איך לעזור לילד לעבד חוויה קשה

[אנונימי]

_{ראו גם: התמודדות עם צרעות - יש שם סיפור דומה שהועבר לשם מהדף פחד מוות}

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

שלום קהילה יקרה
אני זקוקה לעצה - תמיכה - דברי חכמה....
בני בן הכמעט 4 עבר אתמול חוויה מאד קשה. במהלך טיול עם הגן לחורשה קרובה שבה הם מבקרים לפחות פעם בשבוע, הוא נקלע איך שהוא לקן צרעות, שתקף את כל ילדי הגן, אך בעיקר אותו.
היו איתו הגננת האהובה שהוא מכיר טוב, גננת חדשה שהתחילה לעבוד רק יום לפני, ואמא של אחת הבנות.
לפי הגננת, הוא היה ממש מצופה בצרעות, מאות. היא סיפרה שהוא צרח וצרח ובאיזה שהוא שלב פשוט נכנע וקרס.
משם הוא הועבר יחד עם עוד 5 ילדים, והגננת שהוא לא כל כך מכיר, על ידי שכן למרפאה, ולשם הגיע אמבולנס שלקח אותם למיון.
אבא שלו פגש אותו באמבולנס לפני שהם יצאו מהמרפאה, אבל היתה לו לפחות רבע שעה (עניין הזמנים לא לגמרי ברור...) שבהם הוא היה בלי אף מבוגר שהוא מכיר טוב. הגננת שהוא מכיר נשארה עם יתר הילדים שנעקצו פחות קשה.
ברמה הפיזית אני לא מודאגת - נראה שהוא מחלים יפה. ברמה הרגשית, הוא עבר חוויה מזעזעת. גם אם אנחנו (אמא או אבא) הינו איתו, זה היה מזעזע אבל בנוסף לזה הוא חווה את זה בלעדינו.
התגובה הראשונה שלו היתה פשוט להרדם. הגננת סיפרה שהוא נרדם (או התעלף) כבר בדרך למרפאה. בבית החולים הוא היה ישנוני מאד, נצמד אלינו ונרדם. אח"כ ישן רוב היום וגם היום (למחרת) ישן הרבה.
בין לבין הוא סיפר לי מעט, אבל יחסית הרבה בשבילו (הוא מהסוג שבדרך כלל עונה לשאלות כמו איך היה היום בגן ב-"כיף"... מה אכלת? "אוכל טעים..." למרות שיש לו יכולת מילולית מאד מפותחת, פשוט לא מרבה לספר חוויות ).
מה שאני מבקשת פה בעצם זה רעיונות איך לעזור לו לעבד את החוויה הזאת. אני לא בטוחה שמתאים לשדל אותו לדבר על זה עוד מעבר למה שכבר סיפר (היום הוא אמר לי שזה סיפור ארוך מדי בשבילו... ) אבל בכל זאת לא נראה לי נכון גם לתת לזה לדעוך לתוך העבר בלי לגעת בזה.

[טרה_רוסה*]

וואי. אין לי עצות. נתת לו רסקיו? אם שאלת אותו כמה פעמים והוא לא יכול היה לספר, אז לא הייתי ממשיכה לשאול אותו.

[יעלי_לה]

אין לי עצות

[שמש_בחורף*]

להיות איתו
להתבונן בו
להאמין בכוחות של החיים שעוזרים לו להחלים. אני חושבת שכשמאמינים בזה באמת מקרינים על הילדים שקט ויציבות שעוזר להם להתאושש.
לדאוג גם לעצמך - גם בשבילך זו חוויה חמורה, והתהליך שתעברי ישפיע גם הוא על הילד.

ואולי בשלב יותר מאוחר לעשות איזשהו טיפול ישיר - בהתאם למה שיעלה. נראה לי שאין מה לעשות זאת כבר.

[שמש_בחורף*]

אה, ואם הוא ישן עכשיו המון נראה לי שהגוף והנפש שלו יודעים את העבודה.
שינה זה מרפא כ"ג מופלא, ובגלל שאין לנו הרבה שליטה עליה נוטים להמעיט בחשיבות ובכוח שלה.

