משה רץ

אנונימי

אתמול עברתי התגלות.
שלשום בלילה, הייתי מוזמן לחברים, לאחר שתי כוסות יין (זה הגבול העליון שלי) הלכתי לשירותים הייתי צריך לרדת מספר מדרגות. באחרונה החלקתי וכנראה שמתחתי במקצת את השירירים של הירך הימנית.
אתמול בבוקר בהליכת הבוקר, לאחר כמה דקות התחלתי להרגיש כאבים במפרק הירך שהלכו וגברו. לאחר כרבע שעה, לא יכולתי יותר, עצרתי, עיסיתי את המקום וניסיתי להרגיעו, ללא הצלחה.
לקראת סוף העיסוי, הרגשתי את הגוף שלי אומר לי שאני צריך להמשיך את המסלול בריצה קלה, ואני הרי לא רץ בכלל כי לאחר מספר לא רב לש צעדים הריאות מתחילות לצעוק ברמה שאינה מאפשרת להמשיך לרוץ.
הרי זה פלא, התחלתי לרוץ וסיימתי את המסלול בריצה איטית, כשלקראת הסוף הגברתי במקצת את קצב הריצה ללא תקלות בנשימה.
זוהי הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאני מסוגל לרוץ. כשחזרתי להליכה הכאבים חזרו באותה העוצמה. רק לקאת הערב הכאבים בירך נרגעו במקצת.

נפלאות דרכי הגוף ורצונותיו. שרק נדע להקשיב לו כל הזמן.

"נפלאות דרכי הגוף ורצונותיו. שרק נדע להקשיב לו כל הזמן."

המקרה מעניין מאוד.הפעולה שביצעת מנוגדת להרגשה ולהיגיון .
מאחלת לך הרגשה טובה ויכולות מצויינים בהמשך.

אומרים על מטפלים : שאחת המתנות שהם מקבלים בזכות הנתינה שלהם היא : תובנות לריפוי עצמי......

"זוהי הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאני מסוגל לרוץ."

......ואולי הדבר מרמז על יכולת לרוץ עם רעיון חדש ללא חשש?????

בספר ספרק (Spark) קראתי על רופא שהיה חולה במחלת ריאות הנחשבת לסופנית ועל ידי ריצה הצליח הגוף שלו לבנות מחדש את הרקמות עד למצב בו הריאות בריאות לחלוטין. מעודד לקרא שהרפואה (מעטים ביותר בינתיים) מתחילה להתייחס לתרגול גופני קבוע (מעל ל 30 דקות ארובי) כתהליך הבנייה והריפוי המרכזי של הגוף.

היום רצתי פעם שנייה, מרחק כפול מהפעם הראשונה. גם הריצה הזו הייתה איטית ומבוקרת מאוד. הקושי העיקרי עדיין עם הנשימה, פעמים רבות אני מוצא עצמי מתקשה לשמור על יציבת העורף תקינה לחלוטין. העורף מתכופף במקצת (חוליה שישית נעה לפנים במקצת וזה יוצר לחץ על חוט השידרה שלוחץ על כל בית החזה) וזה הזמן בו קשיי הנשימה מתגברים (מחשבה טובה עבור אסמטיים) כשאני מצליח למתוח תוך כדי ריצה את הראש לגדילה עד הסוף, הנשימה נרגעת ואני מסוגל להמשיך עם פחות קושי (גם בזמן קשיי הנשימה אני ממשיך לרוץ). לאחר הריצה הרגשתי מאוד טוב. שני שליש מהדרך רצתי ושליש הלכתי. זהו הישג גדול מאוד עבורי. אני מקווה שאוכל להמשיך ולטפח את הריצה עד למצב בו אוכל לרוץ בקלות כשלושים דקות ברציפות ומעלה. זה חלום ילדות ואני מתקשה בו לאורך כל השנים בהם אני מתאמן. למי שגדל כאסמטי קשה, כנראה שלא כל כך קל לטפח את הריאות שהן החלק החלש ביותר בגופנו (האסמטיים).

נראה מה יהייה בהמשך, אולי זו המתנה שלי לעצמי לשנה החדשה. בעבר פעמים רבות ניסיתי אך לא הצלחתי להתמיד ולכן נכשלתי ביכולת להביא את הגוף שלי לכושר ריצה. הליכה מהירה אני יכול ללכת למרחקים גדולים ובמהירות מאוד גדולה. גם ההליכה המהירה מאמצת ביותר את הריאות, אך בדרך מאוד שונה. ריצה, גם כשהיא קלה, היא מאמצת את הריאות הרבה יותר מהליכה מהירה. מה שמעניין הוא שמנגנון הריצה מבחינה שרירית קל בהרבה להפעלה מההליכה המהירה. ההרגשה של המאמץ בהליכה המהירה הוא גדול ומרוכז הרבה יותר.

נדמה לי שמבחינה תת הכרתית הליכה מהירה מאוד, נתפסת כפחות טבעית מריצה ולכן הקושי. נראה גם שמבחינה שרירית היכולת ללכת במהירויות גדולות קשה הרבה יותר. מוזר אך כך אני חווה את התהליך.

לאן נעלמו הקולות?
אתה רץ לך...
ספר קצת, בבקשה על הספר הזה - ספרק- האם יש אותו בעברית? מי כתב? גלישה קצרה בגוגל לא הובילה אותי אליו.
ובעניין האסטמה, יש לי סיפורים: אני הייתי ילדה אסמטית. כשהיה לי התקף אסטמה, בילדותי, היתי יושבת עם חברה ומשוחחת שיחות נפש. זה בדרך כלל היה מרגיע לי את ההתקף. אולי גם התוספת של משאף... האסטמה עברה לי כשחברתי לבן זוגי והפכתי לאמא. עברה כמעט לחלוטין. הופיעה שוב, בשני התקפים בשני ארועים שהיו קשורים בהמון, המון אבק. האסטמה עברה, אבל נשארתי מאוד רגישה לחלופי עונות ובמיוחד לבואו של החורף. כל שנה הייתי חולה בשפעת , לפחות פעם אחת כל חורף. כל זה נכון עד ש... עד שהתחלתי להתעמל כל יום על פי חוברת התרגילים שלנו באלבאום. מאז אני לא חולה! אף פעם! לפעמים יש לי נפילות אנרגיה בשל תשישות, אך הרגישות האסמטית, הרגישות לחילופי העונות, השפעות - נעלמו לחלוטין מחיי. אולי גם אני אצליח פתאום לרוץ...

יונה הספר Spark- John L. Ratey MD הוא ספר מצויין, המביא את המחקרים האחרונים של עשר השנים האחרונות בתחום הרפואי ומחקר התפתחות המוח.
דר' רטאי לא רק מסכם את הנושאים השונים ומחבר ביניהם בדרך פשוטה ובהירה, אלה גם מסביר את הנידרש.

בחיפושים שלי באינטרנט, אני מגיע אליו מייד. ניתן להגיע אליו באמזון או בברנס אנד נובל או בגוגל חיפוש רגיל.

בנושא האסטמה, נולדתי עם אסטמה שהכבידה עלי כל חיי, בגיל שלושים ושתים הצלחתי להיפטר ממנה והיא חזרה לאחר האישפוז של בני (17 שנה). אני נלחם על ריאותי מזה שש שנים ומאמין שאצליח לרפא אותן מחדש. הריצה היא הכלי איתו אצליח להבריא את הריאות. לא קל אבל אפשרי.

היום רצתי פעם נוספת את אותו המרחק שרצתי אתמול, היה קשה באותה המידה, אבל ההימנעות הפנימית שתקה קצת יותר. הדחף להפסיק בכל רגע לא הגיע היום, מקווה שלא יגיע גם בהמשך. כאן מגיע לידי ביטוי כוח הרצון. מקווה שיעמוד לרשותי, אני ממש צריך אותו. ההתגברות על כל המשברים שעברתי, סחטו את מאגרי כוח הרצון עד לטיפה האחרונה. כיום אני בונה את המאגר מחדש. מסע מרתק ומעניין, גם מהנה למרות הכל.

אני מתפעלת מאומץ לבך ומכוח הרצון שלך.....

טליה החיים ממשיכים ואני הוא האמור לקבוע איך יראו ויורגשו חיי. זה לא אומץ אלה צורך. בכל מקרה תודה.
כוח הרצון הוא דבר אחר לחלוטין. מסתבר שניתן לאבד אותו במאמץ מרמה מסויימת ומעלה. אני מקווה שהמאמץ לבנותו מחדש אינו שווה למאמץ שעברתי כששחקתי אותו.

הרגע חזרתי מריצה נוספת. אתמול נחתי כי קמתי כשצידו השמאלי של הגב תפוס מאוד, והסיאטיקה צרחה עד לקרסול. (צרות של בוגרי תאונות דרכים) .
מעניין שהריאות אינן צורחות ייתר על המידה ואני מסוגל לסיים את הריצה בקצב שהקצבתי לעצמי.
יש משהו בלהתגבר על העצלנות הטבעית שמרומם את הרוח.

