אלבאום דף אחר

כרגע סיימתי שעתיים של קריאת חומרים בבלוג הזה, מהתחלתו ועד ל 28/4/07 מרתק ממש. לא עסקתי בקריאת החומרים מזה חודשים רבים (שכחתי חלק גדול מהחומרים שנכתבו כאן). ניראה שמאוד מומלץ למי שמעוניין לקבל אינפורמציה על האינטליגנציה האנרגטית, או על קשר הורים ילדים וקשרי טיפול לעבור על החומרים השונים.
כמובן שהתחלת הבלוג הובילה אותי במעלה רגשותיי ובמעמקיהם, שמחתי מאוד לעשות זאת.

סדנאות בסוף השנה עם משה אלבאום

עקב דרישה מוגברת לסדנא של יום שלם - 8 שעות, הוחלט לבטל את הסדנא של 3 שעות ולקיים סדנא נוספת של יום שלם במקומה

הסדנא תתקיים במתכונת הכתובה לסדנא של 8 שעות ובאותם התנאים. (מתכונת במעלה הבלוג)

להרשמה נא לפנות לשרי מירון
[email protected]

שאלה לדיון
עד כמה צריך הורה להיות גמיש עם קשיי ילדיו ללכת לבית הספר בגילאים השונים. מתי ניתן להפסיק את הלחץ והדרישה להתמיד ולנסות להצליח? מתי נכון לאפשר לא ללכת לבית הספר בגלל שסתם הילד/נער רוצה יום חופש? מתי, האם ואיך ניתן להעביר את האחריות לילד/נער ולא להמשיך ללחוץ בכלל והאם בכלל זה נכון?
מעניין לדון בנושא.

איזה יופי של נושא לדיון ...

עד כמה צריך הורה להיות גמיש עם קשיי ילדיו ללכת לבית הספר בגילאים השונים.?
הורה חייב להיות עם יד על הדופק כבר מגיל הגן .ברגע שמתגלה קושי בגיל זה עליו לברר מה הסיבה לקושי ולטפל בו.
בהמשך דרכו מכתה א' . חובה להקשיב לצפות וללוות את הילד . האם הוא הולך ברצון. מבין את המטלות ומבצע אותן. מכין שעורים ברצון . מה מצבו החברתי.הקשר עם
המורה וכו'? כאשר הילד נתקל בקושי או מס' קשיים . הוא זקוק למענה מיידי .ולא ,ירגיש מתוסכל , רוגז ועצבני .מכונס בתוך עצמו .חסר ביטחון . בהמשך יסרב ללכת לביהס'. ימציא תרוצים וישקר .כשמתגלים הסימנים הראשונים (כבר מהגן , הורים עם חושים חדים יכולים לחוש זאת הרבה לפני כן)יש לקיים שיחה עם הגננת /מורה . לפעמים שיחות פותרות את הקשיים. לפעמים יש צורך באיבחון מוקדם ככל האפשר וטיפול .
נכדי כבן 7 . אינטלגנטי,יצירתי, טקטילי ברמה גבוהה . בעל מזג טוב, ידידותי ושמח. אהב מאוד את הגן . כתה א' הייתה עבורו עינוי. 35 תלמידים בכתה. מורה לא מנוסה .(שנה ראשונה) רעש רב בכתה . שעורים ללא פרופורציה.המון דפי עבודה ...
כל יום היה עבורו עונש.(כך הגדיר זאת מלווה בבכי וכעס) התחילו אצלו סימפטומים של עצירות וכאבי בטן.הישיבה הממושכת בכתה גרמו לו סבל רב. בתי (בעלת מודעות ) החליטה . שהיא להעביר אותו לביהס' האנטרופוסופי.
הייתה זו הקרבה גדולה.(מצד ההורים) מבחינת העלות . מרחק הנסיעה מהבית וחזרה.. היום הילד הולך בשמחה ורצון לביה'ס.נהנה משיטת הלימוד המאוד מעניינת והחוויתית. ממורים מקצועיים בעלי רגישות רבה ומודעות גבוהה. מחברת הילדים .מחכה לקבל ולהכין שעורים באופן עצמאי. קורא יפה ומאושר.
לפעמים הורים עלולים להזדהות עם קשיי הילד להתמודד ומוותרים לו .. מרשים לו להשאר בבית ללא פיתרון הבעיות .,דבר שמביא בסופו של דבר לקושי אמיתי
להתמודד עם קשיים וותורים שונים בהמשך.
ניתן להפסיק את הלחץ לנסות ולהצליח.כאשר נראה לאחר נסיונות רבים ואיבחון נכון המעידים על רמת הקושי של הילד וחוסר יכולתו להתמודד .
כאשר נראה שהילד אומלל במסגרת מסויימת ואינו מתאים לה ולנושאי הלימוד הנלמדים.
חשוב לחבר את הילד לפוטנציאל המולד שלו ולשחרר אותו מסיוט הנושאים הנלמדים שגוזלים ממנו כל כך הרבה אנרגיה. מאוד יתכן , שבהמשך דרכו יוכל להשלים את החסר.
לגבי "חופשה " מביהס'. אני איפשרתי לילדיי 7 ימי חופשה בשנה לפי בחירה. היה עליהם לנמק את הסיבה . שוחחתי איתם על חשיבות הבחירה וסמכתי עליהם בשיקולם.
הם קיבלו ממני גיבוי מלא .(פתק למורה בו נכתב כי לילד היה נחוץ להשאר בבית.) מעולם הם לא ניצלו את כל 7 הימים שעמדו לרשותם ולא סיפרו לי על "מחלות מדומות".
האם ואיך ניתן להעביר את האחריות לילד/נער ולא להמשיך ללחוץ בכלל והאם בכלל זה נכון
שאלה קשה. האם ההורים מאמינים שהילד מאוד אחראי למעשיו ומאמינים בו? האם יש לו ידע מה נכון לו לעשות / ללמוד במקום ???
לפעמים הורים שאינם אחראים מספיק/חלשים מתקשים להתמודד עם ילדם ומוותרים לו מראש . במקרה שכזה ההורים זקוקים להדרכה וטיפול משפחתי.
בשום פנים ואופן לא הייתי ממליצה להורים להשאיר את ילדם ללא אלטרנטיבה מתאימה.

בדיוק נושא שאני מתחבטת בו לאחרונה.
מבחינה אישית די ברור לי שהרצון ללמוד צריך לבא מהילד, אחרת זו דחיפה מתמדת של ההורים שלא מאפשרת לילד לקחת אחריות.
כשהילד שלי חזר מכיתה א' (כיום הוא בן 16 ), ואמר שהוא שונא בי"ס והתחיל לפתח כאבי בטן, אמרתי לו שהוא לא חייב ללכת ואני אלמד אותו בבית.
זאת היתה תקופה שגרתי בראש פינה וחינוך בבית היה די נפוץ שם. אחרי שבועיים בבית, שהיו מאוד מהנים ולמדנו נושאים שעיניינו אותו,
הוא ביקש ממני לחזור לבי"ס בגלל החברים וההפסקה.
מאז לא התלונן יותר. זה לא שפתאום הוא אוהב ללמוד, אבל לפחות לקח אחריות על הנושא ומתמודד איתו לפי יכולתו.

לאחרונה טיפלתי בילדה בת 10 שהאמא לקחה אחריות מלאה על הלימודים שלה. בדקה לה את התיק, את השיעורים ובחופש קנתה לה חוברות שתשלים חומר.
במקום אמא היתה עוד מורה בבית.
הילדה עבדה נהדר בחדר הטיפולים ומאוד ביקשה שאני אוריד את האמא ממנה.
ניסיתי לארגן את הנושא מחדש, דיברתי עם האם וביקשתי שתאפשר לילדה לקחת אחריות הדרגתית ללימודיה ולארגן זמן איכות אחר בינהן.
האם הסכימה, אבל חיכתה בפינה וברגע שהילדה שכחה פעם לעשות שיעורים האמא החליטה שזה לא עובד וחזרה להתערב.
ליד הילדה היא הסבירה לי שאין סיכוי שמשהו ישתנה אם היא לא תדחוף את זה.
מבחינת הילדה להפתעתי, ראיתי שגם היא מעדיפה את האמא בתמונה כי כנראה זה עדיף מחוסר תשומת לב הפגנתית של האמא.
נראה לי שזאת הדרך היחידה שהאמא יודעת להתייחס לילדה, דרך הלימודים.
בשבוע הבא הזמנתי את האם לשיחה. לאורך הטיפולים ניהלנו שיחות רבות, כשהנושא שלא הצלחנו להסכים עליו זה החשיבות הרבה שהאם מייחסת ללימודים והדאגה והפחד ממה שיקרה. יש מעט מאוד התייחסות למה שהווה והתרכזות בעבר או בעתיד.

לטיפולכם המסור אודה.

_לאחרונה טיפלתי בילדה בת 10 שהאמא לקחה אחריות מלאה על הלימודים שלה. בדקה לה את התיק, את השיעורים ובחופש קנתה לה חוברות שתשלים חומר.
במקום אמא היתה עוד מורה בבית.

הי ,שרי .

נראה לי שחוסר הרצון של הילדה לקחת אחריות כלפי השיעורים - נובע בין השאר בגלל חוסר תשומת לב רגשית של האם כלפי בתה.
לכן, את תשומת הלב מאמה היא מקבלת באמצעות הכנת השיעורים המשותפים. "זמן איכות איתה "....
ואולי , זוהי ילדה מפונקת שעד גיל 10 אמה עשתה הכל עבורה ?? עתה היא מצפה שתתמודד ותקח אחריות?

"הילדה עבדה נהדר בחדר הטיפולים ומאוד ביקשה שאני אוריד את האמא ממנה_" השאלה, למה??
האם שאלת את הילדה מה היא מצפה/ורוצה מאמה? מה חשוב לה לעשות עם אמה?

האם בדקת איזה סוג של תקשורת קיימת בינהן?(אנרגטית. רגשית. מגע , שליטה וכו')שווה לבדוק. איזה סוג של קשר צריך לחזק ביניהן.
אם הילדה מרגישה שהקשר של אמה מותנה באמצעות הישגיה בלימודים - ומותנה בהערכה - תהיי תלמידה טובה ="את שווה בעיני" .

האם שאלת את האם במפגש מה היא חושבת ומרגישה כלפי הילדה?
האם בדקת וחשת כיצד הילדה מגיבה למגע של האם בעיסוי וכיצד מרגישה האם תוך כדי?

ישנו תרגיל נפלא שאימצתי בטיפולים . הקשבה לנשימה .(בין הורה לילדו )תרגיל שעושה נפלאות. אם את מעוניינת כתבי לי.

אכן טליה כל הנושאים האלו באו לידי ביטוי.
הילדה רצתה להרגיש שהאמא מקבלת אותה ללא קשר להשיגיה אולם האם לא יכלה להעניק לה את ההרגשה הזאת.
האמא מביעה את אהבתה ע"י דאגה והתעסקות קדחתנית במה שהיא חושבת שחשוב.
הנושא החושי גם הוא טופל בהרחבה.
אשמח אם תפרטי את תרגיל ההקשבה לנשימה.
תודה

אוהב את הדיון.
שרי, האים האם מבינה לעומק את המשמעות של התלות הרגשית שהיא יוצרת בילדה בנושאים שאינם רגשיים? האיים האם מבינה לאן זה יכול להוביל בתקופת גיל ההתבגרות, כאשר הילדה תתחיל לנסות ולהתמרד בתחום בית הספר? מה הלחץ והדרישות הללו יכולים לגרום למתבגר? אני מאוד ממליץ שהאם תבין לעומק את השלכות "הורדת העניין בחיים" שהיא יכולה לגרום לביתה. הרי כל מה שהילדה תעשה לא יהיה מספיק עבור האם הזו. כששופטים ילד על פי הישגיו, לרוב ההורה עסוק בלהחזיר לילד את מה שעשו לו, ודי בכוונה. נכון שאף לא אחד יסכים לדבר על כך בחופשיות, ולרוב הנושא מלווה בשכנוע עמוק שכך נכון לחנך, אבל נראה לי שאין זה משנה את עובדות האומללות הרגשית ותחושת הבדידות הרגשית הנגרמת לילד.
תקוותי היא שאני טועה.

דבר נוסף, כתבת:

האמא מביעה את אהבתה ע"י דאגה והתעסקות קדחתנית במה שהיא חושבת שחשוב.

זהו המתכון הבטוח ביותר להורדת הביטחון בילדים, הורדת שמחת החיים, הורדת האמונה בבני אדם ועוד כל מיניי צרות הנגרמות עקב התחושה של חוסר הקבלה שהילד/ה מרגיש. ועקב חוסר יכולת של ההורה לעסוק ברגשותיו.
זהו מקרה קלאסי בו האם היא זו אשר צריכה טיפול ולא הילדה. נראה שהשקעת זמן המטפל על מנת לגרום לאם להבין מה הגורמים המחייבים אותה לא להתעסק ברגשותיה, זוהי השקעת הזמן המניבה ביותר. אני חושב שמלחמת כריות או כל סוג מלחמה או התמודדות ישירה אחרת ביניהן לאורך זמן, יכול להוביל לתוצאות טובות. נראה כחשוב לאפשר לילדה לבטא את הכעסים שלה כלפי אמא בנוכחות האם ונגדה ישירות. לאחר מכן כל מיני טכניקות יכולות לעזור. ללא הבנה והכרה ברורה של האם בנכות הרגשית שלה, הבת תמשיך לסבול עד שתוכל כבוגרת להשתחרר מהמועקות הרגשיות שהאם גורמת.
בהצלחה

איך האצבע של הילדה, יציבה?

