באופן טבעי

אני רוצה לעשות "קפיצה חופשית", משהו שהוא יותר בנג'י מבנג'י. אבל אני מפחדת.
אז אני הולכת למכשף זקן עם זקן לבן וארוך, שחי במערה שבצוקים הנישאים מעל חוף הים.
הוא מראה לי ראי עתיק ואומר שנשמתי תשמר בראי, ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה. לא יקרה לי שום דבר.
יש רק תנאי אחד - אסור לי להסתכל בשום ראי אחר לפני שאני באה לשחרר את הנשמה, כי אז היא תאבד לעד.
אני הולכת לאתר הקפיצה החופשית ומטפסת על המגדל הגבוה ממנו קופצים.
מלמעלה הכל נראה קטן. האגם אליו קופצים נראה כמו שלולית מנצנצת. אבל אני מרגישה שלוה ובטוחה. כלום לא יקרה לי.
ואני קופצת.
ואז ממש לפני שאני מפלחת את המים אני מבינה שאני רואה בהם את השתקפותי, ונישמתי אבודה לעד.
אבל איכשהו לא הכל אבוד, כי אהובי מחכה לי מחוץ למים עם האופנוע המיתולוגי שלו, ואני עולה מאחוריו, מחזיקה חזק ועוצמת עיניים כדאי לא להחמיר את הנזק, והוא דוהר אל המכשף. האם נספיק להגיע אליו לפני שהנשמה תעלם?

תמיד היה לי לא נוח עם החלום הזה. מה, כל כך פחדתי להתחתן שזה נראה לי כמו איבוד הנפש?
אבל אנדרה מציע שהקפיצה מסמלת את ההתבגרות. שבשביל להתבגר היתי צריכה להשאיר את הילדה הפנימית קפואה ושמורה במקום לא נגיש.

וממרחק השנים זה נראה ממש חלום נבואי : באמת איבדתי את נישמתי. באמת החיים בלעדיה כקליפה ריקה.
ואהובי עדיין כאן, עדיין מחכה לי בסבלנות עיקשת שאמצא אותה.
ומה אני צריכה? לפתוח עיניים. להביט בראי. ולשחרר את הנשמה האבודה. הילדה.

ואז ניגשתי למחשב והתחלתי לכתוב.
וכל הדף הארוך הזה היה בשביל להגיע לכאן:

סליחה? יש כאן מישהו? יש לי רק שאלה. מה לעזאזל עושים עם הילדה המעצבנת הזאת? אני אמורה לאהוב אותה, אבל איך עושים את זה?
ואגב, מישהו מצא אולי רגש? כי איבדתי את שלי.

---

"התחלתי לכתוב בלוג", בישרתי לאנדרה. הוא לא נראה מופתע. אפילו נראה שהוא חיכה לזה.
"אתה אנדרה", הודעתי לו. "הרבה יותר הולם אותך משמך האמיתי". עכשיו הוא כבר נראה משועשע.
"השם האמיתי נשמע כמו שחקן פוטבול אמריקאי. אנדרה ממצה הרבה יותר טוב את מהותך האמיתית בסיפור".
"ומה המהות שלי?"
זו כמובן לא המהות שלו בטיפול, אבל בנרטיב אנדרה הוא האחר. הקונטרה. כי למי עוד אפשר להסביר מה זה קיבוץ.
ודרך העיניים שלו (אני מדמיינת, כי אין לי מושג מה הוא חושב באמת) זה נראה תמהוני, אקזוטי קצת, אבל גם - לא ממש רלוונטי. כי דכאון הוא דיכאון וטראומה היא טראומה.

