איפה התמימות שלי

[פיית_היער*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איפה הקסם
או יותר נכון, איפה הנס
איפה מחולל הניסים הפרטי שלי
השומר עלי מלמעלה, שלא אכאב מדי, שלא אבכה מדי
שלא אתייאש מדי
הוא היה לי פעם ואבד
או שהפעם הוא מאחר לבוא
נותן לי להתמודד לבד עם הכאב
הפחד
הגעגוע
הזכרונות היפים שהיו
התוכניות שהתפרקו
להתמודד לבד עם הלבד

פעם הסתובבתי בעולם בתחושה שאצלי, תמיד הכל יסתדר, שמשהו תמיד יפול למקום הנכון, רגע לפני שאשבר לגמרי, רגע לפני שיכאב מדי, משהו יקרה, משהו יציל, משהו ירים

אולי הגיע שעת השיעור
אולי, כמו שכתבו פה פעם- לכל אחד יש מלאך ששומר עליו עד גיל שלושים וקצת, וומאותו רגע הוא הולך, משאיר אותו לעצמו.

אז אני לעצמי עכשיו
להתמודד עם כאב הפרידה
עם התסכול שמה שהיה כנראה לא יחזור- לא ככה, לא כמו שדמיינתי
יקח זמן עד שאוהב ואתרגש שוב, עד שעיני יוארו שוב באור של אהבה,של תקווה, של חיבור אמיתי למישהו אחר.

[פיית_היער*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי נשארתי תמימה עד מאוחר מדי
אולי בחרתי שלא לבחור יותר מדי
נראה לי שנכשלתי במבחן
המבחן של היקום
היקום שלא מבחין בין פרצוף לפרצוף, בין רגש לרגש
היקום שתפקידו לאזן
לתת הזדמנות ולראות איך נתמודד
ואם שיקרנו לעצמנו, אם נשארנו איפה שכואב, איפה שלא מספיק טוב
אם בחרנו להמשיך להכאיב לעצמנו- גם דרך אדם אחר
האיזון יבוא
האמת תצוץ
המציאות תגבר על הכל
הקול הפנימי שניסה לסמן ולסמן, הרבה פעמים
לפני השינה
ברגעי הלבד
הקול שאמר
משהו פה לא נכון לך
משהו פה לא מתקדם כמו שרצית
משהו פה מכאיב מדי
יש כאן יותר מדי חששות
ספקות
תקיעויות והרגשות לא טובות

ואני לא נתתי לקול הקטן הזה את המקום הראוי לו כנראה
ומשכתי ומשכתי
וניסיתי
נתתי זמן
התאמצתי, השתדלתי, הקטנתי את עצמי, ניסיתי לרצות פחות
להסתדר עם מה שיש
לאהוב את מה שיש, לקבל את מה שיש
אבל זה לא הספיק
האהבה לא הספיקה
הוא לא רוצה מספיק, או לא מסוגל, או לא יכול, או לא יודע
אבל אוהב
אבל מתגעגע
אבל כואב
אבל שרוט
אבל דפוק
אבל בדיכאון
אבל לא יכול

[פיית_היער*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וסבתא שלי תמיד אמרה לי
מה שלא יודעים עכשיו, לא יודעים אח"כ
איך שזה עכשיו, ככה זה יהיה
זה רק יהיה יותר קשה
יהיה יותר כואב
הפרידה
ההפרדה
הניתוק

[פיית_היער*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם כלכך קשה להיפרד, אז אולי צריך לחזור?
אם עברה שנה ושנינו תקועים
כואבים מתגעגעים
אולי צריך לחזור?
אם רק עליו אני חושבת,הבית היפה שהיה, היחד המיוחד שהיה
אם אני לא רואה את זה קורה עם מישהו אחר
אז אולי צריך לחזור?
אבל אם הוא חוזר ואומר שהוא מפחד מדי, חלש מדי, לא מסוגל מדי
אז אולי אי אפשר לחזור?
אולי אני עקשנית?
אולי עוד לא למדתי מספיק את השיעור?
אולי לא הורדתי מספיק את הראש אל מול המציאות?
אולי לא הוכחתי לעצמי מספיק?
אולי לא כאבתי מספיק?
אולי הוא לא אכזב מספיק?
שבר מספיק?
תסכל מספיק?
האם אוכל לרצות את מה שאני רוצה איתו, עם מישהו אחר? האם הפנטזיה תתגשם עם אחר?
האם אי פעם זה ירגיש לי לטובה?
האם אי פעם אגיד על כך תודה?

