איך מגלים מה באמת רוצים

אנונימי

אני תוהה כבר המון זמן, אולי שנים, מה אני רוצה באמת.
ומכיון שהתשובה היא "אין לי מושג", מיד נשאלת השאלה, איך מגלים מה רוצים?
בטח זה משהו שאנשי חינוך ביתי, אמהות וגם ילדים, לומדים לגלות, בעוד שאני לפחות, עדיין לא פיצחתי את החידה.
אני פותחת דף חדש עם תשובתו של צפריר בעיניין, מהדף המוסד לאבות מתוסכלים.
ומקווה לתרומתכם בנושא!

שליחה על ידי יעל_צ* » 30 מאי 2004, 15:54

ואם יודעים מה רוצים אבל מפחדים לעשות את זה, מסיבות שונות,
מה עושים אז?

רחלי, תודה שפתחת את הדף, גם אני מהתוהים.

_פשוט, מנסים להתבונן ולראות, היכן אנו שמחים, מה גורם לנו לחוש את תחושת הקיום, מה נותן בנו חיוניות.
לומדים להתבונן ללא כל שיפוט או בקורת._
גם אם יש דברים שנותנים בנו חיוניות - זה דבר אחד לחוות אותם למשך זמן מוגבל חד פעמית ודבר אחר לחוות אותם כדרך חיים, כך שאיך אפשר לדעת אם "זה זה"?

מצטרפת לתהיה ומנדבת טיפ (שאני מנסה ליישם בתקופה זו של חיי):

קודם כל שוכחים מה צריך.
(לא במובן NEED אלא במובן MUST)

שליחה על ידי תמר_ס* » 31 מאי 2004, 08:21

ואם יודעים מה רוצים אבל מפחדים לעשות את זה, מסיבות שונות,
הגעת לפחות לחצי הדרך, אם לא יותר. מה שנשאר לך זה רק למצוא את הכוחות/אומץ.
ומהמקום שבו אני נמצאת אני יכולה רק לומר לך שהלוואי שהייתי שם.

וליאורה, אני מסכימה איתך. הרבה פעמים טוב לי אבל ברור לי שבגלל שזה רגעי, שאם זה היה במנות גדולות יותר לא היה לי טוב.

אני בהתלבטות הזו כבר כמה שנים טובות, בערך מאז שהתחלתי לעבוד והפסקתי ללמוד מה שחלמתי וגיליתי שזה לא אני, אני בדילמות ובחיפוש עצמי.
היום אני יודעת שמעיניין אותי לרקוד אני מרגישה חיה כשאני עושה את זה,
ללמוד שפה חדשה, ולכן החלטתי ללמוד שפת הסימנים ערבית וצרפתית, שזה מה שתמיד רציתי ממש ללמוד והחלטתי שאני משלימה את התואר שלי בנושא שהכי קרוב אלי שזה ליקויי למידה וקצת פסיכולוגיה וסוציאולוגיה.. אני לא יודעת מה ייצא לי מזה אבל אני פתוחה להצעות.
כמו כן בזמן האחרון אני מאוד מאוד בקשב פנימי עם עצמי ומגלה עוד דברים שעושים לי טוב ולא סתם נזרקת עם הזרם,
מה שכן אני יודעת שאחד המימושים שלי יהיו כשההפוך לאמא אבל מימוש זה כרגע לא ריאלי ואני מרגישה שהמון מראיית החיים שלי תשנה כשזה יקרה ולכן בגלל זה מאוד קשה לי לעשות את ההחלטה...

איך מגלים מה באמת רוצים זו מבחינתי שאלת השאלות כשמישהו יעלה על העיניין הוא מוזמן לשתף אותי

אני מחלק את התשובה שלי לשתיים:

איך מתחילים
קודם כל תרגיל: תדמיינו באופן מפורט איך אתם ניגשים לסלסת פירות שמונחת על השולחן, לוקחים את התפוז הכי יפה, נועצים בו ציפורן ושפריץ קטן ניתז מהקליפה. אתם דוחפים את האצבע למטה, ומורידים חתיכת קליפה בעוד השיכבה הלבנה והבשרנית שמתחתיה נכנסת מתחת לציפורן. אתם ממשיכים לקלף ואז דוחפים את האגודל אל החור שבין הפלחים ומחלקים לשניים, אתם תולשים פלח בודד, מקרבים אל הפה ומרגישים את הריח, ואז נועצים שיניים דרך הקליפה הדקה של הפלח ומרגישים את הבקבוקונים מתפוצצים.
זה היה דמיון. מה שקרה לרובכם במציאות זה צריבה בגרון והפרשת רוק בפה. למה? כי המח שלנו לא יודע להבדיל בין אמת לדמיון והוא מגיב לדמיון באופן הכי אמיתי שיש. איך משתמשים בזה - עוצמי את העיניים ונותנים לדימיון להשתולל לכל הכיוונים שאנחנו חושבים שאנחנו באמת רוצים. מתארים את הסיטואציות בפרטי פרטים, ומנסים להבין מה ההרגשה. האם זה באמת כיף לי? האם זה מה שבאמת אני רוצה?
זה לא צריך לקחת יותר מכמה שעות להגיע לתחושה טובה לגבי אחת הדרכים.

איך ממשיכים
מתגברים על הפחד ומתחילים לעשות. אין שום דרך בעולם להגיע לתשובה הזו באופן מחשבתי והדרך היחידה ללמוד את עצמכם היא ניסוי וטעיה. הרבה טעיה (ולכן אפשר להשקיט את הפחד שאומר "אבל אולי ניכשל"). החוכמה היא להיות מאוד קשובים לעצמנו בתהליך, לזהות את התחושות והסיבות להן ולתקן ולשנות כל הזמן.

ובסוף
אין סוף. זה תהליך בלתי נגמר כי גם אנחנו וגם הסביבה משתנים. מה שבאמת רציתי אתמול לא יהיה מה שאני באמת ארצה מחר. ככל שעושים זאת יותר התהליך הופך לברור פשוט ותחליתי יותר, גם זיהוי הרצון וגם הפעולה למימושו.

ממתינים.

אני חושבת שלרובינו די ברור מה אנחנו רוצים מעצמינו. אבל מה שמונע מאיתנו להגשים - זה בעיקר פחדים ספקות ושאר צרות.
השאלה איך מתגברים על אלו, מבחינתי היא יותר קשה.

אני חושבת שלרובינו די ברור מה אנחנו רוצים מעצמינו
אבוי, אבל ממש לא!

שליחה על ידי נועה* » 01 יוני 2004, 13:18

ממתינים.
ממתינים למה?
אתה יכול להרחיב.

דבר נוסף שכדאי לעבוד עליו הוא להפוך כל צריך_ ל _רוצה
להסביר לעצמך למה אתה רוצה לשטוף כלים, למה אתר רוצה להתמיד בעבודה וכו.

ההוספה האחרונה של ימיני,
ממש ממש נכונה ואני משתמשת בה המון בעיקר למטלות כאלה שהן רוטיניות..
וממש אבל ממש קשה לגלות מה אתה רוצה לעשות בחיים...

אולי אנו חושבים הפוך?
אולי צריך באמת ללמוד לרצות את מה שאנו עושים?

עוברת אורח מה עושה לך טוב בלב?
פוליטיקה? אומנות? מתן עזרה? ריקוד? שירה? חשבונאות?
את אוהבת לעבוד עם אנשים או לא?
אוהבת לעבוד עם מכשירים טכניים או לא?
אוהבת ניידות או נייחות?
אוהבת שיגרה או שינויים תכופים?
אוהבת לנהל או להיות מנוהלת?
חשוב לך כסף רב או סטטוס גבוה ?
חשוב לך שיהיה במקצוע אפשרויות קידום או שהוא יהיה סטאטי?
את אוהבת עבודת ידיים או עבודה עם הראש?
או גם וגם וגם?

במה את טובה? במה את פחות?

והכי חשוב במה התנסית מכל אלה?
אם תאמרי שחלק מהדברים את מאוד אוהבת אבל לא טובה בהם, אז אולי לא ניסית מספיק?
או אולי לא ניסית בכלל?
ופה לפי דעתי נכנסים הפחדים שדיברתי עליהם!
הרי לא ייתכן שאת לא יודעת מה הנטיות שלך.
כל החיים אנחנו מבלים וטועמים ופוגשים בדברים שמעניינים אותנו!
כן ייתכן שהפחדים, והחששות וחוסר הביטחון קברו את הנטיות והמאוויים והכישרונות עמוק אי שם.

אני גם ממליצה על האתר כיוונים, הוא נותן זוויות ראייה שונות על הדברים.
אני בטוחה שאת יודעת מה את רוצה .
פשוט צריך קצת לחפור בשביל למצוא את זה, קבור אי שם.

ככה בכל אופן אני חושבת.

_הרי לא ייתכן שאת לא יודעת מה הנטיות שלך.
כל החיים אנחנו מבלים וטועמים ופוגשים בדברים שמעניינים אותנו!
כן ייתכן שהפחדים, והחששות וחוסר הביטחון קברו את הנטיות והמאוויים והכישרונות עמוק אי שם._

אני לא חושבת שהתיאור הנכון הוא "קבורים", אלא מנוונים. ליתר דיוק, היכולת לזהות אותם מנוונת. אני יכולה להעיד על עצמי בלבד, כמובן, אבל כמי שגדלה כל חייה מחפשת אחר הדבר ה"נכון" לעשות, התנוונה אצלי לגמרי היכולת לזהות מה אני רוצה ואוהבת. ויוצא שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

בהחלט מסכימה עם פשוט צריך קצת לחפור בשביל למצוא את זה, קבור אי שם.

טוב, חוץ מהמלה "קצת", כי אצלי זה הרבה לחפור.....

אני מרגישה שנדרשת גם עבודת בסיס שתאפשר לחוש את "אני ראוי/ה להיות מאושר/ת". אני מרגישה שאצלי התנעת החיפוש התאפשרה כאשר התברר לי שאולי למרות הכל אני ראויה לכך... ואז התפנה בי משהו להתחיל לחקור. המחקר בראשיתו.

ממתינים לרצון.

הדף הזה מתאים לי בול

מרובכם הבנתי ש"מה שבאמת רוצים" צריך להיות דבר שטוב לנו בו, אנו מאושרים בו.
לפעמים אני חושב,
האם זה לא אגוצנטרי?
האם לא "מוטלים" עלינו תפקידים ועלינו רק לשים לב אליהם?
האם אין בעיות חשובות לטפל בהם, יותר מאשר לעסוק באושר עצמי?
אולי כל הרעיון "מה באמת רוצים" הוא עוד תוצאה של פינוק בשנת 2005?