[א_ל_א_ן*]

אין לי עצות
אולי לצייר איתו הרבה.
צבעי גואש, או פנדה. הם מציירים סיפורים שלמים.
לא להכניס אותו בכוונה לתוך הסיפור הנוראי, אבל הציור אולי ימשוך אותו פנימה, כדי להוציא והשתחרר.
בהצלחה, ותהיו בריאים

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רסקיו רמדי

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

תודה לכל המגיבות.
איך שהוא הבטחון שלי ביכולת הריפוי הטבעי מתערערת כשזה בא לענייני הנפש... כשאני מצליחה לנטרל את החששות שלי (שהבטחון המופלא שלו בטבע, בטוב, בעצמו ובעיקר בנוכחות שלי ושל אבא שלו יתערערו... ) אני רואה שהוא מתמודד בצורה בריאה להפליא.
בבית החולים הוא סיפר לי את רוב הסיפור - את הצרעות הוא לא זוכר, הוא לא הספיק לראות אותם - את כל החלק הזה הוא סיכם ב"ואז זה קרה" והמשיך לזה שהגננת אמרה להם ללכת מהר לכביש, שהם חצו יחד את הכביש... ומכאן הוא ביקש לא לספר "כי זה מפחיד מדי" - עד שאבא הגיע... אחר כך בבית הוא אמר לי שבטח הצרעות חשבו שהוא פרח וחיפשו אצלו צוף (לא משנה העובדות הביולוגיות... הוא הצליח למצוא דרך להסביר לעצמו שהוא לא הותקף בזדון). אחר כך הוא אמר שבפעם הבאה שהם ילכו לשם הם יקחו חרבות ואז לא תהיה להם בעיה.
הוא גם בחר לצפות שוב ושוב בסרט היחיד שיש לנו שיש בו מתקפת צרעות (גיבור על נמלים...).
הוא נצמד אלינו הרבה יותר. מבקש שנהיה לידו כל הזמן, ועם זאת, כבר אתמול בבוקר התבאס קשות שלא הסכמתי שילך לגן (עם חום ועין אחת סתומה מנפיחות) והבוקר הוא כבר הלך (עם אבא, שעוד לא חזר... כנראה שנשאר שם איתו קצת).


אם הוא ישן עכשיו המון נראה לי שהגוף והנפש שלו יודעים את העבודה.
אני יודעת, ועם זאת קצת דואגת - התגובה המיידית שלו למצב כזה היא להרדם. הילד השני שנעקץ קשות יחד איתו בכה וצרח במשך כמה שעות - ואילו בני פשוט ישן. נצמד אלי וישן. ויש בי משהו שרוצה לראות אותו פורק החוצה את החוויה הזאת לפני שהוא משחרר ככה... אבל כנראה זו היא דרכו.


אולי לצייר איתו הרבה.
אין לו הרבה סבלנות לציור. הוא כן מאד אוהב סיפורים - והמון פעמים עוזר לו לעבד חוויות דרך סיפורים. אם למישהי עולים רעיונות לסיפורים מתאימים אשמח להמלצות.
@}

[עולם_ומלואו*]

אני בטוחה שחשבת על זה כבר, אני הייתי עושה איתו דברים שהוא אוהב, שעושים לו טוב. פשוט להרעיף עליו טוב, שהטוב ימלא את מקום החוויה הלא נעימה.
וגם להתמקד בסיפורים שנותנים לו כוח - הוא כבר עושה את זה בעצמו. משהו שהוא אוהב ומחזיר אליו את השליטה והכוח. סיפורים שהם ההפך מסיטואציית התקפה, כמו לתכנן איתו איך יהיה ביום ההולדת שלו, איזה חבר הוא היה רוצה להזמין ומה יעשו ביחד, וכו'.

[tאמא*]

קוראת ודמעות עומדות בעיניי (גם כשקראתי על כך בעיתון).
להיות איתו לתת לגוף ולנפש שלו להתאושש לאט לאט. אם צריך לישון אז לישון.. אם אפשר לישון לצידו... לחבק.. לאהוב... לשדר לו ביטחון. לאפשר לו להביע את עצמו בדרכים שנכונות לו. אם לא רוצה לדבר אז למצוא דרכים אחרות. ולנסות גם למצוא עזרה לכם ולו. בין אם ע"י טיפול אלטרנטיבי, ובין עזרה מקצועית... מטפל טוב בטראוומות... ליבי איתכם.