בלוג זה אידאלי, הוא מאשר. אנונימי, לא מחייב.
נראה לי שהוא מתלהב יותר מידי. זה לא "טיפולי" במובן הצפוי - שדרך הכתיבה מוציאים החוצה, ומעבדים וכו.
זה אפילו קצת חוסם, כי מי שכותב הוא הרציונלי. ומי שצריכה להוציא זו הילדה. והרציונלי צריך לפנות לה מקום. מרגיש מאוד לא "טיפולי" התהליך שלוקח את הרגשות הגולמיים, החוץ-ורבליים, ואת כל הקשיים המורכבות של החיים והופך אותם לנרטיב, לסיפור עם משמעות ועלילה ואפילו ערך אסתטי.
אבל, זה פשוט עשה לי טוב. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שלא הייתי עייפה. משהו התעורר.
פעם אהבתי לכתוב. רציתי להיות סופרת מסעות. פירסמתי כתבת-מסע גדולה בעיתון סוף שבוע, התחלנו למצוא ספונסרים למסע גדול - אופנוע על דרך המשי. ואז קרו לנו החיים. ילדים. עבודה מסודרת. משכנתה. מנהל וורקהוליסט. פרוייקט חשוב בעבודה.
והלכתי לעצמי לאיבוד. שנים לא כתבתי. לא מדברת על כתיבה ספרותית, או כתיבה טובה, אלא כתיבה בכלל. חוץ מאי-מיילים מקצועיים, כלום. סתם שנה טובה נגיד: מנסה, מנסה, וכלום לא יוצא.
ופתאום, ווש - איזשהו מחסום נשבר.
אז נכון שהכתיבה עוד קצת חורקת, ויש פחות קוראים מאשר בעיתון סוף שבוע, אבל הקוראים שיש - אין על האיכות שלהם.
וגם זה סיפור מסע. מדיימנת לעצמי את ה"בקרוב" : "המסע בעקבות הרגש האבוד. מסע שתחילתו בעקבות ילדים יחפים למרגלות הר ירוק, המשכו תחת הרי-נכר מושלגים ואת סופו אין לדעת".

באחת הפגישות הראשונות אנדרה אמר שנראה לו שהילדה הפנימית אוצרת אצלה מאגר של יצירתיות שישתחרר. לא ממש התייחסתי אז להערה הזו, כי אלף, באתי לפסיכולוג ולא למורה רוחני, ובית - אני אומרת לך שאני לא מצליחה לקום מהמיטה ואתה מדבר לי על יצירתיות?

עכשיו הוא אומר, אני חושב שהשבוע התחלת תהליך של הילינג. אולי הוא ראה משהו בעיניים. איזה ניצוץ חיים שלא היה שם קודם.

פתאום ירדה עלי עצבות גדולה. נראה לי משהו רפלקסיבי שעולה רק מעצם הכניסה לכאן, אמרתי לו.
אבל תוך כדי דיבור הבנתי : זו לא עצבות. זו הילדה. היא רוצה לדבר. היא התרגלה שזה המקום שלה, והיא רוצה את הבמה.
אין לי כוח אליה היום. היום אני רוצה לדבר על המשמעות של הכתיבה.
זה בסדר גמור, אומר אנדרה. זה שאת נותנת לשחף הקטנה מקום וביטוי, לא אומר שהיא תמיד צריכה להשתלט.

ועוד דבר הבנתי: פעם ראשונה בחיים שלי, לדעתי, שהקשבתי לעצמי. פעם ראשונה, אם להיות כנה, שבכלל הבנתי את משמעות הביטוי הזה.
חוזרת למושגים של "האני החושב" ו"האני הקיים" (כל הלא-דעתני: תת מודע, גוף, אנרגיה, ילדים פנימיים. שום ניסיון לרוחניות) .
האני החושב, השכל, הקשיב לאני הקיים , ושמע אותו, וידע אפילו לתרגם אותו למילים.
מרגישה שגיליתי משהו חשוב. שעברתי איזו נקודת ציון חשובה בדרך.

