צורך במצבי לחץ

[אנונימי]

ראו גם: ראו גם: מדור כירולוגיה | בעלי קמיצה קצרה וצורך במצבי לחץ

[משה_אלבאום*]

לאחר חשיפה לשאלות חוזרות ונשנות בנושא, אני מצרף דף לריכוז ההתמודדות עם הצורך במצבי לחץ או בשפה מקצועית יותר התמכרות לאדרנלין .

סדר עבודה לטיפול בצורך במצבי לחץ.

1. אבחון מדויק על ידי מאבחן.
2. הסבר מפורט להורים, עד שיבינו את מהות הקושי של הילד והטכניקות שינקטו (לקרא עד לסוף

הפסקה).

1. במידה ולשני ההורים או לאחד מהם קיים אותו הקושי, חשוב ביותר לגרום לו להבין את מהות הקושי,

רמות התפקוד השונות, האטיולוגיה של הנושא, והחשוב מכל, שהנושא ניתן לשינוי.

1. הסבר מפורט למטופל, עד שיבין ויוכל לזהות את הדפוס ומה הוא גורם לו ולסביבתו.

חדר הטיפול.

1. המטפל הוא הקובע את כלילי העבודה ולא המטופל (תמיד ינסה להכתיב כללים לא רלוונטיים על מנת

להוציא את המטפל משיווי משקל).

1. לקשור קשר חזק שיהיה חשוב למטופל להילחם עליו. קשירת הקשר מהווה כלי חשוב ביותר לרגעים

שבהם צריך ללחוץ על המטופל. (חשוב שלא יקח יותר מחודש עד חודש וחצי מתחילת הטיפול).

1. תיקון קורדינציה ורגישויות ייתר במידת הצורך.
2. חיזוק כוח הרצון לרמות גבוהות במיוחד. למטופלים בעלי צורך ליצור מצווי לחץ, חיזוק כוח הרצון

מהווה מקור ראשוני ליכולתם להתגבר על הקושי.

1. במידה והמטופל מגלה התנגדויות (לא יוכל אחרת) מומלץ להתאמת איתו חזיתית. במידה והמטפל

והטיפול מספיק חשובים לו, סביר להניח שלא יסכים לוותר עליו. מומלץ להשתמש בידע ובצורך הזה
על מנת לקבוע גבולות ברורים גם במחיר של לזרוק אותו הביתה. חשוב שיבין שהשעה שמקבל אינה
מובנת מאליה. הוא מקבל את השעה למרות שישנם ילדים רבים אחרים שצריכים אותה ומוכנים
להילחם עליה. (חשוב שיבין את ההסבר הזה, ככלי עבודה ראשוני של המטפל, גם אם אין מטופל אחד
בטור).

1. במידה ונכנס למתחים המובילים להתפרצויות, מומלץ להפעיל את טכניקת הריתוק. לאורך כל הריתוק,

גם אם נכנס להתקף היסטרי (לא נורא בכלל) צריך להמשיך ולומר לו תוך כדי הסתכלות בעיניו "אני
אוהב אותך, אני מכבד אותך, אבל אני לא אעזוב אותך עד שתירגע". ההתקף יכול להיות קצר או
ארוך, אין לכך חשיבות רבה. על המטפל להמשיך ולהתמודד איתו עד שהמטופל יבטיח שלא יחזור על
ההתפרצות או על ההתנהגות הלא מקובלת (כגון לצייר על הקיר, לשפוך מים או
משהו אחר בכוונה ועוד). במידה ומייד חוזר איה, הריתוק יתחדש.

1. יכול להיות שהמטופל יחליט לא להגיע יותר, לרוב זה מה שיגיד בפעם הראשונה שמישהו מרתק אותו

ואינו מאפשר לו לבצע את מה שבה לו. לא להתרגש יותר מדי, ברוב המוחלט של הפעמים יחזרו
ויעבדו היטב. מדי פעם ינסו לפרק עול מחדש. גם במידה והמטופל (לאחר מאמצים רבים מצדנו)
מחליט שאינו מוכן להתמודד ולהשתנות, הרי שזה לא נורא.

העיקרון המוביל בשינוי הדפוס הוא : הפיכת ההתמכרות לאדרנלין דרך קושי, מתח ובעיות, לתפקוד מיטבי ויצירת עניין דרך יצירה של אחת מהאינטליגנציות שלו. לכן ומסיבה זו כל כך חשוב לתקן את הקורדינציה עד לרמות גבוהות.
השינוי איטי והדרגתי.

ברגע שהמטופל יהיה מסוגל להפעיל את כוח רצונו לצורכי יצירה במקום ליצירת מצבי לחץ, ויוכל להתחיל ליהנות מהיצירה, הוא יוכל לרדת לאת ובהתמדה מההתמכרות לאדרנלין דרך המתח (זוהי התמכרות שוות ערך להתמכרות לסמים קשים כגון הרואין {איני מגזים בכלל, לפעמים קל יותר להיגמל מסמים מאשר מהדפוס הזה}, מסיבה זו אני מתייחס אליהם אותו הדבר).
נכן שהיצירה בהתחלה אינה מספקת אדרנלין ברמה המסופקת על ידי מתח, קושי, מהומה או מריבה טובה, אך בעקבות הסבר נכון המראה בבירור את הנזק הנגרם לו ולסביבתו על ידי הדפוס, ניתן לגרום לשינוי.
כמובן שעל מנת לבצע את השינוי חייבים לגייס את כל כוח הרצון, ואת הסביבה. מהרגע שכוח רצונו פעיל ועומד לרשותו, ניתן לבצע זאת.

אורך הטיפול לשינוי דפוס ההתמכרות לאדרנלין הנגרם במצבי לחץ ויצירת מתח, משתנה ממטופל ומשפחה למטופל ומשפחה אחרת. אין לצפות לתוצאות מהירות מדי. סביר להניח שלפני טיפול בן חצי שנה לא ניתן לראות שיפורים משמעותיים. טיפול כזה יכול לקחת גם שנה ולפעמים יותר.

ללא שיני הדפוסים המשפחתיים שהובילו להתפתחות ההתמכרות לאדרנלין, לא ניתן לשנות את הדפוס .

ההתמכרות לאדרנלין הינה תמיד וללא יוצא מהכלל, תוצר של תקשורת משפחתית בין ההורים בעלת דפוסי מתח (מעל או מתחת לפני השטח) או בין ההורים לאחים הבוגרים של המטופל.

נכון שחזרתי על מספר מושגים פעמים מספר, אך עדיין אין זה מספיק על מנת לאפשר להפנים את הגישה והרעיון.

[תמר*]

משה, תודה על הפירוט היפה.
האם אתה מתכוון שהצורך ביצירת מצבי לחץ, מתפתח להיות התמכרות לאדרנלין?? נראה לך הגיוני להגדיר ילדים בני 6,7,8,12 כמכורים לאדרנלין ??
האם התמכרות לאדרנלין לא יכולה להתפתח למשל גם מ - ef?

[משה_אלבאום*]

תמר התשובה החד משמעית היא כן. הצורך ביצירת מצבי לחץ הוא התמכרות לאדרנלין, המתפתחת מהמצב המשפחתי.
תינוק הגדל בסביבה מתוחה, לומד לחוות רמות תחושה שליליות, חזקות מאוד מהמצב, שאינן טבעיות לאדם. לאחר מספר חודשים בבית בעל מתח מרמה מסוימת ומעלה, המצב גורם לחוויה של הרגל ולתובנה שכך צריך להיות. מכיוון שברוב המקרים בית מתוח אינו מפסיק להיות כזה לאחר זמן קצר, הרי שהילד לומד שזהו הטבע הנכון של התקשורת. מאותו הרגע הוא מתחיל לפתח טכניקות על מנת להשיג את רמת הריגוש השלילי שחש ולמד ממשפחתו.
תינוק - ילד - אינו יכול לזהות אוירה שגדל בה כלא נכונה או לא מתאימה לאחר להתרגל לכך. (כמובן שבהתחלה אינו סובל זאת, למרות שברחם כבר חש את המתח והחל לפתח התייחסות אליו).
כל אחד מפתח טכניקות שונות על מנת לאפשר ללחץ ולמתח להתקיים. ככל שהזמן עובר, הטכניקות משתכללות. כך הן הופכות לנראות ומובנות יותר או פחות על ידי הסביבה. עבור הילד, נער, מבוגר הצורך ממשיך להתקיים עד ליום שהוא יבצע תהליך סליחה עמוק עם הגורמים לכך, יצליח להתחבר במעמקים לנושאי הרפיה ותפוקותיה, ויצליח ליצור לעצמו לחצים ומתחים תפקודיים דרך היצירה.
זוהי התמכרות, לכל דבר ועניין. המוח לומד שללא רמות אדרנלין גבוהות, הוא אינו מרגיש חיי ו/או בעל עניין. לכן על מנת להרגיש חיי (עניין בעשייה ו/או באווירה) הוא מייצר את המצבים הללו.
כמו שמכור להרואין אינו מתחשב בתוצאות מעשיו כאשר הוא מוכר את מצלמת הווידיאו החדשה של הוריו על מנת לקנות חומר (הצורך גדול מהנזק), כך המכור לאדרנלין אינו מתחשב בתוצאות מעשיו, גם במחיר של פגיעה קשה ומתמשכת באהוביו ובעצמו.
הבעיה הרגשית המרכזית הנוצרת במצב הזה היא, שהמכורים לאדרנלין הפוגעים בסביבתם מודעים לכך שהם פוגעים, ולכן פעמים רבות הם מרגישים מתחת ו/או מעל לפני השטח כאנשים רעים ו/או לא ראויים.
ההתמכרות לאדרנלין מתחילה להשפיע על הסביבה בסביבות גיל שלש ארבע, כאשר יכולת העשייה והמניפולציה גדלות מאוד. זה יכול גם להתחיל לפני כן.

בהצלחה לכל מי שעובד שעות, כימים, כחודשים וכשנים על מנת לעזור לעצמו או לאחרים שלנות תכונה הרסנית זו.

[תמר*]

משה, נחרץ כרגיל...
בכל החומרים שנתקלתי בהם (בשפה המקצועית..), שעוסקים בהתמכרות לאדרנלין מוזכרות צורות ביטוי שונות - התמכרות פיזית לאדרנלין (למשל ספורטאים, רוכבי אופניים...) והתמכרות פסיכולוגית לאדרנלין (למשל גלישה באינטרנט, משחקי חשיבה למיניהם...) - לא מצאתי בשום מקום את ההשלכה הפוגעת בסביבה. אולי הצורך ביצירת מצבי לחץ הוא אופן ביטוי נוסף להתמכרות הזו...כלומר -

• לא כל מי שמכור לאדרנלין = בעל צורך ביצירת מצבי לחץ.
• כל בעלי הצורך ביצירת מצבי לחץ = מכורים לאדרנלין.