[אני_רק_שאלה*]

_אחר כך בבית הוא אמר לי שבטח הצרעות חשבו שהוא פרח וחיפשו אצלו צוף (לא משנה העובדות הביולוגיות... הוא הצליח למצוא דרך להסביר לעצמו שהוא לא הותקף בזדון). אחר כך הוא אמר שבפעם הבאה שהם ילכו לשם הם יקחו חרבות ואז לא תהיה להם בעיה.
הוא גם בחר לצפות שוב ושוב בסרט היחיד שיש לנו שיש בו מתקפת צרעות (גיבור על נמלים...).
הוא נצמד אלינו הרבה יותר._
מדהים מדהים מדהים הילד שלך.
איך לעזור: לא לעשות כלום.
הוא עושה הכול לבד, ומעולה. להיות איתו.
תהיו בריאים

[ניצן_אמ*]

קודם כל
אני קצת מזועזעת...
זה נשמע נורא, ואני שמחה שהוא בסה"כ בריא ושלם ולא היו פגיעות יותר מדי קשות פיזית.
שמעתי (וגם נוכחתי במו עיניי) שמי שנעקץ מצרעות מועד לפורענות, כי הן משאירות חומרים שהן עצמן מריחות, וכך יודעות לזהות את מי שהן סימנו כתוקפן ותוקפות שוב. זה לא כדי להדאיג, זה כדי לבדוק את הנושא ולנקוט משנה זהירות. לא מדובר במרחקים אדירים שהן עוברות בשביל זה. אז אם הוא לא בסביבת החורשה הזאת, לא הייתי חוששת מדי.

_מדהים מדהים מדהים הילד שלך.
איך לעזור: לא לעשות כלום.
הוא עושה הכול לבד, ומעולה. להיות איתו.
תהיו בריאים_
אני גם בגישה הזאת בגדול. לנשום עמוק, לשחרר את הפחדים שלך בעצמך, והדברים יתמוססו. אני לא חושבת שזו הדחקה. אני חושבת שהוא בריא בנפשו ובגופו וההתמודדות שלו בריאה ותקינה.

_{ועכשיו שאלה קטנה. בשבועות האחרונים היו שני סיפורי תקיפת צרעות. מה הקטע?! יש בעיה במיוחד באיזור מגורינו? האם ידוע לך אם העיריה מטפלת בנושא באיזשהו אופן?}

[אלטר_אגו*]

אם שאלת אותו כמה פעמים והוא לא יכול היה לספר, אז לא הייתי ממשיכה לשאול אותו.

פשוט להרעיף עליו טוב

הוא עושה הכול לבד, ומעולה.
לגמרי. ממה שאת מתארת נשמע שהוא עושה בעצמו עבודה נהדרת.

[אלטר_אגו*]

הי ניצן, לא ראיתי אותך.
בשבועות האחרונים היו שני סיפורי תקיפת צרעות. מה הקטע?! גם אני חשבתי. זה באותו אזור?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

למתוק שלך.
עד שחשבתי כבר נתנו עצות, וממה שסיפרת נשמע שהוא מתמודד נהדר.

[בן_עמי*]

בס"ד
יש בעלי כוורות שעובדים עים תלמידים הבאים לראות את תהליך ייצור הדבש.
אפשר שהגננת תיצור קשר עים אחד מהם, אולי יהיו להם רעיונות מה ניתן לעשות כדי להקל על הילדים אחרי תקיפה של צרעות.

[פלוני_אלמונית*]

מחזקת את ידיכם.
שולחת רפואת גוף ונפש מלאה לבנך ולכם.

אני הייתי לוקחת אותו לטיפול IPEC שבו אפשר להוציא את הטראומה מהגוף.
תבררי באזורכם

[פלוני_אלמונית*]

אתם עושים הכל בדיוק נכון.
לא יותר מדי, לא פחות מדי.


_מדהים מדהים מדהים הילד שלך.
איך לעזור: לא לעשות כלום.
הוא עושה הכול לבד, ומעולה. להיות איתו.
תהיו בריאים
אני גם בגישה הזאת בגדול. לנשום עמוק, לשחרר את הפחדים שלך בעצמך, והדברים יתמוססו. אני לא חושבת שזו הדחקה. אני חושבת שהוא בריא בנפשו ובגופו וההתמודדות שלו בריאה ותקינה._

אם זה מנחם, הזכרון המשמעותי היחיד של בני שעבר טראומה בגיל 4, הוא הישיבה בכסא הקדמי של האוטו בדרך לבית החולים.
הזכרון המשמעותי של בתי שעברה טראומה אחרת באותו גיל (מה יש להם בגיל הזה??) הוא הנסיעה באמבולנס.
עבור שניהם אלו זכרונות חווייתים ולחלוטין לא טראומטים. לא תמיד מה שטראומטי עבורנו, נחרט כך עבורם

[דנה_ה*]

ראשית כל - חיבוק. נשמע כמו חוויה מאוד מפחידה גם לכם ולא רק לו...