שרי,

הילדה עבדה נהדר בחדר הטיפולים ומאוד ביקשה שאני אוריד את האמא ממנה.

האם האם אינה בחדר הטיפולים כדרך קבע?

האצבע של הילדה יציבה וגם שאר האצבעות. כפיתיות, לופ בסוף קו הראש, זרת מאוד נמוכה.
האמא היא נכה ולכן לא ממש רלוונטי לעמת אותן גופנית.
האם נמצאת ברוב הטיפולים. הילדה מתארת את האמא כמחטטת לה בתיק, עושה ביקורות פתע, נותנת לה שיעורים יזומים.
מדברת בקול נעים לידי אבל צועקת עליה בבית.האם מודה שהילדה מתישה אותה. טוענת שאחרת הילדה לא מתפקדת לימודית.
נערכו עימותים ושיחות רבות, הוחלטו החלטות אבל ברגע שהילדה חרגה במקצת, האם ישר החליטה שזה לא עובד וחזרה להתנהגותה.
היזמנתי את האם לשיחה משום שבפעם האחרונה היא אמרה שהחליטה להציב גבולות יותר ברורים, לקחה אותה למורות להוראה מתקנת, והודיעה לי שהיא מתכוונת ללכת לפסיכולוג כי היא לא רואה שום שיפור, להיפך.
הילדה אומרת ואני מצטטת: היא רוצה שזה יהיה ולא שמה לב שזה קורה. אומרת תוכיחי לי ולא רואה שאני כבר מוכיחה.
בטיפולים הילדה פורחת, מאוד מתקדמת, בעלת כוח רצון, מאוד נהנת לבא.

שרי,
האם תוכלי להיות בקשר עם הפסיכולוג? נראה כחשוב במיוחד.
מצד שני חשוב לזכור שהילדה עם נטיות אובססיביות. זה יכול לשגע כל הורה וכלפי חוץ להיראות מלאכיות לשמה. נראה שגם האם בעלת נטיות אובססיביות, זה ניראה כמקרה שצריך המון זהירות ומניפולטיביות מצד המטפל על מנת לגרום להורה ולילד לשנות את מה שנדרש. לא הייתי ממהר לקבוע שהקושי עם האם בלבד.
האם ישנו כוח רצון אמיתי או שהנטייה האובססיבית של הילדה גורמת לכך. אלו שני דברים שונים מאוד למרות שנראים אותו הדבר.
האם את מתמצאת ברקע של האם? אולי שווה להיכנס להבנה עמוקה בנושא, במידה והאם תנסה להשתמש בפסיכולוג רק ככיסוי להוכחה סופית שהילדה אינה בסדר. יכול להיות שמה שמניע את האם הוא צורך בילדה חלשה ומתקשה, כשבעצם הילדה חזקה ואינה יכולה לספק את המוצר.
מקרה מעניין באמת.
בעבר נפגשנו במקרה של אם מאוד חזקה ונוקשה שעקב קינאה רבה ביופייה של הבת, לא נתנה לילדתה בת החמש להתפתח בכלל. כל מה שלא עשתה הילדה הנהדרת הזו היה לא טוב ולא מספיק, מעצבו ועוד. לאחר מריבות רבות עם האם עבור ביתה, נאלצנו לוותר על הטיפול ולהיפרד מהם. נלחמנו בצורך של האם בחולשתה של ביתה לאורך חמישה או שישה חודשים, לבסוף נאלצתי לשחרר את הטיפול, למרות שבחדר הטיפול היה מוצלח ביותר והקשר בין הילדה למטפלת שלה היה נהדר ממש. הקונפליקט שהילדה עמדה בו עקב הצורך של האם בחולשתה מצד אחד, ליכולתה להרגיש נהדרת בחדר הטיפולים מצד שני, היה קשה עבורה מדיי. בגלל גילה הצעיר, הוחלט לשחרר את הטיפול. האם וגישתה בגיל הזה חשובה לעין ארוך.
מה המצב בנושא ההתבגרות של הילדה המדוברת? האם קרובה היא לגיל ההתבגרות מבחינה התפתחותית? במידה וכן שווה אולי לנסות ולהתחיל את ההפרדה.

לשרי.
תרגיל ההקשבה לנשימה.
אדגים לך כשניפגש. צריך לראות על מנת להבין.

כאשר קיימים קשיים בתקשורת בין הורים אני מאבחנת את ההורים . במקרה שלך חשיבות איבחון האם חשובה ביותר.

_הילדה מתארת את האמא כמחטטת לה בתיק, עושה ביקורות פתע, נותנת לה שיעורים יזומים.
מדברת בקול נעים לידי אבל צועקת עליה בבית.האם מודה שהילדה מתישה אותה. טוענת שאחרת הילדה לא מתפקדת לימודית._
אני ממליצה להכין חוזה בין האם לילדה.
מהם בקשותיה של הילדה מהאם בנושא השעורים והלמודים ?
מהן בקשותיה של האם מהבת " " " ?

נניח שהבת מבקשת שהאם לא תבדוק ותחטט בתיק .
האם חייבת להסכים לתנאי .
הילדה מתחייבת להכין שעורים ולסדר את התיק.
בסוף השבוע על הילדה להראות בעצמה את התיק והשעורים .(דוגמא)
מומלץ לחתום בכל פעם על נושא אחד.
במידה והילדה מקיימת את החוזה . לשפר אותה במשהו....
במידה ולא , למנוע ממנה בהדרגתיות כמו : צפיה בטלויזיה . וכו'.
במידה והאם אינה עומדת בתנאי החוזה.....תמציאי גם לה משהו שיתאים לה...

בחלונית :
ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה
בהצלחה

תודה על העצות.
טליה: נושא החוזים נוסה רבות ללא הצלחה, מכיוון שלאם קשה לוותר על השליטה. אינה סומכת על הילדה. מתייחסת ללימודים כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם.
לא הצלחתי לשנות את גישתה בנושא.
מה שכן, אני אאבחן את האם ואנסה לטפל בזה מהצד שלה.
משה: לא נראה שהאמא מקנאה בילדה. יש לה אחות גדולה, יפה ומוצלחת. נראה לי שלהפך, האמא מתוסכלת שהילדה לא מוצלחת כמו אחותה.
אכן הילדה מאוד אובססיבית. כשרוצה משהו לא מרפה עד שמקבלת.
האם מגלה שהיא משקרת אותה כדי להמנע מעימות.(נאמנויות חצויות).
נראה לי שמה שצריך זה הבנה של האם שהשלב הבא בטיפול צריך להיות תהליך רגשי משותף. סיבות הפנייה היו רק לימודיות.

שרי,
האם האם מעוניינת בעבודה בתחום הרגשי???? הרי רק לצורכי למידה הגיעו.

נראה שמה שבאמת חשוב במקרה הזה הוא לגרום לאובססיביים לשחרר. זה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי ללא תהליך עמוק, אך מאוד מומלץ. ביטויי רגש ספונטאני הוא אחד הכלים הטובים לכך, במידה ומצליחים להגיע לכך.
נראה כחשוב לגרום לאם להסתכל קדימה עשר עשרים שנה ולבדוק מה היא הייתה רוצה מהקשר עם בתה. לשאול האם מה שקורה ביניהן כיום מוביל את הקשר לשם.
לשאול שאלות כגון : מה לדעת האם יקרה אם תצליח לשבור את רוחה של בתה? מה יקרה עם הבת תתחיל לשנוא את חייה? לאן מערכת היחסים כיום מובילה את הבת והאם מבחינה רגשית? האם זה מה שהאם רוצה?
אנשים אובססיביים, תקועים באובססיה ברמה המחשבתית. רק מחשבות אחרות יגרמו להם לשנות את מבנה המחשבות הקיים. הבעיה היא שברגע שעיצבו מערך מחשבות או אמונות אחר, מחילים את הדרך האובססיבית עליה.
עבורם תהליך הסליחה קשה במיוחד, אך מחוייב המציאות הרבה מעבר לאדם הרגיל.
הזכרת שלילדה לופ סגור בסוף קו הראש בנוסף לאובססיביות. סביר להניח שרמת ההתעסקות שלה בכעסי העבר וההווה כל כך גדולה, שהיא לא יכולה לצאת מהלופ. נראה כחשוב ביותר לנסות ולבדוק את הנושאים הללו ובעיקר לגרום לשתיהן להבין לעומק את הרמה התיאורטית של הבעיה שלהן. חשוב לא פחות לבדוק איתן לאן הן חושבות ומרגישות שהן מובילות האחת את השנייה.
בהצלחה

לשרי, טליה ומשה
קראתי את הדיון המעניין בינכם על נושא בין הורים וילדים
נראה לי מאוד חשוב להצליח ליצור משהו אחר בקשר שם. אשתף בטיפול שהיה לי אולי זה יעזור או לפחות יצליח להביא עוד נקודת אור:
מטופל שהגיע אלי עם התפרצויות זעם קשות, במשך הטיפולים הראשונים התברר שמהות הקשר ביניהם היא מה עליו לא לעשות, כמה זה פוגע ועוד...
הזמנתי אותם לשיחה - שבסיומה הייתי בטוחה שהם לא חוזרים אלי..

לשימחתי הם חזרו -שיניתי את הפורמט ביקשתי מהאם (הקושי היה בעיקר מול האמא) לבוא אלי לבד- דיברנו עליה , מבלי להגיד לה מה לא נכון לעשות רק על איך היא מרגישה, אחרי כמה פעמים המלצתי לשלב טיפול בשבילה..., זה הזמן שבו יכלה להקשיב לשמוע את המצוקה של הילד.המשכתי להיפגש עם הילד באופן קבוע.

שבוע אחרי זה סיפרה לי שהבן ביקש ללכת איתה לבית קפה ולדבר.... זו הייתה נקודת המפנה - יפה עכשיו לראות איך האם מתרגשת מהילד מההתפתחות שלו מהגילויים שלו לגבי עצמו, אנחנו מתרגשות יחד בכל פעם שיש אמירה או מעשה שלו שמסמן צמיחה גדילה התרחבות- ( אגב התפרצויות הזעם נעלמו)
בית הספר- הפך ליהיות חלק מהחיים לא כל החייים, לא כלי המדידה על פיו יוחלט האם הילד הזה הוא טוב,רע או כל דבר אחר....

תודה על הדיון הזה.
אני מרגישה שקיבלתי הרחבה של הנושא שמאפשרת לי מיקוד.
אדווח בהמשך.

פלוני, תודה על השיתוף.
במקרה שלך את אכן צודקת מאוד בגישה. איני בטוח שעבור אנשים הסובלים מנטיות אובססיביות, הגישה אכן מספיקה. הקושי עם אובססיביים היא החזרה לדפוסים, גם לאחר שהבינו ורוצים לשנות. הדפוס מוביל פעמים רבות את ההתנהגות, גם לאחר שכבר יודעים שלא רוצים להמשיך כך.
עד כמה שהבנתי משרי, שיחות רבות היו כבר, לבד וביחד, כולל נסיונות שונים לשנות את היחסים ביניהם. לכן הוצע מה שהוצע.
ברור שאין טעם לנסות ולשנות את האם אלה דרך הבנה והתרכחות מתוך הבנה. נראה שברור גם שהגישה הטיפולית חייבת לחול על האם. השאלה היא מה הגישה שתשנה את היחסים. זו יכולה להיות חידה כבדת משקל, ולא תמיד נצליח לגרום לשינוי המבוקש.
אין ספק שכשאין צורך בשליטה או נטיות אובססיביות, גישתך מבורכת.

יכול להיות שבמקרים כאלה שיש נטיות אובססיביות- נכון יהיה לערב גורם טיפולי מקצועי נוסף המתמקצע בתחום.
דבר נוסף, שמתי לב שמהדברים שנאמרו כאן האמא גם צורפה לטיפול בדרך זו או אחרת או לפחות היה ניסיון לגייס אותה מהמקום שלה, ממקום של הבנה,פניות, התרככות ועוד.
בסיטואציות שונות וברוב הטיפולים אשתדל ככול יכולתי "לגייס" את ההורים לטובת הטיפול בילד ובנער...
אלא שכאן יש נדבך נוסף שמקשה על ההתמודדות בבית {בחדר הטיפולים- בסדר} ואף קרוב לוודאי בביה"ס, שכונה וחברים.
יכול להיות- מנסה לגייס את האמא לטיפול באמצעות אנשי מקצוע אחרים כגון: הנחיית\הדרכת הורים, "סופר נני" ועוד .
והרעיון הוא שלא אני מנסה להאיר את עינייה אלא משהו אחר,,, ובהמשך הדרך או בהתחלה הייתי יוזמת " סיעור מוחות" מקצועי של כל הגורמים המעורבים בנדון... לטובת הטיפול
{ ידוע, שזה לא פשוט ולפעמים דברים כאלו נופלים בגלל אילוצים, חוסר גמישות או פשוט כי זה לא מעשי ועוד} אך אני חושבת שזה יכול מאוד לתרום.

