התאהבות מחדש בבן הזוג

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתחתי את הדף הזה בעבור נשים, אשר כמוני, מרגישות שהאהבה לבן-הזוג, אחרי מספר שנים וילדים, איננה מה שהיתה פעם.
בן הזוג שלי נפלא, אך בשנתיים האחרונות אני חווה סוד של משבר (חד צדדי) ביחסים עמו. אני רוצה להזכיר לעצמי איך משיבים לתוך הזוגיות את הקבלה של האחר, תוך זכירת יתרונותיו והשלמה עם החסרונות.
זוהי הזמנה לנשים אחרות, שבדומה לי, חוששות לאבד את הזוגיות שבבסיסה היא טובה, ונחושות להלחם עליה. נשים ששואפות למצוא דרכים, בנאליות יותר או פחות, לשקם את שמצריך שיקום, ולהתאמן על "חשיבה חיובית", כזו שתאיר באור חדש-ישן את הבן זוג שאנחנו יודעות שאוהבות.
שיטוט באתר ובאתרים אחרים מעלה תמונה לפיה יש לא מעט כאלו בנות.
בחרתי לתת לדף שם חיובי, כזה שטומן בחובו, אולי, תיקון והבטחה. שנתחיל, יחד, להשיב את האהבה אל הקן? גברים מוזמנים כמובן גם כן.

[חופית*]

דף מתבקש לאור כמות דפי הזוגיות הלא פשוטים...
הכי כייף זה להחיות את האהבה לבעל. וכן- זאת עבודה, ראיית הטוב, רצון אמיתי, זה שזה לא "באופן טבעי" זה לא אומר שזה פחות טוב, זאת העבודה שלנו, כמו שקורה אפילו באהבה שלנו את עצמנו.

[חופית*]

אנחנו בנפרד בחודש האחרון, אני בסוג של "ברחתי מהבית" ובמצב הזה תמיד מתעוררת האהבה והגעגועים ושיחות טלפון מבטיחות. וזה כייף, זאת לא פעם ראשונה, זה כבר חוזר על עצמו... בסוף אני חוזרת... ואז שוב המצב חוזר לקדמותו. רוצה הפעם להיות חכמה ולשמור על האהבה הזאת כמו שאנחנו רחוקים. כי זה ברור שאנחנו אוהבים ורוצים להסתדר ... אבל כשאנחנו ביחד אז רבים כל הזמן.... ואז שוב צריכה לברוח

[חופית*]

אולי זה קשור גם אלי, אני נהנית בזמן הזה של "הבריחה" אני מרגישה עצמאית, מוכיחה לעצמי ולו שאני יכולה בלעדיו כמו בסרט אני והתינוק ברכבת.. מסתובבת אצל חברות, אוכלת במסעדות... עושה מה שבא לי... ומרגישה מחוזרת... מה שלא הרגשתי לפני החתונה... רק לפעמים מתגנב לי כעס על שחסר לי בית

[פלוני_אלמונית*]

"בסוף מוצאם אהבה" ספר מומלץ עם תרגילים לחיזוק הזוגיות.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתחתי את הדף ברגע אופטימי. אני עוד מייחלת אך אין לי תובנות או הצעות מעשיות.
פתאום לא מתחשק לי להיות לצדו, להביט בו, ללטף אותו.
כבר חודשים.

[חופית*]

מייחלת יקרה מה דעתך על ה"שיטה" שלי שהיא להתרחק ואז להתגעגע ולהתקרב מחדש.?

[מייחלת*]

חופית יקרה, לפעמים מאד רוצה להתרחק, אך הילדים שלי בגילאים שזה לא מאפשר.. חוץ מזה, אני חוששת שאצלינו הגעגוע לא שם. הוא, האהוב, היה בחו"ל כעשרה ימים, ואני כאן - לא התגעגעתי כלל. מפחיד.
את מתגעגעת, כשאינך איתו?

