_בדרך כלל לפני התגובות המפתיעות יש הצטברות הדרגתית של רגשות שמושתקים, ואז פתאום מתפרצים בלי שליטה.
אם לומדים קצת פחות להשתיק, קצת יותר לבטא לפני ההתפרצותֲ היא נעשית פחות מפתיעה, ואולי גם אפשר למנוע אותה._
נקודה חשובה. נכון.
אלה יצורים הרבה יותר חיים ודינמיים ומושפעים מהמצב, לא כמו גבולות קבועים וברורים.
אני מסכימה שהם לא כמו גבולות קבועים וברורים. הם פשוט כמו גבולות אחרים
יש גבולות נוקשים ויש רכים, יש יציבים ויש מתעתעים וכו' וכו', אבל יש גבולות שונים ומשונים.
והתחושה שלי של גבול האחר היא כאשר הגעתי למשהו ואני אומרת ביני לביני "אופס". משהו שם נגמר.
החוויה הזו קיימת, והיא קיימת גם עבור הילדים שלי כשהם נתקלים בשלי.
אם כבר רוצים להשתמש במלה הזו בהקשר חיובי
ההקשר לא חייב להיות חיובי. גבול פנימי הוא משהו שקיים. זו מילה מתארת, זו לא מילה שמנסה לתאר בהכרח באופן חיובי, ולכן גם קשה לי קצת להבין את האופן השלילי שבו היא נתפשת לפעמים.
אני לא יכולה לדעת מה באמת עדיף במקרה שלכן, אני פשוט אומרת שהשיקול של גבולות הוא לא משהו שצריך להיכנס לתמונה
מבחינתי, בדוגמה שלי ובכלל, הגבול הוא לא שיקול לשום דבר.
כאמור - הגבול קיים. פשוט קיים. בשלב כלשהו אני אצטרך לבחור איך לתת ביטוי לעצם קיומו.
בשלב כלשהו ייגמר החלק שבו אני שואלת את עצמי ואותה שאלות ומשקללת נתונים ותתקבל החלטה. בתוך ההחלטה הזו יש מרכיב שהוא הגבול שלי, ושלה.
חשוב לי להכיר בזה ולתת לו ביטוי טוב, לטובת שתינו.
הגבול כאן הוא גבול. הוא קבוע, ולא עוברים אותו. יש אחד כזה לא רחוק ממני, עם תיל ודרך טשטוש וחיילים.
וכמו שסיפרה אישה במסע, וגם אני מכירה היטב מסיורים לאורך חומת ההפרדה, זה לגמרי לא נכון, עובדתית ממש. הגבול של ישראל הוא בהחלט לא קבוע, הוא נמצא בדיונים כל הזמן, וממש כן עוברים אותו אפילו כשהוא נראה ממש בלתי עביר, ברשות או שלא.
וזה ככה כמעט לגבי כל הגבולות שאפשר להעלות על הדעת.
אולי היינו מאוד רוצים שגבול ייצג משהו קבוע וברור ובלתי עביר, אבל המציאות מראה שזה כמעט בלתי אפשרי. אגב, זה אחד הדברים שבעיניי הופכים את הצבת הגבולות המלאכותית לילדים לדבר מאוס כל כך. כי מתייחסים לזה כאילו יש גבול ברור וקבוע אבל המציאות, גם בזה, כמעט תמיד מוכיחה אחרת.
הצבת גבול היא הרגע שבו מפסיקים להקשיב לצרכים
בדיוק בדיוק בדיוק.
לזה כיוונתי כאשר אמרתי שגבולות וצרכים הולכים ביחד. זה בדיוק הביחד שלהם, אחד מתחיל כאשר השני נגמר.
מאיך שאת מתארת את זה אפשר להבין כאילו להפסיק להקשיב לצרכים זה דבר לא טוב, או שלא אמור לקרות.
אבל לדעתי זה אחד הדברים הכי טבעיים שיש ולא כדאי להכחיש אותו אלא להתייחס ברצינות לתוצאה שלו - הגיע גבול!
מה עושים עכשיו?
הקשבה לצרכים היא פשוט בלתי אפשרית לביצוע תמידי או נצחי. לפעמים זה פשוט כי אין זמן. לפעמים כי נגמרה הסבלנות. לפעמים כי יש מקרה חירום. לפעמים כי קורה משהו דחוף. לפעמים כי הקשבנו להם המון זמן ואין אינפוט חדש להזין לתוכם שישנה אותם והם עדיין מתנגשים עם הצרכים של האחר.
ויש עוד מלא סיבות. אני חושבת שאני ממש מיומנת בהקשבה לצרכים שלי, ואם לתת הערכה אני חושבת שכאשר אני עם הילדים זה קורה אולי 50% מהזמן בצורה טובה. חלק גדול מהזמן אני מקשיבה לצרכים שלהם וזה מקשה עלי לשמוע את שלי ואני מגיעה לגבול שלי יותר מהר, ויש גם סיבות אחרות לכך שבאינטראקציה מרובת אנשים היכולת להקשיב לצרכים היא מוגבלת.
אז אם נסכים שהיעדר הקשבה לצרכים הוא אחד הגורמים להיווצרות גבול, ואם נסכים שהקשבה מוגבלת או נעדרת היא דבר שקורה המון פעמים באופן טבעי, אז הגבול איתנו חלק גדול מהזמן באופן טבעי.
השאלה שאני שואלת היא מה לעשות איתו, האם ואיך להנכיח אותו, מה להגיד עליו כאשר הוא כבר נוכח וכו'...
אפשר להתעלם ממנו אבל הוא בכל זאת יהיה שם. ולדעתי, התעלמות במקום יחס מכבד מובילה יחסית בקלות לקורבנות.
אני מעדיפה לדעת מתי אני קשובה לצרכים שלי ובאיזו מידה, ומתי זה נגמר וצריך להתייחס לזה שהגענו לגבול.
(מחוברת לרצונות שלה וגו')