???
ולכן, ההקבלה החד משמעית אולי במקומה, אך היא אינה מדוייקת. חד משמעית.
זאת ועוד, העבודה היותר משמעותית על הצורך ביצירת מצבי לחץ - מתבצעת מול ועם סביבתו של המטופל. זה לא נגמר רק ב
הסבר מפורט להורים, עד שיבינו את מהות הקושי של הילד והטכניקות שינקטו
זה ללוות אותם במהלך ולאורך כל הטיפול, לחזק את ידם ולוודא שביום יום הם אינם נופלים למלכודות המניפולטיביות וכו'. זו עבודה קשה ביותר של ההורים/אחים.
זהו. חד משמעי. (-:

[טליה*]

בנוסף למה שנכתב.
ישנה חשיבות רבה לשפה והאינטונאציה עם המטופל.
טון הדבור חייב להיות מאוד אסרטיבי. המשפטים קצרים וברורים. טון מתרפס ייקלט ע"י המטופל כאילו הוא לא קיים.
במקרה זה יפעיל את כל המניפולציות ה"יצירתיות" שלו על מנת "לשגע" את סביבתו..
המשותף למטופלים בהם טפלתי . היה קושי בקבלת גבולות.שהתבטא בצורות שונות.
לפיכך, הוספתי לטיפול גם תרגולים הקשורים לגבולות גוף. מרחב . זמן התנהגות וכ"ו.
לא פעם ,איתגרתי במיוחד ילדים בתחילת הטיפול. רשימת מטלות שעליהם לבצע על מנת לקבל פרס.
אותם רשמתי על לוח. תוך סימון כל משימה שבוצעה.
הדבר מקנה להם "ביטחון" וגבול" למה שמצופה ממנו. לפעמים אני מוסיפה טבלה . בה נרשמים:
הערכה לביצוע תירגולים ומשימות . כמו: כמה זמן יוכל לבצע תרגילי כוח רצון. רושמים בטבלה את שם הילד. ההורה ואני.
ב.ד. כ. הילד ירצה להראות שהוא "מנצח" את כולם. לכן יקבע את זמן התרגול הארוך ביותר...

[אוריאל*]

אפשר להבין שיש כמה התייחסויות לאדרנלין ותוצריו:

אחת רגילה מדעית, אדרנלין כהורמון המופרש בדרך כלל במצבי לחץ ומצוקה.

גישה שנלמדת בלימודי השיטה, קושי שנקרא צורך במצבי לחץ, = תוצרים רגשיים שליליים, כרגשות אשם,
קשיים לסביבה ועוד, הקושי נובע מהיחסים בבית וכו', גורם להתמכרות לאדרנלין, קשה למצוא התייחסות טיפולית במקורות אחרים, חבל.

הגישה העממית, די נפוץ לשמוע דיבור על אנשים שנהנים ממצבי לחץ = מכורים לאדרנלין בקונוטציה חיובית, כנראה תלוי אופי, או שהאדם היה
במצב הראשון ועבר לשני ללא טיפול.
אפשר לקרא לה נהנה ממצבי לחץ = תוצרים רגשיים חיוביים, תחושת הישג, גאווה, ניצחון, תמיכת הסביבה

אנחנו בטיפול מנסים להתמיר את הגישה השנייה בשלישית, לא? וכאן בא עניין חשוב, יש הבדל עצום בין טיפול בילד ובמבוגר,
מהבחינה של מי מעורב בטיפול ע"מ שיצליח.
מה שמוליך לדבר הבא : ו גם אני, גם אני רוצה להיות נחרץ וחד משמעי!: מהיכרות עם לא מעט מטפלים ומטפלות בשיטה,
לרוב אין מספיק הכשרה, ידע ויכולת לטפל בהורים שיש להם בבית בעיות וקשיים מהסוג שגורם לילד לפתח צ.ב.ל.!,
זה מה שהם צריכים! טיפול, לא הסברים!!! לפעמים להיות מקצועי זה להפנות לטיפול מקצועי.
וואלה, נעים להיות נחרץ וחד משמעי(-:

[משה_אלבאום*]

תמר
_לא כל מי שמכור לאדרנלין = בעל צורך ביצירת מצבי לחץ.
כל בעלי הצורך ביצירת מצבי לחץ = מכורים לאדרנלין._

אני מסכים עם הקביעה. כתבתי רק על בעלי הצורך ליצור מצבי לחץ, כדרך חיים וכדרך להרגיש חיים. ברור שישנם מכורים רבים לאדרנלין, בצורות שונות ומסיבות מגוונות. בכל אחת מההתמכרויות לאדרנלין, צריך לבדוק האם הצורך ליצור מצבי לחץ נמצא בבסיס ההתמכרות.

הסבר מפורט להורים, עד שיבינו את מהות הקושי של הילד והטכניקות שינקטו, זה ללוות אותם במהלך ולאורך כל הטיפול, לחזק את ידם ולוודא שביום יום הם אינם נופלים למלכודות המניפולטיביות וכו'. זו עבודה קשה ביותר של ההורים/אחים.

אכן כך המצב, כשאני כותב צריך לגרום להורים להבין, הכוונה היא שבודקים את הבנתם והתאמתם לשינויי המטופל וצרכיו לאורך הטיפול כולו. כל הזמן משנים את ההכוונות על פי השינויים הנדרשים. תודה תמר.

אוריאל אכן צריך מיומנות רבה על מנת לעבוד עם ההורים והמשפחה. מטפל שאינו מרגיש שיכול לבצע זאת, עליו לפנות לגורמים מקצועיים על מנת לעבוד איתם בחפיפה.
כף להיות חד משמעי נכון, כך מסכימים לקחת אחריות על עמדה. גם במידה וטועים, חשוב לקחת אחריות על העמדה והדעה המקצועית שלנו. תודה על החד משמעיות.

טליה תודה על התוספת, אכן כך נכון יותר.

[משה_אלבאום*]

בנושא מצבי לחץ, נראה שהלחץ של האחר מספק למכורים לאדרנלין את אותה חוויה, המסופקת על ידי הלחץ האישי שלהם. אחרת קשה מאוד להסביר מדוע הם דואגים ליצור לחצים סביבתיים ביסודיות ובמומחיות כל כך גדולה.
למשל ברגע שילד גורם להורה להילחץ, הרי אין זה אמור להגיד שהוא נלחץ בעצמו, נכון? כנראה שלא כל כך. האנשים הללו כנראה לומדים לחיות באמצעות רגישותם, גם בתוך הוורידים של האחר ולהרגיש את רמת האדרנלין של אחר. משתמשים באחר כאילו וזה האדרנלין שלהם. כמובן שזוהו פן אחד של הנושא.
זוהי הסיבה המרכזית מדוע כחלק מתהליך הטיפול, המשפחה והסביבה הקרובה, חייבת ללמוד להתעלם מיצירת הלחץ של הילד, נער, מבוגר, ולנסות להגיב לחיובי שבו בלבד.
גם חיזוק כוח הרצון מרמה מסוימת ומעלה, גורם מיקוד באני ובעצמי בצורה שמאפשרת את המעבר משימוש באחר, לשימושים חיוביים ב עצמי.
בכל שאר ההתמכרויות לאדרנלין שבדקתי כגון ספורטאים, מכורים לסכנות שונות, יזמים אובססיביים למיניהם ועוד, הצורך ליצור מצווי לחץ היה קיים בידיהם.
אם כך, שווה לבדוק למה הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מגיעים בבדקם גורמי יסוד להתמכרות.
תמר אשמח (במידה ותוכלי) להרחבה בנושא המקורות של התופעה על פי המקורות שבדקת.

נראה שהצורך הרב מדי בזהירות, שאינה מאפשרת להגיד דברים חד משמעית, יכול להשפיע על מעבר האינפורמציה הנכונה בין בני אדם. הרי במידה וטועים, או במידה ונחשפים לאינפורמציה חדשה, לא אמור להיות שום קושי להתאים את הנאמר וללמוד מחדש, לא כך המצב??

[משה_אלבאום*]

תמר
_לא כל מי שמכור לאדרנלין = בעל צורך ביצירת מצבי לחץ.
כל בעלי הצורך ביצירת מצבי לחץ = מכורים לאדרנלין._

בהסתכלות נוספת בכתובים כאן, איני בטוח שההתמכרויות האחרות לאדרנלין אינן מאותו המקור וגורם, רק שהביטוי שלהן שונה מאחד לאחר. הרי הצורך להסתכן הוא צורך ליצירת מצב לחץ לעצמי, בלי לשתף כביכול את האחר. זאת במידה והמכור מסוגל להתעלם לחלוטין מתוצאות מעשיו על אוהביו.
איני בטוח שהאדם נולד עם צורך להיות מכור לאדרנלין דרך ספורט או משהו אחר. אמנם יכול להיות מצב כזה, כי בטבע הכול יכול להתקיים, אך נראה שברוב המקרים (בכל המקרים שאני בדקתי, ומדובר במאות אם לא יותר) הם תוצאה של הצורך שנוצר והתפתח לחוות רמות אדרנלין גבוהות, עקב הדרך והסביבה בה גודלנו.

[תמר*]

טוב, אז בואו נעשה קצת סדר.
משה, תודה על הנכונות לברר, להעמיק ולהרחיב, אתה זה שלימדת אותי לחפש את המקור לקשיים (ואני תלמידה מאד ממושמעת D-: ).

עלו כאן כמה נושאים, שהביטוי שלהם מאד דומה - ועדיין - שונים.

• התמכרות לאדרנלין.
• צורך ביצירת מצבי לחץ (אגודל מתנתק).
• צורך במצבי לחץ.

ובכן, יש מושג כזה adrenaline junkie, שצץ לראשונה בשנת 1991 בסרט "נשיאים לשעבר". בשנת 1993 נכנס לשימוש יומיומי. המושג מתאר אנשים שחייבים (במודע או לא במודע) - אשכרה - להתפוצץ כדי לחוש את מנת האדרנלין. אחרי פיצוץ הם חשים חוסר שקט שמניע אותם לחיפוש תמידי של עוד ועוד התפוצצויות. ואכן כן, זו תופעה רעה כשמעורבים עוד אנשים חוץ מעצמם.

הפסיכיאטריה לא מתייחסת (לא מצאתי בשום מקום) לתופעה. הפסיכולוגיה עכשיו מתחילה לברר.
מצאתי את אלה -

http://samvak.tripod.com/journal64.html
http://www.sciencedaily.com/search/?key ... line+junky

ובוודאי יש עוד,
בכל מקרה המושג הזה - "מכורים לאדרנלין" - בעיקר מגלגל מיליונים בתעשיית ה"אקסטרים".

