמן מפגשים מקריים. בגלל שהיו במגמות שונות היו ימים שבהם כמעט לא התראו, ועיקר מאמציה הופנו לקטע של ההליכה הביתה. הוא גר ממש מול בית הספר, ואם יצא שעברו בשער ביה"ס ביחד (היא הייתה הולכת באיטיות וקושרת את השרוך של נעלי הספורט כשהתעכב מאחוריה, או להפך, רצה כמו מטורפת בביה"ס כשיצא שפספסה אותו), היה להם מעבר חצייה אחד לחצות, מרווח קריטי של כמה שניות. אם הצליחה לקשור שיחה עד שיגמרו לחצות את הכביש, היו ממשיכים לעמוד ולדבר עוד קצת, לפעמים הרבה, והייתה אפילו פעם אחת שבה הזמין אותה בסופו של דבר להיכנס אליו, באיזה תירוץ ששניהם ידעו, מבלי ממש לדעת, כמה הוא טיפשי. לפעמים תהתה אם הוא באמת לא שם עליה, כמו שהצליחה לשכנע את עצמה, או שהוא פשוט ביישן כמוה, ואולי אפילו יותר, כי עד עכשיו היא זו שיזמה את המעט שהיה.
גידי ואורלי הגישו את התותים וכולם אכלו. היא הביאה לעצמה כסא מהמטבח, התיישבה בצד וניקרה כמה תותים בחוסר עניין. כמו תמיד כשהייתה לידו, הבטן שלה הייתה מכווצת והיא לא הייתה מסוגלת לאכול בהנאה אמיתית, בטח שלא להגיע לדרגות החזירות שאליהן הגיעה עם דליה ונילי, החברות הכי טובות שלה, שאתן אהבה לעשות גרפסים או לאכול בפה פתוח ולהראות מה יש בפנים. לידו היא הייתה ליידי של ממש, עדינה וענוגה, כזו שלא מטרידה את עצמה בהבלי העולם הזה, כמו אכילה ושתייה, ובטח שלא הייתה מוכנה להסתכן בכך שאיזו חתיכת תות תתקע לה בשיניים והיא לא תדע.
היא התלבטה אם להישאר, עדיין הייתה בה תקווה קלושה שמשהו יקרה, שהמעשה האבירי שלו והליטוף בראש וכל מה שהיה קודם הם רק הכנה למשהו, משהו גדול ונפלא שעוד יכול לקרות, אבל נפלה עליה עייפות גדולה מהכל. מגידי שלא מבין או לא רוצה להבין, מאורלי עם הפן המטופש שלה והלק הורוד, מהשנינויות של כולם ובעיקר מעצמה. כולם בדיוק יצאו למרפסת בתרועות צחוק, כי יוני אמר שאין בעיה להשתין ממנה בקשת למטה, בלי שהשתן ייזל על הקיר של המרפסת, והם הלכו לנסות. נמאס לה מהטמטום הזה של הבנים. מתי זה יעבור להם כבר? מתי הם אמורים להפוך לגברים הרגישים האלו מהספרים? על גידי היא בכלל לא הסתכלה, תמיד הייתה נבוכה בשבילו כשנגרר לשטויות האלו של הבנים, ובבת אחת החליטה ללכת הביתה.
היא הגיעה לדלת, מתכננת היעלמות שקטה, אבל בדיוק כשעמדה לסגור אותה הוא הופיע. "לא ייאמן" היא חשבה, "התזמונים המדויקים האלה קורים גם במציאות".
"הי, לאן את בורחת?", הוא שאל, והיא אמרה-"אני עייפה נורא", וכדי לא להיפרד ככה הוסיפה "יום הולדת שמח". הוא הסתכל עליה והמבט שלו היה רך או ככה לפחות זה נראה לה, ולרגע היה נדמה לה שהוא עומד להגיד את מה שחיכתה לו כל הערב, לא שהיה לה מושג מה זה בדיוק, אבל הוא אמר רק- "תודה בעד התות", וצחק את הצחוק המפגר שלו.
"זה מ"שמוליקיפוד"", הוסיף כשראה שהיא לא מבינה, והיא תהתה אם זה שאין לה מושג על מה הוא מדבר אומר עליה משהו, ואמרה ביובש "אה", ומיואשת באופן סופי מהסיכוי להגיד משהו בעל יותר משתי הברות הוסיפה-"טוב, אז ביי".
הוא הרים את היד למין ברכת שלום קפואה וסגר את הדלת מאחוריו.
[b] [/b] *
המשפט הראשון עלה לה בראש כשהייתה במקלחת.
"ביום ההולדת שלו מיכל הלכה אחר הצהריים לעיר". פתאום הוא הופיע לה בראש, ומשום מה, למרות הסתמיות שבו, מצא חן בעיניה, העיר משהו שהיה רדום בתוכה.
מיד כשיצאה מהמקלחת לקחה דף ועט וכתבה את המשפט. לרגע הססה, והרגישה שהיא יכולה לבחור אם להמשיך לכתוב או לעצור כאן, לזרוק את הדף לפח ולהתעלם מכל העניין. ההיסוס נמשך רק שבריר שנייה, כי בשניה שאחר כך הגיע המשפט הבא, ואז זה שאחריו, וככה, מהר, שלא יחלוף הקסם, בלי לעצור ולחשוב, היא כתבה וכתבה עד שנעצרה.
במשך כמה ימים לא סיפרה לאף אחד, אפילו לא ליואב. היא לא ידעה אם תמשיך לכתוב, או אם העמודים האלה יישארו כמו שהם עכשיו לתמיד, כמו כל כך הרבה סיפורים אחרים שהתחילה ולא סיימה. אבל הפעם זה היה שונה. בפעם הראשונה בחיים שלה היא הרגישה שיש בתוכה סיפור שרוצה לצאת החוצה, ואולי בגלל זה באותו בוקר, כשהכינה את הדברים לנסיעה לנועה, הכניסה את הדפים לתיק וחשבה שאולי תראה לה אותם.
כשישבו במרפסת אחרי ארוחת הצהריים הביאה אותם מהתיק ואמרה –"כתבתי משהו. רוצה לקרוא?", ונועה, שבעצמה אהבה לכתוב ועד היום הייתה היא זו שהראתה לה שירים וסיפורים שלה, חייכה אליה ואמרה-"וואו, איזה כיף! בטח!".
מיכל חשבה שעברו כבר שעות מאז שנועה התחילה לקרוא, אבל לא רצתה להאיץ בה וניסתה להתרכז במוסף של שבת שהיה פתוח על השולחן לידה.
היא אהבה את גאיה ורחלי, הבנות של נועה. מאז שנולדו הרגישה אליהן קירבה מיוחדת, כמו דודה, אבל עכשיו הן עצבנו אותה נורא כשבכל שניה ניגשו לבקש משהו מנועה או לספר לה סיפורים ארוכים ומייגעים שהסיטו שוב ושוב את תשומת הלב שלה מהקריאה.
היא נכנסה לתוך הבית והלכה לשירותים, ואז, כשישבה בחדר הקטן ובהתה בסיר הורוד של רחלי, נזכרה פתאום בחלום שחלמה באותו לילה.
כשחזרה למרפסת נועה ישבה וחייכה לעצמה בזמן שקראה והיא ידעה שתמשיך לכתוב.
"זה מקסים. חבל שאין עוד" חייכה אליה, ומיכל, שכרגיל לא יכלה להכיל מחמאות, חייכה גם היא ואמרה- "אני שמחה שזה מוצא חן בעיניך", ומיד כדי להעביר נושא הוסיפה- "חלמתי הלילה על גידי. זאת הפעם השלישית שאני חולמת עליו מאז שהתחלתי לכתוב".
"נו, ספרי, מה חלמת?"
"לא משהו מעניין, סתם חלום ארוטי ומביך. מה זה אומר?"
"מה זה עושה לך?".
היא חשבה לרגע, ומיד עלה לה יואב בראש, בבוקר, ידיו על גופה העירום עדיין מהלילה, שפתיו על צווארה, ולמרות שהצהירה שהיא ישנונית מדי ושונאת הכל בבקרים, התמסרה לחיבוק ונתנה לעצמה להמשיך לזיון מנומנם, נעים, סלחני.
"זה עושה לי להיזכר ביואב", אמרה, "ולשמוח במה שיש לי איתו, להודות על זה, לרצות שיגיע כבר הערב וניפגש".
ונועה חייכה אליה והיא חייכה חזרה, והרגישה מלאה, מוצפת ברגש חם ומתוק.


[b] [/b] *
אחרי שכולם הלכו הוא רוקן את הקעריות עם שאריות הבמבה והקליפות של הפיסטוקים, את הצלחות והכוסות של היין דחף למדיח, והלך לישון. כששכב במיטה התחיל לרדת גשם, והוא פתח את החלון כדי שייכנס הריח הזה, שבדרך כלל הרגיע אותו, אבל המועקה בבטן הייתה הפעם גדולה מדי.
כל כך הרבה לילות חורף עברו עליו כאן, ככה, עם השמיכת פוך והכמיהה המטורפת אליה, שתהיה לידו, שיתחבקו ערומים מתחת לשמיכה ויקשיבו לגשם, והוא יגיד לה שבעיניו היא הכי יפה מכולן, למרות שלא כולם חושבים כמוהו, והיא תבין למה הוא מתכוון בלי שהוא ממש יצטרך להגיד את זה. אבל הביישנות המחורבנת שלו חנקה אותו בכל פעם שראה אותה.
ואם היא לא תרצה? האפשרות הזו הייתה מפחידה, אבל גם האפשרות שיצליח. הוא לא זכר מתי בדיוק התחיל לו הפחד הזה מבנות. בטח מתישהו בכתה ה' או ו', כשהן נהיו יפות והתחילו להופיע בחלומות שלו בלילה, עם כל הנפות השיער שלהן והחיוכים והפס של החזייה שרואים מבעד לחולצת הטריקו.
בכתה ט', אחרי החברות הקצרה והסוערת עם מעיין, זה החמיר. מעיין היפה, שאף פעם לא הבין על מה לעזאזל היא מדברת אתו, בשיחות הנפש האלה שהוא כל כך שנא, בפתקים הדרמטיים שהייתה כותבת לו אחרי כל ריב. לקח לו המון זמן להתאושש ממנה, ובתחילת כתה י' הוא אפילו החליט עם עצמו שהוא מפסיק עם כל הקטע הזה של בנות ומתרכז בחברים שלו, ובכדורסל, ובלימודים, בכל הדברים הפשוטים האלו שהוא טוב בהם. אבל אז הוא הכיר את מיכל. היא ישבה מאחוריו בכיתה, והם היו מדברים בשיעורים וצוחקים הרבה, כי היו לה יציאות מפתיעות, מצחיקות.
פעם היא אמרה לו שהיא אוהבת להסתכל על הרגליים שלו בשיעורים. ובפעם אחרת אמרה שהיא רוצה להתחתן אתו, כי הוא יהיה פיזיקאי ובא לה לגור במכון וייצמן. מאז זאת הייתה בדיחה קבועה שלהם, וכל פעם שהוא קיבל ציון לא משהו במבחן הוא שאל אם היא עדיין רוצה להתחתן אתו. ככל שהוא הכיר אותה יותר הייתה לו הרגשה שהיא אחרת, שאין לה את כל המניפולציות האלו של בנות שבלבלו אותו.
אבל מאז הקטע שהיה בחופש הגדול נהייתה ביניהם מין כבדות כזאת שהרתיעה אותו, ועכשיו זה היה קורה רק פעם בכמה שבועות- שאחד מהם היה מעז לגשת לשני, לפתוח את הפה, לגמור את המשפט, להתחיל אחד חדש. שניהם היו כל כך ביישנים שהשיחות שלהם גוועו בקלות בלתי נסבלת.
הוא חזר, בפעם המיליון, אל השבת ההיא בחופש הגדול, שהתחילה כמו סתם שבת רגילה. הוא נשאר במיטה עם העיתונים עד שהריח את הלחם המטוגן, ואחרי ארוחת הבוקר הוא ואבא שלו המשיכו את הפאזל חמשת אלפים חלקים על השולחן הגדול במרפסת, ופתאום תמי אחותו קראה לו לטלפון. הוא די התעצבן כי היה שקוע בפאזל, ובכלל לא היה מוכן לזה שזו תהיה היא, במיוחד שאף פעם היא לא התקשרה אליו לפני זה.
"הי גידי, זאת מיכל"
"כן, זיהיתי". הוא פחד שהקול שלו ירעד, אז הפך את הקול שלו לאדיש יותר ממה שהתכוון.
"התגעגעתי אליך, במיוחד לרגליים. כבר המון זמן לא ראיתי אותן".
"באמת?" הוא לא הקל עליה, אבל היא הייתה חזקה באותו יום, זה היה קורה לה לפעמים, הוא אף פעם לא הבין את החוקיות המוזרה של מצבי הרוח של בנות, ואמרה-
"חוץ מזה הסתפרתי. קצר. רוצה לראות?"
"כן"
"אז אני באה אליך".
הם עדיין עבדו על הפאזל כשהיא הגיעה, כך שיכלו לראות אותה מהמרפסת- עם חולצה בצבע תכלת ושרוואל לבן, והתספורת הקצרה שדווקא התאימה לה, וההליכה הקצת גמלונית שאהב, כי גרמה לה להיראות כמו ילדה קטנה.
הם נפגשו בשבוע ההוא כמעט כל יום, הוא היה בטוח שמשהו הולך לקרות.
'איזה דפוק אתה' חשב לעצמו עכשיו, 'איך לא ניצלת אז את ההזדמנות'.

[b] [/b] *
מיד כשהתעוררה, עוד לפני שפקחה את עיניה , שלחה את ידה אל הכרית שלידה, הכרית של יואב שהייתה כבר קרה, ומיששה אותה עד שידה פגשה בפתק הקטן שהיה מונח עליה. היא החזירה את היד אל מתחת לשמיכה ושכבה קצת בעינים עצומות, הפתק הקטן בידה, ובלי שהתכוונה התגנב אל שפתיה חיוך קטן.
כבר מזמן לא השאיר לה פתק. בשנה הראשונה שהיו יחד, השאיר לה אחד בכל בוקר. היא עבדה אז בעיתון והייתה מתחילה את היום שלה הרבה אחריו. השנה, מאז שהתחילה ללמוד, הייתה קמה יחד אתו, והמנהג של הפתקים נפסק.
אבל היום היה היום החופשי שלה, ועכשיו פקחה לאט לאט את עיניה ובאור העמום שהסתנן דרך התריסים קראה את הפתק- "פוצקונית, שיהיה לך יום מעולה, אוהב אותך ומנשק אותך בכל מקום".
היא חייכה שוב, וקראה אותו שוב, ושוב, מתענגת על המילים הפשוטות, הלא מתחכמות, שהזכירו לה אותו, ובעיקר התענגה על כך שהיא מתענגת, על כך שהפשטות הזו מספקת אותה באופן עמוק כל כך, מלא כל כך, מי היה מאמין.
היא קמה מהמיטה, כשאותה נינוחות של היום החופשי והפתק עדיין שורה עליה, וכשעמדה מול הראי במקלחת והסתכלה על עצמה, נזכרה פתאום בתרגיל שנתנה להם המורה להילינג, וחייכה אל דמותה שבראי. בהתחלה זה היה קצת מאולץ, תקוע, אבל רגע אחר כך הפה שלה התרחב לחיוך אמיתי, חם.
היא יצאה לקטוף לעצמה עלים לתה, ונשארה לעמוד קצת בשמש, מתענגת על החמימות החורפית שלה. אחרי ששתתה את התה פרשה את מזרון היוגה הדק בסלון והתחילה בברכת השמש. גופה הגיב לתנוחות המוכרות ושלווה התפשטה בה. בגלל שהיה לה זמן עשתה תרגול מלא, את כל שתים עשרה הפעמים של ברכת השמש ואחר כך את כל התנוחות ותרגילי הנשימה, מקפידה על הרפייה קצרה אחרי כל שלוש תנוחות. רק אז, אחרי שסיימה את התרגול, הכינה לעצמה קפה ויצאה לשתות אותו במרפסת. לא היו לה תוכניות לאותו בוקר, והיא תהתה מה תעשה ואז נזכרה שרצתה ללכת לספריה. נעמה, החברה החדשה שלה מהלימודים, סיפרה לה על הספריה בקיבוץ הסמוך. ספריה ענקית, מפתיעה בכמות הספרים שבה. הן דיברו קצת על ספרים ופתאום התחשק לה לקרוא. למרות שכל חייה הייתה מוקפת במילים, בשנים האחרונות התרחקה מהן, ניסתה לחיות את חייה ממקום אחר. כשהיה לה זמן פנוי השתדלה פשוט להיות עם יואבי, לבשל, לשמוע מוסיקה, והספרים האחרונים שקראה שעממו אותה בדכאוניות שלהם. היה לה טוב, והספרים התקשרו אצלה לזמנים אחרים, רעים, בהם שימשו לה כמפלט מהבדידות ומהעצב.
פעם אהבה מאוד לקרוא, והספריה הייתה המקום האהוב עליה- השפע הזה של ספרים הימם אותה תמיד. כשהייתה ילדה העבירה שעות בספריה, קוראת כמה שיכלה, ורק לקראת שעת הסגירה בחרה בשני ספרים שרצתה לקחת הביתה.
כל התקופות בחייה היו צבועות בצבעי הספר שקראה באותה תקופה. היא כמעט שכחה את התחושה. לחיות את החיים- בית ספר, חברות, צופים, ההורים שלה, האחים, כל המציאות הרגילה, כשכל הזמן ברקע, כמו סוד שהיה טמון בתוכה, היו לה עוד חיים, אלה של הספר שקראה באותו זמן. הכל היה נסבל יותר, זוהר יותר ואפשרי, כשהיה לה ספר טוב.
רק כשגמרה להירשם כמנויה ועמדה מול המדפים המלאים ספרים הבינה עד כמה התגעגעה. היא עברה על כל המדפים, מסוחררת מרוב ספרים, שולפת אותם בזה אחר זה ומתקשה להבין איך תוכל לבחור רק בשניים. כשהפכה את הספר הראשון שמצא חן בעיניה כדי לקרוא את מה שהיה כתוב מאחור, נזכרה כרגיל בגידי. איך אמר לה שבגללה הוא לא קורא אף פעם את המאחורה של הספרים, כי היא אמרה לו שאסור לעשות את זה, שזה מקלקל הכל. מצחיק, למרות שזה היה כל כך מזמן היא זכרה בדיוק את מה שהרגישה כשאמר לה את זה, תערובת של שימחה ואשמה. שימחה על כך שהוא זוכר משהו שאמרה לו, מה שהוכיח שהוא חושב עליה, שהיא אולי חשובה לו, היא זכרה כמה זה לא היה מובן מאליו באותה תקופה, ואשמה, כי היא בכלל לא זכרה שאמרה את זה, וידעה היטב שהיא דווקא כן קוראת את המאחורה של הספרים, ושזה בטח היה אחד מהדברים שאמרה כדי להישמע מעניינת, או חמודה, או שפשוט לא היה לה משהו אחר להגיד.
בסוף בחרה בספר חדש של ג'ון אירווינג, שהזכרונות מהתיכון עשו לה חשק לקרוא. אירווינג ליווה את השנים האלו שלה- מלון ניו המפשייר בי', העולם על פי גארפ בי"א. הספר השני שבחרה היה החדש של א"ב יהושע, שאת "המאהב" שלו קראה בנשימה עצורה, בלי הפסקה, בתחילת י"א. היא זכרה ערב אחד שבו קראה בהליכה בדרך חזרה מהצופים, עד שנתקעה בעמוד חשמל. גם עכשיו יכלה לחוש את מחנק הכמיהה אל גידי שעורר בה אז סיפור האהבה של דפי עם הנער הערבי, את התשוקה שלהם מעורבבת בשלה ובמזג האוויר האביבי שרבי שהיה באותו זמן שקראה את הספר, את החופש והתקווה שהנצו בתוכה.
בערב, כששכבה על הספה בסלון עם הספר של אירווינג, מחזיקה אותו סגור בידיה, מתענגת על ההתרגשות, כמו עומדת לפגוש מישהו אחרי שלא פגשה אותו הרבה זמן, הסתכלה על יואב שישב לידה וקרא בספר החדש שלו, איזה ספר על יוגה שקיבל מחבר. היא שלחה את ידה ללטף את האצבעות שלו, וזכרה את החיזיון שהיה לה על האצבעות האלו- איך ידעה, עוד לפני שהיו ביחד, שהאצבעות האלו ילטפו את גופה.

