תמיכה לאחר אובדן הריון

תודה לכולכן. באמת.
לא להאמין כמה הכרה פשוטה בקושי שלי, בלי דירוגים ועם חיבוקים, מנחמת.
ועל הרעיונות, ועל העידוד שיגיעו ימים טובים יותר.
לגבי טיפולים מכל סוג - אשמח להמלצות על מטפלים טובים, אם יש לכן. מישהו/מישהי שעשו לכן טוב.
וחיבוקים לכולכן. חוזרת על זה בכל פעם, כי לי זה עוזר.

ועכשיו הגיע תור החרדות.
עמוקות, מטלטלות. מה לא בסדר? מה קרה הפעם?
התחושה שאני לא מסוגלת לעבור את זה שוב.
הסיפורים האיומים מהפורומים: הפלות חוזרות. לידות שקטות. בעיות כרומוזומליות. נו, בגילך...
אין לי אוויר. מרגישה משותקת.
האם אוכל לעמוד בניסיון נוסף? בשברון לב נוסף? או גרוע יותר?

״כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי״.
מרגישה מחנק נוראי. הדבר הגרוע ביותר שעשיתי היה להיכנס לפורום אובדן הריון בתפוז. שם נתקלים בנשים שעברו את מה שעברתי שש פעמים רצופות. ועכשיו מגלות בעיות כרומוזומליות בשקיפות ובמי שפיר. ועל סמך התוצאות יולדות בלידה שקטה. אין צדק, אין הגיון, ולפי הסיפורים האלה גם אין תקווה. ובגילי המתקדם - מוזר, לפני רגע הייתי בעיני הממסד הרפואי אישה צעירה - צפוי לי מסע תלאות וקלוש סיכוי. העצב, התשישות, הכאב, הכעס על התגובות של הסביבה - את זה אני יכולה להבין. להכיל. עם זה אני מרגישה שאני מסוגלת להתמודד.
אבל עם הגוש הזה בגרון, עם הפקעת של החרדה, עם התחושה ש״פספסתי את הרכבת״ - איך חיים עם זה? אני אובדת עצות. הלוואי שהייתי אדם כזה, שמקבל את החיים כמו שהם. לטוב ולרע. אבל אני לא, והרגש הצדקני והנקמני מפעפע בי: למה? למה דווקא אני? למה השכנה הזאת, והגיסה הזאת, ובת הדודה הזאת כן ואני לא? במה אני פחותה מהן? מה פגום בי?
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אבל לא יודעת איך לא להכיל. איך להתמודד עם הגל הזה של הפחדים והאימה והרגשות השליליים מול העולם ולא לטבוע.

הי סחוטה
קודם כל עוד חיבוק!
להבנתי הלא רפואית, אם יש לך כבר שניים בריאים וחמודים בבית אז הסיכוי לחלק מהצרות שאת קוראת עליהן נמוך יותר. יותר סביר שזה לא משהו גנטי אלא סתם מזל רע. גם בעיות נרכשות ניתנות לפעמים לפתרון כמו קרישיות יתר. את יכולה להתייעץ עם הרופא אם יש בדיקות שכדאי לעשות בזמן שאת מתאוששת ואם כדאי לעשות פרטי כדי להוריד את האפשרות מהראש.
חוץ מזה, לקראת גיל 40 זה לא "קלוש סיכוי" לדעתי. נכון שהסטטיסטיקה פחות לטובתנו אבל זה שנכנסת להריון זה כבר סימן טוב.
אם הפורומים ההם עושים לך רע (גם אני הרגשתי שקשה לי להכיל את כל העצב של האחרות) אז תמצאי מקום אחר. יש סיפורים אופטימיים ברשת, יש טיפולים מכל מיני סוגים ויש גם קבוצות תמיכה בעולם האמיתי, אולי יהיה משהו שתתחברי אליו יותר.
מה שעובד אצלי במצבים כאלה הוא (לנסות) לא לשתף פעולה עם החרדות כדי לא להזין אותן. פשוט ללכת לעשות משהו אחר רצוי כזה שמשמח אותך.
תחזיקי מעמד עד שהגל יעבור...

שכחתי לכתוב שאני מאוד מבינה אותך. אני זוכרת את התקפי היאוש והחרדות. זה ישתפר, אולי זה גם בחלקו הורמונלי, ככה חשבתי אצלי.
חיבוק חיבוק חיבוק

ליאת יקרה. תודה. חיבוק גדול בחזרה.

קודם כל

טבעי שיעלו חששות, זו בוודרי לא פעם ראשונה בהורות, אני נעזרת הרבה בתרגילי נשימה פשוטים כדי להרגע.
אני עברתי את זה בהריון הראשון, הייתי בשנות העשרים המוקדמות, אח"כ ילדתי את כל הילדים הבריאים שלי בלידות נהדרות (ואם יורשה לי, טפו! )
כל זה היה לפני פורום תפוז .
יש לך בבית ילדים שמעידים על היכולת שלך להרות וללדת ילדים בריאים. עזבי פורומים.
את יכולה לוותר על הריון נוסף ואת יכולה לעבור הריון עם ליווי כלשהו (שמעתי שהיום יש בדיקת דם פשוטה לבדיקת מומים, לא בסל אבל אופצייה )

כותבת כאן כי מרגישה שמכל המקומות, פה יש הכי הרבה הכלה והכי פחות שיפוט.
ובעיקר הכי הרבה שפיות, בתקופה שקשה לראות בה את המציאות נכוחה, וקשה להודות על היש כי הגוף צועק את האין.
אני יודעת שהזמן ישנה את זה, אבל אני עדיין לא שם. ומבינה שהכמיהה להחלים כבר גופנית היא גם כמיהה נפשית, ושהגוף שולח לי מסר שנכון גם לנפש: שצריך סבלנות, ושצריך לחכות למרות שאין סבלנות יותר ורוצים להמשיך הלאה.
איך מפתחים שלווה פנימית מול העולם? איך מגיעים למקום שבו לא נקרעים מול הילודה של העולם? זה נשמע לי ממש טיפשי אפילו לחשוב את זה, שלא לדבר על להרגיש את זה, אבל תוהה מאיפה ההשלמה הזו צומחת ונובטת, כי היא כל כך רחוקה ממני, ונראה לי שכך היה תמיד...

שאלות טובות

מה שעוזר לי הוא תרגול נשימות , פעילות גופנית מתונה ונעימה אם אפשר במקום נעים,"לאהוב את מה שיש" ביירון קייטי, שיחות עם חברות חכמות והרבה אהבה.

הי

ממש מובן בעיני. מותר לכאוב את האין אפילו שיש גם דברים טובים בחיים. אנחנו לא מכונות של כן/לא. מותר לנו להרגיש דברים מורכבים ואפילו סותרים. נכון שזה באמת היה יותר קשה עבורי אם לא היו הילדים בבית אבל זה לא אומר שלעצב שלי אין זכות קיום. אני חושבת שדווקא בגלל שאני מכירה בזה שזה ארוע לא קל עבורי אני יכולה מכאן להבין קצת יותר טוב את החוויה שעברה מישהי שאני מכירה שזה קרה לה לפני הלידות הבריאות. אנחנו חולקות כאב דומה גם אם לא זהה.
אם תגלי איך מפתחים שלווה פנימית מול העולם, גם בלי קשר לתחום הזה, תגלי לי גם... במובנים מסויימים ההפלות שלי הציפו נושאים לא פתורים מתחומים אחרים וזאת הזדמנות לשים לב אליהם גם אם אני מרשה לעצמי לא להתמודד עכשיו עם הפתרון שלהם.
פלונית אחרת, אני אנסה ליישם את הרעיונות שלך. הם נשמעים טוב.. תודה!

חברות יקרות, תודה.
ברכבת ההרים הרגשית הזו, היד המושטת שלכן היא ממש כמו אוויר לנשימה עבורי. הידיעה שכמו שאמרתן, כל מי שעוברת את זה עוברת חוויה מורכבת בין אם יש לה ילדים ובין אם אין לה. לפעמים הילדים הם נחמה, לפעמים תזכורת לכאב, לפעמים חום ואהבה, לפעמים שגרה מעיקה. יפה ונכון אמרה ליאת - אנחנו לא כן/לא, אלא גם וגם. אולי חלק מהשיעור הוא לקבל את זה.
אני מרגישה שזו גם יכולה להיות הזדמנות לצעוד - ולמעוד - אחרת בשבילי החיים (ברגע שיהיה לי את הכוח הפיזי לצעוד בכלל).
וכרגיל תודה, ועוד עצות ורעיונות יתקבלו בברכה.

אין לי מילים
שולחת

אני מרגישה שבמובן מסויים זו אכן היתה בשבילי הזדמנות לצעוד - ולמעוד - אחרת בשבילי החיים
ועדיין, כל שנה מחדש, סביב התאריך אני דומעת, ונוגעת, ושוקעת, ו...יודעת שאחר כך אמשיך...

ליאת, ממש אהבתי את מה שכתב ואת איך שאמרת את זה!

אני ממש מסכימה איתך ש חלק מהשיעור הוא לקבל את זה . ללמוד שמותר לי לפעמים לכעוס, להיות עצובה, להרגיש ככה או אחרת בלי להיות שיפוטית כלפי עצמי. אמנם אני עוד לא מרגישה שאני שם, בלי קשר להפלה, אבל לפחות אני שמה לב שזה קורה ואני מבינה רציונלית (גם אם לא לגמרי רגשית) שמגיעה גם לי אהבה מעצמי ולא רק לילדים/בעל/משפחה וכו'. ואגב אהבה לעצמך, זה אולי נשמע טריוויאלי אבל לאכול ולישון כמו שצריך עושה טוב גם פיזית וגם רגשית. אצלי הרגשתי שזה ממש הבסיס. כשלא ישנתי או אכלתי טוב הייתי יותר עצבנית, עצובה וכו'. קלטתי שאני מזהה את זה יופי כשזה קורה לילדים אבל לא נותנת לעצמי את אותן תשומת לב ודאגה.

קרן שמש צהובה, תודה! עשית לי טוב בלב @}

אני יודעת שצריך לשמור על בסיס מטריאלי יציב, ומשתדלת כמיטב יכולתי לאכול (גם ככה אני אכלנית די קטנה). גם לישון, אבל זה כבר פחות מצליח. שינה טרופה, סיוטים, ויקיצה קשה שמזכירה לי בכל פעם שהתעוררתי וזה כבר לא. יש ימים יותר סבירים, גם נפשית וגם גופנית, ויש הרבה פחות. רוב הזמן אני מרגישה שעברתי לקיום ביקום מקביל לזה שהתנהלתי בו קודם וכולם עדיין מתנהלים בו. בדיוק לפני הכניסה להריון השלמתי את התואר והגשתי תזה, ואין לי כרגע עבודה קבועה, כך שאני נמצאת במעין לימבו באופן כללי.