אנונימי

תודה על השיתוף והדרך המפרה שלך.
גמר חתימה טובה לכולנו

משה,
אני עוקבת אחר ל"וז הריצות שלך,
אחר ההתגלות, ההצלחות והקשיים,

התמדה - מילת המפתח!

מחזקת ומעודדת אותך להמשיך.
כל הכבוד!

תודה על הפירגון והחיזוק, זה עוזר.

קיבלתי באדיבותה הרבה של אילת את הכתבה הזו על מנת לעזור לי לרוץ בקלות ייתר. נראה שהיא מאוד מומלצת לכל מי שמעוניין לרוץ. תודה לך אילת.

http://www.coolrunning.com/engine/2/[po]2 3[/po]/181.shtml

בהצלחה

למשה אלבאום וכל מי שיתעניין
בהמשך לריצה וריאות קיבלתי מידיד שהצליח לרוץ למרות שסובל מהתרחבות סימפונות כרונית שמשפיעה על ריאותיו
קישור לכתבה של איך להתחיל לרוץ: (בהדרגה כשמעלים 10 % בכל פעם
http://www.coolrunning.com/engine/2/[po]2 3[/po]/181.shtml
ובנוסף טיפים, דורש קצת ריכוז אבל שווה-זה עובד!!:(קיבלתי במקור באנגלית )

Good shoes at a good store -
Running flat -
Running with HR monitor -
Running slow -
Running time not distance -
How to Eat less. Less weight runs faster -
If the first one is too hard for U make the timing for the first week(3 times) as follows:
5 minutes brisk walk -
1 minute jog -
3 minutes brisk walk -
1 minute jog -
3 minutes brisk walk -
1 minute jog -
3 minutes brsik walk -
1 minute jog -
3 minutes brisk walk -
1 minute jog-
Do not skip sessions even if U feel that U can - it pays big time. ++
If U feel it is too hard to move to the next one stay with the current extra time or times ++
Good Luck,

עוד ריצה ועוד אחת, היום המסלול הסתיים ב 36 דקות. מתוך זה חצי מרחק (לא זמן) ריצה. בערך כ12-14 דקות ריצה בסך הכל. מתקדם יפה, כואב פחות, הריאות צורחות פחות אך עדיין מתקשות ביותר.
אני שמח מאוד על התהליך והאפשרות. מקווה שהאסטמה תיעלם בקרוב מחדש.
אני לא רץ לפי ההמלצה הנ"ל כי זה פחות מתאים לי. אני הולך חמש דקות במהירות, רץ כ7 דקות, הולך כעשר דקות במהירות תוך כדי הרפיית הנשימה אך מתמודד בהליכה מהירה מאוד בעלייה תלולה של כ 300 מטר לפחות ורץ פעם נוספת עד 7 דקות, לאחר מכן שאר ההליכה היא על מנת להחזיר את הנשימה (כארבע חמש דקות) ולהרגיע את הגוף. כשחוזר הביתה עושה תרגילי גמישות וכוח (לא תמיד תלוי כמה אנריגיה נשארה לאחר ה הלי-ריץ).

אם אני כבר משתף בתהליך ההתפתחות המחודש שלי, שווה להזכיר את נושא הראייה.
מסתבר שאם השנים הראייה מאיימת להתקלקל. כל כמה זמן חלה ירידה בראייה ( הופכת למטושטשת למרחוק, כל מה שמעל לשתי מטר מתחיל להיות חד פחות וגם קצת קושי בקריאה) מסתבר שתרגילי העיניים מחזירים את חדות הראייה מחדש ומונעים את הצורך לחבוש משקפיים.

היה פרק קצר לפני כשנה וחצי בו חבשתי משקפיים לראייה מרחוק ולקריאה. לאחר כחודש הראייה החלה להתקלקל הרבה יותר. התחלתי לתרגל את כל תרגילי התנועה של העיניים בעיקר את ההתכנסות, ולאחר שבוע לא הייתי רציך את המשקפיים.
אני חייב לחזור על התרגולים כל כמה זמן באופן קבוע, כך מתחדשת הראייה החדה.

כמו כן חשוב לציין שהכושר הגופני בעקבות העבודה האירובית מתקן חלק מהראייה מעצם הזרמת הדם המהירה בגוף והרפיית המתח שהתנועה גורמת.

ועוד ריצה אחת, הפעם הנשימה החלה להרגיש קצת יותר טוב ואישפרה לי להתחיל ריצה חדשה לאחר הפסקה קצרה בת שתי דקות הליכה מהירה מסוף הקטע הראשון של הריצה. המשכתי לרוץ כמה דקות, ללכת כמה דקות ללא שהריאות צרחו ייתר על המידה. הכאבים בחזה לא הופיעו וזו הקלה עצומה. כמו כן הקושי העצום להחזיר את הנשימה לסידרה לאחר הריצה, היה היום קל ולכן התאפשרה הריצה לאחר הפסקת הליכה קצרה בלבד.

לרוב, החזרת קצב הנשימה לסדר, הוא החלק הקשה ביותר לאחר הריצה. עד היום היה יכול לקחת כחמש דקות ויותר להרגיע את הריאות ולהצליח לנשום בצורה נורמאלית פחות או יותר. היום זה השתנה.
זה יכול להיות גם קשור קשר ישיר לשינוי התזונה שהתחלתי מזה שבוע ימים (לאחר שינויי תזונה רבים בשנה האחרונה). הפעם השינוי ניראה כמרגיע ביותר את הגוף וממלא אותו באנרגיה. בהחלט היה חסר.

נו, אולי אני בדרך הנכונה

מה דעתכם לחלוק בהתנסויות האישיות שלכם גם? נראה שקצת חסרה נימה אישית בבלוג . כנראה שזה יוסיף מאוד לטעינה של כולנו.
אל תפחדו, לאחר שהדברים נכתבים זה מרגיש עוד יותר טוב.

משה, ברצוני להודות לך על ששתפת אותנו בהתנסויות האישיות שלך.
הדבר המריץ גם אותי. אחר תקופה ארוכה שבה הרשתי לעצמי לנוח ולהתבונן סביבי ובפנימיותי, חזרתי לפעילות גופנית.
טוב לי לדעת שברגע של החלטה, כוח הרצון הוא ברשותי.

תודה חלי על השיתוף, שמחתי על היכולת לעזור ולו במקצת.

אני ממשיך את הריצות, היום היה באותה רמת קושי כאתמול, המשכתי לרוץ את אותו המרחק ובאותם מרווחי ריצה הליכה. אמשיך בכך כנראה עוד יום יומיים. היופי היה שהיום הריצה הייתה קצת יותר מהירה בדרך לשם, רק בדרך חזרה שמתי לב שהריצה הלוך הייתה עם רוח גבית. הדרך חזרה הייתה עם רגלי עופרת אך לא וויתרתי. סיימתי את כל המכסה ושמחתי ביותר בסיום.
מה שאני הכי אוהב הוא את הצעקה הנפלטת מפי בסוף הריצה. זה משחרר המון מתח, לחץ וגם שמחה רבה.

בוקר בו השמיכה, קורצת הרבה יותר ממסלול הריצה, למרות יופיו של גן העצים הענקיים והנהר העצום שליד ביתי ןהשמש הנעימה (כאן אין קשר בין שמש נעימה לחום). בוקר בו לצאת מהמיטה בעיקר כשכבר מתחיל להיות קריר עד קר בחוץ וזה לא מוסיף טעם רב ליציאה מהכירבול שבין השמיכות.
נשארתי במיטה, ידעתי שהמטופל שלי אמור להגיע ב 9 בבוקר ואין הרבה טעם לצאת מהמיטה ב7 ולהזיע עד שהוא יגיע (תירוץ טוב לא?).

בשעה 8.20 צילצל הטלפון והודיע שהוא אינו מגיע ומעוניין להגיע הערב. מייד לבשתי את בגדי הספורט ויצאתי לריצה.

רוח גבית לא הייתה היום, לכן הרגליים הרגישו כבטונדות מהתחלה, למרות זאת והכאבים המאימים בקרסול (פחדים, תירוצים וכל מיניי) המשכתי את הריצה הראשונה של שבע דקות לעוד כמה דקות. הנשימה אמנם הכבידה אך לא ייתר על המידה ולכן החלטתי להמשיך את הריצה. מאוד הפתיע אותי שאני יכול. כמו כן הפסקת הריצה ואיזון הלב והריאות מחדש לא היה כל כך קשה כבעבר. לאחר כשתי דקות הליכה יכולתי לחזור לרוץ (לעומת מינימום חמש עד היום) אז רצתי מחדש בהפסקות של כמה דקות ריצה כמה דקות הליכה.

כשהגעתי למסלול הריצה הארוכה בחזרה (זה המקביל לריצה בדרך הלוך) הרגשתי שהרגליים כבדות מאוד וכואבות במקצת ומאיימות להפסיק את הריצה, זהו בדיוק הזמן בו כל התירוצים של העולם מתחילים לחלוף בראשי. רצתה מספיק, הרי התאמצתה יותר היום לאאאא? אולי זה יותר מדיי? אולי הכאב ברגל מסמן שאני מגזים?

