באופן טבעי

חני,

תודה

גם בשבילי זאת תובנה פורצת דרך, בתור מי שמתקשה לבקש מאחרים ומרבה לבקש מעצמה.
ההבנה הזאת שבקשה ממישהו אחר, לאו דווקא בן זוג, היא מתנה שאנחנו מגישים לאחר יכולה להפוך את החיים למשהו אחר.
זה ממש הפוך מכל מה שלמדתי והבנתי, וקשה לסגל את נקודת המבט החדשה הזאת. אבל אני מתרגלת

ובהמשך עוד post]תובנות על בקשות מבן הזוג 6[/po].html - ולמעשה בכלל...

אורנה יקרה עכשיו קראתי את הקטע על הבקשות מבן הזוג... וקיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי את עצמי רק אתמול ביחס לבקשות מהילדים. תודה
זה כמובן נותן לי גם נקודת מבט רעננה לגבי בקשות בכלל ובפרט מבן הזוג.
תודה (-:

ועוד תודה על מחשבות על חירות.
בהחלט מעורר מחשבה בנושא שמעסיק אותי מאד.

על ספרים וילדים -

post]לקרוא סיפור 24[/po].html

היי אורנה,

קראתי את התקציר
תודה לך,איזה יופי,
כוכבה

על בקשות מפעוטים ואנשים בכלל

בבקשה, אל תזרוק את הכדור

על -
post]גן העדן של הקשר 17[/po].html בפרשת חקת

גן עדן של כתיבה ! תודה

אורנה, שלום

שוב אני מבקשת מעט מבינתך, והבנתך.
את יודעת לפקס ולמקד ואשמח לעצתך.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ספרות (עם תעודת הוראה).
ופתאום אני רואה, שזה לא בשבילי, כנראה. אני אבודה בין כל המקצועות שמעניינים אותי.
הייתי רוצה ללמוד משהו פחות עיוני - למרות שלמדתי לימודים עיוניים (מתוך אהבה ובחירה) כל חיי.
כולם אומרים לי, "צריך תואר ראשון, לא חשוב במה". אחר כך תתמקצעי.
איך להתמקד ולגלות את מה שאני רוצה? אני לא יודעת.
אם תוכלי לעזור, אשמח. אם לא, אשמח בכל מקרה

תודה רבה ולילה טוב.

הי אורנה,
אני מרגישה כאילו מבלי לשים לב הגעתי לשביל של הרס בחיי.
מרגע שנולד בני הבחור הפכתי מבחורה מלאה שמחת חיים למישהי שרבה עם כולם ונמצאת במצברוח רע ללא הפסקה.
ועם לידת בני השני הפכתי להיות מפלצת צעקנית ומתפוצצת ללא כל שליטה על רגשותי ומה שיוצא מפי.
אני מרגישה שאני צריכה עזרה דחופה בכדי לא לצלק את ילדי ובכדי לחזור לזוגיות עם בעלי ולשמור על קשרי משפחה הגיוניים.
רציתי לשאול אותך, על מה היית ממליצה (פרט לטיפול בשיחה שאני מקווה להצליח לעשות בקרוב) כעזרה ראשונה.
משהו שירגיע את המפלצת שנהייתה ממני. משהו שיגרום לי להפסיק לצעוק על ילדי ולהיות נעימה יותר לסובבים ולעצמי.
וחוצמזה, האם את מטפלת גם ממרחק? אני בקצה השני של הארץ.. אולי בטלפון או במיילים?
האם את פתוחה לרעיון של בארטר?
תודה מראש |l|

שמש,

מה באמת את רוצה מהלימודים?
האם זה כדי לשדרג את יכולת הפרנסה שלך בעתיד?
האם זה מתוך עניין והתלהבות?

נדמה לי שאם מגדירים בצורה יותר מדויקת את הצרכים, אפשר לבחור משהו שיענה על אותם צרכים.
וגם, אפשר יהיה לעשות מאמץ לקראת משהו שנראה לך חשוב דיו כדי לעשות אותו. (אולי הלימודים פחות מעניינים, אבל המטרה - תעודה, חשובה לך)

הצעה -
שבי לך עם דף ועט. רשמי שאלה: מה אני רוצה, ואני עליה לעצמך בכתב.

כשאת מסיימת לענות על השאלה - רשמי אותה שוב, ושוב, עני לעצמך בכתב.
בלי לחשוב הרבה, בלי לתכנן. לכתוב כל מה שעולה בלי שיפוט והערכה.