משהו בי מרגיש מטופש: על התקוות שתליתי, על הדמיונות שדמיינתי, על זה שהחלטתי שהפעם אני ממליכה את עצמי למלכה ומתענגת על ההריון הזה. ואני שונאת להיות בהריון. כל תופעות הלוואי והעצבים המרוטים והחרדות. וההריון הקודם שלי, שהסתיים בלידה תקינה בדיוק שלוש שנים לפני ההפלה שעברתי עכשיו, היה מלחיץ במיוחד (בגלל איזה עיוות בכלי הדם העובריים, שהוביל לבדיקות ואיומים ומעקבים אינסופיים).

לעצב שלי אולי יש זכות קיום, אבל גם תאריך תפוגה. קדימה-קדימה להתאושש, להתארגן, להתקדם. מה, את עדיין מרגישה לא טוב? את עדיין סובלת מכאבים? עוד לא יצאת מזה? עדיין קשה לך להיות כל היום לבד? מה נסגר איתך?

בנות יקרות. אין לי אלא לשלוח לכן חיבוק גדול, חזק, מכיל, שעוטף אתכן ואת החוויות המורכבות שלכן. את הטלטלה הזו, שאנחנו יוצאות ממנה אחרות מכפי שנכנסנו. ועם התבונה והחמלה אחת כלפי השנייה, כי כולנו איבדנו משהו: אפשרות. ואולי גם תמימות.

פלונית אחרת, אשמח לדעת איך נעזרת בביירון קייטי בסיטואציה הזו. קראתי קצת ב״לאהוב את מה שיש״, ואני לא כל כך מצליחה להתאים את הטכניקה ואת ארבע השאלות למצב הנוכחי. האם התכוונת לרעיונות שלה באופן כללי (להפסיק להתווכח עם המציאות), או שממש השתמשת בטכניקה של ״העבודה״ בהקשר של הפלה? אם כן, אשמח לשמוע איך ולהיעזר בניסיונך. תודה רבה

אני הכרתי את השיטה אחרי שעברתי את ההפלה, אך נעזרת במשברים אחרים: אני מתחילה בניסוח הקושי שלי, למשל "אני חווה אובדן גדול" ואז אני מתחילה להפוך בו, ולהרהר האם גם היפוכיו נכונים .

תודה. אני קצת נאבקת בהיפוכים הללו בהקשר הנוכחי, למשל בדוגמה שנתת - ״אני חווה אובדן גדול״ - מהו ההיפוך? אני לא חווה אובדן גדול? מישהו אחר חווה אובדן גדול? איך עוד אפשר להסתכל על זה?)
בגדול, ברור לי שהמטרה היא פשוט לבחון את אופן ההתבוננות שלנו על הסיטואציה, ולשאול את עצמנו האם הסיפור שאנו מספרים הוא הסיפור היחיד. משום מה אני לא מוצאת את הדרך ״לפצח״ את זה בהקשר של ההפלה. יש לך רעיון או הכוונה בתור מישהי שקצת יותר מנוסה בתרגול מהסוג הזה?
מעריכה מאוד את העזרה

מה שעולה לי בקשר להפלה שעברתי, וזה כמובן בדיעבד "חוויתי צמיחה גדולה" גם ברמה הזוגית, גם בלמידה שלי את הגוף(זה היה סוג של לידה ראשונה למרות שזה היה ממש מוקדם ) , אמא שלי ליוותה אותי מתוך אמון שלם בתהליך וזו גם הייתה מתנה ענקית, בדיעבד אני יודעת ששם נזר הזרע ללידות המדהימות שלי, קיבלתי אמון בגוף ובעובר שאם משהו מאוד משובש יש תחנות יציאה ורוב הסיכויים שיולד תינוק בריא.

מדבר אלייך?

תודה פלונית אחרת.
יכול להיות שהמפתח בהקשר הזה הוא הבדיעבד... מפני שאני עדיין במקום שבו מה שהוא אצלך עבר עם מסקנות הוא אצלי עתיד בלתי ידוע. מה שכן, מבינה שיכולה להיות תועלת בלהפריד את המקרה - ההפלה - מהמחשבות על המקרה (״לעולם לא אצליח״, ״משהו אצלי לא בסדר״, ״אני מפחדת שזה יקרה שוב״), ולבחון את המחשבות הללו לאור הסבל שנובע מהן. כך שלהפנייה לביירון קייטי במקום הזה יש הרבה פוטנציאל. מודה לך ומעריכה את זה. וכמובן שהצעות נוספות מצד כל אחת יתקבלו בברכה.

באמת הכל כל כך טרי אצלך, ויש מקום לכאב הזה, אני לגמרי איתך |l|

יכולה להיות תועלת בלהפריד את המקרה - ההפלה - מהמחשבות על המקרה
עצה טובה מאוד.
זה מאפשר להרפות מההתנגדות למה שאת עוברת.
כי זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך - ועברתי כמה וכמה אובדנים משמעותיים בחיי (הריונות ועוד) -
פשוט לא להתנגד להווה.
להרפות שם.
לתת לעצמך להיות בתוך זה.
עם הכאב. וזה כואב.
לנשום.
להפריד שוב את המחשבות כשצריך, לחזור להווה.
הוא כואב אבל ההתנגדות אליו, כמו המחשבות על קודם ואחר כך, עושות את זה יותר כואב.
הזמן משכך.

תודה לשתיכן

אני פה קוראת שקטה, ומבצבצת רק כדי לחבק את כולכן, להודות לכולכן על הרוך ועל הפנינים.
מאחלת הרבה בריאות ואושר, ושנמצא את הדרך לחיות בטוב עם מה שיש, ולפתוח את הדלת לעוד טוב, בלי למחוק או לברוח ממה שהיה או נוכח כרגע.

חוזרת לפה בכל פעם שהמציאות טופחת על פניי, לקצת אחוות אחיות.
זהו, עברו יותר משבועיים, ובעיני הסביבה, תוקפו של רשיון הסמרטוטיות שלי פג. קדימה לתפקד!
החמלה והרגישות שהתגלתה עד כה נבלעת ונטמעת במטלות השגרה וחיי היומיום והנטל שמצטבר על כתפיו של מישהו אחר.
אני מרגישה כרגע שאני מתהלכת בעולם מכוסה במעטה שקוף שמפריד אותי מכל השאר. שאני לא מי שהייתי רק לפני שלושה שבועות. ואני מותחת את הסבלנות של כולם לקצה - כי עדיין לא התאוששתי. אולי אני אפילו כבר מותחת את הסבלנות של האחיות היקרות פה, שתוהות, ״מה? עוד פעם היא״?

מבינה שלכל דבר קצב משלו, אבל הסביבה חסרת סבלנות לקצב שלי, שאגב, תמיד היה איטי.
ואני רק רוצה להגיד, שזה ימשיך ללכת איתי עוד זמן רב, בין אם ארצה ובין אם לא. וששיעורים חשובים על החיים נלמדים, אבל לאט. וש-״הכאב/ ברור כאור היום./ נעלה מכל ספק,/ שלם כאמונה״.

חיבוק גדול

,תקשיבי לגופך, מגיע לך את הזמן הדרוש לך, לעל, להתאושש, להתאזן, לחשב מסלול מחדש. |l|

יש סבלנות! תהיי בדיוק את. זה מספיק.

יש סבלנות!

תודה לכן. שבת שלום וחיבוקים.

חוזרת לפה לשאול שאלות ולהחכים מניסיונן של אחרות.
מנסה לעצור רגע לפני שאני פועלת באופן אינסטינקטיבי, ולשאול את עצמי שאלות לגבי האינסטינקט הזה.
אז עוצו לי עצה ושתפוני לגבי ״החזרה לשגרה״ הידועה לשמצה.
איך?
מה?
מי?

אני שואלת כי אני חצויה ומבולבלת מאוד. את הציפיות של הסביבה הבנתי, והן פחות משנות, אבל מה אני באמת רוצה אני לא יודעת. לעבור הלאה? כאילו כלום? אבל אולי זה עדיף מאשר לקבל טיפול, לחפור ולחוות את זה בלי סוף? אבל איך ממשיכים כרגיל כשאני לא אותה אני שהייתי בפעם האחרונה שהכל היה בה כרגיל???

מנסיון שלי עם אובדן של אדם יקר וקרוב מאוד, אני לא הרגשתי ברירה אלא לחזור לחיים, יש ילדים שזקוקים לי, בן זוג שזקוק לי (וחיכה המון וגם גיבה אותי המון וגם לקח המון על עצמו ), ויותר מהכל אני שראויה לחיים של שמחה ואהבה .
ידעתי שזה מה שאני רוצה למי שישאר אחריי, וזה מה שרצה בשבילי מי שהלך |l|
עם כל זאת במשך תקופה ארוכה מאוד הרגשתי שאין לי אדמה לעמוד עליה על מנת לתפקד, וכוח המשיכה מושך אותי נמוך מדי... היה קשה מאוד ולמעשה שום דבר לא חזר להיות כמקודם, אך חזרתי לחיים ולשמחה ולאהבה.

חיבוק גדול בשבילך

תודה, פלונית אחרת.
גם אני מכירה את התחושה שאת מתארת מאובדן של מישהי קרובה ויקרה לפני שנים, ואת צודקת, זה משהו שאני עדיין הולכת איתו כל יום, ולמרות זאת אין מניעה לחיות חיים עם שמחה ואהבה.

פה זה משום מה מרגיש לי שונה.

ואני לא יודעת בדיוק להסביר למה. אולי בגלל שהאובדן הוא לא ״רשמי״ מבחינת הסביבה. זה משהו שאני הולכת איתו כל הזמן, אבל אין לי שום אפשרות לתווך אותו החוצה. והוא פחות ברור לי מהאובדן ההוא, והוא מעלה המון סימני שאלה, ואני שואלת את עצמי לאן ללכת מפה.

כאמור, מצד אחד, השתוקקות לעבר ה״להמשיך הלאה״.
מצד שני, האובדן הזה הוא חלק מאותו ״הלאה״, וצריך למצוא לו מקום. שאלת השאלות שלי כרגע היא האיך.