להפסיק את המחשבות הללו ומהפחדים המאיימים להיכנס למערכת ולהשתלט על מנת לגרום לי להפסיק את הריצה, זהו כל הנושא.
התעלמתי מהם, מכל המחשבות, מהכאב בכרסול ומהלחץ בריאות שאיים להתגבר.
השיחה הפנימית על מנת להתגבר על כל זה הייתה בערך כך:

אמיגדלה (Amygdala) את יכולה להירגע, אין צורך להתייחס למצב כאילו ומצוקה אמיתית באמת קיימת, אין שום מצב חרום או מסוכן. (האמיגדלה היא כנראה זו הגורמת לכל הצרות הללו)
תרפי את הכוננות, שחררי את הפחד, שחררי את הגוף הרי אתמול רצתי ולא קרה דבר. (בזמן הדיבור הפנימי אני מפנה את האנרגיה שלי להרפיית האמיגדלה)
כמו כן אני אומר: אני יכול להמשיך - זה שלי וזה בשבילי (הריצה) - אני יכול ואני ממשיך - אתמול הרי הצלחתי, וכך הלאה.......

השיכנוע הפנימי של הרצון להמשיך וההבנה שאין באמת מצב חרום או סכנה, יכול לגרום לאמיגדלה להרפות את הכוננות ומצב החירום המדומה ועל כן להרפות את הנשימה, את הכאבים בקרסול, את הפחד, את העייפות הגדולה של הרגליים ובכלל לאפשר להמשיך את מה שאני מעוניין לעשות.

שיעור מעניין ומשמח

_*השיכנוע הפנימי של הרצון להמשיך וההבנה שאין באמת מצב חרום או סכנה, יכול לגרום לאמיגדלה להרפות את הכוננות ומצב החירום המדומה ועל כן להרפות את הנשימה, את הכאבים בקרסול, את הפחד, את העייפות הגדולה של הרגליים ובכלל לאפשר להמשיך את מה שאני מעוניין לעשות.
שיעור מעניין ומשמח*

אכן, ההתנסות והשעורים שאתה עובר מעוררים הערכה רבהוהתפעלות. כל הכבוד.בבקשה לא להגזים.......
לפעמים מתעלמים מהכאבים ומסימני הזהרה ומשלמים על כך מחיר יקר. זה מה שקרה לי בעקבות מאמצים רבים שהפעלתי על הרגליים, ברכיים וכפות הרגליים
(בהליכהמרובה, רקוד, ופילאטיס)עקב שחיקת סחוס הייתי במצב של חוסר יכולת לבצע את הפעילויות שציינתי. בתוספת של כאבים חזקים . מוגבלות בעמידה , ישיבה והליכה.הרגשתי הרגשת נכות .בכל הרמות.
בנוסף לכך סבלתי "מדורבן" בעקב , תופעה שהחמירה את מצבי.
דבר מעניין , כשיש דורבן ההרגשה היא כאילו עומדים על קוץ .גדול. במיוחד במעבר ממצב של ישיבה/שכיבה לעמידה.
במצב של הליכה הכאב הולך ומתפוגג . התחלתי בסידרת טיפולים ובהמשך
בחרתי להתמודד עם הכאב הראשוני של כף הרגל ועם כאבי הברך הבלתי נסבלים והתחלתי ללכת בהדרגה . בתחילה 5 דקות .כל יום הוספתי 5-10 דקות.
כיום אני צועדת יום יום שעה ורבע .אומנם לא במסלול מגרה ואטרקטיבי כמו שלך ,משה.
אני קמה כל בוקר בשעה 6.00 וממתחילה בהליכה. משימה שקשה עלי במיוחד .(אינני שייכת לטיפוסים משכימי קום) כאן הפעלתי את כוח הרצון .
כיוון שמאוחר יותר חם ולח בארצינו הקטנטונת.
תחביב נוסף שאימצתי לי לאחרונה הוא: תירגול יומיומי של פעילויות שונות לשווי משקל בדרכים שונות . ותרגילי כוח .(גם עם משקולות)
התרגילים הראשונים גורמים לי לריכוז רב, שלווהואיזון ומאוד מאתגרים אותי.
ת' הכוח . גורמים לי לחוויה בתחושה העמוקה. משפרים בצורה משמעותית את איכות הנשימה.מעלים את הרמה האנרגטית .(משחררת אנדרופינים)
אני מרגישה הרבה יותר מחוזקת וכל היום נראה אחרת....

טליה היקרה, כל הכבוד

אכן נכון שלא צריך להגזים, אך גם נכן שהחרדה ו/או הפחד שמא יקרה משהו כשאין שום סיבה לכך, יכולים לשגע את האדם.

אני אכן אדם שבעבר הייתי עם כוח רצון בלתי נגמר. יכולתי לבצע כמעת כל מה שעולה על רוחי. כיום, לאחר שחיקה עצומה, כוח הרצון אינו עומד עוד לרשותי כפי שהיה, גם לא חלק קטן ממנו. אני בתהליך של בנייה מחודשת שלו, ואני מאמין שאכן אגיע לכך.

מכיוון שאני אדם בעל תכונות גופניות מובילות בין התכונות המולדות שלי, הדרך שלי להתחזקות מחודשת עוברת ביכולת לכבוש את היכולות הגופניות מחדש.
כשחלשים כפי שאני כיום, התהליך מחייב לגרום לאמיגדלה לא להיכנס לכוננות מכל דבר קטן. החולשה גורמת באופן אוטומאטי לאמיגדלה להיות בכוננות כל הזמן. הפחד להיפגע, להינזק בגלל החולשה, הופך את האמיגדלה למקור לבעיות קשות בתהליך ההתחזקות. הכל נראה לה מסוכן ולא מומלץ.
על כל נסיון להתחזק האמיגדלה מגיבה בהפרזת הסכנות והחולשות שבדרך. כשאני (אנחנו) חלשים התפקיד שלה הוא לשמור עלינו מכל פגע ועל כן היא מגבירה מאוד את הפעילות שלה. כשאנחנו לא מגיבים לשידור הזהירות שלה מבלי שהצלחנו להרגיע אותה לפני כן, היא מתחילה ליצור קשיים אמיתיים בגופנו-רגשותינו. חרדה, כאבים, תגובות אוטונומיות ועוד.

אמנם זה התפקיד שלה, אך התפקיד שלי הוא להחליט מה אני, מי אני, לאן אני הולך ואיך. במידה ומתקשים להגביל את התיפקוד של האמיגדלה, קשה ביותר להצליח בתהליך של ההתחזקות. הפחד ההרגל והחולשה מנצחים.

מצד שני חייבים להיות קשובים ולא להזיק לגופנו. פגיעה בגופנו אינה באה בחשבון בכלל. מה שצריך לתקן חייב תיקון ומייד לאחריו להמשיך את ההתמודדות. מה שלא ניתן לתקן, חייבים ללמוד לחיות איתו ולא לאפשר לו להגביל אותנו.

דוגמא לדרך שאני מתמודד עם קשיים גופניים:
לפני שלשה ימים החל כאב בצד הפנימי של ברך ימין, נראה היה שזהי רצועה שנמתחה. במגע היה מורגש כאב חד ובהליכה היה מורגש אותו הכאב.
בתחילת כל הליכה הרגשתי את הכאבים החדים, לאחר מספר דקות של הליכה מהירה הכאב הפסיק להתקיים, ולא חזר לאורך כל הריצ-ליכה. לאחר שהגוף התקרר, הכאבים חוזרו.
יכול להיות שישנו קושי אמיתי ברצועה, אך גם יכול להיות שהפחד/הרגל הוא הגורם לכך. היום, לאחר שלשה ימים של ריצה הליכה עם הכאב הכאב לא הופיע יותר.

מכיוון שעל מנת להבריא את הגוף הדרך הבטוחה ביותר והמהירה ביותר הוא הפעלתו כמה שיותר, אני בוחר בדרך הזו.

סיפור קטן בנושא:

לפני עשרים ואחת שנים לערך באימון קרטה ניקרעה לי המעטפת של שריר התאומים ברגל ימין. השריר התכווץ לגולה קטנה ביותר באופן מיידי כי לא היה מה שהגן ושמר על המבנה. הכאבים היו עצומים.
הרופא טען שאני חייב לנוח מפעילות גופנית למשך חצי שנה לפחות, כשהדגיש שאסור לי בכלל לנסות ולדרוך על הרגל. כמה שיותר להימנע, כך יהייה יותר טוב עבור ההבראה טען.

יצאתי מחדרו והתחלתי ללכת על הרגל כאילו ואין לי כלום. בפנים ובחוץ כאבתי מאוד ובכיתי. למחרת התחלתי ללכת הליכות לאורך חצי שעה ויותר. לאחר כמה ימים כבר הלכתי כשעה ברציפות ומהר.

לאחר זמן קצר (שלשה ארבע שבועות) חזרתי אל הרופא והוא טען שקרה נס. השריר במצב תקין.

איני ממליץ זאת לאף אחד, אך זוהי הדרך שלי להתמודדות עם קשיים גופניים.