[אם_ואחות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יכולה לומר על עצמי, שלפני קצת יותר משנה חשבתי שמצידי זה פשוט נגמר שאין לי מה לחפש בקשר הזה יותר...
אחרי המון עבודה עצמית שעוד לא נגמרה...
שיפרתי את התקשורת, בזכות התפתחות אישית שלי ושינויים חיצוניים ופנימיים שעברתי מרגישה יותר טוב עם עצמי ועם הקשר.
בקיצור אפשר לשפר הרבה גם עם עבודה אישית בלבד..
בהצלחה...

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם ואחות. האם תסכימי לשתף בעצות קונקרטיות? מה ניתן לעשות?
אני במקום טוב בחיי מבחינת עבודה ומבחינה אישית. על פניו הזוגיות טובה גם היא. הקשר בנינו מכבד ואיתן, והחברות טובה עד כדי כך ששיתפתי אותו בתחושותי... גם לי מרגיש שקצת נגמר לי. אני כמעט מקנאה בזוגות שיכולים לשים את האצבע על מאורע דרמטי ששינה את התחושות (בגידה, מעילה באמון וכו').
האיש שלי ממש לא שותף לתחושותי. מבחינתו דבר לא השתנה

[חופית*]

בוקר טוב מייחלת, את לא מספרת על משהו ספציפי שמפריע לך אז אני מניחה שזה בעיקר שחיקה/שיעמום/לא כייף... אז זה נורמאלי וקורה לכל זוג.. ונראה לי שאם את לא במצב של להתרחק אז סימן שזה ניסבל. אז השאלה שלך (אם אינני טועה) היא איך להחיות את האהבה?
קודם כל להזכר בהתחלה, ברגעים הטובים שלכם, לעצום עיניים ולראות את הטוב ולהתעלם ממה שמבאס.
וגם- מוזיקה - מאוד פותחת את הלב. לשים בבית בווליום. (יש שיר שנורא ריגש אותי של אביתר בנאי, משהו חדש לא מצאתי ביוטיוב)

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופית יקרה,
שחיקה בזוגיות משולבת במשבר גיל הארבעים. הוא פתאום מאד מכוער בעיני וזה מאד מפריע לי (הוא די דומה לאיך שנראה תמיד, אך עד לאחרונה זה לא הפריע לי). זה נשמע שטחי מאד, אך זה המצב.
אני לא יודעת אם פתאום הבחנתי בכך שריננו נאה, וזה הביא אותי להרגיש כך, או להיפך.
והוא כ"כ אוהב אותי ונמשך אלי וכו'. והוא בעל טוב ואבא נפלא. ברוך.
גם אני אוהבת את הרגישויות בשיריו של אביתר בנאי.

[חופית*]

קודם כל זאת עבודה שלך מול עצמך, תבררי מה השתנה? מה בדיוק מפריע לך? למה את לא שמחה בו? יכול להיות שזה רק דפוס התנהגות שלך כשאת מתרגלת לטוב ורואה אותו כמובן מאליו. (לא רק שלך, זה טבע אנושי לשכוח את היתרונות ולהתמקד בחסרונות - וזו הטעות)

[חופית*]

כתבת חיסרון - מכוער בעינייך,
לעומת זאת- אוהב אותך נמשך אלייך, אבא טוב ובעל נפלא.. ..
חיסרון אחד מול ארבע יתרונות... בקיצור תביני שזה אצלך. את מצפה ממנו שיהיה מושלם. ומאשימה אותו בכך שאת לא מאושרת... תנסי להגיע יותר עמוק לשורש השאלה - למה את לא מאושרת?

