תמיכה לאחר אובדן הריון

אני עונה לכל השאלות האחרונות שלך ב׳כן׳ רבתי.
וגם מותר לך להתרחק פיזית, ולהוריד (עד להפסיק) תדירות פגישות. להתרחק ממקורות פגיעה ככל הניתן.

אוי, יקירתי

איך נצבט לי הלב.
כואב, ממש.
וצודק, ממש.

מצד שני - וואי וואי וואי איך הרמת לי להנחתה

צפי למגילה (אם אצליח לקבץ את המחשבות שלי כהלכה ואם הילדים לא יפריעו...)

קודם כל - את עדיין "שם".
וזה שיא הלגיטימי, כי ה"שם" צרוב בנו במכוות אש. לצאת ממנו - זה פרוייקט. זה אומר לתכנת את המוח ואת ההרגלים הרגשיים/מנטליים שלך מחדש, ועל הדרך גם לעשות שינויים בסביבה הפיזית.
חברה יקרה לי פרסמה פעם סיפור קצר שבו כתבה ככה:

__"הילדה בת השש שלי מתחילה לגווע.
קראתי לה אתמול, והיא אכן הופיעה - בקוים חלשים, מטושטשים, חצי דהה, חצי שקופה.
כבר לא שמעתי את קולה הצלול, לא ראיתי בבירור את מבע עיניה.
היא מתחילה להיעלם, מתחילה להימוג. להתפורר.
וכל פירור שלה - ייספג בי. כל סיב שלה ייארג בשלי. היא מתחילה להיטמע בי. אינטגרציה מלאה.

כל גיל שאנחנו עוברים, מתחבר יחד עם כל הגילאים הקודמים ונהפך לרובד נוסף באישיות שלנו. בכל שנה אנחנו מוסיפים לעצמנו עוד גיל אחד. אנחנו יכולים להיות, אם נרצה, בני שנה וחמש ושבע ועשרים ועשרים-ושלוש ושלושים-וארבע.
אנחנו מרחיבים את הרפרטואר הגילאי.
אבל אם בגיל מסוים נפגענו עמוקות, הגיל הזה נעמד ונלחם על נפשו. הוא לא מסוגל להתחבר לכלל. הוא לא מסוגל לעבור אינטגרציה. הוא עומד לבדו, צורח, נאבק, הודף, מנסה למצוא את דרכו בחורבן.
הגיל הזה ממשיך לחיות בנו, כחלק מאתנו, אבל מובחן ונפרד. לא מתואם. לא בהרמוניה. לא באותו קצב ולא בתזמון הנכון.
הוא מושך לכיוונים משל עצמו. הוא מנסה להגן על עצמו. הוא נבהל ממצבים לא מזיקים. הוא מפרש לא נכון את מהלך החיים.
הוא לא מסוגל להקשיב לשירה הכללית. ואי ההתאמה בינו לבינינו פוגעת בנו בדרכים שונות.
עכשיו הקטנה שלי מתחילה להיות פחות ופחות מובחנת. היא יותר ויותר נטמעת בי. עוד מעט היא תיעלם כישות נפרדת, ותישאר אתי כדגם וצבע במארג הכללי: צלולה, יפהפיה, חזקה, חמודה.
כמו תאים סוררים שמצאו את מקומם"__

ואת? עדיין שם, וזו נקודה מצוינת להתחיל בה: לדעת שאת שם.
לדעתי, היכולת לצאת החוצה מ"שם" באה אחרי הודאה עמוקה בכאב ובעוול הנורא שנגרם לך.
לא בהכרח האשמה (אם כי גם זה לגיטימי), פשוט הכרה בעוול ובכאב. בלי לכבס ובלי להתנצל או לחפות או להצדיק או מה. כאב לך! התעללו בך! רמסו את נפשך ואת גופך משהו מזעזע, שנמחץ הלב מלקרוא (כן, אפילו את המעט-המינימלי שכתבת. ואני יודעת כמה שכבות של כאב נמצאות מאחורי זה).

אז קודם כל, להוציא לפנסיה, אם לא להוציא להורג, את ״בסך הכל לכולם היו כוונות טובות״.
זה - מכבסת מילים.
לא במחוזות הריפוי, אחותי.
כן, אני מוכנה להאמין שהם לא באמת התכוונו לרמוס ולקרוע את נימי ליבך - אבל זה לא משנה. המשנה הוא שנפגעת.
את הפגיעה הזאת צריך לצעוק בקול רם. לתת לה מקום ולתת לה ניראות.

תשמעי, יש לי ידיד אחד, שניסה למכור לי את "אני מבין אותם" (את האנשים שפגעו בו) וההשלמה עם זה ש"הם לא יכלו אחרת" כמה פעמים יותר מדי. יום אחד נמאס לי כל כך, שלקחתי כרית מהספה שלו וחילעתי אותה במכות.
(לספה שלום).
פשוט לא יכולתי לסבול יותר את צידוק-הדין.
מה זה פה! לא הגיע לו דבר כזה, ולא הגיע גם לך דבר כזה. לאף אחד לא הגיע!!!

אז עכשיו את מתחילה להעז ללחוש את העוול שלך, וזה פשוט מעולה. תפרגני לעצמך, ותמשיכי. כל פעם קצת יותר.
ובלי לתת להם תירוצים להתנהגות רעה. כי בשלב הזה (ויש גם שלבים מאוחרים יותר, אל דאגה), אבל בשלב הזה, כל פעם שאת מצדיקה אותם - את חונקת את עצמך.
לא בא בחשבון. את כבר ממילא ילדה, נכון? אז תהיי ילדה עד הסוף. תהיי אגואיסטית ואגוצנטרית כמו שרק בת 4 או 14 יכולה להיות, תשחררי את קולך לחופשי, תני לו מקום וצורה וצבע, ושילך כל ה"אני מבינה אותם" לעזאזל.
ואם המחשבה על לעשות דבר כל כך "חצוף" מפחידה אותך - אני יכולה להבטיח לך, זה לא יהיה לנצח. זה יבוא, זה יעבור. אבל אי אפשר להגיע אל מעבר לזה עד שלא עברת דרך זה.

וגם מותר לך להתרחק פיזית, ולהוריד (עד להפסיק) תדירות פגישות. להתרחק ממקורות פגיעה ככל הניתן.
לגמרי

שיהיו מגעילים למישהו אחר. את - לא מוכנה להיות במקום שבו רומסים אותך. לא בהפגנתיות, פשוט מתוך הגנה עצמית.
(תדמייני לעצמך אותך יושבת עם המשפחה של בעלך, או עם אמא שלך, ומישהו אומר משהו במילם ובטון שגורם לך להרגיש כמו חתיכת אשפה, ואת קולטת את התחושה, מזהה אותה, קמה והולכת. "סליחה רגע", או בלי מילים בכלל. קמה והולכת. לשירותים, מצידך, להיות שם חצי שעה, או לחדר אחר, ולקרוא ספר ולהתעלם מהעולם, או לצאת מהבית ולא לחזור.
עכשיו תדמייני את זה שוב, רק בלי להתעלף

ובלי לחשוב שאת פושעת)

ודרך אגב, ירו עלייך באופן ישיר, לחלוטין.

תמרוש רוש,
במקום מילים, פשוט שולחת

|L|

ועכשיו, עם קצת יותר אוויר, אני מתייחסת.
שמחתי שאמרת שקודם כל חשוב שאודה בפני עצמי שהיה לי רע ושהיה לי קשה ושהיה עליי עומס חסר פרופורציות שלא היה מותאם לגילי בשום צורה. כי אינסטינקטיבית, כשחשבתי על זה, הרגשתי שעד שלא אודה בזה בפני עצמי - בלי ״אבל היו להם כוונות טובות״, בלי ״אבל יש ילדים שהרביצו להם״, ״יש ילדים מסכנים באמת״ וכדומה. פשוט: היה נורא, ולא הוגן, וסבלתי, וזהו.
כי - כמו העצות הטובות לגבי הצרכים והרצונות, אם אני לא מכירה בזה ולא מרשה לעצמי, למה בכלל שאחשוב שמישהו אחר יכיר בזה, יקבל את זה, יסכים לשמוע את זה.
מצחיק: כשבשמת כתבה על אותה אמא ״גידלו אותה בתוך דיכוי״, חשבתי - אותה כן, אבל אותי? מה פתאום. אצלי פשוט עשו המון טעויות, כי הרי בעצם רק חשבו עליי ורצו שיהיה לי טוב...
ואז תפסתי את הראש. ההמשך ידוע.

לפני כמה שנים ראיתי תכנית בריטית כלשהי (אהבתי הטלוויזיונית הגדולה היא תכניות פנאי בריטיות למיניהן. בריטים שרוצים לקנות בית נופש? כן! בייקאוף בריטניה? כן! קונים זבל ומוכרים אותו שוב במכירה פומבית? אני באה). זו היתה תוכנית שמסייעת להורים לטפל בפעוטות סוררים למיניהם באמצעות מי שנדמה לי שהיתה פסיכולוגית חינוכית. העניין הוא שכמעט תמיד, בסוף, הסתבר שהבעיה נשענת על הטראומה ועל ההתנהגות של ההורה עצמו, ושמעט מאוד פעמים היא קשורה לילד.
כמובן שלא בזה עסקינן כרגע.
העניין הוא שבתכנית ההיא ישבה מולה אמא צעירה ומתוסכלת, ובשלב כלשהו של השיחה ביניהן היא אמרה לה:
״גדלת בתחושה שקשה לאהוב אותך״.
ואז נדלקו לי אלף נורות מעל הראש, כי מבחינתי זה היה בדיוק זה: הפנמתי שקשה לאהוב אותי. שקשה לחיות איתי. שקשה לסבול אותי. ולקחתי את זה הלאה, והלאה, והלאה... כי הרי, מאז ומעולם, אם משהו לא מסתדר, אני אחראית לכך. אני זו שצריכה להתאים את עצמי, ולהבין, ולהתאמץ, ולהשתנות, ולוותר. כי אני זו ש״קשה איתה״.
מופרך לחלוטין! וכל המודעות שחשבתי שיש לי לא התגייסה לטובת האמת הפשוטה:
אני בסדר גמור, וגדלתי לחשוב שאני תמיד לא בסדר, ושמוטל עליי להשתנות.

תמרוש רוש, מאלף.
סחוטה, את נהדרת וחזקי ואמצי.

תמרוש רוש, תודה.

הציטוט שהבאת על אותה ילדה פנימית בת שש - וואו. אני מכירה את הילדה הזו כל כך טוב, ואף פעם לא חשבתי עליה או ניסחתי אותה ככה. אז תודה על הניסוח.

שילך כל ה"אני מבינה אותם" לעזאזל.
כל כך נכון. כל כך לזרוק לפח את ״איך שצריך להתנהג״, כי מה זה השטויות האלה. להבין זה לאחר כך, וגם לסלוח זה לאחר כך, ובכלל - הרוב זה לאחר כך. להפסיק לשפוט את עצמי - זה לעכשיו.

וואוו. ממש קשה. כל כך הצטערתי לשמוע מה שעברת. לא מגיע לאף אחד.

אני רוצה לכתוב לך משהו על פצעי הילדות. מתנצלת מראש, זה יהיה ארוך. אולי זה לא רלוונטי לך, אולי זה רק שלי, אבל אולי בכ"ז יתרום לך משהו.

בעבר עברתי טיפול פסיכולוגי ארוווווווך ובו ניתחנו עד זרא את פצעי ילדותי. לא חסרים כאלה. זה לא ממש עזר, ולמען האמת די איבדתי אמון במה שיש לפסיכולוגיה להציע (אציין שזו הייתה פסיכולוגית מעולה, מאוד נחשבת בתחומה). זה היה בשנות העשרים לחיי, ומאז הסתובבתי בהרגשה שבאמת יש בי איזו ילדה פנימית פצועה וחבולה, שהייתי צריכה להשקיע עוד שנים רבות כדי לרפא ולתקן אותה. ושפישלתי.