יש לי תובנה חדשה:

לפני שתי פגישות, כשאמרתי :"i hate her", זו לא הייתי אני. אני לא שונאת את הילדה. מה יש לי לשנוא בה?
זה עוד חור שחור מודחק באישיות שלי.
הבריון.
"זה הוא?" שאל אנדרה. כן. זה בן. לא כל כך ברור למה, דוקא עם גברים אני מסתדרת טוב. אבל זה הוא. אפילו יש לו דמות - הוא ממש דומה לדאדלי מהארי פוטר. מין בריון סטראוטיפי ומכוער. כנראה שבריונית עם גומות וקוקיות מוגזם מידי לתת המודע שלי. הבריון שונא את הילדה. גם הוא, כמוה, שייך לאני הקיים והלא רציונלי. והוא כולו מורכב משנאה ותעוב. הילדה מגעילה אותו. הוא חושב שהיא מכוערת וטיפשה. הוא רובץ במעמקים ומחכה כמו צייד לתפוס אותה להתעלל בה. כל פעם שהיא מציצה מהמחבוא שלה, הוא מיד אחריה, קורא לה בשמות, מנסה לצבוט אותה, להכאיב לה.

אם הישראליות המקומיות יצאו ביחד ולא הזמינו אותי, הבריון מיד קופץ: יא מכוערת! יא מגעילה אחת! בטח שאף אחד לא רוצה לדבר איתך!

אם בברביקיו של סוף השנה בבית הספר נראיתי אבודה ונכשלתי כישלון נחרץ במינגלינג, הבריון קופץ: מפגרת! רואים שאת דפוקה!

הוא לא דופק חשבון לאף אחד. אם הילד עומד בצד ולא יודע איך להצטרף למשחק, הבריון קופץ: ראיתי אותָךְ! הנה את שמה בתוכו! יא מכוערת! יא מגעילה אחת! בטח שאף אחד לא רוצה לדבר איתך! ולגמרי לא איכפת לו שזה בכלל הבן שלי שאני אוהבת כל כך.

לפעמים, אפילו אם היא מתחבאת, הוא סתם זורק אבנים - אולי משהו יפגע בה.
למשל תמיד הוא מנסה לפגוע ליד הילדים. הוא יודע שהיא נמצאת איפשהו קרוב, לידם.
כשהם מעצבנים הוא זורק - נו מה רצית? אם את כזאת דפוקה למה שיהיו לך ילדים נורמליים?
ושהם מקסימים הוא יורה - איך יצאו לך כאלו ילדים? לא מגיע לך! זה לא בזכותך!

---

אבל ברור שאני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה. אני לא אמורה לשנוא את עצמי. אני אמורה לחשוב מחשבות חיוביות! אז גם הבריון מודחק ונרמס.

מזכיר לי את משחק הפעוטות שבו לוח עגול מסתובב וברווזים קופצים החוצה מהחורים, ואז צריך להכות אליהם מהר מהר עם פטיש ולהחזיר אותם למטה.
שני ברוזים, אחד לבן מלוכלך מאוד, ואחד שחור מלוכלך מאוד. אבל כמה שמכים עליהם יותר מהר, ככה הלוח מסתובב יותר מהר.
עד שבסוף הוא מסתובב כל כך מהר שכבר לא רואים ברוזים, רק רואים הבזקים של ליכלוך, ואין זמן לנשום בין המכות של הפטיש.
בום! בום! בום! מה זה היה? לא יודעת. הבזק. בום. הבזק. בום. בום בום בום! שכחתי מה זה ההבזקים האלה, אבל זה כזה שצריך לדפוק מיד למטה! בום!

לא פלא שהתמוטטתי.

אני יודעת שאני מתקדמת, אבל יותר ויותר קשה לי לבוא הנה, התלוננתי לאנדרה.
זה דוקא אומר לי שאנחנו בכיוון הנכון, הוא אמר. תראי, יש לך ילדים - זה כמו לידה. מהכאבים האלה בסוף יוצא משהו טוב.
לא התאפקתי וניסיתי לתפוס אותו בהפתעה: לך יש ילדים?
לא עבד. יש לו נאום מוכן: בתור פסיכילוג אני צריך לשמור על נייטרליות.
זר ברכבת.

---

אז מי זו אני?
היחידי שאני באמת מכירה הוא הרציונלי.