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למה את לא מאושרת? באמת נתפסתי לחסרון. הוא מעולם לא היה נאה (בלשון המעטה). פתאום אני חושבת שאולי התפשרתי על העניין הזה, מהסיבות הלא נכונות. הדימוי העצמי שלי היה כ"כ נמוך (כשנפגשנו) שלא חשבתי שמישהו אחר "ירצה" בי. והוא הרי נפלא מכ"כ הרבה בחינות אחרות כך שהפשרה היתה חיצונית בלבד.
צמחתי איתו, בזכותו אני גאה במה שאני, אשה בוטחת ויפה שמכירה ביתרונותיה (ושוב, לגמרי בזכותו). ופתאום, אני מסתכלת עליו ולא רק שהוא "לא עושה לי את זה", אני חושבת על כך שאולי הייתי יכולה להיות עם מישהו יפה ממנו. אני בושה במחשבותי, אני מסתכלת על ילדי ורואה בהם את הפגמים החיצוניים שלו.. (בבקשה, אל תשפטו אותי. זה משפט נוראי, אך כך אני מרגישה). היות ויש לי נטייה למחשבות אובססיבות שרק מנציחות את עצמן, אני מקווה שבכל זאת ימצא לכך פתרון.
היום הוא התקרב אלי להפרד לשלום, ונתן לי נשיקה (רפרוף כזה, כי נסוגותי מפניו) וכל מה שראיתי הוא מצח נמוך וסנטר מדלדל שכה מכוערים בעיני.
בסוף העמוד הזה לא ממש ממלא את ייעודו. שבתי להתבוסס במחשבות.
ואת חופית? האם עוד רחוקה ממנו? כמה זנן אתם ביחד?

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בקיצור תביני שזה אצלך. את מצפה ממנו שיהיה מושלם. ומאשימה אותו בכך שאת לא מאושרת... תנסי להגיע יותר עמוק לשורש השאלה - למה את לא מאושרת? אולי כי הפכתי פרפקציוניסטית ואני רוצה שהכל סביבי יהיה מושלם (כלומר: דורשת שלמות גם ממי שלצדי). אולי כי מעולם לא נאהבתי (במובן הפיסי ביותר, המיני) על ידי גבר יפה-תואר. אולי כי אני מושפעת, לעת זקנה (או על סף גיל ה 40) מדימויים של גברים ונשים יפהפיים שהמדיה מוצפת בהם (עד כדי כך שטחית אני). אולי כי התחלתי להרכיב משקפיים אחרי שנים של צורך מודחק וסוף סוף אני רואה (ליטרלית) מה שמסביבי. אולי כי בא לי להיות צעירה שוב, נטולת אחריות, ולהתפרע (מה שלא עשיתי כשהייתי צעירה. ושוב: משבר אמצע החיים?). אולי כי סוף סוף, כשבטוח, מתחיל לשעמם?

[חופית*]

אני מנסה להבין אותך, חיסרון ביופי אצל גבר נשמע לי ממש "צרה פשוטה" ... אך מבינה שזה מפריע לך ולא שופטת אותך. אני מנסה לתאר לעצמי וחושבת שאם התחתנת איתו והבאת איתו ילדים אז כנראה שזה משהו שאת כן יכולת להתגבר עליו. והוא לא ממש דוחה אותך.
אצלנו הבעיות הן נפשיות... הלואי שיכולתי לכתוב עליו בעל ואבא נפלא ... אני מתכוונת לחזור הביתה בימים הקרובים הוא מבטיח להשתדל יותר להקשיב לי, למצוא עבודה, לא לצעוק... הוא רוצה... אומרים העיקר זה הרצון. הלואי שנצליח.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהצלחה, יקירתי. תעדכני אם מתחשק לך.

[אם_ואחות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מייחלת, לגבי ההודעה האחרונה שלך אין לי הרבה מה להוסיף לצערי...
עם כל השיפור במערכת היחסים והצדדים הטובים והיפים שגיליתי בבעלי, מי שבאמת מצחיק אותי זה לא הוא...
מי שמפלרטט איתי זה לא הוא...
משבר גיל ה40 הפגיש אותי עם כמה גברים שנכנסו לחיי. כרגע אין לי שום דבר איתם...
אבל כן החלפת הודעות מפלרטטות ומצחיקות.
כן ארוחות צהרים על בירה עם שיחה אינטימית משעשעת ומתגרה.
אני מנסה לחקות את אופי השיחות עם בעלי...
אבל הן
הוא לא תמיד מבין מה אני רוצה ממנו...