וחוזר חלילה....

הקדישי לכך 10 דקות

מה את אומרת?

אני,

שתי הצעות פשוטות וקונקרטיות:

1. תרגיל נשימה - נשפי את האוויר החוצה לאורך ספירה של חמש. שאפי אוויר לאורך ספירה של חמש, החזיקי את האוויר בתוכך לאורך ספירה של חמש. וחוזר חלילה.

יש לך תרגיל נשימה בן "שלוש פעימות" - נשיפה, שאיפה, החזקה, לאורך ספירה של חמש.
תרגיל כזה יכול להרגיע, בתנאי שעושים אותו. מציעה לך לעשות אותו שלוש פעמים ביום - בוקר, צהרים וערב, באופן מתוכנן, וחוץ מזה גם ברגעי מצוקה, כעזרה ראשונה.

1. משפטי תודה - בכל ערב לפני השנה, או בבוקר כשאת מתעוררת, רשמי עשרה משפטי תודה - לעצמך, ליקירך, לגופך, ליקום. כל מה שעולה דעתך.

מה את אומרת? האם משהו מזה נראה לך?

אני עובדת גם מרחוק - בטלפון בעיקר. לפעמים באינטרנט. אז את מוזמנת ליצור קשר.

אורנה.
אני צריכה תואר כי מעולם לא דמיינתי חיים בלעדיו. לכל מי שאני מכירה יש תואר שני לפחות. אני רוצה תואר כדי לפתח את עצמי כאדם, כי זה יהיה המרכז שסביבו ינועו חיי.
אני מתכוונת, חיי הרוחניים, והפנאי.
אני רוצה להיות אדם נאור, פתוח, ורחב אופקים.
אני מבינה שאפשר לעשות כל זה גם בלי תואר, אבל עדיין, אני רוצה להמשיך להיות בחברה של אנשים משכילים. בשביל זה, עלי להיות כזו בעצמי. אני מניחה, שזה גם יפתח לי דלתות רבות הרבה יותר. בעיקר דלתות ספרותיות, שזה מה שאני רוצה.

לכתוב מה אני רוצה בכלל, או מה אני רוצה מהלימודים?

ניסיתי. כתבתי מה אני רוצה (בכלל) כלומר העתיד שלי, בלי להתכוון בכלל, כלומר ככה יצא לי, לכתוב אותו, קצת שונה מכל מה שחשבתי קודם לכן. וגם שילבתי תעסוקה עתידית. שיצאה לי טיפול, אנרגטי (גם), מהבית. האם זה נשמע הגיוני? אני לא
יודעת.

בכל אופן, אחר כך כתבתי מה היה לי בראש, בלי לחשוב, על אותה שאלה.

אני עדיין קצת מעורערת מהעניין. (סיימתי הרגע)
יצא שבמוח שלי יש הרבה זבל (סליחה), מרוב ישיבה מול אמצעים טכנולוגיים. צריך לפנות הרבה דברים, כדי שאוכל לחשוב עצמאית, ובלי קשקושים חיצוניים. משהו
כמו דפי הבוקר של ׳דרך האמן׳.
להתנתק כמה שיותר מטכנולוגיה, לעשות סדר בבית, לאכול כמו שצריך.. מה את חושבת?
 מן ׳דיאטה׳רגשית. להחזיר את עצמי לתלם.

סליחה שכתבתי כל כך הרבה. מרגישה קצת מרוקנת, לכן לא עונה לעצמי שוב ושוב כל השאלה. אולי אנסה שוב מחר,

מה את חושבת?

שמש

אני צריכה תואר כי מעולם לא דמיינתי חיים בלעדיו.
זו יכולה להיות סיבה טובה וגם לא בהכרח. זאת אומרת שגם אם עד עכשיו ראית את עצמך בעתיד עם תואר, זה יכול להשתנות.
לכן, זו לא בהכרח סיבה לעשות את התואר או לא.

בלי להתכוון בכלל, כלומר ככה יצא לי, לכתוב אותו, קצת שונה מכל מה שחשבתי קודם לכן.
זה נשמע מעניין. אולי סיבה להמשיך אם השאלה הזאת.
זכרי שאת לא מחוייבת לכלום. זה רק תרגיל. את לא תצטרכי לציית למה שעולה מהתרגיל. העניין הוא שזה פותח ערוצי מחשבה חדשים, ותראי - זה קרה לך מיד, איזה יופי.