ולמה אני מציעה את המחשבה הזאת- כי לפעמים ההורים מגיעים כדי לטפל בילדיהם ולא פעם הם מוצאים את עצמם מטופלים ע"י המטפל של ילדיהם...
ודבר זה יוצר התנגדות סמויה, התגוננות, קושי להתגייס לטיפול ממקום של פחד שמא,,, ועוד

חג שמח

פומיקי , זווית חשובה וטובה. למרות זאת אני נוהג שלא להיזהר כל כך הרבה בנושא העבודה עם ההורים. מצאתי לאורך השנים שחלק גדול מההורים, בגלל האמון שהם רוכשים למטפל של ילדם הם מוכנים לעשות המון, כולל לשנות חלק מהתנהגותם ואופיים.
לדעתי חייבים לנצל כל יתרון על מנת לעזור לילד ולמשפחה. אולי נכון להתחיל את השינוי דרך בן הזוג השיני, אולי דרך ילד אחר במשפחה או עם כולם היחד.
אני לא כל כך מפחד מהשמא... נראה כאתגר רציני למטפל בשיטה לעמוד אל מול המשפחה ולעזור לה להשתנות.
מכיוון שאני חושב, מבין ומרגיש שהעבודה בשיטה הינה תמיד משפחתית, הרי שעירוב של מטפלים אחרים כאשר זה מחוייב המציאות זה הדבר היחידי הנכון. יחד עם זאת, בגלל מקצבי עבודה מאוד שונים בין העבודה הגופנית לבין העבודות האחרות, חשוב שהמטפל בשיטה ישאר עם היד על הדופק ועל רסן הטיפול, כולל המיקוד של שאר בעלי המקצוע.
איני מתיימר להנחות כאן את מפלי אלבאום, איך לעבוד נכון מול אנשי מקצוע אחרים, כי זו מלאכה רבה ועדינה, שצריך ליווי הדרכה צמוד על מנת להחיל את הידע על חדר הטיפולים. אני רק מציין את חשיבותו ואת האפשרות. בנוסף את האמונה שלי שרק כך נכון.
מה כל מטפל יעשה על מנת להשיג את הרמה הנכונה לאחר שסיים ללמוד, זה תלוי באומץ שלו להמשיך את הכשרתו. במידה והנכונות נמצאת, הרי שישנם מדריכים מצויינים לנושא.
אני חוזר ומדגיש, לדעתי העבודה בשיטה הינה תמיד משפחתית, וחשוב שהמטפל בשיטה ישאר הקורדינטור של העבודה המשפחתית הקשורה למטופל. זוהי הדרך הטובה יותר, על מנת להגיע לתוצאות המקוות עם המטופל בזמן הנדרש.

גם עבודה עם מבוגר היא עבודה משפחתית לאורך כל הטיפול, גם כשהמשפחה אינה נמצאת בחדר הטיפול באופן ישיר. הרי כל מה שקשור לתהליכי שינוי של מבוגר, מחייב שינוי הדפוסים הרגשיים. על מנת לבצע זאת, נוכחות המשפחה בעולמו הפנימי של המטופל ולכן בחדר הטיפול, הינה כבדת משקל ומחייבת התייחסות קבועה של המטפל בשיטה.

הטיפול בהורים בחדר הטיפולים של המטפל בשיטה, הינו חלק חשוב ביותר ביכולתו של הילד המטופל, לסמוך על המטפל. אם המטפל אינו מצליח לגרום לילד, נער, להרגיש שהמטפל יכול להשפיע על ההורים לטובתו, למה הילד/נער צריך את המטפל. הילד נמצא עם המטפל שעה, שעתיים בשבוע, אך עם המשפחה עשרים וארבע שעות ביממה . משקל ההשפעה של המטפל על ההורה, כמעט תמיד מכריעה את הטיפול לטובה או לרעה.
אשמח להתייסותכם חוויותיכם וניסיונכם בנושא.

גם אני קראתי את הדיון המעניין והמפרה, שהתחיל בנושא גמישות לגבי ביה"ס והמשיך בעבודה עם ההורים במקביל לטיפול בילד. הנושא הראשון נוגע אצלי במקום אישי משפחתי. בן זוגי, מעניק חשיבות כמעט עליונה לנושא הלימודים. הוא מקדיש זמן רב לביקורת, הערות, עזרה, השוואות, בכל הנוגע להשקעה והצלחה בלימודים. עברנו ואנו עוברים הרבה בשל כך עם בננו ובתנו. מנסיוני המתמשך, מאוד קשה לשנות את ההסתכלות והראיה של אדם כזה על נושא הלימודים. בדרך כלל זה תוצר של חינוך של אותו אדם. מה שאני מנסה לעשות, זה להסביר ולהראות לאורך זמן, טיפין טיפין, כיצד ההתמקדות בנושא הלימודים גורמת לחרדות מיותרות וחוסר ביטחון והתמיכה המוגזמת המיועדת להביא לציונים גבוהים, מהווה למעשה קביים לאותו ילד. באופן הדרגתי יש לשחרר את הילד. לתת לו לעשות את שגיאותיו, ללמוד מהן ולגדול מהן. כשהורה מחזיק את הילד עם תחושה שהוא משגיח על כל פסיק בלימודים: שיעורים, עבודות, בחינות , הילד לומד שהוא אינו צריך לקחת אחריות בעצמו. גם אם הוא יכול והיה עושה זאת, הוא עלול להפסיק לעשות זאת כיון שבין כה וכה ההורה יעשה זאת עבורו.
במקרה שלך שרי, נראה לי מצויין להעביר את המסר ולדאוג שעוד בעל מקצוע יעביר אותו בדרכו. בכל מקרה הכל תלוי באם. מתי היא תסכים לשינוי, בידיעה שיהיה לכך גם מחיר מסויים בלימודים. ואין ספק שזה יקח זמן והאם לא תוכל להתנתק לחלוטין בבת אחת.
בנושא הורים בחדר הטיפולי (כמובן תלוי גם בילד וצרכיו) - אני ניסיתי עם ובלי, ומצאתי שנוכחות אחד ההורים ולפעמים בן משפחה נוסף, מאוד חשובה לטיפול. הנוכחות מאפשרת להורה להבין מה קורה עם ילדו, לראות שיפור במו עיניו, לתרגל עם הילד (אם אפשרי..) וכמובן נותנת מידע רב למטפל על מערכת היחסים במשפחה, ומאפשרת הנחייה גם שם. מצאתי את שיתוף ההורה בחלק מהתרגילים כשוברת דיסטנס, מקרבת את ההורה לילד, למטפל ולטיפול. ההורה הופך לחלק חשוב ומהותי בטיפול בילד (ובעקיפין גם בעצמו) ומרגיש זאת.

בנושא הנחיית הורים, למרות שאני עושה זאת, אני חשה חסר בידע מקצועי. אשמח אם מישהו יוכל להפנות למסגרת בה ניתן ללמוד קורס ממוקד בנושא.

באותו עניין, במהלך החג הכרתי משפחה דרך חברים. כשהאמא שמעה שאני מטפלת בשיטה ,סיפרה לי על מה שהיא עברה כשהבן שלה טופל, כמה היה לה קשה לקבל את השיקוף מהמטפלת (אלבאום) על ההתנהלות שלה מול הבן אבל באותה נשימה כמה היא מודה לה ואיך מאז היא עובדת על עצמה , ועכשיו כשהיתה בעיה עם הבת הקטנה יותר חזרה לאותה מטפלת....

אני שמחה על התגובות

.
ועוד באותו עניין- אני מסכימה ומאמינה בשיתוף פעולה עם ההורים בזמן טיפול.
אין לי ספק שברגע שמצליחים לגייס את ההורים לטיפול - התרומה היא רבה!
אך נראה לי שבמקרה הטיפולי הספציפי שהוצג כאן- נכון, יהיה לערב אנשי מקצוע נוספים או להתייעץ עם אנשי מקצוע נוספים בגלל הפרמטרים נוספים
שייחודיים בטיפול הזה כגון- נטיות אובססביות... {השאלה היא הם באמת יש נטייה לאובססביות או שזו הגדרה אלבאומית , מתוך האבחון}.
אינני מפחיתהחלילה מהחשיבות שלנו כמטפלים להדריך ולהאיר גם את עיניי המשפחה!!!
אני רואה בכך חשיבות רבת ערך...

פומיקי

{השאלה היא הם באמת יש נטייה לאובססביות או שזו הגדרה אלבאומית , מתוך האבחון}.
אובססיביות הינה הגדרה פסיכולוגית . ניתנת לאיבחון בצורות שונות . באיבחון הכירולוגי ניתן לזהות זאת בנקל .

טליה, כן אני יודעת ומסכימה...
לא ניסחתי נכון את הרעיון שלי.
השאלה היא האם האמא והילדה מודעות לנטיות האובססיביות???
יכול , להיות שהשאלה תראה "טיפשית" אך באמת חשוב לברר האם העבודה נעשית במשור ההפרעה - התמודדות עם אובססיות נניח
או בסיפטומים, תגובות,פעולות שהן פועל יוצא מנטייה אובססיבית .
ואז יש כאן הבדל מבחינת התיחסות טיפולית מול האם והילדה.
לדוג'- אם אני מתמודדת עם הנטייה האובססיבית -אז, אנסה במהלך הטיפול להכחיד את הצורך בבצוע פעולות חוזרות ונשנות המפרעות לניהול אורך חיים תקין {עד כמה שניתן, אם אפשר}.
אך אם אני רואה תופעות שהן פועל יוצא של נטייה אובססיבית {ואולי לא תמיד אקשר בינהם או שהן פועל יוצא של ההפרעה אך אני לא יודעת על כך} אז הגישה הטיפולית יכולה להיות כפי שאמרו קודמיי לדבר על,,,,
וכפי שמשה אלבאום ציין,*במקרה שלך את אכן צודקת מאוד בגישה. איני בטוח שעבור אנשים הסובלים מנטיות אובססיביות, הגישה אכן מספיקה. הקושי עם אובססיביים היא החזרה לדפוסים, גם לאחר שהבינו ורוצים לשנות. הדפוס מוביל פעמים רבות את ההתנהגות, גם לאחר שכבר יודעים שלא רוצים להמשיך כך.
עד כמה שהבנתי משרי, שיחות רבות היו כבר, לבד וביחד, כולל נסיונות שונים לשנות את היחסים ביניהם.*

לדעתי , יש חשיבות לגבי מידת הבהירות מצד המעורבים בעניין עם מה בדיוק אנחנו מתמודדים?

הדוגמאות שהוצגו הם רק בכדי לסביר את האוזן

לילה טוב-

שאלה לכל המטפלים והמאבחנים.
מהו /הם הדבר /ים שהטביעו חותמם עליכם , השפיעו עליכם ועל דרכיכם , ( בעבודה , חיים פרטיים , חברה , כלפי עצמכם בעבודה מול מטופלים וכו')וגרמו לשנוים משמעותיים בחייכם באמצעות השיטה ??
מחכה לתגובותיכם . בהמשך אשתף אתכם על עצמי.
בחלונית....כמה שזה נכון לגביי.
גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך

טליה, תודה על ההכוונה בנושא

עבורי, כל שלשת תעונות הדרכים בהן הייתי מעורב שלא באשמתי, פגעו לגמרי בקורדינציה וגרמו לאובדן כמעת מוחלט של השליטה ביכולות המוטוריות המדוייקות והתפיסה המרחבית. בעקבות תרגול מסיבי של השיטה, חזרו היכולות ונבנו מחדש. זו המתנה שנתתי לעצמי דרך השיטה. נכון שעדיין יכולות מסויימות לא חזרו וכנראה לא תחזורנה. אך מכיוון שמדובר ביכולות המורכבות ביותר שקיימות, הרי שאיני מודאג בגללן.
.

למשה.
ההסטוריה שלך מרגשת . הנסיונות הקשים בהם עמדת מעידים על כישורים , כשרונות ויכולות רבות .
המתנה שקבלת ע"ח הסבל הרב תרמו לך ולרבים מאיתנו .. באמצעות שיטתך יש ביכולתנו לעזור לרבים ....

נכון שעדיין יכולות מסויימות לא חזרו וכנראה לא תחזורנה. אך מכיוון שמדובר ביכולות המורכבות ביותר שקיימות, הרי שאיני מודאג בגללן.
אתה מוכן לפרט ???

לאחר כל תאונת דרכים, השילוב בין המוטוריקות ובין האינטליגנציות נפגע מאוד. היה קושי בביצוע, בשיווי המשקל, בתפיסה המרחבית. כמובן שזה גרם לקשיים בביטחון העצמי, ברמת המתחים, ביכולת המיקוד והריכוז לאורך זמן ועוד.
למשל לאחר התאונה הראשונה לא יכולתי לבצע קפיצות הצלבה בכלל, העיניים לא נעו כמעת לשום כיוון, האצבעות אבדו את גמישותן, מהירותן ודיוקן, החשיבה כבדה מאוד שיווי המשקל התקשה, העיניים לא ראו טוב ועוד כל מניי דברים קטנים. התרגול היה מאוד מתסכל, מעצבן ומעייף. לקח כשנה ויותר עד שהצלחתי לבצע את כל התרגולים וכחמש שנים עד שהרגשתי כשיר לגמרי.
כל תאונה הייתה עם אותן התוצאות, אך התרגולים לקחו פחות זמן. הידיעה שאני מסוגל לארגן את הרישות הנוירולוגי במוח מחדש, עזרה מאוד לשיקום.
חלק מהאופטימיות שלי בנושא יכולתם של אנשים בעליי קשיים שונים להתפתח ולשנות, נובעת מהנסיונות הללו.