אני לא יודעת אם מה שאכתוב מתאים לכם ולו, כי אני לא מכירה אתכם, אבל אני משתמשת הרבה בשיטת הסיפורים. למשל, לפני כשנה היינו עדות למקרה של ילד שנעקץ ע"י צרעה והיתה לו תגובה מאוד מאוד דרמטית (צרחות רמות במשך רבע שעה לפחות) ומאז הבת שלי מבקשת מדי פעם לשמוע את הסיפור על "מעיין והצרעה". בכל פעם היא מתמקדת "ופותרת" חלק אחר מן הסיפור. פעם היא התמקדה ב"למה הוא בכה", אח"כ ב - "מי בא לעזור לו", אח"כ ב"למה הצרעה עקצה אותו" וכו'.

את הסיפור הזה היו ימים שסיפרנו 10 פעמים ביום, ולפעמים רק פעם - פעמיים, וזאת למרות שעברה שנה. באיזה שהוא שלב נוספו אלמנטים מומצאים או מצחיקים שהיא הוסיפה ואז היא ביקשה שנספר אותו הרבה פחות ואני פירשתי את זה בכך שהיא כבר עיבדה בתוכה מספיק את הסיפור המקורי וזה כבר לא "טראומה" מבחינתה.

יש לי שכנה שהיתה פריצה לביתם והילדים (4 ו- 6) נכחו בזמן שהאבא נאבק עם הפורץ. הם היו ממש בטראומה מזה ומרפאה בעיסוק גם המליצה לספר את הסיפור ולבטא בעזרתו את הרגשות שהיו בזמן האירוע (למשל, לקלל כמה שרוצים את הגנב, לדמיין מה נעשה לו, לשחק את דמות הגנב או דמות השוטר וכו'), וזה גם מאוד עזר.

לא יודעתץ אם זה עוזר לכם ובכל מקרה מקווה שמרפא יגיע במהרה.

[אמל_ית*]

אני גם מסכימה עם כל מי שכתבה כאן שממה שאת מתארת אפשר לסמוך על הילד שלך שהוא מעבד היטב,
וגם עליכם שאתם עושים מאוד נכון...
אבל גם מבינה את
איך שהוא הבטחון שלי ביכולת הריפוי הטבעי מתערערת כשזה בא לענייני הנפש...
אז מוסיפה שמהניסיון שלי בכל מה שקשור ללדבר על זה או לא להזכיר לשאול או לא העיקרון המנחה צריך להיות לנרמל את החוויה- לא לעשות אובר דיבור וגם לא להתעלם (גם אם הוא מבקש להתעלם או לא לדבר- אתם יכולים וכדאי לכם להמשיך לדבר לפי הצורך שלכם. הוא יענה מתי שבא לו. אפשר לומר מה שאתם חושבים גם בלי לשאול אותו איך זה היה בשבילו,כלומר לא לנסח כשאלה אלא רק כתהיות או אמירות שלכם והוא יגיב אם יתאים לו.

מקווה שהייתי ברורה, ושתהיה רפואה שלמה (-:

[אהבת_עולם*]

קראתי רק את ההתחלה, כך שאני לא יודעת אם נתנו כאן הפניה גם לדף פחד מוות - שנפתח לפני שבוע וחצי עם סיפור מאוד דומה.
יכול להיות שזה באותו איזור?

מאוד חשוב לדעתי לפנות לרשויות בעניין הזה, כדי להציל אחרים.
האם מישהו מכם פנה?

מאחלת לבן שלך החלמה קלה ומהירה - בגוף ובנפש.

[לי*]

זה לא אותו איזור, המקרה הראשון התרחש ברחובות.

[אינדי_אנית*]

אוי רובין, רק עכשיו אני רואה. מזעזע!!!
מקווה שהוא מרגיש יותר טוב... מקוה שאת כבר מרגישה יותר טוב..
אין לי עצות חוץ מההצעה שכבר נאמרה על לספר את הסיפור.. אולי לשאול אותו קודם אם הוא רוצה לספר את הסיפור של הטיול הזה וככה ביחד לעבד את זה..
מחר אני אנסה לשאול פסיכולוגית (אמא של ילד בגן)...