כשאני חושבת על זה, אם יש חסר באדרנלין (כמו ב-adhd למשל), מן הסתם בהחלט אפשר להתמכר לכל דבר שמספק את החסר, לא? למשל
תנועתיות יתר (?) רטלין (?)

מכאן ל"צורך ביצירת מצבי לחץ" -
האם לא מגיע מתחושה/חוויה (לא מודעת לחלוטין), של חוסר הכרה/אהבה/הכלה ?? מה לזה ולאדרנלין? ברור שיש קשר, אבל הוא עקיף. התקשורת הזו של "להוציא את השני מהדעת" - היא ברירת מחדל של fight לאיום הזה של אני לא קיים.
<כאן אני עוצרת כדי לחשוב על זה עוד קצת...>

וכעת "צורך במצבי לחץ" -
כאן אני יוצר מצבי לחץ לעצמי, כי כך אני מתפקד במיטבי. כי כך אני בנוי (?)... למשל דחיינות לרגע האחרון...

נכון. בכל המצבים האלה מעורב אדרנלין.
נכון. בכל המצבים האלה יש אפשרות שהסביבה גם היא נכנסת ללחץ (במיוחד עם ילדים...) - אבל נראה לי שההתייחסות הטיפולית יכולה להיות שונה.

מה דעתכם?

[אוריאל*]

_הרי הצורך להסתכן הוא צורך ליצירת מצב לחץ לעצמי, בלי לשתף כביכול את האחר.
זאת במידה והמכור מסוגל להתעלם לחלוטין מתוצאות מעשיו על אוהביו_.

בתקופות קדומות יצאנו לצוד לצרכי הישרדות, לקחנו סיכונים אדירים, מול ממותות! והאדרנלין זרם בשפע,
הרי זה לא היה מתוך צורך ליצירת מצב לחץ עצמי, זה היה צורך קיומי, כמעט כלום לא השתנה מאז מבחינה פנימית,
אולי אפשר לומר שיש כאלה שכתוצאה מחשיפה לרמות גבוהות של אדרנלין, מסיבות שאינן רק משפחתיות,
התמכרו לסכנה ולתחושות הנלוות,
ואז השאלה מה גורם לאחד להתמכר ולשני לא נראית מורכבת לא? כמו הדרך והסביבה בה גודלנו.

במחשבה שניה אולי צריך לומר -הצורך להסתכן ללא סיבה הגיונית- הוא צורך ליצירת לחץ לעצמי- אבל אז מי יקבע מה הגיוני, ולמי?

הרי במידה וטועים, או במידה ונחשפים לאינפורמציה חדשה, לא אמור להיות שום קושי להתאים את הנאמר וללמוד מחדש, לא כך המצב??

לא סתם הרוב משקשקים להיות חד משמעיים, לצאת אידיוטים- או פראיירים, בניגוד לגישה הטיפולית בשיטה ובמקומות אחרים
כמעט הכול מסביב בנוי להפחדה, לערפול ולבלבול מוח, ככה יותר קל לשלוט בנו. כך נוצר הצורך המופרז בזהירות ובביטחון,

המושג מתאר אנשים שחייבים (במודע או לא במודע) - אשכרה - להתפוצץ כדי לחוש את מנת האדרנלין.
תמר, אני חושב שזו נקודה חשובה, יש הבדל בין להיות מודע ללא מודע לצורך באדרנלין, אם מדברים על גישה טיפולית, אנחנו מטפלים בקשיים הנוצרים מההתנהגות הנגזרת, אדם מודע (בוגר?) לצורך ישתדל למנוע סבל מהסובבים, הלא מודעים, (הילדים?)מגיעים לטיפול.

[תמר*]

מסכימה איתך מ. אוריאל, במיוחד לגבי החד-משמעיות...נראה לי שאין דבר כזה כשעוסקים בנפשות.

ועוד משהו ששכחתי -
תוצאה של הצורך שנוצר והתפתח לחוות רמות אדרנלין גבוהות, עקב הדרך והסביבה בה גודלנו.
ומה עם מאפיינים במבנה כף היד? למשל, גולה מוטורת ענקית, ג. הפרדה חסרה, מפרקים מפותחים ואצבעות כפיתיות...
מתכון בדוק להתמכרות לאדרנלין ללא שום קשר לסביבה...(-;

[משה_אלבאום*]

הייתי רוצה לנסות ולהבדיל הבדלה ברורה בין הצורך ליצור מצבי לחץ, לבין למשל הצורך הרב בפעלתנות גם אם היא מאומצת, ולצורך לדחות הכול לרגע האחרון.

שני התכונות המולדות הללו, הן אמנם יוצרות לחץ מסוים ברגע נתון, אך אין הן מחפשות בכל דרך אפשרית ליצור מתח רב ולחצים בכל רגע נתון לאורך היום והחיים, כמו בעלי הצורך ביצירת מצבי לחץ. כמו כן מצבים אלו הם בעצם תכונות מולדות, ולא מצב מתפתח עקב הפרעות סביבתיות.

המשאיר הכול לרגע האחרון, עושה זאת כי רק כך המוח שלו ממוקד ובנוי. (אין זו הפרעה הממוקדת להציק לסביבה בדרך כלשהיא)
בעל הצורך בפעלתנות רבה, עושה זאת כי רק כך הוא מסוגל לפרוק את המתח הגופני הרב הנאגר בגופו, עקב הצורך בפעלתנות ופריקה איטית של המתח הטבעי. כמו כן עקב הצורה האיטית בה הוא נוהג לעבד תהליכים קוגניטיביים. לרוב ניתן לפרק את המתח באמצעות פעלתנות רבה שאינה קשורה בכלל ביצירת מצבי לחץ, כמו נסיעה של שעות רבות באופניים או כל פעלתנות ספורטיבית מאומצת, שאינה דורשת סיכון מיותר. העובדה שאדרנלין רב נדרש על מנת לבצע את הפעולות הללו, אין היא חייבת להגיד שהאדם מכור לאדרנלין. יכול להיות שלא התחושה בזמן היצירה היא המובילה למעשה אלה הצורך לפרק את המתח הקיים בגוף.

למרות הדמיון, אין מצבים אלו משתווים בכלל לצורך לייצר מצבי לחץ ומתח. למרות שהצורך ליצור לחץ ומתח כשהוא מופיע בשילוב לתכונות המוזכרות יכול לגרום לבעייתיות גדולה יותר, הרי שהוא בעייתי הרבה יותר מתכונות אלו, גם ללא קשר אליהן.

הקושי המרכזי של הצורך במצווי לחץ, הוא שהוא מתפתח ומשתלב עם כל קושי קיים ביד, ומגביר אותו בעשרות מונים.
כשהקושי ליצור מצבי לחץ, מופיע למשל עם הצורך בשליטה והפחד לאבד שליטה, הוא מחמיר מאוד את המצב. האדם יכול להפוך לשתלטן פתולוגי ונוקשה, המסוגל להוציא כל מי שסביבו משיווי משקל (יכול להיות בהמון נוסכים שונים).
כשיופיע עם הפחד להתבגר, המצב חמור עוד הרבה יותר.
כשיופיע עם הפרדה עמוקה מאוד ואצבעות מתנתקות, סביר להניח שיגרום לסבל רב עקב חששות מכל דבר וחרדות מומצאות ללא סיבה אמיתית קיימת.

כך צריך לעבור על כל הקשיים המופיעים בכף היד, וכשהם מופיעים עם הצורך ליצור מצבי לחץ, הרי שההחמרה גדלה ביחס ישיר לכמות הצורך במצבי הלחץ (גודל הזווית).

בנושא הצייד, הרי שהציד גורם אמנם ללחץ ולצורך באדרנלין על מנת לשמור על הערנות ולהצליח לגייס את העוצמה הנדרשת על מנת לתקוף את הצייד, אך אין המעשה והמצב הזה, נגרם עקב צורך ביצירת מצב לחץ, אלה כצורך להתקיים. נראה שהצרכים הללו שונים במקצת.
לאומת הצייד הנורמטיבי, הצייד בעל הצורך במצבי לחץ, יכול לעשות הכול על מנת להבריח את הטרף ברגע האחרון, על מנת להגביר מאוד את הקושי לצוד, והמצוקה במידה והציד בורח.

בנושא המודעות, נראה שרוב הסובלים מהצורך ליצור מצבי לחץ, כשמתחקרים אותם בצורה מדויקת, הם מזהים את המצב, מודעים לכך ולמרות זאת לא יכולים להימנע מתגובה לצורך. לאורך השנים בזמן התשאול הממוקד, נתקלתי במספר קטן של לא מודעים. כשהפניתי אותם לשאול את הקרובים להם, אלו שאוהבים אותם, אם אכן הם נוהגים ליצור מצבי לחץ, הם התפלאו מאוד לגלות שאכן ברוב המקרים כך המצב.

בכל מקרה המושג הזה - "מכורים לאדרנלין" - בעיקר מגלגל מיליונים בתעשיית ה"אקסטרים".

אכלה דרך לפרק את הצורך ביצירת מצבי לחץ. סביר להניח שלא כל המשתתפים סובלים מכך, אבל חלק נכבד מהם כנראה שכן. שווה להשתמש בנושא כחלק מיצירת תנאים טובים לפתרון הקושי.

[משה_אלבאום*]

על מנת להבהיר את הנושא קצת יותר, אני רוצה לחזור ולהצביע על כך שכל מה שמופיע ביד, מקובל עלי כנכון שריר וקיים במבנה האופי והאישיות של האדם. יכול להיותך שלא תמיד אדע להבין את הממצאים ובעיקר את האינטגרציה ביניהם (הרי האפשרויות לפעמים בלתי נגמרות, וכאן המקום לאינטליגנציה האנרגטית ואפשרויות התשאול שלה).
הממצאים במידה ומנתחים אותם נכון, יובילו להבנת התפקוד של האדם המתקשה בכל גיל (משניית הלידה).
אני תוהה רבות בנושא השילובים בין הממצאים, כמפה למבנה האישיות ולהבנת הקשיים התפקודיים. בכל פעם שאני מתקשה, אני משתמש במפה כבסיס לתשאול, המאפשרת למצוא את הכיוון הנכון של התפקודים השונים.

בכל הקשור לצורך ביצירת מצבי לחץ, אני מקבל כמובן מאליו שהצורך משחית את האדם בדרכים שונות, ואני צריך לנסות ולמצוא את הדרך שהקושי מתבטא, את ספקטרום התגובות, ומה יצליח בדרך הטובה ביותר לשנות את המצב.