[חופית*]

עם כמה שבעלי מעצבן (בלשון המעטה) וחסר לי איתו רומנטיקה ועוד דברים. אני לא מסתכלת ואף גבר אחר לא מעניין אותי.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שכבנו אתמול ונהניתי. אחרי הרבה שנים יחד, יודעים איך להינות. אבל, תוך כדי - לא יכולה להביט בו. ואח"כ, ממש "נמלטתי" מהמיטה, שלא אצטרך להתחבק.. פעם זה היה החלק האהוב עלי. ופתחתי חלונות כדי שריח המעשה יצא מהחדר.
הוא מרגיש את הניכור הזה שלי, ואני לא בטוחה מה להגיד כשיגיע הרגע.
האם לדעתכן טיפול פסיכותרפיסטי (אישי) יוכל להועיל כאן? או שעלי לקבל את זה שפשוט "נגמר לי", גם אם אין לזה סיבה שהיא חיצונית אלי ולהיפוך הלב (כנראה) שלי. אני לא מסתכלת על אחרים, ולא מפלרטתת, כן מפנטזת לעתים על גבר מסוקס ובנוי לתלפיות, מהזן שמעולם לא חוויתי
אולי פשוט צריך ללמוד לקבל ולשמוח ממה שיש. איך עושים זאת, אבל?

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי פשוט צריך ללמוד לקבל ולשמוח ממה שיש. איך עושים זאת, אבל?
זה הרי הכל, פרט ל"פשוט". על עצה תתקבל בברכה..

[חופית*]

כן... לא פשוט.... אכן זה כל העיניין , לקבל ולשמוח במה שיש.
עצה? לנשום ... לאהוב... להחליט שאת מקבלת... להרפות לתוך המציאות הזאת ולראות את הטוב...
זה מצחיק הסיפור שלי ושלך שונה אך יש הזדהות עם אותה בעיה  , או אולי לא בעיה אלא אותו נושא של לעורר את האהבה עד שתחפץ...
אנחנו עוד בשנה הראשונה לנישואינו, ב"ה נולד ילד מתוק, ואנחנו אוהבים אך לא מצליחים להסתדר, אני מרגישה שהבעיות חמורות ברמה שאף אחת לא הייתה סובלת את זה (לא ח"ו אלימות אבל אנסח בקצרה שלבעלי יש בעיות נפשיות שאפילו חברים אין לו כי קשה להיות במחיצתו, הוא ביקורתי, לחוץ ועצבני... אבל חשוב לי לכתוב שלא באתי לקטר, אין לזה טעם. אני כותבת כדי להראות לך שכלום לא חשוב גם דברים שנראים נוראים, בעצם האהבה מנצחת את הכל! וזה עניין של בחירה! אני נלחמת כדי לשמור על הנישואים האלה. גם כשכולם סביבי אומרים לי להתגרש ממנו. (כולל משפחתי) אני קרובה לגיל 40, הכל בסדר אצלי. אבל אני מתפשרת על המון (מבחינה חומרית- הוא לא מפרנס, אני צריכה לברוח כל הזמן מהבית, החיים איתו קשים אבל אני עדיין מאמינה בו, ומאמינה שהכל יתהפך לטובה ויודעת שהאהבה הזאת היא פעם בחיים ולא מוכנה לוותר עליה. למרות הכל (ולא פירטתי הכל.. ) שפכתי קצת את ליבי פה כדי להמחיש לך את העבודה הזאת של ראיית הטוב... יש שיקראו לי נאיבית או במקרה היותר גרוע טיפשה... אבל יש לי אמונה במה שאני מרגישה.