[חצרנית*]

אצלינו כשנאלצנו לעבד חוויה קשה (אחרת לגמרי) מצאתי את עצמי מספרת לו את הסיפור שהוא סיפר לי (הסיפור שהוא זוכר)
שוב ושוב - לבקשתו.
אחרי שסיפרתי לו את הסיפור פעמיים-שלוש ושמתי לב שהוא היה מאד קשוב, הוא התחיל לבקש ממני לספר את זה.
והיו כמה נגלות של הסיפור הזה שחוזר על עצמו, האחרונה היתה כמעט שנה אחרי (!).
כל פעם שמשהו הזכיר לו את זה הוא ביקש לשמוע את הסיפור.

אז אולי תנסי לעקוב אחרי ההקשבה שלו, אם זה טוב לו או לא.

הוא כן מאד אוהב סיפורים - והמון פעמים עוזר לו לעבד חוויות דרך סיפורים. אם למישהי עולים רעיונות לסיפורים מתאימים אשמח להמלצות.

גם אצלנו אין משיכה לציור וסיפורים עובדים מצויין.

דבר נוסף שחשוב לי להגיד - בשני מקרים שונים של ארוע קשה/טראומטי
השאלות והירידה לפרטים הגיעו חודשים אחר כך!
כשהכלבה היקרה לנו כל כך מתה (מול עינינו...) הוא לא הגיב. כמו התעלמות (והיה בסה"כ בן 3 וחצי)
ורק 8-9 חודשים אחרי פתאום הוא התחיל לשאול שאלות ולבקש פרטים ולחזור על הסיפור. זה הדהים אותי.

אז גם לתת לזמן לעשות את שלו
ולקחת את כל המילים המרגיעות שנכתבו פה לפני,
ושתהיה בריאות ושלווה בביתכם.

[שושיק*]

ציור אינטואיטיבי ד"ר פינקי פינשטיין פסיכיאטר שמטפל בשיטה מיוחדת בסדנאות ציור. יש פה דף על זה ויש לו אתר
המון כח
מאד מסכימה שריך לעבד זה יכול להישאר אפילו רק בתת מודע

[פרחי_באך*]

אני מאד ממליצה על פרחי באך
או אפילו טיפול עוד יותר מדוייק - הומיאופטיה קלאסית ,
אכן , להוציא את הטראומה מהגוף .
לדעתי שינה יעילה מאד , ולא פחות , מביטוי גלוי של המצוקה , כמו שאנחנו מכירים , של בכי וצעקות . אולי אפילו יעיל יותר לעיבוד פנימי ...

[יערת_דבש*]

לא קראתי הכל, אבל בדיוק באתי לספר שהבן שלנו מחלים נפשית מפציעה טראומטית עם תפרים, בעזרת פרחי באך.
זה נורא מעורפל, אבל אפשר לראות שינוי לטובה ואני מאד סומכת על המטפלת.

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

תודה לכל המגיבות.
זה מאד עוזר לי לעכל את העניין ואני מתחילה להבין שגם אני עברתי טלטלה קשה וצריכה גם כן לעבד ולעכל - אז ביניים אנחנו מתכרבלים ומעכלים ביחד

לגבי התופעה - אני חייבת להגיד שאני שמחה שיש בסביבה שלנו עוד מקומות שבהם יצורים שהם לא בני אדם יכולים לחיות ושהמועצה משאירה להם איזו פינה או שניים לא מרוססות . הם לא תקפו סתם, אלא כי הן הרגישו מאויימות. אז נכון, כמו שהילד המתוק שלי אמר הערב - דבורים וצרעות הן מטומטמות שהן עוקצות ככה ילדים - אבל הן לא מרושעות ואני מעדיפה שנלמד לחיות איתן במקום לשלח בהן את מרססי המועצה

[אילה_בשדה_הדגן*]

איזו מכה!

אני חושבת שבאמת מתחילה להיות בעיה עם צרעות.יש איזה חוסר איזון.חשבתי שהבעיה היא שיש פחות צפרדעים,שהם האויבות של כל החרקים הללו.אני לא מתמצאת, זו סתם השערה.