אתה יכול להיות מאושר, לממש את עצמך ולמלא תפקיד בחברה בה אתה חי.
זה לא סותר בכלל.
אדם מאושר הוא אדם שיש לו מה לתת. הוא לא שומר את האושר לעצמו בלבד. הוא פתוח לסביבה ויש לו מה להעניק.
זאת האמונה האישית שלי.

אלון, האושר הוא המדריך למצא את התפקיד המוטל עליך.
כמו שפרי נכון עושה נעים בפה ופרי לא נכון עושה כאב בבטן, כך גם עשיה של דברים שאמורים לעשות אותך מאושר אך אינם נכונים לך יגרמו הרגשת ריקנות, חוסר סיפוק ושעמום.
אם תחפש את האושר באמת, תמצא את עצמך מתחבר למטרה אישית שמימושה גורם לך להתרוממות רוח. ובדר"כ ראה איזה פלא - היא תהיה מאוד לא אגוצנטרית ותתמקד בשיפור חייהם של אחרים בדרך זו או אחרת.

כמו שפרי נכון עושה נעים בפה ופרי לא נכון עושה כאב בבטן

ומה קורה שהפרי גם עושה נעים בפה וגם כאבי בטן?
זו תמצית ההתלבטות שלי לגבי "מה לעשות בחיים" כשאני בוחנת את מה שיכול לגרום לי לכאורה לסיפוק מתברר שאותו הדבר בדיוק יכול לגרום לי נזקים (מקצוע טיפולי למשל, כמו פסיכולוגיה

). או לחילופין לשלם מחיר יקר מבחינה כלכלית (כמו הוראה למשל).
ויש את ההיפך, מה שכביכול מאוד נוח, פשוט לא מספק נפשית. וזה סוג של כאבי בטן... שלא לדבר על מקצועות מאוד מעניינים מספקים וכ' שאתה מגלה שאין לך הכישרון לעסוק בהם (מחקר במדעי המוח למשל).

אם אני אשתמש במטאפורה שלך בועז אז-
יש פרי שטעים בפה ועושה כאבי בטן
יש פרי שלא טעים בפה ולא גורם לכאבי בטן אבל למה לאכול אותו....
יש פירות שטעימים כל כך... אבל אתה אלרגי אליהם...
ויש פירות שעוד לא גיליתי את קיומם
ויש כאלה שעוד לא גיליתי את השפעתם
אני חושבת שעיקר ההצלחה טמונה בלמצוא גם פרי טעים וגם אחד שלא רק שלא גורם לכאבי בטן, אלא תורם למערכת העיכול...

אפשר לגלות מה רוצים אם מפסיקים לרצות.
ממש כך, באופן טבעי יעלה הרצון האמיתי.
כשאתה רוצה אתה מבצע בחירות, בחירה זה עדיין לא תגובה למציאות.
כשאתה פועל נקי, ספונטני, פראי, מגיב למציאות שבאה לפתח ביתך, אתה לא עסוק בכלל בלרצות.
אתה לא מסווג את הבחירות כטובות או רעות בשבילך. הן קורות כי הן אותנטיות.
להיות אותנטי ומחובר למציאות "איך שהיא" בשבילי זאת אומנות.
אני מנסה להיות במודעות, כלומר מתצפתת כמו במעבדה על הבחירות, הרצונות, והתשוקות.
מנסה להבין איזה חייה אני,
אם הייתי נמרה ביער כנראה שלא הייתי שואלת את עצמי מה לרצות היום.
לפעמים מרגישה כמו אשת הדייג מרוב שיש מה לרצות!
יום נפלא לכולם.
<הבית עולה על גדותיו כנראה שאבחר בנקיונות, זה מגיע אלי בזרימה מתוך החיים>

אני יודעת מה אני באמת רוצה.
אני חושבת שכל אחד יודע, בסתר ליבו.
כל אחד רוצה למצות את הכשרונות והיכולות שלו בדרך הכי טובה. וכל אחד יודע, הכי מאוחר בגיל 20 , מה באמת הכשרונות והיכולות שלו.
רק מה, מאז שהייתי בת 20 כבר חלף פרח לו על כנפי התירוצים, בלי כוונה, איזה דור. כל התירוצים הנפלאים והנהדרים שלי הם מפעל חיים מרהיב עין לכשעצמו, ואולי אולי באמת הגיע הזמן.
כמו שאומרים - הילדים כבר גדלו, הבעל כבר התכופף, הכיור שלי כבר שיינינג, המחשב כבר זועק אליי - GET A LIFE
וואלה הגיע הזמן.
הבעיה הכי גדולה היא כשיודעים מה שרוצים, אבל אין לנו (כרגע) את הכלים לעשות את זה. ואז הדרך לשם נראית ארוכה, מייגעת ומתמשכת, כפי שהיא באמת.
ואז גם קופצים עלינו כל פתגמי המקרר ותובעים את כבודם
האבוד - והלא גם הדרך היא אוצר.....
כן, אה?
ועוד נוספים לזה, אצל אנשים מבוגרים, ניסיונות הנפל שיש לנו עם הניסיונות שלנו בעבר להגיע ל-"שם", למחוז החפץ המנצנץ באור יקרות. ועוד נוסף לזה חוסר הרלוונטיות של ניסיונות הנפל כי - כמו שלמדנו בסדנא ההיא - יש מכשולים? עוקפים אותם. יש בעיות? פותרים אותן. ניסינו ולא הלך? נעשה שוב.
הא, כמה נכון. כה נכון עד שעולה בו באדם החשק לשנס את מותניו בזה ברגע, ללא דיחוי, ולנער את האבק מעל חלומותיו הישנים.
או לחילופין לשחק בטטריס עד שיכלה היום, כרגיל.

אני רוצה לישון

לילה טוב zzz

מההתנסויות שלי בחיים למדתי שאני יכולה לגלות מה אני באמת רוצה, רק כאשר אני מתנסה בחיים עצמם, ולא כאשר אני יושבת ומתכננת אותם (כמו שנאמר- כל הלילה מתכננים את המהפכה ובבוקר הולכים לישון...

).
כך היה עם לימודי- לאחר שנואשתי מנסיונותי למצוא את ייעודי בחיים ואת המקצוע אשר יעשה אותי מאושרת, התחלתי ללמוד, בחרתי מקצוע התנסתי שנה בלימודים והבנתי שזה לא זה וויתרתי על רעיון הלימודים, אחרי שנתיים בעקבות הריון שלא צלח, ללא תכנון מוקדם ומחשבה רבה מצאתי קורס שעניין אותי ומילא את החלל שהותיר העצב, והיום אני בדרך לתואר ראשון.
כך קרה גם עם ההורות, לפני שיילדתי היו לי הרבה דעות נחרצות בנוגע לאיך אני רוצה לגדל את ילדי (התינוק יישן במיטה שלו כי הוא צריך פרטיות, אני אניק רק עד גיל 8 חודשים ועוד כהנה וכהנה), היום ביתי (4 חודשים) ישנה איתי מיום שנולדה (ואלוהים יודע עד מתי), הודעתי לבעלי שאני נשארת בבית עד שייגדלו ילדיינו (כרגע יש רק 1)כדי לדאוג לחינוכם, ואני כבר לא כל כך יודעת עד מתי אמשיך להניק (בטוח שיותר מ-8 חודשים) @} .
אז מה אני בעצם אומרת? כדי לדעת מה אנחנו באמת רוצים עלינו לחיות את חיינו, להיות קשובים לצרכינו ולרחשי ליבנו ככול שמתקדמת דרכינו, והכי חשוב- גם אם נראה שטעינו, זה לא נורא, החיים ארוכים ודינאמים, ותמיד אפשר לשנות בחירות, ואין לראות בצעדים כטעויות אלא כחוויות מלמדות (קצת פלצני אבל נותן הרגשה טובה ומשאיר טעם יותר טוב בלב

.

בת הכפר הגלובלי אני מסכימה עם כל מילה שלך (וזה נדיר...).
גם אני מרגישה שאני יודעת בבטן בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים. אבל ממאנת לקרוא לילד בשמו ויותר מכך - עושה דברים אחרים.
מה שנקרא ליד הדבר עצמו או במקביל...
אני יכולה לומר שמהתבוננות ושיחות נפש עם חברות נדמה שרובינו בוחרים כך. לעשות ליד, לא את הדבר עצמו..

בדיוק הסמסטר לקחתי קורס שמדבר על חיפוש משמעות וגורל בחיים (קורס בחירה בקולנוע) כמובן שעולות שם בדיון פילוסופיות שונות, ובעוד אנו מדברים על גיבור הסרט שבחר כך ולא אחרת וכו' אמרה סטודנטית אחת בשיא הפשטות :
" אני בטוחה שמרביתינו בכיתה מחמיצים את חיינו ברגע זה " לאמור, מילא זה היה רק בקולנוע... אבל זה פה בתוכינו.

אני חושבת שככל שהחלום לעסוק במשהו מסויים, הוא בעייתי אם מבחינת כמות ההשקעה הנדרשת ואם מבחינת כמות הכישרון שלא ברור שיש לך אותה ושתקבל עליה הכרה, ככל שיש פער בעיני עצמך בין החלום למציאות כפי שהיא נתפסת על ידך - כך החלום הזה מודחק עוד יותר.כי מה יקרה אם נשקיע כל כך הרבה ולא נצליח בכך, לא אישית ולא כלכלית ונשאר חסרי כל?! או מה יקרה אם נשקיע את כל כולינו ונגלה שזה לא באמת מה שחלמנו? או רחמנא ליצלן, מה יקרה אם נשקיע את כל כולינו ונגלה שאנחנו רק בינוניים, או אפילו גרועים?
יותר פשוט ללכת לכיוון שבו סערות הנפש, ההצלחות והכשלונות - נמצאים בשליטה.
לעניות דעתי זו הסיבה שהאקדמיה פורחת.
יש מעט מאוד אנשים שנהנים לרכוש ידע למען הידע, ומעט עוד יותר שנהנים ממחקרים אינסופיים.
רוב האשנים מכלים את מיטב שנותיהם באקדמיה ולו בכדי לקבל שקט נפשי שהם עושים משהו למען עצמם ושנתפס כיוקרתי בעיני החברה.