אבל אז היא אמרה לי משהו אחר. כלומר ממש היא, הילדה! וכך זה קרה - לפני כשש שנים, בחופשת הלידה של בני הבכור, עברתי תקופה אפלה, מה דנראה לי בדיעבד כדיכאון אחרי לידה. ואז שמעתי הרצאה בנושא מדיטציה, נושא שבעבר עניין אותי. ההרצאה הייתה מאכזבת, מאוד רוחניקית במובן הלא טוב, עם כל מיני מדיטציות מונחות מעצבנות.

ובכל זאת- באחת מהן המנחה שאלה משהי כמו:
"מה אתם באמת? בלי התארים, בלי המכרים, החברים והמשפחה? בלי השפה? בלי הבגדים? מתחת לעור ולעצמות? מה אתם?" ברור שלא התכוונתי לענות, אבל להפתעתי הרבה עלתה לי מאליה תשובה, כמו ילד שהתפרץ בשיעור. וממש יכולתי לשמוע שתי מילים - "שמחה" ו"סקרנית".

באמת! בלב הדיכאון, בלב השבר של הייאוש והפצעים המדממים. איך זה יכול להיות? ואח"כ כשחשבתי על זה תהיתי - אולי מה שהבנתי מהפסיכולוגית מוטעה מהיסוד?

אולי אין שום ילד פצוע, חולה ומסכן שדרןש זמן רב כדי לרפא ולשקם? אולי יש שם ילד בריא, שמח ומלא חיוניות שפשוט מחכה שנשים לב אליו? ואולי לא צריץ בשביל זה "עבודה" של שנים? אולי הוא יכול להתגלות כאבחת ברק?

ואז, לפני כשנה, מצאתי לכך הד מפתיע. ציטוט שמצאתי באיזה ספר. זה היה ציטוט של ביאליק, לא פחות.... בסיפור שלו "ספיח" מתואר "חלום השיירה":

אדם שמשתרך עם איזו שיירה בדרך "ארוכה וכבדת חול". הזדחלות איטית, המולה וצווחות, אבק ושרב. כולם מיוזעים ורצוצים, עצבניים וחסרי סבלנות. גם המספר נגרר איתם? ובכל זאת הוא שם לב שלאורך הדרך, במקביל לה, יש משוכה של איבי נחל. מדי פעם מתאפשרת לו הצצה לנעשה שם, והוא רואה "כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוריו אל האיבים ופניו אל המים הבהירים והשקטים".

הדמות של הפלאי ממשיעה להעסיק אותו, ופתאום הוא אומר לעצמו - "מי הוא הפלאי ההוא? הלוא ידעתיו? הלוא הייתיו? הלוא קרוב הוא אליי ואל נפשי מאוד מאוד?". ולבסוף - "פתאום זכרתי ונפשי יצאה:
זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחוריי על שפת הנחל

הלוא אנוכי אנוכי הוא! אני ולא אחר---".

ואני מרגישה שבי ובכל אחד, גם ברגעי השפל הכי קשים, יש את הילד הפלאי הזה - השמחה, הסקרנות, הבהירות, השלווה, הכמיהה ליופי. לא צריך ריפוי ושיקום, זה שם כל הזמן.

אני לא חושבת שלפסיכולוגיה יש משהו לתרום בעניין הזה. אולי התשובה היא בתורות רוחניות. נדמה לי שבוויפסנה מדברים על ה"עד" (כלומר, כשאתה שם לב למחשבותיך המשתוללות אתה הוא המתבונן, השלו והמפוכח).

וואוו, איזו מגילה. מספיק לבינתיים.

קודם כל, חותמת על כל מלה כולל הפסיקים והנקודות של יולי קו ו{}תמרוש רוש, תודה לכן יקרות שחסכתן לי להסביר את כל זה.
סחוטה, שולחת לך חיבוק. את בנקודת המוצא. זו נקודת המוצא של כולנו. כולנו שנמאס לנו עד העצם להיות הקורבנות "שלהם". מפה אנחנו מתחילות.
זה שאת פה, שיש לך תמיכה מקיר לקיר, שמבינים אותך, שעוטפים אותך באהבה ובטיפים טובים - איזה פלוס זה!
ואני חייבת לומר שגם התחברתי לדבריה של כחול וירוק, אף על פי שלכאורה היא כאילו אומרת משהו הפוך. זה לא הפוך. זה זה. המסר של הילדה הפנימית הוא אישי וייחודי. העיקר הוא לפתוח את ערוץ הדיאלוג איתה. היא כבר תכוון אותך.

מצחיק: כשבשמת כתבה על אותה אמא ״גידלו אותה בתוך דיכוי״, חשבתי - אותה כן, אבל אותי? מה פתאום. אצלי פשוט עשו המון טעויות, כי הרי בעצם רק חשבו עליי ורצו שיהיה לי טוב...
בחיי שעלו לי דמעות לקרוא אותך.
אלה היו בדיוק בול המחשבות שלי.
ואני אומרת כאלה מלים לאחרות.
אבל אני? לא לא מה פתאום, בסך הכל היתה לי ילדות פריבילגית: לא היה לי אב חורג/אם חורגת מרושעים ששלחו אותי לפנימייה שבה הילקו אותי במגלב, נגיד (קראתי את דייויד קופרפילד די הרבה פעמים, וכמובן ספרים דומים), לא התייתמתי, הורי לא התגרשו בילדותי, לא היכו אותי אף פעם בחפצים (חגורה או סרגל למשל), לא סטרו לי סטירת לחי אף פעם (למיטב זכרוני), לא נעלו אותי בחוץ כל הלילה (כמו את חברתי) ובטח שלא אמרו לי דברים כמו "חבל שאת לא מתת במקום הכלבה האהובה שלי!" (אותה אמא מקסימה של אותה חברה, שהטיחה בבת שלה שהיתה מעדיפה שהיא, כתינוקת, תמות, מאשר הכלבה שלה), לא הייתי ילדה רעבה בהודו, לא נאלצתי לגור ברחובות ולקבץ נדבות.
בקיצור: החיים שלי? דבש! מה אני מתלוננת!!!

אני מקווה שאם הגעת עד כאן את מבינה שההשוואות האלה מופרכות ושכיוון המחשבה הזה שגוי מן היסוד. לא מדובר פה בהשוואת עובדות של התעללות. אין הירארכיה. השאלה אם נפגעת צריכה למצוא תשובה ברגשות שלך, בגוף שלך, בהתנהלות שלך היום בחיים. האם את מתנהלת כאדם פגוע טראומה? אז לא מעניין אותי כמה המשפחה שלך נראית מקסימה מבחוץ.

כחול וירוק, הדברים שלך מאוד משמעותיים, וגם מאוד מתחברים בעיניי לדברים שתמרוש רוש כתבה.

נתחיל בעניין הפסיכולוגיה.
בדיוק היום ישבתי בארוחת הבוקר, ואמרתי לבן זוגי שנמאס לי מה״אמיתות״ החברתיות הכביכול מוחלטות האלה. אני, למשל, אמרתי לו, הגעתי למסקנה שלי - לי - טיפול פסיכולוגי לא מתאים. מעולם לא עזר, לא חיזק, לא תרם, לא קידם. כן סחט, כן עיצבן, כן התיש, כן הכאיב. והמטפלת שזה עתה, עם בוא ההפלה, הפסקתי ללכת אליה, היתה מאוד אמפתית, חומלת ורגישה ואני משוכנעת שהיה לה אכפת ממני. אבל אני לא רוצה לחזור לטיפול. למה? כי זה לא עוזר לי. בדגש על ״לי״.
את שאר הביקורת שלי על אותם אנשים שמתמידים בטיפול שנים ומרגישים שיש להם רישיון להמשיך להתנהג כמו קקמייקות כי הם הרי ״מטופלים״, אשמור להזדמנות אחרת (לא באמת, כי הרגע אמרתי את זה).

הנה, אנחנו אחיות לדעה

ובכלל, מה שקורה פה -

מקדם אותי יותר משנה פלוס של טיפול.
מכיל את התמהיל האהוב עליי בין אנושיות, היגיון בריא, הומור, טיפול בהלם וציטוטים ספרותיים. תוסיפו איזה תכנית בריטית, והפלתם אותי מהרגליים לגמרי.

לגבי הילדה הפנימית, העלית נקודה מאוד מעניינת. ולדעתי יש פה עניין של גם וגם. הילדה הפנימית שלי תובעת את הילדות שלה בחזרה, רוצה שישמעו אותה, ושיכבדו אותה בתור ילדה. לא בתור מיני-מבוגרת.
אבל אני מבוגרת שלא יודעת לגשר על הפער הזה.
איך אני מחבקת את הילדה הפנימית הזאת? איך אני אומרת לה, בסדר, היה, עכשיו אני אשמור עלייך?
אולי על ידי זה שאתחיל יותר לשמור על עצמי ולחמול על עצמי.
כי הילדה שלי עצובה וזקנה. לא ילדית בכלל.
כשילדתי לראשונה ושמעתי את ״ילדותי השנייה״ אמרתי לבן זוגי שזו לא ילדותי השנייה. זו ילדותי הראשונה.
עם הילדים שלי אני מרגישה שחוויתי לראשונה ילדות.
מתנה גדולה.

ובהקשר הזה, אמא שלי תמיד היתה בטוחה שכשיהיו לי ילדים משלי, ״אבין מה זה״. והיתה בטוחה שאז אראה אותה במלוא תפארתה, אבין סוף סוף מה הקריבה למעננו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
אממה? ההפך הוא הנכון. כמובן שילדתי בגיל מבוגר. הסיבה ברורה. עוד משהו שעליו אני מתקשה לסלוח, על אחת כמה וכמה לאור תוצאות ההריון האחרון שלי והסיכויים העתידיים לזקנה בלה כמוני.
ורק אחרי שילדתי, והבנתי כמה הילדים שלי תלויים בי, אמרתי לעצמי: אלוהים ישמור, מה עשו לי. איזו הפקרות!
אני לא מישהי שהפיכתה לאמא גרמה לה לחיבור עמוק ול״נפילת אסימון״ שהביאה להבנה ולרגשי תודה עמוקים להורים שלה. לגמרי לגמרי ההיפך הוא הנכון.

ובשמת היקרה, איזה כיף שסוף-סוף הבנתי. כמה מדהים שאת כל כך מבינה אותי. לא יכולתי לתמלל את זה טוב יותר, כולל המגלב והכל. בול.
אלף תודות.

כמה טוב שאתן פה.

יש לי המון דברים לכתוב לך, אבל הר של כלים מחכה לי בכיור... ובכל זאת יש משהו שאני פשוט חייבת לכתוב. המשפט שכתבת, מתכנית הטלוויזיה ("גדלת בתחושה שקשה לאהוב אותך") - פשוט נפלתי ממנו. כמה כואב, כמה מדויק, כמה מוכר. אוי... מזכיר לי שלפני כמה חודשים ראיתי באחת החנויות באינטרנט מאג שכתוב עליו "You are enough" ופשוט התחלתי לבכות. בדיוק זה, בדיוק בפצע. והפליאה הזאת - זה באמת ייתכן? יש אנשים שמרגישים שהם מספיקים? שהם לא צריכים לעקם את עצמם כדי להתאים? שהם אהובים כמו שהם?

עכשיו עשיתי לעצמי חשק לקנות את המאג הזה. ואולי גם עוד אחד, משובח לא פחות בדרכו, שכתוב עליו Stay weird...