היכולות המורכבות מאוד שדברתי עליהן הן בעיקר בנושאים שאף לא אחד מנסה להתמודד איתם באופן רגיל, וגם אינו צריך.
לפעמים יכולות שונות שלי נאבדות ללא שום התראה מראש, ואני מוצא עצמי מבולבל. למזלי זה לא קורה יותר מדיי.
ישנן פגיעות שלמדתי לחיות איתן, כי אין מה לעשות על מנת לשנות, בעיקר דברים נוירולוגיים שונים, המקולקלים כנראה לתמיד.

מקווה שנקרא על התנסויות של אחרים גם. גם כאלו הנראות לאחרים לא חשובות בכלל, כגון התגברות על קשיים שונים, מצבים שונים, הרגלים, אופי, מחלות, יכולות, דימוי, תפקודים ובכלל.

דיווח מהשטח- חזרה לנושא ההורים.
היתה שיחה טובה עם האמא. עשיתי הכנה מוקדמת ועבדתי עם הרעיונות שעלו כאן.
החידוש בגישה שלי אליה היה שלא עירערתי כרגיל על מידת החשיבות המוגזמת שהיא מייחסת ללימודים,
אלא תארתי את ההשלכות הרגשיות על ילדה בגיל ההתבגרות, שיש לה מורה במקום אמא בבית.
אמרתי לה שללימודים נוסף עומס רגשי שקשור למערכת היחסים עם האם ושחשוב להפריד בין הדברים.
גבולות כן, אבל לשחרר את המטען הרגשי שמקשה מאוד על התייחסות עיניינית.
כמו כן האם הבינה שיש כאן גם קושי שלה וזה שינה את המיקוד ופתח את הרעיון לקבלת הדרכה הורית חיצונית.
תודה על העזרה.

בקשר לנושא החדש שעלה.
מה שהשתנה אצלי ביותר זה ההתייחסות לקושי. בעבר זה היה אות להתקפלות, הימנעות, התחמקות.
היום זה מאתגר אותי. אפילו מהנה אותי.
למדתי לפרק קושי גופני ואני נוכחת שבאותה שיטה אני מפרקת גם קשיים מנטליים.
לקחת משהו שמתקשים בו, לפרק אותו מהמטען הרגשי שמתלווה לקושי (לגיטימציה),
לפרק את המטלה, להתחיל ממה שאני כן יכולה ולהמשיך בנחישות (תרגול) אל המטרה.
והכי כייף זה שלמדתי להנות מהדרך. מהיכולת לאסוף ולמקד את עצמי במסירות פנימית.

0

שרי, התקדמות רבה בגישה של האם, כל הכבוד.

לשרי .
"
_מה שהשתנה אצלי ביותר זה ההתייחסות לקושי. בעבר זה היה אות להתקפלות, הימנעות, התחמקות.
היום זה מאתגר אותי. אפילו מהנה אותי._

עשית עבודה נהדרת .
שמחתי לקרוא על הצלחתך עם האם ....
בהצלחה בהמשך..

טליה נוווווווווווווווו?

וווואאאאוווווווו.....אינני יודעת במה להתחיל.??
מהסוף בוודאי שלא....הרי הדרך כל כך ארוכה.....
ההתחלה הייתה כל כך קשה שלא יכולתי לומר לעצמי ,כי בחירת הלמודים גורמת לי עונג ..
לקח לי זמן רב לעכל , להעריך ולהבין את גודל ההזדמנות והמתנות שניתנו לי.. החל מהחיבור לגוף בכל המובנים .עם הרצון להמשיך ולחזק אותו.
דבר שאיפשר לי בהמשך לעבור תקופות לא קלות .כמו : התמודדות עם קשיים רגשיים ופיסיים .
הגוף למד לרפא את עצמו . לדוגמא: סבלתי מלחץ דם גבוה מאוד. הרופאה המליצה מייד על טיפול תרופתי .
הבנתי ממה נבעה הבעייה ולקחתי על עצמי את מלוא האחריות לטפל בעצמי. הפעילויות שעזרו לי היו: פעילות גופנית. המון תרגילי נשימה מודעת . שתייה מרובה . מדיטציה
יום יום והימנעות מאכילת מלחים. הגעתי במהירות לאיזון.
יום יום אני מודה על היכולת שלי להגשים חלום. להתחבר ליעוד שלי . לטפל, לאבחן להדריך לקום כל בוקר ולומר לעצמי . איזה כיף להתחיל יום עבודה .
שנמשכת לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה ולא להרגיש עייפות. כל טיפול גורם לי שמחה ואושר.
הזדמן לי להכיר מס' מטפלים ומאבחנים .(את כולם אתה מכיר .)להיות איתם בקשר הדוק ונפלא ללמוד ולהפרות זה את זה /זו זה מקסים בעיני.
בכל פגישה אנו מזכירים אותך ואיך לא??? אתה בעצם יצרת את ההזדמנות כדי לאחד אותנו.
הזמן , הניסיון והרצון להמשיך ללמוד ולהתפתח איפשרו לי להרחיב את ידיעותי ולהתנסות בחוויות מרתקות .
נעשתי רגועה ושלווה יותר. שמחה ואוהבת . נהנית לתת מעצמי ללא מאמץ ובהנאה .
אז מה אפשר לבקש עוד??
רק בריאות וכוח להמשיך לעבוד ולהנות .

מה השתנה אצלי ביותר זה ללמוד להרגיש את עצמי, להיות עם עצמי בכל המובנים ובכל הזמנים. להיות כנה עם עצמי ועם האחרים. להיות קשובה לעצמי ולאחרים. לעמוד מול אחרים ולא להתבייש. להביא את עצמי כפי שאני ולא לפחד...וכבומן לטפל ולעזור לאחרים.
אני מברכת את היום שהעלתי את הנושא: מה ללמוד בנוכחות של פסיכולוגית, היא זאת שהמליצה לי ללמוד את שיטת אלבאום!!
ברגע שהחלטתי ללמוד את השיטה, הסתיימו המפגשים ביני ובין הפסיכולוגית. העבודה הגופנית היא זאת שהשלימה ונוצר תמונה של אדם חדש והוא אני...

לטליה.
התרגשתי לקרוא על הדרך שבחרת.כל הכבוד לך.
שמחה שחזרת לפורום . היית חסרה פה הרבה זמן . מקווה שתמשיכי.

מה השיטה תרמה לי ? השיטה העצימה את החיבור שלי לגוף, הראתה לי קודם כל במה אני טובה- מה היכולות שלי, מהן העוצמות שלי ומהי שלוות הנפש שלי
וכמובן שבעזרת השיטה נאלצתי להתמודד עם נקודות התרופה שלי ובזכותה רכשתי לא מעט כלים להתמודד עימם.
המקום שחיבר אותי לשיטה זה השילוב העצום בין גוף לנפש ושהאחד לא מנותק מהשני.

מצטרפת לאיחול של טליה- רק בבריאות איתנה!!!
ומהמקום הטיפולי- שנמשיך להתחדש,להתעדכן ולהתבוננן.
והכי חשוב אף פעם לא להפסיק ללמוד ולהתאמן להיות פתוחים וקשובים ל.....

כף לקראת הת החוויות האישיות.

טליה האם הקבוצה ממשיכה להתרחב? נראה שישנו פוטנציאל ומקום להתרחבות כנראה זה גם נדרש. מה דעתך?

"טליה האם הקבוצה ממשיכה להתרחב?" כן .הכפלנו את מספר המשתתפים .

"נראה שישנו פוטנציאל ומקום להתרחבות כנראה זה גם נדרש. מה דעתך?"

המטרה במפגשים ליצור קבוצה אינטימית . שתהיה נעימה לכולנו . שנוכל לשמוע ולהקשיב זה לזה.
הצורך בהתרחבות קשור לכל אלה שמשתתפים בה . דעתו של כל אחד חשובה. אעלה את השאלה בפני הקבוצה.

מי פעיל בקבוצה ולמי היא מיועדת ???
מתוך סקרנות...

לפומיקו.
בקבוצה פעילים מאבחנים ומטפלים בשיטת אלבאום . בעלי וותק וניסיון .
אשר העשירו את הידע שלהם בתחומים נוספים.
כל משתתף מעביר בתורו מערך שיעור והדגמות לקבוצה בהתאם לניסיונו והיידע שרכש.
במילים אחרות . אנשים באים לתת ולקבל ועושים זאת בהנאה ומכל הלב.

אתמול הזדמן לי לראות את ה מודעות של כדור הארץ בפעולה.
נפגשתי עם הילר מלוס אנגלס, שפיתח בעצמו שיטה לטיפול ארגטי, הדומה ביותר לשיטתו של מאיר יהל ודר' נאדר בוטו ואחרים שיצאו מהידע של רפי רוזן. ללא שהיה קשר כלשהו ביניהם, התפתחה שיטה בעלת אותם כללי עבודה, אותה התעסקות בפירוק האדם למרכיבים אנרגטיים ראשוניים ובדיקה של כל מרכיב בנפרד, עג לרמה התאית. כלים אנרגטיים המכמתים את רמת האנרגיה מצד אחד, את כמות ההשפעה של כל מרכיב באישיות, בהווה, בעבר, בעבר הרחוק (גלגולים). את מרכיבי האישיות והשפעתם על הגוף, ההורים, המשפחה, הסביבה ובכלל.
ההשפעה של הטכניקה הינה מיידית, ומשנה בסיסי תפקוד. מעניין לראות עד לאן זה יכול להגיע.
חשבתי שאני בעל מודעות אנרגטית גבוהה, ומסתבר שתמיד ישנם אלו שהיכולות שלהם עולות לעין ארוך. איזה כף.

למה אני קורא לזה "מודעות של כדור הארץ בפעולה" כי הידע מגיע משם, ומי שמסוגל בגלל שהכין עצמו נכון, יקלוט וידע. כך מתפתחים כלים ושיטות

הבסיס למודעות ולידע שייך לכמות ואיכות הרישות הנוירולוגי במוח. הרישות הזה מתפתח מתרגול בלבד.

תרגול

התפתחות רישות נוירולוגי

חיבור בין תאים מוח ואזורי מוח שונים

בסיס לידע

פוטנציאל = אפשרויות[/b]

כיום ניתן לראות את הממצאים הנוירולוגיים האחרונים בתחום התפתחות הדנדריטים במוח. שווה להיכנס לאינטרנט ולחקור את הממצאים הללו. זה מסביר את הידע שלנו היטב ולמה תרגול כל כך יעיל.

מי שמפתח את עצמו באמצעות תרגולים (גוף, רגש, חשיבה, אנרגיה), יהייה בעל רישות נוירולוגי שיאפשר את קליטת המידע הקיים. על זה נאמר " אין חדש תחת השמש" . מה שחדש הוא היכולת האישית להתחבר לקיים, עבור כל אחד בנפרד. זה כל הסוד, והוא שייך לרמת וכמות התרגול בנושאים השונים בלבד

נראה שלא סתם ממציאי רוב שיטות הטיפול הטובות בעולם, התחילו את דרכם בתרגול הגופני לסוגיו. ככל שהתעמקו בגוף, גדל הבסיס הנוירולוגי שאפשר את קליטת הידע הפנימי המגיע מהקוד הגנטי, המגיע ממודעות כדור הארץ.
מקווה שלא ננסחפתי ייתר על המידה.

למשה.
"
אתמול הזדמן לי לראות את ה מודעות של כדור הארץ בפעולה." איך זה בא לידי ביטוי בדוגמאות??.
את ד" נאדר בוטו אני מכירה אישית . אדם מדהים . הוא משתמש בין השאר בטכניקה של רפי רוזן (עיפעוף) ומקבל אינפורמציה מדהימה. כולל גילגולים.

אנונימי

במידה ואנו מקבלים מסרים מכדור הארץ, כיצד נדעה מה הם?
אולי לא נדעה,אולי זה עניין של תרגול כמו שאמרנו?
הרי גם תרגול אמור להתבסס ולהיות מכוון על סמך ידעה כולשהו, שיעזור למקד ולדעת האם אנו עושים נכון או שדרוש תיקון.
הרי שבנושא האנרגיה, אנו מקבלים מסרים ע"י תחושות ואיטואיציה, כיצד נדעה מה הן אומרות, מה אנו מרגישים, האם זה קורה במצבים קבועים?
על מנת לתרגל את פירוש המסרים, צריך לדעת איזשהו ידעה התחלתי על התחושות האלו, ופירושם האנרגטי בעולם.
האם יש דבר כזה, האם זה אוניברסלי או אישי לכול אחד, מאיפה מתחילים לתרגל דבר כזה,
כי מסרים יש, אך מה הם? מעניין לא

אשמח לקבל תגובות רעיונות ולפתח את הנושא
תודה

מה שמו של אותו הילר מדהים מלוס אנג'לס? נחמד יהיה לתת לו אם כך את המקום הראוי...