אני מרגישה שהדרך לעבר ה׳להמשיך הלאה׳ עוברת דרך ההבנה שהשתנית. שאת זקוקה בזמן להרבה רכות, הכלה וטיפוח עכשיו.
אני מרגישה שהרבה עבר על הגוף והנפש, ולכן לפי הבנתי הטיפוח צריך להתמקד בהם.

אני ממליצה לך להשקיע בעצמך ולקבל טיפולי זן-שיאצו (שיאצו עמוק, עדין, מכיל ותומך) ממטפל/ת שטובה לך. ממש סדרה שלמה. זה מגיע עמוק בלי מילים.

אני ממליצה לך לקנות גוש חימר לח מוכן, וללוש ולעבד אותו.
את יכולה ליצור ולפרק, להכות לגלגל, לפורר, לדחוס..., אין צורך/חובה ליצר פסל לקישוט. פשוט להיות עם האדמה הזאת, ובסיום להחזיר לשקית אטומה עד לפעם הבאה.

חיבוק גדול ממני.

תודה יולי קו. חיבוק בחזרה.
מעריכה מאוד את ההמלצות, וחושבת שבמצב כזה באמת הישועה תגיע ממקום לא לגמרי צפוי (כמו חימר לח)...

ובאמת הכל לא צפוי, ואני חייבת להודות שאני מופתעת. שום דבר בחוויה הזו לא מתקרב למה שעבר לי בראש פעם כשהייתי חושבת על הפלה או על אובדן הריון. לא תיארתי לעצמי שאהיה כל כך שונה וכל כך מטולטלת מהדבר הזה, שמבחינת הסביבה ״עברתי״ ומבחינתי אני עדיין ״עוברת״ אותו. ויש צדק גדול באמירה, שחלק מהדרך הלאה הוא להשלים עם זה שהשתניתי. איך? מבטיחה לעדכן.

אני מחפשת לך מטפלת זן שיאצו טובה.

תודה, יולי קו.

שוב אני...
במרגיעון כתוב לי: ״כולנו זקוקים לחיבוק״.
והפעם אני שואלת אתכן על התמיכה - או חוסר התמיכה - של הקרובים לכן ביותר. במיוחד בני הזוג.
אני מרגישה שאני זקוקה לחיבוק, ושאני נאבקת על זכותי לעבור את התהליך בקצב ובזמן שלי. לא לעסוק במה שהוא טפל בעיניי כרגע (הדייסות המדוייססות ה״רגילות״ המערבות את משפחת בן הזוג, הדלקת נרות מדוע וכמה ועוד ענייני דיומא). ואני לגמרי מפסידה במאבק.
התחושה מוכרת למישהי או שזה עניין שביני לביני?
כל עצה ו/או הארה תתקבל בברכה

ושאני נאבקת על זכותי
במי את נאבקת?
מניסיון (לאו דווקא בקשר להפלות, ניסיון כללי) אם תתני את לעצמך את מלוא הזכות - זכות פשוט להתקיים כמו שאת - לא יהיה מאבק גם בחוץ.

יעלי, אני מרגישה שאני נאבקת מפני שההשלמה וההתמודדות הפנימית שאני מרגישה שנחוצות לי נדחקות לטובת הטפל, וזאת למרות בקשות מצידי שיניחו לי חלקית מהעיסוק בדברים הללו. ״הסביבה״ היא גם בן הזוג בהקשר הזה.
אני מבינה שיש שגרה מינימלית שצריך לתמוך אותה, אבל אני זקוקה בעצמי לתמיכה מינימלית ומתוסכלת שאני לא מקבלת אותה. ובמקום הזה התהליך הפנימי של התמיכה שלי עם עצמי מופרע כל הזמן על ידי מה שאמור להיות מבחינתי עכשיו בגדר רעשי רקע אבל הופך לעיקר.

במי אני נאבקת? שאלה טובה. אין לי תשובה חד משמעית. דווקא לא מרגישה שאני נאבקת בעצמי, יותר נאבקת על זכויותיי מול אחרים שככל הנראה רואים את הדברים אחרת.

סחוטה
זה יכול לצאת לא טוב, אבל גם ההפך: מה עם תציבי עובדה בשטח. אני צריכה ללא ללכת להדלקת הנרות. וזהו.
יצא לי לעשות דברים כאלו כמה פעמים, ולפעמים זו הדרך היחידה לדאוג לעצמי, וגם להראות במעשים למישהן שמשהו באמת-באמת חשוב לי.

לא לעסוק במה שהוא טפל בעיניי כרגע (הדייסות המדוייססות ה״רגילות״ המערבות את משפחת בן הזוג, הדלקת נרות מדוע וכמה ועוד ענייני דיומא)
מה בתכלס מונע ממך לפרוש מהעיסוק הזה?

במקום הזה התהליך הפנימי של התמיכה שלי עם עצמי
מה את צריכה שם?

אני מבינה שיש שגרה מינימלית שצריך לתמוך אותה

השגרה היחידה שצריך היא: אוכל, שינה, מקלחת.
אצלי, למשל, אין שום שגרה שכוללת ארוחות משפחתיות או כל ארוחות של חג.
פשוט אל תלכי לשום מקום שאין לך חשק עכשיו ללכת אליו. זהו. לא ללכת. פשוט.

אתן צודקות לחלוטין. הבעיה שלי היא שהצבת העובדות הזו מלווה תמיד בויכוח ו/או במאבק של ממש, ובניסיונות שכנוע אינסופיים, ובעוינות וכולי - כך שבסופו של יום, גם אם לא עשיתי וגם אם לא הלכתי, אני מרוקנת לחלוטין מבחינה אנרגטית. ואז אני נשאבת לכעס ולייאוש על זה שנסחפתי למשהו שרוקן אותי ככה, ושהאנרגיות שלי הולכות לשם ולא להחלמה.

יעלי, את שואלת שאלות ממש טובות

הבעיה שלי היא שהצבת העובדות הזו מלווה תמיד בויכוח ו/או במאבק של ממש, ובניסיונות שכנוע אינסופיים, ובעוינות וכולי - כך שבסופו של יום, גם אם לא עשיתי וגם אם לא הלכתי, אני מרוקנת לחלוטין מבחינה אנרגטית.

לא לשתף פעולה. שימי חומה. אל תלכי ואל תסכימי לדבר על זה. כל פעם שזה עולה מצד בן הזוג, את אומרת "זה לא לדיון." ויוצאת לחדר אחר. ולא לענות לטלפונים של בני משפחה שמציקים בעניין.

את יודעת, סחוטה, הלוואי שהיו אומרים לי את זה כשהייתי יותר צעירה. כמה שנים קרעתי את עצמי כשהמצב הבריאותי לא אפשר לי, כולל אחרי ניתוח קיסרי, רק כדי למנוע ויכוחים וכמה עייפתי את עצמי אחרי הלידה כדי לארח את האמא של הבעל שהתישה אותי. היום לא הייתי עושה כלום מכל אלה. פשוט הייתי אומרת "לא! וזה לא לדיון!" למה הכעס של האחרים אם לא אתאים עצמי לרצונותיהם יותר חשוב מהכעס שלי על זה שמנסים להכריח אותי לעשות משהו שלא מתאים לי? הוא לא!
שום הסכמה מסוג זה לא תרמה לזוגיות או ליחסים המשפחתיים.
אני זוכרת שראיתי אישה של ידיד אחרי לידה הרבה יותר קלה משלי שפשוט סירבה שהמשפחה שלו תבוא עד שהיא תתאושש. זה היה לה כל כך ברור שזה מגיע לה שהוא פשוט שיתף פעולה.

אתן צודקות לחלוטין. הבעיה שלי היא שהצבת העובדות הזו מלווה תמיד בויכוח ו/או במאבק של ממש, ובניסיונות שכנוע אינסופיים, ובעוינות וכולי - כך שבסופו של יום, גם אם לא עשיתי וגם אם לא הלכתי, אני מרוקנת לחלוטין מבחינה אנרגטית. ואז אני נשאבת לכעס ולייאוש על זה שנסחפתי למשהו שרוקן אותי ככה, ושהאנרגיות שלי הולכות לשם ולא להחלמה.

לזה בדיוק כיוונתי כשכתבתי ש אם תתני את לעצמך את מלוא הזכות - זכות פשוט להתקיים כמו שאת - לא יהיה מאבק גם בחוץ.
המאבק החיצוני הזה יכול להתרחש רק בתוך הפער שפותח הספק,
הספק הפנימי שלך בזכות שלך להתקיים פשוט כמו שאת ברגע נתון.
יש לך זכות לקיום בלי להצטדק (משפט של ימימה, וכמה הוא מתאים כאן), בלי לשכנע, בלי להחסיר מהחלמתך דבר בשביל שום דבר, בלי להתרוקן אנרגטית.
זה שלך, בזכות ולא בחסד. לא צריך שום צידוקים לזה.
פשוט כי את.
תני לעצמך לחוש את הוודאות, היא נמצאת שם.
ומשם תפעלי. בלי מאבק.
את כבר תדעי איך.

יעלי, את שואלת שאלות ממש טובות
משתדלת...

ובהמשך למילות החוכמה שלכן, אני תוהה קצת אם זה אולי גם סוג של מנגנון הדחקה משוכלל מצדי. דרך לא להיות לגמרי במקום כואב שהוא חדש לי, וחזרה למקום כואב/מעצבן שאני מכירה ורגילה להיות בו.
תודה. אתן נהדרות, כרגיל

לפני המון זמן קראתי באתר תשובה יפהפייה של בשמת לשאלה כלשהי של קוראת בנוגע לאמא שלה. אני כבר לא זוכרת מה הייתה השאלה, אבל המילים החכמות שלה (שהעתקתי, למזלי) מחזקות אותי שוב ושוב. מעתיקה גם בשבילך, יקירה -

"אמא שלך כועסת, כמצב הוויה. הצרכים שלה לא נענים, כמצב הוויה. והיא לא יודעת איך לעשות שהצרכים שלה ייענו או ייחשבו בכלל. היא כאילו כועסת כל הזמן על זה שלא מכבדים את הצרכים שלה ולא מתחשבים בה, אבל בפועל זו היא שלא נותנת להם מקום ולא יודעת מה לעשות כדי שיתקיימו. זה אומר שאצלה בלב אין לצרכים שלה רשות. היא מצפה שאחרים ייתנו לה רשות כי היא לא יודעת שמותר לה לתת לעצמה. נראה שגידלו אותה בתוך דיכוי גדול והיא הפנימה אותו. משהו בתוכה מתמרד אבל היא עדיין לא יודעת מהו כי היא לא מחוברת לזה".