_להתנתק כמה שיותר מטכנולוגיה, לעשות סדר בבית, לאכול כמו שצריך.. מה את חושבת?
מן ׳דיאטה׳רגשית. להחזיר את עצמי לתלם._
נשמע מעולה. האם נראה לך מעשי להקדיש לכך מספר ימים - יומיים או שלושה, ותוך כדי להמשיך בכתיבה - או כתיבה חופשית או שוב לענות על השאלה?

סליחה שכתבתי כל כך הרבה.
שמש, מצויין שכתבת. זה המקום

ספרי מה קורה איתך...

אורנה תודה. אנסה את תרגיל הנשימות.
תודה אני משתדלת להגיד מדי פעם
האמת היא שאני באמת אסירת תודה על החיים שלי.
יש לי בעל מדהים וילדים מקסימים וטפו טפו הכל טוב.
ובעיקר בגלל זה 'קשה לי להבין למה אני שבורה ועצבנית כל היום..
האמת היא שהתכונתי לעזרה ראשונה יותר פיזית.
ממש משהו שאני יכולה ל"קחת" ושיעזור למצב הנפשי המתפרק..

אני,

אולי פרח באך?
שיחות עם מישהו גם יכולות מאד לעזור.

אורנה, תודה רבה לך.
הדיאטה היא חלקית.
אני עדיין אוכלת מעט מדי (פיזית), אבל כתבתי היום דפי בוקר לראשונה.
הייתי אצל שני רופאים שהייתי צריכה לבוא אליהם מזמן,
אני מטפלת קצת יותר טוב בעצמי.
הולכת לישון מוקדם יותר. מתעוררת מוקדם יותר. רואה את הזריחה
יום אחד, לפני יומיים, היה נטול טכנולוגיה לחלוטין.

נורא קשה לי עם התרגיל הזה. נורא קשה לי עם חפירה עמוק לתוכי.
צריכה כנראה להתחיל לאט לאט. (אולי מדיטציה, יוגה, דמיון מודרך?)
גם בדפי הבוקר, זה לא מתת המודע, זה רק מודע נטו.

בכל אופן תודה על ההתייחסות, אשמח לדעת מה את חושבת על זה.

הבלוג שלי במשכנו החדש :

http://ornashifron.wordpress.com/

האם אנחנו מבקשים מהילדים שלנו?
האם אנחנו נותנים להם הוראות?

על ההבדלים בין בקשה להוראה - כאן

לפעמים הבעיה היא הרצון שלנו לעזור

איך זה קורה אפשר לקרוא כאן

שיחה בין אמא לבת שחזרה עצובה מפגישה עם חברות

אורנה,
שאלתי אותך ביומעיון אודות לימוד קריאה.
הארת את עיני. אולי נראה פשוט, אולי זניח, עבורי זה משמעותי.
המחשבה שבמקביל לעולם שנפתח נסגר קצת עולם אחר.
תודה.

אורלי,

אולי פשוט אבל בכלל לא זניח.
אני חושבת שהמחשבה הזאת לא נפוצה בכלל. זאת אומרת שידיעת הקריאה נחשבת רק כיתרון.
אז ברור - איני באה להציג את ידיעת הקריאה כחסרון, אולם אני בטוחה שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.

למשל - אני חושבת שיש מעלות לידיעה הבלתי אמצעית של העולם, וזה נדמה לי אחד המסכים שידיעת הקריאה מורידה ברגע שהיא הופכת להיות משוכללת וזמינה.

יכול להיות מאד מעניין איך ילד שנראה שכבר צריך לדעת לקרוא מסתדר ללא הקריאה. איזה כלים הוא מפתח לשם כך, באילו דרכים הוא עונה לעצמו על הצרכים שלו בהתחשב בעובדה שהוא אינו קורא.

ואם מתבוננים על סוגיה זו בעניין ולא בדאגה כבר מורידים מהילד עול כבד.

