הפרדה ופרידה מהמטופל

אנונימי

אנונימי

משה בוקר טוב

אני עומדת לסיים בשבוע הבא ארבע טיפולים בו זמנית.
מצב זה קרה לי כבר בעבר,אני חוששת כל פעם מחדש מהחלל שנוצר .אומנם אני מאוד שמחה עם סיומם של טיפולים אלה משום שאני רואה את ההיתחזקות את השימוש הנפלא בכלים שנתתי,את השיפור במערכת היחיסים במשפחות,את הקבלה והעבודה הרבה.
אך מצד שני נוצר בכל זאת קשר אינטימי בין המשפחה ביני ובין המטופל,מה לעשות שבזמן הטיפול הפכתי להיות חלק מהמשפחה.
אני יודעת שאני צריכה לבדוק את עצמי אולי לי קשה לשחרר,אולי לי יש בעיה עם פרדות.
אשמח עם תציע לי איך לעשות את הפרדות קלות יותר,אולי משחקים אולי התמקדות בתהליך הפרדה בדרכים אותם אני לא מכירה,או שעדיין לא הפנמתי.
כשאני חושבת על פרדות של סיום טיפולים שחוויתי כבר ,אני מוצאת שאני מתחזקת וגדלה.

אשמח אם תיתן לי מספר טיפים אך לעשות את הדברים קלים יותר זורמים יותר מבחינתי.
תודה רבה מקרב לב
ויום נפלא

ל זיו אור
לדעתי התחושה שהפכת לחלק מהמשפחה בעייתית ביותר. נכון שניתן להרגיש כך, בעיקר בעבודה בשיטה הזו שהיא נוגעת בכל האספקטים של התקשורת במשפחה. למראת זאת, חשוב ביותר להצליח לא להרגיש שהפכת חלק מהמשפחה. כשמרגישים כך, ניתן לעשות משגים רבים שלא נעשים כאשר קיימת הפרדה ברורה.
נראה שזהו הנושא העיקרי שעליו הייתי שם את הדגש.
כל סיום טיפול יוצר חלל, אחרת משהו ברמת השקידה של המטפל פגום.
איך את ממלא את החללים שלך ללא קשר לעבודה הטיפולית? נראה ששם קיים תחום רחב ביותר היכול לענות על הצורך.

עבורי, כל סיום טיפול מהווה הקלה גדולה המשחררת אותי מתחושת העול הכבד שהטיפול גורם. בעיקר כשהיו ילדים והורים קשים במיוחד שהשקעתי בהם את כל נשמתי, הרגשת הרווחה ענקית. גיליתי שלא חשוב עד כמה הצלחתי בטיפול או נכשלתי, תחושת הכובד באחריות היא אותה תחושה.

נושא נוסף שהייתי בודק הוא הסיבה בגללה עוסקים בטיפול. מהניסיון נראה שהסיבות אינן רבות במיוחד. הסדר נראה ככזה:

הצורך להבין ועל ידי כך לטפל בעצמי.(בינתיים מספרים לעצמנו סיפורים רבים על הסיבה בגללה מטפלים)
לאחר תקופה בה הבנו את עצמנו והצלחנו לטפל בקשיים, (שיכולה לקחת שנות דור), מתחילה תקופה של התרוקנות מהרצון לטפל היכולה לרוקן את כל משאבי המטפל ורצונו לעסוק בכך.
לאחר מכן ובמידה והצורך לתת ואהבת האדם אכן קיימים במבנה האישיותי של המטפל, איסוף עצמי והפיכה למטפל אמיתי.