[b] [/b] *

מיכל עלתה מתנשפת בעליה התלולה לבית הספר. ישר ממולה, מימין לשער הירוק של בית הספר, היה הבניין הגדול של שבט הצופים, העטור כרזות מבד יוטה עליהן נכתבו סיסמאות בגואש. זה היה הבית השני שלה בשנים האחרונות, המקום שבו אפשר היה לפגוש בנים, להתחכך בהם בטעות בדרך למפקד, להסתכל עליהם בזווית העין כשהם משחקים כדורסל בימי שישי אחר הצהרים.
גידי. התגובה של הגוף שלה למחשבה עליו הייתה מיידית- מחנק ודפיקות לב שאיימו לפוצץ אותה מבפנים. גידי היה שחקן כדורסל מעולה, כמובן. בכלל, ספורטאי כזה- קופץ לגובה, לרוחק, אצן. הרגליים הרזות והשריריות שלו, יחד עם העורף השזוף והחלק, היו הדבר העיקרי שעזר לה לעבור את השיעורים המשעממים. הוא ישב לפניה בכתה והיא הייתה מסתכלת עליו שעות, עד שהאיברים האלו קיבלו משמעות משל עצמם, איבדו את מובנם הרגיל והפכו לישויות מיתיות כמעט. כל כך הייתה יוצאת מהמציאות בקטעים האלו שלפעמים הייתה צריכה לעצור את עצמה מלקום ולנשק אותו, שם, בדיוק על הנקודה הזו בה השיער מתחיל לצמוח. היא לא עשתה את זה, כמובן, למרות ששעשעה את עצמה לעיתים קרובות במה היה קורה אם כן.
מה שכן עשתה, באקט התאבדותי יוצא דופן, היה לספר לו על זה. הוא היה משועשע, נראה אפילו קצת מוחמא, אבל אולי רק היה נדמה לה, אולי בעצם היא מוזרה מדי, כמו תמיד, מבהילה אנשים, בעיקר בנים.
היא התקרבה לבנין של כתות י"א וזירזה את צעדיה, כי השעה הייתה כבר שמונה וחמישה והיא שנאה לאחר. להגיע כשכולם כבר יושבים, לספוג את המבטים הנוקבים של שלושים ושישה זוגות עיניים, בוחנות כל ניואנס, מקשיבות לכל מילה, נהנות מהאטרקציה של מורה משפיל תלמיד. והיום זו הייתה עדה, המורה לתנ"ך, שאף פעם לא הייתה מוותרת, והייתה בעלת לשון חדה במיוחד.
ממש לפני דלת הכתה ההתרגשות והמבוכה החניקו אותה, והיא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת. עדה הייתה כבר עם ספר התנ"ך פתוח על השולחן, באמצע הסבר משולהב בלחיים סמוקות (תמיד תהתה איך היא יכולה להתרגש כל כך מפרק בתנ"ך), והיא הסתובבה אליה בפנים מזרות אימה.
"כן?", היא שאלה, כאילו היא בחיים לא ראתה אותה קודם, כאילו לא הייתה אחת התלמידות הטובות בכתה, כאילו האיחור מחק לה את כל האשראי.
"אני מצטערת, השעון המעורר שלנו התקלקל", היא אמרה בקול מגומגם, והקלסר עם כל הדפים התלושים נפל על הרצפה. היא התכופפה והתחילה להרים אותם, מרגישה מגושמת יותר מאי פעם.
"נו, מיכל, מיכל, עיכבת אותנו מספיק. שבי".
הקול של עדה היה צונן ועיניה חזרו כבר אל ספר התנ"ך, בעודה מחפשת באצבעה את הפסוק שקראה. היא הלכה עם התיק השמוט והקלסר וערמת הדפים המבולגנת אל המקום שלה, ליד עומרי, מאחורי גידי ורועי.
עדה המשיכה להרצות בקול החותך שלה, וגידי הסתובב והסתכל עליה מבודח בזמן שסידרה בפנים לוהטות את הקלסר, ואז אמר בשקט-
"את עושה את זה בכוונה, אה?",
"בכוונה?", היא שאלה, תוהה, כרגיל, למה הוא מתכוון, מקווה נואשות שזה משהו טוב,
"אל תעשי את עצמך, אני קולט את ההצגות שלך", הוא אמר, והסתובב בחזרה.
"או קיי, אפשר למות", היא חשבה בזמן שהפעילה את כל כוחותיה כדי לעצור את הבכי. רק לא לבכות, אסור שתבכה עכשיו, על כל השאר היא כבר תחשוב אחר כך.
בהפסקה הקטנה שבין השיעור הראשון לשני היא הלכה לשירותים כדי שלא תצטרך לדבר עם אף אחד, כל דבר יכול היה לגרום לה לבכי במצב הזה.
מיד כשצלצל הפעמון להפסקה הגדולה היא יצאה במהירות מהכיתה וירדה למטה, למקום המפגש שלה עם נילי ודליה, שלמדו כל אחת בכתה אחרת. נילי כבר הייתה שם, שוכבת ומתחממת בשמש החורפית.
"איזה כיף, היה לי שיעור חופשי, ועוד בהיסטוריה. מה קרה? את נראית רע".
העיניים של מיכל התמלאו מיד בדמעות. אין כמו הבעת אמפתיה, ולו הקטנה ביותר, כדי לסכל את כל מאמציה. היא סימנה לנילי שהיא לא יכולה לדבר עכשיו ובפעם המיליון כעסה על דליה שהיא תמיד חייבת לאחר, והיו להן רק עשרים דקות. פתאום ראתה אותה, עומדת ליד המדרגות ומפטפטת עם אורי מיא' חמש. הכעס נתן לה כוח והעביר לה את הבכי והיא הלכה לשם בצעדים גדולים, תפסה את דליה בשרוול ואמרה לאורי -
"תסלח לה, יש לה התחייבויות קודמות קצת יותר חשובות".
דליה נגררה אחריה המומה, נילי הצטרפה והן חצו את מגרשי הספורט הענקיים לכיוון הפרדסים, איפה שהייתה המכולת הסודית שגילו בשנה שעברה ומאז היו הולכות אליה כל הפסקה גדולה, לקנות שוקו ולחמנייה, נמלטות מגלי התלמידים שהלכו לקיוסק של יואל.
"מה יש לך, תגידי? את לא נורמלית", דליה אמרה, אבל בחצי צחוק, כי מאז שהתחילו להיות חברות, בסוף כתה ח', התבססו היחסים שלהן על חלוקת תפקידים ברורה- מיכל היא קריזיונרית, ולכן מותר לה להתנהג ככה אל דליה, הסבלנית וטובת המזג.
"זהו, זה נגמר. גידי שונא אותי. אני צריכה להתחיל להתגבר עליו. אין ברירה".
"בסדר, בסדר, שמענו", נילי אמרה.
הן באמת שמעו. אחת לכמה שבועות הייתה מגיעה הצהרה כזו, מלווה לעיתים קרובות בסערת רגשות גדולה, אבל בינתיים זה לא ממש עבד. הן קנו שוקו ולחמנייה, נכנסו לפרדס והתיישבו מתחת לעץ שלהן. מיכל סיפרה מה שקרה בשיעור, אבל הן לא התרגשו.
"את לא מבינה שאם הוא לא היה שם עלייך הוא בכלל לא היה מדבר אתך? זה כמו הבנים בכתה ב' שמושכים בצמות", אמרה דליה, שהייתה תמיד חיובית ואופטימית, ולכן כל מה שאמרה לא הזיז למיכל. נילי, שבדרך כלל הייתה המפוכחת מביניהן, אמרה- "אולי את באמת צריכה לשכוח ממנו", שזה היה מה שהיא חשבה ממילא, ומיד היא הרגישה הקלה גדולה. זהו. היא פשוט תרד מזה. זה לא כזה עניין גדול- כולה איזה בן עם רגליים יפות וצחוק אידיוטי. היא אמרה את זה והן צחקו, ואת שאר ההפסקה הן העבירו בלרדת עליו. דליה ונילי למדו אתו בהקבצה במתמטיקה והן התחילו לספר איך הוא תמיד צוחק מהבדיחות של רועי, ואיך הוא נבוך כשברגר, המורה הזקן למתמטיקה, פונה אליו ושואל שאלה, ואיך לפעמים כשהוא צוחק בהתלהבות יוצאות לו בועות קטנות של רוק לבן מהפה. מיכל צחקה, ונהנתה הנאה מוזרה בעוצמתה מלרדת עליו, אבל היא לא רימתה את עצמה באמת. למטה למטה, מתחת לכל הצחוקים והכוח המזויף שהיה לה עכשיו, היא רק הרגישה אהבה עוד יותר גדולה אליו, וכל הסיפורים האלו רק עוררו בה חמלה עצומה ורצון לחבק אותו ולנשק אותו בכל מקום אפשרי.
בלילה ההוא היא שוב חלמה את אחד מהחלומות המוזרים עליו. הם היו במין קראוון כזה, בטיול בארץ אחרת, צרפת אולי. בחלום הם היו זוג, והייתה שם ידיעה ברורה שהכל כבר קרה ביניהם, דברים שבמציאות היו רק ניחוש מהוסס. החלום היה ארוך ומבולבל, עם המון פרטים שבבוקר לא זכרה. מה שנשאר מהחלום היה רגע אחד צלול, שבו הם עמדו אחד מול השניה, הסתכלו זה על זו בעיניים, והייתה בה שמחה שלווה, שקטה, בטוחה כל כך, כזו שאף פעם לא חוותה.
היא התעוררה מהחלום בארבע לפנות בוקר ומרוב התרגשות לא הצליחה להירדם. פתאום הרגישה כל כך קרובה אליו, כאילו שהחלום הזה הוא מציאות, כאילו שהכל כבר קרה, ולא רק כמעט. ומרוב התרגשות הרשתה לעצמה לפתוח את העטיפות המרשרשות, הבלויות קצת, של הזיכרונות מהחופש, מאותם ימים ספורים שבהם כמעט היו ביחד. איך התקשרה אליו, מתוך מצב רוח דומה מאוד לזה של עכשיו, כמיהה מטורפת וחוסר סבלנות שהעבירו אותה על דעתה מספיק כדי שתעז להתקשר, ולהזמין את עצמה אליו. ואיך היא הגיעה, מתקשה להאמין שלא רואים מבחוץ את הלב שלה הולם, והכירה את אבא שלו ואת האחיות שלו, ואת אמא שלו עם הקול הצרוד שראתה אז בפעם הראשונה. ואחר כך הלכו לטיול ארוך ברחובות הריקים של שבת, ודיברו המון, על ספרים, הסתבר ששניהם אוהבים מאוד את התפסן וזה ריגש אותה נורא, ועל עוד המון דברים אחרים, היא כבר לא זכרה בדיוק. ולפני שנפרדו, דיברו על סרטים מצויירים של וולט דיסני, והוא אמר לה שלמחרת יש הקרנה של פיטר פן בהצגה יומית בקולנוע פאר, והם קבעו שילכו ביחד.
אבל הזיכרונות, כמו תמיד, התחלפו במהרה בכמיהה הבוערת, המייאשת, חסרת הסבלנות. היא רצתה את זה כבר, עכשיו, הרגישה בשלה כל כך, עוד רגע כבר רקובה, והפער בין מה שהיה בחלום לבין המציאות הפך שוב כואב בממדיו.
*****

גידי הניח את הספלים עם הקפה ואת צלחת הרוגלך על המגש והלך בזהירות לחדר שלו. הוא הניח את המגש על השולחן הקטן בצד והתיישב על השטיח לידו.
שרון, שהייתה שרועה על המיטה שלו, חנוקה מצחוק, התרוממה ואמרה-
"גידי, שמעת ת'קטע שהיה ליוני עם מיכל בטיול ליפו? איך היא הלכה להציץ לאיש ההוא שהשתין?"
"נראה לך שיש מישהו שלא שמע על זה? ככה את מכירה את יוני?"
הוא ניסה לחייך כדי להסתיר את המבוכה שלו, והרגיש איך הפנים שלו נהיו אדומים למרות שכל כך התאמץ.
יוני חייך ולקח את הקפה שלו, טבל בו רוגלך אחת ואמר-
"מיכל הזאת, אני עוד לא הבנתי מה הקטע שלה בדיוק. אם היא באמת דפוקה או שהיא רק עושה את עצמה".
גידי, שהחליט שזה בדיוק הרגע המתאים לשים איזה תקליט, התעמק קצת בתקליטים עד שהבין פתאום שהוא בכלל לא מצליח לקרוא את השמות שכתובים על העטיפות, אז הוא הוציא משהו בלי לראות מה, ונשם עמוק לפני שהניח את המחט, כי היד שלו קצת רעדה.
בדיוק כשנשמעו הצלילים הראשונים של החליל ב-"הנה הנה" של מתי כספי הוא שמע את שרון אומרת-
"עזוב, מגידי לא תוציא מילה רעה על מיכל. הוא מת עליה".
הוא שלח בה את המבט של "הגזמת, תשתקי!", כי לכל החבר'ה היה ברור שליוני לא אומרים דברים כאלה, אבל זה כבר היה מאוחר-
"וואלה, גידי? מיכל? תשמע, אתה לא מפסיק להפתיע. קודם מעיין, עכשיו מיכל. מה הקטע שלך עם בנות מוזרות?"
"עזוב, עזוב אותך, מה אתה מתעסק בשטויות" גידי מילמל ולקח שלוק גדול מדי מהקפה.
"וואו, איזה רוגלך מעולה. איך אני מתה על רוגלך"
הוא ידע ששרון מנסה להסיט את השיחה למקום אחר, אבל ידע גם שיוני בחיים לא יתפתה.
"למה שטויות? גידי, למה אתה אומר שטויות? אהבה! יש משהו יותר יפה מזה?"
הקול של יוני כמעט רעד מרוב סיפוק, מרוב שהיה מבסוט מעצמו ומהנושא החם.
"איזה אהבה, תגיד לי, יא דפוק. די, די"
"למה? עכשיו כשאני חושב על זה, באמת יש ביניכם איזה משהו, לא? מתי זה התחיל? כשהיא ישבה מאחוריך?"
"איזה התחיל, מה התחיל? אני בקושי מדבר איתה"
בעצם כבר שבועיים, מאז הקטע ההוא בשיעור תנ"ך, שהוא לא דיבר אתה בכלל, אבל את זה הוא לא אמר. רוב הזמן היא התחמקה מהמבט שלו למרות שידע שהיא מסתכלת עליו כשהוא לא רואה, אפילו כשהייתה מאחוריו.
"רגע, לא הייתם עכשיו תורנים ביחד?"
הוא הסתכל על יוני בלי לענות. הוא ידע שכל תשובה תגרור אותו בדיוק למקום שיוני רצה לגרור אותו אליו, אבל שרון, שכנראה היה לה קשה להחליט מה היא מעדיפה- להישאר נאמנה אליו או להביך אותו, ענתה במקומו-
"כן, שבוע שעבר"
"איך זה? השם שלה בכלל לא אחרי שלך!"
"מאיפה לי לדעת איך? בכל מקרה, בכלל לא יצא לנו לעבוד ביחד, לא התעוררתי. נראה לי שהיא חטפה עלי עצבים".
הוא ניסה להישמע משועשע, אבל רתח על עצמו מבפנים שלא הצליח להתאפק וענה בכל זאת. מהחיוך של יוני היה ברור שבכלל לא חשוב מה גידי יגיד, שזה בכלל לא העניין, שהוא קולט בחושים החדים שלו את כל מה שהוא לא אומר.
"אל תדאג. אתה יכול להיות בטוח שהיא כבר סלחה לך", שרון חייכה והיה נדמה לו שהוא שומע בקול שלה איזה לעג מוזר. הן היו קצת חברות, היא ומיכל, אבל הוא ידע גם ששרון מאוהבת בו.
דווקא כשאיכשהו שיבצו אותם להיות תורנים ביחד, כשסוף סוף הייתה להם הזדמנות להיות רק שניהם, רחוק מהמבטים של כולם, מהעיניים הבוחנות של רועי ויוני ואוהד, ושל הידידות שלו שלא פספסו כלום, דווקא אז הוא חייב להשתפן. כמה הוא בנה על זה שזה יקרה, שיהיה להם קצת זמן לבד ואולי סוף סוף הוא יעז לדבר אתה, להגיד משהו נחמד, אולי אפילו להזמין אותה אליו.
אבל פעמיים הוא התעורר מאוחר והגיע לתחילת השיעור הראשון, והיא הייתה צריכה לטאטא ולהוריד כסאות לבד. המבט שהיא תקעה בו היה כזה כועס שהוא לא העז להגיד לה כלום, ואחרי בית ספר, כשהרימו ביחד כסאות, עשו את זה בשתיקה.
נראה לו שאם לפני זה היה איזה סיכוי להתקרב אליה, עכשיו זה כבר באמת אבוד.
הוא ניסה להתרכז בשיחה של שרון ויוני, אבל "לא דיברנו עוד על אהבה" התנגן בדיוק ברקע והוא נזכר בפנים שלה כשישבה בחדר שלו, בערב ההוא כשהיא באה אליו בחופש הגדול.
זה היה אחרי שהם הלכו לסרט, שלושה ימים הוא לא ראה אותה, ופתאום קלט שהוא מתגעגע, שלא בא לו לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתה. הוא שיגע את עצמו יום שלם במחשבות עליה, ובערב התקשר ושאל אם בא לה לבוא אליו. הוא לא ידע איך זה קרה, רק שפתאום הרים את השפופרת וחייג את המספר שלה, למרות שכולם היו בבית, אבל הוא רצה שהיא תבוא ולא היה אכפת לו- מהבדיחות המפגרות של האחיות שלו, מהשאלות של אמא שלו ומההערות של אבא שלו.
היא הגיעה, עם שיער רטוב מהמקלחת, נבוכה נורא, ההורים שלו היו במטבח והוא הגניב אותה לחדר שלו. הם ישבו אחד מול השני, על המיטה שלו, הוא בקצה אחד והיא בקצה השני, ושתקו. פתאום, אחרי שכל היום פינטז על כל הדברים שיגיד לה, לא הצליח לחשוב על שום דבר להגיד. הכל נראה לו אידיוטי, או מביך מדי, חושפני. הוא קם לשים תקליט, בתקווה שהמוזיקה תפוגג את השקט והמבוכה, בחר את מתי כספי כי ידע שהיא אוהבת אותו, והיא באמת אמרה, "אוי, איזה יופי", והם ישבו והקשיבו ופתאום, כשהתחיל השיר "לא דיברנו עוד על אהבה", הוא התמלא בתקווה. לרגע היה נראה לו שהיא יודעת בדיוק מה הוא מרגיש, ושהיא מרגישה בדיוק כמוהו, וזה היה מפחיד כי הוא כמעט התקרב ונישק אותה, כאילו הם כבר נגעו אחד בשניה לפני זה וזו בכלל לא בעיה.
אבל הוא ישב בקצה השני של המיטה, ולמרות שהרגיש נורא קרוב לא יכל לעשות כלום בלי לזוז, והוא ידע שאם יזיז אפילו את האצבע שלו הכל ישתנה, והוא לא עשה כלום, והרגע חלף.
עכשיו הוא שמח שהיה רחוק באותו רגע, שלא עשה מעצמו צחוק, אבל הפנים שלה, כשישבה שם באור העמום של המנורת לילה, והסתכלה עליו, רצינית אבל כמעט מחוייכת, כמעט מנושקת, הם נתקעו לו בראש וכמה שניסה לא הצליח להזיז אותם משם. הם היו ממש לא קשורים כאן, לצחוקים של יוני ושרון, לדיבורים שלהם שאליהם ניסה בכוח להקשיב, אבל הלב שלו דפק עוד פעם כל כך חזק שהוא בקושי יכל לנשום.