גם אני כמו שכתבת מאמינה ש
כל אחד רוצה למצות את הכשרונות והיכולות שלו בדרך הכי טובה. וכל אחד יודע, הכי מאוחר בגיל 20 , מה באמת הכשרונות והיכולות שלו
רק שהייתי מוסיפה שיש מקרים רבים היום יותר מתמיד שלפעמים יודעים מה באמת אני רוצה רק בגילאים מאוחרים יותר. בדיוק כמו שרוב האנשים חווים כמה מערכות זוגיות טובות עד אמצע סוף שנות העשרים שלהם, בעוד שיש אחרים שרק אז מתחילים את צעדיהם הראשונים בתחום.
אני מאמינה שיש קשר בין להתחבר לכשרונות שלך ולמאוויים שלך כבר בשנות העשרה, אך לא פחות מזה בכך שאנשים צומחים לעיתים צמיחה איכותית הרבה יותר לאחר שסיימו את חובותיהם למסגרות השונות (צבא, בי"ס) ורק אז אחרי חיפושים שונים מוצאים מה באמת הם רוצים.

אני חושבת גם שבגלל שאנחנו חיים בחברת שפע מתקדמת מאוד יחסית, הבלבול גדול עוד יותר ולשיקולים של "מה אני רוצה באמת לעשות" נכנסים שיקולים אחרים שאולי היו קיימים פחות בעבר. למשל השיקול של ההשקעה והסיפוק המיידי. אם בעבר תואר ראשון במשהו הספיק על מנת לעסוק בו, היום לעיתים צריך אורך נשימה ארוך (מאסטר, דוקטוראט...) בשביל לעסוק במשהו מסויים שלא תמיד יש אותו לכולם.
או השיקול הכלכלי אם בעבר למשל מקצועות לא מתוגמלים כלכלית כמו הוראה , היו יוקרתיים וחיפו על חוסר כדאיותם הכלכלית היום זה לא כך. כיום יוקרה של מקצוע הולכת בדרכ עם כסף רב. כך שיש רבים מהאנשים שלא יילכו אחרי נטיית לבם למשל, לעסוק בהוראה מהסיבות הנ"ל. נטייה שמתנגשת עם הרצון לחוות יוקרה או חיים נוחים כלכלית.
יש גם בעיות רבות אחרות שנובעות מחוסר ידע. אנשים שאוהבים בעלי חיים יכולים לחשוב שביולוגיה זה הדבר בשבילם. למצוא עצמם בחוג לביולוגיה כאשר שם בעיקר לומדים כימיה, מתימטיקה ופיזיקה. הביולוגיה ברובה סובבת סביב שינון מס' הרגליים שיש לזובוב הרבה מדעים מדוייקים מעבר לביולוגיה וניתוח צפרדעים. האהבה לבעלי חיים לא מוצאת את מימושה בחוג הזה והרבה פעמים בוגרים של חוגים מסויימים יוצאים יותר מבולבלים משנכנסו.
יש בעיה אחרת, של אינפלציה בהשכלה. היום אנשים שברור שמקומם במקצועות טיפוליים כאלה ואחרים לא נמצאים שם כי תנאי הקבלה המפלצתיים של האוניבר' משאירים אותם מאחור בעוד שאנשים שעונים על תנאי הקבלה האינטלקטואלים גרידא אך לא מתאימים אישיותית מוצאים עצמם בפקולטה לרפואה, וכדומה. רק כעבור שנים אלה וגם אלה מבינים את טעותם.
שלא לדבר על חשיבה צרה יחסית שמאפיינת גילאים צעירים, כגון, שעבודה במחשבים למשל מעידה על בדידות בעוד שהרבה אנשי מחשבים עובדים בצוותים, הדרכות, ורואים יותר אנשים מפסיכולוג ממוצע, או למשל שעבודת הפסיכולוג היא בעיקרה אנשים, כאשר הלכה למעשה כל פסיכולוג שעובד עם יותר ממס' מוגבל וקטן של מטופלים בו זמנית יכול למצוא עצמו מאושפז במכון פסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריו...

יש גם את בעיית ה"איך אני תופס את עצמי ואיך אני באמת" יש לי חברה שתמיד העידה על עצמה שהיא רוצה ואוהבת לעבוד עם אנשים למען אנשים. היום היא מגלה שהחיים הפרטיים שלה מספקים לה יותר מדי אנשים לטעמה... ושהיא בעצם מאז ומעולם אהבה את הרעיון של לעבוד עם הרבה אנשים, אבל למעשה, הרבה יותר מתאים לה לעבוד אחד על אחד או לבד (מול מחשב, מהבית וכומה).
בעיה אחרת ובעיניי אקוטית במיוחד היא העבודה שרבים מאיתנו לא באמת מכירים את עצמינו. מה שאני מנסה לומר זה, שכל הנ"ל ועוד יכולים להסביר את העובדה שאנשים בשלבים מאוחרים בחים יחסית רק מצליחים למפות את השיקולים של מה אני באמת רוצה לעשות ושיעשה לי טוב לבין מה רק מדבר אליי ברמה שטחית (כמו הילה של מקצוע, תפיסה מוטעית של עצמי בעיני עצמי ועוד)חוזרים ומתחברים לדבר האמיתי הזה שהם רוצים לעסוק בו, וגם אז המימוש כל כך קשה שלא תמיד הולכים עליו.

אגב, התובנה הכי חשובה שאני קיבלתי מכל הסיפור הזה של במה אני רוצה באמת לעסוק בחיים, היא שאיפה שקיים בלבול מהותי בדר"כ המסורת מנצחת. נדרשת חוכמה מאוד גדולה לעקוף את המסורת. אני מתכוונת לכך שאם אתה בן 20 ויומיים ולא ברור לך אם אתה רוצה לעסוק בחקלאות או בכלכלה או בשירה סביר להניח שתבחר במשהו "בטוח" כמו פשוט ללכת לתואר ראשון בכלכלה ותקשורת נניח.
תואר ראשון זה הדבר המסורתי... כולם עושים... זה לא מזיק... הסביבה מעודדת...
לעומת זאת לנסוע לקיבוץ בסוף העולם ימינה ולנסות לעבוד בחקלאות מס' שנים, או להתחיל לנגן בהרכב חובבני במועדונים קטנים אלו הבחירות שמעט מאוד אנשים יעשו, גם אם נטיית לבם לכך חזקה לא פחות מהרצון לעסוק בכלכלה.

שליחה על ידי ר* » 13 מרץ 2005, 08:25

אני מרגיש דומה לדברים שטובי שכתבה.

אני חושב שיש לנו נטייה להגזמה, ולדרמטיזציה מאד גדולה של השאלות האלה.
אני שואל את עצמי באותן שאלות בדיוק, אבל הדברים הם לא שחור ולבן. ואי אפשר לקטלג אנשים לפי הבחירות שהם עשו.
אנחנו כל כך עסוקים בבדיקה עצמית תחת עין מיקרוסקופ, שאנחנו שוכחים להסתכל על המכלול של הדברים. אני יכול להעריך ולא להעריך את את הנגן במועדון הקטן ואת מתכנת המחשבים בדיוק באותה מידה, השאלה היא הבן אדם ולא בהכרח מה הוא עושה.ולא כל בחירה היא כזאת דרמטית אפילו בלימודים אקדמאיים. אז אדם למד מקצוע והבין שלא טוב לו בו.. אולי הוא היה צריך לעבור את זה בשביל ההבנה הזאת ? שמחה גדולה. שישמח על כך שעכשיו ברור לו, ולא יאשים את עצמו ויהיה מתוסכל כיצד "בזבז" שלוש שנים מחייו. השלוש שנים האלה קידמו אותו למקום מסוים.

ההסתכלות היא במכלול הדברים ובעיקר באיזון, ובמידה. האם הבן מרגיש שיש לו תוכן בחיים, לא כל החיים סובבים סביב קריירה, ועבודה איננה בהכרח הדבר שמניעה את האנרגיה של כל אדם. אין זה סוד שצריך להתפרנס. ואני לא בטוח שחקלאי קשה יום בסין הוא יותר מאושר ממתכנת מחשבים בארה"ב. צריך להפסיק לחיות סביב החסר, סביב מה שאין ולהתרכז בטוב שיש. לשנות את מה שלא טוב, ולהפסיק להציק לעצמנו כל רגע בשאלה האם אנחנו בסדר עכשיו ? ועוד שניה ? ועוד חמש דקות ?

אנחנו חברה שבה הכל קורה כל כך מהר, חברת אינסטנט. איבדנו את אורך הרוח, אין לנו סבלנות להתבונן ולתת לדברים זמן, ולהבשיל ולראות מה קורה, גם בחיים וגם בזוגיות. כולנו סובלים מאותם סימפטומים, כולנו מתבוננים בחיים שלנו במיקרוסקופ מחמיר וביקורתי,ואי אפשר להגיד שאורח החיים בישראל מקל עלינו.

אבל צריך לנסות.. ולהפסיק להציק לעצמנו, על הבחירות, על ההחלטות שלקחנו, ולחפש את הפתרון בפנים, לא בחוץ..

אבל צריך לנסות. ולהפסיק להציק לעצמנו, על הבחירות, על ההחלטות שלקחנו, ולחפש את הפתרון בפנים, לא בחוץ..
כל כך נכון.
בסביבה שלי מגיעים למסקנה הזו אחרי שכבר עברנו את השלב של התבוננות בחיים שלנו במיקרוסקופ מחמיר וביקורתי.
מוטב מאוחר.....
(-:

שליחה על ידי ר* » 13 מרץ 2005, 10:25

אף פעם לא מאוחר (-: אם תחשבי במושגים של מאוחר שהרי עדיין משהו מרגיש לא סגור.. ואת בסדר גמור, על הבחירות שלך, ועל זה שעשית הכי טוב שיכולת בנקודת זמן ההיא

עכשיו שאני חושבת על זה אז גם להציק לעצמנו זה בסדר.
תודה
(-:

שליחה על ידי ר* » 13 מרץ 2005, 10:44

אני לא מסכים... (-: שלהגיד לעצמך שלהציק לעצמך זה בסדר..אני מכיר אשה שאומרת "שהיא מקבלת את זה שהיא חרדה", למשל.. , ואני לא מקבל את זה..זה סוג של הכחשה.. צריך להתקומם נגד זה, למצוא את השורש, לנסות לעקור, ולהגיע לשלום בית, לא לקבל את ההצקה, להתבונן בחוסר תוכן שלה,
לא לתת למחשבות לקרום עור וגידים ולתת להם לקבל נפח ומשמעות מיותרת כשאין צורך.. (-:

מתוך ניסיון <הסיפור בדף הבית שלי> אני יודעת שכאשר רוצים להשתנות והרצון לשינוי בא מתוך אני לא בסדר אני צריכה לשפר ולשנות, אין שינוי אמיתי. כאשר לא רוצים לשנות כלום ורק קיימת הידיעה שאני בסדר בדיוק כמו שאני מתרחש שינוי אמיתי ונכון.
@}

שליחה על ידי ר* » 13 מרץ 2005, 10:58

אני מבין לגמרי, מה את אומרת (-: מאד יכול להיות שאנחנו אומרים אותו דבר, ופשוט מנסחים אותו אחרת.. הידיעה "אני בסדר", היא בדיוק להניח לדברים.. ואז ההצקה העצמית נפסקת.. להבין כמה עול מיותר אנחנו סוחבים איתנו.. וזה השינוי.. או לפחות חלק ממנו.. אבל להניח לדברים.. זה הדבר שהכי קשה, לי באופן אישי, ולאנשים בכלל, אני חושב..