חיבוק גדול בשבילך (וקידת הודיה לבשמת)

תודה על הציטוט הנפלא מבשמת היקרה!

היא מצפה שאחרים ייתנו לה רשות כי היא לא יודעת שמותר לה לתת לעצמה.

בדיוק בדיוק.
סחוטה, את אמורה לתת לעצמך את הרשות להיות במיטה במקום בהדלקת נרות.

יש כל כך הרבה היגיון בדברים האלה. בתקופה הזו אני קצת סוקרת את חיי אחורה, ושואלת את עצמי שאלות דומות: מאיפה הפנמתי טוב כל כך את ״תפקידי״ לוותר בתור אישה, למה האמנתי שאני פחות שווה וראויה ממישהו אחר ולפיכך אם לא אעשה X אשאר לבד וכולי וכולי. הדברים של בשמת באמת חכמים. אבל יש לי אבל...
האם הכעס של האמא הזו, על המקום שהיא לא יודעת לתת לעצמה - מנטרל את העובדה שאולי הסביבה באמת לא נותנת לה את מה שהיא צריכה? בעצם, אם הכל שלנו עם עצמנו, אז יש או אין לגיטימציה לדרוש/לבקש/לצפות שלפחות חלק מהצרכים שלנו ייענו על ידי היקרים לנו? או שממש הבנתי את העניין לא נכון?
אני פשוט מוצאת עצמי מתחבטת, כי הלך המחשבה הזה מביא אותי להפנות שוב אצבע מאשימה כלפי עצמי (אני לא יודעת לדרוש, אני לא יודעת לשים גבול, אני מוותרת יותר מדי, אני מצפה לדברים לא ריאליים מהסביבה), ואני די משוכנעת שלא לזה התכוונה המשוררת...
האם הכוונה היא שכל עוד הדברים (או הצרכים) לא לגמרי ברורים לי, אז אין סיכוי שהם יהיו ברורים לאחרים?

הכל שלנו עם עצמנו, אז יש או אין לגיטימציה לדרוש/לבקש/לצפות שלפחות חלק מהצרכים שלנו ייענו על ידי היקרים לנו?
לפחות חלק מהצרכים שלנו - אנחנו לא יכולים לספק לעצמנו,
ובגלל זה כל אחד רוצה עוד אנשים קרובים ואוהבים בחייו.
אבל לא מדובר בלגיטימציה לדרוש או לצפות.
דרישה וציפייה ממקמות אותי בעמדת קרבן.

הלך המחשבה הזה מביא אותי להפנות שוב אצבע מאשימה כלפי עצמי (אני לא יודעת לדרוש, אני לא יודעת לשים גבול, אני מוותרת יותר מדי, אני מצפה לדברים לא ריאליים מהסביבה), ואני די משוכנעת שלא לזה התכוונה המשוררת...
בהחלט לא

יש לך זכות לקיום גם ובעיקר מול עצמך

האם הכוונה היא שכל עוד הדברים (או הצרכים) לא לגמרי ברורים לי, אז אין סיכוי שהם יהיו ברורים לאחרים?
זה שהם יהיו ברורים, לך או לאחרים, זה לא תנאי לשום דבר.
לפעמים הם נהיים ברורים (לך) רק מעצם הלגיטימציה שלך בפני עצמך להצטרך אותם, מה שלא יהיו.
ואז תדעי לקבל אותם מאחרים, גם אם לא מבינים אותם.
(אני מתכוונת, למשל, שבן הזוג שלך לא חייב להבין מה את מרגישה כדי לכבד את מה שאת מרגישה, או את הצורך שלך.)

(תודה על המחמאות [-: )

האם הכעס של האמא הזו, על המקום שהיא לא יודעת לתת לעצמה - מנטרל את העובדה שאולי הסביבה באמת לא נותנת לה את מה שהיא צריכה? בעצם, אם הכל שלנו עם עצמנו, אז יש או אין לגיטימציה לדרוש/לבקש/לצפות שלפחות חלק מהצרכים שלנו ייענו על ידי היקרים לנו? או שממש הבנתי את העניין לא נכון?
הבנת לא נכון, והדבר העיקרי שמבלבל אותך הוא שאת כל הזמן מסתכלת החוצה, על אנשים אחרים. תיכף ארחיב.
לפני זה בקצרה:

אין ספק שהסביבה שלה באמת לא נותנת לה את מה שהיא צריכה.

הסיבה כפולה:

אם היא לא נותנת לצרכים שלה שום לגיטימציה - זה מה שכולם סביבה יקלטו ויתנהגו בהתאם. זה חוק טבע כזה.
מי שלא נותנת לצרכים שלה שום לגיטימציה - א. גדלה במשפחה שבה רמסו את הצרכים שלה באופן קבוע (כך שלזה היא רגילה, זה מה שהיא מכירה, וככה היא גדלה להיות אדם שלא נותן לעצמו את מה שמעולם לא קיבל בשנים המעצבות). ב. נוטה לבחור להקיף את עצמה גם בבגרותה בדיוק באותו סוג של אנשים, שלא רואים אותה ממטר.

תמיד יש לנו לגיטימציה לבקש מהיקרים לנו לעזור לנו במילוי צרכינו. תמיד. "לדרוש" לא מתאים במערכת יחסים נורמלית. "לצפות" - פשוט לא עוזר. אבל פה אני רוצה לפקס אותך על מה שאת מרגישה: את מרגישה שהיקרים לך מתנגדים ומסרבים לעזור לך. שלא נענים לבקשות שלך באופן קבוע. שצרכייך הבסיסיים ביותר לא נענים במערכות היחסים הכי משמעותיות שלך. האם אני צודקת?

אלה העובדות הפשוטות שצריך לומר אותן כפי שהן:
האנשים הסובבים אותך, לא מסוגלים כרגע או לא מוכנים כרגע למלא את רוב בקשותייך או לעזור לך במילוי צרכייך.
לך זה גורם לתחושות קשות של חוסר ערך, חוסר אהבה, מחיקה שלך, ועוד ועוד.

עוד מקום של בלבול הוא, מה לעשות, כאשר אלה שאת אוהבת - לא מתייחסים אלייך באופן אוהב בחזרה.
חוק טבע ראשון: אותם או את היחס שלהם אלייך אין שום אפשרות לשנות באופן ישיר. עובדה שאת מנסה וזה לא הולך (את מפתחת ציפיות ומתאכזבת, את באה בתלונות, דרישות, ויכוחים, מבזבזת טונה של כוחות. וגם אם שכנעת נקודתית לראות אותך לשנייה ורבע - זה מייד נעלם ובפעם הבאה שוב הכל מתחיל מחדש).
חוק טבע שני: אם השאלה היא "מה לעשות", התשובה נמצאת אך ורק במה שאת יכולה לעשות בעצמך, בשינוי כלשהו שחייב להתחולל בך, בתוכך. כי חזרי לחוק טבע ראשון: את לא יכולה לשנות אף אחד אחר, אז מה נשאר? רק אותך.

אחרי שתשני את עצמך, ייתכנו שתי תוצאות ביחס לסובבים אותך:

הם ילמדו ממך ויתחילו להתייחס אלייך ולראות אותך ממטר.
את תגלי שהם אגוצנטרים חסרי תקנה, שבאמת לא אוהבים אותך מספיק ולא מעוניינים להיות לטובתך ובעדך, ותצטרכי להסיק את המסקנות מזה לגבי הרצון שלך להיות בקשר איתם.

הלך המחשבה הזה מביא אותי להפנות שוב אצבע מאשימה כלפי עצמי (אני לא יודעת לדרוש, אני לא יודעת לשים גבול, אני מוותרת יותר מדי, אני מצפה לדברים לא ריאליים מהסביבה), ואני די משוכנעת שלא לזה התכוונה המשוררת...
ברור שאין פה שום מקום לאשמה בשום צורה.
לא יודעת לדרוש - את לא צריכה לדעת. אי אפשר "לדרוש" אלא מעובד שלך שאת משלמת לו משכורת וגם זה, רק בתחום הצר של מה שהוא מחוייב לעשות במסגרת משרתו אצלך.
לא יודעת לשים גבול - גבול הוא כפייה חיצונית כשמה שחסר לך באמת הוא עוצמה פנימית. ארחיב עוד מעט.
מוותרת יותר מדי, מצפה לדברים לא ריאליים מהסביבה - הניסוחים שליליים ולא מדוייקים. לא חותמת עליהם כפי שהם מנוסחים. אבל בגדול, מה שחסר הוא ערך פנימי.
כל אלה, לא אשמתך. מה פתאום.
גידלו אותך ככה. תקראי שוב: כתבתי "גידלו אותה בתוך דיכוי גדול והיא הפנימה אותו". אין אפס: מי שגדלה בתחושה שאין לה זכות לצרכים הכי בסיסיים שלה, זה מפני שככה גידלו אותה.
כי זה לא נורמלי. זה עיוות. כל תינוק נולד עם מודעות מוחלטת לצרכים שלו ועם אמונה מוחלטת שמישהו אמור לעזור לו למלא אותם! הרי תינוק לא יכול לשרוד יום אחד בלי שמישהו ירים אותו, ייקח אותו, יאכיל אותו, ינקה אותו, יחמם אותו... להמשיך? תינוק אנושי הוא היצור הכי תלוי בממלכת החי. אין גור שנולד כל כך חסר אונים! הישרדותו הבסיסית תלויה בקיומו של מישהו שיאהב אותו וידאג לו. והוא מאמין מלידה שזו זכותו, ברור! ולכן גם צועק ובוכה כדי שיטפלו בו!
אז כדי שיגיע למצב שהוא לא מרגיש שיש לו זכות מולדת ואוטומטית למילוי צרכיו, כדבר המובן מאליו, מישהו היה צריך לרמוס אותו ולהתעלם באופן עקבי מצרכיו במשך שנים!