****

בהפסקה הגדולה מיכל יצאה מהר מהכיתה, כדי שתספיק לתפוס את שי לפני שהוא הולך למגרש כדורסל. שי היה אחראי משמרת בגלידריה, והיא החליטה שהיא חייבת להרוויח קצת כסף. אם היו בה מחשבות מעורפלות על זה שגם גידי עובד בזה, הן לא לבשו צורה ממשית. היא צעדה במסדרון, נחושה ונמרצת, עד לדלת הכיתה של שי, והגיעה לשם בדיוק כשעמד לצאת.
"מה העניינים, מיכל?", שי חייך אליה, והיא חייכה בחזרה, מתמלאת באומץ ובשמחה. שי היה נחמד, ידידותי, בניגוד לרוב הבנים השווים בשכבה, והיא הרגישה אתו בנוח.
"טוב", היא אמרה, ומיד, כדי שלא תתחרט, הוסיפה-
"תגיד, צריך עוד מישהו בגלידריה? אני ממש צריכה עבודה".
"כן, בטח, דווקא ממש חסר לנו מישהו. מתאים לך להתחיל ביום חמישי?"
"יום חמישי? כן, נראה לי שאין לי כלום ביום חמישי. באיזה שעה מתחילה המשמרת?" "בשלוש וחצי. גידי יעבוד אתך, הוא כבר יסביר לך הכל".
"טוב, יופי, תודה", היא אמרה, ולא הוסיפה יותר כלום כי כל החלק האמצעי של הגוף שלה מהבטן עד לגרון הפך לרצף כואב של תקווה ופחד.
"מיכל, את כזאת מטומטמת", היא אמרה לעצמה, כי שנאה את עצמה על התקווה הזו שהרימה שוב ראש, כמו גור כלבים מלא אמון. היא השתהתה בכוונה בשירותים כדי להתחמק מדליה ומנילי, כי לא רצתה לספר להן כלום וידעה שלא תצליח להתאפק, ואת שאר ההפסקה העבירה בישיבה, אקראית כביכול, על השולחן שלו, אוכלת קלמנטינה ומתמסרת לזכר מגע אצבעותיו שהיו שם לא מזמן, על השולחן. כשכולם חזרו לכתה אחרי הצלצול היא חזרה מהר למקום שלה, מקדימה ליד החלון, המקום החדש שעברה אליו כשהחליטה להיגמל ממנו. היא רצתה לבכות, לצרוח מרוב שרצתה שמישהו כבר ייגע בה, יאהב אותה, יביט בה ויקשיב לה באמת, אבל את כל זה תיעלה במיומנות לכתיבה שקדנית במחברת הציונות. "הגורמים לעליה הראשונה- א. האנטישמיות ב. התעוררות הציונות ג...".

*****
"גידי, חכה שנייה",
הוא עצר וחיכה עד ששי יגיע אליו, בחצי ריצה, סמוק כולו משיעור ספורט.
"אני בא אליך, טוב? גמרנו מאוחר, יש לי משמרת בארבע ואני מת מרעב"
"מה, אתה עובד היום? חשבתי שאתה לא עובד בימי רביעי"
"אני לא, אבל רועי ביקש שאני אחליף אותו. בכלל, הוא מת לעזוב. אבא שלו סידר לו עבודה אצלו וגם ככה יש לו יותר מדי כסף".
הם הגיעו למעבר חצייה שלפני הבית שלו, ובזמן שחיכו ראה את הגב של מיכל מתרחק בירידה.
עוד יום שעבר בלי שהסתכל לה בעיניים אפילו פעם אחת. הוא קיווה ששי לא ראה, לא היה לו כוח להתחיל שיחה, אבל כנראה שהוא כן קלט, כי אחרי שתיקה קצרה שאל אותו-
"נו גידי, מה יהיה?"
הוא עטה את המבט האטום שלו-
"מה יהיה?"
אבל שי לא קנה את המבט האטום, הוא ראה מעבר לו וזה מה שהוא אהב בו, למרות שלפעמים זה היה מעיק.
"יאללה, תפסיק לשחק אותה. אתה לא מתבייש? מה קורה עם מיכל?"
"מה קורה איתה באמת?"
"זה בדיוק הקטע. נראה שלא קורה כלום. אני לא מבין אותך. מה העניין? היא רוצה, אתה רוצה, אז יאללה".
הם הגיעו לבית שלו, והוא זרק את התיק בכניסה והלך ישר למטבח, הוציא מהמקרר קולה קרה, ומזג לו ולשי שתי כוסות מלאות. הוא שתה את הכוס שלו בעמידה ליד השיש ואחר כך הוציא את השניצלים והסלט שאמא שלו השאירה במקרר.
כל הזמן הזה שי המשיך להסתכל עליו והוא ידע שהוא עדיין מחכה לתשובה. בסוף הוא אמר-
"עזוב, עזוב אותך משטויות. בא לך שניצל?"
"עזוב אותי משניצלים עכשיו ותענה"
גידי הכניס את השניצלים למיקרו והוציא להם צלחות וסכו"ם. הוא התאמץ לחשוב על נושא אחר לדבר עליו, אבל העיניים של שי לא הרפו ממנו ובסוף הוא אמר-
"טוב. נגיד שאני באמת רוצה, כי תאמין לי שאם הייתי יודע מה אני רוצה זה כבר היה טוב, אבל נגיד. מאיפה לי לדעת שהיא רוצה? כי אני לא מתכוון להשפיל את עצמי סתם. אתה בטח...".
הוא השתתק, כי קלט שכמעט חצה גבול שאסור היה לו לחצות, כמעט הזכיר את הילה.
הוא לא היה מוכן להסתכן בזה שמיכל תגיד לו משהו כזה- אני אוהבת אותך, אתה נורא מתוק, אני פשוט לא נמשכת אליך.
"בכל מקרה, היא עובדת אתך מחר".
"מה?"
"מה ששמעת"
"מה..איך..." האוזניים של גידי בערו והוא לא ידע אם זה מכעס או משמחה. משום מה הוא הרגיש את שניהם, וגם זה עצבן אותו.
"היא שאלה אותי היום אם חסר מישהו בחנות, היא צריכה עבודה, ורועי בדיוק מת לעזוב אז זה יוצא בול בזמן".
שי הסתכל עליו בחיוך. הוא החזיר לו מבט אדיש אבל ידע שלמרות הכאב שממלא לו את הבטן כבר עכשיו, יותר מהכל הוא שמח שהיא באה לעבוד בגלידריה.

****
בסוף המשמרת, כשהכל היה נקי, שי הכין לשניהם מנה ענקית של גלידה והם אכלו אותה על הספסל מחוץ לחנות כדי לא ללכלך שום דבר. זה היה יום לפני ליל הסדר, והם היו צריכים לשפשף את כל המקררים, הכיורים והמיכלים של הגלידה, לקראת הביקור של המשגיח למחרת בבוקר. הם ליקקו את הגלידה שלהם בשקט, והיא שמה לב לזה שהיא מרגישה נוח לשתוק אתו. משהו בנוכחות שלו גרם לה להרגיש טוב, והיא לא יכלה שלא לתהות בפעם המיליון למה היא לא יכולה להתאהב בבנים כמוהו.
מאז שהתחיל חופש פסח היא עבדה כמעט כל יום. הרגליים כאבו לה מהעמידה והידיים מהמאמץ של הכנת עשרות גביעים של גלידה במשמרת, אבל היו לה שלוש מאות שקל בארנק, פי שתיים ממה שהרוויחה בדרך כלל, והיא הייתה מרוצה. היא תכננה נסיעה לאילת עם נילי ודליה בחופש, ושמחה שלא תצטרך להתקמצן כמו תמיד.
כבר חודשיים שעבדה בגלידריה, ולמרות שאף פעם לא היו לה כל כך הרבה הזדמנויות לפגוש את גידי, מעולם לא הרגישה כל כך רחוקה ממנו. לפחות פעמיים בשבוע היו נפגשים בחנות, לפעמים בהחלפת משמרות ולפעמים באותה משמרת. גם בבית הספר היו מדברים די הרבה, כל מיני דברים בקשר לעבודה, אבל היא הייתה קורקטית ככל יכולתה, שומרת על עצמה מפגיעות נוספות אחרי הפעם הראשונה ההיא, כשהגיעה לגלידריה להתלמדות. גידי היה לא נחמד, כאילו כעס עליה שנדחפה לעבוד אתם, והעיר איזו הערה מרושעת על כדורים גדולים מדי, ובסוף המשמרת, כשאוהד שעבד אתם הציע לה מנה של גלידה לסיום, הוא ירד עליה על הטעמים שבחרה.
היא התאמצה לעבוד טוב ומהר, וגם בסוף המשמרת, בנקיונות, לקחה את המשימות הקשות, בכל זאת נראה היה לה שגידי חושד בה בהתפנקות נשית. הוא אהב בנות-בנים, כאלו שהיו ספורטאיות טובות, חזקות במתמטיקה ומשחקות שח, כל מה שהיא לא. אבל היא לא פרשה, כאילו הצד המזוכיסטי שלה נהנה מהעינוי הזה- לקבל בהכנעה את המבטים הקרים וההערות, להעביר את המשמרת כשגוש של בכי תקוע לה בגרון.
"את באה לטיול של חוג סיור?" שי שאל פתאום, והיא אמרה שהיא לא יודעת. בעצם הצטרפה לחוג רק בגלל גידי, היא שנאה ללכת ברגל ולישון שינה טרופה ועקוצה בשק שינה, מלקה את עצמה על כך שלא נשארה ליד המדורה עם כולם אבל מתקשה לוותר על עוד שעת שינה. עכשיו המאמץ נראה מיותר.
"תבואי, יהיה גדול, יש מלא מים במפלים", שי אמר לפני שנפרדו, והיא אמרה שאולי.

****

ליל הסדר עבר, כרגיל, כסיוט מתמשך. היא העבירה את הערב בצפייה מהצד, כמו תמיד, סולדת מההורים שלה ומהאחים שלה ומכל הדודים, רואה את העמדת הפנים של כולם ומרגישה בודדה מתמיד. הבדידות החזירה כמובן את גידי למחשבות שלה, ושוב הרגישה שהיא לא יכולה יותר, שהיא רוצה אותו, שייגע בה, שיאהב אותה בטירוף, שיציל אותה מהשיממון ומהבדידות.
הנסיעה לאילת הצילה אותה מטביעה. היא כל כך חיכתה לזה, בפעם הראשונה באילת עם חברות, ועוד החברות הכי טובות, אלו ששמחה להיות אתן בכל מצב. היא חשבה שזה יהיה מדהים, חלומי, ובהתחלה זה באמת היה. אבא של נילי לקח אותן לתחנה המרכזית, הן נסעו באוטובוס של חצות, וכל הדרך דיברו וצחקו. עם הזריחה הגיעו לאילת, ומראה הים המתנוצץ וההרים גרם לה לשכוח מהכל ולהרגיש מאושרת.
אבל כבר ביום הראשון התחילו הצרימות. דליה ונילי התחילו לעצבן אותה. דליה, עם האיטיות שלה והחולמנות, עם הדאגנות המופרזת שלה. ונילי עם ההערות הציניות והפוגעות שלה, שבדרך כלל אהבה חוץ מכשהיו מופנות אליה. ואפילו שם, בתוך כל הים והמסעדות והצחוקים, היא התגעגעה אל גידי, וחשבה עליו, ועל איך זה היה יכול להיות אם הייתה שם אתו.
בערב האחרון הן הלכו לסרט, "יופיו של החטא" קראו לו, סרט יוגוסלבי מלא בסצנות ארוטיות שעוררו בה, חוץ ממבוכה גדולה, גם תשוקה וחוסר סבלנות. אחר כך, כשישבו בגלידרייה, היא הסתכלה על דליה שמילאה את הגביע שלה בצורה מוגזמת, אוכלת ומתלכלכת כמו ילדה קטנה, צוחקת עם נילי בפה מפוצץ גלידה, וסלדה מעצמה ומהן ומהכל. 'אנחנו כבר בנות שבע עשרה', חשבה, 'ילדותיות כמו בנות חמש'. באף אחת מהן עוד לא נגע גבר, והן חלקו את הכמיהה אבל גם את הפחד מההתבגרות, מהשינוי שיעברו כשיהיה לאחת מהן חבר. הילדותיות שלהן הייתה בשבילן תמיד מקור לגאווה. חלק מהחוקים של החברות שלהן היו הקפדה על מסורת של משחקים ילדותיים כמו לעקוב אחרי אנשים ברחוב וסלידה מכל אלו מהשכבה שניסו להתבגר בטרם עת, מהבנים שעישנו ומהבנות שהתאפרו והלכו עם נעלי עקב. אבל עכשיו זה נראה לה מאוס ומייאש. היא הרגישה רחוקה, ושוב בודדה, ושמחה שמחר הן כבר חוזרות הביתה.
בבוקר האחרון שלהן הן קמו מוקדם, ארזו את התיקים והשאירו להן תיק קטן עם בגד ים ומגבת, אחסנו את התיקים הגדולים במחסן של האכסניה והלכו לים. מיכל הרגישה מפויסת, אולי בגלל שזה היה היום האחרון, ויכלה שוב לצחוק עם דליה ונילי, וליהנות מהים ומהרוח הנעימה של אפריל. הן הלכו לקנות ארטיקים, מיכל בחרה כמו תמיד דובדבן, ודליה, שכרגיל לא קנתה לעצמה ואז ביקשה ביס, הורידה לה כמעט חצי ארטיק. הכעס הציף אותה שוב, אבל אז, פתאום, הגיעו מהרמקולים הגדולים של המסעדה צלילים של גיטרה. הם היו כל כך צלולים שמיכל הרגישה משותקת מרוב יופי, והלב שלה התמלא בהתרגשות עצומה של גילוי.
"מה זה?", היא שאלה את דליה, שהייתה המבינה במוזיקה, ודליה אמרה שאלו הפינק פלויד, "wish you were here". מיכל המשיכה להקשיב, מוצצת את הארטיק דובדבן שלה, יודעת בלבה משהו חדש שלא ידעה קודם, משהו שלא ידעה עדיין לקרוא לו בשם, רק הרגישה אותו נובט בתוכה, עדין ומהוסס.

****

יומיים אחרי שחזרו מאילת היה לה יום הולדת. זה היה יום שישי, יום אביבי, מקסים ומעצבן. תמיד הרגישה שזה שנולדה באביב היה עוד אחת מהבדיחות העצובות שהחיים שלה היו משופעים בהן. היא, שכבר ביום ההולדת השמיני שלה, אחרי שהמסיבה נגמרה וכולם הלכו הביתה, נכנסה לאמבטיה וסגרה את הדלת, ובכתה בכי גדול אל תוך המגבת, בגלל שראתה את סבתא שלה יושבת לבד בסלון והבינה פתאום שבכל יום הולדת היא מתקרבת להיות כמוה. ימי ההולדת שלה היו תמיד קטסטרופה נוראית, מאמץ עקר לשמוח שעייף אותה כמעט כמו העצבות. אבל גופה היה שזוף וחם מהנסיעה לאילת, והלאות המתוקה שנשארה עזרה לה להעביר את היום בלי ציפיות, במיטה עם ספר. בערב היא התלבשה, בגופיה לבנה שהבליטה את השיזוף, ובג'ינס הקרוע שהכי אהבה, ורכבה על האופניים לבית של דליה, לארוחת ערב שהחברות שלה ארגנו לה לכבוד יום ההולדת. ההורים של דליה נסעו לסוף שבוע, וכשהגיעה לבית אף אחת עדיין לא הגיעה. בהתחלה הרגישה הרגשה מוזרה כשראתה את דליה, מועקה והיסוס, מין זרות חדשה, כי עכשיו ידעה שאפילו דליה, שכל כך אהבה, יכולה להימאס עליה, והיא פחדה שמשהו התקלקל לתמיד. אבל אז דליה נתנה לה את המתנה שהכינה לה, קסטה שבה הקליטה את עצמה מנגנת בגיטרה פרלודים של באך, וברכה שגרמה לה לדמוע, והפחד התמוסס ונעלם. אחר כך נילי הגיעה, אוהבת בדרכה הקשוחה, וקצת יותר מאוחר הגיעו השאר. הן היו חברות פחות טובות, אבל את כולן אהבה, וריגש אותה שכולן באו בשבילה, כל אחת עם מתנה ועם משהו שהכינה לאכול. היו שם נתי, השמוצניקית שהסתתרה מאחורי בגדים גדולים ומלוכלכים, שער ארוך מדי ודעות קומוניסטיות, יעל השקטה, הביישנית, שהדריכה אתה בצופים בשנה שעברה, ונגה המוזרה, היחידה מביניהן שכבר היה לה חבר, ולמרות שאף פעם לא דיברו על זה כולן ידעו שהם כבר עשו הכל, והתייחסו אליה בכבוד אבל גם בקצת חשדנות. הן דיברו, וצחקו, ובירכו אותה כשנתנו לה את המתנות- תקליט של ה-Doors וספר של ג'ון אירווינג ועוד תקליט אחד של לורי אנדרסון. אחר כך אכלו, ושתו יין במרפסת, וכשישבה שם, שיכורה קצת, הרוח האביבית על פניה, הרגישה פתאום רגש מפתיע, אושר. כמו תמיד במצבים האלו עשתה את מבחן גידי- היא חשבה עליו, כדי לבדוק אם היא באמת שמחה, והמחשבה עליו לא ערערה אותה.
היא הרגישה אהובה, חזקה, וידעה שהיא לא צריכה אותו, לא באמת, ושיש לה כבר עכשיו כל כך הרבה.