אני לא יכול לנשום לכן אני מתחיל להתאמן בריצה.
כואב לי הגב עד לכאב שאינו מאפשר להתכופף בכלל, אני מתחיל לתרגל את הגמישות של כל הגוף עד שהכאבים עוברים.
הצוואר מתקשה עקב תאונת הדרים (עד היום כל בוקר משנת 82) אני מתחיל לתרגל את העורף ולעסות את המקום עד שהתנועה חוזרת.

זוהי הברכה שקיבלתי.

לאן נעלמו הקולות, פרק ב'.

משעמם לכתוב לעצמי, אשמח לעזרה מוראלית ושיתופית.

אתמול רצתי ריצה נוספת, ועם דרגת הקושי של הריצה האחרונה. הרצון להפסיק את המסלול שקבעתי היה עצום, הקושי והכבדות ברגליים היה על סף הפסקת הריצה ומעבר להליכה. לא וויתרתי. המשכתי את הריצה אך הקושי לא עזב.המאמץ של ההתגברות על הריצה ועל הקושי ביחד, מגדילים את המאמץ. המחשבות והרגשות מאימים כל הזמן לגרום לי קשיים כאלו ואחרים.

פתאום אני מחוייב לשים לב לכל אבון או חתיכת ענף שבדרך. כשהרצון להפסיק והקולות השליליים קיימים, הכל יכול להפוך בין רגע להחלקה או כיפוף הקרסול. כשהגרומים המדכאים פועלים בתוכי, כל סיבה להפסקת התהליך החיובי יכולה להיות מסוכנת ביותר.

מכיוון שאני מודע לכך, אני נזהר ביותר ומסתכל על כל מה שיכול להופיע בשביל הריצה.

למרות כל הקשיים, הצלחתי לשים לב שאתמול היה המסלול מכוסה בשכבה ראשונה של שלכת צהובה, עלים לאין ספור על הדרך יפיפיים בדרכם המיוחדת, מגדילים את הקונטראסט לעצים המלאים עדיים בעלים ירוקים צהבהבים, אדמדמים ויפיפיים. הרוח הקרה המנשבת בעוצמות המשתנות כל הזמן, מוסיפה נופח נהדר לחווית הריצה בחוץ. החושים נהנים הרבה יותר, העור המזיע חווה את הקור ונהנה ממנו הנאה מלאה.
המהירות בה הזיעה מתייבשת גורמת לתחושה שכאילו ולא רצתי, אך כשאני נכנס לביתי והגוף עדיין חם, הזיעה חוזרת לזרום למשך רגעים ארוכים.

בפעם הזו, יש לי הרגשה שהריצה הייתה מהירה יותר, בפעם הבאה אקח שעון מדידה. הרגשתי בסיום כאילו ורצתי ו/או התאמצתי פחות, והדרך הרי היא אותה הדרך בדיוק. אולי הכושר מתחיל להתפתח לכיוון חיובי

"הכל יכול להפוך בין רגע להחלקה או כיפוף הקרסול. כשהגרומים המדכאים פועלים בתוכי, כל סיבה להפסקת התהליך החיובי יכולה להיות מסוכנת"...

למשה
למקרא דבריך אני מהרהרת ביני לבין עצמי.
היכן הגבול בין כוח הרצון הרב שיש לך , לבין היכולת האובייקטיבית של הגוף לבצע פעילויות מבלי לפגוע בגוף?
נזקים גופניים רבים נגרמים בשל פעילות ייתר . כמו:שברי הליכה.קרעים למיניהם, שחיקה במערכת השלד וכו' ואלה המקרים "הקלים"....
איך יכול אדם בעל כוח רצון להשיג מטרות כמו: להגיע להשגיות גבוהה.להתחרות ולנצח,לדעת מהו הגבול בין כוח הרצון הרב שהוא מוכן להשקיע למימוש רצונותיו לבין התעלמות מתוצאות נזקים גופניים שעלולים להיגרם כתוצאה מאותן הפעילויות.???
האם הנושא של "הצורך ליצור מצבי לחץ" מתבטא גם בצורך לייצר מצבי לחץ לא הגיוניים על הגוף עד כדי פגיעה בו??

בנושא כוח הרצון והנזקים האפשריים לגוף:
אני מאמין שהכיוון הוא אנרגיה מפעילה את הגוף ולא הגוף מפעיל את האנרגיה. מסיבה זו, אני מאמין שהיכולת להזיק לגוף לרוב אינה קשורה למה ואיך עושים אלה למה הכוונות האמיתיות העומדות מאחורי האדם מבחינה תת הכרתית והכרתית.
כשהבפנים קשה, כואב, מפוחד, כועס, שונא, מרחם, לא מאמין בעצמו, ישנן סיבות רבות וטובות למה להפסיק את ההתקדמות והבנייה.
כשהבפנים רגוע ומאמין או קשה ומאמין, ישנה אפשרות לבנות ולבנות ולבנות כשהגבול הוא די רחוק יחסית.

גם כאן פציעות יכולות להתקיים, אך ההבראה מהן לרוב תהייה קלה יחסית ודי מהר ניתן יהיה להגיע למצב הקודם ולעבור אותו. אני מאמין ברוחו של האדם, היא יכולה לעשות ניסים ונפלאות עבור האדם עצמו ועבור אחרים.

לדוגמא: כשאני מסתכל על היכולות האנרגטיות שהיו לי לפני שנים לא רבות שבגלל המאמץ העצום בהתגברות על המכשולים שעברתי וחוסר העיסוק בנושא בעקבות כך, ירדו לרמה נמוכה מאוד יחסית. המון דברים שאני יודע לעשות, כבר איני יכול, אך אני בדרך להשיגם מחדש. לדוגמא, יכולות הריפוי האנרגטיות שהגעתי אליהן, כרגע אין לי מספיק אנרגיע על מנת להפעילן. הפעלות הגופנית מתחילה למלא מחדש את המצברים ועל כן בעוד חודשים...... אוכל כנראה (אני מקווה) להפעילן מחדש.

חלק גדול מהיכולות שלי בתנועה אינן יכולות להתבטא בגלל חוסר האימון, וגם הן תחזורנה כנראה.
זה דורש מאמץ, זה דורש הקדשה, זה דורש הקרבה. אין מתנות רוחניות ו/או אנרגטיות ניתנות לאדם בחינם, אנחנו חייבים להרוויח אותן בעבודה המאומצת שלנו. היכולת לדחוף את עצמנו היא חלק מרכזי במודעות הכוללת המאפשרת או מונעת מאיתנו את הידע והיכולות.
כשאדם אינו יכול לדחוף את עצמו באמת, קשה לסמוך עליו שיוכל לעמוד במעמסת הידע והיכולת מבלי להתעוות או מבלי שיפגע בעצמו או אחרים.
מסיבה זו ישנם מבחנים רבים בדרך קבלת הידע והיכולת.
לא סתם נאמר : איך שהאדם מציע את מיטתו כך הוא ישן עליה.
הרוצא ידע מוטב לו להתאמץ, הרוצה יכולת עד כמה וכמה.

בנושא הפגיעות השונות שציינת שניתן להיפגע מהן צריך לשאול את השאלה הבאה:
איך זה שבפלוגת טירונים העושים את אותו המאמץ מספר קטן נפגע לדוגמא בשבר הליכה ואינו יכול להמשיך והאחרים לא?
התשובה שלי קשורה ליכולת הפנימית של האדם להתמודד עם המעמסה שלקח על עצמו מבחינה רגשית ורוחנית. לא כל אחד יכול להתמודד עם מעמסה כבדה וסבל רב, רק אלו הצריכים (מסיבות שונות) והמוכנים באמת ובתמים מבחינה פנימית. לאחרים ישנה תמיד האפשרות לברוח לתוך הקשיים והפגיעות.

כשהאמיגדלה ניכנסת לכוננות בגלל החרדות הפנימיות וחוסר האמונה או הביטחון או מכל סיבה אחרת, היא מזהה את המצב כסכנה וניכנסת מייד לפעולה על מנת לנסות ולמנוע את הסכנה. הפסקת הפעילות באמנצעות פגיעה גופנית שניתן להתגבר עליה עם הזמן, זוהי אחת מהדרכים והכלים שלה להגיב לסכנה סמויה או ברורה על פי תפיסתה.

האמיגדלה היא היא החיבור שבכוננות מתמדת לתת ההכרה תוך כדי זיכרון ברור של כל הפגיעות שעברנו. ברגע שהיא מזהה מצב סכנה כמו "אתה לא יכול, אתה לא מסוגל" וכל הפגיעות שגרמו לכך שהופנמו בגלל סיבות משפחתיות שונות או אחרות, היא יכולה בהחלט להפסיק כל פעילות בכלים שונים.
ההתגברות על האימפולס לפגוע בעצמנו הוא הכלי והדרך המרכזית להתפתחות האישית

הסברת את עצמך היטב .משה
אני עדיין מתלבטת . יש לי שחיקה בסחוסים בברכיים שגרמו לי לדלקות , איבוד שווי משקל , כאבים וקושי רב לנוע
. האם עלי להפעיל אנרגיה ולהמשיך בפעילויותי המוטוריות מבלי לחשוב על הנזקים??
ניסיתי להבין מתת ההכרה מה גרם לי לשחיקה זו ?אין לי תשובה . כיוון שאת כל הפעילויות שעשיתי אהבתי ונהנתי.