אורנה שלום!
אמנם התכוונתי לשאול אותך משהו בנושא אחר בכלל, אבל הפוסט שמעליי מסקרן אותי. בכורתי בת הכמעט שמונה לא קוראת עדיין ודוחה אותנו, ממש מתגוננת, כשאנחנו מנסים לקדם את הנושא. האמת שלא דמיינתי לי שהיא תגיע לגיל הזה בלי לקרוא ואני די מבולבלת. אולי את יכולה לכתוב שורה או שתיים על שיחתך עם אורלי שתאפשר לי זוית ראייה אחרת על הנושא?
ועכשו למה שבאמת התכוונתי לשאול:
אנחנו משפחה בחינוך ביתי חופשי, בכורתי כאמור בת כמעט שמונה, אחריה בת 5 וחצי ועוד פעוט בן 2.5. כרגע חיים בארצות הברית אבל ככל הנראה עוד כמה חודשים חוזרים לישראל. ביתי האמצעית עושה רושם של בעלת יכוות אינטקטואליות גבוהות מן הממוצע. זה בלט עוד בעודה תינוקת. כיום קוראת גם בעברית וגם באנגלית. אביה בדיוק דיבר איתי השבוע על כך שאולי בתור הורים לילדה כזאת אנחנו צריכים לעשות יותר כדי לטפח אותה, ואני מוצאת שאכן אני מתקשה למצוא זמן כדי להשקיע בה ובצרכיה (כמו שאני מתקשה להשקיע בכל אחד מאחיה האחרים אגב). כשחשבתי על זה קצת, ובמסגרת לבטים רבים שלי בתחום, הייתי מאוד רוצה להתחיל לתת לבנותיי כלים מוזיקלים דוקא. היות ואינינו יכולים להרשות לעצמינו לשלם שיעורי נגינה בשלב זה, וגם לא בטוחה שזה הדבר הנכון להתחיל בו, חשבתי ללמוד איתן ביחד מוזיקה, אולי דרך אתר אינטרנט נחמד בנושא. לשלושתינו (לי ולבנות) יש אהבה גדולה למוזיקה ולשירה. אני בעצמי מנגנת בגיטרה אבל ברמת מאוד ראשונית ולא מביאה את עצמי לכדי התקדמות רציפה ועקבית. בעבר (בילדותי) ידעתי לקרוא תוים אך זה נשכח מזמן, ואשמח ללמוד תוים ביחד עם הבנות. בתור מורה למוזיקה ואמא בחינוך ביתי חופשי, מה היית ממליצה לי לעשות? על מה לעבוד "איתנו"? האם את מכירה מקור אינטרנטי ידידותי שמסביר מושגי יסוד במוזיקה? וכו
כשאני קוראת עכשו אני רואה שקצת הלעטתי בפרטים וכתבתי קצת מבולבל. סליחה ומקוה שתביני מה בעצם אני שואלת
תודה
אילת

שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.
מצטרפת לשיחה הזו כדי לספר, שאני זוכרת את מידת הזכרון המילולי והחזותי המפעים של ילדי בטרם למדו לקרוא, וזוכרת את ההפחתה התלולה בהם כשלמדו לקרוא.
פשוט ספריות שלמות בע"פ היו מאוכסנות אצלם. ועכשיו הן לא נגישות כבר.
לא דוקא כזה נורא אבל ממש ברור בענין של דלת נפתחת ודלת נסגרת.

שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.
גם אני התרגשתי לקרוא את זה ולגלות שהנה עוד מישהו גילה את הדבר הזה שהילד השלישי שלי לימד ומלמד אותי !! תודה

אורנה שלום
אשמח אם תתייחסי למה שהעלתי לדף אמהות לקריירה.
תודה רבה
פ

הצעה חדשה -

יומן הורות

מזמינה אתכם לכתוב יומן הורות. יומן שיהיו בו הצעות לתשומת לב.
במשך שבוע שלם תשומת הלב תופנה לנקודה מסויימת ובמהלכו תתעדו את האירועים הקשורים, את התובנות, את השאלות, את ההתלבטויות, את נקודת המבט המיוחדת שלכם באותו נושא.

אני לא מבקרת הרבה בדף הזה ולכן לא מתייחסת לבקשות.