****

בשבת בבוקר הלכה ברגל לבית של אורלי. כל ביקור אצלה היה מרגש בגלל האפשרות שתמצא אצלה את גידי, שהיה מגיע אליה הרבה עם רועי. אורלי גם ידעה תמיד כל מיני דברים על גידי, דברים שהוא אמר, או עשה, ובתקופות הארוכות שבהן מיכל יכלה רק לדמיין שיחות ביניהם, היו הסיפורים האלו של אורלי אוצר של ממש, ופרנסו שעות ארוכות של מחשבות והזיות.
הבוקר הזה היה שוב אביבי ומקסים, אבל הפעם מיכל לא הרגישה מאוימת. אורלי גרה בקצה השני של העיר, ומיכל נהנתה מההליכה ברגל, מהרוח ומהשמיים הצלולים, ובעיקר מההתרגשות העצומה שמילאה אותה, ההתרגשות של 'משהו גדול עומד לקרות'. למרות שכבר הרגישה את ההרגשה הזאת הרבה פעמים, ובינתיים שום דבר גדול עוד לא קרה לה, היא התמכרה לתחושה, נתנה לעצמה להנות. גם כשישבה עם אורלי בגינה הגדולה, עם מיץ ועוגיות, ההרגשה לא עזבה אותה, ובגלל זה היא לא הייתה ממש מופתעת כשאורלי סיפרה לה על הפגישה של חוג סיור, פגישת ההכנה לטיול של מחר, שמיכל לא הייתה בה כי הייתה באילת. בדרכה האופיינית אורלי שמרה את הפואנטה לסוף, אחרי תיאור ארוך ומפורט של הפגישה, מי בדיוק השתתף בה וכל מה שאלי המדריך אמר, כולל הבדיחות הטיפשיות ורשימת הציוד. רק אז זה הגיע- "את יודעת, גידי שאל עלייך",
"באמת?", מיכל אמרה בשלווה, ולקחה עוד עוגיה.
"כן. הוא שאל איפה את, אז אמרתי לו שאת באילת, ואז הוא שאל אם את באה לטיול".
"אז מה אמרת לו?" מיכל שאלה, מתקשה להחניק את הרצון לקפץ בדשא ולצרוח.
"אמרתי לו שאני לא יודעת".
"מה לא יודעת? את לא יודעת שאני באה?", לרגע נשכח ממנה הפאסון, והטון שלה הפך טיפ טיפה טעון ברגש, מה שמילא את אורלי בעליזות. היא נורא אהבה את המשחק הזה, שבו היא מצליחה לחשוף את הלהיטות של מיכל. להיות להוטה מדי היה אחד הדברים שנחשבו מביישים על פי החוקים של החבר'ה.
"סתם, סתם, ברור שאמרתי שאת באה, מה את מתרגשת". מיכל שנאה אותה ואהבה אותה בו זמנית, ולא יכלה לבטא אף אחד מהרגשות האלו שסערו בתוכה עכשיו, אז היא אכלה עוד כמה עוגיות, ופתאום קלטה- שאיכשהו היא לא ממש מופתעת. היא הייתה שמחה, ונרגשת, וגם מסויגת ומפוחדת מעוד אכזבה, אבל להכל הייתה תחושה מוזרה של דז'ה וו, כאילו כל זה קרה לה כבר פעם.
*****
בלילה לפני הטיול מיכל לא הצליחה להירדם. השיחה עם אורלי הייתה תקועה לה בראש, משאירה את עיניה פקוחות לרווחה בחושך והמחשבות שלה הסתחררו ונדדו, ואיכשהו התחילה להשתעשע בתוכנית נועזת ומופרכת לחלוטין. זה היה משהו שאהבה לעשות. היא הייתה לוקחת רעיון, דמיוני לחלוטין, ומתחילה לתכנן אותו מבחינה מעשית. 'נגיד שהייתי רוצה לעשות את זה, מה הצעדים שבהם הייתי צריכה לנקוט, על אילו מכשולים הייתי צריכה להתגבר?'. התוכנית, במקרה הזה, הייתה ללכת לישון אצל גידי. היא ידעה שההורים שלו נסעו לחו"ל עם שתי האחיות הקטנות שלו, ושהוא לבד בבית, אבל חוץ מהעובדה הזו, שהייתה הבסיס לתוכנית, לא היה בה אפילו שמץ הגיון. זה היה רעיון פרוע, משהו שלא היה נהוג גם בקרב ידידים טובים, שלא לדבר עליה ועל גידי שדיברו מילה וחצי פעם בחודש.
אבל היא תכננה, סתם, כמו במין משחק. היא תגיד להורים שלה שהיא הולכת לישון אצל אורלי, תיקח את התיק שלה שכבר ארוז, תלבש את הבגדים שהיו מוכנים למחר בבוקר על הכסא בחדר שלה, ותלך אליו. זה היה די פשוט, בעצם, ופתאום, בלי שחשבה על זה יותר, היא קמה מהמיטה. אחרי שהתלבשה ואמרה לאימא שלה שהיא הולכת לישון אצל אורלי, מתעלמת מאי ההבנה שבעיניה, לוקחת לעצמה את הזכויות של גיל הטיפש עשרה להיות לא מובנת שאמה הפסיכולוגית רק חיכתה כל הזמן שתיקח, התקשרה אל גידי מהטלפון שבחדר שלה. הוא היה מופתע לשמוע אותה, והיא, מונעת מתוך אותו כוח מוזר ושליו, קרה והחלטית כמו מרגלת מנוסה, אמרה-
"אמרתי לאימא שלי שאני הולכת לישון אצל אורלי, אבל אני לא הולכת לישון אצלה".
"מה?" הוא שאל, והיא חזרה בסבלנות על אותו משפט, יודעת שלא תוכל להגיד משהו אחר, שגם זה הרבה מעבר לגבולות הרגילים שלה. אחרי שלוש פעמים הוא הבין פתאום, ואמר, במין שילוב של פליאה וצייתנות מוזרה, חדשה-
"אה! או קיי! הבנתי אותך".
"אז להתראות", היא אמרה, וניתקה את הטלפון, לקחה את התיק ויצאה מהבית.
הדרך לבית שלו, שהלכה בה מיליון פעם, בדרך לבית ספר, ולצופים, הייתה שונה הפעם. היה כבר מאוחר, עשר בלילה או יותר, אבל זה לא היה בגלל זה. היא הרגישה כמו בחלום, שבו דברים יכולים להיראות בדיוק כמו במציאות אבל בכל זאת שונים בדרך לא מובנת.
התיק הגדול הכביד על גבה, אבל היא הלכה מהר כי פחדה להתחרט, להתעורר ממה שאפילו לא התחילה להבין שהיא עושה. והנה היא, העלייה הגדולה שבקצה שלה הבניין הישן, המרפסת שלו. היא העזה להציץ בזווית העין, אולי הוא מחכה לה, אבל הוא לא היה שם.
כשהגיעה אל המדרגות, מתנשפת, עצרה לרגע, ניסתה להסדיר את הנשימה, אבל הבינה שזה לא המאמץ שעשה אותה קטועה וכלואה. אחר כך טיפסה לאט במדרגות, מדרגה מדרגה, ואז שוב התמלאה בדחיפות ודילגה אותן שתיים שתיים, ודפקה על הדלת.
גידי פתח את הדלת כולו מחויך, ולמרות שכבר שנה צפתה בו כל הזמן, מרחוק ומקרוב, וחשבה שהיא מיטיבה להכיר את כל הניואנסים הקטנים של הבעות פניו, הפעם הייתה עליהן הבעה לא מוכרת, המשך ישיר לאותה נימת דיבור שהייתה לו קודם בטלפון- מין יראת כבוד חדשה כלפיה מהולה במבוכה ואפילו בפחד.
"את ממש משוגעת, אה?" הוא אמר, אבל זה לא נשמע כמו העלבה, והוסיף-
"הפתעת אותי".
"כן?", היא שאלה, מגלה לאכזבתה שאין בפיה שום מילים נועזות, שנונות, מפתיעות, כאלו שיתאימו למעשה הנועז שעשתה, אלא רק הגמגומים הסתמיים הרגילים.
הם ישבו בפינת הטלוויזיה ודיברו קצת על ליל הסדר, ועל הנסיעה שלה לאילת, ועל הטיול של מחר. אחר כך נותרו בלי עוד נושאי שיחה, חוץ מאלו שנדמה היה לה שלעולם לא ייחשפו, והם ישבו ככה קצת, שותקים ונבוכים, עד שגידי שאל פתאום-
"איפה את רוצה לישון?"
"מה האפשרויות?" היא שאלה, נזרקת מהר מכפי שחשבה אל גוב האריות, מקווה שנשאר לה עוד קצת אומץ, מספיק כדי שתוכל להגיד-'אתך', אבל האפשרות הזו לא נכללה בין אלו שגידי הציע-
"את יכולה כאן, על הספה, או בחדר של אחותי".
"אה, אז פה, נראה לי", היא אמרה, מסתירה במיומנות את האכזבה. הוא הביא לה מצעים, והיא סידרה אותם, ואמרה לו לילה טוב, ונשכבה במיטה עם הבגדים, יודעת מראש שהיא אפילו לא קרובה להירדם. בבית של גידי, כשהוא ישן או שלא, לפי הרחשים והכחכוחים שהגיעו משם כל הלילה, במרחק של מטרים ספורים ממנה, קרובה אליו כל כך אבל עדיין, כמו תמיד בעצם- רחוקה, כל כך רחוקה. הייאוש והתקווה הצליחו איכשהו להסתדר ביחד בתוכה, במקביל. מצד אחד לא היה סימן ברור מזה לכך שגידי פשוט לא מעוניין. היא הביאה את עצמה אליו, באקט אמיץ עד טירוף, ועכשיו הרגישה כמו מתנה שהשאירו אותה בעטיפה, דחויה ומבוישת. אבל מצד שני, ההתרגשות הזו, שהתחילה באילת עם wish you were here, והמשיכה עם יום ההולדת והשיחה עם אורלי והאביב המשוגע הזה שגרם לכל נקבובית בעור שלה להיפער, ההתרגשות הזו השאירה אותה רוטטת, מצפה למשהו שנדמה היה שאין סיכוי שיגיע, אבל ההתרגשות, כנראה, לא הטרידה את עצמה בפרטים.
כשהשחר עלה היא קמה מהמיטה, שטפה פנים וצחצחה שיניים בחדר האמבטיה שלהם, נבוכה משרידי האינטימיות המשפחתית - שערות בכיור, מברשות שיניים מרוטות, ואז הסתבכה עם הקטע של הפיפי, המחשבה שישמע את הפיפי שלה זורם הייתה בלתי נסבלת, ובסוף היא שמה המון נייר טואלט בתוך האסלה. כשיצאה מהשירותים שמעה אותו באמבטיה, מצחצח שיניים, והרגישה בו זמנית חום ומבוכה. רק עכשיו קלטה פתאום שבפנטזיות שלה, שהתבססו על עשרות הסרטים והספרים שבלעה, לא היו סצנות כאלה. היו שם כמובן טיולים על שפת הים וארוחות ושיחות אל תוך הלילה וליטופים ונשיקות וכל זה, אבל לא פיפי וקקי (שרק המחשבה עליו גרמה לבטן שלה להתכווץ), לא פיהוקים ועיניים טרוטות משינה עם צהוב דבוק בפינות, לא נזלת ופטרוזיליה שנתקעה בשיניים, והיא נחרדה כשהבינה עד כמה היא לא מוכנה למה שחשבה שהיא כן.

****

זה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלו, וגם הכי קצר. ארוך, בגלל המחשבות עליה, שוכבת שם על הספה בחדר טלוויזיה, והשחזורים הכואבים של הרגע שבו שאל אותה איפה היא רוצה לישון, שאלה שהייתה כנראה טעות נוראית וצורבת כי כמה דקות אחריה הוא כבר שכב לבד במיטה שלו. ומחשבות על מה הוא יספר ואיך יגיבו למה שהוא יספר.
וקצר, כי כל הזמן היה נדמה לו שהנה, עוד רגע הוא קם והולך אליה, ועושה משהו, אבל מה, עושה מה, ואיך מתגברים על הפחד הזה ששואב לו את כל הבטן, ולפני שהספיק לעכל את כל מה שקרה מאז הטלפון המוזר, המדהים שלה, הוא כבר התעורר משינה טרופה וראה אור אפור בחלון. הוא היה בטוח שלא ישן, אבל כנראה שנרדם מתישהו כי חלם כמה חלומות קצרים ומבולבלים, שהמחשבות שלו מלפני שנרדם התערבבו בהם. ברוב החלומות הוא סיפר למישהו, לרועי, לשי, לאוהד, על מה שקרה, וקיבל בהכנעה את הירידות והצחוקים על זה שלא עשה כלום. הוא הרגיש כמו אידיוט, והיה בטוח שכל אחד מהחברים שלו היה מתנהג בצורה הרבה יותר הגיונית. הגיונית. מה זה אומר, בכלל? מה הוא היה אמור לעשות?
הוא הלך למטבח ואמר לה בוקר טוב זועף, כאילו היא אשמה בפספוס הטיפשי שלו, והתשובה שלה לא הייתה מנחמת. היא נראתה מוטרדת, עצובה, הוא לא ידע מה בדיוק, מה הוא יודע בכלל, אין לו מושג מה קורה שם, בתוך הראש הזה שלה עם העיניים החומות והשפתיים שאם היה יודע איך עושים את זה היה הולך ומנשק עכשיו. אבל הוא רק שאל אם היא רוצה לשתות, ועשה לשניהם תה, שהם שתו בשתיקה במטבח.
"כדאי שנגיד שנפגשנו בדרך, אם מישהו ישאל", הוא אמר, ושנא את עצמו על העיסוק הקטנוני הזה בפרטים, על זה שהוא לא יכול להגיד לה משהו אמיתי, משהו שיגרום לה להיראות פחות עצובה.

****
הייתה להם דרך די ארוכה ללכת, מהבית של גידי עד למגרש הגדול ביציאה מהעיר, שם קבעו להיפגש, והם שתקו כמעט את כולה. רק כשכבר כמעט הגיעו, וראו מרחוק את המיניבוס ואת כולם עומדים שם, הוא אמר פתאום בשקט, בלי להסתכל עליה-
"איך אני שמח שבאת", והיא השתנקה מהתרגשות ומבלבול וחייכה ואמרה בקול חלש וצרוד קצת- "גם אני", ושניהם חייכו. התחשק לה לדלג את שאר הדרך, למרות התיק הכבד שהרצועות שלו קרעו לה את הכתפיים, אבל כרגיל היא החניקה את השמחה, מרגישה כאילו מיליון זיקוקים מתפוצצים בתוך הגוף שלה, כמו מין יום עצמאות קטן ופרטי.
כשהגיעו למיניבוס אורלי הסתכלה עליהם במבט בוחן, אבל היא רק חייכה חיוך רגיל ככל האפשר, ממהרת להתרחק מגידי בתחושת הקלה. המאמץ שבהימצאות בחברתו עייף אותה, והפעם, אחרי הלילה והבוקר וההליכה והשתיקה והחיוך, היא כבר הייתה לגמרי מותשת. למשך זמן מה הייתה מסופקת, ולא חשבה עליו כמעט, כאילו מנת הגידי שקיבלה בפעם הזו הייתה כל מה שקיוותה לו אי פעם.
היא התיישבה מאחורה, עם אורלי ושרון, שמחה להיות שוב בחברת בנות, והפעם לא הרגישה אפילו את המתח הרגיל- איפה גידי, עם מי הוא מדבר, האם הוא מסתכל. המיניבוס היה קטן וזה לא איפשר לה להתעלם ממנו לחלוטין, אבל היה בזה משהו נחמד- היה להם עכשיו סוד קטן שקשר אותם זה לזו, ובכל פעם שראתה אותו או שמעה את הקול שלו התפשטה בה תחושת מתיקות נעימה.
אבל ככל שהזמן עבר הלכה תחושת המתיקות והתפוגגה, ומה שהתפשט במקומה היה חוסר הסבלנות המוכר. שום דבר לא קרה. כמו בכל הטיולים, כמו בבית הספר, הוא היה רחוק, עם החברים שלו ועם אורלי ושרון, הידידות הטובות המעצבנות שלו, שאיכשהו היו אתו כל הזמן, בפשטות כזו ששיגעה אותה.
למה אצלה זה כל כך מסובך? היא לא יכלה להתקרב, להשתתף בשיחות ובבדיחות שלהם שנראו לה טיפשיות, אבל כנראה שרק לה, כי נראה היה שכולם נהנים נורא. היא הרגישה שבעוד רגע תתפוצץ מרוב ציפייה, ציפייה למימוש של ההבטחה שנדמה היה לה שקיבלה, אבל ממי, מתי? אפילו הנופים של רמת הגולן, הדשא הירוק החדש של אחרי גשמי החורף, הנחלים שזרמו בהם המון מים, הכל עצבן אותה.
בערב השלישי של הטיול היא לקחה את שק השינה שלה והתכוונה ללכת לישון. כולם היו במדורה, אבל היא הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר להיות עם כולם, עם השירים והבדיחות והגיטרה של לרנר, וכבר לא היה אכפת לה להפסיד. היא הייתה כל כך מעורפלת מציפייה ואכזבה, שכשהתקרב אליה חשבה שהוא בטח צריך משהו מהתיק שלו. אבל אז הוא אמר-"אני בא לישון לידך", והזמן נעצר, והכל הסתחרר, ושום דבר כבר לא היה יותר כמו קודם.

****

האם זה ייתכן שגם עכשיו, כשהיא יושבת ליד המחשב וכותבת, ממרחק של שתים עשרה שנים, הלב שלה דופק כמו אז?
ולמרות שכבר שנתיים היא חיה עם גבר שהיא אוהבת, בא לה לבכות, בשביל מיכל ההיא, שהייתה.
הנערה התמימה שחשבה אז, באותו לילה בטיול, ובימים שטופי האור והתקווה שבאו אחריו, שהנה, בניגוד למה שחשבה, חלומות באמת מתגשמים, רק כדי להתעורר (כמה זמן זה לקח? חודש, חודשיים?) ולגלות שזה כל כך לא פשוט, שבמקום שבו נגמרו רוב הספרים והסרטים, מתחיל הסיפור האמיתי, מתחילות הבעיות.
אבל היא לא רצתה להפסיק כאן. היא ידעה שכאן מתחיל החלק הקשה באמת של הסיפור. קשה היה לחיות אותו, וקשה לה גם עכשיו, לכתוב אותו, לתאר את הימים ההם. את ההתחלה- הנשיקה, הנגיעות הראשונות, המופלאות, השמחה האביבית המטורפת, ואז את ההתפכחות, שהייתה כמו להתעורר מחלום נפלא ולגלות שההורים שלה צדקו- שהחיים קשים ועצובים, שחלומות לא באמת מתגשמים, הם רק כאילו מתגשמים והופכים לסיוט כואב ומבלבל שבו אפילו הבהירות של פעם, כשידעה לפחות מה היא רוצה, אותו, כבר איננה.