אז הדבר הראשון הוא - איך את יכולה להיות אשמה בזה... זה מופרך לגמרי.
והדבר השני הוא - היום את בוגרת. את יכולה למלא הרבה מצרכייך בעצמך. יש לך חוסר אונים נלמד, אבל את כבר ילדה גדולה. עכשיו אין פה עניין של אשמה. עכשיו יש עניין של יכולת ואחריות: את כבר מספיק גדולה כדי להגיד: שיט! גידלו אותי בתוך דיכוי, עכשיו חסרים לי כמה כישורים מה-זה-חשובים, כמו ללמוד לדאוג לעצמי, ובמיוחד במקומות שבהם מנסים לכפות עלי אג'נדה וצרכים של מישהו אחר שפוגעים בצרכים הכי בסיסיים שלי! אז יאללה, הגיע הזמן לתקן את התיכנות השגוי מהילדות ולטעון אפליקציות חדשות במוח!

כל עוד הדברים (או הצרכים) לא לגמרי ברורים לי, אז אין סיכוי שהם יהיו ברורים לאחרים?
במובן מסויים זה נכון. אבל הייתי אומרת ההיפך: אם אני רוצה שאחרים יכבדו את הצרכים שלי, אני חייבת קודם כל שהצרכים שלי יהיו ברורים לי. ואם הם לא מספיק ברורים לי, ואני לא מספיק דואגת לעצמי למלא את צרכי, ואני רואה שזה פוגע בי, אז הנה סימן מהיקום שהגיע הזמן ללמוד!

האם הכעס של האמא הזו, על המקום שהיא לא יודעת לתת לעצמה - מנטרל את העובדה שאולי הסביבה באמת לא נותנת לה את מה שהיא צריכה? בעצם, אם הכל שלנו עם עצמנו, אז יש או אין לגיטימציה לדרוש/לבקש/לצפות שלפחות חלק מהצרכים שלנו ייענו על ידי היקרים לנו? או שממש הבנתי את העניין לא נכון?

אכן פספסת פה משהו.
א. אין סתירה בין זה שאישה מבינה שמותר לה למלא את צרכיה שלו והם חשובים והיא לא צריכה לקבל רשות מאף אחד, לבין זה שגם הסביבה צריכה לתמוך בה לפעמים (כמו שהיא תומכת בסביבה). זה ממש לא סותר.
ב. ככל שאישה מבינה את צרכיה בבהירות, כך קל לה לאפשר לעצמה אותם וכך הסביבה פחות מתווכחת איתה על זה ואולי אפילו עוזרת לה למלא אותם.

אז מה שהבטחתי להרחיב:

כל מה שאת מתארת קשור לכמה הרגלי אישיות. הרגלים. דפוסים. שאפשר לשנות. אם רוצים.
אני אציג רק שני דברים שקשורים לזה.
הראשון:
תחושת ערך עצמי, אהבה עצמית, בטחון עצמי וכל זה - בכל המכלול הזה, כשאת במינוס 100 מבחינת ערך עצמי, את נותנת לכל העולם לדרוך עלייך, את בסוף סדר העדיפויות שלך, את מאוד רואה את הזולת ומבינה את כולם ואת הצרכים שלהם וההעדפות שלהם והרצונות שלהם, רק לך לא נשאר. וכיוון שאת חסרת ערך בעיני עצמך, אף אחד לא חושב שאת ראויה לקבל ובטח לא מזהה שיש לך צרכים.

כשאת בפלוס 100, כלומר יש לך ערך עצמי מלא, את יודעת מי את ומרגישה ראויה להיות את וראויה לחיות בעולם בטוב - זו בכלל לא בעיה. ברור לך לחלוטין מה הצרכים שלך וברור לך לחלוטין שהם בעלי ערך. נקודה. כאילו, אני רעבה, אני הולכת לאכול. אני עייפה, אני נחה/הולכת לישון. למה מי מת שתגיד לי לא לאכול עכשיו אלא לחכות שעתיים רק מפני שזה נוח לך יותר מאיזושהי סיבה?

המטרה שלך היא להגיע ממינוס 100 לפלוס 100. זה חתיכת עבודה, יש לך דרך של 200. אבל היא הדרך הכי שווה שתעשי בחיים שלך.

מה שמאפשר "גבול" ו"לא לוותר" וכל הדברים האלה, הוא שהמקום של הערך העצמי בתוכך מלא ולא ריק. חזק ולא חלש. את לא יכולה להיות עם ערך עצמי ריק (מינוס 100) והרגל להירמס, ו"להציב גבולות". זה פשוט לא עובד. הגבול קורס כי אין בפנים שום דבר שמחזיק אותו.

הדבר השני הוא חוסר חיבור אמיתי ל"רצונות" שלך. זה יחסית קל לתירגול. תתחילי לשאול את עצמך שאלות כמו: מה בא לי. מה אני אוהבת. מה אני אוהבת לעשות. מה מתחשק לי לעשות היום. מה לא מתחשק לי. מה אני לא רוצה. תתרגלי בכל מקום: בסופר, תשאלי את עצמך מה אני אוהבת ורוצה לאכול, מה יזין אותי, מה גם יזין אותי וגם מתחשק לי וגם טעים לי וגם טוב לי, ותלכי לארגן לעצמך. זה מחזק. בתחביבים: מה מתחשק לך? איזו מוסיקה את אוהבת? איזה ספרים את רוצה לקרוא? מה משמח אותך? מה גורם לך אושר ותחושת חיבור לעצמך? וגם דברים קטנטנים: אולי מתחשק לך דווקא לשתות בספל הכתום היום! אולי בא לך לישון על הציפיות הפרחוניות כי הן משמחות אותך, ואת לא רוצה את הסט הכחול עכשיו.
חיזוק הרצונות והדברים שאת אוהבת ושמשמחים אותך - מחזק את החלק הפנימי שמחובר לצרכים שלך.

איפה כתבה עירית לוי על ה"מותר"? מותר לך! מותר לך! מותר לך!

ממליצה בחום רב לקרוא את שני ספריה של אניטה מורג'אני, "מתה להיות אני" ו"גן עדן זה כאן" (שניהם תורגמו ואני שאלתי אותם בספרייה השכונתית). זה מקום ממש טוב להתחיל בו כדי להבין על איזו מין אהבה עצמית אני מדברת.
חפשי גם Louise Hay, Affirmations.

אני כל הזמן חושבת על המשפט ״את יולדת כמו שאת חיה״.
כמה לא יכולתי להבין אותו באמת עד שלא ילדתי, וראיתי איך החוויה הזו מטלטלת החוצה את הגרעין הכי פנימי ועמוק שלי.
ועכשיו נדמה לי שגם ״את מפילה כמו שאת חיה״.
כי העוצמה של הבדידות שיש בחוויה הזו היא אדירה. וגם החוויה הזו דומה ללידה - בתהליך, בהתפתחות שלא בהכרח מתפתחת, בכאבים, בעוצמות.
ואני מרגישה נורא. עדיין נורא. שוב נורא.
כאילו המהות שלי היא הבדידות והניתוק מהעולם. כאילו הכל מוחמץ וריק וסתמי ואקראי.
ואני מבינה שזה הזמן להפריד את ״המקרה״ מכל ״המחשבות על המקרה״. אבל זה באמת מאכל אותי. ואני באמת לבד.

כתבתי לפני שראיתי את התגובות המפורטות של בשמת, ואני קוראת אותן כעת בעיון ומעריכה אותן מאוד.

אבל זה באמת מאכל אותי. ואני באמת לבד.
ממש עצוב. אף אחת לא צריכה להיות לבד במצב הזה )-:
אבל מה אני אגיד, מסכימה איתך. "את מפילה כמו שאת חיה". לגמרי. כל 5 ההריונות שאיבדתי מתאימים לזה.
איפה את יכולה להשיג תמיכה לעצמך? לא רק בבאופן (גם זה עוזר, אבל צריך מישהו אמיתי בעולם הלא וירטואלי).

תודה בשמת. אלף תודות. כל מה שכתבת כל כך נגע לליבי. וכרגע התמיכה והישירות שאתן מציעות כאן הן בערך מה שיש, וזה הרבה יותר טוב משום דבר.
אני חושבת ש״בעולם האמיתי״ נותרו לי ״תומכים בתשלום״. הדולה שלי לשעבר שעוסקת ב-BOT הציעה שאבוא אליה למפגשים, למשל. אני מרגישה קצת לא בנוח עם המקום הזה, אבל אני נמצאת בו, ואולי מוטב לפגוש אדם חומל ומחבק פנים מול פנים ולשלם לו כסף מלהישאר בתוך זה לבד.

מוטב לפגוש אדם חומל ומחבק פנים מול פנים ולשלם לו כסף מלהישאר בתוך זה לבד
לגמרי!

תשאלי את עצמך מה אני אוהבת ורוצה לאכול, מה יזין אותי, מה גם יזין אותי וגם מתחשק לי וגם טעים לי וגם טוב לי, ותלכי לארגן לעצמך. זה מחזק. בתחביבים: מה מתחשק לך? איזו מוסיקה את אוהבת? איזה ספרים את רוצה לקרוא? מה משמח אותך? מה גורם לך אושר ותחושת חיבור לעצמך? וגם דברים קטנטנים: אולי מתחשק לך דווקא לשתות בספל הכתום היום! אולי בא לך לישון על הציפיות הפרחוניות כי הן משמחות אותך,
אני מאוד בעד השאלות הקטנות והמיקרו-החלטות.
הרבה יותר קל לאדם עם רצון רמוס, להתחיל בקטן.
כדי לחדד את האינטואיציה של עצמי ואת החיבור למה שטוב לי, אני גם אוהבת שאלות של כן/לא.
האם מתאים לי ללכת היום לקניות של כמה פיצ'יפקעס שכבר חיכו חודשיים? כן/לא.
האם מתאים לי ברגע זה לשמוע מוסיקה ברקע? את השיר הזה? לא. ההוא?
לפעמים אני הולכת בשביל, או על המדרכה, וממש מסתכלת לכיוונים השונים: האם ללכת לשם? כן. (מסתובבת) לשם? לא. המילים "כן" ו"לא" כאילו כתובות על השביל, או שהקול הפנימי בראש שלי אומר אותן כשאני מפנה את המבט.

סחוטה,
אני מחבקת אותך.

אני מתחברת עמוקות למה שבשמת ותמרוש כתבו.

גם לי היתה הפלה טבעית, שאני ביקשתי (כי לא התכוונתי להרות, ובאמת נפרדתי מהאבא קצת אחרי למרות ואולי בגלל שמאוד אהבתי אותו, ואילו הוא לא ראה אותי כאם ילדיו וזוגתו לחיים).
החוויה היתה מאוד מטלטלת.