כדי ליצור איתי קשר ישיר אפשר במייל שמופיע בראש הדף,

או בטלפון - 053-5269076

<בהמשך למעגל שאורנה הנחתה ביום העיון: להספיק את החומר>
אורנה היקרה
הציפייה, לפחות כביכול, מאמא בחינוך ביתי, קל וחומר באנסקולינג שתהיה זמינה ברגע שילד מעלה שאלה כדי לחקור איתו, או לשבת לקפל איתו באוריגמי כשזה מתאים לו וכן הלאה.
בתור אמא שכבר עשר וחצי שנים בחינוך ביתי אני יכולה לראות כמה הציפייה הזאת לא הגיונית. אני אדם בפני עצמי, עם אג'נדות משלי, עם סדר יום משלי שצריך לקרות, והציפייה שהיא כביכול בלב האנסקולינג להניח לילד מלמידה מכוונת וכשהוא שואל משהו אז מתיישבים וחוקרים את הנושא יחדיו, אם וילד, או אמא וילדים, היא ציפייה לא ריאלית וגם לא מכבדת כלפי האם.
אולי עם תינוק יש מקום לשים את התכניות שלו לפני התכניות שלי, אבל כדרך חיים, זה שהתכניות של אמא הן האחרונות בסדר העדיפויות זה לא סביר וגם תכל'ס לא בר קיימא.
מה שבר קיימא הוא שיש לי תכניות משלי. אמנם אני בבית, אבל יש לי דברים לעשות, ובאופן הכמעט יחיד שבו הלמידה של הילדים יכולה להיות ביחד איתי היא אם אני קובעת זמן הלו''ז שמוקדש ללמידה, ובאופן טבעי המשמעות היא שלפחות החלק הזה של הלמידה הוא יזום, מבחינתי, או שלא נגיע אליו כמעט בכלל. מבחינתי כיום זה חשבון, שאנחנו יושבות עליו בצורה מסודרת ויזומה, אבל כל דבר אחר שייראה לי שאני רוצה לעזור בלמידה שלו, חייב להיות מעוגן בלו''ז, ולכן יזום וכפוי.
השאלה המתבקשת בשורה התחתונה: האם חוסר המוכנות/היכולת שלי להיות זמינה לצרכים הלימודיים של הילדים בשנייה שהם צריכים אותי, האם זה הופך אותי ללא כשירה כאמא בחינוך ביתי ?
מה דעתך?

לא אורנה, אבל לדעתי השאלה היא לא היוזמה והזמינות 24/7, אלא אם כולכם מרוצים ממה שיוצא.
בדומה לחשבון אצלכם, אנחנו הולכים לבריכה רק בזמנים שאני קובעת. אבל בזמנים האלה -- הילדים שמחים להיות בבריכה. האם הילדים שלך שמחים לעסוק בחשבון בזמנים שאת מקדישה לזה?
(לדעתי חשבון זה יותר קל, כי זה מצריך מעורבות של דקה-שתיים בבית ולא שעה-שעתיים יציאה.)

היי יונת,
אמנם לא דקה שתיים, הייתי אומרת יותר לכיוון השעה עם כל אחת עד שמוצאים לזה זמן (-; אבל אני מניחה שאת צודקת

שעה???
יש לי ילדים שמסוגלים להתרכז שעה במתמטיקה, אבל הם גדולים ולא צריכים שאשב איתם רצוף. כשהם צריכים אותי -- זה דקה-שתיים.
לא מצליחה לדמיין את עצמי יושבת שעה עם ילד על משהו שהוא לא משחק או קריאה בספר.

שעה???
אחת מחוויות הילדות הזכורות לטובה שלי זה אני ואמא שלי הולכות ברגל (לגן או לבית הספר) ואנחנו מדברות. גם בבית, הייתי שואלת אותה משהו והיא מספרת ומסבירה. אני חושבת שהייתי בכיתה ד' בערך כשהיא סיפרה לי על המספר i. אבל זה קרה בעיקר כשהיינו הולכות. כנראה גם לה לא היה זמן...

אום יקרה,
(מצטערת על האיחור בתגובה...)

אותי דוקא מעניין למה את שואלת את שאלת הכשירות להיות אמא. הרי את אמא בחינוך ביתי כבר עשר שנים. למה השאלה הזאת עולה? מה מפריע לך? בעצם את מי את שואלת את השאלה הזאת?
האם זה קשור למה שאת רואה על הבנות - אולי את חוששת שמשהו שאת עושה לא עובד מספיק טוב?
או שהשאלה הזאת היא שאלה אידאולוגית?

אני חושבת שכדאי להתעכב על השאלה הזאת כי היא יכולה להצביע על איזה חוסר נחת שאת מרגישה בתוך המשימה של החיים.