****

הם לקחו את שקי השינה שלהם לפינה מבודדת, וגם בלי לסובב את הראש היא הייתה מודעת למבטים ולחיוכים שעקבו אחריהם מאזור המדורה. לקח לה זמן להשתחרר מהמבוכה, לעכל את השינוי הדרמטי הזה בחוקים. בכל זאת, את מרבית השנה האחרונה העבירה בניסיונות להסתיר את מה שהיא מרגישה, ממנו ומכל השאר, ועכשיו, במחווה אחת פשוטה, הכל נחשף.
"את יודעת, סיפרתי לשי שבאת אלי, והוא אמר שאני אידיוט"
הוא התחיל ישר בזה, בלי עקיפות, בלי מילות גישוש והפשרת הקרח, כאילו המשיכו בלי שום הפסקה מהנקודה ההיא בתחילת הטיול, לפני שלושה ימים, והיא הוצפה בהודייה ובשמחה. אפילו לא הפריע לה שהוא סיפר לשי. היא הייתה גאה וידעה ששי בטח העריך את המעשה הנועז שלה, והיא שאלה בתמימות-
"באמת? למה?"
"את יודעת, בגלל שלא נגעתי בך, בגלל שלא הזמנתי אותך לישון אתי".
"טוב, כן. אתה באמת אידיוט"
"הי, תיזהרי, למי את קוראת אידיוט?".
חיוך. עיניים פוגשות עיניים. מותר להשאיר את המבט, לעוד רגע אחד קטן? מותר להאמין שיהיה לרגע הזה המשך?
השמיים מעליהם היו שחורים ומלאי כוכבים. היא הסתכלה עליהם רוב הזמן, כי הייתה נבוכה מכדי להסתכל לו בעיניים בזמן שאמר את כל הדברים שחיכתה, כל כך הרבה זמן, שיגיד.
****
להתעורר בבוקר ולגלות שהפעם זה לא היה חלום. שהיא לא מתעוררת, כמו בכל כך הרבה בקרים אחרים, אל המציאות המשמימה. היא לא ידעה בדיוק מה השתנה, חוסר הוודאות עדיין היה שם, אבל משהו השתנה, הפעם היא ידעה. ההוכחה הייתה לידה- הראש המתולתל שלו, עטוף בשק השינה, המרחק שהיה בין שקי השינה האחרים, ליד המדורה, לבין שקי השינה שלהם, המרחק הזה שהתעטף בלילה בצללים של התרגשות, בערפילים של קסם, ובבוקר היה פתאום ברור יותר, מוחשי, נוכח. היא יצאה משק השינה והלכה לעשות פיפי, וכשעברה ליד המדורה הרגישה שאהבה מציפה אותה אל הכל, אל כולם- אל לרנר ואל אורלי ושרון, אפילו אל אלי המדריך, וכשכרעה מאחורי השיחים הרגישה את אותה אהבה מציפה גם אל הפרחים הצהובים הקטנים ואל האדמה.
המסלול של אותו יום היה ארוך וקשה אבל היא הרגישה שהיא יכולה להמשיך ללכת ככה שעות, עם הנוף של רמת הגולן שנראה לה כאילו ציירו אותו במיוחד בשבילה, עם האנשים הנפלאים האלו, כולם נראו לה נפלאים, כל אחד בדרכו המיוחדת, ובדיוק אותם דברים שאתמול מילאו אותה בכעס, בשנאה, גרמו לה היום לאהוב אותם, להיות כמעט כל הזמן על סף דמעות מרוב שמחה והודייה והתרגשות. במיוחד הודתה להם על כך שלא אמרו שום דבר, לא שאלו שאלות ולא רמזו רמיזות על הלילה הקודם, כאילו הבינו כמה זה יהיה מביך בשבילה, ונראה היה לה כאילו כולם שמחים כמוה, שמחים בשבילה.
אבל כמו תמיד היו בה שתיים- זו שחוותה את הכל עטופה בענן מתיקות חלומית, וההיא, השנייה, שניסתה גם עכשיו לקלקל, לזרוע ספקות.
היא וגידי לא דיברו מילה בכל אותו יום, לא התקרבו זה אל זו, ולרגע חזרו אליה הפחדים הישנים, ששוב לא יקרה כלום.
היא ידעה שזה יכול להיות, שזה כבר קרה בעבר, אבל היה בה גם חלק שידע שלא. שכל ההמתנה הזו, במשך חודשים ארוכים ובודדים, שבהם לא דיברו ולא הסתכלו אחד על השני, גרמה לשניהם להיות נואשים מספיק כדי להמשיך את זה, אפילו שזה יהיה רק צעד אחד קטן נוסף בכל פעם.
חוץ מזה, נשאר לה קצה חוט מהלילה, שאתו תוכל להמשיך את מה שהתחיל. היא סיפרה לו על הבוקר ההוא באילת, כששמעה את wish you were here , והוא אמר שיש לו בבית את התקליט, ושהיא יכולה להקליט אותו אם היא רוצה.

****

נילי לימדה אותן את הטריק הזה. כולן, בנות לא נגועות שכמותן, מתו לדעת איך זה יהיה להתנשק צרפתית- כל העניין המסתורי הזה שמתרחש שם בין השפתיים של הגיבורים בסרטים, התנועה והליקוקים והבליטות שמופיעות במקומות מפתיעים בלחי.
מיכל כבר לא זכרה מאיפה נילי הביאה את זה, אבל באחת ההפסקות הגדולות, כשישבו מתחת לעץ שלהן בפרדס, היא סיפרה להן שיש דרך לדעת איך זה מרגיש, ולהתאמן לקראת העניין הזה, שלעיתים קרובות תהו בינן לבין עצמן אם יצליחו בו. כי ככה זה נראה להן- כמו משימה מסובכת שאפשר גם להיכשל בה. מיכל התרגשה נורא אז, למרות שהטריק עצמו היה קצת מאכזב- היה צריך להחזיק את כף היד מול הפה במין צורה מסובכת כזו, קצת קעורה, ואז לעשות את מה שנדמה היה להן שצריך לעשות עם השפתיים והלשון. מיכל אמרה שזו לא חוכמה, כי זה בדיוק היה החלק הקשה- מה בדיוק לעשות עם השפתיים והלשון, אבל היא התאמנה בכל זאת, גם באותה הפסקה וגם אחר כך, בבית, עשרות פעמים, מקווה שלמרות עליבותו יצליח הטריק הטיפשי הזה להציל אותה ברגע הגורלי.
עכשיו היה הרגע הזה קרוב מאי פעם, כנראה, אם כי עדיין לא היה ברור עד כמה. בכל פעם שחשבה על זה, התמלאה בהתרגשות חונקת ובפחד.
ביומיים הראשונים שאחרי הטיול היא לא דיברה עם גידי. היא דאגה להיות עסוקה, נפגשה עם דליה ועם נילי ועם נתי ויעל, וחוץ מלספר לכולן בפירוט את מה שקרה, היא לא התעסקה בזה יותר. עכשיו התחשק לה פתאום לחזור אחורה, להמשיך להיות לא נגועה, תמימה.
אבל ביום שישי אחרי הצהרים, כשעלתה בעלייה של גורדון בדרך לצופים, ראתה אותו פתאום, עומד שם על המרפסת עם אוהד, והיא תהתה איך זה שבכל החודשים ההם שקיוותה לראות אותו שם, שייחלה לזה כאילו כל החיים שלה תלויים בזה, הוא אף פעם לא היה, ודווקא עכשיו הוא כן, מסופר בתספורת חדשה, קצת מכוערת, מסתכל עליה במבט חדש ומפחיד, כזה שיש בו ציפייה וחיבה. הם החליפו מבטים ומילים, וקצת חיוכים, ובסוף הוא שאל אם בא לה לבוא אחר כך להקליט את התקליט של הפינק פלויד. היא אמרה שתבוא, ובלב התפללה שאוהד עדיין יהיה שם כשתגיע.
אבל הוא לא היה, והלב שלה דפק בטירוף, ובמקום להירגע היה נדמה לה שהוא רק מגביר את דפיקותיו, למרות שחוץ מהנגיעות האקראיות הרגילות, יד נוגעת לרגע ביד, גידי עומד מאחוריה כשהיא סורקת את מדפי הספרים (קצת קרוב מהרגיל או שנדמה לה?), חוץ מכל זה, שום דבר לא קרה.

****

חופש פסח נגמר, אבל אווירת החופש המשיכה. סוף כתה י"א, מרתונים של לימודים בציונות ובבית שני, לקראת מבחני המגן והבגרויות, וחזרות לטקסי יום הזיכרון, וחום ובגדים קצרים ונסיעה ראשונה לים וכל הזמן, בתוך כל זה, ציפייה.
בטקס יום השואה היא שרה את "אלי אלי", בעיבוד יומרני ולא ממש מוצלח- רק היא ולרנר על הפסנתר. הקול שלה נשנק, פעם זה היה ממוטט אותה אבל עכשיו זה לא ממש הזיז לה, דברים גדולים ומלהיבים יותר העסיקו אותה, חיכו מעבר לפינה, הנה, עוד רגע, עוד רגע הם מגיעים. אורלי סיפרה לה שהיא הסתכלה על גידי בזמן ששרה, ושהוא היה נורא רציני וקצת אדום, ומיכל התמלאה מבוכה. בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל היא שרה את "כבר יבשו עינינו מדמעות", והפעם זה היה מוצלח, היא הרגישה את זה כששרה, את ההתרגשות באוויר, את הדמעות בעיני הבנות, את ההרמוניה.
אחרי הטקס גידי חיפש אותה בחצר ואמר לה שהיא שרה יפה, והיא הרגישה אשמה קצת, בדרך כלל התחברה בלי מאמץ לעצבות של היום הזה, אבל בפעם הזו הכל היה אביבי ומסעיר, כל כך לא קשור לצפירה ולהורים השכולים ולרצינות של המורים ושל רוב התלמידים, כולל נילי ודליה שהסתובבו כל היום בפנים קודרות סביב נתי, שאבא שלה נפל ביום כיפור.

****

ערב יום העצמאות. כולם נסעו והבית כולו שלה, שלהם.
כמה זמן אפשר להעביר בלהשתוקק? כמה זמן אפשר להעביר בלהשתוקק ויחד עם זאת לפחד כל כך, בלרצות ולא לרצות כל הזמן ובעוצמה כואבת?
כמה אפשר להסתובב סביב משהו, לדבר על זוטות ולהתאמץ להקשיב ומדי פעם ללכת לאיבוד לשנייה אינסופית של בהייה בשפתיים, בעורף, בחולצת טריקו ובדמיון על מה שיש מתחתיה?
הם היו הוכחה ניצחת לכך שאפשר לעשות את כל הדברים האלו המון זמן, המון המון זמן, אבל כנראה שגם להם היה בכל זאת גבול, תודה לאל, כי בתשע וחצי, הרבה לפני הזיקוקים של חצות, הם החליטו שהם עייפים ורוצים ללכת לישון. היא פרשה את שני המזרונים של האורחים בסלון. אחד רגיל, השני צר במיוחד. הם סידרו את המצעים, כיבו את האור ונשכבו, כל אחד במזרון שלו- הוא על הרגיל, היא על הצר, ושכבו בשקט בחושך, ואז היא הרגישה שזהו. שהיא לא יכולה יותר. המחסום הארור שהותקן על הפה שלה אי שם בכתה ח' לא איפשר לה להגיד את האמת כפשוטה, בטח שלא לעשות משהו, רק להתרומם בחוסר סבלנות ולהגיד-
"יש בעיה".
הוא גיחך ואמר-"כן? מה הבעיה?"
"המזרון הזה צר מדי. נורא לא נוח לי".
"נראה לך שעל המזרון הזה יהיה לך יותר נוח?"
"כן", היא אמרה, והוא זז קצת, והיא נשכבה לידו, ופתאום הם היו מאוד קרובים.
יש רגעים שהזמן קופא בהם והם נשארים מאובנים בזיכרון, חיים תמיד.
במשך זמן שנדמה לה אינסופי הם שכבו ככה, קרוב אבל לא מספיק, עדיין רק כמעט. למרות שהיה חשוך היא ידעה בדיוק מה המרחק שיש ביניהם, שאף אחד מהם לא העז לחצות. הנשימות שלה היו כבדות, ועיקר מאמציה הופנו לעניין של בליעת הרוק. בכל פעם שבלעה רוק היה נדמה לה ששומעים את זה כמו מבעד למגהפון, וזה היה כאילו כל ההתרגשות שלה, כל מה שסער בתוכה, מהדהד בחדר. היא ניסתה לא לבלוע רוק, וגילתה שזה לא אפשרי כי הגרון שלה התייבש, אז היא ניסתה לחכות כמה שאפשר בין בליעה אחת לשנייה. אבל כל ההתעסקות הזו, שכמובן לא הופיעה באף אחת מהפנטזיות שלה על הנשיקה הראשונה, לא הסיחה את דעתה מההתרחשות המסעירה באמת. במהלך פרק הזמן האינסופי הזה היד של גידי עשתה את דרכה לעבר היד שלה, באיטיות כל כך גדולה שהפכה את הסנטימטרים הספורים האלו להוכחה מצוינת של תורת היחסות. בהתחלה מיכל הרגישה רק את פלומת השיער שעל הזרוע, וככה זה נשאר למשך זמן מה. ואז, אצבע מהוססת עשתה משהו שכנראה היה ליטוף. כן, ליטוף. עכשיו זה היה ברור. שאר האצבעות תפסו בטחון והצטרפו לאמיצה הראשונה, והנה, ככה, פתאום, גידי מלטף את היד שלה, ובינתיים הראש שלו, באותה איטיות לא אפשרית, מתקרב אל הראש שלה. לאט, לאט, הנה הוא כבר קרוב כל כך שהיא יכולה להריח את הסבון שלו, להרגיש בלי לגעת את חום השפתיים שלו לרגע ארוך, אחרון, של ניחוש, ואז הראש שלו מתקרב, ושפתיים חמות, רטובות קצת, נוגעות בשלה, והם טובעים בתוך משהו רך וחמים ומוכר, ומי הטיפשה שחשבה שצריך להתאמן.


****

ביום העצמאות התחיל שרב, שנמשך כל השבוע. גידי, שבמצב רגיל היה מבריז לבריכה, הלך לבית ספר כל יום, רק בגלל שלא רצה להפסיד אפילו הזדמנות אחת לראות אותה – בשיעורים, יושבת בשורה השלישית ליד החלון, באחת מגופיות הטריקו הדהויות שלה, השמש שנכנסת דרך החלון מאירה את הכתף החשופה שלה, שהייתה כבר די שזופה.
בהפסקות, כשישב על המדרגות בחוץ, היה מדבר עם אוהד או שי או רועי אבל העיניים שלו חיפשו אותה כל הזמן, ונרגעו רק כשמצאו אותה- חוצה את הרחבה או יושבת על הרצפה בפינה שלה עם נילי ודליה. לפעמים הרשה לעצמו להתמקד לשבריר שניה בשפתיים שלה. המבט שלו היה מתפקס עליהן כמו במצלמה משוכללת, ממסגר אותן וממשיך הלאה, והתמונה של השפתיים האלו, שנישק רק לפני כמה ימים, נשארה צרובה באוויר לפניו ובתוכו בזמן שצחק מהשטויות של כולם, מתאמץ להיראות כאילו הכל כרגיל כשבתוכו הדבר היחיד שהתקיים היה הרצון לגעת בה שוב.
היא ידעה שהוא מסתכל, והוא ידע שהיא יודעת, למרות שכמעט לא דיברו בכלל בימים האלו. עד יום שישי היה צריך לחכות, ואז ההורים שלו ייסעו לכל הסופשבוע, והיא תבוא אליו. הוא קיווה שיצליח הפעם לגרום לידיים שלו לזוז, לעשות את מה שרצה שיעשו.
בלילה ההוא אצלה חשב שאחז בו שיתוק, כי הן פשוט לא נענו לו, איזה מזל שהיה לה את האומץ להתקרב אליו מספיק כדי שיצליח להתחיל, להזיז לפחות אצבע אחת.
מאז הלילה ההוא לא ממש הצליח לישון. אחר הצהריים היה הולך לבריכה, שוחה ומשחק כדורסל, מתאמץ להתיש את עצמו ובכל זאת שוכב ער כמעט עד הבוקר, מדמיין את הגוף שלה ואת מגע העור שלה, את מה שיגלה מתחת לבגדים, את איך שייראו השדיים שלה ואיך זה יהיה לחפון אותם בכפות ידיו, לנשק אותם, הוא התקשה להאמין שיעז למרות שידע שהפעם הוא חייב, שעכשיו התור שלו.
בלילה שבין יום חמישי לשישי נשאר ער עד שהיה אור בחלון שלו ורק אז נרדם וחלם המון חלומות, שקרה בהם כל מה שלא העז אפילו לחלום עליו כשהיה ער.
הוא התעורר בתשע וחצי. ההורים שלו נסעו כבר בלילה הקודם ומרוב התרגשות שכח כנראה לכוון את השעון המעורר. לרגע חשב להבריז אבל רצה לראות אותה, לדבר אתה ולקבוע להערב, ופחד שאם לא ילך לבית ספר לא יעז להתקשר.
הוא התקלח ושתה שקית שוקו בעמידה במטבח, ואז רץ את כל הדרך לבית ספר כדי להגיע בזמן לשיעור אנגלית. אחרי אנגלית היה שיעור חברה והם התחלקו לקבוצות והיו אמורים לעשות איזה משחק תפקידים דבילי על הסכסוך הישראלי פלשתינאי אבל הוא לא ממש עקב. הוא קיווה שיהיו ביחד בקבוצה אבל רועי ויוני כבר חיכו לו בסוף הכיתה, עם השח הנייד של רועי. משחק השח של שיעורי חברה הפך כבר מזמן למסורת, אבל עכשיו ממש לא היה לו כוח.
הוא הלך לשם בצעדים יגעים, וכשהגיע הלוח היה כבר על השולחן, והכלים היו מסודרים.
[list]
[*] מוכן לאיזה משחק?
[*] נראה לי שהיום אני מוותר, אני מת מעייפות, לא ישנתי כמעט בלילה.
[*] די, אל תהיה נקניק. כולה משחק ידידות קטן.
[/list]
הוא ידע שרועי לא יוותר בקלות, והיה כל כך עייף שלא היה לו כוח להתווכח.
[list]
[*] יאללה נו, תתחיל.
[/list]

