באופן טבעי

מאז שיש לי ילד, פתאום אני מבינה, שלא חשוב מה אני אעשה, תמיד הוא יהיה שם. בליבי, בראשי בנשמתי...

טוב, הרעיון של הדף הזה מצחיק אותי אז אני "מפיחה בו חיים" כדברי באופן....
למרות שהכותרת ראויה להיות עד שיש לך ילדים וכ"ו, אבל לא ניכנס לקטנות.

עד שיש לך ילדים אתה לא מבחין האם יש\אין רמפה בנוסף למדרגות, ומי בכלל צריך אותה.
כנ"ל שירותים ציבוריים, פינות הנקה והחתלה ושאר עזרים חביבים שכאלו.

עד שיש לך ילדים לא מפריע לך שהחטיפים ליד הקופה הם בדיוק במקום האידאלי לשליפה של ילד שיושב בעגלת סופר (מזל שהיא עוד חושבת שביצת הפתעה של קינדר היא סתם כדור צבעוני ולא משהו שנועד למאכל)

עד שיש לך ילדים אתה מחנה את האוטו, יוצא, נועל והולך ליעדך בשלום, ולרוב הטיול מסתיים תוך 27 שניות....
(לא צריך לשלוף ילדים, לבחור בין מנשא\עגלה\ידיים ועוד ועוד...)

לי יש ילדה
ועדיין אני
לא מבחין האם יש\אין רמפה בנוסף למדרגות
ולא שמתי לב

שהחטיפים ליד הקופה הם בדיוק במקום האידאלי לשליפה של ילד שיושב בעגלת סופר
אז זה גם לא הפריע לי
בקיצור אני שונאת את הדף הזה גם עכשיו שיש לי ילדה ושנאתי אותו גם לפני כן

לי יש ילדה
לך יש תינוקת
חכי חכי

בקיצור אני שונאת את הדף הזה גם עכשיו שיש לי ילדה ושנאתי אותו גם לפני כן. שתי כוס מים.....

וכן, שלושה ילדים זה בכלל לא כמו תינוקת אחת. רק שתדעי.

בקיצור אני שונאת את הדף הזה גם עכשיו שיש לי ילדה ושנאתי אותו גם לפני כן.

מאז שיש לי ילד אני מבינה שקודם הבנתי טוב מאוד. דווקא עם האימהות הגיעו גם קצת בלבול וחוסר בטחון (ושוב תודה לאתר הזה ולמשתתפיו שנתנו לי הכנה כל כך טובה וצמצמו את הבלבול הזה למינימום).

לא מבחין האם יש/אין רמפה בנוסף למדרגות.
אני שמתי לב.אני מסתובבת עם עגלה לעיתים, וקשה שלא לשים לב למצב הנגישות המחפיר. עגלת תינוק זה זניח, אבל מה עם כל הנכים בכסאות גלגלים? יש מקומות שבהם אין שום דרך להתנייד. ליבי איתם.
וזה באמת משהו שלא שמתי אליו לב עד שהיו לי ילדים.

עד שיש לך ילדים את לא מבינה איך אפשר לדאוג למישהו אפילו יותר משאת דואגת לעצמך.
למה למחוק?
בדף יש תובנות יפהפיות.

היום הייתי בחנות בגדים והקטני שלי שהיה בעגלה(בן חודשיים),פתאום צעק. אז אישה אחת עשתה"אוווווווווו".(מין אוי לא כזה)...בחורה צעירה כבת שלושים. הסתכלתי עליה במבט שהיא לא רצתה להחזיר לי חזרה. רואים שאין לה ילדים. כשיהיו לה ילדים, היא תרגיש נורא טיפשי אם היא תזכור ...כזאת חוצפנית.

