תמיכה בילדי בית הספר

[ליאורה_נ*]

_כשהילד חזר מביצפר הוא אמר לי שאת השעתיים הבאות הוא בילה
עם המורה ההיא בכיתות השונות שהיא למדה.(הוא מאוד אהב את זה)_

אכן מפתיע ומעודד.

סבתא לשמונה - הוא מצליח מאד אך מאמין שאינו מצליח. מעניין, לא? מדד לכך שמצליח מאד - פותר היטב את כל התרגילים בחוברת. מעולם לא סייעתי לו בלימודים או בשיעורי בית כלל עד לפני שבוע. כל מה שהוא יודע למד לבד - מקסימום עניתי לשאלותיו. במבחנים פותר את כל השאלות בצורה נכונה. (אין עדיין ציונים)
רק לפני שבוע התחילו הבעיות - פתאום הוא "לא יודע", תרגילים שכמותם פתר רבות.
עירית לוי - תודה, קראתי את בלמידה מתמדת.
בכל אופן אנחנו נתגבר על זה במהרה, הוא כבר מתגבר על זה, רק מעצבן שהגיע למצב כזה...

[סבתא_לשמונה*]

ל ליאורה נ
אולי הוא פשוט רוצה שתשבי איתו בזמן שהוא מכין שעורים?
עדיף לא לעשות את זה אבל לפצות אותו בפעילויות משותפות אחרות.
ל -אמא לשלושה
שיתוף הפעולה שלך עם בית הספר נפלא. גם למבוגרים יש לפעמים תקופות קשות בלי לדעת מדוע. ייתכן שזה גם מה שקורה עם בנך. תתמידו ולבסוף הוא יתגבר.
מערכת החינוך כגוף גרועה בגלל מה שקורה במשרד החינוך, אבל המורות והמורים בדרך כלל רגישים ומשתדלים להבין את התלמידים.

[סבתא_לשמונה*]

ב"הארץ" מהיום יש מאמר על מצב הסטודנטים להוראה בבתי ספר יסודיים. בעוד מספר שנים, אם לא יהיה מהפך בגישה של המדינה לחינוך בכלל ולחינוך היסודי בפרט, לא יהיו מורים.
המאמר מנתח את הסיבות למצב, כדאי לקרוא.

[ורד_לב*]

יש קישור?

[יונת_שרון*]

התדמית בשפל, ובקרוב צפוי מחסור חמור במורי יסודי

[סבתא_לשמונה*]

אינני יודעת אם מחקו מה שכתבתי לפני יומים או ששכחתי ללחוץ על "הוסף לדף".
אני חוזרת שוב: בהארץ מ -8.2.2006 או 7.2.2006 יש מאמר על שני האנשים שרוצים להיות שרי חינוך, פרופ' אוריאל רייכמן מ"קדימה" ויולי תמיר מ"העבודה". המאמר מעניין וכדאי לקרוא.
אינני יודעת לעשות קישור. אני מקווה ש - יונת שרון תציל את המצב.

[תבשיל_קדרה*]

המטיף להפרטה נגד חסידת התמיכה הממשלתית

[סבתא_לשמונה*]

ל תבשיל קדרה
תודה רבה.

[הילה*]

זקוקה להכוונה בדחיפות..
בני בכורי השנה התחיל את כיתה א ומאז הכל השתנה. שמעתי שיש את המשבר של כיתה א (המורה שלו אמר לנו) אבל אף אחד לא אומר איך מתמודדים עם זה, איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??
היום זה כבר היה השיא בני קם בבוקר ואמר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר כי הוא לא מרגיש טוב, אני ובעלי מייד הבחנו שהוא משקר. ואז אמרתי לו שאני מאמינה לו שהוא מרגיש לא טוב אבל בכל זאת שילך זה יעבור..
הוא פשוט פרץ בבכי ואמר שהוא לא רוצה ללכת (והוא לא ילד שבוכה בדר"כ )החלטנו להשאיר אותו.
ואז ניסיתי לדבר איתו והוא אמר את האמת שהוא מרגיש טוב והוא שיקר כי אם הוא היה אומר לנו שהוא לא רוצה ללכת סתם אז לא היינו מסכימים..
ילדי אמר לבעלי שקשה לו ללמוד הרבה זמן ועד שמגיע ההפסקה וכו.. זה לא שיש לו בעיה לשבת הוא חרוץ והמורה אומר שהוא בסדר גמור. פשוט עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.
ועוד בעיה רצינית שאנחנו ממש בחוסר אונים איך להתמודד איתה, שהילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת, דיברנו עם המורה על זה וזה לא עזר.
ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות. בקיצור אנחנו ממש חסרי אונים!

[תמרוש_רוש]

אוי, זה קשה....

כמה נקודות:
א. הילדים בכיתה אומרים לו שמן וזה ממש מעליב אותו וזה גם אחד הסיבות שהוא לא רוצה ללכת
בנאדם לא יכול באמת ללמוד (או לעשות שום פעילות אינטלקטואלית רצינית) במקום שבו הוא לא מרגיש בטוח, במקום בו הוא מרגיש מאוים. יצירת מקום בטוח מבחינה רגשית הוא המטרה הכי ראשונית והכי הכרחית של בית הספר. הצרה היא, הרבה בתי ספר לא מכירים בזה... או לא יכולים אשכרה לעשות משהו בעניין.
אבל חשוב מאוד שאתם תכירו בזה. ותזכירו את העניין הפעוט הזה למורים.
(הם יודעים, הם יודעים. אבל הם לפעמים שוכחים את זה בלחץ הכללי)

ועוד דבר שהתחיל לו רק מאז שנכנס לכיתה א זה ה"תיקים" שהוא התחיל לעשות
את מתכוונת לטיקים?
אם זכורני נכון, טיקים באים במצב של חרדה כלשהי. כדאי לחפור ולנסות להבין עוד יותר במדויק, מהם כל גורמי החרדה או הנאחס שיש לו שם בבית הספר הזה. האם הילדים רק קוראים לו שמן או שיש עוד כינויים? מה קורה אתו בהפסקה? האם יש לו קבוצה של ילדים שאתם הוא מרגיש בטוח? האם יש לו עם מי לשחק?
ובתוך הכתה: מה זה אומר שקשה לו ללמוד הרבה זמן? כמה זה הרבה זמן? מה בדיוק מצופה ממנו בזמן הזה? ואילו מהדרישות האלה הן יחסית בסדר מבחינתו, ואילו הכי קשות לו?