אז אתמול הסברתי למישהי (ממש לא פסיכולוגית, זה לא הכיוון שלי ועם הפסיכולוגי/ות/ם הסליחה) שהיה לי ברור שאי אפשר לאהוב אותי.
אז היא שאלה בשיא הפשטות: למה?
למה אי אפשר לאהוב אותך?
נשארתי ככה 0-:
.
ואת ההמשך כתבתי בדף הבית שלי כי זה לא כל כך קשור לכאן. אבל כל כך התחברתי ל"גדלת בתחושה שקשה לאהוב אותך". לגמרי לגמרי.

(())(())

אני לא מישהי שהפיכתה לאמא גרמה לה לחיבור עמוק ול״נפילת אסימון״ שהביאה להבנה ולרגשי תודה עמוקים להורים שלה.
לא, את מישהי שהפיכתה לאמא גרמה לה לחיבור עמוק לעצמך ולנפילת אסימון והבנה בקשר להורות בכלל.

אני בסדר גמור, וגדלתי לחשוב שאני תמיד לא בסדר, ושמוטל עליי להשתנות.
אוי, כל כך כאב לי לשמוע את זה. אני, למזלי, נחסך ממני הדבר הזה, אבל מכירה מקרוב אנשים אהובים ויקרים ומתוקים וחמודים ונדיבים ומצחיקים ונפלאים ומה-הייתי-עושה-בלעדיהם-תגידי-לי, שבדיוק ככה הם אומרים.
קורע לב.

כחול וירוק,
מאוד מאוד אהבתי את מה שכתבת, והציטוט של ביאליק, מעולה!

אולי אין שום ילד פצוע, חולה ומסכן שדרןש זמן רב כדי לרפא ולשקם? אולי יש שם ילד בריא, שמח ומלא חיוניות שפשוט מחכה שנשים לב אליו? ואולי לא צריץ בשביל זה "עבודה" של שנים? אולי הוא יכול להתגלות כאבחת ברק?
יקירתי, זה גם וגם. אין שום סתירה בעיני.
ואני מסכימה עם הביקורת שלך על הפסיכולוגים, בכמה רמות. אבל לעניינינו, נראה לי שהיה שם דגש מאוד לא מאוזן על ה"פתולוגיה", על הצרות, על הפצעים.
מאוד אופייני לגישות מסוימות או פסיכולוגים מסוימים. כאילו, דא, בגלל הצרות התכנסנו פה הערב, לא ככה?
לא. כלומר, כן, אבל לא. ממש ממש לא.
התכנסנו כאן גם כדי לגלות את העוצמות ואת הכוחות שעד עכיו לא קיבלו ביטוי.
וכאן, במקום להוסיף עוד עמוד שלם, פשוט לכי ותקראי את "סרטן כנקודת מפנה" של לורנס לה-שאן, שכל כולו פסיכולוגיה של למצוא את החיוניות, החוזקות, הכוחות, העוצמות והאהבות האלה.
ובאמת לא לוקח שנים לגלות אותן

אבל יש משהו חמוץ כזה בהרבה פינות של הפסיכולוגיה, שאיכשהו מקשה על להיות במימד הזה.

חוצמזה, תמיד היה לי הרושם שפסיכולוגים לא יודעים ליהנות מהחיים

אבל הייתי מספיק רצינית להיום, אז הנה כמה לינקים עם שאר רוח:
Are We the Baddies?
https://www.youtube.com/watch?v=hn1VxaMEjRU
(מערכון משגע של מיטשל & ווב. רצית אנגלים, לא?)

ומשהו רך יותר: שיר you can relax now
https://www.youtube.com/watch?v=llNlV1KDVUE
לילדה הקטנה שלך.

יום קשה.
האכזבה בעניין עבודת המחקר ממש בוערת בי מבפנים. לא כי יש מה לעשות, על אף שקיבלתי שלל הצעות שלא ביקשתי מהסביבה (״תערערי״ וכו׳).
אני מזכירה לעצמי את ביירון קייטי: אפשר להמשיך להתווכח עם המציאות, אבל רק אם נהנים להפסיד ב-100% מהמקרים.
אבל בוערת בי התחושה ששוב, סתם, חוסר צדק. מגיע לי יותר מזה, ושוב לא קיבלתי מה ש(לעניות דעתי) מגיע לי.
ממש קצת אחרי שהגשתי את ההצעה גיליתי שאני בהריון. והרגשתי שהנה, סוף-סוף, לראשונה בחיים (כה מלודרמטי מצדי), ה-כ-ל מסתדר כמו שרציתי. והעונה מושלמת, והתזמון נהדר, ואני נקייה ממחויבויות כרגע, ויכולה להתמסר לתכלית החדשה.
ונדמה לי שכבר כתבתי פה בעבר, שהחלטתי שאת ההריון הזה אני חוגגת. שהפעם אני מכתירה את עצמי למלכה. כל טיפול, כל פינוק, כל תשומת לב נחוצה ואפשרית. הפעם מגיע לי. אני סוף-סוף מקבלת את מה שמגיע לי. יגעתי ומצאתי. נאחזתי בקצות הציפורניים ועבדתי והשקעתי ולעסתי חצץ בכל התחומים, והנה הטיפוס הארוך הסתיים, ואני כבר כמעט בפסגת ההר.
בום.
נפלתי.
את שרשרת השאלות (מותר לכעוס? מותר להתאכזב? כן וכן) אני מייתרת. משהו בזה לא עוזר לי היום. לשהות בתחושות לא עוזר לי היום. אפילו שירים ומערכונים בריטיים (תודה מקרב לב תמרוש!) לא עוזרים לי היום.
היום אני פשוט עצובה.
כל כך עצובה ונטולת כוחות.

אז זה יום לבכות ולהתאבל ולהרגיש עצובה, לא?
מה ינחם אותך? מה יפנק אותך? מי יחבק אותך?

להיכנס למיטה ולהתאבל בשקט?

(())(())

ואולי תובנה קטנה: הבעירה של האכזבה מעבודת המחקר, יושבת על בורות וחסכים עמוקים. אז ברור שהיא תפגע בך עמוק.
אחרי שתתחזקי, תזיני את עצמך, תגלי את כוחות הילדה שלך ותיעני לצרכי המבוגרת והילדה ביחד (וזה לא עצות! אלה דברים שאני יודעת שתעשי, במוקדם או במאוחר, כי את כבר על המסלול הזה), אז... גם הציון הזה לא יפגע יותר.
אבל עכשיו, כנראה שזה הזמן לזחול למאורה שלך וללקק את הפצעים.
@}

בזהירות רוצה להציע כיוון בדיקה נוסף: אולי גם הכוונה שלך לאפח את עצמך בהריון האחרון להרגיש כמו מלכה, ואז בום.
אז אולי להתייחס אליך כמלכה גם עכשיו! מלכה שראויה לטיפוח והזנה מלכותיים , כי את יקרה ויחידה במינך, כמו שאת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חושבת כמו תמרוש-רוש -

עולה בדעתי דימוי של צמח שהשורשים שלו מחוברים באופן רופף לאדמה וכל רוח יכולה לטלטל אותו. את כרגע מנותקת ממקור החיות והכוח שלך ולכן קל מאוד לזעזע אותך ולהכאיב לך. ואני חושבת (כלומר, מרגישה... המצב שלי דומה בהרבה מובנים למצבך, ואני בעצם כותבת עצות לעצמי...) שמקור החיות הזה הוא באמת הילדה שבך. וככל שאת חלשה יותר, את תלויה יותר בסביבה. ברגע שהיא ואת תתחזקו יהיה לנסיבות חיצונות הרבה פחות כוח להפעיל אותך וללחוץ לך על הכפתורים, השליטה תחזור לידיים שלך. פחות צורך באישורים מבחוץ, ציון כזה או אחר, היא אמרה ככה והוא אמר ככה. לטווח הארוך את באמת חייבת למצוא איזושהי שיטת ריפוי, אין ספק. אבל זה יכול לקחת קצת זמן ואת צריכה משהו מיידי. בטווח הקצר לדעתי את פשוט צריכה לחזק את הילדה הזאת. המון המון אהבה וקשב, גם באמצעות הגוף (כמו ב"אווזי הבר" - "לתת לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת").
ורק טיפ ממני, משהו שלמדתי מניסיוני -
לילדה הזאת יש חיישני בולשיט סופר-סופר רגישים. אי אפשר למרוח אותה. נגיד, כשכואב ומפחיד אי אפשר להגיד לה - "אל תדאגי, יהיה בסדר", היא תרגיש מיד בצרימה.
אפשר פשוט להגיד לה - "יו, איזה באסה... בואי, נפחד ביחד..."

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ובנוגע לשיטת ריפוי לטווח הרחוק יותר, אני לא כל כך מכירה. יש באתר כאלה שבקיאות בכך הרבה יותר ממני. אבל רציתי רק לספר בקיצור על הדרך שלי, שאני אוהבת מאוד מאוד והיא עבורי אוצר של יופי וחוכמה עתיקה (אבל גם חיה מאוד) וגם של ריפוי עמוק - שיטה מהוואי ושמה הו'אופונופונו (שם שפירושו בהוואית "להחזיר את הסדר על כנו"). אם מעניין אותך, כתוב עליה באתר בדף ששמו "100% אחריות" (דרך הדף הזה גם אני גיליתי אותה). מישהי באתר (איני זוכרת את שמה) כתבה שהדרך הזאת גורמת לתזוזה של לוחות טקטוניים בנפש, ואני מסכימה לגמרי. וגם בדרך הזאת שמים דגש רב על הילדה הפנימית. היא בעצם המפתח לריפוי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד משהו על הציון שקיבלת. במצבים פגיעים יש משהו מאוד חזק בציונים (אני זוכרת את זה מעצמי, את הציפייה לציון עבודת התזה שלי על רקע פרידה מחבר שחשבתי שהוא אהבת חיי. כמה חיכיתי לציון שיאשש את הערך העצמי שלי, ובעצם את האהבה העצמית שלי). כאילו מישהו מדרג ומעריך אותך (לא את העבודה שלך - אותך).
במילים הכי פשוטות ובוטות, כאילו אמרו לך שאת "לא מספיק שווה".
ובכן, יקירתי, שימי לב למשהו. האתר הזה די מנומנם, אולי את כבר יודעת (חוץ מכל מיני "שערוריות זוטא" פה ושם, שמכניסות קצת חיים במערכת). ובכל זאת, הדברים שאת כותבת גורמים לכזאת התגייסות של כולם. גם של אושיות מאוד מוערכות כאן. וכולם כותבים מכל הלב, לפעמים בהתרגשות ובדמעות, תשובות ארוכות, מושקעות, באכפתיות ודאגה אמיתית.
ואת יודעת למה? לא רק כי הכתיבה שלך כ"כ משובחת (והיא מאוד משובחת), אלא כי יש בך משהו מאוד אהיב.
ואת שווה מאוד מאוד.

סחוטה יקרה,
אני חותמת על כל מלה של כחול_ וירוק שכתבה לך מאוד מאוד רגיש, עמוק ואוהב.
את, אהובה, יקרה ונהדרת. כמו שאת עכשיו, וגם לכיוונים שאת נפתחת אליהם.
אני מחבקת אותך (עם כל הרגשות והמחשבות שלך).

יקרות אתן.

כל פעם אני קוראת פה ומתרגשת עד דמעות.

זהירות, מגילה...

