קמיצה נמוכה ופחדים

[אנונימי]

ראו גם: מדור כירולוגיה | על תהליך הסליחה

דיון שהחל בדף אלבאום דף אחר

[רינה*]

למשה.
יש לי מטופלת בת 25 עם קמיצה נמוכה. סטודנטית נשואה.ברור לה שאת תהליך הסליחה עם אמה ועצמה
לא תוכל לעשות בשנה שבה תעבור תהליכים רגשיים.
החשש שלה בין השאר הוא. אם עליה לעבור תהליך סליחה ממושך ,שיכול לקחת כמה שנים.? כמו כן חוששת שתהיה אמא "לא טובה". שלא תוכל להכיל ולהענות לצרכיו של התינוק.לכן,
חוששת להיכנס להריון גם לטווח רחוק יותר , אינה מוכנה לשמוע על ילדים למרות הפצרות בעלה.
מבחינת הטיפול , איזה תרגול גופני נראה לך כמתאים עבורה מלבד חיזוק הגוף . גדילה ויציבה . .
בטיפול הרגשי מלבד הבנת הקשר עם אמה ותהליך סליחה איתה , על מה עוד היית ממליץ?
תודה מראש.

[משה_אלבאום*]

רינה תודה על שאלתך.
נשים בעלות קמיצה קצרה, מפחדות באופן טבעי מהפחדים שציינת (לרוב) הסיבה היא חוסר הקשר הרגשי עם האם בינקות. לא ניתן לשנות את המצב ללא תהליך שליחה עם האם ברמה היסודית ביותר. הצרה היא שלרוב נשים אלו מנסות כל שביכולתן על מנת "לכסות בערך" את הבעיה מבלי שינסו להשתחרר מהקושי. היא באמת יכולה להפוך לאמא קשה, הנראית כלפי חוץ כטובה, אבל באמת אינה.
נראה שהפטרון שמצאה הוא המתאים ביותר. לא לעשות ילדים. למרות התנגדויות בעלה, זה המצב היחידי הנכון מאוד לנשים אלו, ללא תהליך סליחה עמוק ביותר עם האם. עם ילדים הקשר עם הבעל יהרס בסופו שלדבר, הילדים יסבלו מחוסרים רגשיים קשים ועוד. כמה שהבעל יאהב אותה יותר כך המצב ילך ויחמיר.

מה החשיבות לתרגילים גופניים במצב הזה??? שהאופטימיים במקרה הזה יענו.

[רינה*]

תודה משה.
חבל שהאמת והמציאות כל כך קשים לעיכול .
גם לי לא נראה מתאים לתרגל איתה תרגולים גופניים שלא יעזרו לבעיותיה, אולי עסוי.?
האם לדעתך טיפול מסוג זה מתאים לסטז'רית?
לי נראה שלא . האם הרגשתי נובעת מאחריות או חוסר ביטחון?
למרות שהמדריכה שלי מעודדת אותי שעלי להתמודד עם הקושי ולקחת אחריות .

[תמר*]

חשיבות עליונה כמובן.
תרגול גופני הכי אינטנסיבי ולרמות הכי גבוהות שאפשר. רק זה יחבר אותה לגוף ויאפשר לה "לסמן" את עצמה כנפרדת סופסוף מאמא/בעל. בתוך כך תתחיל לזהות את הצרכים והרצונות של עצמה ולהתמקד בשיקום החסרים. צודקת שפוחדת להיכנס להריון, מכירה כאלה שגם כשניסו - הגוף לא נשמע להן ולא הצליחו. חייבת לשכנע את בעלה להרפות בקטע הזה (כולה בת 25..מה קרה?) ולתת לה מקום להתחזק ולגדל את עצמה מהמקום בו נתקעה. אז חיזוק. ועירסול. ותנועה ועיסוי אל הרגש. לא לתת לה ליפול ולא לוותר לה על תהליך סליחה עם האם בדיוק במקום בו בחרה לקחת לאחריותה את האושר של אמא (צריכה להבין שזה היה נכון אז, כעת זה כבר לא רלוונטי). ללא תרגול גופני שום דבר מכל זה לא שווה, כי יישאר ברמת הרעיון וכך עלול אפילו לגרום נזק, כי כשיש תובנות ואין כוח וכלים לעשות איתם שינוי - הדרך לדיכאון קצרה ביותר.