איזה יופי שאנחנו מסכימים. ככה התחלתי את התהליך שלי (-: בלהסכים.....

שליחה על ידי ר* » 13 מרץ 2005, 11:37

כן, הסכמה זה דבר נחמד (-:

שליחה על ידי ר* » 14 מרץ 2005, 21:25

ועכשיו גם יש לי דף בית : הבית של ר

אם תשנה את ה"מאת" ל הבית של ר מכל הודעה שלך יגיעו לבית. ואולי תבחר בכינויי אחר...

שליחה על ידי ר* » 15 מרץ 2005, 08:21

במסגרת השמות המגוונים גם ככה, נראה לי שאני פשוט אשאיר את זה אותו הדבר (-: תודה בכל מקרה..

יש להרגיש פחד
ויש להרגיש לא ראויים.

להרגיש לא ראויים זה להרגיש- באיזה זכות אני מרשה לעצמי את הקצפת הזאת של לשבת ולחשוב מה בא לי ומה לא בא לי מהחיים.
ועוד להגשים את זה!!!!
צריך גבולות.
יש אנשים שאין להם.
זה לא פייר.

אני חושבת שהנושא של "לדעת מה אני רוצה", מאוד קשור לדרך בה גידלו אותנו הדמויות המשמעותיות בחיינו. (ומשום כך הנושא הזה מאוד קשור לאתר הזה בכללותו, ואולי בעיקר לסוגיות החינוך שבו).

האם נתנו לנו " מרחב החלטה ", או החליטו בשבילנו? האם כיבדו את ה רצון שלנו, או "חינכו" אותנו בדרך רודנית?

האם נתנו כבוד לילד, במובן הכי נקי של המילה, או שמא המשטר לא היה הכי דמוקרטי..?

נראה לי, שכשמאפשרים לילד לרצות בכלל, ולא קובעים בשבילו, וכשמאפשרים לו להחליט בעצמו, הוא מַפְנים את הדימוי הזה של עצמו, כיצור אוטונומי ושלם, שיש לו רצונות, ויש לכבד אותם (כמובן בגבול הסביר), ויש להניח שכך הוא יגדל למבוגר שיודע מה הוא רוצה.

נכון!

דף מלא תבונה

הבשלה:
לפעמים צריך פשוט לחכות - אבל כדי שכשהידיעה תופיע נחוש בה בבהירות - כדאי ללמוד סבלנות, לסמוך על הדרך, להשען לתוכה, לתת לעצמנו את הגיבוי והזמן להבשיל כל פעם מחדש.
ולא לעשות תנועות חתירה היסטריות במים - כי אז מרוב פניקה ורעש לא שומעים ולא רואים דבר. וגם מתעייפים.

לא נתנו לי מרחב החלטה, לא האמינו בי. אז אני גמורה?

כן.

אני תמיד טוענת שהמציאות עולה על כל דמיון. היום יום, השגרה, העלדים העבודה, הבעלללללל, לוקחים כל כך הרבה מאיתנו עד שנשאר מעט מאוד.,
אבל הנה אנחנו פה בדף הזה - שהוא בהחלט החתחלה מעולה.
עונים על כמה שאלות פשוטות:
אים הייתי יכול לשנות את החיים שלי ברגע - מה הייתי משנה??
מי היה מככב בהם??
איך הייתי נראה???
מה הייתי עושה???
איפה הייתי גר ???
איך הייתי מרגיש???
כמה הייתי מרוויח???

כמה קשות השאלות האילו.
עכשיו זה הזמן לפעול בכוונם.
לחזור לשאול שוב מידי פעם, ולראת איך הדברים משתנים.
הכי חשוב לזכור - "אני ראוי לטוב ביותר"

כול יום הוא יום חדש - כול יום אני מחליטה מחדש, ובוחרת מחדש
השינוי מתחיל בדברים קטנים.

החיים הם לא חובה . הם זכות.
והעיקר לא לפחד ןלעשות.

אני מרגישה שיעזור לי מאד עכשיו למצוא מילים למה שאני רוצה לבקש מהיקום. ממש לנסח את הבקשה שלי, להירדם איתה, לקום איתה. במילים בהירות ופשוטות לתאר מה אני רוצה. אבל איך מגיעים לזה ? איך מגלים מה רוצים באמת, ממקום עמוק וכנה, ולא מתוך הדימוי של מה שנראה לי שיעשה לי טוב או נוח או נעים.

איזה יופי של דף!

מעניין ומעורר מחשבה.

איך יודעים מה רוצים? הלוואי שהיתה נוסחה.

החלטתי השנה שהבעיה שלי היא הוידוא האינסופי שטוב לי, בין השאר בעבודה(הייטק).

בנתיים אני מנסה להשלים עם המקום שאני נמצאת בו באופן זמני לפחות, כדי שאוכל לצמוח בו ולא לבזבז את הזמן בפזילות
לצדדים.

מקווה שזה יחזיק מעמד - זה מתערער לי בכל פעם שאני מרגישה לא מספיק תורמת ומצליחה, ונעלם כלא היה כשיש הישגים .

ואגב, מסכימה מאוד - אנשי הייטק עובדים עם הרבה מאוד עם אנשים.
נדמה לי שאיכשהו הכחשתי את זה עד עכשיו, כאילו הרגשתי צורך להיענות לסטיגמה של
"אשת ההיטק בכלוב הזהב, עובדת בתנאים טובים, אבל ימי העבודה ריקים מתוכן"
כאילו אסור לי להרוויח טוב ולנהוג במכונית חדישה....

לאחרונה התחלתי לחשוד שנרקמה לה קונספירציה ניו אייג'ית נגד אנשי ההייטק, רק משום שהם מרוויחים
יפה ודי בקלות.

איש הייטק הוא לא מנוכר לאדם לטבע, הוא לא מכונה חסרת רגש, והוא לא חמדן שמשעמם את עצמו בפענוח ראשי תיבות באנגלית.

אני כנראה רוצה להיות אשת הייטק שלא מרחמת על עצמה, ומצליחה לחיות גם את הכשרונות האחרים שלה.
לילה טוב.

אני כנראה רוצה להיות אשת הייטק שלא מרחמת על עצמה, ומצליחה לחיות גם את הכשרונות האחרים שלה.

נשמענכון מאוד.
טוב מאוד שיש לך עבודה מכניסה שאת נהנית ממנה.

יש לי עוד שיטה איך לגלות. והנה המרגיעון שיצא לי "המציאות היא החלום האולטימטיבי" כל כך מתאים עכשיו.

יום אחד (לפני שלוש שנים בערך) היתה אצלי חברה ודיברנו על סדר בבית, סיפרתי לה שיש לי קופסה שבה אני גוזרת ושומרת כל מני דברים מהעיתון, זו קופסה זמנית לחלוטין. אני שומרת בה מודעות קטנות על לימודים/קורסים שהייתי רוצה להצטרף אליהם באופן תיאורטי אבל אין לי זמן לזה כרגע.
ואני זוכרת שהמודעה הקטנה ביותר ששמרתי שם היתה "לימודי קדרות" ואמרתי לה אז "למה שלא נלמד קדרות?? פעם בבוא הזמן?" עם הזמן הקופסא נעלמה. אבדה. נשכחה.

והנה בחודשים האחרונים החלטתי שאני רוצה ללמוד משהו, להתנתק לפעם בשבוע מהבית ולעשות משהו בשביל עצמי.
היה מאוד קשה לי לעשות את הצעד הזה. מאוד מאוד קשה. קשה להתנתק מהבית. קשה להחליט שעכשיו - תורי. קשה להחליט ולעשות את הסוויץ' הזה.
בחודשים האחרונים ידעתי כל קורס וקורס איפה נמצא, מתי, כמה ומה לומדים. ידעתי את כל הפרטים אבל היה בי המון פחד. פחד להתחייב. פחד שהרצון וההעדרות שלי מהבית תפגע בילדים שלי. פחד מהרבה מאוד דברים.

בסופו של דבר החלטתי ללכת בקטן. להתחיל מקטן. מפעם בשבוע.
החלטתי ללמוד קדרות. וזה יצא ממש במקרה. אני ניהנת מכל רגע. לומדת כבר חודש. שעתיים וחצי בשבוע.
כל כך כיף ונעים. ואני כל הזמן נזכרת באותה מודעה קטנה בעיתון שגזרתי בזמנו. מן חלום קטן שלא חשבתי שהוא באמת יתממש.

אולי גם זו דרך לגלות מה באמת רוצים. גם אם זה היה רצון קטן ונסתר.

אני מרגישה שנדרשת גם עבודת בסיס שתאפשר לחוש את "אני ראוי/ה להיות מאושר/ת".
זה בדיוק זה, ואולי נכון יותר לגבי "אני ראויה להשקיע גם בעצמי (ולא רק בילדי)".