איני מרשה לעצמי לא לגלות את הביטוי המדויק של הצורך ביצירת מצבי לחץ ומתח, כי הוא יכול להחריב משפחות.
גם שחיקה מוחלטת של אחד ההורים של הילד המתקשה בקושי הזה, הוא חמור מאוד, גם אם לא מדברים על זה כך.

[משה_אלבאום*]

במחשבה נוספת, הייתי רוצה ברשותכם להיות חד משמעי פעם נוספת.

בכל פעם שמופיע ביד הצורך ליצור מצבי לחץ, הוא אכן קיים ולא ניתן לפירושים. כל שעלינו לעשות הוא להבינו, למפות את תפקודו ולנסות לבנות תוכנית על מנת לעזור לאדם ולמשפחתו.

הסליחה עם כל מי שחד משמעיות מקשה עליו את החיים.

[אוריאל*]

תודה משה, הנושא ברור יותר, ועדיין...
ואני צריך לנסות ולמצוא את הדרך שהקושי מתבטא, את ספקטרום התגובות,

לא פעם אבחנתי ילדים עם אגודלים מתנתקים שלא היה ברור בכלל איך הם
מבטאים את הצורך, גם שאלות לכיוון העלו רק תהיות על מה אני מדבר, מכיוון הילד וההורים.
במקרים כאלה אני שואל עד כמה האגודל המתנתק רלוונטי, האם יכול להיות לדעתך מצב בו הצורך תוקן
והביטוי הפיזי באגודל עדיין לא?
בכל הנוגע באבחון כירולוגי לילדים יש כללים קצת אחרים לא?
מהסיבה הפשוטה שהם מתקנים כל כך מהר מה שלמבוגר לוקח שנים.
יכולת אנרגטית לתשאל בהחלט יכולה להועיל, אני מזמין(-:

[משה_אלבאום*]

אוריאל בנושא ילדים ובעיקר הקטנים שבהם, עד לגיל 8-9 באמת השינויים יכולים להיות מהירים הרבה יותר מהשינוי בכף היד. שווה לבדוק את הנושא בכל פעם מחדש. שווה לבדוק את המודעות להיסטוריה של המקרה.

העובדה שההורים אינם מבינים על מה מדובר, מצריכה קודם כל לבדוק האם הם בעלי צורך ביצירת מצבי לחץ בעצמם, כפי שאכן מופיע פעמים רבות באבחון. במידה וכך המצב, סביר להניח שלא יוכלו להזדהות עם קושי כלשהו, כי זוהי הדרך היחידה שלהם להתחבר לחיים ולראות את המציאות, דרך אספקלריה של מתח מתמיד.

במידה ורק אחד מהם הוא בעל צורך ביצירת מצבי לחץ והוא במקרה גם החזק בזוגיות, סביר מאוד להניח שחוסר ההבנה וההסכמה עם המצב, נובעת קודם כל מהצורך לשמור על שלמות המשפחה. גם אם אחד ההורים שונא את המצב אבל אינו חזק מספיק על מנת לשנות, הוא יבליג ויקבל את הנושא כמובן מאליו, גם כשאינו יכול לחיות איתו.

בנושא אבחון ילדים, צריך לבדוק ביסודיות נטייה לגמישות ייתר. במידה והיא ישנה, לא ניתן לקבוע צורך במצבי לחץ.

בכל מצב בו אין נטייה לגמישות ייתר, אני מקבל את הצורך כצורך, ויוצא למסע חיפושים על מנת להבין.

יצא לראות שילדים ששינו את המצב, שינו במהירות גם את חוזקו של המפרק. לרוב בזמן הנע בין חצי שנה לשנה מיום שינוי המצב, השתנה חוזק המפרק.
גם שינוי קטן לאומת מה שהיה יכול להראות על מגמה. כששונה המצב, לא מחק השינוי את הזיכרון של התפקוד הקודם.

[אוריאל*]

כששונה המצב, לא מחק השינוי את הזיכרון של התפקוד הקודם.

אנחנו בסינכרון מעניין עם מעריב...
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/604/792.html

[תמר*]

האמת היא, שהרבה יותר מידי ילדים ומתבגרים הם בעלי אגודל מתנתק (מתפרק..) - שאני לא יכולה שלא לשייך את זה לצורת החיים הרווחת היום - המירוץ הימיומי הזה, של הורים כמעט לא נוכחים, נסיון נואש לעמוד בציפיות של עצמי ושל הסביבה התחרותית בביה"ס ובשכונה, ג'אנק פוד וקולה ופה ג'ורה ועוד רעות חולות - אין ספק שאין ברירה אלא להאחז הכי חזק שאפשר ביצירת מצבי לחץ/מתח. יתרה מזאת - יש כל כך הרבה מענה מיידי לצורך הזה - אמהות מורטות שערותיהן, אבות אגרסיביים, אחים מניאקים...בקיצור אמבטית קצף בתוך סיר לחץ.
אני חייבת לציין שאני בהחלט זוכה להבנה ולשיתוף פעולה מצד הורים ואחים, רובם מוכנים לנסות דרכים אחרות להתנהלות המשפחתית, לעיתים מספיק לגייס בן משפחה אחד והתהליך מתחיל לזרום, כי יש עם מי לתרגל.

יש לי מטופל אחד עם אבא אטום במיוחד...מה שקורה כרגע, זה שהאבא הזה מוצא את עצמו מעט מבודד, כי הבן לא ממש רוצה לתקשר איתו באופן ה"לחוץ" (כי הוא הבין ותרגל ונעים לו אחרת...) והאב - לא יודע, לא מכיר ולא מעוניין לשנות את דרכיו (זרת ארוכה ויציבה, אגודל מתנתק).
אז מצד אחד יופי, כי המטופל שלי כבר לא מקפיץ לכולם את הפיוזים, מצד שני חסרה לו התקשורת עם אבא...

[משה_אלבאום*]

תמר
יש לי מטופל אחד עם אבא אטום במיוחד...מה שקורה כרגע, זה שהאבא הזה מוצא את עצמו מעט מבודד, כי הבן לא ממש רוצה לתקשר איתו באופן ה"לחוץ" (כי הוא הבין ותרגל ונעים לו אחרת...) והאב - לא יודע, לא מכיר ולא מעוניין לשנות את דרכיו (זרת ארוכה ויציבה, אגודל מתנתק).

נראה כמצב היכול לגרור התנהגויות שונות מצד האב לטווח הארוך. במידה והילד עדיין לא נכנס לגיל ההתבגרות, הרי שהאב יכול לנסות ולשלוט בו בכל מיני מניפולציות (גם לאחר מכן, אבל כוח ההתנגדות של הילד גדול ובריא יותר). נראה כחשוב מאוד להצליח להגיע אל האב.

יכול להיות שהאב שהוא בעל צורך בשליטה ופחד לאבד שליטה, אינו מוכן לתקשר עם מטפלת אישה שתגיד לו מה נכון ומה לא, לגבי בנו? חלק גדול מהגברים בעלי הזרת הארוכה, מסרבים לקבל נשים כיצורים בעלי ידע כלשהו. יכול לקחת להם זמן רב והמון אותות ומופתים, על מנת שיסכימו לשמוע ולקבל (גם מגברים קשה להם מאוד לקבל, אבל לא כמו מנשים).
במקרה כזה, כשהצורך לייצר מצבי לחץ ומתח קיים אצל האב, נראה כחשוב ביותר לא ליצור התרחקות גדולה מדי ביניהם. זה יכול להוביל לעתיד קשה בתוך המשפחה.
האם האם מייצרת מצב של ביטחון והגנה לבנה? גם זה חשוב ביותר.
האם במקרה הזה, השתנותו שלי הילד יכול לגרום לשינוי התקשורת בין ההורים? אם כן איך את מתמודדת עם זה?

האם באופיו של הילד מופיע התכונה של הצורך בשליטה והפחד לאבד שליטה כלאביו? במידה וכן, הרי טבעי הוא, שתהייה מלחמת עולם ביניהם על השליטה בבית. איך הם ואת מתמודדים עם הנושא?

נראה כמקרה טוב מאוד, בשביל ללמוד ממנו דברים רבים על תהליכי טיפול במשפחה. נראה במידה ותסכימי לשתף, שנשמח לקבל יותר ידע בנושא.

[תמר*]

משה, תודה על העידוד לגבי האב..
זה יכול להוביל לעתיד קשה בתוך המשפחה. - הם פתרו את זה בגירושין. האם יזמה והאב פגוע ביותר, למרות שכמובן לא מודה בכך.
כן, האם עושה עבודה ראוייה לשבח בהענקת ביטחון והגנה, יש לה בן זוג מקסים שהילד מאד אוהב (מודל גברי נוסף ואחר מהאב..) ומידי פעם יש לה איתי שיחות ארוכות על איך להתנהל מול בנה ומול האקס, נראה שממש הפנימה את המאפיינים מהאבחון, מאד מכבדת אותם ומתייחסת אליהם כמו אל פנסים בחושך...וזה עובד מדהים איתה.
האב שיתף פעולה בכמה מפגשים , כשביקשתי ממנו להגיע, היה כולו נופת צופים, אבל ברמה האנרגטית היה מאד מוטרף והרגשתי שזה ממש סיוט עבורו להיות איתנו בחדר (הוא, הבן ואני), המתח הזה היה קשה גם לבן ופגם ביכולת ההתקדמות שלו, אבא שלו פשוט שאב אותו.
יכול להיות שהאב שהוא בעל צורך בשליטה ופחד לאבד שליטה, אינו מוכן לתקשר עם מטפלת אישה שתגיד לו מה נכון ומה לא, לגבי בנו? - לגמרי !
מאז עבר זמן ואני משתדלת לשמור אותו ע"י עדכונים בטלפון, כעת החלטתי שהבן מספיק חזק כדי להזמין אותו שוב, כי המצב הזה של "הפרד ומשול" כבר לא רלוונטי - הגיע הזמן לבדוק את מערך הכוחות החדש שנוצר - עם התחזקות הבן (כולה בן 11, כן, כמובן זרת ארוכה כמו לאביו - הולכת ומתייצבת כמו גם מפרק האגודל).
כשאמרתי לאם שאני מתכוונת להזמין שוב את האב, נראה היה שרווח לה, היא גם יודעת שזהו קושי שיהיה קשה לפתור אותו ללא שיתוף פעולה של האב.
הבן - העמיד פני פוקר כששאלתי לדעתו, "אפשר לנסות" הוא אמר. נראה שמתקשה להאמין שאבא שלו הולך להשתנות.
אני לא חושבת שהאבא רוצה או צריך להשתנות, אבל אני רוצה לאפשר לבן לחוש את ההתחזקות של עצמו מול אביו (מול - זו לא ממש מילה טובה, אבל זה מה יש כרגע), אני רוצה שישב מולו, יסתכל לו בעיניים ופשוט יאמר לו מה מפריע לו, מה הוא צריך ממנו, שהוא אוהב אותו - בתקווה שהאב יאמר לבנו את אותם דברים בדיוק. אני עוד לא יודעת איך ליידע את האב מראש (אני מאד מתפתה לטמון לו אמבוש...אבל לא נראה לי שזה ישרת את המטרה), בינתיים אערוך מספר סימולציות עם הבן כדי שיהיה מוכן לכל תסריט...מצידי ששניהם יתפרקו וייצא עשן מהחלון, אני חייבת לגרום לאב הזה להבין מה הוא עושה לבן שלו.