ריצה נוספת לאחר מספר ימים בהם לא כתבתי על ההתקדמות בנושא. לא כתבתי כי השרירים בישבן השמאלי כאבו ביותר לאורך כל השבוע האחרון ועדיין כואבים מאד. שילשום החלטתי להתעלם מהכאב ולחזור לרוץ. מוזר שלרוץ עם הכאב קל לי הרבה יותר מאשר ללכת. ההליכה מכאיבה מאוד והריצה נסבלת ביותר.
טוב שאני מסוגל להתעלם ולהמשיך לטפח את עצמי למרות תעתועי הרגש והגוף.

היום רצתי עשרים דקות ללא הפסקות. זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני מסוגל לרוץ את המרחק שאני קובע מבלי שהנשימה תתקשה ביותר ומבלי שהראות ירצו לברוח מגופי. מוזר אך הריצה הורגשה קקלה יחסית. איני מבין את זה אך אני שמח ביותר ומרגיש מאוד נעים בגופי.

למשה
התקדמותך בריצה מעוררת התפעלות ....
איך מזג האויר בניו יורק?

ריצה נוספת, היום עברתי לראשונה בחיי את גבול 25 הדקות. רצתי ללא הפסקות ובקצב גבוהה מהרגיל (עדיין צב) 25.13. דקות. זה ההישג הכי גדול שלי בנושא הריצה. הרגשה נהדרת, מה גם שסיימתי את הריצה בעלייה, תוך כדי כך שאני נהנה מכך ולא מרגיש מת הנע בקושי רב כפי שהרגשתי בכל פעם שהעלתי במקצת את הרמה.
מה שהתחיל עם כשבע דקות ריצה הליכה, מתחיל למלא מקום של ריצה לכל דבר. אני אפילו לא הרץ האיטי ביותר בשכונה, וגם זה חדש לגמרי. עד לפני שבוע עדיין הזקנות שרצות כאן כל בוקר (70+) היו עוברות אותי. היום לא. וווואאאאאווווווווו. אני אוהב את זזה.

אתמול רצתי כשרוח חזקה נשבה, העצים כבר בשלכת שלמה והנוף שונה כל כך מלפני שבועיים שלש בלבד. עדיין לא ברור לי מה אני אוהב יותר, את הירוק החזק של עלי הצמרות או את הענפים הריקים של השלכת. בשבועות הראשונים של כל אחד מהמצבים, כל אחד מהם עמוס ביופי משלו ומעלה חיוך בנשמה.
גם לשלכת עצמה עוצמה נהדרת, בבת אחת כל השטח מכוסה עלים צהובים אדומים חומים. מגוון צבעים מרתק בפני עצמו.
אמשיך לכתוב על הריצה כשאגיע ל 30 דקות. מקווה שבקרוב.

עע* · שליחה על ידי עע* » 30 נובמבר 2009, 22:14

למשה. כיף לשמוע את תיאורי הריצה שלך.
רציתי להזהיר אותך. זה ממכר.. אני התחלתי לפני יותר משנה וכבר הגעתי לשעה ורבע. זו הרגשה שלא תתואר לא בשום ספורט אחר גם לא באופניים שממליצים לי כל החרדים לגורל הברכיים שלי. נכון שהריצה היא אגרסיבית יחסית לגוף אבל אולי בגלל זה אני אוהב את זה? אני בד"כ אוהב מגע חזק ותנועה חזקה.ההנאה היא מהתנועה שלי עם עצמי במרחב לא עם "קביים" בדמות אופניים או רכב ממונע. הריצה יוצרת לי שקט וכיף מין ריכוז שכזה בעצמי ובגוף שלי. וההרגשה אחרי ריצה של 14 ק"מ בטבע לבד זה משהו מיוחד במינו.
אני מקווה שאעצור לפני שאגיע למנת יתר.. ואולי מרתון?

עע תודה על החיזוק. להבדיל ממך אני מאוד עדין ואוהב דברים עדינים, גם הריצה שלי אינה אגרסיבית.
נכון שחלק גדול מאלו שקוראים את מה שכתבתי על העדינות לא כל כך יסכימו איתי, כי כמורה אני יכול בהחלט להיות פרא אדם הדוחף לגבולות הרחוקים ביותר ולא כל כך מוותר. אבל אני מאוד עדין ותמיד הייתי.

הרגשה מוזרה לחזור לשיגרה, לרוץ מחדש, לאכול נכון מחדש, לשמור על השעון הביולוגי שלי בהתאם. מסתבר שכשאני מגיע לישראל מאוד קשה לי לישמור על השיגרה הנכונה לי.

כאן קר מאוד, וכניראה שהלילה ירד שלג כבד וביומיים הקרובים גם. התחלתי לאהוב את הקור והשלג, נעים לי כבר לרוץ בשלג, למרות הזהירות הרבה שחייבים לנקוט. גם הקצב איטי, אך השרירים עובדים קשה הרבה יותר בגלל הצורך לשמור על גדילה שלמה לאורך כל הדרך על מנת שלא אחליק.

מספיק שלא ארוץ כפי שקרה בישראל, על מנת לעלות 2.5 ק"ג. אצטרך לעבוד קשה יותר על מנת לחזור ולרדת. אמנם המאמץ המחודש מפחיד במקצת כי התרגלתי כבר שהיה לי קל לרוץ ונעשה קשה מחדש, אבל האתגר מעניין ומושך.

ריצה נוספת הפעם במינוס 5 כשכל המשטח מושלג וחלקו קפוא. ריצה מעניינת מאוד, קשה הרבה יותר וגורמת לתחושות של שריירם שמזמן לא זכרתי. מלבדי ובעלי כלבים מעטים מאוד, לא היו משתמשים בפרק היום. מאוד יפה לראות את הפרק לבן לגמרי ונקי מאדם וחיות. הפסיות שלי היו הראשונות ברוב המקומות שפסעתי. נהנתי מהתחושה ומהחוויה של העצים ואני והשלג לבדנו בקור הניו יורקי.

עדיין מתקשה לחזור לעצמי כי הריאות לא כל כך מאפשרות, אבל היום כבר היה הרבה יותר טוב מאתמול. מקווה לחזור בקרוב מאוד לעשרים ושמונה דקות הריצה שיכולתי לפני הנסיעה לישראל.
הידיעה שרק הריצה תחזיר את הריאות שלי לתפקודן התקין, המעבר במאמץ כשכל שאיפה קשה ומחרחרת גורם לסיפוק מאוד גדול בסיום הריצה ולתחושה טובה הרבה יותר לאורך היום כולו. האופטימיות הבריאות והכושר כניראה מתפקדים אצלי ביחד.

תודה אורנה פרידמן על העבודה המבורכת שאתן עושות.

מינוס 10 מעלות, הראש מכוסה בכובע צמר וקפוצון של הטרנינג העבה המיוחד מעליו, הריצפה נקיה משאריות הקרח שהיה אתמול, השלג כבר נמס ואינו מלבד כתמים לבנים פה ושם ובצידי המדרכות והשבילים. המלח ספג ויבש את השלג והקרח וניתן לחזור ולרוץ.
בקור הזה, הקושי העיקרי הוא לרצות ולרוץ, כי לאחר מספר דקות בחוץ, למרות הריצה הבגדים כל כך קרים, שאני מרגיש שהגוף אינו מתחמם בכלל. לוקח כעשר דקות עד שהגוף מפשיר ומשתחרר אל תוך הריצה. האויר הקר מאוד החודר לריאות, גורם לפחדים ברורים וחזקים שהינה אני חוטף דלקת ריאות תוך כדי הריצה. גם לזה לוקח כעשר דקות עד שהפחד מפסיק להפריע ולנסות ולגרום לי להפסיק לרוץ.
לאט, לאט, ועוד קצת לאט, אני מתקדם ומסיים את כל המרחק והזמן שתיכננתי לרוץ, 28.5 דקות. בסיום הריצה, כל הגוף חם ומזיע ואני מרשה לעצמי לפתוח את הקשר של קובע הקפוצון על מנת שהעיניים תוכלנה לראות קצת יותר מהעיגול שהתאפשר לאורך הריצה.
הריאות שכחו את התחושה המפחידה, הרגליים מסוגלות לחזור ולתפקד בחופשיות, הגמישות המושגת בעקבות העבודה האירובית נמצאת במקומה ומעבירה תחושות הנאה ואמון. היכולת לשמור על היציבה התקינה למרות המאמץ והקור החזק גורמת לתחושות טובות המגבירות את האמון בעצמי (כן כן, גם אני חייב לעבוד קשה על מנת שהגוף ישמור על רמת האמון בעצמו ועל הביטחון העצמי שהוא מקנה לרגש ולחשיבה עקב כך).
כמה טוב שכוח הרצון מסוגל להיות ממוקד גם כשהמעלות אינן ניראות בסקלה. כמה טוב לדעת שהפחדים לא באמת אמיתיים והחרדות קופצות למודעות בגלל סיבות שאינן קשורות בכלל למה שאני מעוניין לעשות.
ניראה עוד כמה זמן ל 30 הדקות