אני מתחילה מהסוף.
הזכרתי פה בעבר שיצרתי קשר עם הדולה שלי מהלידה השנייה לעשות איתה BOT. התחלנו את התהליך, והמטלה האחרונה שהיא שלחה אותי איתה הביתה לפני ההפלה ימח-שמה, היתה לקחת בריסטול גדול ולשפוך עליו כל מה שמטרטר לי בראש. כל הפחדים, כל האיומים, כל החרדות והחששות והאסוציאציות. מה שיש.
אחרי ביקור ראשון אצל רופאת משפחה ו״הסגרת הסוד״ ההריוני, עצרתי בחנות כלי כתיבה קרובה וקניתי בריסטול צהוב ונאה וכמה טושים.
שירבטתי על דף כמה אסוציאציות שעלו לי בראש, כמה ציטוטים משירים, כמה משפטים שהאירוניה שלהם הפכה לאיומה בעיניי בהמשך (כמו ״אני לא מרגישה מספיק רע אז כדאי שאתחיל לדאוג שמשהו לא בסדר״) וזהו. החלטתי לסיים את המטלה במועד מאוחר יותר.

ואז באה ההפלה. והבריסטול והטושים והדף שכבו על שולחן הכתיבה המבורדק שלי והביטו אליי בכל פעם שנכנסתי לחדר. בשבוע שעבר אמרתי רבאק, אתן את הבריסטול הזה לגן של הילד וזהו. מה אני צריכה את זה.

והבוקר קמתי עצובה וקראתי את הדברים שכתבה כחול וירוק. כמה מדהימה את, וכמה מרגשת. וקראתי את הערת האגב של יולי קו, שאולי להיות מלכה זה כאן ועכשיו.

ואז שאלתי את עצמי: מה את צריכה? והתשובה היתה: להתחזק. ולקחתי דף קטן וכתבתי עליו בטוש עבה ״להתחזק״. וניקדתי משל הייתי בפרק של ״בלי סודות״.
ואז קמתי והבאתי את הבריסטול הצהוב ואת הדף המצ׳וקמק עם האסוציאציות. ובאמצע הבריסטול כתבתי בגדול, ועם ניקוד, ״להתחזק״.
בחודשים האחרונים אני רושמת לעצמי דברים נחמדים ו/או משעשעים שקורים לי מול אנשים זרים. גם בשל תחושה שלא קורים לי יותר מדי דברים נחמדים, וגם כי אלו דברים שכדאי לזכור. קצת לרענן את האמון במין האנושי.
והתחלתי לכתוב אותם: הפעם ההיא שהמוכר החמיא לי על כך שקניתי דיסק של מיילס דייויס (ומיד רצתי להפעיל אותו כמוסיקת רקע). הפעם ההיא שידידתי מדוכן הלחמים נתנה לי רוגעלך במתנה כי היא לא ראתה אותי הרבה זמן. הפעם שמישהי שאלה אותי במה אני עוסקת כי היא חשבה שאולי אני מורה ליוגה כי יש בי משהו נורא שליו (!!!) ורגוע (אני??)
העובדה שאנשים תמיד, אבל תמיד, מבקשים ממני הוראות הגעה ברחוב (ואופס, חצי מהפעמים אני שולחת אותם למקום הלא נכון). לפני שנים אמרתי לאחי שזה מוזר, והוא אמר: ״זה בגלל שאת נראית כמו מישהי שיש לה מושג״. אז כתבתי גם את זה. ואז, בהשראת כחול וירוק, כתבתי שיש בי משהו שמקרין החוצה. שיש בי משהו אהיב.
וכתבתי עוד שלוש פעמים: קל לאהוב אותי. קל לאהוב אותי. קל לאהוב אותי.
והעפתי מבט בדף של האסוציאציות, ושם הופיעה שורה מאיזה שיר של דני ליטני. ״רצית להיות מלכה, תמיד נשארת הבת של השכנה ממול״.
וכתבתי, בהשראת תמרוש רוש ויולי קו: את טובה. את ראויה. את מלכה.
ואז כתבתי את השיר של מרי אוליבר, מהתחלה ועד הסוף (עם ניקוד! ברור!) והדגשתי את המילה ״מקומך״.
וכתבתי: יש לי מקום. יש לי מקום בעולם.
וחזרתי: ״שוב ושוב מכריז על מקומך במשפחת הדברים״.
ועוד פעם.
ועוד פעם אחת.
ובסוף, בפלגיאט רציני, כתבתי: די לצמצם את עצמי לכדי נקודה אלמונית, על מנת שלא להטריד בגופי מלכויות.
וזהו.

מלכה!
וממני,
מדיטציית הילדה הפנימית של מפיץ ההואופונופונו בעולם, ד"ר היו לן:
https://www.youtube.com/watch?v=5lHiWyW ... --&index=2

מלכה!!!

כיף פה

באמת מלכה ״!!! מלכה חכמה וחזקה ויפהפייה.
ואיזה יופי שיולי כתבה את מה שעמד לי לפני יומיים על קצה הלשון ולא יצא - למה לטפל ולפנק אותך רק כי / בגלל ההריון? את זכאית לזה בכל מצב!!!
ואת מאוד מאוד אהיבה. ואחרי הפוסט הנפלא הזה, עוד יותר מתמיד. איך שאת לוקחת את המציאות בידיים ומחברת אליה כנפיים ומתחילה לנסוק. פשוט תענוג!

היי מותק, חשבתי להציע לך משהו - הלילה מתחילה שנה חדשה. אמנם רק שנה אזרחית, אבל בכ"ז יופי של תירוץ להתחלות חדשות... אולי אפשר לנצל את ההזדמנות לאיזה טקס. למשל, ממש לפני חצות להתחמק לאיזו פינה שקטה ופשוט לתת לעצמך חיבוק גדול ולהבטיח לילדה שבך שמעכשיו תשתדלי להיות הרבה יותר טובה אליה. ההכרזות האלה קצת מלחיצות, אבל יש דברים שדי קל לעמוד בהם. למשל (מציעה לך ברוח ההו'אופונופונו) - להבטיח שתשתדלי בכל ערב לבלות אתה קצת זמן איכות (אפילו רק חמש דקות. זה המון!). למשל, להכין בכל ערב שוקו חם, לשבת איתה בשקט ולשתות יחד. ותוכלי להגיד לה - יו, איזה כיף להיות אתך ביחד סוף סוף. סבלת מאוד, אני כל כך מצטערת, אבל מעכשיו אנחנו יחד. לא נתייחס ברצינות לשטויות של שאר האנשים, מה שחשוב זה רק אני ואת. את יקרה ואהובה לי מכול, ולעולם לא אנטוש אותך יותר. ביחד יש לנו כוח.

ובעצם, נראה לי שגם אני אעשה את זה (אם אצליח לברוח מבעלי...)

אני קיבלתי שיעורי בית מאוד פשוטים:
לגעת בחלקי הגוף שלי מכף רגל ועד ראש, ולכל חלק להגיד:
כף רגל ימין יקרה שלי, אני אוהבת אותך, תודה! אני מצטערת, תסלחי לי בבקשה.
כף רגל שמאל יקרה שלי, אני אוהבת אותך, תודה! אני מצטערת, תסלחי לי בבקשה.
וכן הלאה. זו וריאציה על הנוסחה של ההואופונופונו, להגיד לכל חלקי הגוף. וזה עובד. לקח לי חמש דקות כל יום. אולי פחות.

בשמת
את חושבת שיש לך על מה להתנצל בפני כל חלק וחלק בגוף שלך

זה לא קצת נוצרי מידי, המחשבה שכאלנו אשמים מראש וזקוקים למחילה על החטאים?

לא לא לא, חחח, זה הואופונופונו. לכי תקראי מה זה הרעיון המעניין הזה (-:

טוב טוב חזרתי להסביר טיפה.

זה ממש לא נוצרי, לא מדובר בחטאים בכלל, מדובר בתיאולוגיה הוואית (מהוואי). יש להם מין אמונה של 100% אחריות, שאומרת, שאם אני רואה משהו רע, אני יכולה לתקן אותו, כי אני חלק מזה, כי עצם זה שראיתי - הופך אותי לאחראית. זו מין תפיסה ממש לא נוצרית.
ד"ר היו לן הוזמן לעבוד במוסד לחולי נפש קשים. הוא קרא את התיקים (הקשים) של החולים, לא פגש אותם בהתחלה (במשך שנה או יותר?) בכלל, רק קרא את התיקים שלהם, ועשה עליהם את הפרוצדורה הזאת (מה שהוא עושה טיפה יותר מורכב, אנחנו מתרגלים פה את הגירסה הפופולארית לעמך, אבל זה פחות או יותר זה):
הוא קרא תיק של פציינט, אמר לו שהוא אוהב אותו, תודה שהוא קיים, אני מצטער (שקרו לך כל הדברים הרעים שמתוארים בתיק הזה והובאו עכשיו לידיעתי), תסלח לי בבקשה (שאני חלק מהיקום שבו קרו לך דברים קשים כל כך).
התפיסה היא, שכל אחד שנתקל בדבר לא טוב - יכול גם הוא לנקות אותו אצלו.
התפיסה היא, שכולנו מחוברים, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ולכן אם אני "מנקה" אצלי אנרגיות שליליות - אני מנקה אותן גם אצל אחרים.
יום אחד למשל הוא פגש ברחוב אשה חולת סרטן.
היא סיפרה לו על מחלתה וביקשה שיעזור לה.
הוא התכוונן אליה, וביקש ממנה סליחה על הסרטן שלה (אני אוהב אותך, תודה, אני מצטער שיש לך סרטן, תסלחי לי בבקשה על זה שחלית בסרטן), והיא פשוט הבריאה.
הוא מוקף סיפורים כאלה. והוא לא היחיד.

לכן הרעיון הוא יותר - לנקות. לטהר. לעשות ניקוי אנרגיות שליליות ובד בבד לשלוח אהבה.
ברור שאני צריכה לבקש סליחה מכל חלק בגוף שלי! הרי הייתי מנותקת מהגוף שלי! לא נתתי לו אהבה! ברור שעכשיו הזמן לתת אהבה. למה נראה לך שהתפשט אצלי סרטן? ואיך מישהי מסוגלת לחיות שמונה שנים עם סרטן בלי לקלוט בכלל שיש לה סרטן, אלא אם כן היא מנותקת מהגוף שלה ברמות מטורפות?

אבל בלי קשר, זה הו או פונו פונו. ומאוד קצר ונחמד. יעזור גם לסחוטה וגם לכל מי שרוצה להגביר את האהבה העצמית

איזה קטע! בדיוק את זה (או וריאציה דומה) אני מלמדת כבר כמה שנים את התלמידים שלי (ומתרגלת בעצמי! כמובן). ללטף את הבטן, או את כפות הרגלים, או את האיבר הכואב, הסובל, ולהתחבר אליו, לדבר אליו באהבה, או במחשבות, לקבל אותו כמו שהוא והתייחס אליו באהבה רבה, עם מגע אוהב ותומך.
עכשיו יש לי תמיכה חיצונית של האופונופונו.

כחול ירוק,
הרעיון שלך לטכס ראש השנה האזרחי משובח.

סחוטה יקרה,
חיבוק גדול לך, המלכה, וחיבוק קטן בדיוק במידה לילדה הפנימית שלך.

בשמת, קראתי על הנופנוהופנו לפני שנים, וכבר אז לא הבנתי. הזמן לא עזר לי להבין.

מבחינתי להגיד סליחה זה להגיד - הייתי לא בסדר. ולקחת אחריות של מישהו אחר... זה פולשני. אפילו עם הילדים בריזשהי נקודה קיבלתי את זה שלא הכל סובב סביבי ויש דברים שהם רק שלהם.

ואני יודעת תיאורטית שזה לא נוצרי. זה פשוט מרגיש לי נוצרי באיזשהי דרך, החלק של הסליחה. החלק של האחריות על כל העולם סתם מרגיש לי יהיר.

ואגב, יש מאיפשהו ראיות לסיפור הזה? כי הוא נשמע לי ממש כמו אגדה אורבנית. או ליתר דיוק כמו סיפורי הקודשים הנוצריים. אולי בגלל זה...