אני אפילו לא יודע אם זה המקום הנכון לכתוב את מה שיש לי לומר. להתייעץ.
עצוב לי. אני בן 32, נשוי טרי, ילדה בדרך. וממש קשה לי עם עצמי, אני לא מצליח
לזהות את מה שאני באמת רוצה. אני עובד בעבודה סתמית וחסרת כל משמעות
עבורי ואני עושה את זה בשביל פרנסה. אני מחפש עבודה בתחום שאפילו הוא
לא באמת מעניין אותי. תכל'ס, לא מצאתי עדיין עד היום תחום שמעניין אותי ושמביא
לי סיפוק אמיתי. אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם. אפילו החיפוש שלי אחר
תחום מגעיל אותי, בגלל שאני מחפש בתוך מצאי מגעיל. ואני לא יודע מה לעשות. אני קולט
שאני חייב להכניס כסף הביתה, ואני לא רוצה לעשות את מה שמתאפשר לי לעשות כדי
להתפרנס, ואני במלכוד. אפילו לא הייתי רוצה להכנס לדיון עם עצמי לגבי תחומי עיסוק
אטרקטיביים יותר עבורי, ושאר ירקות מעולם האימון האישי. רע לי. אני לא יודע מה לעשות.

ואוו ,ממש קשה, מבינה אותך לגמרי (אולי בגלל שאני במצב מאוד מאוד דומה בחיים :-\ )
איזשהו שינוי חייבים לעשות,אולי צריך למצוא משהו שיתן משמעות לחיים ומתוך זה ללכת לעבוד, משהו שייתן כוחות ,ישמח, ימלא ... אבל מה? אני אמשיך לחשוב...

הי כפיר,
כמובן, כמו רבים וטובים, מאוד מאוד מבינה ומזדהה.

דווקא נדמה לי שההכרח שלך להביא כסף הביתה יש בו מן היתרון.
יכול להיות שזה יזרז את השיעור שלך.
אתה רוצה ללמוד את השיעור הזה?
אתה מבין שהמקום בו אתה נמצא עכשיו הוא לא קשור לפגעי העולם המערבי או פגעיך אלא קשור רק לעובדה שאתה צריך ללמוד או לגדול עכשיו ולגדול זה כואב?

אני מדברת הכול מהבנה אישית עכשווית לגבי מצבי הנוכחי.
לא מתיימרת, רק משתפת.

_אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם_
אולי אתה צריך לחפש משהו שעשו כבר לפני המון זמן למשל רעיית צאן או חקלאות
דברים שהם מרוחקים מהתרבות המערבית העכשיוות

כפיר שלום
אנחנו חיים בתרבות שמדכאת אותנו.
כל תורות החיים מדברות על שמחה כמקור אנרגיה לצמיחה רוחנית ולכן התרבות שלנו עסוקה בדיכוי השמחה.

אתה צודק שגם אם תחליף עבודה לא בהכרח תבוא משם הישועה. זה ממש כמו שאומרים לנו שאם נעבור מבית של 3 חדרים ל 4 חדרים או שנחליף אוטו מ 1600 סמק ל 2000 סמק או לחליפין נתקדם בעבודה יהיה לנו טוב יותר - זה לא נכון.

הפתרון הוא בפנים...

אתה לא בהכרח צריך להחליף עבודה. תנסה לחפש שמחה במה שכבר יש לך. יש לך אישה (שאני מניח שאתה אוהב אותה) יש לכם התנסות של הריון ולידה בדרך (שיהיה במזל טוב), יש בספריות מאות ואלפי ספרים של אנשים שהתלבטו במשך ההיסטוריה בשאלות טובות ומצאו את התשובה.

הצעות מעשיות:
שמע הרבה מוזיקה שנעימה לך
תתנתק מחדשות ותוכניות טלוויזיה שמבזבזות זמן (ריאלטי אירוח) אפשר לראות תוכניות טבע או תוכניות שמלמדות
תעמיק את הזוגיות שלך. דברו הרבה, שתפו הרבה
אל תהייה בקשר עם אנשים שמעכירים את מצב הרוח שלך (כל אלו שמדברים על זה שהעולם "חרא").
חפש את הטוב - הוא בתוכך. לא בשום מקום אחר

בהצלחה

_אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם._
אולי תחשוב בכיוון של טבע - דברים שטבעי לאדם להתעסק איתם - לגדל ירקות, לטייל, ללקט... מדבר אליך?

תודה לכל המגיבים. אני באמת מעריך את האכפתיות.
אין לי תשובות עדיין אבל אני בתהליך עם עצמי, ומנסה להתמקד בטוב, כפי שהוצע כאן.
בהצלחה גם לכם.

אני חושבת שהנושא של "לדעת מה אני רוצה", מאוד קשור לדרך בה גידלו אותנו הדמויות המשמעותיות בחיינו
לנסות להיזכר מה היה החלום שלנו, כשהיינו קטנים, להיות כשנהיה גדולים, עשוי להיות קצה חוט לשאלה איך מגלים מה רוצים.
לשאול את עצמינו במה אנחנו טובים ועושה לנו נעים, בלי להתייחס לפרנסה או קריירה. זה יכול להיות מתמטיקה, זה יכול להיות כתיבה, זה יכול להיות קיפול כביסה יסודי.
לעשות מעשה אחד, קטן, אמיץ, שנוגד את כל ההרגלים והפחדים והשיגרה ולבדוק איך זה מרגיש.
לכתוב לאחרים טיפים בטון בוטח כשאין לך מושג מהחיים של עצמך (-;

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לשאול את עצמי מה הם ההרגשה שהרגשתי בסיטואציה הזאת ואז למה ? הרגשתי ככה תתן לי תמונה מאד ''קטלנית '' למה אני רוצה ולגבי איך להתרחק ממה ומי שנותן לי הרגשה שלילית או חיובית
הכי חשוב זה לקחת את הדברים בפשטות לילה טוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האמת שקראתי יותר מפעמיים את כל מה שכתבתם כאן....ועדין אין לי מושג מה אני אוהבת או רוצה לעשות או רוצה ללמוד,
אין לי מושג מה יעשה אותי מאושרת , אני כבר 12 שנה מתחילה ללמוד משהו מסוים מבינה שהוא לא בשבילי ופשוט עוזבת באמצע.
אין מוסד לימודי שלא ניסיתי להתחיל ללמוד בו, או הלכתי לפגישת יעוץ ,
כל כמה חודשים עולה לי איזה רעיון חדש ללימודים שמתגלה כאכזבה, אז הפסקתי לנסות,
ניסיתי גם חוגים לא מחייבים וגם קורסים קצרים, אבל גם אותם זנחתי .
אני חושבת שיש אנשים כמוני שפשוט לא יודעים, אני כבר בשלב שאני מנסה להשלים עם מה שאני ,אולי יש אנשים כמוני שזה היעוד שלהם הוא לעולם לא לדעת

אני לא מנחשת מה הוא התחום שמתאים לך, אני חושבת שמה שמענין זה מה את חשה כשאת עוזבת קורס או חוג.
וחוץ מזה , מה גילך, כיצד את מתפרנסת ,מה המצב המשפחתי שלך?
אולי מתאים לך לכתוב על זה.

גם אני לא מצליחה לגלות מה יעודי ,ואולי יעודי הוא לגדל את הילדים ולצאת לחוגים.

מי אמר שלכל בנאדם יש יעוד? אני חושבת שכל אדם יכול לעשות כמה וכמה דברים שונים ולהיות מאושר. מבחינתי, אם אני עושה משהו שבאמת מועיל, אני מאושרת. בכל תחום. החל מנקיון הבית, ועד לימוד פילוסופיה. האם זוהי אקסיומה מדעית שלכל אדם יעוד אחד משלו? עסקתי בניהול עסק, בתרגום, במכירות, בגידול ילדיי.... כתבתי שירים, ציירתי ציורים, נתתי יעוץ אישי, יעוץ עסקי.... עשיתי הנהלת חשבונות, ניקיתי את הבית, עזרתי לתלמידים מתקשים, רקדתי, התעמלתי, הפצתי בין חבריי שיטת תזונה שהאמנתי בה, בישלתי למשפחתי, טיילתי, קראתי ספרים, צפיתי בסרטים, הייתי קופירייטרית, עסקתי בהשמת כוח אדם, ארגנתי משחקי חברה לידידים, תייקתי מסמכים, הייתי פקידת קבלה. נהניתי מכל אלה. ההנאה נובעת מכך שאתה מייצר משהו שמועיל לך ולאחרים.

בעיניי: להפסיק לחפש את ההנאה והיעוד ודווקא להיות מונע מהרצון להעניק ולייצר את מה שבאמת נדרש. את התוצר שבאמת יועיל לאלה שמסביב. ויש כל כך הרבה דברים כאלה! להפסיק להסתכל פנימה על עצמך ולהתחיל להסתכל החוצה.

ההנאה תגיע אוטומטית.

מה אם מה שאני באמת רוצה - או לפוכך נדמה לי
זה ......

נושמת עמוק -

לעזוב את הבית?

זה בגלל קשיים בגידול הילדים וקושי בהתמודדות עם החיים
הבעל דווקא חמוד

אני , אישית, כנראה לא מתאימה לתפקיד פה

לעזוב את הבית?
שלום לך @}

לא פשוט להגיד דבר כזה.
העניין הוא, שכמה שאנחנו מקדשות את השאלה "מה אני רוצה", ואני מסכימה שהשאלה הזו היא כלי אדיר - לפעמים אנחנו מסתבכות. כי התשובה מגיעה ממקום חלקי שלנו. יש איזה חלק בנו שרוצה לעזוב את הבית. ואנחנו מתבלבלות ומזדהות איתו. ואז זה הופך ל אני רוצה לעזוב במקום חלק בי רוצה לעזוב.
ומה שצריך הוא (לא פשוט לעשות את זה לבד) הוא לשמוע ולתת מקום לחלק שרוצה לעזוב.
ואז דברים מתבהרים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי.
אני לא יודעת באילו גילאים האנשים פה, נראה לי שאני אבל ילדה לעומתכם (23).
אולי מצד מסוים זה אמור לעודד אותי - כי אולי במידה מסוימת אני מקדימה את זמני, ואולי אמצא פיתרון ל"בעיה" הזאת מהר יותר.

אני מרגישה שבילדותי מעולם לא בחרתי בשביל עצמי. תמיד נעשו בחירות בשבילי.
ועכשיו שכאילו אני אמורה לבחור, פשוט אין לי מושג איך לעשות את זה.
אני תמיד נשארת על האפור, בין האפשרויות, מבלי לבחור משהו וללכת בו עד הסוף, גם אם אני מתחילה ללכת אני חוזרת אחורה. אני לא רוצה להחליט, כדי לא להרוס את כל האפשרויות הקיימות.
כי כאילו כשיש את כל האפשרויות כאופציה, זה יותר טוב מאשר לבחור באפשרות אחת שאולי היא לא נכונה. שהאחריות בידיים שלי.