[פיית_היער*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

געגוע געגוע געגוע
זה כמו מחלה
כואב
מחניק בגרון
לב כבד
עיניים חצי פתוחות
הכל נראה אפור יותר
דלוח
כולם נראים זרים

נזרקתי החוצה מתוך הרכבת
עומדת בצד ומסתכלת
כולם נוסעים לאן שהוא
כולם נראים חיים
אצלי זה מת מבפנים
או אולי רדום
אולי דרוס
אולי שבור

[פיית_היער*]

קשה המחשבה על להיות עם מישהו אחר, לא מוכר, עוד לא אהוב, עוד לא קרוב.
משהו בי רוצה להילחם במציאות הזאת, לחזור אחורה ללפני שנה, לביחד שלנו, אפילו שגם אז זה לא היה מספיק טוב.
לא מספיק טוב לחתונה וילדים ולחיים משותפים ביחד.
כל פעם שעולה הגעגוע, אני בכוח מנסה להזכיר לעצמי- זה לא היה הולך, היית סובלת, היית הולכת על ביצים, היית שומרת כל הזמן שלא יהיו ריבים, שיהיה טוב, איך הוא יתמודד איתך כשתהיי בהריון, הוא לא מסוגל להחזיק אותך כשאת מתפרקת או נחלשת, מתישהו הוא מתחיל לריב.
וילדים.. כל האחריות היתה עלי? כל דבר שהייתי מבקשת ממנו הוא היה אומר לי- את לא יכולה לראות אותי נח?
כל יציאה מהבית עם הילדים היתה קשה לו? כי יש הרבה ארגונים?
מנסה להזכיר לעצמי בגעגוע, שאולי ניצלתי, מזוגיות לא כלכך טובה, כבר לא כלכך שמחה, שכבר לא יכולה להחזיק את שאר שלבי החיים..

[פיית_היער*]

אולי יש אנשים שיודעים להתמודד יותר טוב עם שינויים
עם אכזבות
עם המציאות שטופחת על הפנים
אולי האנשים האלה יודעים לקבל יותר טוב את זה ש- תקופה אחת אתה פה, תקופה אחת אתה שם..
רגע רחד את אוהבת את ההוא ורגע אחר אוהבת מישהו אחר, חיה קצת אחרת, זוגיות קצת אחרת.
אני לא כמו האנשים האלה.
אולי פעם הייתי.. או שאולי אף פעם לא אהבתי ככה ורציתי ככה, או התרגלתי ככה.
קשה לי המציאות השונה הזאת, הלא רצויה, כאילו נכפתה עלי.
מקווה לשינוי, אולי שסוף סוף הוא יתבגר ויהפוך להיות הגבר הזה שדמיינתי שהוא יכול להיות.
או שיבוא מישהו או משהו שישחרר אותי מזה, מהכאב הזה, מהגעגוע הזה.
שבסוף אני אבין שבאמת באמת הכל לטובה.

[חגיתא*]

וואו פייה יפה! כאילו אני כתבתי את זה! קראתי הכל בנשימה אחת והרגשתי כל מילה. אני היום אחרי התחושות הללו שכתבת. והוא חזר אחרי שנה של פרידה. וממש בשנה הזו לא הבנתי מה לעשות כשהשכל והרגש כל כך מנוגדים. ויום אחד - נס - הוא בא ואמר שהוא מרגיש כמוני והלב לא נותן לו לשכוח.
אני מאמינה שאם יש רגש כל כך חזק אז יש כאן משהו. אבל צריך סבלנות. לקבל את המצב ויחד עם זאת לחכות ולהתפלל לבהירות להבנה מה את אמורה לעשות. לפעמים תקופות ארוכות לא יודעים. זה קצת מפחיד ועלול להדאיג. אבל תאמיני- יש לך את הדרך המיוחדת שלך. ומגיע לך להיות מאושרת. ומכינים לך את זה שם למעלה... את רק צריכה עוד קצת סבלנות, אמונה, והכי חשוב שימחה!

[חגיתא*]

אני גם מאמינה שהפחדים מהעתיד הם מיותרים.
יש לי חברה שהתחתנה כנגד כל היגיון עם בחור שהיה נראה כחולה נפש, לא מסתדר בשום עבודה, צעק עליה ואפילו היה אלים!! ואחרי החתונה היא אומרת שהוא בעל ואבא למופת. מפרנס ואוהב את הילדים והכל. אז לדעתי הנשמות מרגישות שהן שיכות זו לזה וצריך להקשיב לזה ולחכות שהמציאות תאפשר את זה למרות שלפעמים זה נראה בלתי אפשרי.
אם תרצי תפרטי יותר ואשמח לעזור אם אוכל.