ב. עדיין קשה לו המעבר מגן שזה יותר חופשי ומשחקים לבית ספר שלומדים יותר.
טעות גדולה
הגן הוא באמת מסגרת יותר חחופשית וגמישה מבית הספר. זה לא אומר שבבית ספר לומדים יותר
פשוט, אופן הלמידה שונה מאוד.
הדרישות שונות.
הדברים הרבה יותר מוכוונים ומוכתבים מלמעלה.
ויש פחות יכולת (ולפעמים גם רצון) להתאים את אופן הלמידה לילד.
מטרות הלמידה פחות נקבעות על ידי הילד.
יש יותר מטרות מוצהרות.
וזה קשה.
(יש טענה שבבית הספר בעצם לומדים פחות. מכיוון שהלמידה פחות מותאמת לתלמיד, היא פחות משמעותית לו, ולכן יש יותר "למידה לכאורה", למידה למבחנים, למידה-למען-הציון ופחות למידה אמיתית שמטביעה חותם לאורך זמן)

איך אנחנו ההורים שרוצים את הטוב ביותר לילדנו ורק את הטוב, יכולים לעזור לילדנו לעבור את בית הספר בשלום בלי צלקות רגשיות שישארו לתמיד, איך עושים את זה??
את מדברת עם מומחית מאוד קטנה לעניין (אני), כי הילד שלי עדיין רחוק מאוד מגיל בית ספר. א ב ל, המחשבה שלי היא כזאת:
א. משתדלים להוריד לחץ, על ידי מתן רשות להישאר בבית כשהוא רוצה להישאר בבית
ב. לוקחים אחריות על החינוך של הילד, במובן שמכירים בכך שבית הספר מקנה מעט מאוד מיומנויות, ולא מצפים מבית הספר שילמד אותו משהו. סומכים על עצמכם שתוכלו לעזור לילד ללמוד דברים בעצמו כשהוא רוצה לעשות זאת. סומכים על עצמכם שתוכלו לתמוך בו כשהוא ירצה ללמוד לקרוא, למשל. או שברים. או כל דבר אחר. סומכים על עצמכם שלא צריך בשביל זה תעודת הוראה! צריך "רק" לחיות עם הילד, להכיר אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לדעת ולמה, ואז מעצבים את הלמידה בהתאם. עוברים - בראש, לא בהכרח בפועל - ל חינוך ביתי, מבחינת ההערכה שלכם את עצמכם ואת העובדה שאתם השחקנים הראשיים במשחק, והמודל המלמד הכי חשוב לילד. עוברים (שוב, בראש) ל חינוך חופשי, בכך שמבינים ומעריכים יותר ויותר עד כמה ילדים טובים בליצור לעצמם את סיטואצית הלמידה שלהם. ועד כמה יכולים ההורים לתמוך בתהליך אם הם מעיזים להצטרף לילדים שלהם וללמוד ביחד אתם. במשפט אחד: עוברים תהליך שיעצים גם אותו וגם את עצמכם ולומדים לזהות את המשאבים הנפלאים ש(כבר) יש לכם.

הסוויץ הזה בראש יאפשר לכם להיות יותר רגועים ביחס לבית הספר. למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים. אפשר ללמוד גם במקומות אחרים, בדרכים אחרות. אין כל דבר נורא בלהפסיד יום לימודים כדי לקחת אויר. אם זאת תהיה הגישה שלכם, שבית ספר הוא מקום שאפשר ללמוד בו, אבל לא חייבים להיות רק בו כדי ללמוד, זה מוריד לחץ. אז היה לך יום גרוע בביה"ס, וזה בסדר. קורה. מחר יהיה יותר טוב. אז היתה תעדה גרועה. שוין. לא שוד ולא שבר. אבל באותו פרק הזמן שהוקדש לא-ללמוד-חשבון, הילד התעסק ב... (כל דבר שהוא היה מעוניין בו והשקיע בו ולמד משהו חדש) וגם זה היה בעל ערך.

כשהגישה שלך היא כזאת, יש פחות סיכויים שהילד יראה את עצמו דרך המשקפיים (הדי מוגבלים ומגבילים) של בית הספר וישפוט את עצמו במונחים של ציונים וכאלה. ויש יותר סיכויים שהוא יעריך את עצמו יחסית לעצמו, ובמונחים ובסדר העדיפויות שמתאימים לו: איך התפתחתי בחצי שנה האחרונה? מה אני יכול לעשות היום שלא יכולתי פעם? מה למדתי מלדגור שעות על בניית מטוסים מקרטון? (או כל דבר אחר שהוא אוהב). מה אני חושבת על הנושא שאני חושב עליו? מה אני חושב על מה שראיתי היום בטלויזיה? איך זה שונה ממה שחשבתי לפני שנה או שנתיים? וכו'...

[תמרוש_רוש]

ראי גם את הראיון עם אורנה שפרון, קישור ב להוציא את בית הספר מהילדים.

(מסקנה שלי מהראיון: חינוך ביתי מתחיל הרבה לפני הוצאת הילדים מבית הספר. זה עניין של השקפת עולם)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

למשל: אין שום דבר נורא או קריטי בציונים בינוניים ואפילו גרועים.
זה נכון מאוד, אבל זה עלול להוביל לתיוג של הילד ע"י המורים. קושי לשבת בשקט מוביל לתיוג אחר, ידוע גם כן.

בספר "לגדל בן" מתואר בפירוט איך כניסה לבי"ס של בנים צעירים יחסית מובילה לתיוג שלהם כ"מופרעים", נזקקים לתרופות וכולי. זה על סמך ההנחה שעיקר הציפיות של בית הספר הן לפעולות "של בנות" (לשבת יפה, לשתוק, להקשיב..), ולבנים בגילאים האלה קשה להבשיל ולהתאים עצמם לדרישות כאלה.

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש,
הרבה מן הדברים שכתבת אינם רלוונטיים או בעיתיים בהקשר של בית ספר ממלכתי רגיל.
בית ספר רגיל אינו בנוי להכיל את השונים, לקבל אותם, לתת להם לקפל מטוסים כל היום, או לשחק כל היום עם חברים. בשביל זה יש בתי ספר אלטרנטיביים ואני מאוד ממליצה להילה לשקול את האפשרות הזו.
הילה, נשמע שלילד שלכם מאוד קשה בבית הספר ותהיי בטוחה שהוא ממש לא היחיד. יש כאלה שמבטאים זאת בבית וההורים מתחייסים ויש כאלה שמבטאים זאת וההורים אומרים שאין ברירה ומחכים שהילד יפסיק להתלונן ויתרגל.
בכל מקרה התהליך אכזרי וכמובן שאם השקפתכם היא שאין חשיבות לכמות החומר שעוברים עליה ביומיום (ואני מדגישה עוברים מפני שלמידה איננה מתרחשת בכפייה ושינון והצלחה במבחנים אף אלו אינם למידה!) - מקומו איננו בבית ספר.
הילד לא יכול מצד אחד לבוא למקום שבו אומרים לו לשבת בשקט רוב היום (תבדקי כמה הפסקות ובאיזה אורך יש לילד שלך ותביני שהוא יושב שעות על גבי שעות ולא זז בזמן שבגיל הזה צריך לנוע המון וגם המשמעת והאילוף שמכניסים בהם היא לטעמי נו-ר-אית) ולהקשיב לדברים שלא בהכרח מעניינים אותו. האווירה שנוצרת בכיתות בעקבות כמות הילדים והרצון הבית ספרי שיספיקו תוכנית לימודים היא לא אווירה נעימה במיוחד. הרבה איומים, הרבה עונשים, הרבה צעקות וכולי. (גם אם לא על הבן שלך אז על חברים שלו שלא כל כך ממושמעים).
הבן שלי רוצה את המחשב - אחזור בהמשך הערב.
@}

[מאי_הקטנה*]

יש כאלה שמבטאים זאת בבית וההורים מתחייסים ויש כאלה שמבטאים זאת וההורים אומרים שאין ברירה ומחכים שהילד יפסיק להתלונן ויתרגל.
ההורים שלי תמיד אמרו לי: "גם אנחנו לא תמיד נהנים בעבודה. זה מה שיש ואין מה לעשות". הגישה הזו לא עשתה לי הרבה טוב בחיים עד שבעטתי בהכל ועברתי לחינוך ביתי (אני אמנם האמא, אבל מתחנכת גם).
יכול להיות שאפשר לתמוך מתוך בית הספר, אבל אם יש לכם אלטרנטיבה של דמוקרטי או חנ"ב - לפחות כדאי לשקול ברצינות. לפעמים אפילו מעבר כיתה יכול לעשות הבדל גדול.