[תמר*]

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/606/269.html

שימו לב להגדרות החושים. בוקר טוב @}

[משה_אלבאום*]

תודה תמר מעניין מאוד. בעיקר כי זה נכתב מזמן.

בקשר לאבא, מה דעתך שהילד יזמין אותו לפגישה, כי חשוב לו שהוא יבוא.

[תמר*]

כן, רעיון טוב, זה הכיוון, ולפני זה צריך שיהיה משוכנע שזה באמת חשוב לו.

[משה_אלבאום*]

נא לקחת בפרופורציה את המושג הורה חזק הכוונה היא להורה היודע לשים גבולות ברורים ולעמוד עליהם בבירור וללא וויתור.
גבולות מציבים רק איפה שחייבים.
גבולות לא שמים בשום אופן בגלל: מצב רוח, קפריזה, התחשק לי, נראה לי, כך חינכו אותי, פחדים לא רציונאליים של ההורה, ועוד כל מיני סיבות שאסור להשתמש בהן בנושא גבולות.
לכל גבול צריך שתהייה סיבה ברורה ומובנת להורה ולילד, הניתנת להסבר באופן הגיוני.
כל זה נכון, למרות שתפקידו של הילד לנסות ולפרוץ את הגבולות.
כשההורה מבין למה ואיך, קל לו יותר להציב את הגבול ולעמוד מאחוריו.

על ההורים לקחת בחשבון שלילד צורך מולד לנסות ולפרוץ את הגבולות, אל לו להורה לפחד מכך ובוודאי לא לכעוס על כך
זוהי דרכו של הטבע. אל לו להורה לקוות שהמצב ישתנה לפני גיל 21- 35.

ילד יכול להתחזק רק מעמידה על שלו, וילמד התחשבות באחר, רק מללמוד איך לכבד את צרכיו של האחר

אמנם פרדוקס, אך כך אלוהים ברא אותנו.

[תמר*]

ועם כל זאת, לא לשכוח - להרחיב את הגבולות במקביל לגדילת הילד. כך לא יהיה צורך לפרוץ אלא פשוט לגדול בנחת.
וגם - לא לשכוח - שכהורים, כדאי גם לנו לגדול, ביחד עם ילדינו.
ועוד אחד - לדעת לשים גם לעצמינו גבולות.

[נורה_קטנה*]

משה כתבת:
כל זה נכון, למרות שתפקידו של הילד לנסות ולפרוץ את הגבולות.
ותמר הוסיפה:
ועם כל זאת, לא לשכוח - להרחיב את הגבולות במקביל לגדילת הילד. כך לא יהיה צורך לפרוץ אלא פשוט לגדול בנחת.

אני מפרשת את דברי תמר כאילו הצורך של הילד לפרוץ גבולות קיים רק כאשר הגבולות הם לא מתאימים ואילו מדברי משה אני מבינה שלדעתו לילד יש צורך בעצם הפעולה של ניסיון פריצת גבולות.ן
כאילו שגם אם נשכיל להעמיד גבולות הגיוניים וסבירים או אפילו נציב גבולות מאוד מאוד רחבים הילד ימשיך לחפש אותם רק כדי שיהיה לו גבול לפרוץ.

האם אתם יכולים להבהיר את העניין.

[נורית*]

כאילו שגם אם נשכיל להעמיד גבולות הגיוניים וסבירים או אפילו נציב גבולות מאוד מאוד רחבים הילד ימשיך לחפש אותם רק כדי שיהיה לו גבול לפרוץ.
אני מאמינה שזה טבעי לילד לנסות לפרוץ גבולות - כל גבול - ושזה טבוע במהותו.

[תמר*]

אני מאמינה שזה טבעי לילד לנסות לפרוץ גבולות - כל גבול - ושזה טבוע במהותו. - גם אני. ועם זאת, אני מתייחסת לזה מכיוון קצת שונה, מה שטבעי הוא - שילד מנסה להתפתח, לגדול, לצמוח, לשם כך הוא צריך לפרוץ את הגבולות של עצמו, להתנסות עם עצמו, להחליט, להגיע למסקנות, לקחת אחריות ולהתמודד עם החלטותיו. מה לעשות שהחיים מכתיבים אינטראקציה עם הסביבה? לסביבה (ההורים בשלב ראשון), יש גבולות משלה, שנובעים משיקולים שונים שלא תמיד קשורים לילד....ואז נוצרת תופעה של "פריצת גבולות" - הייתי קוראת לזה אולי "פריצת דרך"...כי לפריצת גבולות יש קונוטציה שלילית, וזה לא חייב להיות שלילי.

תודה לכם על התגובות, התחדדה גם אצלי ההתייחסות.

[משה_אלבאום*]

על מנת לחדד את הנושא של הגבולות קצת יותר, כדאי לציין ש:

ילד "תמיד" ינסה לבדוק עד כמה הוא מסוגל להשפיע על הוריו ועל הסביבה, באמצעות הניסיון לקבוע מה הוא יעשה ומה לא. במידה ויעשה, איך הוא רוצה לבצע את המעשה

מכאן "התוצר" שהוא הניסיון לשנות את הגבולות והכללים. ילד המפחד לבדוק האם הוא מסוגל לשנות את הגבולות והכללים, הוא לרוב ילד ששברו לו את האמונה בעצמו וביכולתו להצליח לקבוע עבורו את סביבת החיים הנכונה לו. השבירה נעשית באמצעים רבים ושונים, שלרוב גורמים לילד לפחד, לחשש, רגשות אשם, כעוס ועוד.
נכון שבילדות חלקים רבים של חיי הילד אינם בשליטתו, אך הצורך לשנות ולהתחזק אינו משתנה עקב כך.

האומנות לגדל ילד באיזון מתאים בין גבולות וחופש, הינה אומנות לכל דבר. לצערנו הרב, האומות הזו אינה נלמדת במחוזותינו. מה שנישאר הוא הניסיון להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, והנחיה טובה של מנחה חיצוני.

חייבים לציין גם שפעמים רבות החרדות והפחדים של ההורים, גורמות לילד לקשיי תפקוד רבים ובלבול רב בתחום הגבולות.

[משה_אלבאום*]

ישבתי לי בברכה של הקיבוץ, הקיץ גורם לנזילה רבתי גם ליד הברכה. רוב הילדים משחקים להנאתם, וילד אחד מנסה כל הזמן לגרום לאימו להתייחס אליה דרך בכי חזק, צרכני וצורם, ללא רגש אמיתי כלשהו. לאחר מספר ניסיונות בכי ללא התגובה הרצויה לו מהאם, מלבד אמירתה החוזרת בסבלנות רבה, "אמרתי לך שהיום אני לא רוצה להיכנס לברכה" . לאחר אותם ניסיונות, הילד מסתובב בברכה ומחפש קורבן אחר, מוצא את הילד שבגן הילדים שלו הנוהג להקניטו כל הזן בדרכים שונות וגורם לו להקניט מחדש. מייד לאחר הקנטה מגיע לאם ובוכה לה על שהקניטו אותו "אני לא רוצה שיגיד לי כך, אני לא כזה" בבכי חזק וכאילו קורע לב. את כל ההצגה עושה בקולי קולות כך שכל מי שבברכה ובשטחה ישמע אותו בבירור וירגיש עד כמה הוא באמת אומלל.
למרות שהאם מנסה להסביר לו שלא ייגש לילד הזה ושלא יגרום לו להקניט אותו, הוא חוזר על הפעולה של הניסיון לגרום לאם להיכנס לברכה ולילד להקניטו, בצורה מחזורית לאורך כארבעים דקות, פעם האם פעם הילד. לאחר מכן לא יכולתי להישאר כי הרס לי את החשק.

השילוב בין "הצורך ביצירת מצבי לחץ" ל "מתקשר באמצעות חולשות", אינו יכול להתבטא בדרך טובה ובהירה יותר.
כמובן שגם לאם ישנו הצורך ביצירת מצבי לחץ, שבמקרה הזה (ופעמים רבות גם באחרים) גרם להתפתחות הדפוס וההתנהגות הזו מהתחלה.

[פלוני_אלמונית*]

לו אמא מהסוג הזה, היתה יודעת להציב גבולות לילד, אחרי מספר פעמים שבו הסבירה את עצמה עם סבלנות רבה, היתה פשוט צריכה לקום וללכת עם בנה לביתה ולהסביר לו את הסיבה לעזיבתה. שוב אנחנו חוזרים לנושא שכבר דובר, הצבת גבולות ברורים - עושים לנו ולידנו חיים קלים ונינוחים. לילד ברור וידוע עד איפה הוא יוכל למשוך, מה מותר ומה אסור.
אני רואה תופעה זו במקומות שונים, זה בא לידי ביטוי במיוחד בחופש הגדול, כשלילדים אין סדר יום קבוע, הבלבול והחוסר ודאות גורם להם לעתים להתנהג בחוסר בלבול וחוסר ודאות, ותפקידנו כהורים לתת להם מסגרת תומכת עם גבולות ברורים וכן הרבה אהבה ואמפתיה.

שתהיה לכולנו ולידנו חופשת קיץ מהנה.

[אנונימי]

באותו נושא מתקשר באמצעות חולשות" ברצוני לשתף בהתמודדות שלי לשנות דפוס זה.
למעשה ההתמודדות התחילה כשזיהיתי שאימי מתקשרת בדרך זו (עוד בצעירותי). ברצוני לציין שאימי הקדישה את כל יעודה לנתינה לילדיה על מנת "לראות אותם מאושרים". אך כל ניסיון שלי להתחזק ולהתנתק מדפוס זה הפעיל אצלה את מנגנון המניפולציה. התוצאה שנחרתה בליבי – אימי אינה רוצה לראות אותי מאושרת. את האהבה והתמיכה (תשומת לב) קיבלתי כשהייתי חלשה, כשאני זקוקה לה. מאחר ששנאתי תכונה זו, לא שיתפתי, נסגרתי, לא רציתי שתראה בי בחולשתי ומנגד כל דבר שעשיתי שיכל לגרום לי אושר תורגם אצלי ל"אני צריכה". לא הרשתי לעצמי להנות ותמיד לווה בנקיפות מצפון. כיום לאחר שהצלחתי לחצות את תהליך הסליחה, אני מסוגלת לחוש רגשות של אמפטיה אמיתיים כלפיה ובאמת לסלוח לה.