היום היה מינוס 12.5 מעלות, זה יותר מדי. לאחר עשרים ושלוש דקות לא יכולתי יותר וחזרתי הביתה במהירות.
למרות הריצה, לא הצלחתי להתחמם. אולי אם הייתי רץ עם גטקס, אבל זה לא בא בחשבון מבחינתי. מקווה שמחר הטמפרטורות יעלו במקצת על מנת שאוכל לחדש את הריצה.
זה אימון מדהים לכוח הרצון, כל שנייה מהרגע שיצאתי המוח שלי שידר לי שידורים של "עזוב, זה לא בשבילך, תתקפל בפינה ותעלם לך" הצרה היא שהפינה הייתה פינה ליד עץ כלשהו, בקור הנוראי הזה ולאו דוקא "תחזור הביתה במהירות". מוזר עד כמה שזה לא יהייה, כך בדיוק זה היה מורגש.
הקור הנוראי על המוח, גורם לי לתחושות של וויתור על העשייה ואולי אף בכלל. תמיד הקור מקפיא לי את המוח ואת היכולת לחשוב, אבל לא ידעתי שזה יכול להגיע לידי כך.
כמה פעמים שהייתי צריך להגיד "אני יכול, אני ממשיך, זה בשבילי, זה עבורי" וכל ווריאציה אפשרית.
למרות הכל, היום היו שני רצים בפרק, לא הייתי המשוגע היחידי. גם בעלי כלבים רבים היו, אבל הם לא נחשבים. בגלל שהם לא רצים, הם עטופים בשכבות רבות כל כך שבקושי ראיתי אותם.
הרצים, היינו מכונסים כל כך בצורך להמשיך עוד צעד אחד, שלא חייכנו אפילו האחד כלפי השיני כפי שוקרה לרוב.

אני אוהב את ההתנסויות הללו, הם מזכירות לי את התקופה של אומנויות הלחימה והיכולת לדחוף לקצוות על מנת ללמוד את השיעורים הטובים והמעמיקים ביותר. עבורי, רק כשאני עובר את הסף של הוויתור המוחלט וממשיך למרות שכך הרגשתי, אני נתקל בכוחות הנפש והרצון, וביכולת להוביל את עצמי למקומות שלא יכולתי להגיע אליהם אחרת. השימחה העולה בי בעקבות התחושה הגופנית של ההתגברות אינה דומה לשום דבר שאני מכיר. העומקים של ההקשבה לא דומים להקשבה שלי גם במדיטציות העמוקות ביותר.
היכולת לחוש את ההתמזגות של המוח עם הגוף והרוח, היכולת להרגיש את הזרימה אל תוך הריק הכולל בתוכו את הכל, להיעלם אל תוך ההוויה השלמה והגדולה יותר. אלו חוויות שאני מצליח להשיג רק במעבר אל צידה האחר של החולשה מבלי לוותר לעצמי. העוד קצת הזה כשהו במקומו, יכול להוביל אותי לאותו המקום שהרוח כל כך כמהה לו.
אני חושב שכך זה עבור כולם, אבל איני בטוח שאחרים יסכימו איתי.

אשמח לקבל פידבקים על הנושא. מי שיכול להוסיף גם חוויות אישיות של מעברים קסומים, אודה לו מקרב לב.

שליחה על ידי שרי* » 06 ינואר 2010, 14:52

משה, תודה על השיתוף. מרתק .
כשאני ניזכרת בחוויות כאלה אצלי, אני יכולה לציין שהיו מעט מאוד כאלה, אך ההשפעה שלהם עלי היתה כל כך חזקה שהיא גרמה לי לתחושת וודאות וידיעה מוחלטת ושלמה שיש לי את הכוח והיכולת והם לרשותי בכל עת ומצב.
אין לי את הצורך לבדוק שוב ושוב האם זה כך.
ועכשיו אני שואלת את עצמי למה. האם מאחורי העובדה שאני לא בודקת שוב, קיים פחד להיווכח אחרת?
מעניין...

החוויה של המקומות העמוקים, והיכולת להגיע לשם אינה קשורה אצלי בהוכחה של כוח הרצון אלה תוצאה של הפעלתו. הכוונה שלי בהתנסויות הללו אינה להעמיד את כוח הרצון במבחן כלשהו. הכוונה היא להגיע למעמקים שלי ולחוות אותם בכל פעם מחדש ובדרך אחרת.
הקשר עם היקום, הוא לא דבר שאני צריך להעמיד במבחן כלשהו אלה חוויה שאני מאוד ממליץ לחוות בכל פעם מחדש וכמה שיותר. אני מאמין שחלק מהתכלית האנושית היא להתחבר ליכולות הגבוהות יותר שלנו, ועל כן אני מחפש אותן.
אני גם חושב שהיכולת שלנו להעניק לאחרים את המתנה של ההתחברות הזו קשורה קשר ישיר ליכולת שלנו לאבד את הפחד מהמקומות הללו ולהפכם לידידי הנפש ומובילי ההכרה.
אני חושב שהיכולות שלי בתחום האנרגטי קשורות קשר ישיר לחוויות הרבות מאוד שעברתי במעברים בין המודעויות השונות הנולדות בעקבות המאמץ הגופני ובעיקר בגלל ההקשבה למה שקורה לאחריו בתקשורת שבין האינטליגנציות.

למשה
מבחן כוח הרצון שלך מרשים ביותר. מבחינתי אילו הייתי צריכה לעבור מבחן זה היה הציון: נכשלה.
בהחלט הייתי בוחרת לא להתמודד עם מצב בו אני חשה שנגרם סבל לגוף שהוא מיותר בעיניי. (אני מבדילה בין התחושות של מאמץ לסבל.)
.מבחינתי טמפרטורה קיצונית שהגוף אינו רגיל אליה יוצר מצב של שוק וסבל רב.כשם שלא הייתי מוכנה להלך על גחלים לוחשות .
בקרתי בניו יורק לפני 5 שנים בסוף דצמבר בטמפ' של מינוס 15 מעלות.חיכיתי בתחנת מחוץ לטרמינל מס' דקות . זו היתה הרגשה נוראית ...
לעומת זאת , אני בהחלט רואה את עצמי מתמודדת יום יום עם משימות שאינן פשוטות בתחומים רבים.
משקיעה רבות בפעילויות גופניות . לעיתים במאמץ רב אך הכל בגדר גבולות הנסבלת.
כדי להפעיל את כוח הרצון ,(אינני מתכוונת לפעולות שגרתיות ויום יומיות )עלי להציב לעצמי מטרה/ות . יעד , גבולות ועוד...
כשהמטרה מספיק חשובה לי אפעיל את כל המנגנונים והכוחות שעומדים לרשותי גם אם יש צורך להשתמש בכוח חיצוני.

אני מעוניין לחזור ולהדגיש שכוח הרצון אינו הנושא שהתכוונתי אליו, אלה התוצרים של התמודדות הדוחפת אותי למקומות בהם השליטה איננה עוד חשובה, והאנרגיה משתלטת על התודעה.
אלו המקומות בהם אני לומד את השיעורים שלי, אלו המקומות מהם אני שואב את הידע שרכשתי. אלו המקומות הגורמים לי את ההנאה הגדולה ביותר. אלו השיעורים המובילים את חיי למקומות בגללם אני רוצה להעביר את הידע הלאה.

איני רואה זאת כפגיעה בגופי או כהכנסתו לשוק, וכניראה שאני יודע גם לישמור על עצמי מספיק ולהפסיק בזמן. למרות זאת, החצייה של הגבולות למקומות בהם רק הרצון ובעיקר המודעות האנרגטית יכולים להוביל את המשך התפקוד, זוהי מטרה בפני עצמה. גם הסבל מרמות מסויימות הוא רק מצב תודעתי שניתן להתייחס אליו ברמות ובדרכים שונות.

לאורך הדורות אנשים שחפשו להעלות את יכולותיהם הרוחניות עסקו בהן. בעבר עסקתי במעברים הללו בדרכים שונות ומגוונות כגון צומות ארוכים (עשרה ימים פעמים בשנה), אימונים גופניים מפרכים, מדיטציות לאורך שעות רבות מאוד ללא הפסקה או תנועה כלשהי של הגוף, התמודדות עם מורים שעבור האדם הרגיל יחשבו לגובלים בשיגעון ועוד. כל אחת מההתמודדויות הובילה למתנה שלה. כל אחת מההתמודדויות העמיקה את הידע והיכולת. כל אחת מהמתנות פתחה את הפתח למתנה הבאה.
עבורי זוהי תמצית ההוויה האנושית, אך אני יודע שאני לא הרוב וגם לא קרוב לזה. עבור חלק גדול מהאנשים שאני מכיר, ההתמודדות שלי נחשבת לאותה התמודדות שאני מחשיב עם מורים דמויי משוגעים שהיו לי.

הגבולות לא באמת קיימים, אלה בתחום של המוות עצמו וגם הוא רק מעבר קסום נוסף. כך לפחות אני נוהג להגיד לעצמי, מרגיש וחושב. מכיוון שנמות במוקדם או במאוחר, הרי שלימוד הגבולות בזמן שאנחנו חיים מביא איתו הרחבת התחומים בדרך שאינה אפשרית כמעת אחרת.
נכון הוא שכל אחד יכול להגיע לכל הידע בדרך ההתנסויות האישיות שלו, וכל התנסות יכולה להוביל לכל הידע עצמו. ברצוני להגיד בזה שאין התנסות אחת טובה או מועדפת על האחרת.