אני חושבת שאת בעצמך עם רגשות מאוד קשים ,כי כתבת שהוא היה בלי מבוגר שהוא מכיר כמה דקות עם כל העקיצות הללו.
מה איתך?

[פלונית*]

אולי משהו עבורכם:
לא להתייחס לזה כטראומה. אכן קרה, אכן אירוע לא נעים בלשון המעטה, ועדיין, אם לא תחוו את זה אתם כטראומה, כנראה שגם בנכם יקבל את השדר המתון, ויתחזק מתוך כך. כשאנחנו משדרים לילד שקרתה כאן טראומה אנו עלולים אולי יותר להלחיץ אותו משהוא נלחץ בעצמו, ואולי מעמיסים עליו את המטענים שלנו.
כמה שיותר נקי אצלנו, ככה נקי אצל הילד.
תחושת הטראומה גם מקבעת את תחושת הקורבנות, הותקפתי, אני מסכן. תחושת ה- אירוע לא נעים קרה, מתמודדים עם הפנים קדימה - בעיניי יותר מצמיחה.

[חלון_לים*]

אוי רובין, איזו חוויה מפחידה ומצמררת!
ממה שכתבת נשמע שהוא מתמודד עם זה באופן מדהים.
אין לי עצות חכמות, תהיו מי שאתם.
אני סומכת לחלוטין על החוכמה, הרגישות וההגיון הבריא שלכם.
קחו את הזמן לעכל ולעבד את זה.
מחר אני בתורנות אז אנסה להתקשר בסופ"ש לשמוע מה שלומכם
בינתיים שולחת לכולכם חיבוקים והרבה אהבה

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

_אני חושבת שאת בעצמך עם רגשות מאוד קשים ,כי כתבת שהוא היה בלי מבוגר שהוא מכיר כמה דקות עם כל העקיצות הללו.
מה איתך?_
אני מבואסת מאד מאד שלא הייתי לידו בחוויה הקשה הזאת. אני יודעת שזה לא ריאלי שאהיה איתו כל הזמן ושמחה שהוא פוגש את העולם גם בלעדי - אבל בכל זאת קשה לי לחשוב על הבדידות הזאת שהוא חווה - ועל זה שאיכזבתי אותו בזמן שהוא באמת היה זקוק לי...

תחושת הטראומה גם מקבעת את תחושת הקורבנות, הותקפתי, אני מסכן. תחושת ה- אירוע לא נעים קרה, מתמודדים עם הפנים קדימה - בעיניי יותר מצמיחה.
נראה לי שאני מחפשת משהוא באמצע. אני לא מאמינה במסכנות אבל גם לא בספרטאניות - ואין לי שמץ של ספק שהוא עבר חווייה אובייקטיבית קשה מאד שכן זקוקה לעיבוד.

זה לא שכל היום שלנו סובב סביב זה, אבל פה ושם הוא נעצר, מתעצב, מספר משהו, בוכה, נצמד אלי כמו שלא נצמד כבר שנים.
חברה אמרה היום שהוא מניפולטיבי ומתפנק ונתנה לי תירוץ טוב להוציא הרבה עצבים ...
מקווה שתהיה בי הסבלנות והרכות לתת לזמן לעשות את שלו.

[ר_ו_ת_ה*]