[חגיתא*]

הגעגוע זה סימן שיש געגוע מהצד השני אלייך.

[פיית_היער*]

החלק הבעייתי ברגש הוא התעתוע.
הגעגוע משקר, משכיח את הרע , מבליט את הטוב.
הרגש הזה מבלבל ואומר, אם רק נחזור יהיה טוב
ננשום ביחד שוב
נצחק ביחד שוב
נגיד תודה ביחד ליקום, שהחזיר אותנו
שלימד אותנו שהגדיל אותנו.

והוא חזר, ואמר את מה שרציתי לשמוע, מה שרציתי שיקרה קרה, באמת אנחנו לא יכולים בנפרד,
ידעתי שהוא לא יכול בלעדי..
אבל הרגש מתעתע, הגעגוע משקר.
הבעיות, הפחדים, החששות, השריטות, חוסר הסיפוק
הכל נשאר
חיכה בצד לגעגוע שיתפוגג
והנה שוב
ריבים ויכוחים תסכול מרמור, צעקות
זה לא עובד
שוב פעם חוסר ביטחון
שוב פעם חששות
אין כאן אושר כבר
כבר אין כאן שמחה
רק זכרונות, געגוע לפעם, שכנראה באמת היה כלכך מזמן
היה לנו טוב באמת כלכך כלכך מזמן

לדעת לקבל את המציאות זו מעלה
תכונה טובה
הלוואי והיתה לי

[חגיתא*]

יש לך! בפוסט הקודם שלך המשפט האחרון כתבת- הכל לטובה. אז את כבר יודעת.
הדברים שאת כותבת מוכרים לי מאוד. אבל אם את רוצה עזרה מעבר להק שבה אז תצטרכי לפרט יותר... כי נשמע (לפי הבנתי) שיש לכם על מה לעבוד ואיפה שקשה דווקא שם לבדוק ולברר למה ואיך אפשר לשנות ולתקן... זה בעצם העיניין התפקיד שלנו, זה לבנות. אף אחד לא הבטיח לנו שזה קל וחלק.

[חגיתא*]

הגעגוע לא משקר! יש סיבה טבעית להשכיח את הרע, כמו שאומרים שאם נשים היו זוכרות את כאב הלידה אז לא היו מעיזות ללדת שוב...

[פיית_היער*]

חגיתא, תודה

[פיית_היער*]

מקווה שאת מקשיבה בכל רגע לקול הפנימי שלך, שבודק אם באמת טוב לך
שמסמן לך, מזהיר , שומר עליך
לפעמים רגש יכול להוביל אותנו למקומות שלאו דווקא טובים לנו
עצה שלי לך ולעצמי
להקשיב לקול הפנימי
תמיד
הוא לא משקר אף פעם
הוא יודע הכי טוב

[חגיתא*]

מה ההבדל בין הרגש לקול הפנימי?
שבת שלום

[חגיתא*]

מה שהיה טוב פעם זה לא הטוב שיהיה בעתיד... זה טוב אחר. טוב שעוד לא היה, טוב בוגר, טוב הכי טוב שיש.

[פיית_היער*]

את צודקת, זה גם דבר שצריך לזכור
אי אפשר לשחזר את העבר
את ההתרגשות והתמימות של פעם
של התחלה של אהבה
אפילו אם זה עם אותו בן זוג
משהו שאצטרך ללמוד לקבל כנראה
או שאופתע לטובה
הלוואי

הקול הפנימי בעיני, הוא הקול שהולכים לישון איתו בלילה
כשנוהגים באוטו לבד
כל מה שעולה כשאין אף גירוי חיצוני באותו רגע
אז הוא מדבר...
והוא מדבר גם בצורת רגש
נעים או לא נעים
מפחיד או לא מפחיד
שלווה או חוסר ביטחון
שקט או סערה...

[חגיתא*]

רגש זה הקירבה הכי גדולה בין אנשים.
כל רגש עדיף על חוסר רגש.
חוסר רגש זה כמו מוות, כמו שני בלוקים הבוהים אחד בשני,
ואין דבר עצוב מזה.