אבל... התמודדות נוספת היא מול בן זוג שניכן באותה תכונה, מן הסתם, שמפעיל את אותה מניפולציה לכל ניסיון התחזקות מצידי. כל ניסיון של עשייה מתוך רצון נידון למאבק (איך אני מסוגלת לרצות כשלו כל כך קשה). אך מה לעשות שבעקבות התהליכים אני באמת מתחזקת. בשלב ראשון לוותר על הצדק (כמו שאמרת משה הצדק הוא רק יחסי) אך לא לוותר על האמת לעצמי. אז אפשר לשחק ולומר "אני צריכה" אבל בלב לפחות "אני רוצה". זאת השפה שהם מכירים. לא מתוך ציניות ועם הרבה אהבה ואמפטיה. הקושי שלהם הוא אמיתי אולם הם יוצרים אותו ואני לא מוכנה להיות יותר הקורבן למניפולציה זו.

מרגישה שמתוך ההתחזקות גם יצא ה"אני רוצה" בגלוי וללא פחד מההשלכות.

כותבת את הדברים האלו מתוך חוזק ולקיחת אחריות על חיי ולא מתוך תחושת הקורבן .

כל זה מחזיר אותי לילד הקטן שבברכה, שללא התייחסות נכונה מצד האם עלול להגיע לאותו מקום. כי ההשלכות לא מסתיימות רק בקשר שלו עם האם.

[משה_אלבאום*]

נראה שמצאתי הסבר נוסף בהמשך להסבר הקיים, למה שגורם לילדים לפתח את הצורך במצבי לחץ וההתמכרות לאדרנלין.
ילד הגדל אצל הורים או הורה, החיי בלחץ ובמתח מתמיד, בינו לבין עצמו או בזוגיות, לומד שהמתח והלחץ הינם הדפוס המוביל, הנדרש, הרצוי והאהוב במשפחה. מכיוון שלילדים ישנו הצורך למצא חן ולספק את רצון ההורים, ומכיוון שחיים במשפחה בעלת מתח גורם לתינוק להבין שזה מה שמצופה ממנו, הרי שהוא ירצה להפוך עצמו באופן הטבעי ביותר לילד המספק את רצונות וצרכי המשפחה.
כשבאים להסביר לו את מצבו, או כשהוא כבר העכיר את יכולתו לתפקד במסגרות כלשהן והוריו מותשים מהתנהגותו, הוא לא מצליח להבין למה הוא מתנהג לא בסדר ומה בעצם הוא עושה לא טוב.
רק הסבר ממצא ומעמיק ביותר יוכל לגרום לו להבין שאין שום קשר בין התנהגות הוריו בינם להין עצמם ובינם אליו או לסביבה, למה שמצפים ורוצים ממנו.
אין זה אומר שהוא יצליח לשנות את ההתמכרות בקלות או באופן מיידי. זוהי התחלה היכולה לגרום לשינוי מהיר יחסית.
ההסבר של המצב והגורמים, חייב לדעתי להימסר בנוכחות ההורים, ולאחר שהם מבינים את המשמעות של מה שדרך חייהם עושה למשפחה.


אשמח לתגובות.

[תמר*]

לומד שהמתח והלחץ הינם הדפוס המוביל, הנדרש, הרצוי והאהוב במשפחה. מכיוון שלילדים ישנו הצורך למצא חן ולספק את רצון ההורים, - אני דווקא חושבת שזה ממש לא מגיע מהצורך למצוא חן, אלא מהצורך לשרוד. תינוק שגדל בתוך סיר לחץ חש קודם כל מאוּיָם. ברירת המחדל היא לסגל התנהגות שתסיח את דעתם של ה"מאיימים".
עם כל השאר אני מסכימה בהחלט.

[משה_אלבאום*]

נכון שהוא חש מאוים, יחד עם זה הוא חש שזה מה שצריך על מנת לשרוד במשפחה הזאת. שזה מה שמצפים מנו. שזה הדפוס שאליו הוא חייב להתרגל על מנת להצליח להתקבל לשבט. לכן הוא הופך את ההתנהגות הזו לשלו ולומד איך להאדיר אותה.

[תמר*]

כן, אנחנו אומרים את אותם דברים בעצם.
חשוב להבין שהתחושה הסובייקטיבית שמובילה לדפוס הזה, היא של - אני לא קיים, לא נחשב, לא רואים אותי - זו מצוקה איומה והפתרון לה הוא לא מודע. לכן ההסבר מאד מאד משמעותי הן לילד והן לסביבתו (הרבה פעמים חושבים שילד עושה התנהגות של דווקא וזה ממש לא המצב, מה שנראה בשטח זו ההתנהגות ה"מעצבנת" - שבעצם נובעת ממנוע לא מודע לחלוטין).

[משה_אלבאום*]

תמר אמנם המניע אינו מודע כבר, אך ההתנהגות של יצירת מצבי לחץ מודעת לחלוטין, וגורמת לעוגמת נפש גדולה למבצע אותה. לרוב בעלי הצורך במצבי לחץ חשים לאחר מספר שנים כאלו, בסביבות גיל 7 והלאה שהם אנשים לא טובים ואפילו רעים, כי הם עושים דברים המעצבנים את האחרים, ואינם יכולים להימנע מעשיית הדבר.
הקונפליקט בין הצורך באדרנלין (אחרת אין טעם, משעמם), לתחושה החברתית שהמעשה מניב, הינו מסובך ביותר להבנה על ידי המשתמש בתכונה הזו (שאינה תכונה כלל אלה התנהגות נרכשת)

[משה_אלבאום*]

משום מה, כשתמר ואני דנים במשהו האחרים לרוב קוראים בבד. אנא מכם, קחו את החופש להביע דעה בכל דיון.

[טליה*]

מסכימה בהחלט עם משה ותמר...

"שהתחושה הסובייקטיבית שמובילה לדפוס הזה, היא של - אני לא קיים, לא נחשב, לא רואים אותי "
"הקונפליקט בין הצורך באדרנלין (אחרת אין טעם, משעמם), "
חוסר האונים של התינוק לשנות מצב בלתי נסבל (קיומי. השרדותי)שחווה עקב אוירה בלתי נסבלת . גורמת לו לתחושת אימפוטנציה. רוצה אך לא יכול.
על מנת להרגיש שהוא קיים בעולם הזה עליו להביא עצמו להרגשה של כמעט "למות" .כמו. להכניס את הראש למים עד לתחושת אין אויר לנשימה.
ואז בבת אחת מרים את ראשו מהמים ושואף אויר. כלךמרגיש חי. וזה האדרנלין....

[תמר*]

וואללה.

[פלוני_אלמונית*]

שלום לכולם. ישנה אפשרות נוספת שלא העלתם , אפשרות נויירולוגית - ירידה בהפרשת הדופמין במוח מה שגורם לעייפות וחוסר עיניין. ובזרימת דם מופחתת ושימוש מופחת בגלוקוזה – שהיא בעצם הדלק של המוח, המועברת בזרם הדם. אם האונות המצחיות אינן יכולות להשתמש כהלכה בגלוקוזה, הרי שתפקודן, בכל הקשור לשליטה בהתנהגות וויסות דחפים , עלול להיפגע, כי מוחם מתפקד באופן תקין עד שהם מנסים להתרכז, ואז זרימת הדם פוחתת וכך גם כמות הגלוקוזה העומדת לרשות המוח. במצב כזה הילד פשוט מעלה לעצמו את רמת האדרנלין עם כעס על המצב ועם הרבה מאוד עוצמה שגורמת לסביבה להיפגע , להירתע ....מה שבעצם הוא רוצה זה פשוט לתפקד....כמו כולם....

[משה_אלבאום*]

פלוני, אמנם האפשרות הזו קיימת, אך ברוב המקרים נראה שהיא אינה סבירה. במידה והסיבה הייתה אמנם כזו, לא היינו רואים את הגורם בכף היד כתכונה מתפתחת, ולא היינו מצליחים לשנות את המצב דרך לימוד התנהגות אחרת.

[פלוני_אלמונית_נוספת*]

האם לא נילקח בחשבון אופציה של תורשה גנטית , לא מעט ילדים שאני מכירה ( ומכירה גם את הוריהם ) עם בעיות של קשב וריכוז כולל התמכרות למצבי לחץ , תופעות די דומות היו גם להוריהם בילדותם.

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים כשנולדים עם קושי מולד כמו שכתבתי מקודם ויש לנו תכונה מולדת שיכולה להיות מתונה אלמלא הבעיה , הבעיה מאצימה את התכונה המולדת , כי זה סוג של פיתרון למצב הישרדותי ממש כמו חלקי חילוף ... בכפות הידיים יש לנו הרבה מאוד קווים שאנחנו לא משתמשים בהם , אבל במקרי חירום הם יפרצו , כי הם תכונה מולדת אצלנו. אבל בהרבה מקרים הם לא יפרצו , כי המוסר והתובנה ישמרו עלינו .
בקשר ללימוד התנהגות אחרת, מלמדים לנשום ולהכניס חמצן למוח כדי שהוא ישאר בקשב ואז אין צורך בהעלאת האנדרנלין.

[סנופי*]

האם אנחנו מסיקים אוטומטית שכל מי שיש לו אגודל מתנתק מכור לאדרנלין?

[סנופי*]

ואם כן, האם זו חובתי כמטפלת לומר את זה להורים? או שזה עניין למאבחנים?
האם זה הגיוני לומר להורים שילדם מכור לאדרנלין ?
האם יש מאבחנים שאומרים דבר כזה להורים?

[משה_אלבאום*]

התנהגות נלמדת, אינה גנטיקה, למרות שההורה הוא בעל תכונה כזו, אין שום סיבה מעבר לנלמדת, שהיא תעבור לילד. במידה וההורה כופה זאת על ילדיו (כפי שקורה אצל הורים בעלי צורך ביצירת מצבי לחץ) . נכון שקשיי למידה הינם בחלקם גנטיים, אבל הצורך ליצור מצבי לחץ, הינו נלמד. יכול להיות שישנם כאלו שמתנהגים כך עקב גנטיקה, אבל לא אלו שהאגודל שלהם מתנתק.
אסור לשכוח שילדים או מבוגרים בעלי נטייה לגמישות ייתר ופריקת מפרקים, אינם בהכרח סובלים מסינדרום האגודל המתנתק.