קיבלת כל כך הרבה תגובות טובות
ונשמע שבאמת יש לו המון כוחות- להתמודד, להיצמד, להיות מה שהוא כרגע ולא לשחק משחק
וזה מעולה
רציתי להוסיף 2 דברים-
אם יש לו בובה/ חיה/דובי אהוב, מאד עוזר לבנות איתו סיפור על משהו דומה שקרה לדובי- לספר ביחד
להשתמש בדובי כאובייקט השלכתי
אנחנו עשינו את זה הרבה כשעברנו דירה, סיפרנו המון על הדובי שלקח את כל הדברים שלו ועבר לבית חדש, ואז אפשר לעצור ולשאול- איך לדעתך הוא מרגיש? מה יכול לעזור לו? ממה הוא פוחד?
וגם הוא יכול ככה לשאול שאלות (למה הוא עובר? וכו') שאולי לא ישאל ישיר- לא דרך האובייקט
בגלל שזה הדובי , זה יותר קל לענות (השלכתי) ודרך זה לעבד ולאוורר את הרגשות שנלווים לאירוע הטראומטי.
עוד דבר -
מישהו כתב פה למעלה על " לא להיות מסכן"
אז ברור שכן חשוב לאוורר את הדברים כדי שזה לא ישאר תקוע ורעיל
אבל יש משהו בעניין שבכל סיפור או נראטיב שיש לנו בחיים (גם על עצמנו, ועל כמעט כל דבר שקורה לנו...)
יש יחד איתו גם עוד המון סיפורים ונראטיבים נוספים, שלא מקבלים את הפוקוס
ואפשר למקד אותם לתשומת לב, ולצמוח מהם
דוגמה- מקרה של משפחה שבאה לטיפול ריגשי בגלל נסיון אובדני של אחת האחיות, ומי שמצא אותה זו אחותה שהזעיקה עזרה. כמובן- כולם בטראומה, ובעיקר האחות שמצאה. אז ברור שחשוב לתת לקושי מקום, אבל בתוך הסיפור הטראומטי של האחות יש עוד סיפור אלטרנטיבי: על אומץ, על תפקוד מעולה בשעת משבר, על כך שהצילה את חיי אחותה! כשנותנים גם לסיפור הזה מקום- פתאום יש פה גם כוחות ואומץ וכו'- בלי להכחיש את הטראומה.
אז אני מקווה שהצלחת להבין מה התכוונתי מהדוגמה
ובכל אופן - פה יש סיפור על ילד שבוכה ומבוהל וכואב ואמא לא שם, אבל בתוך הסיפור הזה יש גם ילד שהיה אמיץ וסקרן ושיחק והעיז (וכשמשחקים לפעמים נופלים, או נעקצים, וזה עובר) ואני בטוחה שעוד המון סיפורים- שאפשר להגדיל ולתת להם מקום ולזהות בתוכם את הכוחות והדברים שעוזרים לצמוח...
ובינתיים שיעבור מהר...

[ניצן_אמ*]

אני חייבת להגיד שאני שמחה שיש בסביבה שלנו עוד מקומות שבהם יצורים שהם לא בני אדם יכולים לחיות ושהמועצה משאירה להם איזו פינה או שניים לא מרוססות . הם לא תקפו סתם, אלא כי הן הרגישו מאויימות. אז נכון, כמו שהילד המתוק שלי אמר הערב - דבורים וצרעות הן מטומטמות שהן עוקצות ככה ילדים - אבל הן לא מרושעות ואני מעדיפה שנלמד לחיות איתן במקום לשלח בהן את מרססי המועצה
למקרה שזה השתמע מדבריי, אני נגד ריסוס. התהייה שלי היא יותר לגבי למה הן תוקפות עכשיו ואם אפשר לדעת ההיכן יש קינים. באמת לא חשבתי על זה שאם מערבים רשויות זה ישר אומר קטילה מיותרת. :-\

[לירי*]

אני הייתי נותנת לו פרחי באך.
אשמח לרקוח לו אם תרצי - אנחנו גרים קרוב.
וגם לך- בדרך כלל כדאי לאמא לקחת בעצמה - גם את חווית טראומה.
(אני רוקחת לאלה הבת של איילת , בעקבות המקרה.)
בכל מקרה תרגישו טוב.
לירי.
ליעל דור יש את הטלפון שלי.
(בעלות חברית כמובן- 10 ש"ח לבקבוקון )

[באופן_לייט*]

אבל בכל זאת קשה לי לחשוב על הבדידות הזאת שהוא חווה - ועל זה שאיכזבתי אותו בזמן שהוא באמת היה זקוק לי...
רק לגבי זה,
אולי בזמן אמת הוא הרגיש בודד
אבל אולי זה יהיה אירוע מחזק במובן שהוא היה בלעדיכם והתמודד עם אירוע לא נעים .
(מקווה שברורה, מציעה עוד זוית להסתכלות)

[קרן_קיימת*]

עכשיו נכנסתי לדף והלב שלי התכווץ, מאחלת לכם את כל הכוחות, האור והשלווה שיש.