אהבה זה חיים. כל הזמן בתזוזה.
חי, משתוקק, נוגע, נעלב, סולח, מחבק, מתענג, בורח, חוזר, נופל, קם, מפחד, נרגע, נדלק, נכבה, נשרף, מתפוצץ, מלטף, מתמלא, מחביא,מגלה, בוכה, צוחק, משתגע

ובתוך כל זה צריך לשמור על שיווי משקל, איזון, לזכור תמיד לנשום ולראות את הטוב בתוך המערבולת

[חגיתא*]

_וסבתא שלי תמיד אמרה לי
מה שלא יודעים עכשיו, לא יודעים אח"כ
איך שזה עכשיו, ככה זה יהיה
זה רק יהיה יותר קשה_

אני לא מסכימה עם סבתא שלך בכלל. מה שלא יודעים עכשיו-עוד נדע בעתיד.
צריך רק סבלנות ואמונה.

[אלמוניה*]

מה שלא יודעים עכשיו-עוד נדע בעתיד
מילים מדויקות ומנחמות

[פיית_היער*]

מה אומר..
הלוואי שהיקום יוכיח לי אחרת
אין משהו שהייתי רוצה יותר מכך שאני ובן זוגי שהרגיש כמו נפש אחות , נתאחד שוב באהבה שמחה והתרגשות
שיחזיקו כל חיינו
לעומת זאת במציאות- אחרי שחוזרים.. הבעיות הישנות עולות וצצות
ונראה שבאמת מה שהיה הוא שיהיה...
הלוואי שלא הייתי הופכת לצינית כלכך לגבי זה
ומכאן שם הבלוג- איפה התמימות שלי

[חגיתא*]

יקרה. איפה התמימות שלך? בך! מתחת הקליפות. וגם בו אי שם מעבר למשחקים וההתגוננויות
אני פשוט עוברת דבר דומה. עם אדם מאוד לא קל. והייתי כמו שאת כותבת. אבל ה"הקול הפנימי" הזה התמים והאמיתי ידע שאנחנו שייכים זה לזו.
והייתי צריכה כוחות נפש אדירים כדי להתגבר על ההתנהגות שלו על פני השטח. וכרגע זה משתלם מאוד. סבלתי ממנו הרבה ועצם ההתגברות שלי על זה מעצימה את האהבה שלנו. זה נראה בלתי אפשרי אבל לכי עם הלב שלך הוא לא סתם מרגיש.

[פיית_היער*]

כדי להשתחרר מהכאב הזה
מהגעגוע
מהתקיעות במקום
מהציפייה שיבוא בטוח ובוגר יותר
ציפייה שאולי לא תתגשם
כדי להשתחרר מזה
משכנעת את עצמי כל בוקר
שאני לא באמת רוצה את זה
אותו
הוא לא מספיק טוב
אם זה היה זה באמת
האם הייתי בוכה כלכך
עצובה כלכך
חרדה כלכך?
כשזה זה זה לא אמור להיות אחרת?
שלווה רוגע שמחה הרמוניה
לא יכול להיות שהוא הכי טוב שיכול להיות
אחרת זה לא היה מביא לי כלכך הרבה כאב

[פלונה_אלמונה*]

קוראת ומאוד מאוד מזדהה. בדיוק בדילמה הקשה אם להיפרד או לא מבן הזוג שלי, המון ריבים ומתחים, חוסר ביטחון וחרדות שמתפרצים עליי לצד יופי, אהבה ותמיכה הדדית.
אני כרגע לא אופטימית, נראה שזה הולך לכיוון פרידה. מנסה שוב ושוב להעלות את נושא טיפול/שנעבוד על הדברים איכשהו, ללא הצלחה.
די מסכימה איתך שמה שאתה רואה היום זה כנראה מה שיהיה. לפעמים יש מקום לקפיצת אמונה, להאמין שיהיה טוב ולהמר, כרגע אני אישית לא שם, אולי את כן.

[פיית_היער*]