אבל רגע. מי בעצם כותבת את הבלוג הזה?
זו גם לא ממש אני. לי אין כאלו תובנות. זה בטח לא הרציונלי. הוא, גם הומור אין לו. אהבל קצת.
זו עוד מישהי. הכותבת. שחף.
כי גם שחף צמחה וגדלה ליותר מסתם ניק.
שחף כותבת מהחושב, הרציונלי, אבל לא רק. הכתיבה שלה מגיעה גם ממקומות עמוקים יותר. שחף היא המקום בו האני החושב והאני הקיים מתחברים.
לשחף יש את היכולת לראות את כולם. שחף היא זו שמסתכלת מלמעלה.
אני חושבת ששחף היא זו שיכולה למצוא רחמים ואף הזדהות , ואולי אף אהבה, אל הילדה. אל הבריון?

ולא, כמובן היא לא נולדה לפני חודשיים. היא רק התעוררה.
היא נולדה "אז". באותן שנים שפיצלו וקרעו את נישמתי.
שחף היא האלטר אגו.

---

כשמרגישים נרדפים ומגיעם למבוי סתום- קיר מקדימה, קיר מימין, קיר משמאל ומאחור- כלבים, הברירה היחידה - להצמיח כנפיים ולעוף. (ב עילום, מדף הבית)

---

בזמן שהילדה חייתה בכיתה, בעולם של אינטריגות שהיא לא ממש הבינה ושל בית ספר שלא הבין אותה, שחף חיה בעולם של ספרות ילדים ופנטזיה. רואלד דאל, מיכאל אנדה , ההוביט, נרניה - עולם שבו החוקים אחרים, במקום מלכות כתה יש מלכות לבנות קפואות שלבן קרח, במקום מורים ומטפלות יש מכשפים ומפלצות. וילדים דחויים ובלתי אהובים מגלים כוחות חדשים.
היא קרויה על שם ג'ונתן ליוונגסטון השחף, כמובן.
לג'ונתן ליוונגסטון , אם אני זוכרת נכון, לא היה אכפת שהוא לא כמו כולם. היתה לו את האמת שלו וזה מה שהיה חשוב לו. לא עניין אותו ש"כולם" עפים בשביל לדוג ולתפוס אוכל. הוא רצה לעוף בשביל לעוף.
המסר הרוחני התערבב עם החלום הישן של ילדה פגועת רגליים לעוף ושחף נולדה.

עכשיו, זה שלשחף לא היה אכפת מאחרים, לא אמר שלי לא היה אכפת.

מעניין שאצל פרוייד, שוב אם אני זוכרת נכון, הפיצולים וההגדרות של האגו (סופר אגו, איד, אלתר אגו ) סובבים סביב המיניות, היצריות ואמביוולנטית לגבי הגופניות והחומריות, אבני הבסיס של האמביוולנטיות המוסרית של החברה שהוא חי בה.
אצלנו, בנים ובנות התרחצו ביחד עד גיל 10, רכוש אישי לא ממש היה וליצריות חומרית לא היה מובן. לעומת זאת, הערך שעמד בבסיס הכל היה "כמו כולם".
כמובן לא בלי אמביוולנטיות כי הרי גם "טיפחו את היצירתיות" וטענו שאנחנו צריכים "לחשוב לבד".
כך אצלי הפיצול נוצר סביב הציר של "כולם". הילדה מסתובבת סביב הציר הזה. היא רוצה להיות כמו כולם, או שהיא רוצה להיות שקופה ושאף אחד לא יראה אותה, או שהיא רוצה שישתפו אותה. ה"כולם" הוא מה שמגדיר אותה.
אבל שחף לא. שחף עפה מלמעלה.

---

אז הגענו לארבע: הרציונלי, הילדה, הבריון ושחף.
איזו תסבוכת איומה <חושב האני החושב> אך מלבבת... <חושבת שחף>.