אני לדוגמא, מבקשת סליחה מהקרסול שלי שהעמסתי עליו יותר מדי בריצה של 40 דקות בלי הכנה מוקדמת, ומודה לו שהוא ממשיך לשרת אותי כמיטב יכולתו בתנאים הקיימים. אני מבטיחה לשים לב לטפל בו טוב יותר (אני יודעת מה לעשות, רק שלא עשיתי עד עכשיו- אז הנה זה מקבל עדיפות), ובמיוחד עד שיבריא.
אני מבינה את התחושה של עודף קתוליות בצער ובקשת סליחה (זו דת נוראה בעיני שמקדשת את טיפוח האשמה מרגע הלידה). אפשר להבין את זה כלקיחת אחריות. אני אישית לא מעמיקה בצער או בסליחה, אלא משתדלת להיות בתשומת הלב ובטיפוח.

שליחה על ידי תמי* » 31 דצמבר 2018, 20:40

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מבינה את ההסבר של בשמת כהפוך לגמרי מכל תיאולוגיה נוצרית. כי אין כאן הרי אשמה בכלל. הסליחה כאן לא קשורה לאשמה. הרי האיש שמבקש סליחה ממישהי שחולה בסרטן- ברור שהוא לא אשם במחלתה בשום דרך שהיא. זה כל כך ברור, ולכן בקשת הסליחה כל כך יפה. כי היא מבטאת את התפיסה שכל אחד יכול לבקש סליחה על עוול שהתרחש ולתקן את המצב. לא צריך למצוא את הגורמים או האשמים. מי שרוצה - מי שמוכן - לקחת אחריות ולתקן - יכול. אני אוהבת מאוד.

מאחלת לכולנו שנה אזרחית חדשה, טובה ומוצלחת.
מלאה באהבה (גם עצמית!) ובעזרה הדדית,
בבריאות נפשית וגופנית,
בכל טוב.
ובתודה גדולה ממני לכל המלכות היקרות שהצליחו לרגש ולחמם ולהאיר ולכוון ברגעים חשוכים. חיבוק גדול

ואגב, יש מאיפשהו ראיות לסיפור הזה?
ד"ר היו לן כתב על זה ספר עם מישהו. שכחתי להגיד, שאחרי שנה שבה הוא לא פגש אישית אף פציינט, רק ישב עם התיקים שלהם ועשה הואופונופונו, החולים התחילו להחלים. לאט לאט המוסד התחיל להיות מקום לריפוי. אנשים התאפסו, יצרו יחסים טובים, הכל השתנה שם. ממקום אלים חסר סיכוי, האנשים השתקמו וכולם שוחררו בריאים.
זה ממש נכון. הוא רואיין הרבה על זה, זה התפרסם בכל העולם. קראתי כמה ספרים שלו וצפיתי בכמה ראיונות איתו, וגיליתי שזה לא היה מקרי. הוא כבר עסק בהואופונופונו במשך שנים כשחבר שעבד במוסד הזה כפסיכיאטר הזמין אותו שוב ושוב לבוא אליהם לעשות את מה שהוא עושה. הוא סרב הרבה זמן, לבסוף השתכנע ובא. והשאר - היסטוריה.

בכל אופן, זה ממש בסדר שלא תביני. אם את לא מתחברת, זה ממש בסדר. גם אני לא התחברתי בשנים הראשונות מאז שקראתי את הדף ההוא בבאופן.
אבל מאז למדתי על זה הרבה. וזה באמת לא קשור בכלל לנצרות ולא דומה בשום צורה. אם כבר אז התפיסה הכי דומה לזה היא אולי הבודהיזם, במובן מסוים. וגם זה, לא ממש.
לא מדובר פה בחטא.
את לא מכה על חטא.
את לא מבקשת סליחה בהכנעה ובאשמה. אין פה אשמה. יש פה רק אחריות. ויכולת להשפיע על העולם בפינה הקטנה שלך.

או, מה שתמי כתבה. רק עכשיו קראתי. בכל זאת אשאיר גם את מה שאני כתבתי.

שתהיה שנה מעולה לך ולכל אהובייך, נהדרת וגיבורה שכמותך!!!

אבל מאז למדתי על זה הרבה. וזה באמת לא קשור בכלל לנצרות ולא דומה בשום צורה. אם כבר אז התפיסה הכי דומה לזה היא אולי הבודהיזם, במובן מסוים. וגם זה, לא ממש.

זכור לי שקראתי אצל רבי נחמן דברים שהזכירו לי הואופונופונו, אבל לא זוכרת מה בדיוק

טוב, לפחות עכשיו הבנתי מה אני לא מבינה.

מבחינתי סליחה אפשר לבקש רק על משהו שיש לי קשר סיבתי אליו (לא נכנסת לאחריות מול אשמה, נטו קשר של סיבה-תוצאה).

לכן הדוגמא של יוליקו נשמעת לי מקסימה. כי יש קשר סיבתי. ובגלל זה הדוגמא עם האישה חולת סרטן בץמטרידה במקרה הטוב, ונשמעת כמו זיוף במקרה הרע.

כי אני לא מאמינה שיש אדם שריפא כל כך הרבה אנשים, עם הוכחות, וכמעט אף אחד לא שמע על זה. לא מאמינה. והסיפורים האלו, הם מורידים לי משיטה שאולי הייתה יכולה להיות נחמדה, אילולא היה נשמע לי שהממציא שלה שקרן.

בעצם, אני רואה שההודעה סטתה רחוק מנושא הדף. כנראה עדיף למחוק.

תודה, יקרה אחת

אני לא בטוב, אבל מלמדת את עצמי להאמין שלהיות בטוב זו אפשרות סבירה וריאלית ובת קיימא. אני עוד לא שם, אבל משתדלת לצעוד לכיוון ״שם״ בצעדים קטנים.
זה די קשה.
אתמול תרגלתי קצת ״תודה-סליחה״ לאברי הגוף, כמו שהציעה בשמת. אמרתי, בעיקר לאיברים ״מקושרי תחלואים״ אצלי כמו העור והעיניים, תודה ושאני אוהבת אותם וסליחה. ואז, כשהתחלתי לומר, ״תודה רחם. אני אוהבת אותך. סליחה״. מצאתי את עצמי ממררת בבכי פתאום. אה, אמרתי לעצמי, אני עוד לגמרי בזה.

יש בי תקווה שהנגיעות הנשנות האלה בפצעים הפתוחים יובילו אותי בסופו של יום הלאה, כי הקושי בהווה הוא אימתני מאוד, ויש בו משהו מאוד מכלה מבחינה אנרגטית. כאילו כל יום הוא מאבק, ולא לשם תכלית: מאבק לשם מאבק, רק כדי לשרוד את היום מתחילתו ועד סופו.
גם כשאני משתדלת לקום בבוקר ולשאול את עצמי: ״מה את עושה היום כדי להתחזק?״
אני ממש (ממש) מתביישת להודות בזה, אבל אתמול נזכרתי בערגה (!!!) בתקופה שהיתה יותר ״סביב״ ההפלה, ושקיבלתי בה תשומת לב עדינה וקשובה כזאת. התקופה בה זה היה ״בסדר״ או ״לגיטימי״. ואמרתי לעצמי, יא פאתטית אחת, את באמת כמהה לזוועה הזאת עכשיו? יצאת מדעתך? את מוכנה לשאת מיני אסונות וטרגדיות כדי לקבל איזו השפרצה של עדינות לכיוון שלך?
הכי עולב.
וכן, אני אומרת לעצמי את כל ״הדברים הנכונים״. שזה מתחיל ממני, שאני צריכה לתת לעצמי כדי לקבל מהסביבה, שהיות מלכה זה כאן ועכשיו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
לא מצליח.
העדינות, הוי, העדינות. כמה שאני כמהה לה.

הו, שמחה לשמוע את קולך (הוא חסר לי...)
אני קוראת אותך וכרגיל מזדהה עמוקות ומוקסמת עמוקות.
יש לי המון-המון-המון מה לכתוב ואין לי זמן (מתכוננים לימולדת של הבן שלי עם הכיתה). ובכל זאת חייבת לכתוב דבר או שניים. אולי שפריץ של כמה אסוציאציות, לא משהו מסודר.

אני לגמרי לגמרי מזדהה עם הכמיהה להיות מטופלת... ורוצה לשמוע משהו עוד יותר עולב? כשהסתיימה סדרת טיפולי השיניים (הכואבת!!!!) שלי היה בי משהו שהתאכזב וייבב בשקט - "מה, זהו?). עד כדי כך. עצם הטיפול...

מהבוקר מתנגן לי בראש איזה שיר ישן (נדמה לי של אתי אנקרי? או ריטה?) - "תיתן לזמן זמן". את חייבת לתת לזמן זמן. כאילו יש עלייך לחץ להחלים, ונו כבר. ואסור לך לשתף עם זה פעולה. את עברת כזה הלם וכזה אובדן. תמרושרוש כתבה מקסים - להתכנס במאורה וללקק את הפצעים. וגם לבכות, על האובדן והאבל. ליילל לירח. וכמה עצוב שאנשים כמוך (וכמוני) אפילו לא למדו שמותר להם...

עוד אסוציאציה. כשאוהדי, אחייני האהוב, היה כבן שלוש או ארבע הוא נפצע (לא רציני. בעיקר נבהל מהמכה). הוא בכה-בכה-בכה. אחי ניסה להרגיע אותו. אתה רוצה טיול? לא!!! אתה רוצה חטיף? לא!!!! אתה רוצה משחק? לאאאאא!!! הוא לא נענה לשום הצעה. ואז אחי שאל אותו בייאוש. אז מה אתה רוצה? ואוהדי אמר - "לבכות...". תנו כבר לבכות, לכל הרוחות.

והמילה "עדינות". קראת את הספר "העדינות" במקרה? אני קראתי בנשימה עצורה (וכמובן בעיקום אף אנין. זה היה במדף רבי המכר...) וזה בדיוק בדיוק בשבילך. על אבל ועל המרפא שבעדינות. ממש ממש אשמח לשלוח לך את העותק שלי

וכמה התרגשתי ממה שכתבת על התרגול של ההואו'פונופונו. אולי זה עובד. אולי תמשיכי... (בעדינות)

שתהיה לך שבת שבתית במיוחד והרבה שמש ומנוחה. עוד חיבוק והרבה אהבה.

סחוטה יקר, כתבת מאוד נוגע, אני מאוד מזדהה.
כחול_ ירוק יקרה, אני מאוד מתחברת למה שכתבת.
כן להרגיש, כן לבטא. כן. זה חלק מהחיים.
זה חלק מהתהליך לטווח ארוך של ריפוי כולל ועמוק, ובו זמנית זה חלק מההווה, מכאן ועכשיו, המציאות כפי שהיא.

וואו, מה שמעלה בך בכי ודמעות, זה מרפא. נפלא. תמשיכי, כשאת מסוגלת. את מטהרת ומנקה דברים עמוקים.

ובעניין ה"להגיד לעצמך שאת מלכה", גם אני ניסיתי בעבר ולא עבד לי. לפי ההו'אופונופונו (מצטערת אם אני מעיקה בעניין הזה. אני קצת אובססיבית לנושא... התאהבתי בזה לגמרי) חייבים לבסס קודם יחסי אמון עם הילדה. המון עקביות וסבלנות. כל כך הרבה שנים היא הייתה מוזנחת ונטושה, ופתאום נזכרים בה ואומרים לה שהיא מלכה... היא תתקשה להאמין. זה קצת כמו עץ שבמשך שנים רבות לא הושקה, ופתאום שופכים עליו כמויות עצומות של מים.

דרך אגב, מאז שכתבתי פה על הקרסול שלי הוא פשוט לא כואב יותר. הוא הקשיב לי, והתרפא. קסם. נס. תודה לכולכן על התמיכה!