באשר לדעתי -
דעתי היא שכל אמא שרוצה, ראויה לחנך את ילדה. זה מה שממילא היא עושה בין אם הם בבית ספר או בבית. זה ממילא מה שמשפיע עליהם - תפישת העולם של אמא שלהם, האקלים הרגשי שבתוכם הם גדלים, העולם התרבותי שהיא מזמנת להם בעצם היותה מי שהיא, הרגליה, מנהגיה וכו' (מוכן שאני מדברת כאן על אמא, אבל גם על האבא)

והעניין הזה של היותך ראויה לחנך את ילדיך משום מה שנוי אצלך במחלוקת.
למה?

השאלה שלי עלתה על רקע המעגל בנושא לימודים בבית מיום העיון. אני מניחה שחוסר הנחת שלי עולה מול זה שבתור אמא בחינוך ביתי לפעמים עולים קשיים תסכולים ושאלות מול הנושא של למידה. למעשה, אני סוללת לעצמינו לבד את הדרך בבית, אבל לעיתים עולות שאלות, ממש פרקטיות שהייתי רוצה לשמוע איך קורים דברים במשפחות אחרות, אבל נראה שבמעגלים כאלה ישר יש סתימת פיות של מי שלא בוחר באנסקוליג (לא מצד אורנה), ולכן אני מעלה את הסוגיה - האם לא לגיטימי להיות בחינוך ביתי שאינו אנסקולינג, שאין אפשרות לדבר עליו?

ב״סתימת פיות״ התכוונת אלי? אם כן אז סליחה, לא לזה התכוונתי.
אנחנו אמנם אנסקולינג, אבל הילדים לומדים גם מחוברות וספרי לימוד כשהם רוצים. זה פשוט לא דורש ממני לשבת איתם שעה רצוף. אני חושבת שהכי הרבה שהגעתי זה חצי שעה, אבל זה חריג.

אום,

חינוך ביתי הוא בחירה של ההורים. וככזאת היא גם נתונה לתפישת העולם שלהם, להיבטים הרגשיים שלהם, וכמובן גם לנסיבות חייהם.
אני מאמינה בכל ליבי שהורים שהם שלמים עם בחירתם ייטיבו עם ילדיהם יותר מאשר הורים שנוקטים באידאולוגיה כזאת או אחרת אבל בתוך תוכם הם מתלבטים וחרדים שמא עושים את הדבר הלא נכון, שמא פוגעים בילדיהם. ולא משנה בכלל אם הם בוחרים לשלוח ילדים לבית ספר או להשאיר אותם בבית.

אני חושבת שכדי להרגיש טוב בחינוך ביתי, צריך (אי א אפשר להגיד צריך, אבל אין לי מילה אחרת) הרבה כנות עצמית של ההורה בינו לבין עצמו. הורה צריך להבין עם עצמו מה היכולות שלו, מהם הפחדים שלו, באילו נסיבות חיים הוא פועל ומתוך כך להנהיג את ילדיו בדרכו. זאת עבודה לא נגמרת משום שהילדים מתפתחים מהר וכל פעם נתקלים בסוגיות חדשות, בעוד עניינים, בשאלות שלא היו רלוונטיות קודם לכן.

מנסיון חיי אני מגלה שהעמדה שממנה פועלים ההורים הרבה יותר משמעותית מאשר מהדרך אותה בחרו.

ובצורה הכי קונקרטית - אני חושבת שבמעגל המדובר היתה דוגמא יפה לשתי גישות לגבי נגינה של ילדים - שתי גישות שונות שבהן האמהות היו שלמות עם בחירתן ושתיהן לגיטימיות, אין לאף אחת מהגישות בכורה על השניה.

אולי בהמשך ארחיב באופן כללי לגבי נגינה של ילדים....

יונת, אני מניחה ש"סתימת הפיות" לא קשורה אליך

שאלה שלי עלתה על רקע המעגל בנושא לימודים בבית מיום העיון. אני מניחה שחוסר הנחת שלי עולה מול זה שבתור אמא בחינוך ביתי לפעמים עולים קשיים תסכולים ושאלות מול הנושא של למידה. למעשה, אני סוללת לעצמינו לבד את הדרך בבית, אבל לעיתים עולות שאלות, ממש פרקטיות שהייתי רוצה לשמוע איך קורים דברים במשפחות אחרות, אבל נראה שבמעגלים כאלה ישר יש סתימת פיות של מי שלא בוחר באנסקוליג (לא מצד אורנה), ולכן אני מעלה את הסוגיה - האם לא לגיטימי להיות בחינוך ביתי שאינו אנסקולינג, שאין אפשרות לדבר עליו?