הוא הפסיד, כמובן. איך יכול היה להתרכז במשחק כשהיא יושבת בדיוק מולו, מדברת וצוחקת ועושה את כל הפרצופים שלה והוא נאלץ להעיר את עצמו שוב ושוב. אוהד ישב לידה והוא קינא בו, פתאום היה נראה לו שהוא מתחיל אתה אבל הוא אמר לעצמו- די, אידיוט, תירגע, והחזיר את עצמו בכוח למשחק.
בסוף השיעור הוא חיכה עד שהיא תצא והלך אחריה, וכשקרא לה הסתובבה מיד, בפנים רציניות, כאילו רק חיכתה שיקרא. הוא הגיע עד אליה והם הלכו בשתיקה עד היציאה מבית הספר. רק אחרי שחצו את הכביש ונעמדו בפינה, במקום הקבוע שבו היו נפרדים, העז סוף סוף להגיד-
[list]
[*] את באה אלי היום?
[*] ברור.
[/list]
הם שתקו לרגע והיא שאלה
[list]
[*] מתי לבוא?
[*] מתי שבא לך, אבל לא לפני שש-שבע, לא ישנתי בלילה, אני חייב לישון קצת.
[*] מה קרה? נדודי שינה?
[/list]
הוא אהב את החיוך הקטן הזה, קצה של חיוך, ועוד פעם התאפק שלא לגעת בה.
[list]
[*] כן, בגללך, כבר שבוע שאני לא ישן.
[/list]
היא חייכה והוא ראה שהיא גם מרוצה וגם נבוכה, ואהב אותה כל כך שהיה חייב לנשום עמוק ולהסתכל לכיוון השני, להתעמק לרגע בבית שממול, בברושים הגבוהים שהיו בחזית שלו, במכונית של אמא שלו שחנתה שם.
אחרי כמה שניות, כשהרשה לעצמו לחזור ולהסתכל, היא עמדה בעיניים מושפלות, ואז הרימה את העיניים והסתכלה עליו, והוא יכל להרגיש פתאום את מה שעובר ביניהם, גדל ומתרחב ומקיף אותם כאילו עשוי מאיזה חומר, אוורירי אבל מוחשי. היד שלו התרוממה מעצמה ואצבעו נשלחה ונגעה בפניה, בנקודה שבין הסנטר ללחי, לרגע קטן, ואז חזרה למקומה.
[list]
[*] אז ניפגש בערב. את לא תבריזי לי, נכון?
[*] תשמע, אף פעם אי אפשר לדעת, אבל...אין סיכוי.
[/list]
יאללה, לך כבר.
[list]
[*] לכי את קודם.
[*] לא רוצה שתסתכל עלי הולכת. אתה קודם.
[*] אז ביחד.
[*] טוב. אז שלוש ארבע ו...
[/list]
שניהם חייכו, והסתכלו עוד פעם אחת אחרונה בעיניים, ואז הוא הסתובב והתחיל ללכת, אבל כשהגיע לשער הפנה את ראשו וראה את אות ה מתרחקת בירידה, מדלגת.
*****
ביום שישי, בסביבות שלוש אחרי הצהריים, הכתה בה בפעם הראשונה באמת ההכרה של מה שקרה. את כל השבוע שעבר מאז הנשיקה הצליחה לעבור רק בזכות העובדה שפשוט לא חשבה על זה בכלל. משהו בתוכה רצה להמשיך ולהתנהג כאילו שכלום לא קרה, ומכיוון שלא הייתה לה דרך אחרת, טובה יותר, היא נתנה למשהו הזה- הילדותי, המבוהל- לנוווט אותה במהלך הימים האלו. בבית הספר היא השתדלה לא להיתקל בו, התחמקה מהמבט שלו בהפסקות, ואת אחר הצהריים העבירה במפגשים יומיומיים עם החברות שלה, כאילו מנסה להספיק לחיות עוד קצת את החיים שרק לפני ימים ספורים היו כבר כל כך מאוסים בעיניה. והיא הצליחה לא לחשוב על זה ממש עד לרגע האחרון.
בצהריים, כשעמדו בפינת הרחוב שלו בתוך ענן של חום ומבוכה, קבעו שייפגשו בערב, לא לפני שבע, הוא אמר. בשלוש התעוררה משנת צהריים מלאה חלומות טרופים. אלה היו חלומות המצוקה הרגילים שלה לפני ארועים חשובים רק שהפעם היו מעורבבים בהם גם קטעים אירוטיים שהביכו אותה וגרמו לגופה לרטוט. היא הבינה בבהלה שזה כבר ממש קרוב, והעבירה שעה ארוכה בהתלבטות מתי בדיוק כדאי שתלך אליו. היה ברור לה שלא בשבע, שהרבה אחרי, והיא רצתה לדחות את זה עד אין קץ מצד אחד ומצד שני לא הבינה איך תעביר את השעות שנשארו עד אז, איך תעביר את תהום הזמן הפעורה בין המבוכה העכשווית הזו אל ההזיה המוכרת של שניהם מחובקים, עירומים, במיטה זוגית גדולה. בסופו של דבר החליטה ללכת בשמונה, לא מאוחר מדי, כי היא ידעה שלא תוכל להחזיק את עצמה סגורה בחדר עוד כל כך הרבה זמן, ולראות את ההורים שלה או את האחים היה בלתי נסבל.
היא הייתה כל כך עצבנית כל היום שהספיקה לריב עם אבא שלה ועם אחותה מיד כשהגיעה הביתה מבית הספר, ואז טרקה את דלת החדר שלה ונשכבה על המיטה.
היא רצתה לישון, אבל מרוב התרגשות לא הצליחה להירדם, אז היא השתמשה בטריק ההירדמות הרגיל שלה ואוננה מהר, במכניות, בלי לחשוב. מאז שהיא וגידי התנשקו היא לא הצליחה לאונן אפילו פעם אחת, כי הפנטזיות הרגילות שלה (שגידי אף פעם לא היה בהן, אלא רק זוגות אחרים, זרים) הביכו אותה מדי, ואחרות לא נמצאו לה. הפעם פשוט עשתה את התנועות, בלי שום פנטזיה, ובסופו של דבר עייפה את עצמה מספיק כדי שתוכל להירדם.
בו בזמן שמוחה עשה את כל המאמץ הזה להתעלם ממה שקרה, ממה שקורה, היה הגוף שלה נתון במין רטט תמידי, נעים אבל גם בלתי נסבל, של עונג וריגוש. בלילות שעברו מאז יום שישי שכבה במיטה והתקשתה להירדם, מתכרבלת בשמיכה, דוחפת אותה עמוק בין הרגליים, מתפתלת סביבה ומהדקת אותה עוד ועוד. לפעמים התחשק לה לצרוח, או לצחוק בקול רם, צחוק פרוע כזה, כמו שהיה יוצא לה לפעמים כשהייתה עם נילי ודליה, אבל נראה לה שהצחוקים האלו שייכים לזמן אחר, בלתי מושג. היא לא ידעה איך לפרוק את ההתרגשות הזו, ובגלל זה, וגם בגלל שההתרגשות הזו הפחידה אותה נורא, התעלמה ממנה, ומדי כמה זמן הפתיעה את עצמה בחיבוק פתאומי וחונק לאחותה הקטנה או בחיוך נדיב כלפי אחד מהחנונים של הכיתה שבדרך כלל לא ממש הסתכלה עליהם.
בשש וחצי היא נכנסה למקלחת. לפני כן בחרה לה בגדים- השרוול הלבן והחולצה הלבנה הקרועה, ותחתונים וחזייה שחורים, היחידים שלה שנראו סבירים. בהתחלה כמעט לקחה את התחתונים הורודים שהיו קצת קרועים וחזייה לבנה מכוערת, לרגע רצתה ללבוש אותם כדי שתהיה לה סיבה מעולה לא לרצות להוריד שום בגד שלה, אבל ברגע האחרון לקחה את השחורים היפים, בלי לחשוב. היא התקלחה מקלחת ארוכה ומוקפדת, סיבנה את עצמה שלוש פעמים ומרחה קרם גוף וגזרה ציפורניים ברגליים, ולבשה את הבגדים שבחרה באיטיות, כאילו היא נסיכה שלובשת בגדי פאר לקראת איזה נשף, ובזמן שעשתה את כל הפעולות האלה הרגישה את הגוף שלה, את הקיום שלו, כמו שאף פעם לפני כן לא הרגישה- מגע העור שלה, התחושה של כף ידה שעוברת על הגוף עם הסבון, המגבת המחוספסת על הטוסיק שלה, כל תנועה הייתה כמו בהילוך איטי, כאילו היא מבצעת סדרה טקסית של תרגילי התעמלות.
והנה הלכה שוב את הדרך הזאת, בפעם השנייה בחודש האחרון היא עושה אותה בערב, בחושך, והיא בדרך אליו. קצת לפני גן השעשועים הרגישה כל כך קלה, כל כך מלאה בכוח, כאילו משהו דוחף אותה מגבה וגם מתוכה, והיא התחילה לרוץ. והיא רצה את כל גן השעשועים, רצה ולא יכלה להפסיק ורק באמצע העלייה התלולה של גורדון האטה, מתנשפת, כאב חד בצד הבטן אילץ אותה לצלוע אבל גם אז לא עצרה, המשיכה לאט ואז מהר יותר עד למעלה, עלתה את כל המדרגות בבת אחת ודפקה על הדלת.
כשפתח לה את הדלת, מחייך, נבוך, מתפעל, מגלה בחיוכו יותר ממה שיכלה להכיל, החליקה חזרה, בבת אחת, אל הדמות הרגילה שלה בפניו, הביישנית, השקטה, רק קצת מתנשפת עדיין.
"מה קרה?" הוא שאל, עדיין מחייך.
"מה?" היא נשארה רצינית, לבה נלפת בפחד כי פתאום נדמה לה שלהתנשף זו עבירה ידועה על איזה חוק חברתי, כמו לפהק או לחטט באף.
"מה את מתנשפת?"
ובבת אחת לא היה לה כוח יותר להעמדות הפנים האלו, והיא אמרה פשוט-"רצתי", וחייכה, והוא התקרב אליה ונישק אותה, נשיקה רכה ורטובה, ולקח את היד שלה ואמר-"בואי כבר", וסגר אחריהם את הדלת.

ממש לפני שהיא הגיעה הוא כיבה את האור הגדול בחדר שלו, הדליק את האור הקטן שליד המיטה וזרק על הרצפה כמה מהעיתונים של שבת כדי שזה יראה כאילו שהוא קרא עיתון. הוא חשב שהאור הקטן יהיה יותר נעים, פחות מביך, אבל עכשיו היה נראה לו שדווקא ככה זה מביך, פתייני כזה מצידו, שהם תקועים אחד מול השני באור המעומעם הזה עם התקליט של הסקורפיונס, עוד בחירה לא מוצלחת, רועש ודביק כמו באיזה מסיבה בכיתה ז'.
כנראה שזה גם מה שהיא חשבה, כי כשהתחיל השיר "time” היא אמרה "אוי לא, רק לא השיר הזה, עוד שניה תזמין אותי לסלואו"
"רוצה לרקוד?" הוא שאל וחייך, תוהה אם גם היא מתגעגעת לאפשרות ההיא- כל כך פשוטה וקלה. מחשיכים את האורות, שמים איזה שיר מתקתק ומזמינים איזה בת שרוצים, ובתירוץ הזה של הסלואו בערב כיתה אפשר להצמיד אותה אליך באופן שעכשיו הוא יכול רק לחלום עליו. איזה אומץ היה לו אז, בכיתה ז', הוא היה ידוע בקרב הבנות כמצמיד ולא הייתה לו-וגם לא להן, עד כמה שזכר, שום בעיה עם זה.
אבל עכשיו היכולת הזאת הייתה רחוקה ממנו כמו שגיל שבע עשרה רחוק מגיל שלוש עשרה, רק הרבה יותר, אז הוא קם ושם תקליט ישן של דייויד בואי, ובבת אחת האווירה נהייתה יותר טובה, והוא הרגיש קל וכל יכול, עד כדי כך שכשחזר מהפטיפון התיישב לידה על המיטה, לא קרוב מדי אבל הרבה יותר מקודם.
"בא לך לעשן תה?" היא שאלה.
"מה?"
"סתם, שמעתי שמתמסטלים מזה, וחשבתי שאולי ננסה"
"את דפוקה, אבל זה מה שאני אוהב בך" הוא אמר וצחק וקיווה שהיא שמה לב יותר ל"אוהב" מל"דפוקה", ושהיא רק צוחקת בקשר לתה כי האמת הייתה שבכלל לא בא לו ללכת למטבח, שהוא קיווה שהאומץ שתפס פתאום יספיק לו כדי להתקרב אליה עוד ולגעת בה, כי זה היה הדבר שהוא הכי רצה בעולם. אבל כשראה את החיוך הנבוך שלה הוסיף מיד, שלא תרגיש לא נעים- "יאללה, בואי נעשן תה", ובלב הולם תפס לה את היד ומשך אותה בעדינות. אולי עדיף ככה, הוא חשב כשהלך למטבח, אולי יעשה להם טוב להתרחק קצת מהחדר ומהאור העמום ומהמיטה, אולי הם אפילו באמת יתמסטלו.
הוא הוציא קופסת סיגריות מהפקט של אמא שלו שהיה בארון הגבוה במטבח, ורוקן סיגריה אחת, תוהה בלבו איך יסביר לאמא שלו, שידעה שהוא לא מעשן, את העניין הזה.
אחר כך רוקן שקית תה אחת והכניס את הגרגרים השחורים לתוך הסיגריה הריקה.
זה לקח די הרבה זמן, והוא ידע שהוא אמור להרגיש אידיוט, אבל הוא לא הרגיש כלום חוץ מאת זה שעומד לו, ואת הדפיקות לב החזקות, וכל המאמצים שלו התרכזו בלהמשיך להתנהג כאילו ששום דבר מהדברים האלה לא מטריד אותו, כאילו שלעשן תה זה באמת הדבר הכי מעניין עכשיו. הוא הסתכל עליה, ולא יכול היה להחליט אם גם היא רק עושה את עצמה מתעניינת או שהיא באמת שקועה בפרויקט המשותף שלהם, שהציל אותם מהמבוכה, ממה שהיה כנראה גדול עליהם בינתיים.
בסוף הוא גמר להכין את הסיגריה ולקח מאפרה ומצית והסתכל לה בעיניים, בפעם הראשונה מאז שהם הגיעו למטבח-
"את באה?" שאל, והיא קמה מהכסא והלכה אחריו לחדר, והתיישבה לידו על המיטה, די קרוב, והוא נתן לה את הסיגריה והמצית.
"מה, אני ראשונה?"
"נו, יאללה , רצית לעשן תה לא?"
"כן, אבל.."
הוא ראה שהיא מסתבכת וכבר הכיר אותה כשהיא נהיית ככה- כאילו המון מחשבות עוברות לה בראש והיא נתקעת כמו באיזה מבוך. הוא לקח לה בעדינות את המצית מהיד, האצבעות שלו נגעו בשלה, והדליק לה את הסיגריה.
היא ניסתה להגיד "תודה" אבל השתעלה ונחנקה ואמרה שזה מגעיל, וגם הוא עישן קצת ואמר שזה באמת מגעיל, ושהוא לא מרגיש כלום.
"גם אני לא, נראה לי שזאת אחת מהשמועות המפגרות שסתם רצות בבית ספר".
הוא שמע שהיא מדברת, אבל המילים לא ממש חדרו אליו. בלי לחשוב סובב את הראש שלו אליה, והרגיש כמה היא קרובה. הוא הזיז את הראש, לאט, עד שהשפתיים שלו נגעו בלחי שלה. הוא חיכך אותן בלחי שלה, שהייתה חלקה ורכה, ואז גם היא סובבה אליו את הראש והם התנשקו.
אחר כך, הרבה יותר מאוחר, הוא התעורר משינה קצרה וראה שהאור הקטן עדיין דולק.
הוא שלח את היד לכבות אותו אבל אז נעצר והסתכל עליה. היא שכבה, בתחתונים, בלי חולצה, במיטה שלו, והוא לא יכל להתאפק וליטף את הקטע החלק, השטוח, שבין השדיים שלה. הוא הסתכל עליה עוד כמה דקות, כדי לזכור אותה ככה, ואז כיבה את האור ונרדם.


מיכל הפסיקה את הכתיבה ויצאה למרפסת, מוצפת רגשות. 'כמה שנים עוד יעברו', היא חשבה, 'אין לך מושג'. כמה תקוות, פלירטוטים שהופכים לזיונים שהופכים למערכות יחסים קצרות יותר ויותר, ריקות יותר ויותר. כמה גברים.
אחרי גידי היו עוד כל כך הרבה, אבל כולם דומים לו, נסיונות מגושמים וכושלים לשחזר את מה שהרגישה אליו, למצוא את מה שאבד לה אתו. תמיד, כמוהו, לא יפים מדי, לוקים בחולשה נוגעת ללב כלשהי ובדרך כלל גם במעטה ביישנות, שהיה שובה את לבה מיד, מעורר בה רצון להתמסר, לתת את עצמה כמתנה נדיבה. זו הייתה הילדה הקטנה שבה, זו שרצתה לעזור לכל הקבצנים, להציל את כל כלבי הרחוב. עכשיו רצתה להינתן לכל הבנים האלו, הביישנים, המביטים בה במבט קצת מורעב, מתחמק.
אבל בדיוק כמו עם גידי, הביישנות התבררה בדרך כלל כאי הבנה עצובה. אחרי שהמתנה נפתחה ונייר העטיפה הצבעוני הושלך מקומט על הרצפה, אחרי שהייתה שלהם, הסתבר שהם לא היו ביישנים כלל, שאין בהם כל מבוכה, והעדר המבוכה שלהם גרם לה להיות נבוכה, על שנתנה את עצמה במתנה בטעות, למישהו לא נכון.
במהלך השנים כבר התרגלה לבקרים האלה. שטופי אור מביך, דביקים מבושה, מחרטה, מזרות. ציפייה נואשת למילה, מבט, שיחזירו את ההבטחה שהייתה קודם. לפעמים דימתה שמצאה. הנה מבט שנראה קצת אבוד. משפט שנאמר, שעם הפרשנות הנכונה יכול אולי להחזיר את הקסם. באלו הייתה נאחזת, ממהרת לתחוב את הספקות הצוננים, המקפיאים את לבה, למקום בו לא יפריעו את אשלייתה- שהנה, יש כאן אהבה. יש כאן אהוב. ראוי לכל החלומות שלה, לכל הציפיות והתקוות. בכל פעם הצליחה לאחוז בשברירי התקווה האלה לפרקי זמן קצרים יותר ויותר, והם התמסמסו בין אצבעותיה ונעלמו בקלות רבה מדי.
עד שהגיע יואב.
היא זכרה את הבוקר הראשון שלהם, בבית השכור שלו במושב. איך פקחה את העיניים בחשש, כאילו חיכתה בעל כורחה לסימני מבשרי הרעות שיתקיפו אותה, אבל הדבר הראשון שראתה היה שהמקום שלו במיטה ריק. היא חשה הקלה והכרת תודה על זה שהוא קם לפניה, על המרחב שנתן שאיפשר לה לנשום רגע. היא שכבה קצת במיטה שלו, ולאט לאט, בלי ששמה לב, השתלטה עליה נינוחות. רק כשהופיע בדלת, לבוש תחתונים, וחייך אליה ושאל-"קפה?" הבינה שהיא רגועה, משום מה, כמו שלא הייתה אף פעם בבקרים של אחרי הזיון הראשון, והתמלאה השתאות ושמחה מהוססת.
עכשיו חזרה אל המחשב, התיישבה ונשמה נשימה עמוקה וקראה את הקטע האחרון שכתבה. היא ידעה שניסתה להתחמק, להשתמש בטריק ההוליוודי הזה שבו רואים את הגיבורים מתנשקים ובסצנה הבאה הם כבר אחרי. והרי דווקא רצתה לכתוב את זה-
אבל איך? איך אפשר להעביר למילים כתובות את הרגע הזה?
הגוף שלה העירום, באור הזהוב של מנורת לילה, המחשבות שעוברות לה בראש בזמן שהוא מנסה להוריד לה את החזיה ביד אחת, מיליון סרטים וספרי נעורים שבהם הופיעה הסצנה הזו, מפריעים לה כשזה סוף סוף קורה לה, קורה לה באמת, מכריחים אותה להיות צופה מהצד ברגע הזה שחיכתה לו כל כך הרבה, פינטזה עליו ופחדה ממנו. מזל ששניהם צוחקים כי הוא לא מצליח, הסוגר של החזייה תפוס חזק מדי והיא עוזרת לו.
הרגע הזה הנצחי של הפסקה, השתהות, לפני שהיא מורידה את החולצה, ואז היא יושבת, בלי חולצה, מקווה שזה בסדר, כלומר היא, כלומר הציצי שלה, שהם יפים לדעתו, שהם גורמים לו לרצות אותה, היא לא יודעת והוא לא אומר, הוא אף פעם לא אמר לה.
רק הרבה שנים אחר כך גאל אותה יואב משנים של חוסר ידיעה, קצת אחרי שהתחילו להיות ביחד. הוא אמר לה שהשדיים שלה מושלמים, ככה הוא אמר, יפים ובדיוק בגודל הנכון, כזה שנכנס בכף היד שלו, וכרגיל אמר את זה בביטחון הזה שלו, כאילו שזו עובדה ידועה שכתובה בכל ספר, ששדיים צריכים להיות בגודל כזה, כמו שלה.
אבל עכשיו חזרה אל גידי, אל תחושת המגע של היד שלו, ואז מגע השפתיים, היא זכרה כמה הופתעה כשנישק את שדיה, זה לא הופיע באף ספר או סרט מאלו שהיא נחשפה אליהם והיא לא ידעה שזה אמור להגיע, והופתעה, והופתעה מזה שהיא מופתעת, שבניגוד למה שחשבה היא לא יודעת הכל, לא הכל מופיע בספרים ובסרטים והיא לא מוכנה כמו שחשבה שתהיה.