אנונימי

משה
שמחתי לקבל את תגובתך המהירה,אך להרגיש לא חלק מהמשפחה בטיפול כזה לדעתי שגוי מה גם שתמיד אנחנו מזכירים שהטיפול הוא טיפול משפחתי,כלומר לא רק מקבל הטיפול חווה את השינויים והתהליכים.
לפי הבנתי אם אין הכלה וקבלה ,הבנה ופירגון בבית משך הטיפול ארוך יותר ,התוצאות והשינויים חלים אך לאורך זמן לעיתים ארוך מדי.
אין לי ספק שאני לא הפכתי להיות חלק מהמשפחה הגרעינית של המטופלים וזו לא היתה מטרתי.גם באומרי דברים כגון "חלק מהמשפחה " הכוונה היתה
לשותפות רבה במהלך הטיפולים,שיחות עם הצוות המחנך בבית הספר,שיחות עם הפסיכולוג המטפל במשפחה ועוד.גם אני מרגישה הקלה אחרי סיום טיפול.
אין לי ספק ששלושת הנקודות אותם העלית הם מקום למחשבה.
אני חושבת שעברתי את שלושתם,תקופת מה גם לא הסכמתי לטפל משום שהרגשתי שאיני מוכנה לטפל ,שאני שבעה שאיני מוכנה לקחת עול.
יש בי הרבה מקום של נתינה ואהבה .למרות כל זה וכמו שכבר אמרתי נוצר חלל,נוצר ריק של משהו מוכר.נכון רוב הפעמים אני דווקא מוצאת את עצמי מתמלאה מהחללים האלה ,צוברת כוחות ונהנת מההויה ולא מהעשיה.

ל זיו אור
לדעתי העובדה שהטיפול הוא משפחתי, אינה הופכת את המטפל לחלק מהמשפחה ואת המשפחה לחלק מהמטפל גם לא לפרק זמן קצר ביותר. בוודאי שהמטפל הוא בעל יכולת הכלה, הבנה, קבלה ועוד. ללא קשר לעובדה שאינו חלק מהמשפחה לאורך הטיפול כולו.

נראה לי שככל שהמטפל אובייקטיבי יותר, כך עבודתו עמוקה ומשובחת. איני מתכוון לכך שהמטפל אינו מרגיש את הטיפול או את השפעות הטיפול עליו. כמו כן איני מתכוון שהמטפל מנוע מלהשתמש בתחושות וברגשות שחש לאורך העבודה כחלק מהתהליך הטיפולי.
למראת זאת לדעתי על המטפל להישאר מחוץ לתמונת החוויה המשפחתית ככל הניתן והנדרש.
מקווה שהנושא יותר ברור כעת.

אני קוראת את הדיאלוג בינך ובין זיו אור על הקשר שנרקם בין המטפל למטופל / מטופלים ותוהה, האם יש לכך איזשהו קשר לאישיותו של המטפל. כלומר, האם הקשר האינטימי שנוצר משרת איזשהו צורך של המטפל (כמו למשל " הצורך להרגיש שזקוקים לי) אני כמובן מגזימה קצת...
אני חושבת שזאת סוגייה לא פשוטה, לעשות את ההפרדה בין הקשר האישי לקשר הטיפולי בטיפול, היכולת לדעת את הגבולות שלי כמטפל כלפי המטופל, כמו גם לדעת איך לא לתת לטיפולים מסויימים להשפיע על חיי האישיים...כמו שכתבת, לשמור על אובייקטיביות..
אשמח אם תוכל לשתף קצת מניסיונך המקצועי, איך עושים את זה?
תודה לשניכם
פצפונת

ל פרח אדום
כוונתי היא שככל שמתרגלים תנועה כשקיימת רגישות ייתר, הרגישות גדלה ומעבדת פרופורציה. לכן ומסיבה זו, חשוב ביותר לבקש מהמורים עזרה על מנת ללמוד לווסת את החושים המשתוללים ובזמן שזה קורה.

לפני כחודש מורתי אמרה לי שיש רגישות יתר ואני לא יודעת לווסת אותם.וגם היא אומרת שאני לא יודעת להפרידביני לבין האחר ושה אני לא יצליח בשנה ב עקב הבעיות העלו,

לידיעתך, הקושי של חוסר הפרדה בינך לבין האחר הוא תוצר ישיר של רגישויות ייתר. ככל שמתרגלים תנועה יותר, ללא טיפול במקור (הרגישות) הרי שהמצב נהפך לקשה עם כל תרגול.