שמו של ההילר הוא דר' Kam Yuen. בן 68, החל את דרכו כמומחה לקונג פו, מסטר שגדל במנזר שאולין שבסין. הוא דר' לכירופרקטיקה, שאינו עוסק עוד בכך.
www.Yuen Method.com
818-347-4382

בנושא השאלות של Y.P

השאלות האלו מעלות את הצורך לנסות ולהסביר את הניתן לקליטה באמצעות הרישות הנוירולוגי המתאים בלבד. הווה אומר החיבור הבו זמני בין אזורי המוח השונים, המאפשרים קליטה מיטבית, הווה אומר אינטגרציה בין האינטליגנציות.

המסרים של כדור הארץ מגיעים בדרכים שונות כגון: ידע ברור ללא עוררין, הבנה ישירה, קולות ברורים תמונות בעלות חיות בהירה ועוד.
כדור הארץ הוא גוף חיי, וכולנו חלק ממנו ומתודעתו. כאשר מתחברים לתחושות העמוקות של המבנה הגנטי, מקשיבים ישירות למבנה המודעות של כדור הארץ. ההבנה הזו נראית כמיסטית, אך אינה כזו בכלל. איך קורה שבכל רחבי העולם, ההתפתחות הינה כמעת באותו הזמן, ומדענים ואנשי מחקר בתחומים שונים עוסקים בחקירה של אותם הדברים, גם כשלא דיברו ביניהם? זו השאלה שצריך לשאול. התשובה עליה היא שההתפתחות אינה מכוונת על ידי האדם אלה על ידי כדור הארץ או מי שמכוון את כדור הארץ. כך אני חושב, מרגיש ומבין. מעניין הוא שברגע שמישהו בעל ידע פוגש אחר בעל ידע באותה רמה, לרוב נוצרת ביניהם הבנה כמעת מיידית (כמובן עם האגו אינו פעיל מדיי).
כשאנשים מגיעים לרמה רוחנית דומה, הם מבינים, רואים, מרגישים ומתייחסים כמעת אותו הדבר לנושא נתון. הסיבה היא כנראה התודעה של כדור הארץ המכוונת את המודעות הקולקטיבית של בני האדם. טוב לנסות ולמצא את ספרו של פרפ' גרשום שולם "חקר מסתורי הקבלב וסמליה" (אני מקווה שהשם מדוייק, קראתי אותו מזמן). ידע מעניין ביותר ניתן למצא ממש בתחילתו של הספר בנושא התפתחות רוחנית ודרכי קליטה של המציאות הרוחנית על ידי אנשים שונים. ספריו של רודולף שטיינר טובים מאוד גם הם, להבנה והעמקה בנושא המודעות הרוחנית של האדם. הספרים כוללים תרגילים טובים מאוד להתפתחות הידע הרוחני באדם.כמובן שספריו של קרלוס קסטנדה הם עבודי מסטר טקסט בתחום האנרגטי, המחייב קריאה על די כל מי שמעוניין לבוא בשערי גן העדן האנרגטי. בעיקר הספרים מסע לאיכטלאן, סיפורי עוצמה והטבעת השנייה של העוצמה. עבורי כל הספרים הנ"ל ורבים אחרים, הינם מסטר טקסט עבור כל המעוניין להבין ולא רק להרגיש. עבורי אין בספרים הללו נושאים מיסטיים, אלה הנחיות תרגול ועבודה בעולם הרוחני אנרגטי.

_על מנת לתרגל את פירוש המסרים, צריך לדעת איזשהו ידעה התחלתי על התחושות האלו, ופירושם האנרגטי בעולם.
האם יש דבר כזה, האם זה אוניברסלי או אישי לכול אחד, מאיפה מתחילים לתרגל דבר כזה,_

הבעיה בהבנה של המסרים אינה קשורה לידע קוגניטיבי או לרמת ההקשבה בריכוז כזה או אחר. רמת הידע תלויה בשני נושאים נפרדים.

אובדן הפחד מהפחד. הנושא מאפשר לתודעה להתפשט ללא פחד מאובדן השליטה, אל תוך המודעות האנרגטית כחומר פעיל. באמצעות ההקשבה הנוצרת בזמן אובדן השליטה הקוגניטיבית על הידע, הידע של האונה הימנית, מתחיל לחדור לתודעה שאינה נשלטת על ידי הפחדים שהקוגניציה שמה כחומות הגנה. שם, באונה הימנית נמא הידע כל הזמן וללא גבולות. צריך רק לא לפחד מהידע והוא מגיע לתודעה. כשמקשיבים לידע מבלי שמנסים להבינו בכלים שאינם מתאימים (קוגניציה) ומאפשרים לו לקבל תצורה ומשמעות בתוכנו, הוא הופך לידע מדוייק וברור גם לקוגניציה. תפקידה של הקוגניציה בתהליךהוא להקשיב בלבד ולקבל את המסרים, מבלי לנסות לכוונם או לאשרם.
תרגול של אובדן השליטה בכלים רבים ושונים, עד שמפסיקים לפחד ממנה. ברגע שזה קורה, האנרגיה הופכת למוחשית ובעלת מבנה ברור והגיוני וצורה הניתנת לחוויה ומדידה בחושים. האינטליגנציה האנרגטית מתחילה להיות שותף פעיל בסך כל ההבנה של האדם. רמת האינפורמציה הנמדדת בכל החלטה והחלטה גדלה, והשיפוט של כל מעשה ודבר מקבל משמעות שונה.

כשלימדתי את מדיטציית השורשים, אמרתי מפורשות שעל מנת להבינה האדם חייב להפוך לשורש עצמו ולהיות השורש, זאת בדיוק הייתה הכוונה. כשאנחנו השורש, אנחנו מתקשרים ישירות עם כדור הארץ המזין אותו, עם המים המרווים אותו, עם האנרגיה שמקיימת אותו, עם האוויר המנשים אותו. כשאנחנו המודעות הזו בעצמה קל יותר להתחבר למודעות כדור הארץ, כי אנחנו הופכים לחלק מכדור הארץ בעצמנו.

"כל העולם כולו גשר צר מעוד והעיקר לא לפחד כלל" כבר נאמר נכון? הכוונה היא שהמעבר בין החיים לחיים כל כך דק, צר, מהיר ויומיומי, שמה שנותר הוא להקשיב לו ללא פחד על מנת שנאפשר למעבר בין החיים לחיים להתקיים (או מודעויות שונות של הקיום. נא לא לשאול אלה להתחבר). ברגע שהפחד תופס שליטה, מאבדים את תפיסת המציאות השלמה ונופלים מהגשר. מהמציאות האמיתית, למציאות שמתחת לגשר שהינה כהה ולא מובנת אך בעיקר חסרת חיבור לרוחניות, קוגניטיבית.

האינטגרציה בין גוף, רגש, חשיבה, אנרגיה, אינם פרפרזה אלה תפיסת מציאות. נכון שלא תמיד ניתן להיות מקויילים נכון ובהרחבה ובמיקוד הנכון, אך אל לנו לפחד מלנסות ולהתמיד בניסיון. העמקה באינטגראציה שבין האינטליגנציות השונות, היא אחת הדרכים המהירות יחסית להבנת המסרים של כדור הארץ. זוהי הסיבה המרכזית בגללה בניתי תוכנית אימון כזו. ההולך בדרכה, סיכוי רב שיחזור ויתחבר לבסיס המולד.

טליה האם עניתי או שתשמחי בהרחבה ממוקדת נושא?

אנונימי

משה תודה על התשובה, הייתי שמח אם תוכל להציג כמה אפשרויות לתרגול של איבוד שליטה, אם זה אפשרי בכתב.
אם למישהו יש רעיונות אני גם אשמח לשמוע תודה.

משה שלום

המסרים של כדור הארץ מגיעים בדרכים שונות כגון: ידע ברור ללא עוררין, הבנה ישירה, קולות ברורים תמונות בעלות חיות בהירה ועוד.

בימים אלו הנני קוראת את ספרו של נאדר בוטו רפואה והחוש השביעי.

אתמול דקות מספר לפני שכתבת על המפגש עם ההילר ועל דמיון השיטה לזו של דר' נאדר בוטו, שוחחתי עם חברה על הספר וציינתי בפניה שברצוני לשאול אותך שאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הנאמר בספר. כמה מתקשר למשפט......

אחת השאלות שהתעוררו היא הנאמר לגבי זרימת האנרגיה ההפוכה בין הגבר לאשה, דבר שציינת גם אתה.
אך הנקודה שתהיתי לגביה היא נקודת כח הרצון, בספר מצויין שנקודת כח הרצון של האשה היא בבית החזה ואילו של הגבר היא כפי שאנחנו מכיריםמתחת לתבור.
אשמח לקבל ממך הבהרה נוספת.

אפשרויות לתרגול של איבוד שליטה

זיון טוב, מקווה שעזרתי.

טליה האם עניתי או שתשמחי בהרחבה ממוקדת נושא?

למשה .
נהנתי לקרוא את תשובתך. אשמח לכל פיסת ידע והרחבה הכוללות דוגמאות.

ל - y . p - ,תרגילים לאיבוד שליטה .(דוגמאות) לצחוק בקול פרוע, לבכות מבלי לחשוש. לאפשר למישהו מרחב מחיה מבלי לחשוש .
לתת לאנשים אחרים סמכויות ותפקידים.(לתת בהם אמון ) לוותר על הצורך בשליטה עליהם. לא לכפות דעתך על מישהו. לכבד דעתו של אדם אחר למרות המחשבה של : אני חכם , אני צודק.להביע רגשות באופן חופשי. גם פיסי ורגשי . להודות בפרהסיה על הכשלונות והחסרונות .לתת מתוך אהבה ולא מתוך צורך בשליטה .להתנהל כאילו העולם רואה
ויודע על כל מעשיך , מחשבותיך ורגשותיך .(אין סודות ביקום הכל ידוע ) על כך לקחת אחריות .סוד = שליטה. להתחלק עם מי שאהוב עליך .
לאפשר לעצמך לעשות דברים שאינם מקובלים על הסביבה .(מבלי לגרום נזק לעצמך וסביבתך ,(להשתטות , להשתכר וכו' )
להיכנס אל התת מודע אל עולם המיסתורין . דמויות מן העבר . ועודדדדדדדדדדדדדד.
בחלונית דוגמא נוספת :

"אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב". ז. א . לפעמים מותר לצאת מהכלים.
אלה הן רק מעט דוגמאות...

תותי אני בעד. הטנטרה, הכתבים של ווילהלם רייך ואלקסנדר לאוואן ועוד רבים אחרים, משבחים את ייתרונות האורגזמה כבסיס להרפייה מוחלטת של התאים בגוף. אין ספק שלא ניתן להגיע לאורגזמה נכונה המוחלת של כל תאי הגוף לאורך זמן ארוך וללא הפסקה, ללא אובדן השליטה החשיבתית. אורגזמה אמורה להתפשט בגוף, לאורך דקות ארוכות של צחוק פרוע או בכי מתמשך. כך יאה וכך נאה. הבסיס לאובדן השליטה באורגזמה תלוי ברמת החמצן הנאגרת בגוף בזמן קיום יחסי המין. ככל שנושמים יותר לאורך כל זמן קיום היחסים, מתחילת ההתגפפות ועד לאורגזמה, כך האורגזמה עמוקה ונהדרת. למפחדים, מנגנון עצירת הנשימה משמש מפורשות לעצירת ההתפרקות הרגשית ולכן מונעת על ידי הפחד מהפחד.
איני כולל בכתוב את כל אלו הצורכים מוזרויות וקיצוניות על מנת להגיע לאורגזמה. אלו צריכים התייחסות שונה לחלוטין.
תודה לך תותי על התזכורת.

שיטות אחרות יכולות להיות:

כשעצובים , לבכות ללא מעצורים או מחשבה על מה אחרים יחשבו או איך יגיבו. אין כל חשיבות לאחרים בצרכים האישיים לביטוי הרגש.
כשכועסים, כנ"ל. כל זמן שלא פוגעים באחר או ברכוש, חשוב לפרק את הכעסים. צעקות, שק איגרוף כשצועקים לאורך כל זמן המכות בשק, הכאת כריות, עמידה בלילה במקום מרוחק וחשוך בו נאפשר לעצמנו חופש ופריקת כל הרגש המצוי בחופשיות. שבירת דברים ישנים המיועדים לכך ועוד.
תנועה, כתיבה, ציור, שירה ועוד, כל זמן שכשמתחברים לרגש ומבטאים אותו. תנועה או יצירה ללא פריקה מודעת וביטוי של הרגש, אינה משרתת את הצורך. דיבור על רגש אינו מהווה ביטוי או פריקה של רגש. זה שייך רק לתהליך ההבנה ולא לפריקה.
התמודדות ישירה עם הקשיים והמעצורים שלנו, הנגרמים בגלל סיבות לא ברורות או בגלל פחד שמודעים או לא מודעים לו.
למצא את אותם דברים שאסור לנו בשום אופן לעשות, שלא יעלה על הדעת לעשותם, ולעשותם. סביר להניח שנמצא שאנו נשארים בחיים לאחר מכן, למרות שבטוחים היינו שלא. אין מדובר בפגיעה באחר בדרך כלשהי.