לעניין הטראומה, אני לאחרונה התוודאתי לגישה הסומטית שמסתכלת על ההתמודדות של הגוף עם הטראומה ומשווה את ההתמודדות שלנו לזו של בעלי החיים. התיאור שלך הזכיר לי את זה כי מדובר שם על מצב של "קפיאה" שהוא למעשה פעולה השרדותית, בדיוק כמו שהבן שלך נקט. מה שכן, האנרגיה הקפואה נשארת בגוף וצריך לשחרר אותה באופן פעיל (תנועתי, פיזי) כדי שלא יווצרו משקעים טראומטיים. אצל בעלי החיים זה נעשה באופן טבעי, אצלינו לא תמיד. זה יכול להיעשות ע"י ביטוי או פורקן פיזי שלא קשור דוקא לחוויה הטראומתית עצמה.
זה על קצה המזלג, אני גם לא ממש מומחית בתחום, אבל יכולה לכוון אותך למידע נוסף.

לעניין התחושות והמחשבות שלך, אני ממש ממש ממש מבינה את הרצון מצד אחד "לשחרר" ומצד שני להיות זמינה כל הזמן כדי להגן. וואו, זה קשה...
ממה שאני למדתי (תקשורת מקרבת) הייתי ממליצה לך להתחבר לצרכים שלך (לדוג' להגן על הילד שלי, שהוא יוכל לסמוך עלי וכן הלאה) ובמקום להרגיש אשמה (לא קל בכלל) לקחת עליהם אחריות ע"י העלתם למודעות שלך ואפשר גם של ילדך בשיחה איתו. זה בקצרה, מקווה שיצא ברור.

אם מעניין אותך הכיוונים שכתבתי ואת מעוניינת לשמוע עוד תכתבי לי בדפבית.
בעצם את מוזמנת גם להתקשר 08-9494491.

[נעמי_בן_שיטרית*]

מוסיפה לכל העצות החכמות את שיטת "המסע". זהו טיפול בדמיון מודרך שבו ניתן לחזור לתרחיש הטראומתי ולשחרר את כל הרגשות העצורים , על מנת להגיע לסליחה, קבלה ושלמות. בתהליך הטיפולי ניתן לתקשר גם עם חכמת הגוף וההדרכה הרוחנית על מנת להבין את השיעור שבדבר, ולקבל תובנה בדבר הצמיחה האפשרית.
ישנו "מסע" המותאם לילדים.
ממה שסיפרת נשמע שהילד עורך לעצמו "מסע", הייתי רק מציעה לאפשר לו ,בכל דרך, להביע את הרגשות שעלו לו לפני שהוא נרדם. ייתכן שעלו רגשות כגון: אני לבד, אני לא מוגן וכו'. כדאי לזהות ולבטא רגשות אלה שלא יתהוו לאמונות מעכבות בעתיד.

באהבה.

[עשב_השדה*]

וואו אני מזועזעת
מקווה שאתם כבר נושמים ומעכלים מה קרה?....
(()) לכאב שלו מסכנצ'יק
איזה גיבור ואיזה חקרן ואמיץ,
מאחלת לו שימשיך לחקור ולבדוק

וגם לכאב שלך ,לגמרי

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

תודה לכל התגובות והצעות העזרה מחממות הלב @}
מתחילים מחר טיפול הומיאופטי, ובמקביל נראה שהשגרה חזקה מהכל והוא מתחיל לחזור לשמחתו

[טדליק_נהנאנע*]

אני מהסיפור עם הצרעות ברחובות בשבוע שעבר...
אצלנו הסתבר שאלה היו דבורים ולא צרעות, ולא הותקפנו.
שם הדף גרם לי להכנס ולקבל שוב דפיקות לב נוראיות. גם אני חשבתי לפתוח דף בשם דומה בעקבות החוויה של בוציק.
שולחת חיזוק ועידוד.
מקווה שהטראומה תעבור בשלום.

[מיכלול_ה*]

ולעיבוד שלך של החוייה ולשחרור רגשי אשם אפשר לעשות חקירה לפי השיטה של בירון קיייטי, אם את רוצה אשמח מאוד לעזור לך עם זה.

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

@}
האמת, לא חשבתי שיש לי איזה אטצ'מנט לדף הזה, אבל כשראיתי אותו במה חדש, זה הזכיר לי, ושמחתי שאיפה שהוא בעולם יש מקום שבו אני יכולה לחזור ולזכור מה קרה שם.
אז אשמח אם הדף ימשיך לשמש כדף תמיכה למי שעובר חוויה דומה, ולא שיעלם...בהתמודדות עם חוויה קשה של ילד - ולאו דווקא שקשורים לצרעות - הנושא העיקרי פה הוא בכלל לא הצרעות, אלא ההתמודדות עם הטראומה.