_לי יש ילדה
ועדיין אני
לא מבחין האם יש\אין רמפה בנוסף למדרגות
ולא שמתי לב_

ייתכן שבאמת תצליחי להתחמק מזה, גם אני חשבתי כך למשך שנה וחודשיים ראשונים.
אבל הבוציק הלך ותפח. כשהגיע ל13.5 קילו בגיל שנה וחודשיים, אבל לא התקרב להתחיל ללכת, פתאום התחלתי לחשוב שבכל זאת טוב שיש איזושהי עגלה.
היציאה הראשונה שלי עם בוציק בעגלה הבהירה לי היטב עד כמה רחובות היא ידידותי ל"באופנים" ולא למיינסטרים.
או יותר נכון, אנטי מיינסטרים בעליל.
פשוט אי אפשר ללכת עם עגלה. כלומר, אפשר, אבל זה סבל בל יתואר. במיוחד אם לא קנית את העגלה הכי יקרה/ קלה/ רכה לתפעול (מה שלא קרה).
לפעמים אין רמפה למשך רחוב שלם. גובה המדרכות יכול גם להגיע לכמעט 20 ס"מ במקומות מסויימים.
יש מקומות שפשוט אין מעבר. או שהמדרכה נגמרת באמצע, או שהיא חסומה לחלוטין ואין לך מושג איך לנסות להזיז את העגלה, כי בכל רגע עלולות להגיע מכוניות מהצד השני ורק לעלות ולרדת אל הכביש גוזל זמן וכוחות לא מעטים.
בקיצור, נפלא היה להסתובב עם מנשא כל עוד זה היה אפשרי (ואני המשכתי עם המנשא עדיין עד גיל כמעט שנתיים שלו- היה לפחות 15 קילו, ויכולתי לשאת אות בנשיאה קדמית בלבד כי הגב שלי היה מפסיק לתפקד אחרי 10 דק' נשיאה אחורית), אבל זה לא כך.
והבוציק (כמעט 20 קילו, בן 3 אבל במימדים של בן 5 כמעט) עדיין דורש לפעמים על הידים. (!!!) הוא היפוטוני מה, אז יותר נח לו כשמעלים אותו 3 קומות בלי מעלית על הידים. ושם אנחנו גרים.

עד שמח העצמות בעמוד השדרה שלי לא רעד את הצירים- לא הבנתי את תחילת החיים והמוות בעוצמה כזאת. זה לא כמו לקרוא ספר.
עד שחשתי את רעידות האושר של ההנקה- לא חוויתי אורגזמה בשיאה.
עד שלא התרחקתי מהתינוקת של והתקשרתי לשאול מה שלומה- לא קלטתי את עומק השריטה הנפשית שנקראת הורות. כל חיי עבדתי בגידול ילדים, אבל התחושה שונה לחלוטין.
עד שנהייתי אמא- לא ידעתי מה זה אהבה אינסופית.

כבר כתבתי כאן בעבר שאת הרוב דוקא הבנתי מראש.
ואולי זה יישמע קצת מטופש יחסית לדברים הרציניים שאמהות אחרות כתבו כאן, אבל רק עכשיו כשיש לי ילד אני מתרגשת מ"כל עוד" יותר ממה שהתרגשתי מ"אם ייוולד לי ילד".

לגמרי אמהות גברית.
http://www.youtube.com/watch?v=H-0zwJoFfaE&ob=av3e

עד שנהייתי אמא- לא ידעתי מה זה אהבה אינסופית.
לגמרי...
וגם-
עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין למה האמא תמיד עייפהההההההההה....
עד שיש לך ילדים, אתה לא תבין למה למרות שאני לא עובדת מחוץ לבית, אני לא יושבת לרגע ונחה.. ובסוף היום נראה כאילו - לא ניקיתי, לא כיבסתי, ולא שטפתי כלים. אה, וגם כאילו לא הכנתי אוכל... P:
עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין את השקט שאחרי הסערה של להשכיב לישון 3 בחורים קטנים (מ-5.5 ומטה...)
עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין איך אפשר לנהל שיחה בטלפון, להחליף מכנסיים לשלישי (רטובים... P: ), לגעור בשני שהחטיף לראשון, ולהניק את הקטן. והכל בבת אחת.....

עד שנהייתי אמא- לא ידעתי.
לא קלטתי את עומק השריטה הנפשית שנקראת הורות.
הזדהות אינסופית - מאבא

שלא פלא שרצוי מאד ששופט יהיה אבא/אמא.
כי כל ההבנה של אנשים משתנית.
שיש תובנות על אנשים שלא היתה נגישות אליהן קודם.

עד שיש לך ילדים, אתה לא מבין איך זה כשאין לך, ולמרות שמנסים ונופלים ונכשלים ושוב מנסים וכמעט ומתייאשים, עוברים את כל הטיפולים הדקירות השאיבות הבדיקות הזריקות וכאבי לב שוב ושוב.

כשיש לך ילדים, אין לך רגישות לאלה שלא הולך בקלות או בטעות או במקרה ובלי כוונה או רצון.... פשוט אין לך שום הבנה איך זה כשאין לך משהו ומנסים ורוצים כל כך וזה עדין לא בא.