קדם אלבאום

[טליה*]

_כנראה שלא אני הוא הקובע את סוג הלמידה המתוכננת עבורי.
שלא נדע מצרות._
איש אינו יכול לקבוע את סוג הלמידה המתוכננת עבורו.(כך אני מאמינה)
מאחלת לך ,משה, למידה שתעשיר, תחכים ותעצים את הידע הרב שלך. בהנאה רבה ובאושר רב.

[משה_אלבאום*]

בתאריך ה 21/2 בשעה 15.30 תערך עליה לקבר ליום השנה למותו של קדם בני היקר. כל המעוניין מוזמן להגיע.

[רחל*]

משה היקר,
חלפה כמעט שנה מאז מות בנך היקר.
שנה כואבת, מלמדת, מלאת תהפוכות.
ליבי איתך.

[טליה*]

למשה היקר
ככל שיום השנה הולך וקרב , אני חשה ירידה הדרגתית ברמת האנרגיה שלי.
מאוד קשה לי להתמקד ולהתייחס לכל מה שנכתב כאן ( לעבור לסדר היום )ולעיתים להתייחס אל הכתוב.
למרות שהפורום הוא אחד מהאמצעים החשובים לשמור איתך על קשר ,
להפרות ולשמר את מה שיצרת ובנית כאן לתפארת.
בטוחני שרבים ישמחו לפגוש אותך ( אני ביניהם) חבל כל כך שבאלה הנסיבות.
מתגעגעת ומצפה לפגוש אותך.

[משה_אלבאום*]

תודה לכולכם. אני אוהב את הקשר הזה,ומשתדל לטפח.
לאחר האזכרה, יתקיים מפגש במועדון בחדרה לכל מי שירצה להגיע.

שמח בבלוג הזה, כמה נעים לקרא את כל האינפורמציה המוספת.

[איימי*]

למשה
לעיתים אנו נצפים שהזמן יחולל ניסים וייקח איתו את הכאב שאנו נושאים,
וכואב להרגיש שהזמן לא תמיד לצידנו ולעיתים הוא חובק בתוכו געגוע עמוק.
מנסיון לצערי למדתי שלאבל ישנם שלבים - ההלם לאחריו הכעס לאחריו ריקנות מאוד גדולה ולבסוף מגיע הגעגוע המאוד עמוק.
שכאילו תפקידו לכסות את כל המקום של הריקנות.
עם הזמן הגעגוע לא נעלם ואנו לא שוכחים לעולם את יקירנו אנו רק למדים לחיות כשהם בתוכנו ולפנות להם מקום שיהייה נוח לכולנו.
מאחלת לך למצוא מקום להכיל את עצמך ביום הזה.
עם הרבה הערכה והמון תודה שולחת לך המון כח מכאן.

[משה_אלבאום*]

קדם שהיה.

פרח נפלא שנבל ולא יהייה.

מתקרב לו יום השנה השנייה לאבדון המוות
מקום בו כל פרור זיכרון הופך לאהבה, געגוע, בעתה.
מקום בו הסליחה מתערבבת עם הכאב, הקושי, הפחד והסבל
עירבוב שאין שני לו בעוצמה המכאיבה, מחריבה.
ההבנה, הנסיון לארגן את הזיכרון המתפורר
הנסיון להבין למה, איך, דווקא כאן ולו ולי
הרצון לשנות כשלא ניתן עוד, גם לא פרור התקווה.
הידיעה שלא היה אחרת, וגם לא ניתן היה אחרת,
כל האהבה, קפאה לה ברובדי הזמן
הגעגוע שאינו נגמר, הבכי שאינו עוצר
הזמן המרפא, הכאילו מרפא, הרוצה להתרפא.
הבכי החונק, חונק לו ללא כוונת זדון
הסליחה, שאינה משנה כהוא זה את הבלתי ניתן.
מתקרב לו יום השנה השנייה לאבדון המוות.


_
נכתב עבורי, נא לא להגיב לזה.
הצורך לשתף על מנת להבין את מה שעובר עלי, על אבא שקול, הוא צורך שלי כהורה, כמורה, כאדם, אך אין זה צורך שעל מנת לקבל תגובה או השתתפות כלשהי.

[משה_אלבאום*]

שנתיים ימים והשחור הופך לאפור מתבהר
דמעות חונקות משתחררות להן לאיטן
גרון משתחרר לו טיפין טיפין
סבל הופך לזיכרונות משתנים
קושי מקבל פנייה והפנייה
נשימה לאיטה חוזרת לנשמה
רוח מנסה לחבור מחדש אל החומר

שנתיים ימים, השחור מתבהר לאיטו
מאפשר הצצה מבעד מסך,
כוחות נשאבים מאין סוף
מטעינים יומיום דואב
שנתיים.

חיוכו המדהים
שמחת חיים בלתי נדלית
סקרנותו המופלאה לטבע
ריקודו המתלהב
שירתו וכתיבתו
מנצנצים מבעד חרך,
שנתיים.

[שווה*]

ויהי זכרו תמיד תמיד ברוך

[משה_אלבאום*]

תודה

[טליה*]

איתך בכאביך ובשמחותיך.

[משה_אלבאום*]

בוקר שאחרי, יום חדש נקי זורם
מוזר עד כמה הפכו התאריכים לחלק משפיע מאוד בחיי. כל חודש לקראת העשרים, ועד העשרים ושתיים, המצב הנפשי מושפע ישירות. אני יכול לדעת שהעשרים מתקרב ממה שקורה לי. התאריכים הפכו לתזכורת כואבת, ללא קשר למה ומי אני באותו הזמן.
דפוס תת הכרתי שמנהל את התאריכים הללו בחיי. לפני ואחרי הכל תקין.

[משה_אלבאום*]

לאחר זמן ארוך, חזרתי לקרא את הכתוב במדור הזה. מעניין עד כמה הזמן והעיבוד של החומרים השונים יכולים לשנות את ההוויה הפנימית. לרפא, לחזק, להבהיר.
כיום קל יותר להמשיך קדימה, להקשיב לעצמי ורצונותיי, להיות נקי יותר מהרגשות הקשים של השנים האחרונות, להיות ממוקד מחדש.
חשוב לחזור ולקרא, על מנת לקבל פרופורציה נכונה של מה היה ומה יש כרגע וללמוד מכך על כוחות האדם.

[ספיר*]

איזה אדם מיוחד הוא היה...
כותב כל כך יפה ומרגש ובחכמה, נקרע לי הלב