אתמול נזכרתי בערגה בתקופה שהיתה יותר ״סביב״ ההפלה, ושקיבלתי בה תשומת לב עדינה וקשובה כזאת. התקופה בה זה היה ״בסדר״ או ״לגיטימי״. ואמרתי לעצמי, את באמת כמהה לזוועה הזאת עכשיו? את מוכנה לשאת מיני אסונות וטרגדיות כדי לקבל עדינות?
כן.
לחלוטין.
זו כמיהה כל כך פשוטה, כל כך לגיטימית, כל כך נכונה ביסודה. וודאי שאת עורגת לנקודות שבהן - סוף סוף! - התייחסו אלייך יפה! מה יותר בסיסי, טבעי, פשוט ומתבקש מזה?
אז אחותי - נא להוריד את כל ההערות העולבות והספקניות. לא מגיע לך.

הכמיהה הזאת צודקת.

לא הכמיהה לאסון, כמובן, אלא לעדינות, לטיפול ולרוך, שבעולם העקום המקיף אותך מגיעים אלייך רק בעקבות אסונות

@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())@}(())

יקרה, אני נזכרת בך לפעמים, ועובר בלבי גל של חיבה ודאגה. תמיד כשהייתי בתקופות קשות אנשים היו מנחמים אותי שבסוף הכול יסתדר, והייתי מתרגזת עליהם. כאלה קלישאות שחוקות, וכמה קל למי שלא חווה את זה בעצמו לזרוק אותן. אבל הם צדקו... הכול עובר, הזמן לטובתך, את יודעת... בתקופות קשות נדמה ששום דבר לא זז ולא יזוז, שכך יהיה תמיד, אבל
דברים משתנים. אתמול היה קור מקפיא והיום כזאת שמש טובה... ואני יודעת שקשה במיוחד לאנשים כמונו, שבילדות לא נתנו להם מספיק צידה לדרך, מספיק אהבה וחמימות וביטחון. אבל יש לך קסמים משלך - יצירתיות ומקוריות וחריפות ואותנטיות והומור חד ועדינות של הלב... את תמצאי את הדרך שלך להתרפא. אין לי בכלל ספק.

ובינתיים, עד שתמצאי...
יש לי רעיון למשהו ברמת העזרה הראשונה, ממש s.o.s. אני יודעת שהו'אופונופונו לא מתאים לכולם. לא חייבים להתחבר לזה. אז נזכרתי במשהו אחר - לפני כעשור, בזמן הפרידה המייסרת מהחבר הקודם שלי, ואחרי שכבר איבדתי אמון בפסיכולוגים, קראתי איזה ספר עזרה עצמית (פאדיחה איומה, אני יודעת, באמת לא הייתה לי ברירה) והוא ממש הרים אותי. אנסה להיזכר בשמו, אבל בגדול הוא עסק במודל של אפר"ת (אירוע-פירוש-רגש-תגובה) ובעיוותי מחשבה. כשתרגלתי את זה (כמה דקות ביום של מילוי טבלאות, ממש לא ביג דיל) זה ממש אפשר לי לסדר את הראש ולקלוט איך נתתי למחשבות מופרכות לטלטל ולהטריף אותי ולגרום לי לכל כך הרבה כאב וסבל מיותר. זו שיטה מאוד טכנית בעצם, היא לא נראית מאוד עמוקה או פיוטית, אבל היא מאוד יעילה בתקופות קשות וממש עוזרת להחזיר את השליטה במחשבות וברגשות. אם מעניין אותך, כתבי לי ואנסה לאתר את שמו או משהו דומה.

חיבוק חם. את כל כך מקסימה. עוד תראי שיהיה טוב והעולם יאיר לך פנים. בינתיים בבקשה תהיי טובה לעצמך

ושיר לשבת.

אהבה אחרי אהבה/דרק וולקוט

זמן הרי יבוא
ובהתעלות הנפש
תברך את עצמך מגיע
אל דלתך, במראתך שלך
איש יחייך לרעהו שלום,
ויאמר, שב כאן. אכול.
ושוב תאהב את הזר שהיה עצמך.
תן יין, תן לחם. תן שוב את לבך
לעצמו, לזר שאהב אותך

כל חייך, התעלמת ממנו
למען אחר, אותך הוא מכיר בעל-פה.
הורד את מכתבי האהבה מכוננית הספרים
התצלומים, ההערות הנואשות,
קלף את הדימוי שלך מן המראה.
שב, חגוג את חייך.

מקסים ועמוק. התרגשתי.

תודה רבה יוליקו

אני נזכרת פתאום שכבר קראתי אותו פעם, מתורגם (מאנגלית?), אבל בלשון נקבה, וזה הדהד לי אפילו יותר עמוק.
אז זה מה שאני מציעה לעשות

שבת בבוקר. עוד לילה מוזר כזה, כשהעצב מתגנב אליי בשעות הכי קרות לפנות בוקר והחלומות שלי בוכים בלי קול.
ואני קמה ויוצאת מהמיטה ומתיישבת לשתות קפה וכולם כבר ערים והקטן מביא ברכה ליום ההולדת שיש הבוקר לילדה מהגן, ואנחנו מקריאים את שמות הילדים השותפים במתנה, ובן זוגי מוצא לנכון להגיד, משום מה, כבדרך אגב, ש-X, האמא של Y, בהריון.
יופי.
ומה שכל כך מציק לי בתקרית המטופשת הזו, לא עובדת הפריון וההתרבות של היקום (על אף שזו עובדה טורדנית ומעצבנת), אלא א-י-ך, לכל הרוחות, הוא בכלל לא מבין, ולא מתחיל להבין, או לחשוב, שאולי-אולי זה לא בדיוק הדבר שהכי מתחשק לי לשמוע ו/או לדון בו ו/או לגלות ברגע שפתחתי עיניים בשבת בבוקר. ובתקופה הזו בכלל. ואולי גם קצת לנצח-נצחים.
כי קריטי וחיוני מאוד, שאדע מיד שאישה חצי זרה בסביבת מגוריי הרה עם ילדה השלישי. הידד לה ובהצלחה. באמת.
טפל ומיותר.
אבל גם: מייאש ומתסכל. למה הוא לא רואה? למה הוא לא מבין?
וגם: מה איתי? מתי אפסיק להתרגז משטויות? מתי אכאב קצת, רק קצת, פחות?

_כי קריטי וחיוני מאוד, שאדע מיד שאישה חצי זרה בסביבת מגוריי הרה עם ילדה השלישי. הידד לה ובהצלחה. באמת.
טפל ומיותר.
אבל גם: מייאש ומתסכל. למה הוא לא רואה? למה הוא לא מבין?_

באמת, סליחה על המילה, דפוק.

אז שלחתי אותו ליום ההולדת, להתרועע עם הריוניות השכונה. הוא התנצל לפני שהלך, ואמנם אין בזה הרבה טעם, אבל שוין, גם זה משהו.
ונשארתי עם הגדולה בבית, ושאלתי אותה ואת עצמי: מה הלב שלך רוצה לעשות?
אז היא צובעת בפינת היצירה ואני מכינה חלה. משהו שאמור להיות חלה לפחות. בצק. משהו עם הידיים.
ואולי אחר כך היא תצטרף אליי, ונכין משהו ביחד.
ושמתי לנו ברקע מוזיקה. Magical mystery tour. שתורגם כ״מסע הקסם המסתורי״, אבל זה בעצם אמור להיות ״מסע המסתורין הקסום״, לא?
הנה עיסוקים טפלים שהם הרבה יותר לרוחי.

שניכם חווים אובדן, משבר, כאב.
לשניכם לא מקבלים מספיק לגיטימציה וכלים להתמודדות.
שניכם מנסים כמיטב יכולתכם |l|

אני חושבת שפלונית אחרת צודקת, אבל גם לא רוצה לוותר על היותי מרוכזת בעצמי. נכון יותר לומר: אני מדברת את הקושי שלי כל הזמן. אין פה מסתורין, או סוד גדול מדי. והייתי חושבת שאולי, אם בנזוגי שיחיה מעוניין להזכיר לי את הקושי שלו, הוא ימצא דרך קצת פחות מטופשת לעשות זאת.
הרי בעצמי, ככל שהשעות נוקפות, הבוקס-בבטן שזה החטיף לי נשמע לי אידיוטי. מה קרה? מי ישמע? מישהי בהריון ומישהו הסב לכך את תשומת לבי.
נו, אז..?

אבל-
כשאני משחזרת את הימים ש״סביב״, שיש בהם משהו קרוב ורחוק במקביל, אני זוכרת את עצמי אומרת לו באחת הפעמים בהן מיררתי בבכי והוא ניגש ושאל אותי מה קרה: ״בשנה הקרובה אתה לא צריך יותר לשאול אותי מה קרה כשתראה אותי בוכה. אתה יודע מה קרה, והמשהו הזה שקרה יהיה בתוקף עוד הרבה הרבה זמן״.
כן, זה עדיין בתוקף.
למרות כל ההבנות מטלטלות החיים והשיעורים באהבה עצמית. כי אני אוחזת את מעט האופטימיות שעוד נותרה בי בציפורניים, ומרגישה שאני מועכת אותה כל כך, חונקת אותה מרוב פחד שהיא תסתלק. רואה איך מה שהיה ״קודם״ חוזר ותופס אחיזה מהותית. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.
ושואלת:
למה הגוף שלי לא מחלים?
למה העיניים שלי מייסרות אותי?
למה הראייה שלי מידרדרת?
למה כאבי הבטן התחתונה שלי לא חולפים?
למה האף סתום וטיפול השורש מזדעק?
למה הנשימה שלי מתקצרת כל שלושה צעדים?
למה הכל גופני כל כך, מטריד כל כך, יומיומי ונצחי כל כך?
למה שום דבר שאני מנסה לא עוזר?
למה אני לא מצליחה להבריא?

אני עוצמת עיניים.
אני רואה את עצמי רצה, קלה כאיילה. שדה שטוף שמש שלא מסנוורת את הראייה החדה והצלולה שלי כלל. חרציות, צמחי תבלין, עשבים, שמי תכלת, רוח נעימה וריחות מתוקים.
שוב עוצמת, מתעלמת מרישומי האור המציקים שמכאיבים לי ונחרתים לי על העפעפיים.
תינוקת. התינוקת שלי. שהייתה אמורה להיוולד עוד כמה חודשים. ויש לה גוף רך ושיער חלק בצבע נחושת.
ואני - כמו האמא הצ׳כוביאנית ב״אשכבה״ של חנוך לוין - אומרת לעצמי (בערך): ״מי אמר שההזיה היא שקר? שקר הם חיינו! העולם האמיתי נמצא שם, כשעוצמים עיניים...״
אבל הוא לא, נכון?
ולמה אין לי את כוח החיות הזה? את כושר ההישרדות הזה? את היכולת להמשיך הלאה, למרות שהיא איננה, בגלל שהיא איננה, בגלל שאני כבר אינני מי שהייתי?

ניסיתי כמה פעמים לכתוב ומחקתי. אני מרגישה קצת כמו פיל בחנות חרסינה. את כל כך דקת הבחנה ואני לא עברתי את מה שאת עברת ומפחדת לדרוך על נקודה רגישה ולהכאיב בטעות. ובכל זאת... נראה לי ממש לא לעניין שאת עוברת את התקופה האיומה הזאת לגמרי לבד. גם כשהלכתי לפסיכולוגית שלא ממש עזרה הרגשתי רווחה מעצם הידיעה שאני יכולה ללכת אליה פעם בשבוע ולרוקן אצלה משאית מלאה בזבל. הכול הכול הכול. בלי כל ה"לא נעים" הזה. זה לא לעניין שאת תחזיקי את הכול, זה לא הוגן ולא אנושי. מגיעים לך תמיכה ורוך ומישהו שיקשיב בסבלנות. ואם על הדרך זו תהיה איזו מטפלת ממש מעולה, שמטפלת גם באמצעות הגוף, כי הגוף שלך כל כך כאוב ואגר בתוכו כל כך הרבה שכבות של סבל... תארי לעצמך...