[חופית*]

למה את. מתכוונת כשאת כותבת ש"נגמר לך"? ממתי זה נגמר לך? איך פעם אהבת להתחבק ופתאום כבר לא? האם הוא התכער? או שאת התפקחת? את מרגישה שאת אוהבת אותו? מה את אוהבת? האם הוא יכול לעשות משהו שיעזור לו להראות יותר יפה בעינייך? (אולי לגדל זקן/להסתפר/לעשות דיאטה?)

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופית,
אני מקווה שמעט מן האופטימיות והחשיבה החיובית שבך יידבקו בי. באופן אובייקטיבי, שנת ההורות הראשונה היא לחוצה ומלחיצה, ובטח עוד יותר אצלכם, כשלבן זוגך נטייה לזה. טוב שאת זוכה לתמיכה מחוץ לנישואין, ממשפחתך, וטוב שיש לאן לברוח. אני שואלת את עצמי אם האהבה תנצח בכל מחיר (כמו שאמרת, הבעיות שלנו שונות אך השאלה דומה).
כן, פעם אהבתי להתחבק איתו. בזכותו גם למדתי לאהוב את עצמי. זה היה תהליך ארוך של קבלה עצמית, ולו היה חלק נכבד בזה. ולכן, עכשיו אני מרגישה כפוית טובה. גם לא ברור לי כיצד זה אני עסוקה בשאלות על חיצוניות כשזה מעולם לא הפריע לי. הוא לא בחור יפה, והתבגר בצורה שרק מדגישה זאת... לא חושבת שיכול לעשות משהו בעניין.
אני חושבת שאני צריכה ללמוד לקבל אותו מחדש, ולא בטוחה איך לעשות זאת.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזרתם הביתה? מה שלומך?

[חופית*]

חזרנו כן... עכשיו טוב תודה לאל. אין לי "חומר" להתלונן... כל הזמן לומדים ומשתפרים. אני רואה כמה הוא משתדל ונזהר וזה מקסים. מקווה שגם אצלך יש יש שיפור.

[חופית*]

שוב ברחתי. הרבה זמן אנחנו על התפר בין להפרד ללהשאר. הרצון הוא להצליח לחיות ביחד. אבל במציאות נראה כאילו אנחנו בתהליך ארוך של פרדה. אני פשוט לא יכולה לסבול את ההתנהגות שלו.. מנסה להתאפק עד שמתפרצת. הוא לא עושה את זה בכוונה אבל יש לו תכונה להיות במלחמתיות של ילד קטן שבוחן כל הזמן מי יותר חזק/חכם וכו'...עד שאני משתגעת וצועקת שנמאס לי ובורחת ואז שנינו מצטערים. ניסיתי ללא הצלחה לקבל את זה שזה הדיבור שלו והוא לא עושה בכוונה וכו' אבל אני לא מצליחה לקבל את זה כי זה הורס את כל הלך הרוח השליו שאני מנסה ליצור. ש

[חופית*]

הקטע של לראות את הטוב ... במקרה שלי זה דורש עבודה מתמדת (של עצימת עיניים לגורמים המפריעים) והשאלה היא אם אני יכולה?

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופית יקרה, אני לא יודעת למה בדיוק את מתכוונת ב -גורמים המפריעים- אך אני לא משוכנעת שעצימת עיניים היא הדרך הנכונה. בטח לא בכל מקרה.
אצלי רע רע רע. אני גם מרגישה בתהליך של פרידה. האהוב שלי כועס עלי מאד. אנחנו לא מצליחים להביט זה בפני של זו ולהיפך. קשה וגדול הדבר הזה שצמח בראש שלי והשתלט על כל חלקה טובה בינינו.
המפלצת השחורה בתוך מחשבותי לא נותנת מנוח

[חופית*]

עצימת עיניים זה לא הפתרון- תודה על ההארה הזאת. אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שקורה. שנינו לא רוצים להפרד אבל לא מצליחים. הסיבה לדעתי היא בעייהנפשית שלו... במשפט אחד - הוא לא מתפקד כבעל שלא לומר בכלל לא מתפקד ...
אבל אני לא רוצה להתגרש. אולי אני סתם מתעקשת? ההיגיון (וכל מי שמכיר את הסיפור שלנו)אומר להתגרש.
אבל אני בורחת מזה ומנסה לעצמום עיניים ... לא מעיזה להתמודד עם פרידה .. ומועצת לשמיים זה לא יכול להיות. כמו שרואה סרט ומוכרח להיות סוף טוב לסרט הזה!