[פלוני_אלמונית*]

הילה אני מנסה להעמיד את עצמי במקומך וחושבת מה הייתי עושה.
קודם כל הייתי מחפשת בכל כוחי מקום אלטרנטיבי, כי לי נדמה שגם את וגם הבן שלך תהיו מאושרים במקום אחר...
אבל- אם את טוענת שאין לך ברירה:
הייתי מפרקת איתו את היום שעבר לגורמים קטנים: איך הגיע לבית הספר בבוקר, מה היה בכיתה לפני שהתחיל שיעור ראשון, מה היה בשיעור ה-1, מי לימדה, איך היא מלמדת, היה מעניין?, היא כעסה על מישהו? ואיך הוא הגיב? ככה ממש צעד אחר צעד וכל הזמן בודקת את המקום הרגשי והפיסי בכל נקודה ביום. הייתי מבררת מה כל כך מאיים עליו ואיך עובר עליו היום בעצם.
הדבר השני שהייתי עושה זה שיחה רצינית ומעמיקה גם עם המחנכת וגם עם המנהלת לגבי הגישה שלך ללימודיו ואיך את רואה את זה. הייתי מנסה להסיט את המורה לכוון של לילד את תעצומות הנפש והמרחב להיות הוא עצמו. הייתי מסבירה את מקום הציונים והלמידה בגיל הזה ומה חשוב לך שיהיה שם.
אני ממש לא בטוחה שזה יעזור לילד שלך להרגיש בבית או להרגיש שמח ללכת לבית ספר, אבל נדמה לי שזה אולי יקל עליו קצת.

[הילה*]

תודה! תודה רבה! לכל המגיבות. קראתי כמה פעמים את כל העצות שנתתן, בהחלט עצות מועילות. גרמתם לי ולבעלי להסתכל קצת אחרת על כל התמונה, מקווה שהמצב ישתפר. הכי חשוב מה שאמרתם, מה אני ובעלי חושבים על בית הספר וזה בעצם מה שנבהיר גם לילד וגם למורה להנהלה. אני ובעלי החלטנו פה אחד, שהכי חשוב לנו ואנחנו חיבים לדאוג לזה שיהיה לנו ילד בריא בנפשו. לאפשר לו להיות מה שהוא יכול להיות בכל התחומים וכמובן בבית הספר, עם עין פקוחה שלנו באופן מתמיד וההכוונה שלנו.
שוב תודה לכולם! אתן מקסימות!

[תמרוש_רוש]

_תמרוש,
הרבה מן הדברים שכתבת אינם רלוונטיים או בעיתיים בהקשר של בית ספר ממלכתי רגיל.
בית ספר רגיל אינו בנוי להכיל את השונים, לקבל אותם, לתת להם לקפל מטוסים כל היום, או לשחק כל היום עם חברים. בשביל זה יש בתי ספר אלטרנטיביים ואני מאוד ממליצה להילה לשקול את האפשרות הזו._

לא הכרחי שבית הספר יקבל אותם.
החשוב הוא שההורים יקבלו את הבן שלהם באופן מסוים. ויעזרו לו לראות את עצמו באופן הזה.
ראי, אני כתלמידה בבי"ס יסודי בשלב מסוים קיבלתי החלטה, שאני לא מוכנה יותר להטריח את עצמי בענייני שעורי הבית. זה אחרי חווייה שהראתה לי את חוסר התוחלת בפעילות הזאת.
לפני שהגעתי להחלטה הזאת, הייתי לא-מכינה-שעורים 50-80% מהפעמים, ומרגישה חרא עם זה. פחדתי, נלחצתי, הרגשתי דפוקה.
ברגע שהובהר לי מעל לכל ספק שלשעורים אין את הערך שביה"ס מייחס להם, עליתי ללא-להכין שעורים 90% מהפעמים - והרגשתי עם זה מצוין! כלומר, עדיין לא נהניתי מזה שאין לי שעורים, אבל תייגתי את זה כבעייה מערכתית ולא כבעייה שלי. ולא היה אכפת לי לשלם את המחיר (בציונים נמוכים וגערות מהמורים), קיבלתי את זה וחייתי עם זה די טוב.

כאמא, אני מתכוונת לתת את אותה הגישה לילדים שלי: אתם לא חייבים להכין שעורים. זו החלטה שלכם וסדר העדיפויות שלכם. כמובן שיש לזה מחיר מסוים, אבל אם אתם מוכנים לשלם אותו, אני מאחוריכם וממשיכה להעריך אתכם ולעודד את עצמכם להעריך את עצמכם שלא על הסקאלה הזאת. אני לא אגן עליכם מתוצאות של אי הכנת שעורים (נגיד, לתת פתק עם תירוצים לא אמיתיים), אבל אתמוך בכם רגשית ואעזור לכם להחליט את ההחלטות שהכי טובות לכם בעניין הזה, מתי באמת כדאי לכם להכין שעורים ומתי לא.

כנ"ל עם העדרויות: אם ההורים מבינים שבית ספר זה מקום מלחיץ וקשה לעתים ולא לגמרי מתאים לילדים, ונותנים לגיטימציה להיעדרות ממנו מדי פעם, שלא על בסיס מחלה, ולא מגינים על הילד מפני התוצאות (שאחר כך צריך להשלים שעורים) אלא נותנים לו להתנסות בהן בסביבה תומכת ולהבין ולהחליט בעצמו מתי ההיעדרות מהווה אוורור חיוני ושיקום ומתי היא כבר גורמת לו יותר הפסד מרווח - המון מהלחץ הבית-ספרי יורד.

וכנ"ל עם היחס לציונים.

[תמרוש_רוש]

וכנ"ל עם הקשבה בשעורים. אני חושבת שאני אתן לגיטימציה לילד שלי לחלום בשעורים ולא להקשיב - זה משהו שבינו לבינו, ובתחום האוטונומיה שלו - אבל לא אתן לו לגיטימציה להפריע למהלך השעור או להתייחס למורים באופן מזלזל. כי זה כבר בינו לבין אנשים אחרים, ויש לו אחריות בעניין.

[שני_צו*]

כל בוקר, מתחת לחלון שלי צווח ילד בן שמונה שהוא לא הולך לבית הספר. "אני לא הולך. אני לא הולך לשם. כולם שם מטומטמים."
צרחות. וכל יום הוא הולך בסופו של דבר. יש לו ברירה?
וזה הכי רגיל, לא?
משאירים תינוק צורח אצל המטפלת ובגן. אז למה לא ילד בבית הספר?
נורמלי, לא?

פעם ישבתי עם ספר המחזור שלי מבי"ס היסודי והגעתי למסקנה ש15% מהילדים בכיתה ממש עברו התעללות קשה ויומיומית.
רובה מהתלמידים, מיעוטה מהמורים.
אני מניחה שחלק מהם צרחו בבוקר להורים.
אני בטוחה שחלק התביישו בכלל לספר.

לא חייבים לשלוח את הילד לב"יהס הרגיל. קיימות היום אפשרויות נוספות.