****
השדה שהיה עליה לחצות כדי להגיע לפירצה בגדר של הבריכה היה מלא בקוצים עכשיו.
בהתחלה היא לא זיהתה אותו, כי העשב הפך לקוצים ונראה היה ששם הדרך נגמרת, אבל אז ראתה מרחוק את הגדר הירוקה של הבריכה ונזכרה בטיול שלהם בשבת ההיא, כשהקוצים היו עוד עשב ירוק ורך, כשהכל היה עוד אפשרי, כשעדיין חשבה שחלומות מתגשמים. נראה לה עכשיו שהייתה אז מישהי אחרת, לא רק צעירה בשלושה חודשים, אלא יותר כמו שייכת למימד אחר, כמו בסיפור מדע בדיוני.
עכשיו הקוצים שרטו לה את הקרסוליים, והשמש של אחר הצהריים בערה בגבה. היא הגיעה אל הגדר ונכנסה דרך הפירצה הקטנה, נזהרת שהחולצה שלה לא תיתפס. מיד כשהגיעה פשטה את בגדיה והלכה למים. היא התיישבה על שפת הבריכה וסקרה את האנשים סביבה. כשראתה שאף אחד לא מסתכל עליה, החליקה באיטיות למים וצללה בתוכם, ומיד נזכרה בגידי, איך הוא תמיד לועג לה על זה שהיא לא יודעת לקפוץ ראש.
הם רבו לפני שלושה ימים, אחד מהריבים הגדולים שלהם, ומאז לא התראו.
בפעם הראשונה שהם רבו ככה, אחרי יום שלם של מחשבות עליו, ופחדים שהפכו תמיד, באור המשתנה של אחר הצהריים, למין חוסר מנוחה נרגש, הרגישה שהיא חייבת לצאת מהבית. בהתחלה סתם שוטטה, אבל בלי שהרגישה הרחיקה עד למכון וייצמן. היא הרשתה לעצמה ללכת שם לאיבוד, מקווה להגיע למקום קסום, רחוק, שמתקיים באורח פלא בתוך גבולותיו הברורים והמגודרים של המכון.
אבל המקום שאליו הגיעה בסופו של דבר, אחרי ששוטטה במשך הרבה זמן בלי שממש ראתה איפה היא נמצאת, היה השדה ההוא, והיא הצטערה שלא היה לה בגד ים.
אחרי הריב הבא שלהם, כשיצאה שוב מהבית לטיול של אחר הצהריים, לבשה את בגד הים שלה, ולקחה תיק קטן עם מגבת, בקבוק מים והמחברת החדשה שקנתה אחרי אותו ריב ראשון.
השקט הזה, כשהראש בתוך המים, והתחושה הקרירה שלהם, הרגיעו אותה כמו תמיד. היא עשתה עשרים בריכות ואז יצאה מהמים. שחייה הייתה הספורט היחיד שאהבה, שיכלה באמת להנות ממנו. היא אהבה את התחושה שהייתה לה אחרי זה- לא מיד כשיצאה, כשהרוח של אחר הצהריים ציננה אותה, אלא כמה רגעים אחר כך, כשישבה עטופה במגבת על כסא הנוח, בפינה שלה בקצה הדשא הגדול, רחוק מהילדים עם הארטיקים ומהמשפחות של החופש הגדול. ברגעים האלו, שאחרי הטבילה, הרגישה שהיא חוזרת אל מקום שהכניסה אליו נחסמה בפניה, מבלי שאפילו שמה לב, מתישהו אחרי שהיא וגידי התחילו להיות יחד. גם אחר כך, כשהתלבשה ואספה את הדברים שלה והלכה הביתה, בשדה שהקוצים שלו היו עכשיו זהובים באור השמש השוקעת, בשבילים של מכון וייצמן ולבסוף ברחובות שבחרה ללכת בהם הביתה, בכל אותו הזמן אפפה אותה השלווה הזו, התחושה שהיא יכולה להיות היא, בפשטות, בלי כל הלבטים המענים שליוו אותה כשהייתה אתו- איך לדבר ומתי לצחוק ומה להגיד ולגעת או לא לגעת ועוד מיליון לבטים שבכלל לא שיערה את קיומם בעידן התמימות הפרה היסטורי ההוא של ההתאהבות, שלפני המימוש.
השבועות שבאו אחרי אותו לילה ראשון של הנשיקה אבדו לה, או שהיא אבדה בתוכם, בתוך שטף הגילויים הבראשיתיים שהגיעו בתכיפות מבהילה, מערערת.
בכל פעם שנפגשו ירד עוד פריט לבוש, וסוף סוף קרו לה הדברים שרצתה שיקרו, למרות שרצתה אותם בלי לדעת אפילו מהם בדיוק, על מה בעצם מדובר, ובטח שלא את הפרטים הקטנים, העירומים, המביכים.
עכשיו עברה ליד הבית של דליה, והתלבטה לרגע אם לעלות. זה היה עוד משהו שנעלם לה מבלי משים- החברות שלה. הן עדיין היו חברות, כולן, אבל משהו היה שונה, עכשיו שכבר לא חלקה אתן את הכמיהה למישהו, ולא הצליחה לחלוק איתן את הפרטים הקטנים והמשמימים לפעמים, או הטורדניים או הנוראיים, המייאשים במסתורין שבהם, של הזוגיות.
טיולי האופניים שלה עם דליה, הערבים שבהם ישבו יחד בחדר, ודליה ניגנה לה בגיטרה, או שהיו מקריאות זו לזו מספר שאהבו, הימים הארוכים שהייתה מעבירה עם נילי, כשהיו צוחקות עד שכאב לה הפה, כל אלו נעלמו מהחיים שלה, כי היו שייכים לעידן אחר, שבו הזמן היה ילדותי ואינסופי. חוץ מזה, שגם להן היה חבר. פחות או יותר באותו זמן שזה התחיל בינה לבין גידי, כאילו ניתן אות מלמעלה והן הוזנקו לדרך הזו שהפרידה ביניהן. רגע קודם לכן היו ביחד, נדמה היה שבכל רגע ורגע היא יודעת איפה הן ומה הן עושות, וברגע שלאחר מכן פתאום נעלמו לה, וימים שלמים עברו בלי שדיברו.
אבל עכשיו המחשבה על כל זה לא ייאשה אותה. הגוף שלה היה עדיין רפוי ונינוח מהטבילה בבריכה, ואוויר הערב שהיה צונן קצת עורר בה שימחה והתרגשות, ותקווה שהטוב יוכל, למרות הכל, להתממש, והתחשק לה לחזור הביתה ולהתקשר אליו, כי הוא הרי האהוב האמיתי שלה, היחיד, ועם אהוב לא מתחשבנים ולא משחקים משחקים, אבל היא לא הייתה בטוחה שגם הוא רואה את זה ככה ולכן החליטה שתתאפק ולא תתקשר. כבר ידעה, מניסיון הריבים הקודמים, שלא תמיד היה יסוד הנצחיות שביחסיהם עוזר לשיחה ביניהם להיות קלה יותר, לא היה עוזר לה להבין אותו, לא להיפגע מהדברים שאמר, לא להגיד בעצמה שטויות לא מובנות.
היא התקלחה, מקלחת ארוכה, כל תנועה של סיבון עשתה מתוך כוונה גדולה, ועמדה גם אחרי שגמרה להסתבן במשך זמן ארוך מתחת לזרם המים, בעינים עצומות, מתמסרת לתחושה של המים השוטפים אותה, מטהרים אותה עוד, כמו מין השלמה הכרחית לטיול ולטבילה בבריכה, ואחרי המקלחת ישבה בחדר והקשיבה לקסטה החדשה של קייט בוש שקנתה לה, מתענגת על כל צליל. גם את זה כבר מזמן לא עשתה. זה לא שכבר לא הקשיבה למוזיקה או קראה, אבל עשתה את זה בדרך כלל אתו, וגם כשהייתה לבדה כאילו שלא ממש הייתה, ולפעמים התנגן צד שלם בקסטה בלי שתשים לב.
הטלפון צלצל והיא הרימה.
[list]
[*] מיכל, מה קורה?
[/list]
הקול של אורלי, עליז ורם, מגיע מעולם אחר ורחוק, עולם שטוף שמש של תיכוניסטים. היא כחכחה ורעננה את הקול החברתי שלה, שמזמן לא היה בשימוש-
[list]
[*] בסדר, אני יודעת? מה אתך?
[*] משתעממת בטירוף. רבה עם אמא שלי כל היום. שמעת שיש היום סרט במכון? של מונטי פייטון. את אוהבת אותם, לא?
[*] כן, בטח. איזה סרט?
[*] לא זוכרת. משהו על משמעות החיים.
[*] אה, טעם החיים? זה מעולה. ראיתי את זה בצופים.
[*] אז בא לך לבוא?
[*] כן, בסדר.
[*] וואו, איזה התלהבות. אל תעשי טובות. מה עם גידי? תזמיני אותו גם.
[*] לא, לא נראה לי.
[*] אהה, הבנתי. מה, עוד פעם רבתם?
[*] כן, ואין לי כוח לדבר על זה.
[*] טוב, אז לא. נתראה בשמונה, בכניסה לאולם?
[/list]
רק אחרי שסגרה את הטלפון הבינה שבכלל לא בטוח שבא לה ללכת- לראות אנשים, לחשוף את עצמה למבטים ושאלות, ובעיקר לסימן השאלה שיהיה בעיניים של כל מי שתפגוש, תוהה איפה גידי, למה הם לא ביחד.
אבל היא כבר קבעה עם אורלי, וממילא, נזכרה פתאום, כבר החליטה שלא אכפת לה מה יחשבו, שאין לה מה להסתיר. הם נפרדו, וזהו.
כשיצאה היה כבר חושך והיא החליטה ללכת דרך הרחוב הראשי, למרות שהעדיפה ללכת ברחובות הקטנים, לגלות בכל פעם דרך קצת שונה. זו הייתה הפעם השניה שהלכה למכון באותו יום, אבל היא אהבה ללכת לשם. הרגליים שלה לקחו אותה בלי שתתאמץ, כאילו נישאו בידי איזה כוח מסתורי. כשהלכה נזכרה באחר הצהריים, בטיול ובטבילה בבריכה, ובהרגשה הנפלאה הזו של חופש ושמחה, כאילו שהיא לא צריכה אף אחד, אבל עכשיו כבר התעוררו בה הפחד והדאגות ובעיקר חוסר השקט המוכר, המבעבע בתוכה, שגרם לעורה לעקצץ. התחושה ההיא שעד לא מזמן הייתה חלק בלתי נפרד מקיומה ועכשיו חוותה רק בימים האלו שאחרי המריבות.
גידי. החיוך שלו והשיער החום שכבר קצת צמח והעור החלק והחם שלו, שהרגיש לה בדיוק כמו שדמיינה שירגיש, רק שלא היה לה מושג כמה חלק, כמה נעים, כמה ממכר.
אבל אז נזכרה בריב האחרון שלהם.
היא לא רצתה אפילו לחשוב על זה, זה היה משפיל מדי, כואב מדי.
רק כשהתחילו להיות ביחד עלה לתודעתה כל העניין הזה של הקקי, של החירבונים, אולי מזה הכל התחיל, מזה שלא יכלה להעלות בדעתה את המילה הנכונה, הנסבלת. אז היא פשוט לא אמרה כלום. בהתחלה זה לא היה כל כך קשה, לכוון את מועדי החירבונים כך שיתרחשו בבית, יחד עם עוד כמה פעילויות פרטיות שאז עוד יכלה לעסוק בהן. הם היו נפגשים לפרקי זמן קצרים, עוברים בהדרגתיות למצב של זוגיות, שניהם הזדקקו כנראה לזמן לעכל כל פגישה, לנוח ולהתאושש לפני הפעם הבאה, כאילו היו היחסים שלהם סוג של ספורט תחרותי מעייף. אבל בהמשך הלכו והתארכו פרקי הזמן האלו, של הביחד- בהתחלה בסופי שבוע, ואחר כך כשהחופש הגדול התחיל, ופתאום מצאה את עצמה מתאפקת במשך ימים. התוצאה הייתה שדווקא בתקופה שבה הייתה עושה הכל כדי להיפטר מכל עניין ההפרשות באופן גורף, עולם שלם של בעיות מעיים נפתח בפניה, גזים ועצירויות ושלשול וגרפסים, ולפעמים הייתה ההתנהגות שלה במשך יום שלם מושפעת מהניסיון להסתיר את פעילות המעיים שלה. כך גילתה, למשל, שכשהיא מתאפקת יש לה המון גזים. אז זה מה שקרה. אחרי יומיים שהיו ביחד, יומיים של התאפקות, היא הפליצה. גידי צחק, והיא, ששכבה לידו עירומה במיטה, התקפלה ופתאום הרגישה חשופה, ורצתה להתלבש אבל התביישה לקום. רצתה להימחק, להיעלם. היא שלחה את ידיה אל הרצפה והרימה את בגדיה והתלבשה בגמלוניות, בשכיבה, וישבה מכווצת על המיטה, מחכה שינחם אותה, שיגיד לה שזה לא נורא למרות שידעה שכן, והוא שלח את ידו אל שערה וליטף אותה, ואז אמר בחיוך-
"אל תדאגי, אני לא אגלה לאף אחד שאת פלצנית". גל ענק של מבוכה ושנאה אליו ואל עצמה שטף אותה והיא אמרה-
"אני לא פלצנית, סתם יצא לי במקרה".
הוא לא קלט בכלל כמה נפגעה ואמר בחיוך
"את כן, אבל זה בסדר, אני אוהב אותך גם ככה".
היא המשיכה להכחיש בכעס הולך וגובר ואמרה לו דברים נוראיים כי רצתה לפגוע בו, אולי ככה תצליח להתגבר על ההשפלה, עד שהוא איבד את הסבלנות שלו ואמר שהיא עושה עניין מכל דבר ושאין לו כוח אליה ואז היא בכתה ויצאה מהבית שלו בטריקת דלת, וקיוותה שיבוא אחריה כמו בפעמים הראשונות ורק באמצע הירידה הבינה שהפעם הוא לא, שהתקפי הבכי והכעס שלה כבר לא הזכירו לו, כנראה, דמות של צרפתייה יפיפייה ומשוגעת בסרט.
היא כבר הגיעה אל הקצה הצפוני של רחוב הרצל, החנויות הלכו והתמעטו, עד שנעלמו לגמרי והתחלפו במגרש החנייה הענקי ואחריו הגדר החיה הגבוהה, הגדר של המכון. היא כבר התקרבה אל השער והחישה את צעדיה.
הכי אהבה את הכניסה, את המעבר מרחוב הרצל ההומה מכוניות, מאורות פנסי הרחוב והרמזורים, אל השקט והחושך שבפנים, כמו עולם קסום ונסתר.

****
היא הלכה עם אורלי בתוך זרם האנשים שיצאו מהאולם, ופתאום ראתה אותו, עומד עם אוהד ושי ברחבת הכניסה. לרגע התלבטה אם להתעלם ממנו או להתקרב, להגיד שלום קר ורק אז ללכת, אבל אז גם אורלי ראתה אותו, ולפני שהספיקה להחליט אורלי כבר משכה בשרוול שלה –
"הנה גידי, בואי".
כולם החליפו כמה "אהלן" ו"מה העניינים" והיא ניצלה את ההמולה הרגעית והסתכלה עליו, נתקעת בעיניים יותר ממה שהתכוונה. הוא חייך והיא חייכה בחזרה, מנסה למלא את עצמה מהר בכוח שצברה בשלושת הימים האלו, בזמן שעקף את אורלי ובא ונעמד לידה.
"מה שלומך?"
"בסדר. מה שלומך?"
"בסדר", הוא חייך, "מה, אנחנו בקטע רשמי כזה עכשיו?"
הוא דיבר בשקט, אבל היא יכלה לשמוע את הרוך בקול שלו, והבינה גם את מה שלא אמר, וחייכה כי לא ידעה איך להפר את השתיקה של שלושת הימים האלו.
"בא לך לבוא לטיול?"
היא אמרה "כן", מיד, בלי לחשוב, ונתנה ללב שלה ולגוף להוביל אותה אחריהם, אחריו, להיפרד מבלי משים מכולם ולרדת במדרגות בקצה הרחבה ולחצות את הכביש אל הדשא הגדול, פוסעים לאט עכשיו, עדיין רחוקים זה מזו.
הם הגיעו אל כמה עצים שעמדו בפינה נסתרת, רחוקה מהכביש, מאחורי אחד הבניינים הגדולים שהיו עכשיו סגורים וחשוכים.
גידי ישב על הדשא, נשען בגבו על הגזע, והיא ישבה מולו בישיבה מזרחית, ולמרות החושך זיהתה את המבט הזה שלו, הרציני והאוהב, שגרם לה לשכוח הכל ולזכור, ולו לשבריר שניה, רק את הטוב, המהותי, רק את האהבה.
שבריר שניה שגרם ללבה להיפתח אליו ולדפוק חזק, שאפשר לה להתקרב אליו ולגעת בעדינות, בקצות אצבעותיה, באמת ידו, לחוש את הורידים הבולטים שלו, את העור החלק שביניהם, וכבר רצתה להיות בחיבוק שאחרי הפיוס, עכשיו כבר ידעה שיגיע, אבל חיכתה.
[list]
[*] מה יהיה אתנו?
[/list]
הקול שלו היה חם, שקט, והיא התמלאה אהבה וחמלה אל שניהם וכמעט שבכתה.
יהיה טוב היא רצתה להגיד לו כי שוב התמלאה בתקווה אבל לא אמרה כלום, כי רצתה שיבין לבד, שיקרא אותה בלי שתצטרך לקלקל את הרגע במילים נדושות.
במקום זה התקרבה אליו עוד, והניחה ידה על עורפו, החם החלק, העורף האהוב שכל כך התגעגעה אליו, ומשם כבר הייתה הדרך משפתיה אל שפתיו קצרה ובלתי נמנעת, והיא חיבקה אותו והוליכה את ידיו אל גופה שמתחת לחולצת הטריקו, ועזרה לו לפתוח את החזיה שלה, ונתנה לתשוקה של שניהם לגבור על כל דבר אחר.