נראה לי כחשוב ביותר לנסות להבין את כוונת המורה ואיך היא מציעה לפטור את הקושי.

ל NTFS , תודה על התשובה. בכל זאת ולמראת הכוונות הטובות, נראה לי כחשוב יותר לנסות לפני הכל לווסת את החושים על מנת להמשיך לתרגל את הגוף, מבלי לעבד את התפיסה המרחבית ואת היכולת לתקשר עם עצמנו והסביבה. במקרה הזה, נראה כאילו שנה א' פעם שנייה ללא עזרה מתאימה, רק תחמיר את המצב.

איך אפשר לנתק קשר עם מטופל(בן 23)?...אני מרגישה שהוא לא רוצה לעזוב: מתקשר כל כמה זמן לשאול מה קורה איתי וכו',ואני מרגישה שאכפת לו הוא עושה זאת בלי ידיעה שזה מפריע לי...האמת שזה לא מתאים לי כי אני לא רואה אותו בתור חבר אלא בתור מטופל לשעבר...איך אפשר לנתק את הקשר בלי לפגוע ברגשותיו???דרך אגב, הטיפול הסתיים לפני שלושה חודשים בערך..

יעל, רוב המטופלים נקשרים לאדם שעזר להם, הרבה מעבר לקשר של המטפל. למטופל לפעמים קשה מאוד להבין את ההבדליםץ למטופל גם קשה להרגיש חייב למטפל, כי מה שקיבל, לרוב עולה בהרבה על התשלום.
מסיבות אלו, חייבים לגרום להבנה ברורה של סיום הטיפול, מה ציפיותייך מהסיום, ומה זה אומר לגביו. ככל שהבהירות גדלה, כך יכולתו של המטופל להתנתק.
פעמים רבות המטופל/ת מתאהבים ממש במטפל/ת. גם במצב הזה חייבים להגיע לבהירות גדולה, ברגע שמבינים שרגשות המטופל הפכו לאהבה. הדרך הטובה ביותר היא לגרום להם להבין את ההבדל בין אהבה לנזקקות. מה הגורם להתאהבות במטפל, כשהקשרים הם בלתי אפשריים מראש. לרוב מצב כזה מסמן על סיום לא מספיק עמוק ויסודי, של התהליך הרגשי של המטופל.
במידה והמטופל (או המטפל) נלכד ברשת רגשותיו, חייבים להפסיק את הטיפול מיידית. זאת כמובן במידה ולא ניתן לעבד את המצב, להבינו ולשנותו. כל קשר רגשי רומנתי בין מטפל למטופל, הינו ניצול לרעה של הקשר הטיפולי.
מקווה שעזרתי.

שלום לכולם
אני מסיימת את הטיפול שלי בשבוע הבא ואני רוצה לתת למטפל שלי מתנה האם ניתן בכלל לתת...?
ואם כן יש למשהו רעיון מה
אשמח לתגובה

מתנצל, המחשב שלי החליף את השם שלי בפלוני. זה הייתי אני שעניתי ל YP ול אילת

לפלונית הרוצה לתת מתנה. כגודל העזרה שאת מרגישה שקיבלת כך את יכולה להעניק מתנה. מגרוש ועד מליון $, אני מאמין שיתקבלו בברכה. כל דבר שעבורך הוא חשוב ויכול להמחיש למטפל את מקומו בחייך יהייה ראוי. חשוב לזכור שאת לא חייבת להעניק מתנה אך זה יכול להיות יפה, מכובד ונעים.