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש
את מציעה הצעות יפות, אך נראה לי שזה מאוד קשה עד בלתי אפשרי ליישמן:
אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?
אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?
תשאלי את עצמך את השאלה הפשוטה: איך מחזיקים 40 ילד בכיתה בשקט? - על ידי נתינת משימות כל הזמן ועל ידי הטלת אימה/עונשים/איומים ובעיקר שוט הציונים.
הציונים עוזרים למורה לשלוט בכיתה ולגרום לתלמידים לסור למרותו ולהקשיב. חוץ מזה כמובן שמערבים את ההורים וההורים עצמם מפעילים לחץ על הילד.
מסכן הילד - כמה לחץ!
עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה? אשמח לשמוע.

שלא לדבר על הילדים שלא משולבים חברתית, כפי שכתבה יפה שניצו. מה איתם? כמה סבל, כמה רגשי נחיתות, כמה בדידות ... וכל זה בשביל מה??

[סמדר_נ*]

אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?
יכול להיות שיבין מהקשר השיחה.
יכול להיות שישאל חברים קודם.
יכול להיות שלא יבין, כי זה לא חשוב לו, והוא מוכן לשאת בתוצאות של זה. על זה תמרוש דיברה.
אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?
להתנהג בצורה שלא תפריע לאחרים זה א"ב. בבי"ס או בחוץ. גם את זה תמרוש אמרה כבר.

תשאלי את עצמך את השאלה הפשוטה: איך מחזיקים 40 ילד בכיתה בשקט? - על ידי נתינת משימות כל הזמן ועל ידי הטלת אימה/עונשים/איומים ובעיקר שוט הציונים.
אני מסכימה בגדול, אבל נראה לי שציונים קשורים למשהו עמוק יותר שלנו כחברה. אני גרה בארה"ב ובביה"ס שבני לומד בו יש בכיתות 20 ילדים או פחות. כמות "בעיות המשמעת" קטנה משמעותית מבארץ, הכיתות גדולות ומרווחות ונראות נפלא באופן כללי (משהו בין חדר ילדים לכיתה אוניברסיטאית חדישה, תלוי בגיל), כך שהן לא יוצרות את הסטרס המובנה בכיתה ישראלית, אבל ציונים? ודאי שיש. הם קשורים למאניית המדידות וההשוואות המערבית, לאו דווקא להילוך אימים ושימוש בשוט. אני חושבת שהמערכת פשוט לא מכירה שום דרך אחרת להתייחס ללמידה.
עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה? אשמח לשמוע.
נו, יש סיבות "של החיים". ריחוק, אילוץ, תשלום, כאלה.
אני שלחתי השנה ילד לגן חובה אחרי חינוך ביתי כי הרגשנו שהוא זקוק להשתייכות לקהילה.
הקהילה חמה ותומכת ונהדרת, אבל יש בהחלט "צפרדעים חינוכיות" שאני צריכה לבלוע בשביל ההשתייכות הזו. כל עוד זה לא עובר סף מסויים, אני מוכנה להמשיך לבלוע אותן.
ועכשיו השאלה היא איך מעכלים אותן, וכאן אני לגמרי עם תמרוש.
הנה שיחה מאתמול עם בני, לפני שקראתי מה כתוב כאן:
-- אמא, היה לי קשה היום בגן.
-- מה היה לך קשה?
-- להקשיב.
-- אז אל תקשיב.
-- אבל חייבים להקשיב!
-- לא, לא חייבים. גם מבוגרים לא מקשיבים למה שלא מעניין אותם. מה שחייבים זה לא להפריע לאחרים להקשיב.

למורות שלו, אגב, יש רק מילים טובות לומר עליו ואני די בטוחה שהן אפילו לא יכולות להבין את התפיסה מאחורי השיחה הזאת.
זה בסדר, בשביל זה אני אמא.

[פלוני_אלמונית*]

סמדר, עדיין הבן שלך חייב לשבת שם במעגל ולשמוע את מה שאומרים לו (כי לדבר, או ללכת למקום אחר הרי הוא לא יכול) והנה בנך מביע מצוקה מהסיטואציה ומה את בעצם מבקשת ממנו? לשמוע גם אם לא להקשיב באופן כפוי?

נו, יש סיבות "של החיים". ריחוק, אילוץ, תשלום, כאלה.
כמובן שיש מקרים, אבל זה נראה לי מספיק חשוב כדי לעשות שינויים מרחיקי לכת - אם במקום המגורים (כדי להיות קרוב לבית ספר אלטרנטיבי), אם בהורדת רמת החיים (כדי לשלם שכר לימוד) . אם לא מתאפשר אז באמת צריך לחשוב איך ממזערים את הבעיות והצדדים הלא נעימים של בית ספר רגיל? זה דורש כמות הורים כדי לייצר כוח של שינוי וגם אז - משרד החינוך, זה לא גוף שקל לשנות אותו. יכול להיות שבית ספר או מנהל/ת בית ספר יכולים לשנות באופן מקומי.

בית ספר זה לא יום, לא חודש ולא שנה. מדובר בתקופת חיים. תקופה משמעותית שבונה את חווית ההתבגרות ואת זכרון הילדות ואין ספק שהשפעתה מכרעת על המשך החיים.

למורות שלו, אגב, יש רק מילים טובות לומר עליו.
לשבת בבית ספר ולעשות כאילו לומדים, כאילו מקשיבים, הרבה פעמים גם כאילו מבינים. אחר כך לומדים בעל פה למבחן כדי לעבור. ממש לימודים למופת. זה נקרא לימוד.(טון ציני)
אילו קודים נטמעים בקרב ילדי ישראל בבתי הספר הממלכתיים?

[תמרוש_רוש]

אם המורה ביקשה לקרוא פרק בתנ"ך ולמחרת מדברים עליו בשיעור - איך יבין בנך שלא קרא את הפרק?
יבין. יבין מתוך ההקשר. יקרא תוך כדי השעור את שלושת הפסוקים הרלוונטיים שמדברים עליהם באותו רגע. או לחילופין: יבין קצת פחות מאחרים, או לא יבין בכלל - מה שיגרום לו לחשוב עוד פעם על כל העסק של העורים מהזוית האישית שלו: עד כמה חשוב לו באמת להבין השעור? האם באמת נעים לו יותר לבוא לשעור אחרי שקרא את הפרק, או שזה לא ממש משנה לחוויה? האם זה נותן לו מוטיבציה לקרוא את הפרק (או חלקו) בפעם הבאה? יכול להיות שכן, ובמקרה זה אני אעודד אותו לקרוא בפעמים הבאות - כי הוא גילה שזה משמעותי לו. יותר טוב מאשר להכריח מהתחלה ולא לתת לו לגלות בעצמו את סדר העדיפויות שלו.
סהדי במרומים, שאפשר להצליח לא רע בבית הספר גם אם לא מכינים שעורים 9 שנים מתוך 12.

אם הילד שלך לא רוצה לבהות, אלא דווקא רוצה לזוז/לנוע/לדבר עם חבר - זה הרי לא מתאפשר לו במסגרת שיעור?
אם הוא יכול לעשות את זה בלי להפריע לכיתה - תפדל.
(היו לי כבר מורות שעודד פתקים, בטענה שזה מפריע לכולם הרבה פחות מאשר לחישות)
אם לא - לא. לא הוגן להפריע לאנשים אחרים שאולי כן רוצים להיות שם.