****

היא כבר לא זכרה מה בדיוק חיפשה שם, במדף הכי גבוה של הארון, בתוך הערבוביה של דפים תלושים ומחברות ותמונות, רק שברגע מסוים הופר האיזון העדין שהחזיק את הכל דחוס שם, וערמה ענקית, שהייתה העבר שלה, נפלה לה על הראש והתפזרה בחדר. יואב תמיד צחק עליה-"בשביל מה את שומרת את כל השטויות האלה?", אבל היא לא הייתה מסוגלת לזרוק, רק לדחוס את זה שם למעלה, מתוך מחשבה שפעם אולי זה יעניין מישהו, אולי את הילדים שלה. היא ירדה מהכסא והתיישבה על השטיח, בתוך הבלגן, והמועקה בלבה הייתה כל כך גדולה שרצתה לצרוח, אבל במקום זה התחילה, מבלי משים, להסתכל במה שסביבה, מתעלמת מהקול בתוכה שאמר-'תעזבי את זה, אל תחטטי במה שהיה, זה רק יגרום לך להרגיש יותר גרוע'.
בהתחלה הסתכלה בתמונות.
נילי, בקלוז אפ שטוף שמש, מחייכת חיוך קשוח ונבוך אל המצלמה, נילי שנעלמה לה כבר בי"ב, גם לה היה כבר חבר אבל מחבר'ה אחרים, והן התרחקו והתרחקו עד שבסוף רבו ולא דיברו יותר, אולי כדי להצדיק את הריחוק שכבר היה שם מזמן.
דליה, עומדת עם הגיטרה, עם השיער הארוך והפוני הילדותי, הן עדיין היו חברות למרות שכבר הרבה פחות, היא גרה בלונדון והייתה מגיעה לארץ רק לעיתים רחוקות.
וגידי, שכמעט לא הופיע בתמונות האלו, מלפני שהיו יחד. בכל הטיולים ניסתה לצלם אותו אבל כל כך פחדה שמישהו יקלוט שכמעט לא הצליחה, והוא הופיע תמיד בצד, חתוך או מטושטש. הייתה תמונה אחת שלו מאחורה, קלוז אפ מפואר של העורף שלו. כמה פינטזה בהשראת התמונה הזאת, כמה נשיקות וליטופים הרעיפה על פיסת העורף המצולמת הזאת, באותם ימים רחוקים שבהם עוד היה פער של זמן בין התשוקה למימוש. עם כל הגברים שבאו אחר כך זה תמיד קרה מהר, מהר מדי, לטעמה, סיפוק מיידי, כמעט, רק עם יואבי היה לה תיקון.
התמונות, בניגוד לפעם, עוררו בה נחמה מוזרה ולא געגוע. אולי בגלל שבסך הכל היה לה כל כך טוב לה עכשיו, למרות שבעצם הכל אולי השתנה, ובניגוד גמור לרצונה הרגישה אפילו התרגשות וחמימות למחשבה שיש שם אולי משהו, בבטן שלה, וידה נשלחה לשם כמעט בלי שתרגיש, ונשארה שם לרגע. ומתוך ההתרגשות והשמחה הפתאומית חיטטה קצת בתוך הערמה ומצאה את המחברת הגדולה, הצהובה, היומן שלה מאז. היא דפדפה בו קצת, דפים על דפים שעוסקים כמעט כולם בגידי- איפה הוא היה, מה הוא אמר ומה היא אמרה ובעיקר מה לא, כמה היא אוהבת אותו, כמה היא רוצה.
אחרי ליל הסדר הייתה הפסקה בכתיבה. היא זכרה שהפסיקה לכתוב אז, התירוץ היה שעכשיו קורים לה דברים, אז אין לה זמן וגם אין לה צורך לכתוב, אבל במשך השנים גילתה שזה דפוס- בכל פעם שהיה לה מישהו היא הפסיקה לכתוב, והדבר הראשון שהייתה עושה כשזה נגמר היה לקנות מחברת חדשה.
הפעם הבאה שכתבה הייתה אחרי שלושה חודשים, ביולי, אחרי שהכל כבר קרה.
יכול להיות שעדיף בכלל לא לדבר.
הזמנים הכי טובים הם דווקא כשלא מדברים. רגעים שבהם מרגישים כל כך קרובים ואוהבים ואין בכלל צורך במילים. זה באמת נדוש וכל זה, אבל זה נכון- רוב הדברים הנדושים הם גם נכונים בדרך כלל. כששוכבים על המיטה, והחדר חשוך, ויש איזה שיר יפה ברקע, ומתחילים להתנשק ולהתלטף וכל הדברים האלה- אז הכי טוב בעולם. לא צריך להוכיח כלום או להיות חכם או מבריק אלא פשוט להיות אתה בעצמך ולאהוב מאוד את השני ואז הכל פשוט קורה בטבעיות, בפשטות רבה כל כך. והכל גם יוצא כל כך יפה ונכון- בלי שבכלל מתכוונים. יודעים לגעת בדיוק במקומות הנכונים ולהגיד דברים קטנים ולא חשובים שהם מצחיקים קצת או נחמדים ומתאימים בדיוק בדיוק. אף פעם אתה לא מרגיש שאמרת שטות או שעשית שטות במצב הזה, הכל תמיד נכון ויפה ומתאים בדיוק.
היא קראה והתמלאה אהבה אליה, אל הנערה הזו. האם זו באמת היא, שכתבה את זה? ולאן זה נעלם אחר כך, הידיעה הברורה והפשוטה הזו, שלקח לה שנים לגלות מחדש?
אחרי הקטע הזה הרצף שוב נקטע, ומתחדש אחת לחודש בערך. קטעים מבולבלים, חלקם נקטעים באמצע, על חלקם קשקשה אחרי הכתיבה, כנראה לא היו ראויים לדעת העיניים החדשות שסיגלה לה אז, עיניו של גידי שהיו שם כל הזמן ופיקחו על ההתנהגות שלה, מחלקות ציונים, מורידות נקודות כשצריך. זה היה מוזר, הבינה עכשיו פתאום- דווקא כשסוף סוף היו ביחד והייתה אמורה להרגיש בטוחה, אהובה, איבדה את היכולת להיות מי שהיא. גם את בימת הנוער עזבה אז, כי לא יכלה לשחק מול עיניו הדמיוניות, ובמהלך י"ב הפסיקה ללכת גם לצופים.
היא חזרה אל היומן, אל הקטעים המבולבלים, הכתובים בכתב גדול ופרוע. אלו לא היו ממש קטעי יומן. היו שם המון התחלות למכתבים אליו, מכתבים שמעולם לא נתנה לו, שאת רובם אפילו לא סיימה לכתוב. הוא סיפר לה על מעיין, בקול מלגלג, על המכתבים שכתבה לו, אפילו הראה לה אחד מהם, וביחד צחקו על הדרמטיות, על הקלישאות הרומנטיות המאוסות. כבר אז לא יכלה שלא לתהות אם הייתה מצליחה יותר ממנה, כלומר- מצליחה לכתוב מכתב שלא היה מעורר את הזלזול הזה. זה היה ממש בהתחלה, כשהייתה עוד תמימה כל כך, תמימה עד כדי כך שחשבה שהיא בכלל לא תזדקק למכתבים כאלו, שלא יקרו ביניהם דברים מהסוג שגורם לכתיבתם.
חוץ מהמכתבים היו גם כמה רשימות, כאלו שהעתיקה מכל מיני עיתוני נשים וספרים, כל מיני עצות מהסוג של "עשר עצות לזוגיות מוצלחת", וגם רשימות שניסחה בעצמה, הוראות מבולבלות, שלעיתים קרובות סתרו זו את זו. היא עברה על הדפים ברפרוף, בלי ממש לקרוא, הם ייגעו אותה, בתחושת המאמץ הגדול, חסר הסיכוי, שעלה מתוכם.
כשסגרה את המחברת נפל מתוכה דף תלוש, מקופל.

הרבה פעמים קרה לי כבר שהרגשתי שאין יותר טעם לכלום, שאין שום דבר שבשבילו שווה לקום בבוקר, אבל הפעם נראה לי שזה באמת. אני לא מצליחה לחשוב על משהו שיגרום לדברים להשתפר, על משהו שיגרום לי להנות.
אני לא חושבת שאף פעם הייתי כל כך עצובה כמו אתמול בערב. אפילו לספר על זה אין לי בכלל חשק- כבר כל כך הרבה דשתי בזה שאני מרגישה שאם אני אחזור על זה שוב זה ייאש אותי בצורה הכי מוחלטת שיש. ובכל זאת אני רוצה לכתוב על מה שהיה, אני רוצה לזכור את זה, יש לי הרגשה שזה יכול לעזור לי בעתיד.
מיכל עצרה לרגע, שלחה את היד אל הבטן, נשמה עמוק, המועקה התפוגגה קצת והיא המשיכה- אתמול אני וגידי דיברנו עלינו, והגענו שנינו למסקנה שאין יותר תכלית וטעם ליחסים שלנו.
מה שלמשל מייאש אותי בניסיון להעלות את כל זה על הכתב, הוא שזה כל כך מסובך, מורכב, ושאני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה. הייתי רוצה לכתוב בבהירות ובדיוק, כמו בנוסחה פשוטה של מתמטיקה בה הכל מסודר הגיונית.
למשל העניין הזה- זה לא שלגמרי אין תכלית ליחסים בינינו, פשוט הבנו שלאהוב זה כל כך לא מספיק. אנחנו פשוט לא יכולים יותר להיות ביחד. את שנינו זה מדכא ומעצבן. אנחנו לא יכולים לדבר יותר משתי דקות בלי להרגיז אחד את השני.
אחרי שדיברנו וגילינו את כל הדברים הנוראיים האלו, נשארתי אצלו עוד, והיה איכשהו קצת טוב. אחר כך נסענו לאן שהוא והמשכנו לצחוק והכל- היה כאילו בסדר, ואז גידי אמר- 'הכל מבוים, הם כל הזמן מנסים לביים כיף'. כעסתי נורא וכל זה, אבל זה היה כל כך נכון.
עכשיו אני לא רוצה לחשוב על זה יותר ולא לדבר על זה ורק לנסות לעבור איכשהו את הימים הבאים בשלום. מה שקורה לי עם גידי עכשיו הוא בשבילי דבר מכריע לכל החיים. אם האהבה שלנו לא תתממש ואנחנו נעמוד מול זה חסרי אונים- הרי שהעולם הזה הוא בכלל לא עולם שיש בשביל מה לחיות בו.

****

השנתיים בהן היא וגידי היו יחד נפרמו בזיכרונה להמון חוטים, שבקושי הצטרפו לאריג דהוי, מבולבל, כואב.
מזל שהטלפון צילצל, ועל הקו הייתה נועה, שמיד הרגישה ושאלה- "מה את עושה?", ומיכל סיפרה שניסתה לכתוב, ולא הצליחה אפילו להתחיל, רק לבהות במסך המחשב, מנסה למצוא מילים. ונועה, שגם היא בהריון, למרות שכבר בחודש שמיני, אמרה לה שזה ככה, שזה טבעי, שבהריון, ובעיקר בהתחלה, כל הכוחות ותשומת הלב מרוכזים פנימה, ומיכל מיד נלחצה- פנימה? איך פנימה? כי על העובר בכלל לא חשבה, רק הקהות הזו, שליוותה אותה במשך היום כולו, בלימודים ועם חברות ובשיחות הטלפון עם אימא שלה, ובערב הפכה למין ענן שאפף אותה, מרחיק אותה מיואב, מהכתיבה, מושך אותה אל המיטה, ורק שם, בשינה, מצאה נחמה, סיפוק מתוק. נועה הרגיעה ואמרה לה שוב שזה טבעי, ושזה זמני, שאחרי שלושה חודשים זה עובר, העייפות הלא נגמרת והבחילות ומערבולת הרגשות, ושתשעה חודשים זה המון זמן, בדיוק הזמן שיידרש לה להתרגל, להיות מוכנה עד כמה שאפשר לשינוי שיגיע.
היא חזרה אל המחשב, נשמה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה, חזרה אל התקופה ההיא, אל
חוטי הזיכרונות, שהלכו ונפרמו עד שנשאר לה אחד, הלילה לפני הגיוס שלו.
אחרי שחזרו מהבילוי בתל אביב עם כל החבר'ה שכבה לידו במיטה, גופה רפוי מעייפות וייאוש וליבה לעומתו מכווץ ממועקת המחשבות. לרגע אחד של בהירות היא ידעה שהם צריכים להיפרד, אבל שהם לא ייפרדו, ומי יודע כמה זמן ימשכו את זה עכשיו, כשיתראו רק אחת לשבועיים ויישטפו באשליית הגעגוע שמביאה הבדידות. כבר למחרת, בבקו"ם, היא שכחה, מתגעגעת אליו מראש, מנחשת כבר את ריח המילים שיהיו במכתבים שתכתוב לו.

****

בחלומה חזרה אל בית הספר התיכון, כמו בשיר של אהוד בנאי, כמו בכל כך הרבה לילות בחמש עשרה השנים שחלפו מאז שנגמרו הלימודים. לפעמים הייתה כבר מבוגרת והם היו עדיין בני שבע עשרה, לפעמים הייתה גם היא עדיין נערה, אבל תמיד הייתה לבד, שונה, מופרדת, ותמיד הייתה מתעוררת בתחושת החמצה ומין געגוע מטריד, כי לפחות בשנתיים האחרונות ידעה היטב שהיא לא מתגעגעת, שהיא שמחה בחייה, ובכל זאת- הכאב הזה בלב, הרצון שליווה אותה תמיד בימים שאחרי החלום- לפגוש מישהו מאז, שיראו כמה טוב לה, אילו חיים יפים יש לה, שידעו. בחלום הזה היא הייתה כבר מבוגרת, והסתובבה במסדרונות בית הספר שלה, מתפעלת מהחידושים, כמו בוחנת אותו בעיניים של אימא לעתיד. כשכבר התכוונה ללכת משם ראתה אותם, את כולם- את אורלי כץ, את אוהד ויוני ורועי ושי, ואת גידי, יושב שם עם כולם, צוחק ומדבר. בחלום היא ידעה שזה משהו שהם עושים כל יום- נפגשים בבית הספר, כל החבר'ה, אפילו שכולם היו כבר אנשים מבוגרים. כמו תמיד עלו בה התרגשות גדולה, וגם קנאה וכאב, על זה שהם כולם עוד בקשר, חבר'ה כאלה, כמו שלה אף פעם לא היו, אפילו כשהייתה אתם. אף אחד לא ניגש אליה, לא התרגש מזה שהיא שם, והיא ניסתה לחשוב על תירוץ לגשת אליהם, להתחיל לדבר, לספר שהיא בהריון ומה היא עושה עכשיו ואפילו על זה שהיא כותבת. אבל פתאום ראתה את רות ברנע, יושבת על ספסל מרוחק, בקצה השני של המסדרון.
זה היה מוזר, כי רות לא הופיעה אף פעם בחלומות האלה, ובעצם, היא לא הופיעה אף פעם בשום חלום שלה. עלתה בה מחשבה על זה שגם רות תמיד הייתה שונה, ואף פעם לא הייתה בחבר'ה, אבל בניגוד אליה היא גם לא ניסתה להיות שייכת, להסתיר את השוני שלה. מיכל נזכרה בסנדלי הבירקנסטוק שרות נעלה תמיד בקיץ, כשאף אחד עוד לא ידע מה זה. כולם צחקו עליה שהם נראים כמו סנדלים של ילד מפגר, ולה זה בכלל לא הזיז. ופתאום מיכל ידעה מה היא צריכה לעשות. היא ידעה שהיא לא רוצה להיות בחבר'ה, שהם בכלל לא מעניינים אותה, בעצם, והיא הלכה והתיישבה על הספסל ליד רות, שחייכה אליה כאילו חיכתה לה, וסיפרה לה שלא מזמן ילדה בן, ושהיא באה לכאן לפעמים בשביל להיות קצת בשקט, לבד, ומיכל סיפרה לה שהיא בהריון, ורות חייכה שוב ואמרה- "איזה יופי, אז בקרוב תהיי אימא. מיכל אימא, וואו! קשה להאמין אה?" ומיכל הבינה בדיוק למה היא מתכוונת וחייכה והנהנה ואז התעוררה.

[בלה_שנדמה_לה*]

רונית, תודה.
זה מקסים, כתוב נפלא. מרגש ונוגע.
קראתי כמעט עד הסוף, אמשיך מחר. (יש עוד כאלה שפיספסתי?)

[רינ_צ'י*]

כזה מסע בזמן. ישר לתוך החיים שלי, רק בשמות אחרים (ודומים).
את כותבת קרוב ונוגע, מדויק כל כך. תודה.

רינת סלע

נ.ב. רק הערה אחת - איפשהו שם גידי ושי מחממים שניצל במיקרו. לא חושבת שהיה אז, בטח לא בכל בית. אולי טוסטר אובן.

[מי_מה*]

כזה מסע בזמן
אכן, ממש כך. המדהים הוא שזה,בשבילי, מסע רגשי בזמן, זאת אומרת לא רק שירים או אופנה שפתאום זורקים אותך אחורה אלא באופן כל כך מדויק הרגשות.
סיפור שכתוב נפלא ועשה לי לחשוב הרבה על החיים שלי, על זוגיות, על המקום שאני מרשה לעצמי לתפוס בעולם. קראתי כבר לפני למעלה משבוע ורק עכשיו מגיבה, אבל הסיפור בהחלט הלך איתי כמה ימים.

[רונית_סלע*]

אוי...כל כך שימחתן אותי!
כל כך מרגש אותי לקרוא את מה שכתבתן.
תודה, תודה
רינת, (מצחיק- השמות שלנו די דומים )
לגבי המיקרו- נכון, לא היה אז בכל בית. נראה לי שהבית של גידי הוא מאלו שהיה בהם .
בכל אופן- תודה על ההערה @}

[אלמונית*]

באיזה דף נמצא הסיפור?

?

[רונית_סלע*]

אלמונית,
הסיפור בגירסתו הסופית הוא ב - תותים עם שמנת סיפור.

[בעדינות*]

רונית הכשרונית,
מחקתי את מה שתייגת למחיקה.
מאד מאד אוהבת את הסיפור בגרסתו הנוכחית.
תודה.

[רוח_ערב*]

פשוט מקסים!
קראתי הכול בפעם אחת.
כול התסריטים שבראש, אני כ"כ מזדהה

[רונית_סלע*]

בעדינות ורוח ערב,
תודה @} , אני שמחה שאהבתן את הסיפור, כל כך נעים לגלות עוד מישהו שקרא ואהב .

[אינטו_איציה*]

וואווו...

שקעתי לתוך חלום מתוק.
חבל חבל שנגמר.
מדוייק עד שהעלה בי חיוך כל פעם שנגע עמוק עמוק.
מקסים מקסים.

תודה .@}

[טליה_טקאוקה*]

וואו!!!
באמת מקסים!!
לא יכולתי להפסיק לקרוא ועכשיו אצלנו כבר 00:15 (אנחנו 7 שעות קדימה...) ומזמן עברתי את שעת השינה שלי...עוד מאט מתעוררים אצלנו...
גם אני מחכה להמשך...נראה לי שהתמכרתי...
תודה@}

[רונית_סלע*]

תודה טליה @} (בדיוק שלחתי לך מייל)

[רונית_סלע*]

שם הדף הומר מ- בקשה_נרגשת

---

תותים עם שמנת סיפור

[צוויליך*]

שיט.
התחלתי לקרוא מההתחלה, עם wish you were here ברקע.
עכשיו הגעתי לקטע שמיכל מקשיבה בדיוק לזה.
שייאוו כזה!!
[ממשיך]

צוויל

[רונית_סלע*]

צוויליך! איזה ביקור מפתיע ומשמח!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

איזו חווית קריאה מענגת, תודה! @}

[הרגע_שלפני*]

שלום רונית,
קראתי עכשיו את כל הסיפור ומאד נהניתי ממנו, הזדהיתי עם כלמיני תובנות של מיכל.
תודה

[רונית_סלע*]

תודה לכן! כיף אדיר שהסיפור הזה זוכה לגאולה פתאומית