הגעגוע שורף לי מבפנים
מכאיב
מחניק
מסרבת לקבל את המציאות
מסרבת להוריד את הראש למולה
מסרבת לתת לדמותך להתרחק אל הערפל
אל העבר
לא מוכנה עדיין שתהיה מאחורי
מה יהיה איתי
האם אי פעם אוכל להתגבר על זה
לראות את הטוב שבפרידה
האם אי פעם אוכל לתת למישהו להכיר אותי מקרוב כלכך
האם ארצה להכיר אותו
לא חשבתי שניפרד
והנה זה קרה
עברה שנה
שנה שבה לא שחררנו אחד את השניה באמת
ויחד עם זאת הזמן עושה את שלו
נלחמת עם דמותך ההולכת אל נבחי הזיכרון
מחזירה אותך קדימה כל בוקר לאט לאט
עד שאני בוכה שוב
עד שאני מתגעגעת כלכך שזה כואב שוב
אולי הריקנות של הבדידות מכאיבה לי יותר מכאב הגעגוע והכמיהה
אולי בגעגוע אני עוד איתך ולא לגמרי בלעדיך.
אתה כלכך חלש וקטן
מפחד מהצל של עצמך
ואני שמתי את גורלי בידיים שלך
ידיים לא בטוחות
לא אוחזות
לא שומרות
ידיים שרק לוקחות או בורחות
למה להמשיך לרצות מישהו שפגע בי ככה
מישהו שלא דאג לשמור אותי קרוב אליו
למה המלחמה הזאת עם עצמי
תשחררי אותו
תני לו ללכת
הוא לא יכול לעשות לך טוב
הוא לא יודע איך

[פלונית_אלמונית*]

פיית היער,
חיבוק
געגוע זה לא מילה...מבינה לגמרי.
מישהו חדש אולי יוכל להשכיח אותו

בהצלחה

[פיית_היער*]

הרגשות מתחלפים
מדקה לדקה
משעה לשעה
מנוף לנוף
על איזה רגע לסמוך
יש געגוע רחוק
יש קרוב
יש בדידות
יש קבלה
יש החלטה לסגור את הלב לתמיד
יש כאב
געגוע רחוק
אני כבר לא זוכרת איך בדיוק הייתי פעם
מי הייתי כשהיינו יחד
היה לב חי ומרגיש
משמעות
אהבה לחיים
געגוע קרוב
כבר נדרש מאמץ
הוא כבר לא מי שאהבתי
כבר לא החבר הכי קרוב
הוא כבר אחר
כבר לא כלכך מוכר
געגוע קרוב.. מתרחק
אלו הם חיי עכשיו
ופחד
שהגעגוע ילך
פחד
שלעולם לא ארגיש שוב כמו פעם

[פיית_היער*]

יש אנשים ששונאים את עצמם מבפנים כלכך
שמעריכים את עצמם כלכך מעט
שאם תאהבי אותם
הם לא יוכלו לאהוב אותך
כי בעיניים שלהם
את לא באמת שווה
כי את אוהבת מישהו דפוק כלכך
אז אם את אוהבת מישהו כמוני, איך אני יכול לאהוב אותך?...

[פיית_היער*]

כאב שכזה לא הרגשתי בחיי
כאב של אכזבה
של בגידה
של אמון שנשבר
אמון שאנחנו אחד של השני ולא יוכל להיות אחרת
כאב של געגוע
של פנטזיות מרוסקות
כאב של פחד
כאב של בדידות

[פיית_היער*]

בוא נתפוס כבר את הפינה שלנו
המוגנת הבטוחה
בוא נשמור אחד על השני מכל מה שקשה בעולם
מכל האכזבות והבדידות והעצבות
בוא כבר ונודה אחד על השני
על האהבה
הקרבה
בוא ונעריך את מה ששלנו בעולם הזה
בוא ונעריך האהבה שלנו שמעירה את ליבנו
בוא נשמור על האהבה
שמרחיקה מהלב את השממה

[חגיתא*]

|y| אני מאמינה באהבה. קוראת אותך. הלוואי שיסתדר בינכם ושהאהבה תפרח |l|

[פיית_היער*]

אי אפשר לחזור אחורה
ואי אפשר לשחזר את אתמול
משהו בינינו אולי הלך לבלי שוב
אני מפחדת שזאת האהבה
אבל הלב עוד קושר אותנו
אבל המציאות מוכיחה שוב ושוב
זה כבר לא שם
זה מסובך יותר
מפחיד יותר
מורכב יותר
אתם יכולים להתעקש ולא לשחרר
אבל הסוף יהיה רע
הנה כל הסימנים
אי אפשר לשחזר את אתמול
רק לנסות ליצור משהו חדש

[פיית_היער*]

אני לא אוהבת אותו
אני אוהבת את הפנטזיה שיצרתי לעצמי
שבה אנחנו שנינו
שונים ומיוחדים משאר העולם
באהבה מטורפת שחזקה מהכל
מושא לקנאה מהצד
ריגושים מיוחדים ואהבות משותפות.
האהבה לפנטזיה חזקה מהמציאות עצמה
מציאות שבה הגבר שמולי הוא ממש לא נסיך.
הוא צפרדע קטנה ירוקה ופחדנית שבורחת מכל רחש.
כזה ששומר על עצמו תמיד, על חשבוני.
לא יודע להתנהל בזוגיות, לא יודע לתת ולתמוך.
לא גורם לי להרגיש טוב באמת, וכדי להרגיש טוב אני צריכה להנחות אותו ולשמור על המצב רוח שלו שלא יהרוס לי את הגשמת הפנטזיה.
במציאות הצפרדע הירוקה לא תהפוך לנסיך.
היא תישאר צפרדע ירוקה שחיה בביצה של עצמה.