מתוך הבועה האוטיסטית זוכרת שמקרים כאלה נראים כאבודים. לא מסכימה, נכון שצפוייה עבודה קשה לעומק ולרוחב, שלוקחת זמן רב ויש בה נפילות - אני מאמינה שאם היא תרצה ותאמין ותסמוך עלייך, רינה, היא תגייס את עצמה ליופי של עבודה.

בחלונית החכמה כתוב - "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע" - אז אולי בעצם אם אין ממש מוכנות מצידה להניח לה.

[רינה*]

תודה תמר.
אנסה לעשות שימוש בעיצותיך.

[אוריאל*]

רינה,
זה טיפול מצויין לסטאז'רית, שמקבלת הדרכה כמובן,
נראה לי שרעיון הסליחה לאם הכניס אותה ללחץ כזה שמטשטש את העיקר,
א. היא נשואה לגבר שסומך עליה להביא את ילדיו,
ב.היא נכנסה לשנה ב' בתחום שתובע ממנה התבוננות לתוך עצמה,
ג.היא בטיפול אצלך,
כל הכבוד, מחיאות כפיים! מה עוד אנחנו רוצים ???

לדעתי צריך להעיף את עניין הסליחה מהשולחן,(לעכשיו) להתמקד בטיפול רוחבי, כלומר לתת לה להכנס לתוך עצמה, בקצב שלה,
לגוף לרגש לשכל לאינטואיציות, עבודה איטית , ללא הגבלת זמן, בשביל מי ולמען מה לרוץ?.
דבר נוסף, קמיצה נמוכה זה לא יותר מקמיצה נמוכה, נכון שיש לזה משמעויות קשות, אבל יש עוד פארמטרים, (מעניין מה הם),
לעיתים קרובות הפארמטרים חיוביים ונותנים לאשה כזו כוחות להתמודד, נראה שזו עושה את זה, זה המקום לעודד אותה, מה שהיא עושה עכשיו איתך
זו ההכנה להתמודדויות הבאות , כך בעצם כולנו, לא ?
עוד דבר קטן על הורים וילדים, לא חסרים מקרים ידועים על ילדים שאיבדו את הוריהם מסיבות שונות וברמות שונות
ועובדה זו לא מנעה מהם להגיע להישגים,
שלא לדבר על זה שיש ילדים שקיום הוריהם יכול היה למנוע מהם להגיע לאן שהגיעו.

[משה_אלבאום*]

לאוריאל ורינה.
איני יכול לצערי הרב להסכים עם אוריאל. זאת מהסיבה הפשוטה שמה שאחרים ואני לא ניסינו במשך השנים הרבות בהם אני מאמן מבוגרים, שלא מוכנים להתבגר, המצב הוא שככל שהם מתחזקים, מצבם הנפשי מתדרדר. זאת כמובן במידה ואינם מוכנים להיכנס לתהליך הסליחה לעומקו. ברוב המוחלט של המקרים בהם נתקלתי, לא נעשתה סליחה, ולכן היה צורך להדחיק הכל מהתחלה. מצב שגורם למבוגר להתדלדלות רצינית מאוד של רמות האנרגיה. כשילדים מדחיקים, כמות האנרגיה העומדת לרשותם כל כך גדולה, שזאת לא בעייה בכלל. כמבוגרים המצב שונה ביותר.
בכל מקרה, הרי שטוב שלא מסכימים איתי בנושא, כי זה מאפשר להמון מטפלים להתנסות בעצמם, ולבדוק האם יצליחו לפתח כלים שאינם מוכרים לי עדיין.

אשמח ביותר לשמוע על סיפורי הצלחה בנושא, על מנת שאוכל להפוך לאופטימי יותר בנושא הזה, המהווה את אחד מהנושאים היחידים בחיי המקצועיים בהם איני אופטימי.