שלום לכולם,
רציתי לשתף במה שעבר עלי אתמולבערב בטיפול ולשמוע את דעתכם.
אני עובדת עם ילד בכיתה ו' ואתמול הייתי אמורה להתחיל איתו בתהליך פרידה. הכנתי תוכנית מסויימת והכל השתנה מקצה לקצה.
התחלתי לדבר איתו על הפרידה ועל כך שאני סומכת עליו שבעזרת כל מה שלמדנו יוכל להסתדר בעצמו ולבטוח בעצמו.
ואז התחיל לדבר איתי בצורה לא כ"כ ברורה על חלומות ועל בחורה שמופיעה אצלו בחלומות כבר כמה שנים. הבחורה היא שחקנית במציאות ובתור ילד ראה אותה בקלטת ושם היא שיחקה בתור מכשפה.מצד אחד הרגשתי שהוא מפחד ממנה ומצד שני אמר שהיא חברה שלו ושיש להם חוזה שהם חברים עד גיל 120 אבל לאחר מכן היא יכולה להרוג אותו.הוא לא רצה להגיד מיהי כי אז היא לא תרצה להיות חברה שלו יותר.תסלחו לי אבל אני ממש נלחצתי. לא ידעתי אם הוא מגזים, אולי הוא מספר כדי שלא נפרד? הוא לא רצה ללכת הביתה לבד, רצה שהאמא תבוא לקחת אותו ברכב. בסוף הסבא בא לקחת אותו. אני חשבתי שהמחשבות על כך מפריעות לו ביומיום. קראתי אח"כ באינטרנט כתבות על חלומות שונים ועד עכשו הנושא לא כ"כ ברור לי.
לילד יש פחדים ממוות וכמו כן מפחד ללכת לבד ברחוב כי נדמה לו שמסתכלים עליו, מדברים עליו ואולי רוצים לבוא אליו הביתה ולחטוף אותו.לפעמים יש לו התקפי חרדה בבית והאמא סיפרה לי שפעם אחת רצה אותי כי רק אני מבינה אותו. לאחר מכן האבא הגיע וסיפר לי שהיה בבית והוא והאמא דיברו עם הילד. כמו כן הוא סיפר לי שכשהילד היה קטן היה אצל פסיכולוגית לגבי פחדים. עזבו אותה באמצע התהליך כי היה נדמה להם שהבעייה נפתרה. כנראה שלא.
דיברתי עם האמא עכשו. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שבבית הוא כבר היה רגוע , ישן טוב בלילה ולא חשב על הנושא.
אולי הגזמתי בתגובה שלי? אולי נלחצתי מכך שהוא נלחץ? אולי לא רוצה להפרד ולכן עשה את כל הסצינה?
מחכה לתגובות.

"אולי לא רוצה להפרד ולכן עשה את כל הסצינה" ?
אולי???
תהליך הפרידה מאוד משמעותי ורגיש . הקושי של המטופל עם חרדת נטישה להיפרד ממטפל/ת שהתחבר אליו בכל הרמות קשה שבעתיים.
אורנה את ציינת, :
התחלתי לדבר איתו על הפרידה ועל כך שאני סומכת עליו שבעזרת כל מה שלמדנו יוכל להסתדר בעצמו ולבטוח בעצמו.
איננני יודעת אילו שלבים עברת עם המטופל לפני שהתחלת לדבר איתו.?
בתהליכים שעברתי עם מטופל עם "חרדת נטישה" או "קשיי פרידה" , איפשרתי לו לחוות מספר פעמים "חופשות " כמו: חופשת פסח וכו'.
מבלי להזכיר את המילה פרידה .הסברתי לו שאני יוצאת לחופשה .בת שבוע . או נסיעה לחו"ל ...
.בתקופה זו אינני מקיימת קשר עם מטופליי. לפני החופשה הכנתי לו מכתב.
עם חיזוקים והערכה על כל מה שעשה עד כה עד כמה אני מעריכה אותו על ....
. הוראות לתירגולים שונים . . טיפים של עבודה גופנית בשעת מתח . חיבור לשורשים , כתיבה , מדיטציה וכו'.
לאחר החופשה שוחחנו על איך היה ומה הרגיש? בקשתי ממנו לרשום מחשבות ורגשות שעלו במוחו. מהם הרגעים שהרגיש בהם קשה במיוחד.?
כיצד זה התבטא ברמה הגופנית , הרגשית, ההתנהגותית וכו' ?כיצד השפיעו עליו התרגולים השונים ?
הייתי מאוד קשובה לבשלותו מפרידות , בהתאם לכך תכננתי חופשה נוספת ארוכה יותר כבת שבועיים .בהמשך חודש וכו'. רק כשהרגשתי שהוא מתחזק ואפשר לסיים את הטיפול התחלתי לשוחח איתו על הפרידה ומשמעותה.... בתחילה פרידה למס' חודשים . עד לפרידה מוחלטת .
יתכן ולילד יש את הפחד מפרידה . באם התהליך נעשה מעט מוקדם מבחינתו הוא עלול להתנהג ולהגיב בצורות שונות . לקשיים רבים הכוללים
נסיגה משמעותית בטיפול.לספר סיפורי דמיון וכו'?
תוכלי לשאול אותו :" האם הסיפור שסיפר לך קשור לתהליך הפרידה?
בנוסף לקושי זה הייתי מתמקדת בפרמטרים נוספים באישיותו . כמו : פחדים באיזור תת ההכרה. קו ראש ארוך עד הקצה. יצירת מצבי לחץ.
קושי להפריד בין דימיון ומציאות.
רמת חשיבה נוספת היתה מביאה אותי לחשוב על "גילגול נשמות " . לשם כך צריך ידע רב והתמקצעות בנושא
לא הייתי מציעה למטפל שאינו בקי בנושא לעת בזה . אלא להפנות למומחים בנושא.