מה שעזר לי למצוא את עצמי מחדש (את אני שהתפתחה) זה להודות. שעות וימים ושבועות הודיתי לעובר שהגיע לחיי, ושעזר לי לשים לב, ולדייק, להבין, להתפתח.
ובאמת בזכותו הבנתי שהזוגיות הזו לא מתאימה לי מהרבה סיבות, למרות הרגש העז והרצון. הבטחתי לו שאני אוהבת אותו, וביקשתי שיגיע בזמן הנכון בגוף בריא ובשמחה לגדול אצלי ואיתי.
כלומר, כמו בפרסומת לנימוסים, תרגלתי המון המון ׳תודה, בבקשה, סליחה׳.
[תודה שבא להאיר את חיי, בבקשה שיעזוב עכשיו כי הזמן והאבא לא מתאימים, סליחה שאני מבקשת ממנו לעזוב].

פתאום אני קולטת שזה מאוד דומה לאופונופונו, וגם יש קוי דמיון לעבודה של ביירון קייטי. איזה קטע! זה היה לפני 23 שנים.

אולי מה שאכתוב עכשיו יוכל להדהד לך אצלך:

אני קולטת את העובר הזה לא רק כילד ש ל י (הדגשה על שלי), שמת, וכפוטנציאל שלא התגשם, אלא להיפך: העובר הזה הגיע לכאן כמורה זן פרטי בשבילי, הוא הגיע מאהבה, כן, מאהבה!, לעשות איתי דרך קצרה, אבל מאוד מאוד משמעותית. הוא התגשם, ומטרת בואו הושגה במלואה!!!!
הוא שינה את חיי, ולטובה. התהליך הזה לא היה קל (דמעות, כאב לב איום, שנים של בניה ושיקום, ובעיקר התחדשות), אבל היה שווה. אני מודה לו עד היום. הוא דמות אהובה ומשמעותית בשבילי.

אולי תבדקי אם את יכולה להתחיל מלהודות לו על שבחר להשתרש בתוכך, ולצמוח את הזמן שהוקצב לו? להודות לו על שהעיר בתוכך את הכאב הגדול הזה ואת הטלטלה? להודות לו על תהליך ההתבוננות העצמית ועל הבירורים שאת עורכת בתוכך, על התובנות שצצות בך, על האמת שעולה, בין אם היא מרה או מתוקה?

זה מדבר אליך?
שוב חיבוק גדול.

תמרוש רוש, עצות מעולות. בהחלט הרבה יותר קל להתחיל ככה. זה גם הדליק אצלי נורה כשקראתי את בשמת, ומאז אני מזכירה לעצמי כל יום את הספל הכתום והציפיות הפרחוניות. את לא אוהבת את הכוס הזו? תעיפי אותה. בא לך לקנות סוודר ירוק? מעולה. תתחדשי.
ובאמת הבנתי שאני תמיד עוצרת מללכת עד הסוף עם המקומות האלה, ושלרוב אני מכניסה בהם מימד של ייסורי מצפון והלקאה עצמית (זה בזבוז, זה טיפשי וכדומה).
וזה מביא אותי לדברים של יולי קו. אני חושבת שיש בהם הרבה מן האמת, אבל בראייה שהיא יותר ארוכת טווח. כלומר, ברור לי שהאובדן הזה הביא עמו פוטנציאל לשינוי שיכול להיות עמוק ומשמעותי. אבל נדמה לי שההודיה כרוכה ביותר זמן, וגם בשלב יותר מתקדם של התהליך עצמו. כלומר, כתשובה לשאלתך, יש לי תחושה שזה בהחלט ידבר אליי מתישהו בעתיד, גם אם זה לא מדבר אליי כרגע.
תודה וחיבוק גדול לשתיכן.

סחוטה, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על התזמון של ה"תודה".
שלטווח הארוך זה נכון, אבל עכשיו את עדיין לא שם.
אני חוויתי דברים דומים עם הקונספט של סליחה.
תקופות בהן התעקשתי לא לסלוח בשום אופן לאנשים שפגעו בי, כי אי-הסליחה היתה חיונית לי, לאשרור העובדה שנפגעתי.
ואז היתה נקודה בזמן שבה אמרתי לעצמי: את צריכה לסלוח עכשיו.
סליחה, טעות שלי: את רוצה לסלוח עכשיו.
לא כי מגיע להם שיסלחו להם (שמוקים מחורבנים, בני עוולה וכיוצא באלה שמות תואר הולמים ומתאימים...), אלא כי מגיע לך לסלוח להם.
מצאתי את הדרך המתאימה, וסלחתי.
וזה באמת עשה לי טוב.

ובקשר ל"תודה" - אני, אישית, חשתי רצון עז להודות לעובר הקטן שלך על זה שהוא הביא אותך למקום שבו את אומרת בגלוי:
בתקופה הזו אני סוקרת את חיי ושואלת את עצמי: מאיפה הפנמתי טוב כל כך את ״תפקידי״ לוותר בתור אישה, למה האמנתי שאני פחות שווה וראויה ממישהו אחר ולפיכך אם לא אעשה X אשאר לבד

אני מכירה את "אני פחות שווה, אני לא ראויה" יותר מדי טוב, קצת מעצמי ובעיקר מחברות טובות ומתוקות ונהדרות, שזה קורע את לבי לשמוע את המילים האלה. זה קורע אותי כל פעם ופעם מחדש.
ולקרוא אשה אחת שאומרת לעצמה "רגע! אולי בעצם אני כן ראויה!!" מביא לי רווחה, ממש תחושת רווחה פיזית, כמו מעיין מים במדבר.
אז תודה לך, עוברון קטן. אני יודעת שהבאת אתך המון כאב. אבל אני אישית מודה לך על החסד הקטן הזה שעשית עמדי.

באמת הבנתי שאני תמיד עוצרת מללכת עד הסוף עם המקומות האלה, ושלרוב אני מכניסה בהם מימד של ייסורי מצפון והלקאה עצמית
גם זה ביטוי של "אני לא ראויה". וברגעים אלה ממש את הולכת ומנפה אותו, מנקה אותו, פירור-פירור, מהמערכת שלך.
איזה יופי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

(את שווה, וטובה, וחכמה, וחזקה, וראויה להערכה מלאה. תמיד)

ועכשיו כשהחלטתי סוף סוף לקרוא את ״גופה של אישה, תבונתה של אישה״, אני נתקלת במשפטים הנ״ל -
_״אנשים רבים למדו מסביבתם כי הם אינם יכולים לקבל כל מה שהם רוצים בו ושמעו כי חיים רצופי מאבקים הם משהו מכובד יותר מחיים מלאי חדווה... התרבות שלנו לימדה אותנו לעתים תכופות מדי כי העובדה שיש לנו רצונות וחלומות משלנו והעובדה שאנו נבנות מעצמנו מצביעות על אנוכיות... כל חיינו הקפיאו אותנו הכרזות מסוג זה על מקומנו. כאשר אנו מעניקות לחיינו ולמטרותינו קדימות אנו מואשמות באנוכיות. חונכנו להימנע בכל מחיר מלהיות אנוכיות.
כמעט כל אישה שאני מכירה למדה בתהליך החיברות שלה להאמין כי העמדתם של כל האחרים לפניה היא הדבר הנכון לעשותו. אבל אנחנו יכולות להפוך את הרעיון הזה ולדאוג לעצמנו.״_
אינשאללה.

הקטע של האנוכיות מעניין.
יש נטייה לדיכוטומיה לא בריאה בתפיסה שלנו של איפה המוקד שלנו - על "עצמנו" או על "הזולת".
כאילו, אם אנחנו מתמקדים בצרכים ו/או ברצונות שלנו - אנחנו אנוכיים.
ואם אנחנו מתמקדים בצרכים ו/או ברצונות של הזולת - אז אנחנו אלטרואיסטים צדיקים (במקרה הטוב) או מקריבנים (במקרה הרע).
וזה בעיני לחלוטין מפספס את מהות החיים.
שבה, כולנו כל כך מושפעים ותלויים זה בזה, שאם את עושה משהו טוב, אבל באמת טוב, בכוונה טובה ובביצוע ותזמון נכונים (לא מושלמים, כן? משהו ברמת האנושי) - אז בהכרח גם את וגם הזולת שמסביבך יהנו וירוויחו ממנו.
אבל אם, נניח, את מקריבה את עצמך - מישהו אחר מסביבך (שתלוי בך או זקוק לך) ישלם על זה את המחיר. במוקדם או במאוחר.
זה עניין נורא עדין, אבל גם נורא פשוט ומובן מאליו, ברמת ה"דאאאא?"

פעם, כשאני והחבר הראשון שלי יצאנו לסרט, וחצינו את הכביש-של-החניה בדרך לקניון שהיה מאוד עמוס והוא תכלס דחף אותנו קדימה נגד התנועה והכריח מכוניות להאט, ואני גערתי בו, הוא אמר לי: "את לא יודעת שבחיים צריך לדרוך על גופות בדרך להצלחה?"
זה לא מצא חן בעיני, אבל לא רציתי להיתפס כצדקנית, אז אמרתי לו "זאת לא הדרך שלי. אני מעדיפה לדחוף אנשים קדימה ואז לתפוס עליהם טרמפ".
הוא צחק.
הרבה אחר כך, חברה אמרה לי שלדעתה לרפא את עצמנו זו משימה נאצלת, כי אם אנחנו נמצאים במצב טוב יותר וסובלים פחות, בהכרח זה מקל על האנשים שחיים אתנו ומושפעים מאתנו.

ברמה ההומניסטית הבסיסית - כל האנשים בעולם זכאים ליחס טוב, אוהב ומזין - כולל אנחנו.
Don't make yourself an exemption

חברות יקרות,
שוב אני כאן עם הבלבול והחשש והדו-ערכיות העצמית.
בשבועות האחרונים אני מפנימה עד כמה שריר ה״רצייה״ שלי התנוון. כבר שנים שאין לי תשובה לשאלות ״אבל מה בא לך לעשות?״ ״מה היית רוצה?״
בקטן ובגדול.
ואני מבינה עד כמה פעיל היה שריר ה״צריך״. או ה״ככה לא מתנהגים״. כי צריך לבלות עם משפחת בן הזוג שנותנת לי הרגשת פח שלוקח לי ימים להתגבר עליה. כי צריך לוותר לטובת המשפחה/בן הזוג/הילדים. כי צריך ״לעשות עם עצמי משהו״. כי הסביבה מצפה X כזה או אחר, ואני אף פעם לא עומדת בציפיות. גם לא של עצמי (כי ציפיתי לעמוד בציפיות...)