אני לעיתים חשה צרימה מהכיוון של אנשים שדוגלים באידיאולוגיות, ואני אפרט על אנסקולינג, משני כיוונים: אחד זה של אלו שלא עושים עם הילדים כלום, גם אם הילדים מעוניינים, וחושבים שכך נכון, ומביטים בזעזוע בהורים שלפעמים יוזמים לימוד.
השנייה, מאנשים שבעצם כופים לימוד על הילדים, רק שהם עושים את זה בדרכים "חווייתיות", ולזה קוראים אנסקולינג.
אני באופן אישי מאמינה בללמד את הילדים, אבל אני בדרך כלל מחליטה ללמד ומתמידה בזה בערך שבועיים, עד שזה פשוט מתפוגג. כך שזה לא עומד במבחן המציאות. הסיבה לזה היא שיש דברים שקשה לי לכפות על הילדים (קל לי לכפות עליהם להוציא מהמדיח, למשל). אני גם, עמוק למטה, מאמינה שכנראה לא יצא מזה משהו טוב. עם כל הרצון שלי שיהיו דברים שהם יודעים, למשל לקרוא ואנגלית.
ככה שאני חושבת שהמהות של אנסקולינג עבורי היא אי-כפייה, ולא אי-יוזמה הורית או אנטי ללמידה מובנית. ואז באמת יש מקום לשבת עם הילדים על לימודים, ובפרט אם הם משתפים עם זה פעולה ברצון. הילדים שלי נהנים מלמידה, גם כשאני יוזמת, וגם כשאני בוחרת את הדרך, אבל הרבה פעמים יש להם דברים יותר חשובים לעשות וזה מתמסמס.
מצד שני יש הרבה משפחות שנהוגים אצלן לימודים מסודרים וזה עובד יפה עבורן, והילדים בוודאי יודעים דברים ומיומנויות שהילדים שלי לא. כך שהמתח הזה בין מה שהייתי רוצה למה שקורה ואולי זה בעצם מה שאני רוצה קיים כל הזמן.

יש משהו מאד מבלבל במושג unschooling. הוא בעצם אומר מה לא - לא בית ספר (בעברית זה אפילו עוד יותר מבלבל).
אבל בעצם מה לא?
בבית ספר קורים כל כך הרבה דברים. מה מהם זה לא בית ספר?

האם למידה מובנית היא מה שצריך לא לעשות?
האם יוזמה של האדם הבוגר היא מה שלא צריך לעשות?
האם הפרדת הילדים מההורים?
האם התאמה של כל הילדים לשיטת לימוד אחת?
האם הידיעה הנוקשה של מה נחוץ לעתיד?
האם ההפרדה הגילאית היא מה שרוצים להמנע ממנו?
האם שיטת הבחינות הופכת את הלמידה הבית ספרית למה שהיא?
האם זהותו של המורה?
האם פרוצדורות הלמידה שמחזיקות מעמד כבר שנים רבות - זה מה שצריך לא לעשות?

וודאי שיש עוד היבטים של בית הספר שאפילו לא נגעתי בהם.

זה מחזיר אותנו לאותו מקום שעל ההורה שמנהיג את חינוך ילדיו לחפש את דרכו בסבך של רעיונות, הליכים, הצעות, אפשרויות.... ואין מי שינהיג אותו.
מי שיגיד כך ולא אחרת, זה נכון וזה פסול, זה אסור וזה כדאי.

אני חייבת להתוודות כאן, שאני לא בהכרח מחזיקה באותן דעות שהחזקתי בהן לפני למעלה מעשרים שנה. לשמחתי אני ממשיכה ללמוד ולגלות (אולי זה בעצם unschooling) ויותר ויותר מבינה שאין מי שיעשה את המסע הזה במקום כל הורה והורה שבחר לצאת לדרך.