_הציונים עוזרים למורה לשלוט בכיתה ולגרום לתלמידים לסור למרותו ולהקשיב. חוץ מזה כמובן שמערבים את ההורים וההורים עצמם מפעילים לחץ על הילד.
מסכן הילד - כמה לחץ!_
וזו בדיוק המטרה שלי: להוריד לחץ, ולאפשר לילד להפיק מביה"ס הרגיל יותר הנאה ויותר למידה, בלי לדאוג כל כך לסטנדרטים. מצידי, שיעביר את רוב שנותיו על ציון ממוצע 60. לא קרה אסון בכלל.

עכשיו - תסבירי לי למה עם גישה כמו שלך לשלוח ילדים בכלל לבית ספר רגיל? מאיזו סיבה?_
מהרבה סיבות.
אולי כי בי"ס אלטרנטיבי עולה ימבה כסף שאין לי.
אולי כי בי"ס רגיל מאפשר להורים לפרנס ולו לפגוש ילדים מהסביבה הקרובה.
אולי כי ההישארות בבית במשרה מלאה תוציא אותי מדעתי.
ואולי כי הוא בחר בזה ורוצה את זה.
וכשאני כותבת פה אני לא חושבת רק על עצמי. אני חושבת על הורים ששולחים ושימשיכו לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר, ורוב הסיכויים לבית ספר רגיל. משלל סיבותיהם האישיות. אני לא חושבת שהוגן להציג להם את זה כאילו האלטרנטיבה היחידה היא בי"ס פרטי יקר ואולי גם רחוק, או חינוך ביתי כולל. זה לא הוגן. וזה גם לא נכון, בעיני.

גם בתוך מערכת החינוך הממלכתית, יש הרבה סוגים של בתי ספר. חלקם מלחיצים פחות מאחרים. חלקם גמישים יותר מאחרים. לחלקם יותר אכפת מהתלמידים שלהם כבני אדם. חלקם שואפים יותר לערב את ההורים והקהילה, ולא רק להגיד להם מה לעשות ("תוודאו שהילד מכין שיעורים!") וחשוב לדעת את זה.

כרגע התסריט שלי את בית הספר של הילד הפרטי שלי הוא תיאורטי-תיאורטי, כי יש עוד שלוש שנים עד הצומת הזאת. אולי בסוף אנחנו נמצא את עצמנו בחינוך ביתי, אבל אולי לא. אני פשוט עדיין לא יודעת. מה שכן, גם אם הוא יילך לבית ספר, ממגוון של סיבות אפשריות, הטענה שלי היא שיש יותר מדרך אחת להתייחס לחובות ולצרכים של הילד במסגרת של בית ספר רגיל

דרך אחרת, שלא דיברתי עליה, היא לדרוש מבית הספר ראיות וסימוכין למה שהם עושים: האם מידה כזאת או אחרת של שעורי בית היא מבוססת מחקרית, מבחינת התרומה שלה ללימוד? האם שעורי בית באופן בסיסי הם מבוססים מחקרית? האם בית הספר אכן דואג לנסות ולייצר לילד סביבה בטוחה מבחינה רגשית? (בחיי, הרי התחום מוצף מחקרים על כמה שאי אפשר ללמוד בסביבה שאיננה בטוחה רגשית). למה לא? איך בית הספר יוכל לעשות שימוש יותר נכון במשאבים הקיימים שלו כדי להתקדם בכך? איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לזה לקרות?
גם כהורים וגם כילדים, אין שום סיבה שניקח את הדרישות של בית ספר כמובנות מאליהן וללא ערעור. מותר לערער, מותר לתהות, מותר לשאול שאלות קשות, והכל בתנאי שזה נעשה מתוך דרך ארץ ותחושה של שותפות עם המורים, ולא מתוך עוינות או התגרות.

[פלוני_אלמונית*]

היא לדרוש מבית הספר ראיות למה שהם עושים.
תמרוש, הצחקת אותי. את חושבת שלבית הספר יהיה זמן להתפלמס? והאם זה לא מפעיל כוחות מנוגדים על הילד שנשלח למקום שלא שלמים עם דרכו? האין זו תמימות לחשוב שתשני את בית הספר על ידי תהייה בקול רם?

[תמרוש_רוש]

את חושבת שלבית הספר יהיה זמן להתפלמס?
אם אנחנו דורשים מרופאים שיהיו מבוססי-ראיות, למה שלא נדרוש את זה מאנשי חינוך?
ברור שהם לא יהפכו למבוססי ראיות מהיום למחרתיים. זה תהליך וזה תהליך איטי. אבל אם לא נתחיל לשאול את השאלות האלה בקול רם, לעולם לא נקבל תשובות. אם כן נתחיל, ונדביק בזה גם אנשים אחרים, זה יגיע.
את/ה באמת חושב/ת שמורים ומורות לא רוצים להיות אנשי מקצוע טובים? שהם לא הולכים להשתלמויות? לא עורכים דיונים והדרכות מקצועיות? שהם לא מחפשים דרכים להשתפר?


האם זה לא מפעיל כוחות מנוגדים על הילד שנשלח למקום שלא שלמים עם דרכו?
מאוד תלוי איך זה נעשה.
לאבא שלי היו הרבה מאוד השגות על בית הספר שלי, והוא הביע אותן באופן פעיל בדרכים הנאותות והמקובלות, על ידי דיבור והצעות ורעיונות ובאופן של שיתוף פעולה עם הצוות, ומתוך נקודת מוצא של כבוד הדדי. גם המאבקים שהוא והורים אחרים ניהלו מול בית הספר, נעשו מתוך תחושה בסיסית של כבוד ולא של זלזול.

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש
קודם כל בשביל להקל על התקשורת - אני אשה (-:
תראי, התקשורת מול בית הספר בנדון תלויית הרבה דברים. כמובן שאם את נופלת על מחנכת פתוחה וקשובה יש סיכוי גדול יותר לגרום לה לשנות את דרכה כלפי הילד שלך ואולי בכלל לשנות את הגישה כלפי כל הכיתה.
אל תשכחי שאותה מורה מלמדת במערכת שדורשת "תוצאות". זה אומר שהמנהל/ת מעבירים נתונים של ממוצעים בית ספריים ואיפה הבית ספר שלהם לעומת כולם. אל תחשבי שזה לא מלחיץ את המורה שנדרש לשפר את הציונים של הילדים במבחנים משווים.

ומכאן אני באה לאמר שהגישה צריכה להשתנות לפחות ברמה הניהולית (ז"א הדיונים צריכים להתנהל גם מול המנהל/ת) וכמובן שניתן גם לנסח מכתבים, להחתים ולשלוח לפונקציות רלוונטיות במשרד החינוך.

כמובן שתהליך כזה ייקח המון זמן ודורש הרבה מאמצים נפשיים וכוח התמדה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

האם בית הספר אכן דואג לנסות ולייצר לילד סביבה בטוחה מבחינה רגשית? (בחיי, הרי התחום מוצף מחקרים על כמה שאי אפשר ללמוד בסביבה שאיננה בטוחה רגשית). למה לא? איך בית הספר יוכל לעשות שימוש יותר נכון במשאבים הקיימים שלו כדי להתקדם בכך? איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לזה לקרות?
יפה אבל בעיניי מאוד נאיבי. ואם דופקים לילד מכות בהפסקה, והמנהלת ואת לא רואות עין בעין לגבי הגישה לאלימות, או שהיא כבולה בנהלי משרד החינוך בנושא זה? מה זה קשור למשאבי בית הספר? כבר שמעתי על שיעורים שלמים שבוטלו בגלל ילד מפריע אחד, שלמורה אסור לגעת בו (מטאפורית). זו יציבות בסיסית שמתערערת.