ארנה, שלום.
התחיל לדבר איתי בצורה לא כ"כ ברורה על חלומות ועל בחורה שמופיעה אצלו בחלומות כבר כמה שנים.
האם זו פעם ראשונה שעולים תכנים מהסוג הזה בטיפול?
האם יש סיטואציות נוספות בהן מתקשה להפריד בין דימיון למציאות?

במידה והילד סובל מחרדות ומערבוב של תכנים תת הכרתיים עם ההכרה, הרי שהטיפול אינו יכול להסתיים כעת בטח לא בשלב בו עולים תכנים מהסוג הזה, ייתכן שעד כה לא היה בשל או חזק דיו בכדי לשתף ולחשוף.

גם אם בחר דוקא עכשיו לקראת הפרידה לשתף בפחדיו (אין סתם..), הרי שהוא במצוקה וזקוק לך, יש מקום לחשיבה נוספת לגבי סיום הטיפול דוקא עכשיו.

במקרה אחר שהתמודדתי איתו, היה לי מטופל , נער, שבמפגש ה 30 החל לשתף אותי בחלומות רדיפה שחווה בדימיונו, ידע בדיוק היכן ומתי שעת המוות תגיע ומי יהיו החברים שיחתכו אותו, הוא ראה את הסרט בדימיונו , כך מסתבר, כבר שנים, אך לא שיתף אף אחד מתוך פחד וחשש שלא יאמינו לו.

ההתנהגות שלו הסגירה אותו לעיתים, לא ישן אצל חברים, לא בילה בלילות , לא הלך לים (שם דימיין שיארבו לו חבריו), מצבו הרגשי היה מעורער ומדוכדך ולא היה פנוי ללמידה.

לאחר תקופה ממשוכת של טיפול ורק לאחר שתיקנו את מערכת ההצלבה, חיזקנו את הגוף, והוא למד לסמוך על עצמו- העז לשתף אותי.
בקשתי את רשותו לשתף את הוריו והפניתי אותו עם הוריו לאיבחון פסיכיאטרי (במחשבות אובדיות לא לוקחים סיכונים ובטח שלא בגיל ההתבגרות). ההורים נפגשו פעם אחת עם פסיכיאטר ללא הילד והפסיקו.

מספר פגישות לאחר השיתוף, ארבע פגישות לערך, הבחנתי בשינוי משמעותי בהתנהגותו, באנרגיה שלו, בקול שלו, נער אחר לחלוטין, משוחרר, בטוח ונינוח, רמת הלימודים שלו השתפרה להפליא, מצבו החברתי השתפר וכן התקשורת עם הוריו השתפרה (הוא גם היה בטוח שהוא מאומץ עד לאותה חשיפה, בה תיבת פנדורה נפתחה).