[פיית_היער*]

אולי זאת לא התמימות שלי שהלכה
אולי זאת אהבה אובססיבית שלא התממשה
אולי זה פנטזיה, שהייתי מוכנה למכור את נשמתי בשבילה
ועשיתי את זה שוב ושוב
במחיר גבוה של כאב חד ועמוק ישר ללב
וחזרתי לקבל מזה עוד
עוברת איתו מסע יסורים שבין כאב חד לעמום, אבל מתמשך
ולא מתעוררת
ולא אומרת די
אין פה כלום בשבילי
הוא לא נותן לי כלום
גם איתו אני לבד
גם איתו כואב לי
רק שאיתו יש את מי להאשים, את מי לנסות לתקן, להוביל , לשנות, בתקוות שווא שהפנטזיה שבראשי תתממש שוב כמו בהתחלה.
לבד, יש רק אותי, לשנות, לכוון, להוביל את עצמי.
זה קשה, מרגיש כמעט בלתי אפשרי.
אבל זאת האחריות שלי
אלה החיים שלי
מתפללת לא לרצות יותר אף אדם שעושה לי רע יותר מטוב
ולא לרצות לשנות אף אחד כדי שיעשה לי טוב
רוצה שזה יבוא מעצמו
מרצון ולא מלקיחה או ציפייה או המתנה
בקשה ליקום

[פיית_היער*]

ואולי גם תודה ליקום?
שלא אפשר לזה לקרות?
שעותר את זה שוב ושוב למרות המלחמות?
אולי תודה על כך שנמנע ממני עציד קשה יותר, כואב יותר ביחד איתו?
עתיד של ציפייה, של חוסר ביטחון, של אכזבה?
של קושי בזוגיות, בחלוקת האחריות, בתמיכה?
אולי נמנעו ממני גירושים כואבים?
עם ילד הפעם? עם תינוק בן שנה?
או שנים של נישואים שהתרוקנו מתוכן? בהן אהיה ממורמרת על חיי ובחירותיי ומצבי, ועתידי? עד שאכריז בקול גדול שאני כבר לא אוהבת את בן זוגי?

[פיית_היער*]

היום יש לי יום טיפה יותר טוב.
לא יודעת אם כבר הרגשתי ככה בשנה האחרונה..
מרגישה שאת החוסר ביטחון והפחד שהוא נטע בי לגבי עתיד איתו אני כבר לא רוצה.
אני כבר לא רוצה את האדם המפוחד והלחוץ הזה שבורח מכל דבר שמזכיר חובה ואחריות.
לא רוצה לפחד בחופה שלי.
אני רוצה להסתכל בעיניים של הגבר שלי ולא לראות פחד
רוצה לראות ביטחון ושלווה ואהבה ושמחה.

[פיית_היער*]

מחפשת את החוזק שלי של פעם
פעם הייתי מתחזקת רק מלשמוע שיר אהוב
או מהתבודדות עם עצמי בטבע
הרגשתי שאני מצליחה להחזיר כוחות לעצמי
אני מרגישה שזה לא קיים בי עכשיו
שום דבר לא מצליח למלא אותי
כאב הפגיעה
הגעגוע
הריקנות שמתקיימת בכל רגע
כמו עוטפים את נשמתי
נפלתי חזק
בגיל שבו לא ציפיתי ולא חשבתי שאצטרך להתמודד עם כאבים שכאלה
כבר הייתי מוכנה לשלב הבא
והנה הוקפצתי שלב אחד אחורה
צריכה לבנות את עצמי מחדש
אבל מרגישה שהשרידים שנותרו הם שבירים ומתפוררים
אני אוספת אותם בזהירות
ובכל זאת , הם מתפוררים לי בידיים.
כבר לא מאמינה לכלום ובכלום
נחלשתי
הפכתי לצל של עצמי