[פלוני_אלמונית*]

דופקים לילד מכות בהפסקה, והמנהלת ואת לא רואות עין בעין לגבי הגישה לאלימות,
זו רק דוגמא אחת לקושי בטיפול בכל הילדים והגעה לכל ילד אישית. בואי נגיד שדווקא מכות מטופלות יותר בקלות, מפני זה נראה באופן בולט וקל לפקח על זה, בדרך הילד המוכה מתלונן, ובדרך כלל בית הספר מעניש/מטיל סנקציות על הילד המכה. הוא (בית הספר) אינו מתעלם מן המקרה ובדרך כלל מגיב בצורה ברורה וידועה. בדרך כלל יש עין פקוחה על הילדים בכל מרחב בית הספר - כולל בהפסקות.
אבל- מה עם הצקות מילוליות? מה עם דחיה חברתית אישית או של כל הכיתה? פה כבר יותר קשה לטפל. זה דורש הרבה זמן והרבה מחשבה והדברים אינם מובנים מאליהם.
איך מטפלים בילד דחוי? האם ניתן להתערב? כיצד?
בכל מקרה בית הספר לא מתייחס למקרים האלה והם כמובן רבים רבים.

ועוד מקום לא בטוח רגשית:
אני זוכרת את עצמי בשיעורי האנגלית מתחבאה (פיסית) מאחורי ספר האנגלית הגדול כדי שהמורה לא יבקש ממני להקריא. התביישתי לטעות ושיצחקו עלי- האם זו סביבה בטוחה רגשית?
גם שיטות הלימוד בבית הספר צריכות להיות רגישות למגוון הילדים ולא תמיד זה אפשרי.
בעיה.

[גילית_ט*]

אפשר לאחד עם להוציא את בית הספר מהילדים ??.

[יונת_שרון*]

נראה לי שעדיף להשאיר בנפרד במקרה הזה, גם בגלל האורך, גם בגלל הרצף.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי עולה לכיתה ז' בב"ס דמוקרטי......הצילו הוא רוצה לעבור לב"ס רגיל.טיעונים קטן לו חברתית חלק מחבריו עוברים..רוצה להיות כבר סתם ילד רגיל... מה דעתכן/ם?
אני מצד אחד חושבת לעצמי אוקיי הילד רוצה לגדול-תנו לו כבר.ומצד שני אבוי,יהרגו לו את הכייף והסקרנות ששוקמה. (למד א' ב' בב"ס רגיל)

[אילה_בשדה_הדגן*]

זו המהות של דמוקרטיה לא ?

ומצד שני, את יכולה להציג לו את הנתונים והעובדות: בכיתה ז' גובר הלחץ והדרישות בבי"ס רגיל.היה לך כייף ללמוד אצל מורה כזה או אחר , אני לא יכולה להבטיח לך מה יהיה בבי"ס אחר.
אין ספק שאם עוברים אז זה שלב מתאים לעבור, התחלת חטיבת בינים.

[פלוני_אלמונית*]

תודה

[פלונית*]

לעבור בי"ס? למה, יש בית ספר שבו לא יקרו דברים כאלה?

בני הראשון בכיתה א. מתמודד בגבורה בתקופה לא קלה.
מתרגל לא להיות הכי טוב (במשחקי כדור למשל), עם ילדים מציקים (יש לו חברים אבל אחרים מציקים), עם מורות שצועקות, ועם הלמידה המתמשכת בכיתה.
הוא אוהב ללמוד אבל לא אוהב את בית הספר. אבל מתמיד והולך יום יום, וגם פעיל חברתית (מזמין חברים והולך לחברים הרבה). מצד שני, מתמלא כעס ותסכול שאני רואה עליו.

השאלה שלי - האם באמת כל אחד צריך לעבור את זה מתישהו בבית הספר?
אני לא אעביר אותו לחינוך ביתי, זה לא מתאים למשפחה שלנו. אבל כן חושבים שאולי בבי"ס אחר יהיה לו יותר טוב. ואולי לא.

האם כל הילדים שכן הולכים לבית ספר מתמודדים עם זה בשלב זה או אחר?
האם תפקידי הוא לתמוך בו בתהליך שהוא עובר ולא למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזו?

אני שואלת לדעתכם כי מצאתי פה קהילה וירטואלית של אנשים ששואלים את עצמם שאלות באמת, ולא פשוט זורמים עם מה "שצריך".
אני מתלבטת באמת , אשמח לשמוע דעות.

תודה

[בשמת_א*]

האם באמת כל אחד צריך לעבור את זה מתישהו בבית הספר?
שמעתי שמועות שיש בתי ספר בארץ שזה לא ככה בכלל.
בין היתר בתי ספר פתוחים, דמוקרטיים וכיוצא באלה. תלוי איפה אתם בארץ.

האם תפקידי הוא לתמוך בו בתהליך שהוא עובר ולא למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזו?
לעניות דעתי - בוודאי.
את אמא שלו.
בוודאי שתפקידך לתמוך בו.
למנוע ממנו את החוויה הלא נעימה הזאת - אם אפשר, אז בוודאי. כדאי לחפש בית ספר אחר בסביבה שמתנהל בצורה יותר נעימה. שוב, זה תלוי באיזור מגוריכם. שמעתי שזה אחרת ברחובות, אחרת ב"מיתר" ועוד.
אבל כל עוד לא מצאתם בית ספר פחות לא נעים, ברור שחשובה התמיכה מההורים:
לחזק אותו
להקשיב לו
להקשיב לקושי
לא לקפוץ עם פתרונות אלא לשאול אותו איך לדעתו אפשר לפתור את זה
לבדוק נקודתית כל קושי ולחשוב איתו וגם ביניכם איך אפשר לתמוך בו בקושי הזה (לא יודעת מה אפשר לעשות מול מורות שצועקות, או עם הלמידה המתמשכת בכיתה).

[עפרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי למד בכיתה א בבית ספר רגיל
גם אנחנו מאוד התלבטנו האם להוציא או להשאיר
הרגשנו שלהישאר זה סוג של הישרדות , אפשרי אבל לא מה שאנחנו מחפשים.
בכיתה ב העברנו אותו לדמוקרטי ,היו כמובן קשיי הסתגלות אבל היום הוא פורח וטוב לו.
ואין לנו את ההרגשה שיש מין תלם , נתיב שאליו מכוונים את כולם והילד צריך להתיישר לפי שטנץ מסוים. או לחוות את התסכול של מי שקצת מחוץ לקופסא.
בשנה הבאה הבת שלנו עולה לא' ואותה כבר נרשום ישר לדמוקרטי
.

[פלונית*]

עפרה ובשמת, תודה!
אנחנו בתל אביב אבל לא קרובים לדמוקרטי.
אם יש למישהו עוד הצעות לבתי ספר כאלה באזורנו אשמח לשמוע.

[עפרה*]

הבן שלנו לומד בדמוקרטי בת"א ואנחנו גרים בגבעתיים ויש לנו car pool
לא יודעת מהיכן אתם בת"א אבל יש בביה"ס ילדים מכל העיר ,מחלק מהמקומות יש הסעות וחלק התארגנויות מקומיות כמו שלנו

[פלונית*]

עפרה, האם בבי"ס קהילה?
תודה!

[עפרה*]

כן קהילה

[פלונית*]

עפרה, תודה. נמשיך לברר בכיוון.