[חופית*]

בזוגיות כמו בהקמת עסק משותף צריך שיתוף פעולה. ווכשאני מנסה לעצום עיניים ממה שמפריע זה בגלל שאני לא יודעת איך לעשות "ישיבת צוות" ולהעלות בעיות ולדבר עליהם כמו שני אנשים בוגרים. כבר כמה זמן אנחנו מדברים על טיפול. אולי גורם שלישי יוכל לעזור. אוף זה כל כך קשה

[חופית*]

כנראה שלבינתיים הסוד הוא כן בלהעביר ובלעצום עיניים עד יעבור זעם, כי תמיד שאנחנו רבים זה נראה כסוף הזוגיות הזאת אבל תמיד קצת זמן אחר כך אנחנו רוצים לחזור אז בתוך ריב לזכור שזה רגע חולף ולא להבהל מזה ובע "ה לאט לאט זה יתקצר עד שלא יהיה בכלל.ובהמשך נצליח לדבר על זה. הלוואי. רוצה אהבה איתו. ולא מלחמה.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי חופית. לבי איתך. כמו שכתבת בראשית הדף, לשתינו בעיה דומה אך הסיבה היא אחרת לחלוטין. טיפול זוגי נשמע לי מתאים לסיטואציה, אך אינני יכולה להמליץ מנסיון (לא לקחתי חלק בכזה).
אני מנסה - במישור אחר - ללמוד מחדש לקבל את בן זוגי על "מגרעותיו" החיצוניות. זה נשמע מאד שטחי, אני יודעת, אך זה המצב. לפעמים למה שהעין רואה השפעה על ההווייה.
בהצלחה לך בכל אשר תבחרי. אני כאן, אם את זקוקה לעידוד.

[חופית*]

המשותף לשתינו זה שאנחנו לא רוצות להפרד שזה כשלעצמו מקסים בעיני.
הדוגמא שלך היא לא משהו שניתן לפתח עליו דיון (בינו לבינך) כי הו לא אשם ולא עושה לך בכוונה החיצוניות שלו. מה שאומר שזאת עבודה שלך, של קבלה, התמודדות.. עם המצב.
הבעיה שלי היא כביכול משהו שכן צריך לדבר עליו אבל אני לא מצליחה זה תמיד מוביל לריב כי הוא (וגם אני) לא מסוגל לקבל ביקורת או תוכחה. אז נותר לי גם להתמודד עם זה לבד. לקבל. אני מאמינה שזאת הדרך ואיכשהו כשמקבלים דברים הם מסתדרים מעצמם. (מקווה)

[חופית*]

אה... ותודה... אני כאן גם בשבילך (:

[חופית*]

זוגיות זה דבר נפלא שבו איש ואשה שאוהבים מתאחדים ורוצים אחד בטובת השני ופועלים ביחד למען מטרה משותפת ברוך ובאהבה. זה יכול להיות מקסים פעם פעם הייתה לי זוגיות כזאת. אני זוכרת. אבל ויתרתי עליה כי הייתי צעירה ופזיזה והיום אני בזוגיות אחרת, זוגיות קשה, זוגיות שהיא עבודה ומאמץ וכאבי לב... אבל בגילי לא יכולה לוותר עליה, ומקווה לנס שיהיה לנו טוב ביחד.