בדקי ארנה, מאיזה גיל הוא חולם חלומות אלה, באיזו תדירות, האם גם ביום הוא חושב ונזכר בכך, שיספר לך לפרטי פרטים את אשר רואה בדימיונו, גלי עיניין ואמון בדבריו.
בקשי להפגש עם ההורים ועימו יחד ושיספר את סיפורו שוב. לעיתים ההקשבה והעיבוד של המידע, משחרר ומרגיע ולא צריך יותר מזה.

אני לא ממליצה לשחרר אותו בשלב זה, בכל מקרה שהפרידה תתבצע בהדרגה, אפשר להפגש אחת לשבועיים עד לפרידה סופית.
בהצלחה רבה .. אשמח לשמוע התפתחויות.

אורנה, אני מתנצל שלא כתבתי לאחרונה, קצת לחץ ייתר.
אני מצטרף לדיבריהן של טליה ורחלי.

בנוסף לכך הייתי מכין היטב את ההורים לפגישה בה ישמעו את מה שהילד אומר על חלומותיו. ניראה שהוא בהסכם עד 120 שנה בעקבות העזיבה את הפסיכולוגית באמצע התהליך. יכול מאוד להיות שהוא נימצא עקב כך בטראומה של עזיבה, ויכול להיות שהוא אכן סובל מחרדות נטישה מגיל צעיר מאוד.

חשוב תמיד לזכור שילדים עם חרדות נטישה יכולים להפיל את כל מה שהגיעו אליו בטיפול למצב גרוע עוד יותר ממה שהיה לפני תחילת הטיפול. כוונתם היא שלעולם לא תיהייה פרידה, זה הדבר המפחיד ביותר שיכולים להתמודד איתו. ככל שהקשר עם המטפל טוב וחזק יותרף כך חרדת הנטישה מתגברת.

במידה ואכן ישנן חרדות נטישה, לא צריך להיכנס ללחץ מזה, רק להבין לעומק את המקור, ללבן אותו עד הסוף ולקיים תהליך פרידה המתאים לרמת הקושי של המטופל.

הילד אומר בפרוש שהוא רצה אותך כי רק את מבינה אותו, זה יכול בהחלט להדליק את הנורה האדומה בנושא חרדות הנטישה.

פחד מהמוות הוא דבר טבעי שרוב בני האדם מתמודדים איתו במוקדם או במאוחר. צריך לבדוק האם היה קשור לבן משפחה או חבר שמת. במידה וכן, איך זה השפיע עליו.

ילדים הרודפים אותו בחלום יכולים להביע את הפחד שלו להתמודד עם הילדים בני גילו עקב הקושי המוטורי או החושי. בספר שלי, בסיפור "It was so hard to play" אני מביא דוגמא של ילד החולם חלומות בדיוק כאלו בגלל הקשיים השונים שלו והדרך בה הוא השתחרר מהם. אולי מומלץ להורים להקריא את הסיפור לילד, ולהבסירו.

חשוב גם לזכור שפחדים מהוות יכולים להביע את ההיפך הגמור שהוא "הרצון למות על מנת להפסיק סבל מסויים או חוסר אמונה בעצמו וביכולת שלו לשנות את המצב".

ניראה גם שהילד הזה בעל אינטליגנציה אנרגטית גבוהה, האם יצא לך לעבוד איתו על כך?

בהצלחה

אורנה, בקריאה נוספת של מה שכתבת אני שואל את עצמי האם קיים אבחון של כף היד והאם ניראה באבחון חרדות נטישה?

בנוסף לכך, במידה ולילד רגישות אנרגטית גבוהה, חשוב מאוד שהוא ילמד לתקשר עם יכולותיו אלו ולהפכן לכלי עבודה, איסוף וניתוח אינפורמציה, והבנה לעומק של המשמעות של היכולות הללו. רק אם יבין מה הוא רואה ומרגיש ולמה הוא יוכל להירגע.