אני מרגישה שזו מן דרישה חברתית כזאת, שאדם בימינו צריך לדעת מה הוא רוצה, לדעת להחליט, להיות שאפתן, לשאוף קדימה ולהגשים את עצמו.
אני רואה את כולם סביבי, ומרגיש לי שכולם יודעים ולא מתלבטים ויכולים להגיד "בא לי לאכול פיצה", "אני רוצה לעבור לתפקיד XY". ואני כלום. ואני מרגישה שאני רק מעמידה פנים שאני אדם מבוגר שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, כשבדוגרי אני שום דבר מזה.
ואני בוחנת את עצמי כל הזמן, כדי להבין כדי לדעת. אני לא בטוחה שהאינסופיות הזאת באמת עושה טוב. אני מרגישה שאני רק הולכת יותר לאיבוד.

היה לי יזיז עכשיו. הוא היה יקר לליבי בטירוף. הכרנו לפני ארבע חודשים, והרגשתי שזה חבר נפש אמיתי שאפשר לדבר איתו. חשבתי שזה יהיה טוב, במיוחד כשלא בא לי עכשיו מערכת יחסים.
לא רוצה להכנס לדיון של זה טוב או רע, כי זה לא רלוונטי.
מה שהרג אותי, הוא, שזו דווקא מערכת היחסים בה אמורה להיות אפס מחויבות. חופש אמיתי. וזה גם משהו שרציתי לעבוד עליו, מקום שבו אוכל לתרגל את להיות בשליטה, להביע את הרצון שלי, לא להתכופף לרצון של מישהו אחר.
ככה הוא פעל. עושה מה שעושה ברגע שבא לו. אני מקנא לחלוטין ביכולת שלו לדעת מה הוא רוצה לעשות, בפשטות ובלי לשים על אף אחד.
אבל אני שוב, נסחפת בחוסר שליטה, גם על הדברים הכי קטנים המשכתי ולא אמרתי את הקול האמיתי שלי, לא אמרתי, ורק המשכתי באינסופיות הזאת של לרצות אותו ולהיות כבולה, במליון רגעים קטנים שאני לא מסכימה איתם, שלא היה אני, שלא רציתי לבצע אותם (גם דברים גופניים, אבל גם במחוות קטנות, גם בצורת דיבור, גם הדרך להיות בה)
שוב ושוב מכופפת את הראש שלי. אולי כדי לגרום לו לאהוב אותי, אני לא בטוחה. הוא בכל מקרה אף פעם לא רצה.
אתמול אמרתי שאני רוצה להפסיק. כבר לא אהבתי אותו כי הייתי מספיק מתוסכלת מהדיכוי הארוך הזה. אפילו קצת שונאת אותו שלא באשמתו. קצת מבואסת.

זאת הסיבה שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים כרגע. כי אני נהיית כלי לריצוי הבנאדם שמולי.
ואפילו ביזיזות הזאת, לא הצלחתי להיות אמיתית, עד הסוף.

ואני חושבת, ככה יהיו החיים כל הזמן? מרוץ אינסופי של לרצות אנשים? אני עייפה מזה. באמת. וכשיהיו לי ילדים? כמה נורא זה יהיה אז.
זהו. מחפשת דרך להבין מה אני רוצה, ולבצע בגאווה, לא להפוך את עצמי לבלתי נראית. להיות אני.

הרבה ממה שאת כותבת נשמע לי מוכר, אני חווה סטואציות חברתיות וקשרים עם אנשים הרבה פעמים כמין צורך לרצות אותם, להיות מה שהם רוצים שאהיה.
אני לא יודעת מה "הפתרון" רק להגיד לך שאת לא כ"כ לבד, שאני מבינה ומכירה את מה שסיפרת, וגם להגיד שלי קצת עזר להסתכל ולהבין שזה מתחיל ממני, שאני רוצה לרצות אחרים בגלל משהו שחסר לי בעצמי
וגם להתחיל לאהוב את עצמי, בעיקר כי אני בתקופת לבד, בלי מערכת יחסים, בערך בגיל שלך (קצת יותר מבוגרת, לא מאוד בהרבה) ולכולם יש זוגיות יציבה, או מישהו מתחלף וגיליתי שלפעמים דווקא כשאין מערכות יחסים כאלו קשה לי לזכור שיש מה לאהוב בי, בלי שמישהו יזכיר לי את זה.
הרבה פעמים קשה לי נורא להחליט, בדברים קטנים כמו מה אני רוצה לאכול או עד כמה אני רעבה עכשיו, זה מרגיש לי כאילו אני "משחקת בלהיות גדולה" ואחרים ממש יודעים, אבל אני לא בטוחה שהידיעה הזאת טובה באמת, הרבה פעמים אני נתקלת באנשים מאוד בטוחים ו"סגורים על עצמם" שמדברים באמיתות והצהרות מאוד בוטחות וחדות, וכמה שזה יפה, חסר להם את ההתלבטויות, הספקות והניסיונות, כשאתה כל הזמן יודע מה נכון ומה צריך ואיך, אתה לא מנסה וגם לא מקשיב לסביבה ולאחרים ולעוד קולות בעצמך, כי אתה יודע את התשובה כל הזמן. לפעמים ההתלבטות וחוסר היכולת להחליט זו הזדמנות שלי לדבר עם עצמי, לראות מה עולה ומה יש ולמה יש התלבטות בכלל.
אני יכולה להגיד לך על עצמי שגיליתי שאני איטית יחסית, יש לי את הזמן שלי להחליט ולהתלבט בדרך, לעשות דברים ולנסות דברים. לפעמים יש תחושה שהחברה והסביבה מצפה ליעילות, למהירות ולכיוון ברור, זה לא תמיד עובר ככה, לא תמיד עובר קו אחד מוחלט בין שתי נקודות, לא תמיד צריך ללכת בדרך הכי מהירה וקצרה ויעילה.

הי,
סתם עילעתי ומצאתי את הדף המקסים הזה, עם כל השאלות שכל כך מדברות.
יש לי תרגיל מעולם הסיפור המרפא, שיכול לנסות לתת לנו למצוא את המהות האמתית שלנו, את מה הגורל הועיד לנו להיות בעולם הזה, ואז לנסות להיות שם, ולמצוא את המקום בתוכינו שבו אנו חשים חיים באמת, אמיתיים, שמחים ומוארים, נכונים עם עצמינו, ומסופקים עם הווייתינו.
אני מתלבטת אם לכתוב את זה כאן כי זה יוצא נורא כללי ואני לא רוצה להטעות אף אחד.
אז אולי באמת אם מישהו רוצה לנסות, אפשר לדבר איתי בדף של הסיפור המרפא.
הרבה ברכות וכל טוב,
מציפורי.

הדרי, רציתי להגיד ממש תודה על מה שכתבת.

קודם כל שהגבת ושיתפת אותי חזרה. בנוסף לזה, היה לי נעים לשמוע מישהו שכל כך עומד במקום דומה לשלי.
זה יצר אצלי הרגשה חמה ונעימה בבטן, שהתפשטה בכל האזור. זה באמת גרם לי להרגיש שאני לא לבד.

אני מסכימה גם אם מה שאמרת, שיש יופי בלא לדעת.
אני מרגישה שאני כמו ילדה קטנה שעדיין חיה בתמימות, וצריכה לבדוק ולחקור הכול.
לא מספיק לי לעבור ליד, אני צריכה למשש, להריח, לבדוק מה זה אומר והאם זה יפה, האם זה רע, האם זה טוב, מה אני חושבת על זה. אני צריכה לשים את היד ולהכבות כי זה חם.
יש בזה משהו קסום. כי עבורי כל רגע בחיים הוא פליאה וסקרנות.

פשוט לפעמים זה קשה לי, כי אני מרגישה אשמה. שאני מאכזבת את הסביבה שלי, או שאני לא מספיק בסדר, או שאולי זה הסיבה שהבחור ההוא לא מצא בי עניין לזוגיות, כי אני באמת ילדה עדיין.

אנסה לזכור כמו שאת אומרת, קודם כל שאני לא לבד, ודבר שני, שיכול להיות שזה עם הרבה יתרונות שה"חברה" שמצפה ליעילות לא רואה או תחווה לעולם.

בנוגע לצורך בזוגיות - אני מזדהה גם עם זה. אבל אני חושבת שבאמת צריך לזכור, שהמקור לכל התחושות שלך כלפי עצמך, מגיעות ממך.
כשמישהו נוגע בך, הוא לא יוצר אצלך מחשבות של להיות נחשק. המחשבות הן שלך. הוא רק הטריגר החיצוני שמעלה אותן.
אני חושבת שלהיות אדם שלם זה לחוות את עצמך כך, בלי הזדקקות לאנשים חיצוניים. להיות נחשק, אהוב או יפה, רק מעצם היותך כזה.

קל לדבר חח, אבל שיהיה לך מלא בהצלחה

ותודה!