כפי שדון חואן אמר לקרלוס קסטנדה כשקרלוס שאל אותו "אבל למה הייתי חייב לקחת כל כך הרבה סמים, אם סמים הם לא הדרך להשגת הידע של המכשף??" דון חואן ענה לו "כי הייתה כל כך סתום שלא הייתה דרך אחרת כלשהי לפתוח את המודעות שלך" (הציטוט אולי אינו מדוייק אבל הכוונה כן, קראתי את זה לפני כמעת 28 שנים).
לכל אחד המפתח שפותח את הסתימה ומעלה את המודעות. עבור קרלוס קסטנדה זה היה סמים קשים והתנסויות מפרכות מאוד עם הסמים וללא הסמים. עבורי אלו ההתמודדויות הגופניות, עבור אחרים יכולה להיות כל התמודדות שמביאה אותם לתוך הפסגות האישיות.

ועל זה נאמר "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" כי מי שמפחד נופל מהגשר ונישאר ב ד' אמותיו. בטוח, אך ללא ניסיון וידע עד הפעם הבאה.

שנמשיך להינות מההתנסויות השונות והמעברים שהן מביאות איתן.

מינוס 6-7 מעלות איזה כף, ניתן לחזור לרוץ. היום בפעם הראשונה בחיי רצתי 30 דקות ועשר שניות. הישג חיי בריצה. מזה שנים שאני רוצה להגיע להישג הזה אך לא יכולתי. תמיד התחלתי את המסלול של להיגע לכושר מינימאלי ולא הצלחתי. בכל פעם לאחר שבוע עד שלשה שבועות של אימונים הייתי מפסיק ומסיבות לא ברורות לא יכולתי למצא את הדרך לחזור.
הפעם, הצלחתי. זה גורם לתחושות של גאווה בעצמי. נכון שבחיי עשיתי דברים אחדים שגרמו לי להרגיש טוב, אך לרוץ זה לא היה אחד מהם והקושי להגיע לכך היה שונה מכל מה שעשיתי עד היום. כאסמטי, הצלחתי להתגבר על מכשלה מאוד גבוהה.

קמתי עם מצב רוח לא טוב, ולקח לי כחצי שעה ללבוש את בגדי הריצה. לקח לי עוד כעשרים דקות להצליח להביא את עצמי לצאת לריצה עצמה. לאורך רוב הריצה, מחשבות לא טובות הסתובבו בראשי, עד שלאחר כרבע שעה, החליט כלב פוינטר גדול חום מבריק המחזיק כדור טניס בפיו לקפוץ עלי ולהמשיך לרוץ לידי ולקפוץ עלי מכל הכיוונים. כל הזמן היה לו חיוך מקסים בעיניו והוא רצה לשחק איתי. בעלת הכלב, אישה די גדולת מימדים רצה אחריו וניסתה כל הזמן להפסיק את קפיצותיו ולהתחנן בפניו שיפסיק ולהתנצל עד לגיחוך בפני, (בארה"ב מפחדים מתביעות כל כך שלא עולה על דעתה שאני לא מסוכן לה) המשכתי לרוץ ולשחק עם הכלב, עד שהוא החליט לעזוב אותי.
החיוך בעיניו הרגיע את הרגשות הקשים ששלטו בי וגרם לי לאופטימיות הטבעית שלי לחזור ולהשתלט עלי. משום מה השימחה והקפיצות שלו החזירו אותי לבני קדם וליכולת שלו לשמוח על כל דבר קטן. התרגשתי ושמחתי.

"החיוך בעיניו הרגיע את הרגשות הקשים ששלטו בי וגרם לי לאופטימיות הטבעית שלי לחזור ולהשתלט עלי. משום מה השימחה והקפיצות שלו החזירו אותי לבני קדם וליכולת שלו לשמוח על כל דבר קטן. התרגשתי ושמחתי. ".....

כל כך מרגש לקרוא את הדברים ורצון ןלהזדהות איתך.
אני מאלה שמאמינים בסימנים שונים שנשלחים אלינו "מעולמות עליונים"....צריכים רק להקשיב , להיות מודעים ולהאמין.......
זה קורה לי לעיתים . מרגש ומפעים אותי . מביא אותי לתובנות לגביי ולגבי הסביבה .....

אשמח לקרוא על המתנות שקבלת כתוצאה מחוויה גופנית מאומצת . וויפאסנה" . צום וכו'.

כל התנסות מעלה את היכולות באופן ישיר או עקיף.
אני חושב שמה שהתפתח יותר מכל במאמצים גדולים הוא אובדן הפחד מהפחד. ניראה לי שזה אולי הנושא החשוב ביותר שיש לאדם המעוניין להיכנס להיכלות הידע. לאבד את הגבולות של מה שאנחנו רגילים לחשוב ולראות. לדעתי הפחד הוא החוסם הגדול ביותר של היכולות והידע. אמנם הוא גם יכול לדחוף, אבל לא רחוק מדיי.

תחילת הדרך שלי במדיטציות, היתה בשיעורי הקרטה, כל התחלה וסיום שיעור היינו יושבים על הריצפה עם הבירכיים והכרסוליים כדקה ומרוקנים את הראש ממחשבות. זה "המבדיל" של אימוני הלוחמה. להבדיל בין האימון לכל מה שעושים לפני ואחרי.
הכאב שהרגשתי ברגליים, היה כל כך ברור וחזק בחודשים הראשונים, שלא איפשר בכלל לשבת בנוחות ולרוקן את הראש. כל הזמן ניסיתי לברוח מהכאב ולזוז לתנוחה טיפה נוחה יותר.
במקביל להתגברות על הכאב של הישיבה, התחלתי להתגבר על הכאבים מהמכות בגוף שמתקבלות באימונים. יד ביד, רגל ברגל ועוד. בהתחלה, כל נגיעה בי היתה מאירה כאב חזק ופעמים רבות גם סימנים כחולים (גם נגיעות יחסית קלות ולא חזקות). הרגישות של הגוף שלי הייתה כל כך גדולה, שהפחד שכן בו דרך קבע (או להיפך).

ההתגברות על הפחד מהכאב הגופני, גרמה לשינויים רבים ושונים במבנה האישיות שלי וביכולות שלי להקשיב לחיים וללמוד.
הרוגע קיבל מימדים שונים ועמוקים הרבה יותר (לפי זה לא ידעתי מה זה להיות רגוע בכלל).

התרגול הגופני הרב ובדרכים שונות, פיתח אצלי רישות נוירולוגי שאפשר להתחיל להתחבר ליכולות הקוגניטיביות שהיו לא מחוברות ליכולות האחרות שלי והיו במצב של תרדמה עמוקה או לא היו קיימות בכלל. אני מתאר לעצמי שכיום קשה לאנשים להאמין שלא ידעתי לבצע מחשבה רצונית ומודעת בשום רמה שהיא אלה לחיות ברמה החייתית הבסיסית בלבד ללא מחשבות עד לגיל 25. חיים במדיטציה עבור אלו החושבים כל הזמן, דמיינו מצב בו החשיבה אינה פועלת, וגם כשרוצים לחשוב מתקשים מאוד.
ניראה לי שהיכולות שהתפתחו, אבדן הפחד מהפחד ויכולת החשיבה הן מתנות לכל דבר ועיניין.

דוגמאות רבות ושונות אני יכול לתת, אך אשמח לעשות זאת רק לאחר שגם אחרים ישתפו. מאוד מעייף להיות בקבוצה קטנטנה של ספקי האינפורמציה בפורום הזה, כשברור שישנם רבים מאוד הקוראים את מה שנכתב.

מה ???? אחרים לא עברו תהליכי התפתחות?????

מוזר למשל שרוב הקוראים שהם תלמידי השיטה ועברו תהליכי התפתחות רבים מאוד בעקבות הלימודים, לא חושבים שחשוב לשתף. די נמאס מהפחד של הקוריאם ומהריחוק הברור שאתם נוקטים. מתי תתנו מעצמכם גם???
איני מתכוון להעליב אף אחד, אבל את הבלוג הזה פתחתי על מנת שיהייה בית לאנשי השיטה, ולא על מנת שיהייה ספר קריאה.

אני מזמין אתכם לאבד את הפחד מהכתיבה ואת הריחוק שלמדתם לנקוט בו. כל חוויה שלכם חשובה לכולנו.

שלום לכולם.
בכתובית נכתב: "דוגמא אישית היא לא מקור ההשפעה העיקרי על אחרים-היא המקור הבלעדי".(אלברט שוויצר)
הדברים מתחברים לתחושותיי לאחר שקראתי את הדברים האחרונים בבלוג.