כאדם שחיי אם יכולות אנרגטיות מסויימות, אני יכול להעיד שכל חיי ראיתי בצורה שונה מאחרים, חוויתי דברים שלא היו ולא ניבראו עבור אחרים וזה גרם לקושיי תקשורת, קשיים שונים ביכולת להסביר לסביבה מה עובר עליי ומה אני רואה, תחושות של שונות ומוזרות ועוד כל מיניי. למזלי איני אדם חרד באופן בסיסי, כך שהיכולת לא הפכה אצלי לחרדות ופחדים אלה לעיניין ולקבלה שכך הדברים במציאות, למרות שאחרים רואים או חווים אחרת.

כיום קל הרבה יותר להתמודד עם הנושא, כי לפני חמישים שנה לא היה נהוג לדבר על זה בכלל אלה בתור מופרעות, שיגעון מוזרות ועוד. למרות זאת, גם כיום צריך לדעת להסביר את הנושא להורים ולילד ברמה שיבינו.

בסיפור The Monster שבספר שלי, אני מסביר היטב את הנושא לילד ולהורים. מומלץ להשתמש בחומר על מנת להסביר. זה יכול להקל מאוד.

לאורנה
יש הרגשה של פרידה שלא בעיתה, כלומר מוקדמת. את כותבת שיש פחדים ממות פחד לצאת בלילה חרדות שונות וכו' את כותבת על זה בלשון הווה לא עבר אם כול זה עדיין קיים בודאי שאין מקום לסיים טיפול.
יש התיחסות לא רצינית של ההורים למצבו הנפשי, האמא אומרת שהם דיברו איתו והוא נרגע , והפסיק לחשוב על הנושא. שנים הוא חולם חלומות שהם סיוטים "ובשיחה אחת עם ההורים הכול נעלם" קשה לקנות את זה.
קשה להמנע ממחשבה על חרדת נטישה. האם נעשה אבחון כהלכה לפני הטיפול?
חשוב להמשיך את הטיפול עם דגש על חיזוק, חיזוק גופני המשליך גם על המקום הרגשי ועל תחושת הביטחון העצמי. דבר שיקל בבוא העת ויאפשר גם תהליך פרידה תקין. במקביל יש מקום לחזור גם לטיפול פסיכולוגי כי רמת הפחדים והחרדות הם גדולים, והם נמשכים זמן רב.( האבא אמיר שכשהיה קטן היה בטיפול בגלל הפחדים).
חשוב לא פחות , מה קורה אצלך, לנסות להבין את התגובה שלך, הוא הצליח לעורר אצלך חרדה.חשוב להבין את ההעברה וההעברה הנגדית. כול זה מחייב עיבוד והדרכה צמודה . אין די בעזרה הניתנת בפורום גם אם היא טובה.

ניצה קבלי חיבוק על מה שכתבת.

שלום לכל באי הפורום,
לא עניתי עד עכשו כי החלטתי לנסות להבין ולעכל את מה שכתבתם ואת תחושותי שלי.
אתחיל בזה שאין לי אבחון של הילד מסיבות כאלה ואחרות ולכן אינני יודעת לגבי חרדת נטישה ועוד. אני מסתמכת בעיקר על האינטואיציות שלי שלא מאכזבות אותי בדר"כ ועל כל הדרך שעשיתי איתו.
היום יש לי פגישה עם יועצת בית הספר שלו ולאחר מכן יש לי פגישה עם הילד. עדיין אינני יודעת מה אעשה איתו היום מכיוון שכנראה שכעת זה לא הזמן להפרד. אני רוצה לראות ולשמוע ולהרגיש עם אילו מטענים וסיפורים הוא יגיע היום. בהתאם לזה אדע מה לעשות.
יכול להיות שבעקבות הפגישה היום אזדקק להנחייה מגורם חיצוני ואולי גם הילד יזדקק לעזרה נוספת כמו פסיכולוג או פסיכיאטר.
אעדכן בהמשך.

באופן טבעי

באופן טבעי