ולכן, השאלות שאני שואלת היום הן לא אידאולוגיות כלליות, אלא פרטיות ונקודתיות. האם ללמד את הילד לקרוא או לתת לו להתמודד עם הקריאה בזמנו ובדרכו? ולא מה נכון לעשות על פי אידאולוגיה כזאת או אחרת. נכון שכדי לענות על השאלה הזאת (לדוגמא) עלינו להרחיב את נקודת המבט שלנו - על הילד, על עצמינו, על המשפחה המורחבת, על נסיבות החיים היחודיות, ונרצה אולי גם לקרוא וללמוד תיאוריות של למידה והתפתחות, אבל בסופו של דבר נצטרך לתת לעצמינו תשובה שיכולה להיות ישימה בנסיבות חיינו.

אני מוצאת שהתשובות שאנחנו מוצאים לשאלות קונקרטיות הן הרבה יותר קשורות לחיים ולמי שאנחנו ולא לאיזה רעיון שמישהו אי פעם הגה ואז לפני שנות דור האמנו בו ללא צל של ספק.

תודה אורנה, ולהפתעתי כשגללתי את הדף שלך למטה נוכחתי לדעת ששאלתי אותך משהו שקשור לבנותיי וללימודי מוזיקה עוד ב-2014 (-: לא זכרתי את זה וגם לא הייתי מודעת לזה שזאת סוגייה שעד כדי כך מעסיקה אותי (-;

אני מקבלת את נקודת המבט שלך ואהבתי יותר מהכל את
אני חושבת שכדי להרגיש טוב בחינוך ביתי, צריך (אי א אפשר להגיד צריך, אבל אין לי מילה אחרת) הרבה כנות עצמית של ההורה בינו לבין עצמו. הורה צריך להבין עם עצמו מה היכולות שלו, מהם הפחדים שלו, באילו נסיבות חיים הוא פועל ומתוך כך להנהיג את ילדיו בדרכו. זאת עבודה לא נגמרת משום שהילדים מתפתחים מהר וכל פעם נתקלים בסוגיות חדשות, בעוד עניינים, בשאלות שלא היו רלוונטיות קודם לכן.


אני מניחה שפתחתי את הדיון כאן כי יותר מכל רציתי לדבר על כך תחושתי שלמעשה זה מרגיש כאילו במעגלי באופן טבעי זה טאבו לדבר על לימוד הילדים בבית. לימוד מסודר, עם מחברת ועיפרון, כזה שאמא אומרת - עכשו את באה ואנחנו יושבות ולומדות. במעגל החינוך הביתי הקרוב ביותר אליי (ז"א, משפחות שאני פוגשת במפגשים ) זה דוקא כן מקובל, אבל משום מה במעגלי באופן טבעי תמיד יהיה מי שירים את נס האנסקולינג וימסמס כל אפשרות לשיחה על כל דרך אחרת, וזה חבל, כי פשוט לא מתאפשר דיון רחב כזה. כל אמא בחינוך ביתי, בתור סוללת הדרך הבלעדית של המשפחה שלה, מאוד תיתרם מהחלפת רעיונות, דרכים לפתרון בעיות, או פשוט להתחזק מהאחווה, אבל כשהקול הבלעדי שמותר להשמיע הוא שהילד יסתדר מעולה ופשוט תניחי לו ותשכחי מלימודים, זה לא מתאפשר.

אום,


כל אמא בחינוך ביתי, בתור סוללת הדרך הבלעדית של המשפחה שלה, מאוד תיתרם מהחלפת רעיונות, דרכים לפתרון בעיות, או פשוט להתחזק מהאחווה

את מוזמנת כאן לעלות שאלות, תהיות, התלבטויות.
יש משהו מסוים שאת מתלבטת לגביו?

היי , בת 30 הכרתי בחור לפני 4 חודשים הקשר התחיל טוב בדייט מוצלח מאוד הוא ממש רצה אותי בהתחלה ואני לא הייתי סגורה ואז זה התהפך והמשך הקשר היה מבוסס על סקס בלבד אבל הייתה משיכה מינית מאוד מאוד חזקה באיזשהו שלב כתבתי לו שמפריע לי שזה ככה והתרחקתי ולאחר חודש חזרתי ושוב זה היה רק סקס ואז הוא זה שנעלם לי .. הלב שלי שבור הוא כל היום מתעסק בבחורות ומתחיל עם בחורות אני רואה דרך הפייס וקשה לי לצאת ממנו זה נשמע קצת ילדותי לבחורה בגילי אבל התאהבתי והוא לא בעניין איך יוצאים מזה איך שוכחים ?

קודם כל תוציאי אותו מרשימת החברים בפייס זה השלב הראשון

געגועים, מאוד שמחה שקפץ הדף.