שבילים ויעדים

אנונימי

== דפוס 120 -- Paths and Goals ==
^{_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יונת שרון}

תמונה

_{...אחרי שנקבעה הצורה הכללית של הבניינים ושל שדרות העמודים ושל השטחים הפתוחים לפי מערכת בניינים (95), אגפי אור (107), חוץ חיובי (106), שדרת עמודים (119) -- יש להפנות את תשומת הלב לשבילים בין הבניינים. הדפוס הנוכחי קובע את תוואי השבילים האלה וגם עוזר ללטש את העיצוב של דרגות ציבוריות (36), רשת שבילים ומכוניות (52), ו{{}}אזורי מעבר (98).}

תוואי השבילים יהיה מתאים ונוח לשימוש רק אם הוא נעשה בהתאם לתהליך ההליכה. ויש לשים לב לכמה הבחנות חמקמקות לגבי תהליך ההליכה.

מבחינה מהותית הוא כולל שלושה תהליכים משלימים:

במהלך ההליכה מסתכלים קדימה בחיפוש אחר יעדי ביניים -- הנקודות הרחוקות ביותר בשביל שאפשר לראות. מנסים ללכת לכיוונן בקו ישר עד כמה שאפשר. זה מוביל באופן טבעי לכך שחותכים פינות ולוקחים קיצורי דרך באלכסון, כי פעמים רבות זהו המסלול הישיר מהנקודה שנמצאים בה לזו שאליה הולכים.

^{דרך אל יעד}

יעדי הביניים משתנים כל הזמן. ככל שמתקדמים ככה רואים יותר דברים מעבר לעיקול. אם תמיד הולכים ישירות לעבר הנקודה הרחוקה ביותר שרואים, ואם הנקודה הרחוקה ביותר משתנה כל הזמן, הרי שהתנועה תהיה לאורך קו המתפתל באיטיות, כמו מסלול של טיל העוקב אחרי מטרה נעה.

^{סדרה של יעדים}

כדי לא לשנות את כיוון ההליכה כל הזמן וכדי לא לחשב כל רגע מחדש לאן ללכת, מסדרים את תהליך ההליכה כלפי יעד זמני -- איזשהו סימן בולט -- שנמצא בערך בכיוון שאליו רוצים ללכת, והולכים אליו בקו ישר לאורך כמאה מטר, ואז, כשמתקרבים, מוצאים יעד זמני אחר במרחק מאה מטר ומתקדמים לעברו... ככה אפשר לנצל את הזמן שבין היעדים בשביל לשוחח, להרהר, לחלום בהקיץ, להריח את האביב, מבלי להצטרך לחשוב על כיוון ההליכה בכל רגע ורגע.

^{המסלול במציאות}

התרשים למעלה מתאר מסלול הליכה מנקודה A לנקודה E. במהלך ההליכה יש יעדי ביניים בנקודה B, נקודה C, ונקודה D. בגלל שהמטרה היא להגיע לנקודה E במסלול ישר ככל האפשר, יעד הביניים B מוחלף ביעד C ברגע שנקודה C נגלית לעין; וברגע שאפשר לראות את D אזי היא הופכת ליעד הביניים.

תוואי הולם לשבילים צריך לכלול מספיק יעדי ביניים כדי שהתהליך הזה יעבוד. אם אין מספיק יעדי ביניים, תהליך ההליכה הופך לקשה יותר, ודורש יותר מדי אנרגיה רגשית.

לכן:

כדי להתוות שבילים, צריך קודם כל להציב יעדים בנקודות עניין טבעיות. רק אז אפשר לחבר את היעדים האלה בשבילים. השבילים עצמם יכולים להיות ישרים או להתעקל קלות בין היעדים; הריצוף שלהם צריך להתרחב סביב היעדים. היעדים עצמם צריכים להיות במרחק של לא יותר מכמה עשרות מטרים זה מזה.