הבסיס של אובדן השליטה נמצא במציאת ההורה "והכללים"הנמצאים בבסיס המעצור. בכל נסיון ללימוד של אובדן השליטה, צריך להתמקד במציאת הדמות החוסמת. היא שם, שולטת באמצעות הפחדה ברורה. הפחדים נגרמים לרוב מהמודעות שאסור לנו שנולדה בילדות. אנחנו לא טובים מספיק בשביל...., שהאחר יודע טוב יותר מה נכון לנו.... ועוד.

לגבי זרימת האנרגיה:
האנרגיה של הגבר והאשה אינה הפוכה אלה משלימה. לגבר האנרגיה זורמת מלמעלה למתה, להאשה מלמתה למעלה. כך המעגל ביניהם הוא מעגל אחד שלם.

נקודת כוח הרצון של האשה כפי שאני רואה ומרגיש אותו נמצא ברחם. נכון שהאשה רגשנית יותר ולכן ניתן לחשוב שהמרכז בחזה מהווה את מרכז כוח הרצון של האשה, אך איני חושב כך.

טליה כשכתבתי את תשובתי, העלית את שלך, לכן החזרה. על ההרחבה בהמשך.

משהו חמוד לכוח רצון בתוספת תרגילי כוח עשויים לחזק את הטיפול.

נוח על משכבך בשלום: דרכו האחרונה של 'אני לא יכול' / צ'יק מורמן

כיתתה של דונה נראתה כמו כיתות אחרות.

התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות. שולחנה של המורה עמד בחזית.

על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים.

זו נראתה כיתה רגילה בתכלית.

אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום בו נכנסתי אליה בראשונה. תחושה של התרגשות.

דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה להשתתף בפרויקט ארצי שארגנתי.

הלימודים התמקדו על נושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם.

עבודתה של דונה הייתה להשתתף בשיעורים ולהעביר בכיתתה את הנלמד בפרויקט.

תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר.

התיישבתי בכיסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה.

כל התלמידים קיבלו משימה, לכתוב על נייר את המחשבות והרעיונות שלהם.

תלמידה בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי, "אני לא יכולה."

"אני לא יכולה לשחק כדורגל." "אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים." "אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי."

הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור. היא המשיכה לעבוד בנחישות.

הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים.

כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות.

"אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה." "אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש." "אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת."

הפעילות סקרנה אותי, ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי גם שהיא הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע.

"אני לא מצליחה להביא את אמו של ג'והן לאסיפת ההורים." "אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית." "אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים."

בעודי מנסה להבין מדוע המורה והתלמידים היו עוסקים בכתיבת מחשבות שליליות, חזרתי לכיסאי והמשכתי להתבונן.

במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד.

רובם מילאו את הדפים שלהם.

אחרים לקחו דף נוסף.

"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש," אותתה המורה על סיום הפעילות.

התלמידים נצטוו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. כאשר התלמידים הגיעו אל שולחנה של המורה, הם הניחו את הדפים שלהם בתוך קופסת נעליים ריקה.

כאשר כל הדפים היו מונחים בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון.

התלמידים הלכו בעקבותיה. אני הלכתי עימם.

במסדרון נעצרו כולם.

דונה נכנסה לחדרו של השרת, ויצאה משם עם מעדר.

עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת תלמידיה בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר.

היא החלה לחפור.

הם עמדו לקבור את ה- 'אני לא יכול' שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה.

כאשר הבור היה עמוק למדי, הם סיימו לחפור.

הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה.

שלושים בני עשר עמדו מסביב ל'קבר' הטרי.

לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של 'אני לא יכול' באותה קופסה. וכך גם למורה.

בשלב זה הודיעה דונה, "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש."

הם יצרו מעגל מסביב לבור והחזיקו ידיים. דונה נשאה נאום. "חברים, נאספנו כאן היום לזכרו של 'אני לא יכול'.

בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו, לצערו הרב, נאמר בכל בניין ציבורי, בתי ספר, עיריות, וכן, אפילו בבית הלבן.

"הועדנו ל'אני לא יכול' מצבה ושמו חרוט עליה.

אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו, 'אני יכול'; 'אני אעשה'; ו'אני מסוגל לכך'. הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו.

אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו.

"נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול', וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן."

כאשר האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה.

הפעילות הזו הייתה סמלית, מטאפורה לחיים.

זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת-הכרתם לעולם.

"כתיבת 'אני לא יכול', קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה.

והיא עדיין לא סיימה.

בסופו של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה גדולה מקרטון.

היא כתבה עליה "נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול'".

והוסיפה את התאריך בתחתית.

I Can't

RIP

28/3/80

המצבה נתלתה בכיתתה של דונה עד לסופה של אותה שנה. בהזדמנויות הבודדות שאחד התלמידים שכח ואמר, "אני לא יכול", דונה הצביעה על המצבה מנייר והזכירה לו ש'אני לא יכול' כבר מת.

לא הייתי אחד מתלמידיה של דונה.

היא הייתה תלמידתי.

ובכל זאת, באותו יום למדתי שיעור מאלף מפיה.

עתה, שנים לאחר מכן, בכל פעם שאני שומע את המשפט 'אני לא יכול', אני רואה בעיני רוחי את אותה לוויה בלתי נשכחת בכיתה ד'.

כמו אותם תלמידים, אני זוכר ש 'אני לא יכול' כבר מת.

אם הבנתי נכון ממך, אדם המחובר לגוף קרוב יותר ליכולת הקליטה האנרגטית הגבוהה שלו. אם כך איך ניתן להסביר את כל ההודים, אנשי הדת והקבלה שלנו ועוד (אולי, אני לא יודעת אבל גם נאדר בוטו עצמו) שבינם ובין תרגול גופני הקשר הוא מקרי?

טליה , תודה

אנונימי

טליה זה סיפור טוב, אני עובד הרבה עם ילדים ונוער מגיל 3 ומעלה וזה נותן כיווני מחשבה מעניינים, תודה.

"לאבד את הפחד מהפחד" "אין דבר כזה שאין דבר כזה" "לעולם אל תגיד לעולם"

האינטליגנציה האנרגטית, הינה אינטליגנציה העומדת בפני עצמה. אינה מחוייבת להיות מחוברת לאינטליגנציות האחרות על מנת לתפקד. השאלה אינה האם ניתן אחרת, אלה מה המצב המיטבי, שיביא לאיזון של המערכת האנושית. לדעתי השילוב והאינטגראציה יניבו את התוצאות הטובות והמאוזנות ביותר. בעיקר נראה שחשוב לשמור על הפרופורציות ועל האפשרות לבחון אובייקטיבית ולאורך כל הזמן מה אנו חווים ומה אנחנו מפנטזים. מכיוון שפנטזיונרים רבים מצאתי בדרכי, ומכיוון שלכל אחד אינטליגנציה אחרת גרמה לפינטוז, אני מאמין בשמירה על השפיות בדרך הנכונה והבדוקה ביותר.
הסיפור הוותיק שלנו על "ארבעה נכנסו לפרדס" בוודאי מוכר. נראה שהסיבה בגללה רבי עקיבה לא השתגע כאחרים, היא שארבעים שנה עבד קשה בשדות ובמראה. פיתח גוף חזק ועמיד, שאפשר לו לעמוד בטלטלות החשיפה למודעות האנרגטית = רוחניות.
נכון שאנשים רבים ביותר עוסקים במודעות האנרגטית, ונכון גם שרבים ברמה גבוהה ביותר. איני בטוח שאנו מודעים לתרגולות שהם עושים או עשו בעצמם, על מנת לשמור על השפיות והבהירות של המציאות הפיסית. כל כך קל ללכת לאיבוד ולהפוך להוזה במקום להפוך למודע, שאני מאוד ממליץ להיזהר בנושא.
פנים רבות לו לידע, אחת הפנים היא שיטת אלבאום. כל המצליח להגיע למעמקים של עצמו מבלי שהלך לאיבוד, הרי זה משובח. אין חשיבות לדרך אלה רק לאותה הדרך שעבדה עבורך.
נראה לי שאיני יודע על שיטה כלשהיא המביאה להתפתחות רוחנית אמיתית, שלא החלה בעבודה גופנית קשה ביותר. ניראה לך שלהיות 12 שנה סגור במערה (אני מקווה שמספר השנים מדוייק), זוהי משימה גופנית פשוטה או קלה? איני חושב שללא המאמץ הנעלה הזה, ניתן היה להגיע לפיתוח מודעות הקבלה.
הרב אבשלום איפשרגן (האב של הרנטגן) היה סגור בפחון קטן בחצר ביתו שבמרוקו במשך שבע שנים. ככל שעבר הזמן, קבלתו התחזקה והוא הפך למקובל ידוע. נראה לך שהמאמץ הגופני הזה קטן? כל יום אפשר הרב לאנשים לשוחח איתו, רק למשך שעה אחת בלבד.
ניראה לך שהשנים הרבות שבודהה ישב במדיטציה, ברעב, בכל סוגי מזג האוויר, באו לו בקלות גופנית? איני חושב.
סביר להניח שכשנחפור בדרכם של כל האנשים שפתחו מודעות ברמה גבוהה, נראה שישבו ועשו עבודה עמוקה ביותר לאורך שנים רבות.
נראה לך שלעמוד במעמסה של המיצוות היהודיות זוהי משימה גופנית קלה. זוהי משימה הדורשת את פיתוח כוח הרצון לרמות הגבוהות ביותר. כך כל תרגול של דת או דרך ברמות הגבוהות של אותה הדת או הדרך. כמובן שאיני מתכוון לאלו שעוסקים בדת כי זהו הרגל אלה לאותם העוסקים שעל מנת להתפתח. אלו שכל תפילה עבורם מהווה הזדמנות לתרגל מדיטציה ברמותיה הגבוהות ביותר (כפי שתפילה אמורה להיות מתורגלת, בחשיבה, רגש, גוף ואנרגיה). תארי לך תפילה כזו שלש פעמים ביום לאורך שנים רבות.

במידה ולא התקרבתי לתשובה מובנת ו/או מנומקת מספיק, ואת עדיין תוהה, אשמח שתעלי שאלות נוספות או תהיות בנושא. רק כך מעניין לקיים דיון.

Y.P כתבת
_משה תודה על התשובה, הייתי שמח אם תוכל להציג כמה אפשרויות לתרגול של איבוד שליטה, אם זה אפשרי בכתב.
אם למישהו יש רעיונות אני גם אשמח לשמוע תודה._

האם אתה מטפל או טרפיסט מוסמך? במידה ולא, אני ממליץ על עבודה בנושא אובדן השליטה, בצמוד למטפל שהוכשר לכך. יכולות להיות מהמורות רבות בדרך, בעיקר לאחר שהאדם התחבר ליכולתו לאפשר לרגש להשתחרר. אבדן השליטה, למרות היותו טבעי לחלוטין לבני האדם, הרי שמהרגע שלמדנו לחסום את היכולת הזו, לפתוח אותה מחדש עובר דרך הסיבות בגללן סגרנו. הווה אומר במערכת ההדחקה על כל המסה הרגשית המצוייה בה. הטיפול במסה הרגשית המשתחררת, אינה מסובכת, אך מחייבת הבנה תיאורטית ומעשית של טכניקות להתמודדות עם הדחקות. ללא ידע כזה, האדם שפותח את הרגשות יכול להגיע למצבים רגשיים ונפשיים לא פשוטים ואף קשים מאוד, אך בעיקר לא מחייבי המציאות.

אנונימי

משה לשאלתך, אני מסיים כעת שנה שלישית באלבאום, ואני אף מטופל במקביל ע"י מורה בשיטה.
אני מודע לסיבות שבגללן אני בשליטה ומאין הצורך הזה, השאלה שלי הייתה על מנת להרחיב ולמקד את הידע, בנוסף לטכניקות שאני מכיר.
אם יש טכניקות מעניינות ו/או פשוטות כאחד, אשמח לשמוע.
תודה

שמחה להצטרף לדיון.
אהבתי את השאלה של פלונית ואת התשובה של משה.
אני רוצה להוסיף את האימרה: כולם רוצים ללכת לגן עדן אבל אף אחד לא רוצה למות.
התפתחות רוחנית עוברת דרך הגוף אחרת זה סתם מגדלים באוויר.
אני יכולה להעיד על עצמי שאחרי שעסקתי בשיטה רוחנית במשך שנים, הרגשתי שחסר לי את החיבור לקרקע- לגוף וכשהתחלתי ללמוד אלבאום הרגשתי שאני מפתחת את הכלי שיכול להכיל את ההתפתחות הרוחנית שלי.
בסוף הלימודים אחרי שהתמקדתי בגוף הרגשתי שאני יכולה לעשות את החיבור. כמתנת סיום הלימודים נרשמתי למדיטציית וויפאסנה.
10 ימים של 14 שעות מדיטציה בכל יום בשתיקה. הקושי העיקרי היה בגוף. בתוך כל השעות האלה היו שעתיים שנקראו- ישיבה נחושה, שבה יושבים ולא מזיזים אף שריר. הכאבים ברגליים היו בלתי נסבלים ולא הצלחתי לשבת בלי לשנות את התנוחה. ניגשתי למדריכה ואמרתי לה שאני מפחדת שיגרם לי נזק מהכאב.
ואז היא אמרה לי "הפחד מעצים את הכאב, פשוט תתבונני בו". היא הרגיעה אותי שמתוך מאות אלפים שעשו את המדיטציה אף לא אחד ניזוק.
חזרתי לשבת, ללא פחד התבוננתי בוויברציה הזאת שקראתי לה כאב והיא נפרטה לתחושות ולאט התפוגגה. יכולתי לשבת כל היום בישיבה נחושה, הייתי בעננים.
חשבתי שמעכשיו זה יהיה רק זרימה והתחברות. טעיתי. נפלתי וקמתי. למדתי לא לקחת שום הישג כמובן מאליו.
הגוף הוא הכלי שמאפשר את התכולה. "בזיעת אפיך תאכל לחם". את הלחם היקום מספק, אנחנו צריכים לתת את הזיעה.