ברוכים הבאים לממלכת הפוטנציאל המבוזבז. כמה שנמאס לי לשמוע את זה על עצמי. כמה שנמאס לי לחשוב את זה על עצמי.

גם לא כל צריך הוא מעצבן. אני אוהבת לבשל. אין לי בעיה עם ממלכת הכביסה. לפעמים לאסוף את הילדים מהגן ולצעוד הביתה זה מעצבן ומתיש, ולפעמים זה נפלא ממש ואנחנו קופצים ומשתאים ושרים ביחד ״אולי ראית כאן את הרוח״. רגעי חסד של ממש.

אבל...
וכאן אני חוזרת למטרתו המקורית של הדף הזה. אובדן הריון.
אני מרגישה שההתמקדות הזו באימון הרצון הרמוס היא חשובה. היא הכרחית. היא קריטית.
אבל היא דוחקת הצידה את הפקעת הנפשית הסבוכה של ההפלה ואובדן ההריון.
ואני מרגישה שזה יתפוצץ עליי. אולי בפעם הבאה שמישהי במשפחה הקרובה (האהובה והאהובה פחות) תבשר שהיא בהריון, מה שאני די משוכנעת שיקרה בקרוב.
לא יודעת מה דעתי על לנסות שוב. מטורפת על הילדים המופלאים שלי. כמהה לילד נוסף. מפחדת לעבור את זה, או גרוע מזה, שוב. חושבת שאולי צריך להתענג על הקיים ולהסתפק במה שיש. ואולי לא. אולי יש לי כוחות לעבור את זה שוב, ומה שיהיה יהיה.
בכל מקרה מרגישה שהפקעת הזו היא כמו פצצת זמן מתקתקת, ומרגישה שזה, כמאמר הביטוי המלומד, יבוא לי בהפוכה.

קוראת את מה שכתבת, ומרגישה שטוב שתכתבי פה עוד.
אני איתך.

תודה, יולי קו.

פתאום אני חושבת שגם שאלת ה״לנסות שוב״ מתחברת לעניין של הרצון הרמוס ואימון שרירי הרצייה. אני לא יודעת מה אני רוצה, ואני רוצה ולא רוצה... וכן רוצה... ומפחדת, ומטילה ספקות ביכולת שלי להתמודד.
ורואה את עצמי מתפרקת ומתנפצת על ״הבשורה המשמחת״ הבאה של מישהי אחרת.
מה אכפת לי ממישהי אחרת?? אני שואלת את עצמי, ואין לי תשובה.

קודם כל, חיבוק

ופרח @}
.
אני מרגישה שההתמקדות הזו באימון הרצון הרמוס היא חשובה. היא הכרחית. היא קריטית.
מסכימה אתך לגמרי.
אבל היא דוחקת הצידה את הפקעת הנפשית הסבוכה של ההפלה ואובדן ההריון.
את זה אני לא מצליחה להבין. איך תשומת לב לעצמך, למה שאת רוצה, דוחק את ההתמודדות או העיבוד של האבדן? לדעתי הם ממש משתלבים ביחד.
אחד האלמנטים החשובים בהחלמה מההפלה זה מתן קשב ותשומת לב אוהבת לצרכים ולרצונות שלך.
ואחד הכלים שיאפשרו לך להמשיך מכאן, לאיזה כיוון שלא יהיה זה להבין מה את רוצה ולמה את זקוקה רגשית. וכדי להבין את זה את זקוקה לתשומת לב אוהדת לרגשות ולרצונות שלך.

לדעתי זה בסדר גמור עד כדי מובן מאליו לא לדעת כרגע מה את רוצה בעניין ה"לנסות שוב". כאילו, ברור שזו דילמה ושהיא כואבת ומפחידה, משני הכיוונים.

וכל מה שאני יכולה להציע לך בעניין זה: תהיי עדינה אל עצמך, תהיי טובה אל עצמך, כי מגיע לך.
(אולי זה יהיה רלוונטי לך לשמוע, ירייה באפלה: הרצאה של אניטה מורג'אני

צריך לבלות עם משפחת בן הזוג שנותנת לי הרגשת פח שלוקח לי ימים להתגבר עליה
אני סוכרת את פי עם חמישה-עשר מסקינג-טייפים

ה״ככה לא מתנהגים״
טוב, כאן אני חייבת למות מצחוק.
לא בלגלוג. פשוט, אם אני הייתי מקשיבה לקול הזה שאומר לי מבחוץ איך להתנהג, הייתי עדיין תקועה עמוק בקשיים של גיל עשרים +.
בא לי להזמין אותך להביא כאן דוגמאות מהחיים שלך של "ככה לא מתנהגים" ונוכל לעזור לך ביחד להבין מה מזה מופרך לחלוטין, מה מזה מרעיל אותך, ומה מזה מוצדק באופן מסוים, אבל יכול להתבצע בדרך אחרת שתהיה נכונה וטובה לך.

תמרוש, במקום חמישה עשר מסקינטייפ אפשר דקים, או אפילו הוקי-טייפ

סחוטה יקרה, דבר ראשון כואב לי לקרוא לך כך

אולי תבחרי שם אופטימי יותר? (עלה לי לבלוב )
היה לי רעיון שכל פעם שעולים בך הכאב והקושי תעשי רגל קטן של "לידה" , כלומר נשימות שחרור, התמסרות , ככה אפילו לדקה, את נמצאת עכשיו בתהליך של ללדת את עצמך מחדש, לא הכל בידיים שלך, אבל יש לך כלים להתמודד עם מה שיבוא ועם הבחירות שתמצאי לנכון לבחור.
תני לעצמך אוויר, ושהות , תרחיב את בית החזה, התשובות יעלו בך, את יודעת .

תמרוש רוש, זה די מדהים איך משפט כמו תהיי עדינה עם עצמך, תהיי טובה עם עצמך מעלה דמעות בעיניי תוך שנייה. ואז אני מבינה איך אני מתרגשת מזה שמותר לי. שאני לא חייבת להיות שיפוטית כלפי עצמי כל הזמן. שאני גם יכולה להגיד לרגע: היי, אני בסך הכל בסדר גמור.
אני גם מבינה את התפיסה שלך לגבי זה שהדברים משתלבים - חיזוק הערך העצמי ואובדן ההריון. אבל אני ממש מרגישה שמנגנון ההדחקה פועל, שמשהו מרחיק אותי מלתת מקום לכאב אל מחוזות העבודה העצמית, והשניים לא נפגשים למרות שאולי הם אכן קשורים.
תרגישי חופשי לתת דוגמאות ולסכור או לא לסכור את פיך כמה שבא לך. מה שכתבת גרם לי גם לצחוק וגם (כאמור) לבכות במסגרת אותה תגובה. יצורים מורכבים אנחנו...
ופלונית אחרת יקרה, תודה על העצה. לגבי החלפת הכינוי אני עוד לא מרגישה שאני לגמרי שם.

אני לא יודעת מה אני רוצה, ואני רוצה ולא רוצה... וכן רוצה... ומפחדת, ומטילה ספקות ביכולת שלי להתמודד.
את מפחדת להתנפץ מהריון של מישהי אחרת.
ואת מפחדת להיות את.
ואת עושה דברים שעושים לך רע, כי (למה בעצם? כי את מוחקת את עצמך ואת הצרכים הכי בסיסיים שלך?).
אז כן.
לא סתם הצעתי לאמן ולתרגל בקטן את הזיהוי של הרצונות שלך. הכי קטנים ויומיומיים. כי זו הדרך למצוא אותך. ולדעת מי את ומה טוב לך. ולהתחזק עד שתוכלי לעמוד מאחורייך. ולהגן עלייך. ולהיות, כמו שכתבה תמרוש רוש, טובה ועדינה אל עצמך.
את עדיין לא שם. יש הרבה דרכים להגיע לשם. אימון הרצון הוא אחת הדרכים הכי קצרות וקלות. הכי "בלי כאבים". הכי דרך "ללכת על החיובי" בלי להתמודד יותר מדי עם המקומות הקשים ועם אנשים שליליים.

אני ממש מרגישה שמנגנון ההדחקה פועל, שמשהו מרחיק אותי מלתת מקום לכאב אל מחוזות העבודה העצמית, והשניים לא נפגשים למרות שאולי הם אכן קשורים.
אם כך:
א. אני סומכת עלייך שאת מזהה את זה נכון
ב. אין לי עצה טובה

ג. אני תוהה - אולי ההדחקה הזאת היא דווקא פונקציונלית בשלב הזה? אולי היא מה שנכון לעשות עכשיו- כי יהיה קשה לך להתמודד עם הכאב, אבל אחרי כך-וכך זמן של תרגול רצונות ושל הזנה עצמית, יהיה לך כוח להיפגש עם האבדן הזה ברמה שאת לא מסוגלת לה עכשיו? סתם מחשבה.

אחר כך אחשוב ואכתוב לך עוד @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום יקרה.
בעיניי יש בכתיבה שלך כל כך הרבה יופי - שילוב של כנות נדירה, אומץ ופגיעות, רגישות ועומק. נקי וצלול כל כך, כמו דמעה זכה. אני לא יכולה שלא להיות בעדך.
אני גם לא יכולה שלא להזדהות (לא חוויתי אבדן כמו שלך, אבל אני מתמודדת עם סוגים אחרים של אבדן).
רציתי לכתוב לך משהו - את עוברת עכשיו תקופה כל כך קשה ואת פצועה מהאבדן, ובכל זאת יש בכתיבה שלך הרבה להט, תקווה ותשוקת חיים. מרגישים שאת תיתני פייט. עוד תראי שאת תהיי בסדר.
כתבו לך לפניי הרבה דברים חכמים, ואין לי הרבה מה להוסיף. ובכל זאת, מדגדג לי באצבעות לצטט לך שיר שעוזר לי בימים קשים. שיר חכם על הרכות לעצמך, על הסירוב להיות "בסדר".
מקווה שתאהבי אותו, ובעיקר מקווה שתתחזקי.