אגב, "לאבד את הפחד מהפחד", בעבר חשבתי שאני אמיצה, אופטימית רואה רק את הטוב, האמירות השגורות בפי היו "יהיה בסדר...אין מה לדאוג.." אבל למדתי על עצמי (בזכות התהליך האלבאומי שאני נמצאת עדין בעיצומו), שמתוך הפחד להתמודד עם האמת סיגלתי לעצמי דפוסי חשיבה אופטימיים שהגנו עליי ואיפשרו לי לא להרגיש יותר מדי ולהמשיך לזרום קדימה בלי פגע.

היום כשאני מאפשרת לעצמי יותר להרגיש, פחות לפחד מהפחד אני מגלה שאני פחדנית אמיתית ובכלל לא אמיצה כפי שחשבתי.
יחד עם זאת גיליתי את כוחות הנחישות והרצון לגדול ולהתפתח ולא לוותר לעצמי, במקרים מסויימים,
למדתי מה גבולות היכולת שלי ובעזרתם להגיע עד הקצה, המלחמה היא תמידית ומתישה,

רחלי, המילחמה היא אכן רציפה ויכולה להתיש. חשוב תמיד לזכור שלא חשוב לאיזה רמה מגיעים אלה מה עושים על מנת לשמר את הרמה הזו. מכל רמה גבוהה שהגענו אליה ניתן להתדרדר בקלות רבה ובמהירות מדהימה ממש.

הפחד הוא אכן בן לוויה קבוע כמו המוות. שניהם קיימים כחלק אינטגראלי מיבני במודעות החומר. לכן ומסיבה זו חשוב להבינו ולא לאפשר לו להפוך לבעל הבית אלה לשמר אותו כבן לוויה בלבד.
חשוב תמיד לזכור שהפחד הוא אחד מאבני הביניין של האדם אך אינו בשום אופן הביניין עצמו וגם לא המנהל של הבניין. הוא רק אחד מאבני הביניין ותו לא.

כשלא עסוקים מספיק בטיפוח של אבני הביניין האחרות, הפחד יכול בקלות רבה להפוך למודעות המובילה. קל לו הרבה יותר כי לו קיים איבר שלם במוח המוקדש כולו לתפקוד של הפחד. "השקד" (אמיגדלה) תפקידו של הממזר החשוב הזה הוא לסקור כל גירוי פנימי או חיצוני ולהשוותו לאירועי העבור על מנת לוודא שאין סכנה. הוא האחראי על המצאות הפחד כמנגנון הגנה וכל הזמן פעיל ומחובר לחושים.
מהרגע שמנגנוני ההגנה הופכים למרכז ההוויה מסיבה כלשהי, השקד תופס פיקוד ואינו מרפה עד שמחנכים אותו מחדש או יותר נכון מאלפים אותו מחדש ומאפשארים לשקד לתפקד פרופורציונאלית בלבד מבלי שירגיש שהכל הוא סכנה.

מהרגע שהשקד תופס פיקוד, הוא מגייס לצורך כך את ההמיספירה הימנית בכללותה וגורם ליצירתיות עצומה של סיבות, גורמים ודרכים לחיות בפחד מתוך תחושה שאכן הפחד וגורמיו אמיתיים. כל גירוי מוצא מהקשרו והופך לדמוני (מפלצתי). לכן ומסיבה זו כל כך חשוב לטפח את כוח הרצון, זאת על מנת להצליח לווסת את הנטייה של ההמיספירה הימנית להשתלט על התפקוד בכללותו באמצעות הפחדה מסיבית או קלה, של כל ההווייה.
כוח הרצן הוא בעצם היכולת של ההמיספירה השמאלית לתפוס פיקוד על התפיסה של ההמיספירה הימנית. רק לאחר תפיסת הפיקוד צריך לחנך מחדש את ההמיספירה השמאלית לעזוב בהדרגה את הפיקוד על מנת לאפשר לתפיסה הנהדרת של ההמיספירה הימנית לתפקד בחופשיות.
הרי כל היכולת להינות מהחיים קשורה ישירות להמיספירה הימנית. כל התפיסה הייצרית, האנרגטית והיצירתית קשורות קשר ישיר להמיספירה הימנית.
לכן הפחד יכול להוות גורם מרכזי בשיתוק היכולות הנהדרות הללו, כמובן גם של כל חיי הרגש הרגילים שאינם קשורים לפחד.
הבעיה המרכזית בהשתלטות של הפחד על ההוויה היא שהפחד גורם לתחושות חיות חזקות מאוד וניתן להתמכר אליהן בקלות רבה. לא נמצא הרבה רגשות בתפקוד האנושי היכולים למקד תחשות כל כך חזקות ואמיתיות כפחד והאדרנלין שהוא מייצר ומגייס.
התמכרות אליו במידה והפחד הוא דפוס משפחתי או במידה והפחד הוא הוויה כפויה בחיי המשפחה (אלימויות למיניהן) הוא הדבר הטבעי ביותר הקיים לאדם.

רחלי אני מאוד אוהב ומתרשם מהמשפט "סיגלתי לאעצמי דפוסי חשיבה אופטימיים" הוא מאוד נכון ומאפשר להבין את העומקים והיכולות של ההמיספירות לעבוד האחת על האחרת (תקשורת) על מנת למצא את הדרך לשלוט בפתקודים השונים.

הרי כבני אדם אנו חיות סתגלניות המחפשות למצא את הדרך לחיים הקלים ביותר על פי תפיסתנו.
מי רוצה התמודדות יומיומית עם הפחד?

משה,
שפע הידע והחכמה שאתה מרעיף עלינו, ראויים להערצה והערכה. תודה רבה!

_אני מאוד אוהב ומתרשם מהמשפט "סיגלתי לאעצמי דפוסי חשיבה אופטימיים" הוא מאוד נכון ומאפשר להבין את העומקים והיכולות של ההמיספירות לעבוד האחת על האחרת (תקשורת) על מנת למצא את הדרך לשלוט בפתקודים השונים.הרי כבני אדם אנו חיות סתגלניות המחפשות למצא את הדרך לחיים הקלים ביותר על פי תפיסתנו.
מי רוצה התמודדות יומיומית עם הפחד?_

נכון, ולא רק שהאדם הוא חייה סתגלתנית, אלא גם השרדותית וחברותית המבקשת להיות שייכת, מקובלת ואהובה. לעיתים בלי משים אנחנו "נאלצים" לחשוב על מנת לא להרגיש כי אחרת... מה?! נסבול? למה לסבול אם אפשר אחרת?! לכן אני מבינה את המטופלים עם האצבעות השחוקות, את השכלתניים החושבים איך להרגיש / או במקום להרגיש.

ובנימה אופטימית לכל אלה שעדין פוחדים מהפחד:
"נכון שזכרונות כואבים בדיסק שמוחנו היטב צרובים, אך יכולים אנו לצרוב אותם מחדש, וליהנות מחיים-הרבה יותר טובים".. מקול הלב/דפנה הרמן

הקור העביר אותי לחדר כושר. שינוי עצום. הריצה בחדר כושר אינה מהנה בכלל. המכשיר גורם לריצה להיות קשה יותר, מעייפת הרבה יותר וכניראה גם שרצתי מהר יותר. למרות זאת הצלחתי לרוץ 25 דקות ולאחר מכן הליכה של 5 דקות לקירור. ניראה אם אוכל להגיע בפעם הבאה ל30 דקות ריצה.
הייתרון העיקרי הוא שלאחר הריצה, ישנו משטח טוב מאוד להתעמלות וכמובן כל המכשירים המאפשרים לתרגל את כל השרירים עם משקלות שונים. זה מחזק הרבה יותר וגם גורם לרצון לעשות בתירגולים הללו.
כשאני לבד בבית, לא תמיד בא לי להתמודד עם שאר הצרכים של הגוף מלבד הריצה וחלק קטן של התרגולים האחרים. בחדר הכושר אני עושה את כל סידרת התרגילים של התנועה בין הריצה למכשירים. כמובן שזה משפר מאוד את ההרגשה.

חדר כושר תמיד גרם לי לתחושות לא טובות, הריצה מאולצת, המכשירים גורמים לשעמום נוראי והאנשים מסביב נראים כל כך סובלים...

http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/024/400.html
שימו לב לתמונה, גם הכתבה מעניינת

אהבתי את הכתבה, תודה אוריאל. התמונה בהחלט מעניינת ובעלת גמישות מיוחדת המתאימה לאנשים היפוטוניים במקצת או יותר מקצת.

עשרק דקות, עשר דקות, עשר דקות.......... הן המון זמן למי שמשקיע אותם באופן קבוע. זהו אכן פרויקט לא פשוט למי שמנסה לברוח מאותו הרגע בו צריך להקשיב לעצמנו בשתיקה.

אבל לאלו שיכולים להקשיב ואפילו נהנים מזה, עשר דקות לא מספיקות לשום דבר, זה בקושי החימום לעשייה.

כמובן שכחתי את אלו שלא יודעים להקשיב עם הרגש אלה מקשיבים עם החשיבה או עם הפסקת החשיבה בלבד. עבורם לא כל כך חשוב כמה זמן ישבו, זה לא באמת ישפיע עליהם לעומק. יוכלו להגיע לחוויות חשיבה או אנרגיה ברמה גבוהה מאוד מבלי לחוות את הרגש האמור להתמלא בעקבות אותן חוויות.