ועוד משהו. את בתקופה ממש איומה, ונראה לך שאין תקווה. את זה אני מכירה טוב טוב. את יודעת שדברים יכולים פשוט להשתנות, ככה סתם? לפני שזה יקרה אין פרומואים חגיגיים, אין שליחים רכובים על סוס שתוקעים בקרן יער ו"הקשיבו הקשיבו". דברים פשוט קורים. למשל, אני זוכרת את עצמי בגיל 34, איומי פיטורים, החבר שלי לא רוצה להתחתן אתי, הכול שחור, החיים שלי מתפרקים, אני זקנה מדי, פספסתי את הרכבת... והיום, לאחר כעשור, עבודה ובעל ושני ילדים מתוקים שאין לתאר. את יודעת שיש סיכוי שהמשאלות שלך יתגשמו? שיום אחד תסתכלי על התקופה הזאת והיא תיראה לך כמו חלום רע? ישועת השם כהרף עין סטייל. אבל את חייבת לחזק את עצמך מותק. אם כבר מדברים בדוסית, יש להם את העניין של "לבנות כלים שיכילו את השפע". את צריכה המון המון תמיכה עכשיו. את ממש חייבת מותק. מגיע לך!!!!!

כחול וירוק, איך חיכיתי שתעני לי כבר (-:

ואל תפחדי. תגידי את מה שאת רוצה ומה שיש לך להגיד. אני טיפוס שברירי אבל עם חוסן...
לפני שנה בערך, אחד ממיליוני הרופאים שאין להם תשובות לכלום אמר לי את הדבר הכי משמעותי שמישהו מהטמבלים האלה אמר לנו. הוא אמר: ״לפעמים כמו שזה בא ככה זה הולך״.
אז מאוד עודדת אותי בזה שאמרת שלפעמים כמו שזה הולך, ככה זה בא.
הדבר הכי מנחם שאמא שלי (אוף כמה שאני כועסת עליה) אמרה לי בזמן האחרון היה: ״בגילך ממש הרגשתי גרוטאה והיום אני מרגישה מצוין״. וכן, זה ממש מנחם אותי. כי כמו שאמרת, זה מעיד על כך שיש סיכוי שדברים ישתפרו ולא רק ימשיכו להידרדר. אינשאללה ואמן כן יהיה רצון וכל התפילות בכל השפות.
ואני לבד, אבל לא לגמרי לבד. יש לי אתכן

טוב, אם קיבלתי ממך אישור לכתוב מה שעל לבי, אני מעזה לכתוב משהו שעצרתי את עצמי מלומר - אם הריון נוסף הוא משאלת הלב הכי עמוקה שלך, התשוקה הכי לוהטת, אז טיפול מעולה ותומך בגוף ובנפש יחזק אותך בכל ההיבטים ויגדיל את הסיכוי שתיכנסי להריון ותצליחי "להחזיק" אותו. ממש לא מאוחר מדי. קראתי באתר סיפורים על נשים עם בעיות רציניות שהרו, וגם מבחינת הגיל - יש לא מעט נשים שילדו אחרי גיל 40 (למשל אני! בחיי!)

אולי תהפכי את זה לפרויקט חייך - לרפא את פצעי ילדותך, להתחזק, ולהכין את הקרקע לטוב שיבוא, יהיה מה שיהיה. למצוא מטפלת תותחית-על, לא פחות, בהומאופתיה, דיקור, מה שלא יהיה. בטח תוכלי לקבל המלצות מעולות מבשמת. את יודעת, אולי זה סוג של שיעור... את חייבת לדאוג לעצמך ולשמור על עצמך קודם כל, לפני הכל. באהבה ובעדינות. ורק אז דברים יתחילו לזוז.

כחול וירוק יקרה, לא הגזמת בכלל. הכל מתקבל ברוח בה נכתב, ואגב, אם זו הגזמה אז היא מאוד מעודנת... במילון שלי יש דברים הרבה יותר קיצוניים (-;

ושאלת השאלות היא האם להפוך את ההריון הבא ל״פרויקט״, והתשובה האינטואיטיבית שלי היא לא.
למה?
כי זה מוקדם מדי לדון בשאלות האלה. כי זה מוקדם מדי לסלול את הדרך לעוד רצף של אכזבות, תסכולים, לחצים, חרדות, כאבים. האמת, עצם המחשבה על בדיקות, גניקולוגים ועוד אלוהים ישמור שכאלה עושה לי צמרמורת. אני כבר זמן מה רוצה ללכת לפיזיוטרפיסטית של רצפת האגן, אבל עצם המחשבה שמישהי תבדוק אותי פשוט בלתי נסבלת בעיניי.
אחד הדברים שחיבבו עליי מאוד את הרופא שביצע את השאיבה היתה שהוא עשה לי אולטראסאונד בטני. מבחינתי מלאך אלוהים בלבוש יומיום התגלה לפניי, כמו גם ההבנה שבואנה, זה ממש אפשרי לא להכאיב סתם. ואולי בפעם הבאה אוכל אפילו להעלות על דל שפתיי ולבקש (!) שכך יהיה, בבקשה, ובלי חיטוטים מכאיבים ומיותרים. אבל קצת נסחפתי...

אז לענייננו: מוקדם לי מדי להחליט שאני כל-כך רוצה. לא כי אני לא רוצה (אני כן), אלא כי אני מפחדת להפוך את זה לפרויקט ולהיכנס לסחרור.
לעומת זאת, להפוך את ההתחזקות שלי לפרויקט - זה בהחלט כן. מסכימה.
ומדי פעם אני מזכירה לעצמי, ושואלת כמו שעשיתי היום אחרי התסכול והעצבים: מה הלב שלך רוצה? מה את עושה היום כדי להתחזק? מה את צריכה?
ואני בהחלט מחפשת את אותו טיפול קסמים שיחזק אותי ושיתן לי הרגשה מעולה. התחלתי לפני חודש ומשהו בדיקור ורפואה סינית, אבל בינתיים אני מרשה לעצמי קצת קצת להתאכזב וקצת קצת להבין שהציפיות שלי אולי לא ריאליות. אני מיישרת קו עם המטפלת לתת עוד צ׳אנס, כי היא חמודה ואופטימית ואני רוצה לנסות ״עד הסוף״.
יולי קו שלחה אותי לזן שיאצו, אבל החמודה ההיא בדיוק יצאה לחופשת טרום לידה. היא היתה מוכנה למצוא לי תחליף, אבל משהו באנרגיות שלה ובתחושה הכללית שלי (מהתכתבות בלבד) גרם לי להחליט שכדאי לי לחכות דווקא לה. אז אי-שם אחרי פסח, זן-שיאצו...

וטיפול פסיכולוגי רגיל - לא, לא, לא. זה רק נותן לי לגיטימציה לא לחשוב, לפתור ולהבין כלום, כי אני מעבירה את האחריות ממני והלאה, כי אני הרי ״מטופלת״... ואז, כשהמטפלת (כן, גם היא) יוצאת לחופשת לידה, אני פתאום נותנת עבודה מטורפת עם עצמי, ומבינה שאני סתם תקועה עם מסגרת לבכות בה, להרגיש פח ולרחם על עצמי פעם בשבוע תמורת 350 שקלים.
ביררתי גם על גינוסקופיה וטקס סגירת עצמות, אבל שם כבר חטפתי רגליים קרות לגמרי.
בכל מקרה, כל הצעה, מופרכת ככל שתהיה, תתקבל בברכה. אני לגמרי בעד.

בטח, את צודקת במיליון אחוז. לא טיפולים רפואיים קרים, פולשניים ומכאיבים. די לכאב, היה לך מספיק מזה. רק מה שמחזק ומשמח ועושה טוב. נשמעת החלטה מעולה. ואיזה כיף שמצאת מישהי נהדרת, נשמע ששווה לחכות לה. אני לגמרי אתך בזה.

קראתי בשקט מה שכתבתן שתיכן, ואני מרגישה ממש ככה. לטפח, לטפל, להזין, לחזק, לנקות- כן. לא להפוך את התהליך או את החיים לפרוייקט.

עלה לי רעיון של מעגל נשים. מעולם לא השתתפתי בכזה. חברתי הטובה משתתפת לעיתים, וזו תמיד חוויה טובה ומחזקת בשבילה. כל מעגל הוא שונה, לפעמים היא אקטיבית יותר, ולפעמים פחות. לפעמים היא אפילו בוכה, מקבלת תמיכה מהנשים והמנחה. לפעמים חיבוק ׳בצל׳ מכל הקבוצה (היא במכרז החיבוק). זה עושה לה טוב.
אני גרה במקום שבו אין לי נגישות למעגלים כאלה, אז לא התנסיתי.
מה דעתך?

אני מרגישה כמוך בנוגע לפסיכולוגיה. חשבת להתנסות בטיפול בתנועה או באומנות? יש בעבודה מונחית חכמה לא מילולית, ויתכן שזה יקח אותך עמוק, ויעזור לך לפתוח קשרים, לסגור חורים. זה עובד לא דרך השכל, אלא דרך הרגש והגוף.

יש עוד משהו שיכול לעשות טוב, וזה ללכת. פשוט ללכת וללכת. כל יום, בכל מזג אויר. עדיף בחוץ, לפחות עשרים דקות, עדיף דינאמי. אחרת במסלול בצורת 8 בבית (בסלון?). אם יש לידך טבע זמין, עדיף שם.
אם את יכולה למצוא מקום קצת מרוחק, ממש כדאי להוציא שם קולות: של כעס, של עצב, של תסכול, של עצבנות, וגם של שמחה (אם עולה בך שמחה בעקבות התהליך הזה). כל הקולות שנחנקים ונרקבים בפנים, את יכולה להוציא אותם לטבע, והם יתקמפסטו ויהפכו לטוב.
כל מה שקשור לתרגול נפשי עם קול יכול להיות עמוק ומנקה. במיוחד אם את נותנת לקול לרטוט ולהרעיש את רקמות הגוף ואת האיברים הפנימיים.
אם אין מקום כזה את יכולה להכנס לאוטו (יש לכם?), לסגור חלונות, ולעשות את התרגול הזה באוטו הסגור (אולי מול נוף יפה?).

אני צריכה ללכת עכשיו, אז לא אאריך, אבל עלה לי משהו ממה שכתבת- המטפלת יוצאת לחופשת טרום לידה, וזה לא מפריע לך לחכות לה(!). זו לא אותה תגובה כמו להריונית מהשכונה. אני מרגישה/ חושבת שאת יכולה לחכות לה, גם אם את מתחילה מפגשי זן שיאצו אצל מישהי/ו אחר/ת עד שהיא חוזרת לפעילות. אחרי פסח זה בעוד כמעט חודשיים וחצי, והמגע המרפא והחיבור לגופנפש אולי נחוץ כבר עכשיו.
אם מה שכתבתי לוחץ מדי ומציק, אנא סמני לי.

חיבוק גדול.

לא מציק בכלל, יולי קו. נכתב באהבה ומתקבל באהבה.

אין לי מילים היום, רק

את אמיצה וטובה ואני בעדך.

יוליקו, "חכמה לא מילולית", וואוו, בדיוק בדיוק זה. איזו הגדרה משובחת וקולעת.