יום שישי בערב. גיל ההתבגרות.
מפגן המשפחתיות הגדול. נקיים, רחוצים ומשופשפים. חולצות לבנות ובגדי שבת. מי מאופרת יותר מידי? מי יושב עם מי? למי באו לביקור?
אמא שלי לא מרוצה. תראי איך את נראית. למה את לא יכולה להתלבש מסודר כמו הבנות מהכיתה שלך?
למה את לא ניראית כמו כולם?
כל פעם אותו דבר. למה אני לא כולם? זה לא בגלל שאני לא רוצה. לא מצליח לי. וזה הרי לא באמת הבגדים, זה חוסר הביטחון העצמי, המבט המפוחד, העיניים שמנסות להסתיר את עצמן.
היו לה כוונות טובות, אני בטוחה, היא בטח חשבה שהיא עוזרת לי,
היא מדברת על הבגדים, אבל אני שומעת: את לא טובה מספיק. אני מתביישת בך. אני לא רוצה אותך ככה.
אני לא יכולה לשמוע את זה. היא מדברת ואני בורחת. לא יכולה לשמוע. לא שומעת.


לקח לרגש עשרים, שלושים שנה להגיע.
בדידות. 100% בדידות טהורה ומזוקקת. זה מה שמציף אותי בגלים כבדים אחרי שאני מצליחה להוציא את הזכרון הזה. לבד. לבד לבד לגמרי בעולם.
זה איום. זה נורא. זה קשה מנשוא.
רגש. זה מה שחיפשתי. זה מה שחיפשתי?

את לא לבד. יש לך אהוב. יש לך אהבה. יש לך ילדים. יש לך משפחה שאוהבת אותך ככה, בדיוק כמו שאת, אני מזכירה לעצמי ברקע.
את לא לבד, אני איתך, מזכיר לי אנדרה.

ועדיין זה כל כך קשה. אין סיכוי שילד יכול לעמוד ברגש כזה.
אכשהו, הצלחתי לעבור את זה בלי להאטם. בלי להלחם. לתת לגלים להציף, להציף, להציף, לערבל, לסחוף ולהכות, ולשקוע.

אבל זו לא עבודה לילדים. אסור לילדים להרגיש ככה. אף ילד לא צריך לעמוד במבחן הזה.
אז אולי אני עדיין לא אוהבת את הילדה, אבל אני כן יכולה להעריך אותה.
אולי ננסה:
כל הכבוד לך, שחף קטנה, שלא הסכמת להרגיש את הרגשות האלו.
שלא נתת להם לחדור אליך, להשתלט עליך.
את לא היית צריכה. זה לא היה התפקיד שלך.
כל הכבוד לך שהתעלמת מהמציאות, שריחפת, שבנית לעצמך עולם פרטי משלך שבו היית קוסמת וידעת לעוף. שלא הסכמת עם מה שכולם ראו והמצאת ילדה אחרת. מיוחדת. במקום תמהונית.
כל הכבוד לך. את לא היית צריכה להרגיש את הרגשות האלה.
אני אעשה את זה בשבילך. אני גדולה, אני חזקה, אני יכולה. אני אשמור עליך.

באוגוסט אנדרה יצא לשלושה שבועות חופשה.
שמחתי. קצת הפוגה. מאוד אינטסיבי, כל הסיפור הזה. הייתי צריכה קצת זמן לעכל.
נשאבתי למערבולת הקרויה "החופש הגדול".

לקראת החזרה התחלתי להרגיש את התעוררות המערבולת בחזה. הילדה רוצה לדבר.
אבל הפגישה הראשונה לאחר החופש לא זרמה. המערבולת הופכת למלחמה.
דיירי הבית רבים על זכות הדיבור.

כואב לי! כואב לי! מתכיינת הילדה.
אם את חושבת שאת יכולה להפטר ממני, את טועה בגדול. אומר הבריון. אני לא הולך לשום מקום.
את מתחילה להשתגע, מציין הרציונלי. הגזמת קצת עם כל הסיפור הזה של הפיצול-אישיות.
זה מאוד מעניין מבחינה ספרותית, מהרהרת שחף ומעלה לי קריזה.