מרי אוליבר/ אווזי הבר

את לא צריכה להיות טובה.
את לא צריכה ללכת על ברכייך מאה מילין
דרך המדבר,
מכה על חטא.
את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך
לאהוב את מה שהיא אוהבת.
ספרי לי אודות הייאוש שלך, ואני אספר לך על שלי.
בינתיים העולם ממשיך.
בינתיים השמש והחלוקים הצלולים של הגשם
נעים דרך הנופים
מעל כרי הדשא והעצים העמוקים,
ההרים והנהרות.
בינתיים אווזי הבר, גבוה באוויר הנקי הכחול
מכוונים הביתה שוב.
מי שלא תהיי, לא חשוב עד כמה בודדה,
העולם מציע עצמו לדמיונך
קורא לך כמו אווזי הבר,
נוקשה ומרגש
שוב ושוב מכריז על מקומך
במשפחת הדברים.

תודה, תמרוש רוש. גם לי עלו מחשבות כמו שלך לגבי הפונקציונליות של ההדחקה כרגע. וכמו תמיד, אשמח לשמוע ממך עוד.
כחול וירוק, ריגשת אותי עד דמעות. ממש. קודם עם הכתיבה שלך, ואחר כך עם השיר של מרי אוליבר. אני כל כך מודה לך על זה, ועל האפשרות לראות את עצמי מבעד לעינייך כמישהי עם עוצמות ועם תקווה. תודה.

היום אני חווה אכזבה גדולה, גם אם טריוויאלית למדי (ציון מאכזב לעבודת המחקר שלי), ומנסה ללמד את עצמי לנהוג אחרת.
לתת לעצמי להתאכזב בלי שיפוט.
לבכות אם אני מרגישה צורך בכך, גם אם הסיבה ״טיפשית״.
להרגיש את מה שאני מרגישה כרגע. לא לכעוס על כך שאלו תחושותיי ברגע הזה. להבין שהרגע הזה לא יימשך לנצח.
ולא לבעוט ולפרפר לכל הכיוונים מזעם ואכזבה, כמו דג מחוץ למים שמנסה לחזור אליהם. לקבל את המציאות. להתאכזב. לתת לאכזבה מקום, ולהמשיך הלאה.
קשה לי מאוד לפעול בצורה הזו, שמנוגדת לכל החיווטים ה״רגילים״ שלי. אבל אני מנסה. ומקווה שאם לא אצליח היום אצליח מחר, ואם לא מחר אז בפעם הבאה.
והאכזבה הזו מצטרפת לאכזבה הגדולה, המקורית, שני הריונות שלא צלחו, כל אחד בדרכו.
ואני נזכרת שוב בהפלה, שקרתה כאילו לפני רגע אבל גם לפני נצח. ואני כל כך, כל כך, כל כך עצובה.

סביב אובדן ההריון שלי אני חווה דברים בעוצמה מטלטלת, דברים כה עמוקים על עצמי, על ההרגלים שלי, על העולם. וכואב כל כך, אבל גם הכאב לא יימשך לנצח.

ומודה מקרב לב לכן, כל היקרות פה, על הליווי והתמיכה.

_לתת לעצמי להתאכזב בלי שיפוט.
לבכות אם אני מרגישה צורך בכך, גם אם הסיבה ״טיפשית״.
להרגיש את מה שאני מרגישה כרגע. לא לכעוס על כך שאלו תחושותיי ברגע הזה. להבין שהרגע הזה לא יימשך לנצח.
ולא לבעוט ולפרפר לכל הכיוונים מזעם ואכזבה, כמו דג מחוץ למים שמנסה לחזור אליהם. לקבל את המציאות. להתאכזב. לתת לאכזבה מקום, ולהמשיך הלאה.
קשה לי מאוד לפעול בצורה הזו, שמנוגדת לכל החיווטים ה״רגילים״ שלי. אבל אני מנסה._
כל כך הרבה אהבה ועדינות וקשב יש פה, ממש תענוג!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי ככה @}
<עפה לעבודה>

שיר מדהים ביופיו ובעמקו. תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אויש. התכווצ'ץ לי הלב כשקראתי על עבודת המחקר. כלומר, לא עניין הציון המאכזב כשלעצמו אלא הסמיכות לאכזבה הקודמת. צפוף מדי.
עלתה לי בראש תמונה של אדם שקיבל אגרוף בבטן, והוא עדיין המום וכאוב, מנסה לקום, ומשום מקום ניחתת עליו במפתיע עוד מכה.
כמו חלום רע שבו החוקיות של העולם השתבשה והכול נראה לרגע בוגדני ומתעתע. אי אפשר לדעת על מה לסמוך, מה מחכה מעבר לפינה. ממש תקופה נאחסית. כל כך מצטערת בשבילך.

עלה בדעתי משהו שאני קצת מתביישת לכתוב, כל כך בנאלי, האם-אמא של כל הקלישאות, ובכל זאת - לעשות מדי פעם רשימה של הטוב בחייך, של המתנות והשמחות. תזכורת שיש בחייך הרבה טוב, ושממקור הטוב הזה יבוא עוד... הלוואי שבקרוב יתחיל רצף של הפתעות טובות ומשמחות.

מקווה שיהיה סופשבוע חורפי וחמים בחיק המשפחה, עם פוך וכרבולים וניחוח של מרק...

תודה, כחול וירוק יקרה.
בינתיים אני מתרגלת מיקרו-החלטות להנעים את הנאחס. המרק על האש, הכביסה ממתינה לקיפול ויש לי חתולים שחורים וחמודים על הסוודר החדש והמפנק שקיבלתי במתנה.
יש טוב, ויש לא טוב.
עכשיו לא כל-כך טוב. אבל - אני מזכירה לעצמי - עכשיו זה דבר זמני ומשתנה. עכשיו לא כל-כך טוב. אחר כך? לא ידוע. יכול להיות שיהיה אותו הדבר, ויכול להיות שאחרת.

אני כל כך עצובה.
מיואשת מהתחושה הזו של האקראיות,
של לבלות חיים כ״נפגעת רסיסים״.
לא ירו עליי באופן ישיר. זה לא אישי.
פשוט הייתי שם.
כמו עם ההפלה: נפלתי בסטטיסטיקה.
אז להורים שלי היו גירושים מכוערים, ואני פשוט הייתי שם.
ואמא שלי הכניסה הביתה בן זוג שהפך את זכרון גיל ההתבגרות שלי לזה של חיים תחת טרור - ואני פשוט הייתי שם.
ואמא של בן הזוג שלי גססה מסרטן והפכה אותי לשק החבטות הפומבי שלה, סתם, כי הייתי שם.
להמשיך?

הפגיעה היא, הרי, אף פעם לא אישית: אחד מארבעה הריונות מסתיים בהפלה, אחוז כזה וכזה של זוגות מתגרשים, הציון המאכזב שלי בעבודת המחקר לא קשור לטיבה אלא לעובדה ש״נפלתי״ על קוראת שנותנת ציונים מעפנים, והמשפחה של בן הזוג הם בכלל אנשים נפלאים ונהדרים שכולם אוהבים ובמקרה אני פשוט לא מתיישרת שם באופן הרצוי. במקרה. הייתי שם.

נמאס לי ״להיות שם״.

נמאס לי ״להיות שם״
יופי.
זו נקודת התחלה מעולה.
בתור התחלה, מציעה שתוציאי את עצמך "משם".
תתחילי לבחור לאן את הולכת ולאן לא. ואם את מגלה שאת הולכת באופן קבוע ל"שם" ואת לא רוצה "להיות שם" אז תפסיקי ללכת לשם.
ואם את מגלה שאת עם מישהו שאיתו או איתה את מרגישה שאת "שם" אולי זה רמז גדול מאוד שאת לא צריכה לבלות בנוכחות האדם הזה.
אולי הגיע הזמן לבחור אנשים חדשים לתוך החיים שלך.

הגירושין של ההורים שלך ובן הזוג של אמא שלך קרו בגילאים שבהם לא היתה לך האופציה "לקום וללכת".
אבל עכשיו את כבר ילדה גדולה. את לא כפופה לאף אחד. את יכולה לקום וללכת. מכל מקום שלא טוב לך בו.
אין שום צורך לסבול בחיים האלה.
מותר שיהיה לנו טוב.
מותר להגיד: בילדות הוקפתי באנשים פוגעניים, התרגלתי לזה, עד כדי כך שגם כשבגרתי, הכנסתי אנשים כאלה לתוך החיים שלי בכל מיני דרכים.
עכשיו גדלתי והבנתי שאני לא רוצה יותר לשהות במחיצת אנשים כאלה.
עכשיו אני רוצה יחס אוהב, חם, מכבד, תומך, אני רוצה להיות במקום שבתור התחלה - לא יורים עלי, ובתור המשך - לא רק לא יורים עלי, אלא אפילו רוצים בטובתי!

את כבר לא קורבן יותר.
עכשיו יש לך זכות בחירה.
אז תבחרי "להיות במקום שטוב לך". לא "שם".

את יודעת, בשמת, מה נראה לי שהבעיה שלי?
שאני לא באמת מרגישה כמו ילדה גדולה. יותר כמו יצור כלאיים. בגלל הילדות הזו - שאני עדיין בקושי מעיזה להודות שהיו בה קשיים, כי הרי ״בסוף לכולם היו רק כוונות טובות״. והיו בה קשיים איומים. מהרגע שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את תחושת המשא והאחריות על הכתפיים. מבחינתי הדברים תמיד קרו, באיזשהו אופן, ״בגללי״, ומוטל עליי לגלות הבנה/חמלה/ותרנות כלפי כל אותם נכים רגשית (ניסוח של אמא שלי, לא שלי) שאני מוקפת בהם. דרישה קצת מופרכת מילדה באופן כללי.
היום אני מבוגרת. יש לי אחריות על הכתפיים ושני ילדים שהבאתי לעולם. אבל אני עדיין לגמרי לגמרי ילדה שרוקעת ברגליים וצועקת שזה לא פייר, ונעלבת מזה שלא לוקחים אותה ברצינות. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
ואני עדיין מוקפת ב״שם״: אמא שלי. בן הזוג שלה. המשפחות מכל הכיוונים והצדדים. כולם כאן כדי להישאר.
ולמרות שאני מפנימה את ההארות המבורכות שלכן, במקום הזה אני פשוט לא יודעת איך.
איך להיות ״גדולה״.
בראש - הבנתי הכל.
בתחושות - אני חסרת מושג.
ואולי את חושבת שדרך המיקרו החלטות הדברים יקרו? מתוך כיבוד עצמי של הרצונות שלי קודם כל? מתוך נתינת המקום והחירות לחוש את התחושות במלואן בלי להתנצל? להיות עצובה, כועסת, מאוכזבת בלי שיפוט עצמי? בלי ״בסך הכל לכולם היו כוונות טובות״?