איני מציע להגיד להורים שילדם מכור לאדרנלין, אלה ובמידה וחייבים. על מנת לדעת מתי כן, מומלץ שמאבחן יעשה זאת. מטפל יכול לדבר על הצורך במצבי לחץ ולהסביר את המצב ביסודיות, הרי פגישת האבחון אינה תמיד מספיקה על מנת לגרום להורים ולמטופל להבין ולקבל לעומק את המצב.

[משה_אלבאום*]

פלוני הצורך במצבי לחץ, אינו תכונה מוסתרת בכף היד, ואינו אמור להתקיים בכלל, אלה ובמידה ושברו את היכולת לחיות ברוגע ובהרמוניה מסיבות שונות. הסיבות תמיד תהיינה משפחתיות נלמדות.

[תמר*]

אופציה של תורשה גנטית - ברור שנלקחת בחשבון, ומה זה רלוונטי?
מזכיר לי, שכשלקחתי את בני הצעיר לבדיקות (שגרתיות של ספורטאים), אחרי המחמאות על כושר וחוזק...הרופא נתן לו בראש על זה שהוא בתת משקל, נתן הוראה חד משמעית לעלות 5-8 ק"ג וגם הסביר מה, כמה ומתי לאכול. כשהעליתי את הנושא של גנטיקה (מה לעשות שמבנה הגוף המשפחתי הוא כזה...) - ענה הרופא שהעובדה שזה גנטי לא עושה את זה בסדר...
צודק.
השינוי במקרה כזה הוא קשה - כמו לצאת למלחמה נגד איתני הטבע - אבל אפשרי.

כנ"ל לגבי המרכיב הנוירולוגי שפלונית ציינה.

והקומבינה שמשלבת יחד מרכיב נוירולוגי עם הדפוס של יצירת מצבי לחץ...גם היא קיימת, זה פשוט הולך מצוין ביחד. ואז הלוואי שזה היה רק ללמד לנשום...זה טוב כבסיס, אבל בשום אופן לא מספיק כדי לשנות דפוס כזה עוצמתי.

סנופי, אם תגלגלי למעלה תמצאי דיון בדיוק בשאלה שלך.
מה ואיך אומרים להורים זה עניין של סיגנון אישי של כל אחד. בחירת המילים היא נושא מאד חשוב ומשמעותי ומקפלת בתוכה מיומנויות תקשורת שתמיד אפשר וכדאי ללמוד ולפתח.

[טליה*]

לסנופי.
כפי שכתבו , משה ."איני מציע להגיד להורים שילדם מכור לאדרנלין, אלה ובמידה וחייבים"...
ותמר : :"ואיך אומרים להורים זה עניין של סיגנון אישי של כל אחד"...
אני, הייתי אומרת להורים. שהצורך של ילדיהם ליצור מצבי לחץ , הוא כמו הצורך באדרנלין. הלחץ מחייה אותם.ממריץ.
מאפשר להם לפעול בדרך בה בחרו לפעול ומאפשר להם להרגיש שהם קיימים.
בדוגמאות לשם הבהרת הנושא : הייתי בוחרת בדוגמאות רלוונטיות מתוך דפוסי ההתנהגות של הילד בחיי יום יום. כאלה שהם מכירים היטב ומרגישים לא פעם שבא להם(להורים) להחטיף לו מכות נמרצות. כמו:הילדשממאן ללכת לגן ( בלי סיבה הגיונית)כאשר ההורים ממהרים בטרוף לצאת לעבודה .הילד משגע אותם בכל מיני תחבולות "יצירתיות". ההורים מנסים לשכנע אותו בכל מיני דרכים כולל פיתויים למיניהם..לא עוזר...התהליך חוזר על עצמו לעיתים תכופות..ההורים סחוטים ועייפים לפני שהתחילו את יום עבודתם.ההסבר להורים : שהילד אינו פועל בהגיון.הוא מבצע דברים בניגוד לטבע המולד שלו.(לא במתכוון )כיון שהצורך ביצירת לחץ גדול יותר מיכולת ההבנה/ ההיגיון שלו.לכן,. עד שלא ירגיש שהגיע לסף "שיגוע" ההורים , המתבטא בדרך כלל בצעקות עד לב שמים. ..(במקרה "הטוב").
זה האדרנלין שהיה זקוק לו...
לאחר הסבר ,ההורים מאוד מבינים ומתחברים לסיטואציה ...שקוראים לה "אדרנלין."
במקרים קשים יותר....כמו: הילד גנב. הילד ברח מהבית ... "נעלם מידי פעם ללא דווח" רץ אל הכביש ללא בקרה. וכ"ו.
האם מקרים כגון אלה לא מפחידים יותר. מהידע שבנם "מכור " לאדרנלין."..??
ההסבר. נותן להם תשובה ומענה לקושי האמיתי של ילדם....
ההבנה, שניתן לטפל במקרים כגון אלה.. מקלה ומשחררות מאוד את ההורים .מ"הלחץ" אותם חשים לאורך זמן ללא מענה.
יחד עם זאת , עליהם לדעת בצורה חד משמעית . שהצורך הנ"ל נגרם בעקבות מצב שהם גרמו לילד.
לכן, הטיפול מצריך שנוי מהותי באוירה בבית , שינוי בדפוסי התנהגות . מסגרת , גבולות וכ'ו שעליהם לסגל...מחדש...
משימה לא קלה לכשלעצמה....

[שרי*]

הכי קשה באמת להסביר להורים בעלי צורך במצבי לחץ את הנושא הזה. רגילים לחיות במתח ולא מעוניינים וגם לא יודעים להרגע. חיים בחוסר מודעות לנושא ומדליקים אחד את השני. ויש להם בד"כ הבעה כזאת שלא מבינים על מה אני מדברת כאילו ברור שכולם חיים כך. בשבילם רוגע שווה שיעמום.
מצב מאוד מתסכל מבחינה טיפולית כי גם כשהילד מתחזק ומנסה לשנות את הדפוסים, הבית לא משתף פעולה והוא מתבלבל.
יש לי מקרה כזה. וכמה שאני מסבירה להורים ביחד ולחוד הם מפילים את זה אחד על השני. דרשתי מהם ללכת לטיפול משפחתי או זוגי והם מאשימים אחד את השני ומסרבים ללכת.
לילד יש צורך במצבי לחץ עם חרדת נטישה וזה הופך את הילד למסכן. כי הוא כבר יודע אחרת אבל מרגיש שזו הדרך היחידה להחזיק את הבית המתפרק ולכן מספק להורים את האדרנלין הנחוץ כדבק.
הילד בן11 כבר כמעט שנה בטיפול. הקשיים החושיים והמוטורים תוקנו אבל הבעיה הזאת עדיין לא נפתרה.
הארוע האחרון היה ביום האחרון ללימודים. הילד מאוד השתפר וקיבל תעודה טובה, ואז דחף את המורה שנתנה לו סטירה. האם הלכה למשטרה והגישה תלונה. אני יודעת מהילד שגם אמא שלו מחטיפה לו מידי פעם. שאלתי אותה איזה מסר כפול היא מעבירה לילד. היא אמרה שאף אחד לא יעיז לגעת בילד שלה, לה זה מותר. נו באמת. מה עושים? הצילו.....

[טליה*]

"ואז דחף את המורה שנתנה לו סטירה"
וואי וואי...נראה כי גם למורה צורך ליצור מצבי לחץ.....
שרי. בדיוק לדפוס דומה התכוונתי. ההורה , כמו הילד או להיפך. אינם מודעים לדפוסי התנהגותם השלילית ועל ההשלכות הקשות שהן גורמות לילדיהם.
מה שנכון לדעתי , לעשות על מנת לגרום להם להבין את גודל הנזק. הוא: לשקף להם מצבים כמו באפקט המראה.
הדוגמא למקרה שכתבת .מצויינת. תגובת המורה . גרמה לאם גירוי עצום. אצל מי לא????
אצל האם היא עוררה את "הג'אננה" האגרסיבית שלה.
שיחה עם האם . על מה הרגישה ומה הייתה רוצה באמת לעשות למורה באותו רגע.מה היא חושבת על מורה זו וכ"ו.??
השיקוף והתובנה למעשיה הוא : שכך חש ילדה מתגובותיה האלימות . המשפילות . המאשימות וכ"ו.
הייתי מדגישה. שהזיכרון מאותן התגובות של האם לאורך חייו .נחקקות בזיכרון. בגוף ויוצרות טראומות הרבה יותר קשות
שילוו אותו במהלך חייו.מהתנהגות המורה.
הייתי ממשיכה ושואלת: איך לדעתה היה על המורה להגיב במידה והילד עיצבן אותה?
האם יש לה רעיונות כיצד לתקשר עם בנה בצורה שונה גם במצבי הלחץ שיוצר?
הייתי מוסיפה ושואלת, האם הייתה מוכנה שיתקינו בביתה מצלמות 24 שעות ביממה. המנציחות כל רגע מהתנהגותה ומתגובותיה?

יש. לנער אותה. להכניס אותה ללחץ....עד כמה שניתן . הלחץ כלפיה..זה האדרנלין שהיא צריכה על מנת לשנות את דפוסי התנהגותה....
בהצלחה.
נ.ב. לפעמים אדרנלין הוא מצב חיובי מאוד.
כמו: הצורך של לכתוב לפני כניסת השבת.
שבת שלום לכולכם.

[משה_אלבאום*]

הכל נכון, ומקובל, חוץ מהעובדה שלא כידאי לחשוב שלמורה מותר להרביץ לילד במצב כלשהו, שאינו הגנה עצמית ברורה. ברור כי גם להורה אסור להכות את ילדו, אלה במצבים ברורים שבהם אין בררה.

טוב באמת לזכור שללא האדרנלין, קשה ביותר לתפקד במצבים שונים, ולא רק השרדותיים. כל התרגשות הינה תוצר של רמת האדרנלין, כל מאמץ דורש רמת אדרנלין מספקת הגבוהה מהרגיל, מאוהב מפוצץ באדרנלין, אומן בזמן היצירה מלא באדרנלין, כל הצלחה בתחרות תלויה ברמת האדרנלין או ביכולת להרגיעה (כשחייבים רוגע וריכוז שקט).
כל מצבי הסכנה מעוררי אדרנלין חזקים, רצון הישגי ללא רמת אדרנלין גבוהה אינו מצליח להתממש.

[סנופי*]

תודה למשיבים@}

[שרי*]

ומה דעתכם על זה שבעצם הממשלה מעוניינת שאזרחיה יתמכרו לאדרנלין?
מלחיצים אותנו, מפחידים אותנו ממלחמות מתאונות. ככה שומרים את האזרחים אקטיבים וששים אלי קרב. נראה לי שיש מגמה כזאת. זה משרת את המערכת.
מי רוצה אזרחים רגועים? מה יהיה עם התחרותיות, הגיוס לצבא וכו.....

