_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יונת שרון
...הדפוס הנוכחי עוזר להשלים מרחבים חברתיים קטנים כמו חדרי גומחה (179) ו{{}}מעטפת עבודה (183), מקומות גדולים יותר כמו אזורים משותפים בלב (129), חדר כניסה (130) ו{{}}שטח משרדים גמיש (146), ואת הריהוט בחדרים כמו אווירת ארוחה (182), מעגל ישיבה (185), ו{{}}מגוון כיסאות (251). הוא אפילו עוזר ליצור צבעים חמים (250).
תאורה אחידה -- משאת נפשם של מהנדסי תאורה -- אינה משרתת כל מטרה מועילה. למעשה, היא הורסת את הטבע החברתי של המרחב וגורמת לאנשים לחוש חסרי כיוון וגבולות.
הביטו בתמונה הזו. זוהי תקרת קרטון-ביצים עם עשרות נורות פלורוסצנט במרווחים שווים. היא נועדה ליצור תאורה שטוחה ואחידה ככל האפשר, בנסיון מוטעה לחקות את השמים.
אור אחיד ושטוח
אבל היא מתבססת על שתי טעויות. קודם כל, האור בחוץ כמעט לעולם אינו אחיד. ברוב המקומות הטבעיים, ובמיוחד בתנאים שבהם התפתח המין האנושי, האור מנוקד בצללים ומשתנה ללא הפסקה מדקה לדקה וממקום למקום.
חמורה מכך היא העובדה כי באופן טבעי אנחנו משתמשים בחלל חברתי המוגדר בחלקו בהתאם לתאורה. כשהתאורה אחידה לחלוטין, המשמעות החברתית של החלל נהרסת כליל: אנשים מתקשים אפילו ליצור קבוצות חברתיות. אם קבוצה נמצאת באזור עם תאורה אחידה, אין שינויי בהירות שיסמנו את הגבול של הקבוצה, כך שההגדרה, הלכידות, ואף הקיום של הקבוצה כקבוצה, נחלשים כולם. אם קבוצה נמצאת בתוך "בריכה" של אור שגודלה וגבולותיה תואמים את אלה של הקבוצה, זה מחזק את המוגדרות והלכידות של הקבוצה, ואפילו את עצם קיומה כקבוצה.
הסבר אפשרי לכך עולה מהניסויים שערכו הופקינסון ולונגמור (Hopkinson and Longmore), מהם עולה שמקורות אור קטנים וחזקים פחות מסיחים את הדעת מאשר אזורים גדולים המוארים פחות. המחברים מסיקים שתאורה מקומית מעל שולחן העבודה מאפשרת לרכז את הקשב בעבודה יותר מאשר תאורת רקע אחידה. סביר להסיק מכך שקל יותר לשמור על רמת הקשב הבינאישי הגבוהה הדרושה לשמירה על לכידות חברתית בקבוצה כאשר יש לקבוצה תאורה מקומית, מאשר כאשר יש תאורת רקע אחידה. (ראו R. G. Hopkinson and J. Longmore, "Attention and Distraction in the Lighting of Workplaces," Ergonomics, 2, 1959, p. 321 ff. Also reprinted in R. G. Hopkinson, Lighting, London: HMSO, 1963, pp. 261-68.)
תצפיות נקודתיות שערכנו תומכות בהשערה הזו. בבית הבינלאומי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, יש חדר גדול המשמש כחדר המתנה ולובי לאורחים ולסגל. יש 42 מושבים בחדר, מהם 12 ליד מנורות. בשתי תצפיות שערכנו ספרנו בסך הכל 21 אנשים יושבים בחדר; 13 מהם בחרו לשבת ליד מנורות. הנתונים האלה מראים שאנשים מעדיפים לשבת באור (עם חי בריבוע = 11.4, מובהקות ברמה 0.1%). זאת למרות שרמת האור הכללית בחדר הספיקה לקריאה. מכאן אנו מסיקים שאנשים נמשכים לבריכות אור.
גם הנסיון היומיומי מראה זאת במאות מקרים. מסעדות טובות דואגות להציב כל שולחן בבריכת אור נפרדת, מתוך ידיעה שזה יתרום לפרטיות ולתחושת האינטימיות. בבית, לכורסה הישנה והנוחה "שלך" יש תאורה משלה בתוך סביבה מוארת פחות -- כך שאפשר לחמוק מההמולה המשפחתית כדי לקרוא את העיתון בשקט. וכמובן, במקרים רבים שולחן האוכל המשפחתי מואר במנורה יחידה התלויה מעליו -- נדמה כי האור מתפקד כמעט כמו דבק המחבר בין האנשים היושבים סביב השולחן. גם במקומות גדולים יותר נראה שקורה אותו הדבר. חשבו על ספסל בפארק, תחת פנס בודד, והעולם הפרטי שהוא יוצר לזוג אוהבים. או תחנת משאיות, ואחוות הגברים השותים יחדיו קפה בקיוסק המואר.
מלת אזהרה. קל להבין את הדפוס הזה; ואולי גם להסכים עימו. אבל לא פשוט ליצור במציאות בריכות אור מוצלחות. אנחנו מכירים כשלונות רבים: למשל, מנורות קטנות שאכן שוברות את התאורה האחידה, אבל לא מתאימות למקומות שבהם אנשים נוטים להתקבץ.
בריכות אור העומדות בסתירה למרחב החברתי
לכן:
תלו מנורות נמוכות ורחוקות זו מזו כדי ליצור בריכות אור שיעטפו שולחנות וכסאות כמו בועות המחזקות את האופי החברתי של החללים שהן יוצרות. זכרו שאי אפשר ליצור בריכות אור בלי המקומות האפלים שבינהן.
את האהילים וקישוטי התקרה בחרו כך שיצבעו את האור בגוון חם -- צבעים חמים (250)...