[עפרה*]

אם את רוצה את מוזמנת לדבר איתי 0528773169

[ל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לימודים בתקופת הקורונה
לכאורה כולם היום בחינוך ביתי. בפועל לא מרגישה את זה.

הבן שלי שונא את בית הספר ולא רוצה לעשות כלום מהלמידה מרחוק.
באופן כללי אני לא יודעת מה לעשות עם השנאה שלו לבית הספר. היום הוא דוקא אמר לי שהוא מתגעגע, ומצטער שלא חוזרים ושחושבים להחזיר רק את כיתות א-ג. אבל רק בגלל שהוא מתגעגע מאוד לחברים. ללכת ללמוד בבית הספר הוא שונא. ובימים רגילים יש הרבה מריבות על זה,וקשה מאוד להעיר אותו בבוקר ללכת לבית הספר.
עד שהתחילה הלמידה מרחוק אחרי פסח, קבעתי כללים שכל יום בבוקר עושים משהו לימודי. והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, כולל כל מיני סרטונים של תוכן שמעניין אותו. (מתוך אתרים מסויימים). והגבלתי את המחשב לסדרות ולמשחקים לשעות מסויימות. הרגשתי שזה קצת עובד ושהוא לומד מרצונו דברים שלא בהכרח היה לומד בבית הספר. וגם קורא המון ספרים. מה שהיה נחמד.
אבל מה יהיה על המתימטיקה והאנגלית?
הוא שונא ולא מוכן לעשות תרגילים בכלל. איך ידע ככה מתימטיקה? הרי אם הולך לבית הספר אז מה? שלא ילמד שם כלום? שלא יתקדם בקצב של הכיתה? לעזוב את זה? (אני מדברת אפילו על שגרה רגילה, שהולכים לבית הספר והוא לא עושה ש.ב במתימטיקה ובמקצועות אחרים. וגם בשיעורים לא תמיד מקשיב ולא תמיד עושה).
הוא ילד חכם וסקרן וחבל לי מאוד. כשהוא היה קטן מספרים דוקא עניינו אותו, ומה שאני דואגת זה שאני רואה שבמתימטיקה דברים בנויים זה על זה. אם הוא לא יודע לעשות חיבור מספרים גדולים, כפל ארוך, חילוק ארוך, אז כשמתקדמים עוד בחומר הוא גם לא מסוגל לענות בכלל ולא מבין ולא מצליח.
גם פתרונות ללימוד אנגלית יותר בכיף,אני מנסה למצוא. לא חייבים לענות על שאלות בחוברת,זה בטוח.

בכוונה שאלתי בדף הזה, כי ההנחה היא שהוא כן ימשיך ללכת לבית הספר. וימשיך ללכת לבית הספר הזה, בית ספר מיוחד יותר, זה רק במרחק נסיעה ארוכה, וגם יקר יותר. בבית הספר הזה דוקא יש ניסיון כן ללמד באופן יותר חוויתי,אבל זה ממש לא מקיף את כל הנושאים וכל השיעורים. מתימטיקה ואנגלית לומדים בצורה הכי מרובעת ושבלונית שיש.

איך תומכים בילד ככה?

[ל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייבת לציין שבזמנו ניסיתי להתמודד עם זה על ידי זה שאאפשר לו להחסיר לפעמים,אבל מה שקרה שאחרי יום חופשי כזה שהתרתי, היה עוד יותר קשה לו לחזור,הוא רק רצה עוד ועוד ימים להשאר בבית. כל הזמן ביקש, ואז זה הפך למריבה ולהכריח ללכת לבית הספר עוד יותר מקודם.
ובנוסף,הוא החסיר חומר,ועוד יותר לא ידע על מה למדו,וממש לא טרח להשלים. ולפעמים אם היה משהו להגיש והוא ידע שהמורה לא יסכים שיכנס בלי זה, או שהמורה יגיד לו משהו בשיעור, שוב לא הסכים ללכת לבית הספר באותו בוקר.
אז זה פתרון שחשבתי שיעזור, ובפועל הוא רק הקשה עליי.
יש לו גם חוגים שהוא אוהב אחרי צהרים,והוא קורא המון ספרים.

אז אני מרגישה שמצד אחד אני נותנת לו להתמודד לבד עם ענייני בית הספר ולא נכנסת לו,ולא מכריחה ללמוד או להכין ש.ב, אבל מתלבטת כל הזמן אם זה טוב. והאם אני אמורה לעשות אחרת,כי הוא כן הולך לבית הספר אי אפשר לגמרי לשבור את כל החוקים. איזה מסר הוא מקבל ממני בכל זה,אני לא יודעת, כי גם אני מבולבלת. וכנראה עוד לא השלמתי באמת עם זה שהוא הולך לבית ספר רגיל כזה עם כל המשתמע.

[דפנה*]

קראתי הכול. מבינה מאוד את ההתלבטויות שלך, ותומכת בך @}
לצערי אין לי עצות, אבל רציתי בכל זאת שתדעי שיש מי שמבינה אותך.

[פלוני_אלמונית2*]

יכול להיות שיש לו קושי שלא מקבל מענה בכיתה, הפרעת קשב, דיסקלקוליה וכולי וכולי?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא לא מקבל מענה בכיתה כי יש לו מחנכת שלא מכירה אותו בכלל. את זה אני רואה. מבאס מאוד.
הוא לא דיסקלקולי, אני די בטוחה
לגבי קשב, לא יודעת. זה עלה לי גם בראש. כי לפעמים אני שואלת את עצמי לגבי בעלי שאני מרגישה שהקשב שלו קצר. אבל לבעלי יש אסטרטגיות עבודה כל כך טובות ויעילות שגם אם כן, זה לא רלוונטי אצלו, זה רק לטובתו. הוא פשוט עובד בטווחים שלו, נותן פול עבודה יעילה בזמן קצר, ואז עוצר ועושה דברים אחרים. הוא מאורגן מאוד מסודר מאוד. ומתאים את העבודה שלו למה שהוא יכול.
הבן שלי לרוב כן מצליח בלימודים עד כה. אני משערת שככל שהלימודים כן הופכים להיות קשים יותר,זה יורד.
עד כמה שאני מבינה בשביל לטפל בענייני קשב, מבחינת בניית אסטרטגיות לארגון זמן ולזכור דברים,צריך רצון ושיתוף פעולה של הילד. את זה אין פה. אני רציתי לעשות את זה איתו בכל מקרה, כי אסטרטגיות יכול להועיל בכל מקרה (לרשום לעצמו במקום ברור שבו הוא יודע שהוא צריך להסתכל את המשימות שלו,מה צריך לעשות. אפילו יומן. לעשות תזכורות גם אם זה בטלפון שלי, כי אין לו. מערכת ברורה ומסודרת. חפצים מונחים במקום ידוע עם מחשבה מראש) אבל הוא רחוק מזה כל כך, שאין עם מי לדבר. בכלל לא רוצה ולא מעוניין.

דפנה, תודה


לבת הגדולה שלי יש אסטרטגיות של זכרון ועבודה כאילו באופן טבעי. אני משערת שהיא רואה אותנו ההורים ולמדה מאיתנו. אנחנו מאוד שונים זה מזה בהתנהלות, אבל שנינו די מאורגנים.

[דפנה*]

חזרתי. מנסה.
אם אני מבינה נכון, את דואגת גם כי הילד משדר שלא טוב לו, וגם כי את חוששת על לימודי החשבון והאנגלית שלו לטווח ארוך, וגם כי מטריד אותך שאת משדרת מסר לא אחיד. אלו הדברים העיקריים, נכון? אם משהו הוחמץ, מוזמנת לחדד.