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופית יקרה,
אני מאחלת לך שתצליחו לנסח לכם דרך משותפת בכבוד ובאהבה. אני לא יודעת למה בדיוק את מתכוונת ב זוגיות קשה_ אך בהחלט חושבת שלא צריך להשאר בכל מחיר. לנסות - כן. אך לא לשכוח את עצמך בתוך הסיטואציה. הן יש מקרים (אני לא יודעת אם זה המקרה שלך) שהלבד עדיף על הביחד...
אני בכל אופן די מתפרקת, אך כרגע אין בי הכחות לכתוב על זה.

[חופית*]

איך אסביר.. זוגיות קשה... אמנם תודה לאל הוא לא מקלל או מכה חס וחלילה.
אבל הוא בלתי נסבל בדרך המיוחדת שלו. יש לו הרגל להאשים אותי בדיוק בדברים שהוא אשם. וזה מחרפן. קשה מאוד לא להשתגע. אבל היום-ב"ה-הצלחתי.! הוא דיבר ודיבר את דיבוריו המחרפנים -ואני- ישבתי ועצמתי עיניים. -והוא ממשיך להטיח ולהאשים אותי בדברים לא נכונים... שקשה מאוד לא להגיב על שטויות שכאלה. אבל הצלחתי! קראתי איפשהו שעצימת עיניים חיצונית פוקחת את העיניים פנימה. וזה מה שקרה נכנסתי למין מדיטציה כזאת... אפילו חצי נרדמתי. ובסוף בסוף לפני שהלכתי אמרתי לו ששמעתי מה שהוא אמר ושאני מעדיפה שלא נדבר על הנושא הזה כרגע
(הנושא של "יחסנו לאן") ואמרתי את זה מתוך השקט שלי ולא מתוך תגובה אוטומטית לדבריו. והוא ענה בסדר. ואני מרגישה עם זה מעולה עכשיו. מרגישה שהצלחתי. אבל האם תמיד אוכל להצליח ככה? צריך המון ריכוז כדי לא התבלבל וליפול איתו לשטויות שלו. ואני לא יכולה לדרוש מעצמי כזאת משמעת... זה קשה. הלואי שהוא יבין שהוא הבעייתי ולא אני כמו שהוא מיג את זה.
מייחלת יקרה חיזקי אימצי .. ושתפי ... שיהיה לך כח.

[חופית*]

לא סתם זוגיות זה הנושא הכי חם באתר השיתוף הזה.
כשטוב בינינו הכל נראה כל כך טוב והלב מרגיש מלא כל כך.
וכשהפוך אז הכל הפוך.
אני תלויה בזה. ולא יעזור שום טיפול "העצמה אישית" לא נועדנו להיות לבד, אנחנו תלויים זה בזה. וכשנמצאים בזוגיות עם אדם לא יציב אז זה כמו להחזיק בקנה רצוץ.. אבל אני לא מוכנה לעזוב. אני אוהבת אותו הכי בעולם ומרגישה שהתפקיד שלי זה להתאים את עצמי לטילטולים שלו... ההיגיון אומר- "אבל זה לא פייר, מגיע לך יותר, יציבות, התחשבות..." אבל הלב אומר - "אני איתו באש ובימים"

[אם_ואחות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופית, אני הייתי במערכת יחסים שכללה הרבה האשמה. בתהליך אימון האישי שעברתי למדתי לזהות את הדפוס ולמדתי לא לאפשר אותו. אני כבר לא אשמה בכלל. יודעת לבקש ממנו שיפנה בבקשה ולא באשמה. חשוב לי מאוד להקפיד על זה גם עבור הילדים והאוירה בבית.

[פלוני_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה שמבקשים זה לא אומר שמקבלים. אני לא מאמינה בשינויים קיצוניים בבן אדם אלא אם כן הוא מאוד רוצה וגם אז לא.
אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו וגם מעצמנו זה מוגזם לוותר על מה שאנחנו רוצים וצריכים.
בסופו של דבר כל אחד עושה לעצמו את החשבון שלו - אבל חיים פעם אחת ואם לא מצליחים לשנות את היחסים - תמיד צריך לדעת שאפשר גם לנסות משהו אחר במערכת אחרת ולא בפלנטה אחרת.
לפעמים מדובר במסטיק שנילעס כבר יותר מדי...