הדיון הזה עשה לי חשק לעבור ממילים למעשים. אז הירבצתי עכשיו אימון קורע של יותר משעה. נהנתי מכל רגע.
בסוף עשיתי מדיטציה שבסופה יצא ממני חיבוק ענק לכל מה שיש. אז ראו עצמכם מחובקים באהבה.

אנונימי

תודה

"הדבר הפשוט והקל ביותר הוא לעשות, אך העבודה המסובכת והקשה ביותר, היא לא לעשות כלום"

לא לעשות כלום, הוא מין המלאכות הקושת ביותר שיש לאדם, בעיקר בעשרות השנים האחרונות, בהן אנו מורעלים על ידי אפשרויות פיקטיביות רבות. לא לעשות כלום מצריך העמקה רבה בנושא אי העשייה. זהו אימון שלרוב לוקח שנים להגיע לתוצאות וקל ביותר ליפול ממנו אל תוך העשייה. שניות ממש.
שרי

לך ולכולם.

שרי , חידדת יותר את מה שהבנתי מתשובתו של משה. לאחר כשקראתי את משה עלו בי המחשבות שכל ילד מוכה למשל שעבר משהו גופני קשה בעברו או בדומה לקורות חייו (שאותן לא בחר דווקא) רבי עקיבא או הרב איפרגן או בודהה - כלומר, האם כל טראומה בילדות יכולה להפוך אדם לבעל יכולות עמוקות? אבל התוספת שלך יישבה יותר את הדברים.
לא בטוח שניסחתי את המחשבה באופן קריא. אבל עלי לחשוב יותר על הדברים. תודה

היי פלוני, תוכל להסביר למה הכוונה ב:

שכל ילד מוכה למשל שעבר משהו גופני קשה בעברו או בדומה לקורות חייו (שאותן לא בחר דווקא) רבי עקיבא או הרב איפרגן או בודהה - כלומר, האם כל טראומה בילדות יכולה להפוך אדם לבעל יכולות עמוקות?

האם אתה מתכוון שאנשים אלו התפתחו רק בעקבות טראומה?

התשובה הראשונה לשאלתך היא כן, כי לכולם האפשרות להפוך למקובלים ואנשי רוח או מורים דגולים.

על מנת להפוך לבעלי יכולות עמוקות כאנשי רוח, רבנים, מקובלים, טרפיסטים מורים גדולים ועוד, צריך לעבוד קשה. לא המוכשר מצליח כמובן מאליו, כי אם מי שעבד קשה על התפתחותו לאורך הזמן הנדרש, הוא המצליח האמיתי. גם כשאף לא אחד רואה את האור שיצר, האור יאיר את דרכו הפנימית.
אלו שהפכו למורים גדולים, רבנים גדולים, אנשי רוח גדולים,אומנים גדולים וכו', אינם דווקא אנשים שהצורך להתפתח דחף אותם, אלה לרוב הצורך להיות מיוחדים ובולטים על מנת לזכות באהבה והערכה.
מקווה שלא דרכתי על יבלות, גם לא על שלי

אנונימי

פלוני אני חושב שילדים שעברו התעללות גופנית, חוסמים כול סוג של תחושה רגשית ובמיוחד גופנית.
אך עם זאת אני חושב/יודע כי במקריפ רבים ילדים עלו "שטים על כנפי הדימיון" יותר קל להם לברוח לעולם רוחני-דמיוני, מאשר להשאר בגוף הפיזי הסובל.
עם כך אני חושב שאצל חלק מהילדים, זה פותח את יכולות הקליטה מהיקום, גם אם הם לא מודעים לכך שזה מה שזה.
אך אצל חלקם ההתעללות סוגרת את כול ערוצי הקליטה כולל זה.
זה הוא בהחלט תחום מעניין ששווה בדיקה והתייחסות.

תודה

Y.P התכוונת לתחושה או לרגש? את התחושות לא נראה שסוגרים בכלל, אולי אף מעצימים אותן ביותר.

תחושות = חושים. חווייה גופנית המופעלת על ידיי הקלט החושי, עם ובלי פירושים רגשיים ו/או קוגניטיביים.

רגש = תהליך ביוכימי פנימי, המפורש בתוך האדם בכלים פסיכולוגיים נפשיים חשיבתיים, הגורם להרגשה ותגובה גופנית ממוקדת (אף אם לא תמיד מובנת או ברורה). הרגש הוא תמיד תוצר של פירוש פנימי אינדיווידואלי . יכול לפעול בעקבות קלט חושי, ו/או חווייה פנימית המופעלת באמצעות זיכרון או מחשבה, ו/או עשייה, ו/או מצב התחזוקה של הגוף (שינוי באיזון הביוכימי עקב תחזוקה, גורם להפעלה רגשית ממוקדת) ועוד.

הרגש ניתן לשליטה בכל הרמות (מלבד מקרים חריגים). להדחיק במקצת, להדחיק הרבה, לשמור אותו פתוח חלקית או במלואו. הכל תלוי בדרך בה הקוגניציה תופסת את תפקידה במערכת. ככל שהיא מנסה לשלוט בנוקשות רבה, כך היא שולטת ברגש באמצעות הפחדה. המחירים ברורים לכולנו.

מדועה שילד שחווה התעללות ירצה לפתוח ולהעצים את הקלט החושי, הרי זה תחושות לא כול כך נעימות?
קראתי בכמה מקומות, שלרוב ילדים שעברו התעללות גופנית, יעדיפו מגע עמוק ויהיו חסרי תחושה למגע חלש, מכיוון שסגרו את עצמם, כדי לא להרגיש את ההתעללות.
האין זה כך?

אנונימי

לא שמתי לב לכינוי אבל זאת שאלה שלי למעלה (פלוני אלמוני) בקשר לילדים שעברו התעללות.

פנים רבות ליכולת לשרוד. אחת יכולה להיות סגירה של החושים, אחרת יכולה להיות העצמה שלהם על מנת שיהוו רדר רב עוצמה המזהיר בזמן. כמובן שישנן צורות נוספותו.

אנונימי

אה עכשיו הבנתי את כוונתך, בהחלט חושי ההשרדות (שמיעה, ראיה ריח) מתחדדים, עולה החשד בכול דבר שזז מסביב, על מנת להיות תמיד מוכן ולצפות את מה שיקרה.
אך עם זאת גם מתפתח "עור של פיל" כדי לספוג את ה"חוויות".
אני חושב שמבחינת הרגש, קיימת סגירה של העצמי, אך קליטת יתר של הסביבה.
למה כוונתי, היילד חוסם את הרגשות שלו עצמו, כדי לא "להשבר", אולי כי אסור לו להביעה אותן, אך הוא נהיה רגיש מאוד לרגשות של אחרים.
הוא קולט את סוג האדם, המזג שלו ומצב רוחו, באופן חד במיוחד, כול זאת כמנגנון השרדות נוסף, כדי לזהות את ה"אויב" והסכנה.
אך בבגרותו יכול להפוך למטפל טוב

נ.ב. נא לא לנסות בבית

Y.P בקרוב, תלמד בקורס את יסודות האבחון, תבקש להעמיק בנושא "האני החלול" סביר להניח שתמצא שם את השובות המדוייקות לנושא, כולל אטיולוגיה

.

אנונימי

תודה

הי משה.
כבר הרבה זמן שאני תוהה מה קורה כאשר מפסיקים לעבוד עם הגוף לאורך זמן. סיימתי 4 שנות לימוד השיטה , כאשר עבדתי עם הגוף ללא הפסקה, אולם עברה עוד שנה והינה מצאתי את עצמי פחות עובדת. לאורך שנות הלימוד הרגשתי שהיכולות שלי גדלות, היכולת הגופנית, החשיבתית והורבלית . הרגשתי איך אני זוכרת דברים טוב יותר . אולם לאור השנה האחרונה מרגישה אני ירידה משמעותית בעיקר בזיכרון. מילים כאילו בורחות לי, אני לא מצלחה לזכור דבר שהשניה נאמר לי ובכלל מרגישה חוסר אירגון בראשי. האם אתה מכיר תופעה זו מחוסר עבודה עם הגוף? שמעתי מאמא שבנה היה בטיפול שאמרה שכול עוד שהטיפול נמשך והילד עבד עם הגוף היו תוצאות אולם כאשר הסתיים הטיפול וילדה הפסיק לעבוד עם הגוף, לדבריה הוא חזר כמעט לנקודת ההתחלה. אני זוכרת שפעם שמעתי שהתנועה היא דרך חיים, אכן אני מסכימה עם זאת. אך האם אתה מכיר את שאני מדברת עליו?
זקוקה להבהרה בנושא.
אם מישהו מכיר זאת מנסיונו אשמח שתשתפו.
תודה.
א.א.

א.א הנושא חשוב מאוד, תודה על שאלתך.
אני אכן מכיר את הנושא אישית. בשנים האחרונות, בהן עברתי טראומות קשות, הפסקתי לתרגל באופן סדיר. התופעות שאת מדברת עליהן בצורות שונות תקפו גם אותי. בשנה האחרונה אני מנסה לחזור לכושר, ככל שאני מתרגל יותר, ובעיקר נכון יותר המצב משתפר.
הגוף הוא מכונה לכל דבר ועיניין. כשלא מתחזקים היא מתקלקלת. פשוטו כמשמעו.

בנושא הילד, במידה והוא תיקן את מערך הקורדינציה והחושים עד לרמה בה המוח פתח את הרישות הנוירולוגי היטב, לא אמורה לחול חזרה לאחור. להיפך. ממה שידוע, הורים רבים סיפרו שהילד המשיך לפתח נושאים חדשים ויכולות רבות גם לאחר סיום הטיפול.
היוצא מהכלל הוא, "משבר גיל ההתבגרות" היכול להחזיר לאחור את המצב, אך קל לתקנו כי שבילי המוח בנויים.

משה
תודה רבה על התשובה.

אנונימי

עד כמה שידוע לי, בילדות קצב בניית התאים המוח, עולה על קצב פירוקם.
זאת הסיבה שבילדות, ניתן להתגבר ביתר קלות על פגיעות במערכת העצבים, ליצור מעקפים, ולשפר יכולות קואורדינטיביות, ותפקודי מוח שונים.
בבגרות, (בסביבות גיל 20-22 אם אני לא טועה) קצב פירוק התאים מתחיל לעלות על קצב בנייתם, ככול שהגיל עולה.

האם זה הוא ההבדל בין ילד לאדם בוגר, כאשר ילד תיקן ושכלל את מסלולי העצבים, זה מסלול קבוע שישאר לזמן רב.
בעוד שאצל מבוגרים, מסלולים אלו תלויים בתרגול גופני, ואם זה יפסק ו/או ירד, כך גם תפקודו של אותו מסלול עצבי?
האם זה אומר שאנו חייבים לעשוק בתנועה כול חיינו כדי לא "להתפורר"?
מה שיוצר הבדל בין טיפול מוצלח אצל ילד, שבנה לעצמו מסלול עצבי וכאת הוא "חופשי מתרגול". בעוד שאדם בוגר שבנה לעצמו את אותו מסלול עצבי, אינו פטור מתרגול גם לאחר סיום הטיפול, כי אם יפסיק המסלול העצבי יתנוון שוב?

אשמח להתייחסות, תודה.

נ,ב: ברור לי ששום מצב, אינו קיצוני באופן שתארתי, ושתרגול גופני תמיד יעיל יותר מוחסר עשייה, למרות שגם זו לא פוגעת המוח באופן קיצוני.
ותהליכי הפירוק והבנייה של תאים מתקיימים גם בילדים וגם במבוגרים כחלק ממחזור חיים, אך האם יש הגיון בדברי, או שאין זה כך?
תודה

Y.P האם כוונתך לפירוק התאים במוח, או לפירוק התקשורות הדנדריטיות בין התאים? סביר להניח שאת מתכוונת לפירוק הקשר הדנדרטי בין התאים.