אני מקווה שהגעתי לדף הנכון. זה מרגיש כמו לשלוח מכתב בבקבוק זכוכית בתקווה שיראו אותו זוג העיניים הנכונות.
אוף, זה לא קל לי.
אני מחפשת את הנתיב שלי כבר כמה שנים. מנסה להגדיר את הייעוד שאליו אני רוצה להגיע ולא כל כך מצליחה להתניע תהליך משמעותי.
נתחיל מהסוף - אני אמא, בצורה שטלטלה את עולמי. לפני הבן שלי ילדים היו עם מנוזל, מעצבן ומקטר, ואחרי הולדתו הם הפכו לפלא, קסם, נושא מרתק (ומקטר, כמובן). אני עובדת בהיי-טק, עם משכורת לא מדהימה יחסית לתחום והעיסוק הזה לא מעניין אותי בכלל. ב-כ-ל-ל. אחרי שהשקעתי הרבה כוחות וכסף בתואר ראשון אוניברסיטאי בהנדסה ומצאתי עבודה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני נהנית מהעניין, שזה נחמד להתעסק בטכנולוגיה ולפתח משהו חדש, אבל זה בעצם לא. זה פשוט לא מעניין אותי. האקדמיה גרמה לי לרצות לברוח כמה שיותר רחוק ממנה, והמחשבה על הגעה לאותו משרד כל יום מתסכלת אותי במיוחד. מבחינתי, היתרון היחיד של העבודה (למעט המשכורת) הוא היכולת ללבוש את רוב הארון שלי (מה שהיה קצת קשה בחופשת הלידה כשחרשתי בעיקר על הג'ינסים). אני לא מרגישה שהפונקציה שלי בעבודה מעניינת או משמעותית (וחבל, כי במידה רבה זה נובע מצורת הניהול של הבוס, נוסח "תעשי מה שאומרים לך ואל תפתחי את הראש יותר מדי"). אבל המקור העיקרי לתחושת התסכול הוא ההרגשה שהחיים עוברים בסך, בזמן שאי מבלה את רוב יומי בלהתקדם לקראת המשכורת הבאה. משכורת זה אמנם חשוב, אפילו חשוב מאוד - משלמים איתה שכ"ד וקונים אוכל, אבל המחיר של לעסוק בדברים שלחלוטין לא תורמים לאושר האישי שלי במשך מרבית שעות הערות שלי בשביל זה - מרגישה לי מאוד כבד. אני גם מרגישה באופן מאוד מובהק את הסינטטיות שבחיי המשרד - העובדה שמתכנסים בו על בסיס יומי אנשים עייפים למדי וחסרי שעות שינה, שבנסיבות אחרות לא היו בוחרים לבלות את כל השעות הללו במחיצת האחרים ומכלים את מרצם וכישורי החשיבה שלהם בצורך לרצות את הבוס. אין לי כוונה לבקר התנהגות כזו, אלא שהמלאכותיות שבסיטואציות שנוצרות עקב כך מאוד צורמת לי.
מה כן מעניין? זו שאלה מורכבת - היות ואני בעצם יכולה רק לשער מה מעניין אותי. אני מניחה שמעניינת אותי עבודה חקלאית, או עבודה עם ילדים או שילוב של שניהם - אבל בעצם, אני עלולה להשקיע מאמצים כדי להגיע למצב הזה ולגלות שגם הוא משעמם אותי אחרי תקופה, לא? בכל אופן, אני יוצאת מההנחה הזו כי שמתי לב שיש לי צורך בפרקי זמן שמאפשרים לי התבוננות על עצמי ועל הסביבה שלי במהלך היום, כדי לא "להיכנס לאוטומט".
מעבר לכך, קשה לי המחשבה שמישהו אחר מגדל עבורי את הילד. גם מבלי להכניס לראש שלי שאלות נוסח "איך הגננת באמת מתייחסת אליו" שיכולות להפוך לי את הבטן - באופן הכי בסיסי, אני רואה אותו שעה-שעתיים ביום. באופן כזה, הגננת בעצם הופכת לדמות משמעותית הרבה יותר באורח החיים שלו, וזה חורה לי. מצד שני, היה לי מאוד קשה להיות איתו שנה בבית - הייתי מותשת ברמה שלפעמים לא היה לי כוח להחליף לו חיתול בבוקר והייתי מצפה בקוצר רוח שבן זוגי יחזור הביתה. אני חושבת שהפתרון האופטימלי הוא להיות עם הילד בחוץ ובחברת אנשים אחרים - אבל לא ברור לי איך לעשות את זה.
אני מניחה שהחשש הכי בסיסי לנסות כיוונים אחרים נובע מכושר ההשתכרות. למרות שעברתי את השלב בחיים בו יש לי צורך קיומי הוצאות כספים משמעותיות (על בגדי מותגים, בשמים וטיפוח, חופשות, והוצאות נוספות שפעם נראו לי הכרחיות), עדיין יהיה מאוד קשה לרדת ברמת ההכנסה, בעיקר בגלל העלות של הגן הפרטי וקצת חובות קודמים. וכמובן - אם "אחתוך" לתחום עיסוק אחר, יהיה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחזור להיי-טק.
אני מסתכלת על אנשים מסביב ורואה אנשים כבויים, עייפים, חולים. לחלק ניכר מהם יש צורך כפייתי להוציא כסף באופן קבוע כדי "לפצות" את עצמם על העובדה שהם נאלצים לבלות שעות ארוכות בעיסוק שלא לרוחם. התסכול הזה מתבטא גם ביחסים שלהם עם בני המשפחה, שלפעמים מהווים חצי זרים גמורים עבורם, וגם ביחס שלהם לשאר האנשים הסובבים אותם. אני לא רוצה להסתכל אחורה על החיים שלי בגיל 50 ולהבין שבדיוק ככה הם נראים.

מבחינת כסף, אין הרבה דברים שמתחרים בהייטק.

הרבה אנשים מאמינים שבהייטק חייבים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל ראיתי שמי שחשוב לו לעבוד משרה חלקית (בשביל ילדים או לימודים או יזמות) -- בדרך כלל מאפשרים לו. רוב החברות מעדיפות לשמור עובדים טובים, אפילו אם הם לא עובדים משרה מלאה.

חוץ מזה, אפשר לעשות פרוייקטים מהבית. זו הכנסה פחות קבועה, ולא כולם מצליחים להשיג פרוייקטים בקלות, אבל נראה לי ששווה לנסות.

הייתי בכיף עוברת לעבודה ספורדית - אבל קשה לי להאמין שקו"ח שלי משדרים מספיק ניסיון בתחום...

לא קורות חיים את צריכה, אלא קשרים המלצות.

http://www.jobs4mom.co.il/

תודה עוברת אורח, אין שם משהו מתאים כרגע. יונת - גם פה אני קצת חסרה, אולי בגלל מעט שנים (יחסית) בשוק העבודה, אולי בגלל שלא הקדשתי מספיק מאמצים כדי לאגור את הדרוש. בכל אופן, חלק מהעניין הוא הרגשת התקיעות - אני מנסה להתחיל לגדל ירקות לבד וזה תקוע (צריך לארגן ארגזים ושתילים וכו' - בלי אוטו זה סיפור). אני מנסה למצוא קשרים עם אנשים רלוונטיים כדי לשמוע על השינוי שהם עשו, בין אם זה חינוך ביתי, או עיסוק בפרמקלצ'ר או הקמת חווה - וגם זה כמעט ולא זז, היות ובשעות העבודה לא פשוט לעשות את הטלפונים הללו. שישי שבת מוקדשים מן הסתם לבישולים-נקיונות-משפחה. הרעיונות שיש לי כרגע הם לחפש חווה שתקלוט זוג+ילד, בתנאי מגורים במקום (אני מאמינה שבית של 50-60 מ"ר יוכל לסדר אותנו יופי, עם תנאים בסיסיים של חשמל ומים זורמים), ואני אוכל לעבוד במקום תמורת משכורת מינימלית (בת 30 כמעט, עם זוג ידיים וראש טוב, אני מניחה שזה יכול לחפות על חוסר נסיון?) - והבנזוג להמשיך במקום העבודה שלו, או מה שנוח לו. אפשרות שניה- לנסות לשכנע את מקום העבודה לתת לי כמה שעות שבועיות (או פשוט לקחת אותן בתקווה שלא ישימו לב) ולהגיע לחווה כלשהי להתנדב, לראות את זה מבפנים. אני פשוט צריכה להרגיש שמשהו זז אצלי, ולא יודעת איך ובאיזה כיוון.
תאורטית, מבחינת הכנסות - אני יכולה לנסות ולבחור מספר כיוונים: שיעורים פרטיים, צילום אירועים, כתיבת עבודות אקדמיות. רק שגם עבור כל אלו דרושות "אנרגיות התנעה" ומאמצים לא קטנים...

אוקיי, אז בעצם מה שאת מחפשת זה צעד. את לא באמת במצב לעשות קפיצה, את צריכה לעשות צעד ראשון, קטן, קל, שיאפשר לך לראות טוב יותר את המשך הדרך.

מה יכול להיות צעד כזה?
מה יכול לעזור לך לראות יותר טוב את הדרך?
מי יכול לעזור לך בזה?

לעשות צעד ראשון, קטן, קל,

מי יכול לעזור לך בזה?

אה... מתחיל בבי"ת ונגמר ב _א? (-:

צוויל

אני תמיד יודעת מה אני רוצה - שוקולד

צעד קטן זו אפשרות אחת, למצוא מישהו שיעזור פה זה בהחלט יכולה להיות התחלה טובה. אפשרות שניה היא "לגדל ביצים" ולהתפטר - ולחפש משהו מבאס פחות...

עירית_לוי

אפשרות שניה היא "לגדל ביצים" ולהתפטר - ולחפש משהו מבאס פחות...

הייתי משתמשת בשני כוחות פנימיים שיש בך על מנת להניע את השינוי הזה שאת רוצה.
כוח אחד הוא הכמיהה להפסיק לשלם את המחירים שאת משלמת היום, וכוח שני הוא הכמיהה למצוא את היעוד המדוייק לך. את שניהם אפשר לטפח ולחזק.
ככל שהם יטופחו ויחוזקו, ה"ביצים" שאת רוצה יגדלו מעצמן ולא תצטרכי לנסות לעשות את זה בכוח

.

לגבי הכמיהה להפסיק לשלם את המחירים, זה משהו שנראה שהולך ומתחזק בך מעצמו: את מדברת על סביבת עבודה שיש בה ריקנות ואין בה הנאה, על תחושה של החמצה, על חשש למצוא את עצמך בעוד כמה שנים כבויה, עצובה, מותשת, עייפה, חולה ועם חסכים רגשיים גדולים.

אחת הדרכים לחזק את זה עוד יותר היא לטפח הסכמה להפסיק לשלם את המחירים.
ברובד הרציונלי שלך ההסכמה הזאת כבר קיימת בצורה משמעותית, זה ברור לגמרי מתוך הדברים שאת כותבת

. הייתי מטפחת אותה עכשיו ברובד הפנימי הרגשי. במקום שאולי קצת מפחד לעשות את השינוי ורוצה להעז יותר.

אפשר לעשות זאת באמצעות שאלות של הסכמה כמו אלה, ולחזור אליהן שוב ושוב. החזרתיות חשובה. ברור שהשכל יענה עליהן מיד ב"כן". דבר טוב שיקרה הוא שבמקביל לזה שהראש יענה, הלב יעשה מולן דיאלוג פנימי לא מילולי אבל חשוב ויעיל.
הנה כמה שאלות לדוגמא שאת יכולה להשתמש בהן (או באחרות דומות שתנסחי לך):

האם אני מסכימה לקחת על עצמי לדאוג שלא אמצא את עצמי בעתיד במצב בו אני רואה את האנשים סביבי?
האם אני מסכימה להפסיק לעשות לעצמי את העוול היומיומי הזה?
האם אני מסכימה לדאוג לנפש שלי?