[אם_ואחות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור שלפעמים צריך לדעת לוותר ולמצוא משהו יותר מתאים. אבל לדעתי אם לא עושים עבודה אישית בסוף אחרי כמה שנים אתה מוצא את עצמך עם אותן בעיות במערכת יחסים ועם אדם אחר..

[מייחלת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת על היתרונות של זוגיות מאוחרת, של נישואין וילדים בגיל 40. היום, אחרי יותר מעשר שנות נישואין אני האישה הבוטחת והשלמה שמעולם לא הייתי. יחד עם השלמות העצמית הזו הגיעה התחושה שאינני אוהבת את בעלי יותר (אהבת אישה לגבר). דווקא הבטחון העצמי הזה הוביל להבנה שאולי אין לי צורך עוד בזוגיות הזו. האבסורד הוא שאלמלא התהליכים המכוננים שעברתי ביחד עם בעלי, כל זה לא היה קורה.
בדיעבד, היה קל יותר כשהבטחון העצמי שלי היה נמוך, אך הייתי נאהבת ואוהבת.
היום, נוח לי עם עצמי, אני עדיין נאהבת, וכבר לא מצליחה לאהוב.
חברות אומרות לי שלא מוותרים על זוגיות שביסודה היא טובה, ואני מבינה שהן צודקות. אבל הראש מבין מה שהלב לא מצליח עוד לעשות. בכל בוקר אני מתעוררת במחשבה שהנה, מעתה הכל יהיה שונה, אני אוהב אותו כפי שמגיע לו ואז אני מסתכלת עליו, וכועסת. על לא עוול בכפו.
הציעו לי טיפול פסיכולוגי, אך אני די סקפטית: כיצד תוכל פסיכולוגית להשיב את האהבה במקום בו היא כבתה למרות שאין טינות.
אני בזוגיות שהיתה טובה, ושיכולה היתה להמשיך לנצח, ועם זאת במקום הבודד ביותר בעולם.
אולי קשירת זוגיות בגיל מאוחר, אחרי שהשותפים בקשר גיבשו לעצמם בנפרד זהות בוטחת ושלמה, היא בעלת פוטנציאל גבוה יותר לשרוד לנצח.

[חופית*]

אני מותשת. לא מצליחה להבין לאן הנישאים האלה מובילים. לרגע איתו באש ובמים ולרגע אחר רוצה להתגרש. עכשיו אני חושבת שקלו כל הקיצים. אני לא רוצה יותר את הכאב שבאכזבה כל פעם שהוא מבאס אותי. ואני רואה שזה לא הולך להשתנות. אז די. נתגרש וזהו.

[חופית*]

כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה להחליט. מרגישה שאני במצב תקוע. לא רוצה להיות ביחד ולא רוצה להיפרד.

[חופית*]

התעוררתי הבוקר מחלום על חבר לשעבר, התעורר בי געגוע לאהבה ישנה ופשוטה. ובינתיים אנחנו מתרחקים וזה כואב. מנסה לעכל את זה שאנחנו מתגרשים. היתכן? הוא ניסה להתקרב אבל תוך כדי אמר דברי ביקורת שכל כך עיצבנו אותי הוא כל כך רואה מציאות הפוכה ובמה שהוא אשם הוא מאשים אותי. ואני אומרת די , מרימה ידיים, אין לי כלים להתמודד עם תפיסת עולם כל כך שגויה. והכי מתסכל זה שאין עם מי לדבר. יש לו תפיסת מציאות של ילד בן 6. כל כך עצוב לי מהצעד הזה אבל אני מבינה שזאת הדרך עכשיו. אני פשוט נורא מתגעגעת למישהו שאפשר לדבר איתו.