המטפלת יוצאת לחופשת טרום לידה, וזה לא מפריע לך לחכות לה(!). זו לא אותה תגובה כמו להריונית מהשכונה
הייתי רוצה להגיד שזה בגלל שהיא שיתפה אותי בעדינות בכך שגם היא עברה חוויה דומה לשלי, אבל אני בכלל לא בטוחה.
כמו שהדולה BOT אמרה כשמלמלתי לה שלא ממש מתאים לי להסתובב אצלה בין כל הנשים לפני לידה: ״את לא יודעת מה כל אחת עברה לפני שהיא הגיעה לכאן״.
זה אגב נכון גם להריונית מהשכונה.
אז ככה:
יש הריונות שקצת מפריעים לי,
יש כאלה שכמעט ולא,
ויש כאלה שמקוממים אותי בצורה קיצונית.
לאלוהימה הפתרונים (-;
ותמרוש רוש, תודה על החיבוק. בחזרה

לכולן. תודה על הדיון הזה

אכן, דיון מעורר השראה, תודה לכן

אז יצאתי להליכה, בחוץ, כמו שיולי קו המליצה.
כי היה בוקר מחורבן ומלא בירוקרטיה מלחיצה ומעצבנת (אוף אוניברסיטה!) וגם שאר היום משובץ ״פנינים״ כאלה.

ואני מנסה להבין איך אני עומדת מול העולם.

איפה אני פוגשת את החוויות האלו שלוחצות לי על הנקודות הכי רגישות (כמו הריונות), ומה לעזאזל אני יכולה לעשות בקשר לזה.
האם זה עדיין מוקדם מדי? מצד אחד לגמרי כן. מצד שני, אם אחכה אולי אחכה לנצח.

מיד אחרי ההפלה הזדעזעתי מהאטימות של המערכת. כל אחות טיפת חלב מונחית לשאול אמהות טריות כמה שאלות שמטרתן לאבחן דיכאון אחרי לידה. אבל אם עברת הפלה - לכי הביתה ותנסי שוב. בהצלחה. ביי.
כי משהו באובדן הזה, בחברה מעודדת ילודה כמו שלנו, מלווה באיזו תחושה של כעס מצד הסביבה. לפחות זה מה שאני הרגשתי. כאילו קלקלתי לכולם את התכניות. ואז מגיעים רגשי האשמה, והפחדים, והגיל, וכל הטוב הזה.

כשעשיתי את השאיבה היתה לידי כל הזמן ילדה בת 20 שבאה עם אבא והחבר. הם שילמו חצי-חצי.
ושאלתי: למה לא פשוט להחליף, למען השם? היא מעבר לוילון. היא לא רוצה, אני כן. כל-כך פשוט.

כשפתחתי עיניים אחרי ההרדמה בחדר ההתאוששות, התחלתי לבכות. ואחות צעירה ומתוקה ומתולתלת ניגשה אליי, ואמרה לי את הדבר היחיד שהייתי צריכה לשמוע באותה התקופה. את הדבר היחיד שהייתי מסוגלת להכיל.
היא אמרה לי:
״אני לא יודעת מה הסיפור, אבל דעי שזו לא אשמתך.״
כמה שאני מוקירה לה תודה על זה.

זו לא אשמתך. ממש כך. איזו נשמה טובה ורגישה האחות הזאת!
הלוואי שתמצאי איך להמשיך ללכת, כל יום. זה מזיז דברים ומאוורר ברמות עמוקות. תרגול של הליכה יכול לשנות מאזן הורמונלי גם כשנעשה בתוך בנין, ועוד יותר בהליכה בחוץ, עדיף בלי משקפי שמש (חלק מההורמונים מופרשים בהשפעת ההיפופיזה, והיא מופעלת גם מגירוי שמגיע מעצב הראיה).

חיבוק גדול.

אני מחפשת קוסם.

קוסם אמיתי, כזה מהז’אנרים המוקצנים. לא שרלטן. קוסם. עדיף קוסמת. מכל סוג או מין. הילרית, קוראת גלגולים, קוראת בקלפים, מתקשרת, משהו.
בתחום הטיפולי ההארד-הארד-קור.
כזה שבנאדם כמוני (טוב, כמוני לפני שלושה חודשים) מגלגל ממנו עיניים עד שהן כמעט נופלות.
(כן, העיניים. נקודה רגישה מאוד לאחרונה).
כזה שיסביר שהמכאובים שלי נובעים מגלגולי כמנקת ארובות, ושאני לא רואה טוב כי בשני הגלגולים הקודמים ביליתי מעל המדורה.
משהו Mind Blowing.

אני מניחה שזה לגמרי לא המקום המתאים, לא הדף המתאים, לא ההתנהלות המתאימה לאתר, אבל ממילא שום דבר לא מתאים בזמן האחרון. תעירו לי ואמחק. ואולי אמחק בכל אופן גם אם לא תעירו לי.
הגוף שלי קורס. העיניים שלי הורגות אותי. אני מרגישה שאני מתעוורת. יש לי כאבים ומיחושים מוזרים ואינסופיים, וזיהומים נשנים, ואיברים צונחים וזבל כרוני בלי סוף.
כבר כמה שנים זה ככה, וכל פעם רק נוסף עוד משהו לרשימה הזו. וכל היוגה וההומאופתיה והטיפולים האינטגרטיביים וצמחי המרפא והדיקורים והמוקסיטה והאלוהים יודע מה עוד לא עזרו.
לרוב האשימו אותי שאני לא מנסה מספיק, או לא רוצה להחלים, או ש״בחרתי לחיות בשפל״ (ציטוט מדויק).
ובואו לא נדבר על מערך הרפואה הקונבנציונלי.
כי נמאס לי לכתת רגליי בין רופאים ולנסות לשכנע אותם שיש לי בעיה שהם לא יודעים לאתר, או כן יודעים לאתר אבל לא לתת לה מענה. או לבקר את רופא העיניים שרק משתוקק לעשות לי (עוד) ניתוח לייזר.
כמו בפרק האלמותי של סימפסונס בעתיד, כשנד פלנדרס פותח את הדלת עם משקפיים כהים של עיוורים ואומר: ״לא הייתי צריך לעשות את הניתוח הלייזר הטרנדי הזה. זה עבד מעולה עשר שנים ואז העיניים שלי נפלו החוצה.״

ממשיכה לקטר מתוך ידיעה שזה יימחק בקרוב.

כשהייתי בצבא סבתא שלי לקחה אותי למטפל בכפר ורדים. הוא היה גם נטורופת וגם עשה ביופידבק לדעתי ואני לא זוכרת מה עוד. בינתיים שניהם כבר לא בין החיים (ובאופן אירוני נפטרו בהפרש די קטן זה מזה).
בכל אופן, הוא דיבר עם הגוף שלי באמצעות היד או המתח השרירי או משהו כזה.
ככה הוא שאל את הגוף אם טוב לו סבון זה או אחר, והמליץ לי, למשל, להחליף סבון.
והוא גם אמר - ״היתה לך טראומה מאוד גדולה שקרתה לך באיזור גיל שנה. אירוע מאוד קשה״. ואז הוא עשה אלוהים יודע מה, ואמר, ״הנה, שחררתי אותך מזה״.
בלי שדיברנו וחקרנו וירדנו לעומק הדברים.
עד היום אין לי מושג במה מדובר.
כזה קוסם אני רוצה.

נדמה לי שקראתי מישהי פה, שדיברה פעם על זה שהיא לא תפסה את ההפלה שלה כטראומטית, עד שהיא הלכה לטיפול כלשהו והמטפלת שאלה אותה איזה דבר טראומטי קרה לה בגיל 40. אני מחפשת סוג כזה של קוסמות. כזה שקורא את הטראומות של הנפש בתוך הגוף ולהיפך.
ברור, הנפש צריכה להירפא.
אבל הקשיים היומיומיים של הגוף מדכאים את המוטיבציה הריפויית הזו.
ב״גופה של אישה, תבונתה של אישה״ היא כותבת שהגוף אומר לנו משהו. מנסה לגרום לנו לשים לב לדברים.
אז הבנתי את זה, אבל למה בדיוק אני אמורה לשים לב?
מה פספסתי?
למה אני לא מצליחה להחלים?

לא מכירה. אבל אולי מישהי כמו
עננים קוראת בקפה

״היתה לך טראומה מאוד גדולה שקרתה לך באיזור גיל שנה. אירוע מאוד קשה״. ואז הוא עשה אלוהים יודע מה, ואמר, ״הנה, שחררתי אותך מזה״.
אויש, אני מה-זה מוטה בעניין הזה. לכי תבדקי מה קרה לך שם בגיל שנה. אולי הוא שחרר אותך רק משכבה אחת, והשניה מחכה לה.
<שלא תעזי להניח מראש שאני צודקת. אני מוטה, כבר אמרתי>

_כל היוגה וההומאופתיה והטיפולים האינטגרטיביים וצמחי המרפא והדיקורים והמוקסיטה והאלוהים יודע מה עוד לא עזרו.
לרוב האשימו אותי שאני לא מנסה מספיק, או לא רוצה להחלים, או ש״בחרתי לחיות בשפל״ (ציטוט מדויק)._
אז להפסיק אתם.
מה שלא עובד - לעזוב.
במינימום, תחסכי מעצמך זמן וטרחה וכל השאר.
ואולי יהיה לך קצת מקום לנוח...
(מכירה את התחושה של לרוץ בין טיפולים - מנקודה מסוימת זה הופך לאנטי-פרודוקטיבי, כי הטיפולים עצמם מעמיסים יותר מאשר מקלים)

@}@}@}

אויש, אני מה-זה מוטה בעניין הזה. לכי תבדקי מה קרה לך שם בגיל שנה. אולי הוא שחרר אותך רק משכבה אחת, והשניה מחכה לה.
הייתי רוצה. אבל איך עושים את זה?

בעצם הנהייה שלי לקסמים (למרות שלצערי אף ארון בבית שלי לא מוביל לנרניה) היא הרצון למשהו עם אפקט מיידי.
משהו שיעבוד ע-כ-ש-י-ו.
אני חושבת שבגלל כל השיט מסביב, יש לי איזה רצון עקשני למצוא קריאת כיוון. משהו קטן שיצביע על מגמת שיפור. שיעיד שלא הכל בדרך למטה.
שאפשר להרגיש יותר טוב.
הסברתי את זה גם למטפלת בדיקור, וגם הייתי פתוחה לפניה לגבי העובדה שאני תמיד מוצאת עצמי בסוף ניצבת מול השאלה ״מתי מחליטים שזה לא עוזר?״
כי אם היה לי סימן, קטן, הקלה, משהו...
אבל אולי אני לא ריאלית,
אולי אני לא מנסה מספיק,
אולי ״בחרתי לחיות בשפל״...

_אולי אני לא מנסה מספיק,
אולי ״בחרתי לחיות בשפל״..._
שקרים ניו-אייג'יים נתעבים.
<ואידך זיל גמור, אין לי כוח לפרט. צריכה ללכת להכין אוכל...>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המשפט "בחרת לחיות בשפל" הוא לא רק מרושע, הוא גם ממש מטומטם. את הרי נלחמת, מחפשת את הדרך שלך להבריא. כבר כתבתי לך הרבה קודם, שמרגישים שיש בך תשוקת חיים, אופטימיות ותקווה. את לא סתם רוצה שינוי, את מחפשת ומנסה כל מיני דרכים, מבקשת עצות ומיד מיישמת אותן (למשל, העצה הנהדרת של יוליקו עם ההליכה). כמה נזק יכולים לגרום אנשים עם השטויות שלהם, בחיי. שלא תעזי להאמין בזה. את כל כך אמיצה.

יש לי הרגשה שאת האמא הכי נהדרת, מצחיקה, אלופה בלהמציא המצאות, משחקים, סיפורים, לנחם ולחזק... סתם הרגשה שכזאת
הלוואי! הסוגיה תתחוור בעתיד בשיחות של ילדיי עם הפסיכולוגים שלהם (-;
בכל אופן אלף תודות. ריגשת אותי! תבואי כל יום