הבריון משתלט. פתאום אני נורא נבהלת. מה, אני צריכה לסלק אותו? אני יודעת שהוא המקום של השנאה העצמית, אבל אני לא יכולה לוותר עליו!
מה אני אעשה בלעדיו? אולי הוא יצטרך להשתנות, אבל אני לא יכולה בלעדיו!

"מה הדבר שטוב בבריון?" שואל אנדרה.
שתיקה ארוכה.
"הוא לא שקוף", אני לוחשת.
"אסרטיבי?"
כן. הוא יכול להיות אסרטיבי.
הוא גם היחידי שרוצה להיות כמו כולם. שחשוב לו. שיכול.

אולי זה קטע של תולעת ספרים. החיים נראים לי הרבה יותר ממשיים בתור ספר פיקטיבי.

החיים שלי הולכים בזיג זג. למשל קודם אני נשמה חופשיה והיפית, אחר כך אני בלב הבורגנות, אחר כך פתאום לא בא לי. אף פעם לא ברור לאן זה הולך, ולמה ואיך בדיוק.

בספר של החיים שלי, לעומת זאת, יש הגיון. אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. יש עלילה מרכזית, עלילות משנה.
התפתחויות בעלילה, גם אם הם מפתיעות, בנויות על רמזים בפוזרו בשפע קודם לכן.
ויש התפחויות! יש כיוון, העלילה מתקדמת.

לדוגמה, הבנזוג.
בתור מתבגרת קיבוצניקית עם מתנדבות שבדיות כ role-model, דמיינתי חיי זוגיות נורמטיבית כשרשרת מאהבים סוערת. רק כשכבר אהיה ממש מבוגרת, נגיד 30, אולי אמצא מישהו לחיות אותו. כמובן בלי להתחתן. להתחתן זה בורגני.

אבל אז מצאתי את אהבת חיי בגיל 19. עם ריח אופנועים ומרלבורו שהריחו כמו תמצית הגבריות והחופש. וכן, ברור שהתחתנו. עם רב ורבע-עוף-או-בקר.
ולמרות שאני לא מאמינה באלוהים, אין לי שום בעיה להאמין שהוא התקיים לשניה שנדרשה בשביל לזווג את הזיווג שלנו, ומייד חזר לו לחוסר קיומו.
אז במציאות נפגשנו במקרה. אבל בספר! בספר נפגשנו כי אני הייתי צריכה אותו, והוא היה צריך אותי.
וקוראים מיומנים יכולים למצוא כבר מתחילת הסיפור את קווי המתאר שלו, את הסיבות שהוא בדיוק כמו שהוא צריך להיות בשביל לפתור את הקונפליקטים ולהניע את העלילה קדימה.

ניקח אירוע מכונן אחר בחיים שלי:
בגיל 3 עברתי תאונת דרכים.
הגן כולו הלך לביקור במשתלה, מעבר לכביש. אני רצתי קדימה, או השתרכתי מאחור.
איכשהו הגעתי לכביש לבד, ואיך להגיד את זה - התנגשתי עם משאית.
מה היה שם? איזה פרפר נפנף בכנפיו והשאיר אותי בוהה בו מאחור? או אבן שנכנסה לסנדל?
אולי האשמה הייתה בכלל ברכילות עסיסית במיוחד שהעסיקה את המטפלות, עד שלא שמו לב שחסרה להם ילדה?
מה שברור שכמה שניות קדימה או אחורה היו משנות את התמונה. בסיפור האלטרנטיבי יש מטפלות בטראומה, נהג מזועזע שחושב מה היה אילו, וילדה אחת קטנה שלא מבינה מה רוצים ממנה.
והכמה שניות של הבדיוק - סתם. חסרות משמעות. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

בנרטיב הכל נראה הגיוני. כבר אז חטאתי בחטא הגדול ביותר של הקיבוץ: לא הייתי כמו כולם.
ועל זה הענישו אותי האלים, כמו בטרגדיה יוונית, וחרטו על גופי צלקות לדראון עולם.

נכון יפה? פיוטי אפילו.

בקיצור, אין מה לדבר, הספר של החיים שלי הרבה יותר מוצלח מהגרסה החייה.