[טליה*]

מה שבטוח הוא: שאנו מדינה לוחצת ומלחיצה ברמות גבוהות ביותר....
מדינה שסובלת מסימפטומים רבים .כמו: קושי עם מסגרות וגבולות. קושי בלקיחת אחריות. p.t.s.d .לבטים רבים .
צורך בשליטה. יודעים טוב יותר מכולם ( סגניי אלוהים או להיפך) . ועוד...
כל אלה עם אגודל מתנתק??????
.מה הפלא שאנו זקוקים להמון אדרנלין?
מה שמעורר דאגה. האם ניתן לשנות זאת בגיל כזה????

[שרי*]

טליה:יש. לנער אותה. להכניס אותה ללחץ....עד כמה שניתן . הלחץ כלפיה..זה האדרנלין שהיא צריכה על מנת לשנות את דפוסי התנהגותה....
תודה על העצה. עד עכשיו כשניסיתי להסביר לה בעדינות כי היא ניראת לי מעורערת לגמרי, זה לא ממש עבד. אני אנסה שוב בשפת הלחץ ואדווח על התוצאות.

[אוריאל*]

מה שבטוח הוא: שאנו מדינה לוחצת ומלחיצה ברמות גבוהות ביותר....

חסר לנו קצת מהאפור הבהיר, הצונן ,המושלג ההוא...

יש לי מטופל, בן 12, התנהגות של חזק כשחלש, רגישות למגע + קושי בויסות תנועה, וצורך ביצירת מצבי לחץ,
כשדברתי איתו על התנהגותו- (כל פגישה בא וישר מתלונן על כאבים וזוועות שונות שעבר במשך השבוע וכמובן שלא יכול לעשות כמעט כלום,
אחרי כמה דקות עושה הכול)- דברנו והוא צחק ואמר שזו הטכניקה הסודית שלו, שהוא המציא, כשנמצא עם אנשים אוהב להפתיע את כולם...
העובדה שדברנו על הנושא כבר התחילה ליצור שינוי.
רגישותו למגע (+ עור דק ועדין, כל מכה = שטף דם) רק הוסיפה לקושי, הקושי בויסות התנועות,
(חוטף מכות מכל דבר, גם מהשטיח)! התוספת של צורך במצבי לחץ גרמה לטיפול להיראות כמו שדה קרב מוטרף.
ההורים קבלו הסברים לגבי כל הקשיים, מנסים לעבוד על הכול, אחרת הטיפול היה נופל מזמן.

בפגישה הלפני אחרונה הוא בא נרגש ונסער, עומדים לצאת לחופשת כיף של שבועיים בחו"ל, התחלנו
לעבוד והוא כל הזמן מתפזר ועושה שטויות, כשעברתי לעבודה של קצת מגע בתנועה איטית הוא נטרף
לגמרי והתחיל להשתולל, בצחוק פרוע והתגרויות, דוחף אותי חזק ומוסיף צ'אפחות פה ושם, איבד שליטה על עצמו,
איכשהו הגענו למצב שהוא שוכב על גבו כפות הידיים שלי צמודות חזק לשלו ואני אומר לו בלי לחשוב ובלי לדעת מאיפה
לראות צבע אפור כהה זורם מכפות ידי לתוך כפות ידיו, תוך שניות הוא נרגע! (פעם ראשונה שלו, ושלי!)
השינוי היה כל כך מהיר שחששתי לו, שאלתי אותו מה קורה והוא רק אמר תמשיך תמשיך זה טוב...
הטיפול הסתיים כשהוא מבקש שנעשה עוד מהאפור הזה...
אחרי שבועיים הוא חזר ואמר שהשתמש באפור במהלך החופשה וזה עזר לו במיוחד בטיסות,
כשהיה חייב לשבת, וכשהרגיש שהתנועות שלו לא ממש בשליטתו.
לבקשתו, עשינו את כל המדיטציה, הפעם לפי הפרוטוקול..

[טליה*]

לאוריאל.
סיפור מרשים מאוד..
"חסר לנו קצת מהאפור הבהיר, הצונן ,המושלג ההוא"
יכולנו לייבא מהלבן הלבן שהופך במהרה לאפור...
אולי היינו מצטננים מעט ופותרים כמה בעיות במחיר זול יחסית....

[תמר*]

אוריאל,
וווואאו (למטופל).
וווואאו (גם לך).
כמו קסם זה עובד הא?
אני אישית לא יכולה לסבול את האפור הזה (טוב, אולי רק אם הוא ממש בהיר..מאוורר כזה) ...לקח לי זמן עד שהעזתי להעביר את זה ככלי למטופלים בלי שזה יעורר בי התנגדות עזה (עד כדי מחנק/בחילה לעיתים).
בראבו לאפור.
בראבו לך שזינקת לתוך חלון הזמן שהיה בדיוק מתאים לך ולו.

[משה_אלבאום*]

בואו ונחגוג על כל צבעי האפור, ולכל אלו שאינם בעלי רגישויות ייתר, גם על כל שאר הצבעים.
תודה על כל הסיפורים והדוגמאות הנהדות.
אוריאל, סוף סוף הההההה. כל הכבוד, המשך מהנה.
תמר, גם לך זה יגיע. מקווה שמוקדם.

[משה_אלבאום*]

שרי, מה דעתך להתחיל בפוליטיקה?? אולי תוכלי להכניס את כל הכנסת לללחץ מספיק על מנת להגיע לשינוי?? מה דעתך??
המדינה שלנו מכורה לאדרנלין, כי כך הרגילו אותנו במדיה. כמה שיותר קשה, עצוב, מחריד, כך מוכר יותר. לאחר מספר שנים כאלו, כבר לא הייתה דרך חזרה.
נכון שהאירועים קשים מעצמם, אבל ההדגשה המכוונת במדיה כל כך מוגזמת ומנסה להרשים לשלילה, שהורגלנו במסות של קושי, ההופכים לצורך ודפוס.
בזמנו שמעתי מעורך בידיעות, שאת הכתבות המהנות, המראות ומביאות נושאים יפים ומועילים, פוסלים כמעת בהתחלה כלא מעניינות מספיק את הציבור. איזה סולם ערכים מעוות לבדיקת הצרכים ובניית המציאות שמוכרים לנו???????

[שרי*]

כנראה שומעים אותנו במסדרונות המימסד. היום שמעתי באוטו תשדיר של המלחמה בתאונות הדרכים, שמבקשים מהנהגים לקחת נשימות עמוקות, להרפות, לנקות את המחשבות. סוף סוף קלטו שלהפחיד לא עוזר.
משה, צוחק עלי אה?

[משה_אלבאום*]

לא צוחק, נהנה מהכיוון.

[משה_אלבאום*]

גלי גל תודה על המקרה החדש.

סיבות וגורמים רבים להתנהגות כזו כולל הצורך ליצור מצבי לחץ. סביר מאוד להניח שהיא נמצא באחת משני המצבים הבאים:

או שהיא מקבלת יותר מדיי תשומת לב בעקבות התנהגותה
או שהיא אינה מקבלת מספיק תשומת לב, ללא קשר למה שהיא עושה.

לדעתי חייבים לעשות שני דברים מקבילים.

להבין לעומק מה קורה במשפחה. זה החלק החשוב יותר.
להסביר לילדה שלא חשוב כמה היא תבכה ותצעק, היא לק תקבל התייחסות עקב התנהגותה זו. גם הילדים חייבים להיות בתוך התמונה.

מהרגע שהילדה הבינה את מה שנאמר לה, צריך להמתין לפעם הבאה, וברגע שהיא מתחילה לבכות ולצעוק, כל הילדים ואת צריכים להתחיל לצעוק בדיוק כמוה, אך בהגזמה רבה. מומלץ להפוך את זה לחגיגה פרודית עד כמה שניתן.

סביר מאוד להניח שברגע שזה יקרה, הילדה תיכנס למצב בו היא לא תוכל להמשיך להתנהג כך. בעבר, ניסיתי את זה מספר פעמים, וזה עבד יפה מאוד.

הכוונה היא להוציא את העוקץ מהדפוס. לאחר שהעוקץ הוצא, צריך לשבת בקבוצה, ולדון בנושא עד כמה שניתן לעומק, כשכל ילד צריך להגיב על ההתנהגות. גם בהכנה של הילדים בקבוצה צריך לשבת ולדון ולהסביר עד שכולם מבינים מה צריך לעשות ולמה.

צריך גם לבצע עבודת עומק עם ההורים. סביר להניח שההתנהגות אינה חלה ככששני ההורים נמצאים אלה כשאחד מהם נמצא בלבד. חשוב לבדוק מי הוא ההורה הזה ולעבוד איתו על דרכים חליפיות להתמודדות עם הילדה.

[משה_אלבאום*]

ניתן לטפל בנושא בדרכים שונות ורבות, הדרך המוצעת היא אחת הדרכים/}

[שווה*]

הדרך שהצעת פשוט גאונית.. אבל......היא לא יכולה להיות טראומטית קצת לילד/ה? או שהטראומה פה היא לטובת העניין? אבל של מי? אני מדמיינת את הסיטואציה ואני מתפקעת מצחוק..

[משה_אלבאום*]

לא ניראה שילדה הנוהגת לשלוט באמצעות בכי וצעקות תיכנס לטראומה. היא תקבל תמונת ראי של מצבה, ותוכל להבין מה היא עושה לאחרים, ועד כמה זה מגוחך.
צריך לזכור שבסך הכל הילדה רוצה לגרום להוריה להתחזק, ואינה יודעת איך לעשות את זה. במידה והם לא יתחזקו, סביר להניח שהיא תמצא בכל פעם דרך אחרת על מנת לנסות והכריח אותם להצליח להעמיד גבולות ולעמוד בצורה איתנה אל מול העוצמה שלה.
מאוד מפחיד להיות ילד חזק מאוד מבלי שהוריך מסוגלים לעצור אותך או לדעת איך לתמרן את המצב.
יכול להיות גם שהילדה מנסה באמצעות התנהגותה להסתיר את מצב המשפחה. מושכת את כל האש אליה.
יכול גם להיות שהיא מגיבה לצורך שלה לפרק את כעסיה שאולי הם ברמה גבוהה מאוד ומסיבות שאינן ברורות לנו.

[פלוני_אלמוני*]

מה הגורם הפסיכולוגי ,המוחי שמסתתר מאחורי התמכרות לאדרנלין , והאם ישנה דרך להפוך את התמכרות לדבר טוב, מבלי להכניס עצמך לסכנה ?