עד לגיל שנתיים שלוש, הילד מייצר תקשורת דנדריטית בין תאים ברמה גבוהה הרבה מעבר למה שירשה לעצמו להשתמש לאורך שאר חייו. כמה מליירדי תקשורות שלאחר מכן יפרק.
הסברה כיום היא שבאופן טבעי המוח מפרק את כל התקשורות שלא ישתמש בהן, ולכן הפירוק הוא מאסיבי ביותר לאחר גיל ששנתיים שלוש.

השאלה הנשאלת היא מדוע אדם צריך לפרק תקשורות שיצר?
מדוע הוא יצר אותן מלכתחילה אם הוא מתכוון לפרקן?
האם הן אמורות היו לשמש תפקיד כלשהו מחייב?

מכיוון שהמדע אינו עוסק בשאלות הללו עדיין, ותקוותי היא שביום מין הימים אכן יבינו שזאת השאלה החשובה ביותר שיש לאנושות, אציע את התשובה שלי. (כשהצעתי לפני עשרים שנה את הידע הטוען שלמידה זו תקשורת נוירולוגית בין תאית, ולאחר מכן שלאורך כל החיים המוח מייצר תקשורות חדשות, צחקו עלי וטענו שאני קוקו)

המוח מייצר את התקשורת הדנדריטית הענפה, הגורמת לקשר רב מימדים ורישות נוירולוגי מפותח ביותר בין תאי המוח, שעל מנת להשתמש במוח ברמה שונה ביותר ממה שהאדם לאחר גיל שנתיים שלוש יכול להרשות לעצמו

אם אני צודק, ואני משוכנע שאכן אני צודק (לא משחצנות אלה מהתבוננות במוח בכלים אנרגטיים ובתינוקות ודרכי התקשורת האנרגטית שלהם) הרי שהסיבה המרכזית ליצירת תקשורת דנדריטית כל כך ענפה היא, הצורך להכין תשתיות לתקשורת ושימוש בכלים תקשורתיים שונים מאוד ממה שהאדם רגיל להשתמש כיום.

הסיבה שהתינוק מייצר את התקשורות הרבות הללו היא על מנת לקיים את היכולות הטלפאתיות האמורות להיות לאדם, את התקשורת הרגשית אמפאטיות, האמורה להיות ברמה שונה מאוד ממה שהאדם מרשה לעצמו להשתמש כיום. להיות מסוגל להשתמש בתקשורת האנרגטית וביכולות האנרגטיות, האמורות להיות תקשורת מרכזית וראשית של בן האדם.

אם נניח לרגע שאני צודק, הרי שהתשובה לשאלה למה האדם מפרק את היכולות הללו לאחר שבנה את התשתיות לקיומן, היא כי הא מחויב להדחיקן ועל כן לנתקן . כשהתקשורות הללו פועלות, המציאות של המבוגרים הנמצאים ליד התינוקות-ילדים הינה בלתי נסבלת מהזווית של התינוק-ילד. על מנת להצליח לשרוד הוא מחויב לנתק את הכלים המאפשרים לו לראות ולחוות את מה שרואה וחווה. הניתוק או הוא פירוק הרישות הנוירולוגי שכבר נבנה.

זו הסיבה שאם אנחנו מעוניינים אי פעם שהתקשורת האנושית תשתנה, ותהפוך לרגישה הרבה יותר, מתחשבת הרבה יותר, מבינה הרבה יותר, מוצאת דרכים עמוקות לפטרון סכסוכים ועוד, הרי שחייבים לנסות ולשמר את מה שהתינוקות בונים, שעל מנת להיות מכנים נכון לחיים.
בניית רישות נוירולוגי נעשה באמצעות תרגול בלבד. כל תחום דורש את התרגול שלו.

גוף,רגש,חשיבה,אנרגיה והאינטגרציה ביניהם.

מקווה שעניתי לשאלתך ולא למשהו שלא נשאל (גם זה טוב, לא?)

אנונימי

משה תודה על התשובה, זה בהחלט נושא מעניין שגם עפ"י דעתי נכון. עד כמה שידוע לי אנו מנצלים רק 10% מפוטנציאל המוח, ואל עף זאת הגענו להתפתחות טכנולוגית מדהימה בזמן כול כך קצר. דמיינו מה היה קורה אילו הינו מרשים לעצמנו לנצל את 100% יכולות המוח האנושי, שעוד חווה בתוכו סודות רבים

אני בההחלט חושב כמוך, גם מלימוד וגם מצפייה ועבודה עם ילדים בגילאים שונים, כי ישנם כאלו שהוריהם מודעים לתקשורת בלתי-אמצאית, ולכן ילדם שימרו טוב יותר יכולות אלו מילדים אחרים, גם ללא מודעותם המלאה (מי יותר ומי פחות).
מספר ילדים דיוחו לי (ללא הכוונה שלי וללא ידע כי אני מתעסק בתחום) כי הם רואים צבאים, לייד ילדים אחרים, וכי הם מרגישים משהו כמו מגנט בידיים.
אלו היו באמת ילדים פתוחים מאוד, חופשיים ועצמאיים שקיבלו לגיטימציה לכך (למרות שההורים לא ממש מעמינים לזה הם מקבלים את הילד)

נושא מעניין שאפשר לחקור בלי סוף, ולכולנו יש עוד הרבה ללמוד על עצמינו ומקומנו ביקום (אך עד שנלמד לעוף כדאי להצמד לקרקע)

תודה

אנונימי

אדם חולם כי הוא פרפר, צבעוני, מעופף בשמיים כחולים בהירים.
עף מעל פסגות מושלגות, נח על ענפי עצים ירוקים ונרדם.

אדם זה קם בבוקר, האם הוא אדם שחלם כי הוא פרפר, או שמע פרפר החולם כי הוא אדם?

לדעתי שניהם גם יחד. נראה שהאדם הוא הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים. כשנכנסים לחקור את תחום החלימה, ולומדים איך להתעורר בערות מלאה ומודעת בתוך החלום, ישנה כנראה אפשרות מעשית לערבב את המימדים במודע ובחציית קווי המציאות הערה. התנועה קלה יותר במימד החולם.
גם התנועה של המודעות האנרגטית כשאינה מוגבלת במימדים ובזמן, יכולה להניב תוצאות מעניינות.
כמובן שניתן להסתכל על החלימה והאינטליגנציה האנרגטית כפשוטן בלבד. זה אמנם משעמם ביותר, אך מאוד בטוח יחסית. בוודאי עונה על הקריטריונים החברתיים ובעיקר על המקצועיים ( פסיכולגים פסיכיאטרים) שבחברתנו. כמובן שבין אנשי המקצוע ישנם גם חריגים.

אנונימי

לפני כשעה היתה לי חוויה מעניינת שקשורה לאנרגיה (נראה לי

)
נכנסתי לחדר בביתם של קרובי משפחה, החדר סגור ללא חלונות ולכן חשוך לגמרי.
כאשר נכנסתי לחדרר, בפתח הדלת, תקף אותי גל חזק של אנרגיה, כאילו משהו עף ועבר דרכי.
בהתחלה זה הפחיד אותי, אך אחר כך נזכרתי "לאבד את הפחד מהפחד" והתמלאתי סקרנות.
ניסיתי הפעם להיות בחדר ללא פחד מהפחד, ללא פרשנות וללא ניסיון לראות או להרגיש, פשוט להיות ומה שיבוא יבוא.
ואכן זה שוב הכה אך הפעם נשמתי עמוק והמשכתי להיות. לאט לאט התחלתי לראות מערבולות בכול החדר, בצבע מוזר של אלקטרונים וסמיכות כמו של פלזמה או עשן. ניסיתי לראות את האנרגה של היד, אך כאשר ניסיתי לא הצלחתי, רק את מה שלא ניסיתי ראיתי. (חרוז)
כשהרגשתי שמספיק לפעם הראשונה, הדלקתי את האור והתחלתי לצאת מהחדר, ואז שדה מגנטי כאילו משך אותי לקיר, וראיתי עליו (באור) תנועה של זרמים בצבע ירוק-טורקיז-שקוף. וכאשר קירבתי את היד אליהם הם נהדפו הצידה, כאשר הזזתי את היד, הם חזרו למקום.
וגם שם ברגע שהרגשתי שיותר מידי, יהיה סתם הסחפות, הפסקתיי. (לא לפני שהודתי ואמרתי תודה על החוויה

)

זו היתה חוויה מעניינת, שכמעט ויכלה לסחוף אותי לתוך זה, אך הקפדתי על עקבים בקרקע ולהזכיר לעצמי פרופורציה ולא להסחף, כי מה שיבוא יבוא לבד.

ואכן לא נסחפתי לדמיון פרועה. ניתן לזה זמן להתבשל בי ומידי פעם ננסה "להשתפר"

האם מוקרת לך-לכם תופעה כזאת? (למרות שאני יודע שזה די סוביקטיבי)
תודה

לילה אחד, שכבתי לי במיטה, הסתכלתי על הכוכבים, כשלפתע אמרתי לעצמי, הי! לאן לעזאזל נעלמה התיקרה שלי?

תופעות רבות דווחו על ידי אנשים רבים, חשוב להמשיך ולחפש אותן בכל אפשרית אפשרית. ככל שנחווה אותן יותר, כך הן תהפוכנה לחלק מהמציאות היומיומית שלנו ולכן למובנות יותר. ההבנה הקוגניטיבי אינה בנויה על מנת להבין את החוויות אלה על מנת לאפשר להן להתממש ולהתקיים מבלי לנסות לבטלן, להיות צופה מהצד בלבד. האינטליגנציה הארגטית מתחברת להכרה מסוגלת לאפשר את ההבנה של המאורעות הללו. האנגיה בעלת חוקים אנרגטיים, והחוק של האנרגיה הוא שינוי וזרימה.
אנשים שונים יכולים להתחבר לאותה חוויה אנרגטית בדרכים שונות, לראות ולחוות אחרת. מסיבה זו לא כל כך נכון לנסות ולחבר פירושים של אנשים מסויימים לפירושם של אחרים. כששנים רואים וחווים את אותה החוויה, ניתן להגיע לפירושים שווים.

התקרה נעלמה כי בתפיסה מסויימת מעולם לא היתה שם. תלוי ברמת ההסתכלות.

האם זה יגמר?
האם זה יחלש?
האם התקפות הפעימה החונקת מתקיימת לעולם?
האם לא חשוב מה עושים?
האם ההמשכיות הרגועה, על תנאי?

כל יום והעצב היחודי לו
כל יום והשמחה המתלווה
כל יום התקווה המייחלת
כל יום החזרה המחזורית

השמחה המהולה
הנתינה הלוקחת
היצירה הצולעת
הריקנות העצובה

חזיונות מוזרים
צבעי מוות, ערבוביה
חזיונות מתחמקים
משאירים מועקה.

הילד הבא שיכנס בדלתי
יפרק כל זאת

אנונימי

אני קורא את מה שכתבת (משה) ולא יודע איך להגיב לזה, מצד אחד זה מעורר בי חמלה, ומצד שני הזדהות, עצב/צער.
צער על כך שיש עצב בעולם, ומצד שני אני מבין שזה הוא הטבע וצריך לקבל אותו כמו שהוא.
אני לוקח את זה למקום שלי, למרות שאני יודע (חושב) למה הייתה כוונתך במילים אלו.

זה מעלה אצלי שאלה, האם אותם ילדים שבאים, מפרקים את כול זה, או מזיזים את זה הצידה, האם אנחנו מרמים את עצמינו ומטשטשים את המציאות.
בדומה לפלסטר צבעוני, שאנו שמים על פצע עמוק ומדמם במקום לרפא אותו.

אני יכול להגיד על עצמי, שכול החיים אני עסוק בלחפש את אותם פלסטרים צבעוניים, שבסוף, תמיד נופלים ומגדילים את הפצע.
חיפוש בלתי פוסק, כול היום, ללא שינה רק כדי לשים פלסטר, והאמת שזה עדיין כואב.

כשקראתי את מה שכתבת זה עורר בי דברים רבים, והייתי חייב להגיב לכך, אני לא יודע איך זה יצא והאם זה מתאים.
אך זה בא ישר מהלב ולכן זה אמיתי.

אני מאחל לכולנו לרפא את הפצעים, כדי שנוכל לתת את הפלסטרים לאחרים. ומי שחושש, תמיד תשאר צלקת להיזכר בה.

שנהיה חזקים, שלווים ומאושרים.
חיבוקים והרבה הרבה אהבה, לכולם וכול אחד לעצמו.

[L]
y.p

פלסטר ועוד פלסטר ועוד ועוד.

לאחר הבום... הכל כאילו נרגע.
המחרת מפציע מתחדש
הכל הולך לו לאת לאת
התזמון לדבר הבא חשוב מאוד
וללא חשיבות בכלל
הדברים נראים אפלים וקורנים, ערבוביה

לאחר חתך עמוק מאוד
כשהפצע נשאר פתוח
מסרב להיסגר, להגליד
מרפה כופה, מרפה כופה.
הרגש העמום משתטח, קופא
מתחמם והולך לו, צוחק בוכה

פלסטר ועוד פלסטר ועוד ועוד והכאילו.........

מה לעשות, תפסת אותי ביום כזה שבו צריך

לא תמיד חייבים להגיב אבל......