מכל הדברים האלה, הייתי רוצה להקל מעל כתפייך מעט את משא הדאגה הלימודית. אני חושבת שזה לא סיפור. אפילו אם במשך שנה עכשיו לא יתקדם בהם בכלל - ממש לא סיפור.
במיוחד באנגלית. הגיל שבו מתחילים ללמד אנגלית בבית ספר הוא לגמרי לא הגיוני. אחרי שכבר פספסו את הגיל הצעיר שהמוח פתוח לשפות דרך שירים וסיפורים ומשחקים, הדבר החכם הוא לחכות לגיל העשרה המתקדם, שהתפקוד הקוגניטיבי נותן קפיצה. למדתי ערבית בגיל עשרים. נרתמתי לאתגר בהתלהבות, השקעתי בשינון, וקלטתי מעולה. הייתי ממש נדהמת שיכול להיות כל כך כיף ללמוד שפה, אחרי שנים של מאבקים מרים באנגלית. עם התגלית המרעישה הזאת חזרתי לאנגלית, ופתאום גיליתי שגם אותה כיף לי ללמוד.
להתחיל לימודי אנגלית בגיל עשר זו סתם דרך לתסכל ילדים, ולצרוב בהם את התחושה שזהם חלשים במקצוע הזה.
לא רוצה ללמוד אנגלית, שלא ילמד. אולי עוד עשר שנים העולם כבר יעבור לסינית, ויתברר שכל המאמץ היה מיותר (אני נזכרת בסבתות ההן ששיננו צרפתית בילדות ואז העולם עבר שפה). ואם העולם יישאר על אנגלית - אז הבחור ירגיש יום אחד את הצורך שלו בה, ותהיה לו מוטיבציה ללמידה.

לגבי חשבון - איך הוא עם הפעולות הבסיסיות? אם מציעים לו בחנות מחדד בשלושה שקלים ושלושה מחדדים בעשרה (אמיתי, במו עיניי ראיתי) - הוא יידע שלא כדאי? אם כן, שוב, לא הייתי דואגת (לעת עתה נגמר לי הזמן לפרט, אבל אם תרצי אחזור ואסביר למה זה לא מדאיג בעיניי).

[פלוני_אלמונית*]

דפנה
תודה על הפרופורציות שאת מכניסה
אני ממש מחפשת דרך חוויתית ללימוד אנגלית
(בעלי לא יודע אנגלית טוב, וזה ממש ממש מפריע לו והוא מרגיש שזה עוצר אותו. ואני יודעת די טוב, זה עוזר לי מאוד. ועדיין אני לא שוטפת באנגלית. והרבה פעמים נרתעת כי זה הרבה יותר מאמץ בשבילי)


לגבי חשבון - איך הוא עם הפעולות הבסיסיות? אם מציעים לו בחנות מחדד בשלושה שקלים ושלושה מחדדים בעשרה (אמיתי, במו עיניי ראיתי) - הוא יידע שלא כדאי?
כן.הוא ידע. זהו שאת הלהט הראשוני והאהבה לדבר היה לו. והוא איבד את זה בין כל הכפל וחילוק ארוך ולשנן לוח הכפל בעל פה (שאני לא מצליחה לעזור לו ללמוד כי הוא ממש מסרב לשנן וזה מורגש כל כך כי הכל בנוי על זה)
למה לא היית דואגת?

[דפנה*]

אני ממש מחפשת דרך חוויתית ללימוד אנגלית
הילדים שלי נהנים לקרוא איתי ספר באנגלית. אבל אם הבן שלך כרגע משדר התנגדות ללימוד אנגלית, נראה לי שאין טעם וחבל על הטרחה, עדיף לחכות שתגיע תקופה אחרת וייפתח לזה.
אם הוא בכל זאת פתוח לרעיונות חווייתיים, ממליצה על קריאה משותפת. זה כיף.

למה לא היית דואגת
תראי, כשאדם לא מסתדר עם חשבון בסיסי שצריך ביומיום, ועומד נבוך מול מתכון שצריך להכפיל בו את הכמות, זה עלול לתקוע אותו ולבאס אותו ולתת לו תחושת כישלון (או לעורר בו מוטיבציה ללמוד, תלוי באופי ובנסיבות). אבל את רוב התמטיקה הרי לא באמת צריך בשביל לקיים חיים סבירים. אני אישית משוגעת על גרפים ומשוואות, אבל המוני אנשים סביבי ממש לא זוכרים איך מבודדים משתנה, וזה לגמרי לא מפריע להם לחיות את חייהם בשמחה, וגם להיות נבונים ומשכילים ואנשי שיחה מוערכים.
אם הבן שלך אהב פעם מספרים, כנראה שפוטנציאל האהבה הזאת עוד קיים אצלו, רק שכרגע הוא לא מביא אותו לידי ביטוי כי יש לו התנגדות חזקה לאופן שבו דורשים ממנו ללמוד. ולכן סביר שמתישהו כן יצוף מחדש החשק - בעיקר אם תמצאו דרכים להקל מעליו את הלחץ ולאפשר לו תחושת נינוחות ביחס ללימוד חשבון.
כשמתעורר אצל ילד חשק ללימוד, אי אפשר לעצור אותו. ראיתי כמה פעמים על ילדיי. אני זוכרת למשל שאחד מהם נחשף למושג ביולוגי כלשהו, אופן התרבות של תאים (בערך... לא מבינה בזה), וזה ריתק אותו. הייתי קמה בשש בבוקר ורואה אותו רכון על ערימת שרטוטים, בריכוז עילאי... משהו מדהים. בטח שעניין שולי כמו 'לא למדתי את לוח הכפל בכיתה' לא יעצור אותו כשיום אחד יידלק על ביטויים מעריכיים (לא בטוחה שככה קוראים לזה, אבל זוכרת שזה היה נושא ממש מדליק ). הכול עוד פתוח לפניו. עולמות שלמים ומופלאים של מתמטיקה לגלות, מעל ומעבר למה שמלמדים בבצפר, כשיום אחד יעלה רצון מלפניו. עד אז - יאללה, שיתעסק במה שמעניין אותו היום @}
ואם התסריט הגרוע מכול הוא שהיום הזה לא יגיע לעולם, והוא אף פעם לא יחזור להתעניין במתמטיקה - נו, זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו P-: אפשר לחיות גם בלי לדעת חילוק ארוך. נו מילא.
ואם לבגרות את חוששת, בעיניי תעודת בגרות היא דבר הרבה פחות נחוץ ממה שעושים ממנה. תראי איזה תכנות מופתי קיבלנו לאתר הזה מ{{}}יונת שרון{{}}, שאין לה תעודת בגרות (אאל"ט). כמוה אני מכירה עוד כמה אנשים שבחיים לא היית מנחשת עליהם שאין להם בגרות. משכילים, בעלי תארים, וגם סופר נחמדים
בגרות או לא בגרות, זה באמת לא כזה אישו. שייהנה מהילדות @}

[יונת_שרון*]

בעיני הבן שלך, יש סיבה ללמוד את הדברים האלה?
אם לא, אולי כדאי לשתף אותו בחשיבות של זה בעיניך ולראות אם הוא משתכנע.
אם כן, אז לנסות לברר איתו מה מפריע לו ללמוד את הדברים האלה, ומה יכול לעזור לו.