_{כל הדברים הרגילים בחוץ -- עצים, מזרקות, כניסות, שערים, ספסלים, פסלים, נדנדות, חדרי חוץ -- יכולים לשמש כיעדים. ראו משפחת כניסות (102), כניסה ראשית (110), מקום אצל העץ (171), מקומות ישיבה (241), פרחים מוגבהים (245); את היעדים יש להציב לפי משהו בערך באמצע (126); ואת השביל לעצב לפי צורת שביל (121). כדי לרצף את השבילים השתמשו ב{{}}מדרכה עם חריצים (247).}

כמה הערות:

אחד הדברים שאלכסנדר כותב עליהם בספריו האחרים, זה הרעיון לסלול מדרכות רק אחרי שרואים איפה אנשים באמת הולכים, לפי עקבותיהם בעפר. נראה לי שזו דרך טובה להימנע מדברים כאלה:

http://farm4.static.flickr.com/3004/[po]2314473895 6d304ac157[/po].jpg

(יש בפליקר מאגר שלם של desire]תמונות שבילי חשק paths[/po]/pool)

אפשר להניח משטחים זמניים לפני שקובעים את מסלול השביל סופית: אבני מדרך, משטחי עץ, או אפילו קרטונים. ככה קל לתקן את המסלול לפי איך שאנשים באמת הולכים.

גאוני!
הייתי מחליפה שבילים בדרכים, כי בטח נכון גם לאוטו, אופניים, אוטובוס וכו'

אכן גאוני.
מה זה שבילי חשק?

במהלך ההליכה מסתכלים קדימה בחיפוש אחר יעדי ביניים – הנקודות הרחוקות ביותר בשביל שאפשר לראות. מנסים ללכת לכיוונן בקו ישר עד כמה שאפשר. זה מוביל באופן טבעי לכך שחותכים פינות ולוקחים קיצורי דרך באלכסון, כי פעמים רבות זהו המסלול הישיר מהנקודה שנמצאים בה לזו שאליה הולכים.
פה ברמת אביב זה מאוד בולט, שבעיצוב של שבילים חדשים עשו טעויות גסות. והמעצבן ביותר הוא, שבשטח שכולם חותכים כדי להגיע ליעד (בית השחמט, שבו גם הספרייה השכונתית) שמו אבני חצץ גדולות, שמאוד מקשות על ההליכה בו, ואז יש כל פעם דילמה, האם לעשות סיבוב מרגיז דרך השביל, או לקצר דרך האבנים, שהן ממש מסוכנות להליכה.

מצד שני, כל פעם שאני קוראת דפוס שלו, אני מתפעלת מחדש מהאדריכל של שכונת רמת אביב המקורית, שבדיוק חשב כך. השכונה הזאת ממש נבנתה להליכה ברגל דרך שבילי קיצור. אני יכולה לראות את החשיבה. מזל שהיא נבנתה בעידן התחבורה הציבורית, העוני וההליכה, ולא בעידן "הפרייבט".

שבילי חשק זה השבילים שנוצרים כשאנשים הולכים איפה שמתחשק להם במקום איפה שסלול, ממש כמו בתמונה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התבוננתי עית על תמונות שבילי החשק, הם מאוד משעשעים, ומרגשים. כי בסופו של דבר אנחנו הולכים מאיפה שבא לנו.
אני שמחה שאת הגינה שלי ואת שביליה תכננתי לפי נתיבים אלו ולפי התרגומים פה של כריסטופר אלכסנדר. כעת, אחרי כמה שעות עבודה בגינה, כשהיא עוד רחוקה מ"סיום", אני מודה שוב על התרגומים האלו, כי אני חוזרת אליהם אחת ל- כדי "להתחזק". הגינה שלי לא דומה לגינות שכניי. ואני מודה גם על העובדה שיש עוד הרבה "מה לעשות". המשימות האלו נותנות לי מטרות ושמחות.