לגבי הכמיהה למצוא את היעוד המדוייק לך, גם שם הייתי מטפחת הסכמה שאולי מתעכבת קצת מתוך פחדים.
אפשר להתחיל מלבדוק את הדברים הבאים:

האם אני מסכימה למצוא את היעוד המדוייק שלי?
מה מפחיד אותי בלעשות זאת?
מה יידרש ממני לשם כך?

אחרי שיעלו תשובות מה"שכל" ומהבטן, אפשר יהיה להמשיך לגלות מה עוד יש מתחתן. בירור כזה מייצר לאט את ההסכמה.

תראי אם זה כיוון שאת מתחברת אליו.
אם כן, אוכל לנסות לעזור לך כאן עם זה בשמחה.

את יודעת איזה דברים את כן אוהבת לעשות? או חושדת שאולי תאהבי? למשל, אם כסף וזמן לא היו מגבילים אותך?
יש אולי דרך להתחיל להתנסות בהם?

אני די מבינה את הכוונה בדברייך, למרות שלא הגדרתי את הדברים קודם באותו אופן. בהחלט ניתן להגיד שמה שמניע אותי הוא החשש שהמקום אליו מובילה אותי הדרך בה אני הולכת לא רצוי לי, וגם המקום הספציפי בו אני נמצאת כרגע. מנגד, אני מאמינה שיש לי כישורים ויכולות שלפחות פוטנציאלית יכולים להביא אותי למקום שלם ושמח יותר. למרות שרציונאלית הייתי רוצה להגיד שאני לוקחת על עצמי א. האחריות על הנפש שלי ועל האושר שלי, האמירה הזו מפחידה אותי. אולי בגלל שכרגע אני נמנעת מלעשות שינויים תחת ההנחה שיש לי אחריות גם כלפי הסובבים אותי ויש נסיבות שצריך להתחשב בהן (כמו למשל שיש לי אמא שהיא לא בקו הבריאות ולכן אני לא בטוחה שארצה לנקוט בצעדים שכרוכים במעבר למקום מרוחק ממנה, או העובדה שאם אני שוקלת מעבר דירה זה צריך להיות לסביבה שיש בה ילדים כדי שלבן שלי תהיה קבוצה של בני גילו). חוץ מזה המצב מאוד אמוציונאלי מבחינתי, בצורה שהיא אולי לא כל כך פרופורציונאלית לחומרת המצב. כל פעם שאני מתחילה להתעמק בנושא הנטייה היא לעצבות, חוסר אונים, סוג של רחמים עצמיים ורצון לבכות.
חלק מהעניין הוא כל כך דיכאתי בעצמי את המקום שמחליט על סמך מה שאני רוצה לטובת החלטות מתוך שיקולי גדאיות ורציונאל שאני באמת מתקשה להיזכר איך יודעים שרוצים משהו. לצורך העניין, אני חושבת שאני רוצה לעסוק בפרמקלצ'ר או למשל לעבוד עם ילדים בכיוון של ליווי התפתחותי. אני גם חושבת שאני רוצה להעביר את הבן שלי לחינוך ביתי. אבל הפחד נוכח העובדה ששכדי לבדוק את האמיתות של הרצונות הללו אני אצטרך לסכן את כל מה שיש לי, פשוט משאירה אותי במקום. מצד אחד אני לא יודעת אם הפתרון הוא שינוי הדרגתי כי למציאות יש נטייה להקשות על שינויים מסטטוס קוו. קיים ולשאוב חזרה לשגרה בטוחה, מצד שני אין לי אומץ לשרוף גשרים. למשל, אם הייתי מתפטרת מהעבודה שלי, אולי הייתי חייבת להשקיע את כל. מרצי בלחפש עבודה חלופית טובה יותר מתוך החשש שאם לא אמצא "הגשר מאחורי שרוף". מצד שני, אני זוכרת את הקושי הנפשי שבחיפוש עבודה ויחסית את מעט האופציות שהיו כשחיפשתי, ופשוט אין לי אומץ...

חשבתי על זה עוד קצת. אני די בטוחה שתחושת המחנק והדטרמיניסטיות נובעות מהעובדה שאני תמיד אחראית מדי ולא מאפשרת לעצמי לעשות דברים שאין מאחוריהם רציונל. לעשות אותם ורק אחר כך לחפש את הדרך להטמיע את השינוי ככה שישתלב בשגרה. למשל, לפני כמה שנים התאהבתי ברמת הגולן. טיילנו באיזור די הרבה והרגשתי שמאוד הייתי רוצה להישאר שם. כמובן שלא נשארתי, משיקולים פרקטיים: קשה ל צוא עבודה באיזור, יש לי עבודה במקום אחר, המשפחה תהיה רחוקה. זו דוגמא די טיפוסית לאופן שבו אני פשוט מתעלמת מדברים שקוסמים לי כדי להישאר "בצד הבטוח". אני חושבת שמה שגורם לי אושר הוא שילוב של כמה דברים: להימצא בחברת אנשים פשוטים ושמחים (כמו למשל חבורה עם גיטרות מסביב למדורה), דיאלוג עם ילדים, תחושת חופש- שיש לי את האפשרות לבחור ולשנות דברים בחיים שלי, זמן לעצמי - להקדיש זמן ללמוד תחומים מעניינים, לתרגל יוגה בלי לחץ, סתם לבהות, להנות מכוס קפה ארוכה בבוקר בלי לחשב את הדקות עד שצריך לרוץ החוצה. אני חושבת שאם הייתי בטוחה בעובדה שאני יכולה לשנות את החיים שלי כרצוני (למשל להחליף תחום עיסוק או מגורים) ועדיין יהיה בסדר- כלומר יש לי מספיק כישורים ויכולות כדי להסתדר בכל מצב חדש מבחינת האילוצים שהחיים מחייבים הייתי יותר שקטה עם עצמי

את יודעת, מותר לטעות. לפעמים כשנמצאים בתוך עומס רגשי ובלגן בראש, קשה לחשוב על זה. אבל בעצם, ההחלטות אינן נחרצות וסופיות. עושים שינוי בחיים, ורואים איך זה. טוב לנו עם זה, ממשיכים. גילינו שזה לא זה, משנים שוב. נראה לי שכאשר מסתכלים על זה כך, זה קצת פחות מפחיד, קצת פחות דרסטי. מה את אומרת?

אני באמת מנסה לאמץ את הגישה הזו, היא נראית לי מאוד בריאה. הבעיה היא שאני לא מצליחה כל כך.. מיד עולה לי רשימת "מחירים" בראש: אם עוברים למקום אחר יש עלויות מעבר, וצריך לארוז, לפרוק, למצוא גן לילד ולקנות את הרהיטים שחסרים (של בעלי הדירה) ואם אני אעזוב את העודה הזו ולא אמצא משהו אחר? תאורטית, ברמת המאקרו, החיים גדולים ויפים ויש לנו שנים בהם אפשר להספיק הרבה דברים שמרחיבים את הלב: ללמוד ולעבוד בתחומים שונים (אולי הוראה, פרמקלצ'ר, להיות דולה, ללמוד וללמד יוגה, להתנדב עם נוער בסיכון, להקים או לעבוד בחווה, לנהל פרוייקטים מאתגרים וגדולים וכו' וכו') וסביר להניח שתהליך הלמידה והשינוי לקראת כל אחד מהם דורש משאבים, וכשלונות כחלק מהלמידה. ברמת המאקרו, אנחנו גם זוג שיודע להסתפק יחסית במועט - בתקופה האחרונה ההוצאות מסתכמות בדיור, חשבונות, גן לילד, תחבורה ואוכל - ואנחנו בסדר עם זה. כלומר, סביר להניח שגם אם יהיו תקופות של ירידה בהכנסות, אנחנו יודעים לאמץ רמת חיים שדורשת הכנסות די מינימליות (אגב, שמתי לב שהכמיהה שלי לקנות לעצמי חפץ כזה או אחר מופיעה בתקופות של חסך רגשי ונפשי בולט). אבל ברמת המיקרו, חוסר הוודאות לגבי איך בדיוק אני הולכת להכניס כסף הביתה די משתקת אותי.
קראתי עכשיו דף שנקרא "איך להיות מאושרת" ולקחתי משם הרבה תובנות די ברורות: אני רחוקה מהמשפחה שלי (המצומצמת והלא תומכת ברובה, אבל גם מזה אני רחוקה) ומהחברה הטובה. הבידוד הזה יוצר תחושת בדידות וריק נוראיים, שמגבירים את החסכים האחרים. אני יחסית פרפקציוניסטית (למרות שאני משתדלת שלא להיות) - לא אחת שתיקח את המיקרופון בערב קריוקי, וחבל. אני גם ביקורתית כלפי אחרים: מבחינתי מי שעשה תואר ראשון אוניברסיטאי ועובד בעבודה מכניסה הוא "מוצלח" יותר לעומת אנשים שעוסקים בריפוי, לימוד, חינוך. האבסורד הוא שאלו התחומים שאני הייתי רוצה לעסוק בהם, אבל לא מוכנה "לשחרר את חגורת ההצלה" בדמות "עבודה מסודרת". משום מה גם כל כך קשה לי להפסיק להשוות את עצמי לאחרים, בכל דבר: מי עשה איזה תואר, באיזה גיל הפך להורה, מה תחום העיסוק, מבחינתי אפילו להשוות אם הלידה הייתה עם אפידורל או בלי. וההשוואה הזו מיותרת לי וחורה לי, ועדיין - היא שם...
איך לומדים לשחרר? לעשות קרחת, לשיר קריוקי, להעז ללכת לבריכה גם אם לא גילחתי רגליים? לאפשר לעצמי להסתובב, לגשש לטעות, גם אם יש לי מחוייבויות כלפי אחרים?

הזכרת פרמקלצ׳ר, עבודה עם ילדים, אנשים שמחים, לימודים, יוגה, זמן לבהות בשקט.
האם יש משהו מהדברים האלה שתוכלי לעשות גם בלי להקדיש לזה משרה מלאה?

(באופן אישי, הייתי מתחילה מהזמן לבהות בשקט. מתי את יכולה לארגן לך זמן כזה? וכשאת מצליחה לארגן זמן, האם את מצליחה לבהות בשקט?)